דבר ראשון, לעניין הסיפור:
חשבתי על זה עוד היום בעקבות איזשהו ד"ת ששמעתי היום, שגם התורה בוחרת לספר לנו סיפורים בצורה מסוימת ולא אחרת. אנחנו לומדים תורה לפי כללים מסוימים, כמו אין מוקדם ומאוחר בתורה - כי התורה בוחרת לספר לנו את הסיפור בצורה מסוימת ולא בצורה כרונולוגית.
סיפור זה לא בהכרח להאדרת העצמי, עצם הוויתנו המקרינה היא סוג של סיפור, גם לפי פירושך.
אבל דבר שני, לגבי עם לבדד - לפי הרב זקס (שמתבסס על הגמרא) - זה קללה, לא ברכה.
מצטטת כאן דברים שכתב בספר "בלשון עתיד", עמ' 104-106:
ההקשר הוא דיון בעקבות ועידה באו"ם שהחליטה החלטות נגד ישראל בשנת 2001 בסעודת חג שבועות.
"עתה הצטרף לשיחה חברנו הדיפלומט הישראלי, אדם דתי. הוא התכוון מן הסתם רק להקל מעט את הקדרות שהדברים נסכו עלינו. "כך היה תמיד", אמר, וציטט את הפסוק הידוע מברכת בלעם "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב". נועדנו להיות מבודדים. כוונתו הייתה לנחמנו, אך במוחי כמו התפוצץ הבזק אדיר של אור. "למה ברור לך כל כך שבלעם אמר את זה כברכה?", שאלתי מיניה וביה. "אולי הוא התכוון לקללה?".
חשבו רגע, המשכתי, איפה עוד כתוב "בדד" בתנ"ך. המצורע נדרש לשבת בדד: "בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו". הנביא ישעיהו מדבר בנבואת פורענות על "עיר בצורה בדד, נוה משולח ונעזב כמדבר". והמפורסמת ביותר היא פתיחתה של מגילת החורבן, מגילת איכה, "איכה ישבה בדד". המילה הזאת תמיד שלילית, למעט כאשר היא מתייחסת לאלוהים, "ה' בדד ינחנו" - שהרי הוא האל היחיד. הביטוי "עם לבדד ישכון" דומה לתיאור יהודים בפי הסוציולוג מקס ובר כ"עם מנודה".
ועוד: הופעתו הראשונה של צירוף המילים "לא טוב" בתורה היא בפסוק "לא טוב היות האדם לבדו". הופעתו השניה בדברי יתרו למשה, כשראה שהוא שופט את העם לבדו, "לא טוב הדבר אשר אתה עושה". בדידות, יחידיות, לבדיות - אלו אינן ברכות ביהדות. (...)
זכרו גם, הוספתי, מיהו שאמר "עם לבדד ישכון". הנביא האלילי בלעם, אשר לפי המסופר בתורה היה אויבו של עם ישראל. מלכתחילה שכר אותו בלק לקלל את בני ישראל, ומשסיכל ה' את עצתו ושם בפיו דברי ברכה הוא ניסה שנית להרע לבני ישראל, הפעם בהצלחה, כאשר שכנע נשים מואביות ומדייניות לפתות את בני ישראל לזנות ולעבודה זרה - מעשה שהוביל למות 24 אלף מהם במגפה. בתלמוד מובאים דברי רבי יונתן, "טובה קללה שקילל אחיה השילוני את ישראל יותר מברכה שבירכן בלעם הרשע". במקום אחר בתלמוד אומר רבי אבא בר כהנא שכל ברכותיו של בלעם "חזרו לקללה", כלומר הפכו לבסוף לקללות, לבד מיוצאת דופן אחת, ברכת "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל". כלומר, לפחות לדעתו, "עם לבדד ישכון" התגלגל אף הוא להיות קללה. חכמים סברו שבלעם בירך את העם בלשון מעורפלת המאפשרת לברכה להתפרש גם לקללה.
הבנתי שאני נסחף, הרי זאת סעודת חג ולא דיבייט, אבל הדברים בערו בי. המשכתי איפוא והזכרתי את התופעה הפסיכולוגית הקרויה נבואה המגשימה את עצמה. יש ראיות מדעיות רבות לכך שאנשים מתאימים את התנהגותם לדימוי שיש להם לגבי עצמם. תלמידים שנאמר להם שהם מחוננים מצליחים יותר בבחינות; ואילו תלמידים שגרמו להם להאמין שהם גרועים, נכשלים. התפיסה משפיעה על הביצוע. גם בתורה יש דוגמאות לכך. עשרה מן המרגלים שמשה שלח לתור את הארץ חזרו ואמרו: לא נוכל לכבוש אותה; הערים בצורות ותושביהן ענקים. והם הוסיפו, "ונהי בעינינו כחגבים, וכן היינו בעינהם". המרגלים הצליחו לייאש את העם, העם רגן והתאונן, וכעונש כל בני הדור ההוא - לבד משני מרגלים שהציגו דעת מיעוט, יהושע וכלב - נידונו למות במדבר. אם אתם מאמינים שתפסידו, באמת תפסידו.
זוהי, חתמתי, הסכנה המתמדת האורבת ליהודים. אם נגדיר את עצמינו געם השוכן לבדד, זה יהיה גורלינו. נשכנע את עצמינו שאין לנו ידידים, שאנו מבודדים, שלא מבינים אותנו, שהעולם כולו נגדינו. את הניסיונות להסביר את עצמנו נעשה בלב חצוי. הציפיות למצוא בעלי ברית יהיו נמוכות. לא נשקיע את המאמצים שאחרים משקיעים להשמיע את קולם ביציע-הקהל של העולם, כי בליבנו פנימה נהיה משוכנעים שאין טעם במאמצים. כבר החלטנו שזה הגורל היהודי ושהוא אינו יכול להשתנות. שכך היה תמיד וכך יהיה תמיד.
ליהודים יש אובים - אמרתי באדים אחרונים של להט - אבל גם חברים; ואם נתאמץ יותר, יהיו לנו עוד."
כשיזדמן לידי אביהם של ישראל...
.