ישר מצטייר לי בחור גבוה, רחב כתפיים ושרירי
חזק. מראה על חוסן נפשי.
אחד שיודע לומר מילים יפות,
יודע בדיוק מה המילים הנכונות שאני רוצה לשמוע ומתי,
אחד שמכבד אותי ואת דעותיי,
שמעריך את הצניעות,
בעל בטחון עצמי,
אחד שיכול להגן עליי ולעמוד על עקרונותיו.
כך חשבתי לי. שזהו גבר,
ואם אפגוש בו אז ככול הנראה אפגוש את בחיר ליבי.
חשבתי.
והנה הגיע יום, בו פגשתי את ה"גבר" שדמיינתי לי,
מדבר בביטחון, מעניק מחמאות, יודע לומר המון מילים יפות,
גם גבוה ושרירי, ותמיד מתאר איך הוא יגן עליי.
אבל.
האבל הזה תמיד מגיע,
אך כשהוא מביא איתו מסקנות ותובנות לחיים, אני מרשה לו להגיע.
אבל גבר הוא לא רק אחד שמשחק את עצמו,
שמתאמן בחדר כושר, רואה סרטים כדי לדעת איך לדבר עם בנות,
או אולי מדבר הרבה עם בנות כדי להתאמן ושתהיה לו גישה,
הוא לא אחד שמרים את קולו על אחרים,
לא זה שסותר דעות שלא מקובלות עליו
ולמרות שהדעות האלו אינן שלי, עצם זה שהוא סותר אותן ולא יודע לכבד,
זו כבר בעיה. כי מחר הוא יכול גם לא לספור אותי. בדיוק כמו שאינו סופר אחרים.
ואני חשבתי שכך גבר עם בטחון נוהג,
לא רואה בעיניים, עומד על שלו, חזק.
אז להסתכל בעיניים בוגרות יותר,
לצאת מהילדותיות שבי,
לגדול מבפנים, להבין באמת ולצאת מהדמיון.
אולי בגלל זה נפגשנו.
כנראה שהשיעור הזה היה שווה את כל כאב הלב שנגרם בפרידה.
תודה. תודה ה' שהפכתי לבוגרת יותר.