הרב ניר מנוסי
אז מה יותר חשוב? השכל או הרגש?
השאלה הזאת העסיקה רבים וטובים.
השכלתנים העדיפו את השכל - "שכל שליט על הלב" והרומנטיקנים העדיפו את הלב - "רחמנא ליבא בעי" - משפטים שכל תנועה באה לשייך אליה, משל הייתה רוצה להאדיר את האחד ביחס לשני.
ע"פ הקבלה, יש לנו 10 ספירות שנהוג לחלק לפעמים ל7+3.
3 הספירות העליונות הן כתר חכמה ובינה - ונמשלות לחלק המושכל.
ו7 התחתונות נמשלות למורגש. לצורך העניין, כיון שספירת המלכות היא מיוחדת, נשמיט אותה מהדיון ונתייחס רק ל6 הספירות התחתונות - חסד, גבורה, תפארת ו-נצח, הוד, יסוד.
אפשר להסתכל גם על השכל כבחינה שיש בה 2 זהויות: שכל שכלתני ושכל רגשי - או במילים אחרות, גם בשכל יש מימד של רגש. החכמה - היא השכל השכלתני. הבינה - היא השכל הרגשי.
בפתיחת אליהו (בעדות המזרח נוהגים לומר אותה קודם תפילת מנחה) יש אמירה "חָכְמָה מוֹחָא אִיהִי מַחֲשָׁבָה מִלְּגָאו. בִּינָה לִבָּא וּבָהּ הַלֵּב מֵבִין." כלומר החכמה היא המוח והבינה ביחס אליו היא חכמה שמרגישה, שמבינה - הפן הרגשי שבשכל.
אבל נחזור רגע לאמירה שהרבה שכלתנים מרבים להשתמש בה - "לב שליט על הלב". אז הציטוט המדוייק הוא מהזוהר:
"מוחא דאיהו דכורא רכיב ושליט על הלב. לב שליט ורכיב על הכבד" (זוהר חלק ג רכד א) - ובתרגום חופשי:
המוח הוא הזכר, רוכב ושליט על הלב. לב שליט ורוכב על הכבד.
אז נכנס לנו שחקן חדש לתמונה והוא הכבד. נסביר:
בעצם מה שאמרנו קודם לגבי השכל שיש בו צד שכלי וצד רגשי - אותה האנלוגיה גם ברגש.
יש רגש שהוא "שכלי" יותר והוא נקרא בלשון הזוהר "לב". ויש רגש שהוא יותר אימפולסיבי, נמוך יותר והוא נקרא בלשון הזוהר - כבד.
אז הזוהר אומר לנו דבר מדהים:
המוח רוכב ושליט על הלב. המשמעות של רוכב באה לומר שהלב צריך להסכים לכך שהמוח יהיה שליט עליו.
או במילים אחרות, לעשות דברים כמו רובוט ובלי חיבור רגשי זה ניתוק. "רחמנא ליבא בעי". נכון שיש שולחן ערוך ולימוד שכלתני ועיוני, אבל בלי חיבור רגשי למקור - יצא שכרנו בהפסד.
החלק השני של דברי הזוהר הוא " לב שליט ורכיב על הכבד".
כאן יש חילוף בסדר של 2 הפעלים. כשמדברים על הכבד, על הרגש הנמוך - אין מקום לשאול את הכבד אם הוא רוצה שנשלוט עליו - אלא שליט ורכיב באופן תקיף על הרגשות הנמוכים.
מבחינת הייצוג ע"י הספירות - הלב מיוצג ע"י חסד, גבורה ותפארת. בעוד הכבד מיוצג ע"י נצח, הוד, יסוד.
נקפוץ לפרשת השבוע. בלק ובלעם רצו לקלל את עם ישראל. מובא בספרים שבלעם ידע לצוד את הרגע שהקב"ה "כועס" מדי יום (במרכאות, כי אין לנו השגה בבחינת כעס של הקב"ה). "נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵ-ל וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן".
על הפסוק אומרת הברייתא:
"תניא. "...וְאֵ-ל זֹעֵם בְּכָל יוֹם (תהילים ז, יב)". וכמה זעמו? רגע. וכמה רגע? אחד מ-8,888 חלקים בשעה, וזוהי רגע. ואין כל אדם יכול לכוון אותה שעה, חוץ מבלעם הרשע, שכתוב בו: "וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן". אם דעת בהמתו לא ידע, דעת עליון היה יודע?! אלא מלמד שהיה יודע לכוון אותה שעה שהקב"ה כועס בה (ברכות ז.)".
עכשיו, ברור לכל שאותו רגע הוא ממש אפסי. אז איזה קללה אפשר להספיק לקלל באותו רגע חמקמק?
אז יש מקור (שאינני זוכר מהו) שאומר שהקללה שרצה בלעם לקלל היא מילה אחת "כָּלֵם" - דהיינו - השמד אותם.
אבל ברובד עמוק יותר - האותיות כ,ל,מ הן נוטריקון של "כבד, לב, מוח".
בעצם, ברובד עמוק יותר - בלעם רצה שיהיה לנו היפוך מהדרכת הזוהר שבה המוח שליט על הלב והלב שליט על הכבד ("מלך") למצב שבו הכבד שולט על הלב והלב שולט על המוח ("כָּלֵם").
וזהו מצב הפוך מהדרכת חז"ל "צדיקים ליבם ברשותם, רשעים ברשות ליבם" (בראשית רבה, ס"ז).
שנזכה כולנו להיות בבחינת "מלך" 