חופש, ואני כבולה. אסירה בבדידות נוראית שימיי הקיץ רק מבליטים אותה יותר.
ייאוש זה לא טוב, אבל מרגישה שהוא משתלט עליי ואין לי לאן לברוח... ב"ה החברות הקרובות נשואות, ועוד כמה שבדרך לשם...
אולי אני מפונקת, כי אולי לא עברתי הרבה ואני יחסית צעירה לבנות אחרות שעברו דרך ארוכה יותר.. כולי תפילה שלא אגיע לגילאים מאוחרים ללא כלום.
ייאוש זה לא טוב, אבל מרגישה שהוא משתלט עליי ואין לי לאן לברוח... ב"ה החברות הקרובות נשואות, ועוד כמה שבדרך לשם...
ובאמת שאני לא אוהבת את ההתמרמרות הזאת-אבל אני לבד, כ"כ כ"כ לבד. מרגישה שתשו כוחותיי.
נמאס מלרדוף אחרי ריגושים זמניים שטעמם ממהר להתפוגג... איפה אתה אהוב שלי? מתי תגיע כבר?
עונה בחיוך מאוזן לאוזן על שאלות כמו "איך עובר הקיץ"? וכמה שקשה בפנים...
מחייכת לאחים לאחיינים, עובדת, משתדלת לצאת ולבלות עם מי שנשאר. אבל מרגישה שזה מאולץ...מנסה להעביר את הזמן עד שיגיע הדבר האמיתי... וזה אוכל אותי מבפנים, לא מרפה, כמה שמנסה לשחרר ולהסיח את הדעת, הציפייה לזה תופסת בי חזק. מנסה להיאחז באמונה, בתפילות, וזה מחזיק, תודה לא-ל שיש את האמונה,מתפללת לה' שישמור לי עליה, על האמונה, כדי שלא אשתגע...
אני מפחדת ליפול לייאוש, נאחזת בכח למרות שזה קשה, כ"כ כ"כ קשה.
בתקווה לטוב בקרוב...