פורום הורות (עמוד 110)

בעקרון זה תלוי באופי של הילדה שלך...

 

הבת שלי הייתה שנה שעברה (גן טרום טרום חובה) בגן שבו היא הייתה כמעט הכי קטנה

היא הייתה שקטה יחסית, וקצת נבלעה...היו מסביבה הרבה בנות גדולות 

הייתי מעדיפה שתהיה בגן השני של ילדות בנות גילה...

 

השנה ב"ה היא בגן טרום חובה עם הרוב בנות גילה וזה עשה לה ממש טוב!

הגננת אמרה שממש נפתחה וממש קיבלה ביטחון, ויותר מעורבת חברתית...

 

 

אז אני ממליצה לך מהניסיון שלי , ואם את אומרת שהבת שלך עדינה מאוד, לרשום לגן של הקטנים יותר

ומקסימום היא תהיה שם המפותחת יותר..

 

ב"הצלחה!

ב"ה שבסוף עברה לגן שהיה לה יותר טוב

 

אשמח לשמוע עוד עצות

איך היא מבחינת דיבור?
איך היא מבחינה חברתית?

אם היא מפותחת מבחינת הדיבור וחברתית היתי בוחרת בשילוב עם 4.
אם לא- רק עם 3.

אם היא ממוצעת- הייתי נוטה לשילוב עם הגדולים אבל כנראה שזה לא משמעותי ותבחרי מה שהכי קרוב לבית.

אגב, איך הצוות? זה לא פחות חשוב ואף יותר.

אם היא ילדה עדינה - הייתי שמה אותה בגן של הקטנים.

ללמוד היא תמיד תוכל ואם היא ילדה חכמה וסקרנית, היא תלמד גם בבית. אבל עניין הבטחון שהיא חשה וההתפתחות הרגשית - זה פחות תלוי בכם אלא בסביבת גן שהיא נמצאת.

אצלי, הבת שלי היתה קטנה (גם בגובה וגם בגיל) ועדינה ורגישה מאוד. השארנו אותה שנה שניה בגן חובה, אפילו שידעה כבר לקרוא שוטף, כדי שתקבל בטחון עצמי.

כל כך הצטערתי שלא היתה אפשרות להשאיר אותה כבר בטרום טרום חובה כדי שתתפוס בטחון. והיא היתה מאוד חכמה ומפותחת שכלית.

הצוות הוא שיקול, אבל לפעמים מספיק שתהיה ילדה או שתיים גדולות ושתלטניות כדי שהילדות העדינות והקטנות יבלעו. ובזה קשה לשלוט.

אצלנו לא היתה בחירה, יש רק גנים של 3-4.הבת שלי מהקטנים בשנתון (ילידת כסלו) כך ששנה שעברה נכנסה לגן כשהיא עוד לא בת 3. במפתיע, דווקא החברות הכי טובות שלה היו מהשנתון מעליה. והיא דווקא ילדה מאוד עדינה ושקטה (אבל גם חכמה ובוגרת לגילה, וגם גבוהה מאוד לגילה).
לא יודעת מה זה אומר לגבי הבת שלך, רק אומרת שלא בהכרח שילדה עדינה צריכה להיות רק עם קטנים.
בהצלחה!

ומתי בפועל היא התחילה ללכת? (צעדים ראשונים)

בעיקרו עד גיל שנה וחצי זה תקין.

ואפשר ללכת לרופא ילדים, לתאר לו, והוא יכול להפנות להתפתחות הילד.

בכל מיני משחקים שמתאימים לגיל שלה.
מבחינת ההליכה היא התחילה לעשות צעדים בגיל שנה וחצי ועכשו היא בת שנה ושמונה הולכת אבל לא עצמאי, אחרי עשר צעדים רו קצת יותר היא עוצרת ומתיישבת או מתחילה לזחול..

תתחילו בפנייה לרופא ילדים. בהצלחה!

(ורק כדי לעודד - מהניסיון שלנו בע"ה זה עובר ולא נשאר זכר!)

קרסה וברחה ואז הרגישה ייסורי מצפון והתחילה מההתחלה.

שקשה ורוצים לברוח והיא לדעתי פשוט אומרת תזכרו איך אתם הרגשתם בתור ילדים

וגם 'תמזוג לעצמך מתוק'
תעשה טובה גדולה לעצמה ולילד

אם היית אומרת גיל 2-3 מילא טבעי, זה הדרך לגלות את העולם,
אבל גיל 4.5 זה כבר גדול, הוא יכול לקחת אחריות על מעשיו.
אם אין משהו רגשי ברקע כנראה שבודק גבולות.
אולי תנסו לוח ניקוד? (מקבל סמיילי מחייך על התנהגות טובה ולהיפך)
וגם לתת לו משימות ולשבח אותו על עמידה בהם, ככה יקבל תשומת לב חיובית.
אפשר גם לעודד בעזרת פתק לגננת וכד' (על התאפקות והתנהגות יפה)
ובאופן כללי שרוב הזמן יהיה בתעסוקה אקטיבית ופחות יהיו לו הזדמנויות לחפש צרות

אנחנו משתדלים לתת לו תעסוקה אקטיבית ואז הוא באמת משתף פעולה יפה. הבעיה היא בעיקר בזמנים הקצרים שאני עסוקה בדברים אחרים שלא מעניינים אותו (חותכת ירקות, מחליפה טיטול וכד'. מה שאפשר אני מציעה לו לעזור לי).
משימות הוא באמת אוהב, ננסה לתת לו יותר, אולי גם לוח ניקוד. מקווה שיעזור בע''ה.

לתת לשתות מים ולא מיץ
לצחצח שיניים בבוקר- משחה תעזור לריח

מסוכן אם הוא יבלע ויחנק מהן.

האם הוא קם צמא מאוד?

אולי יש שן שצריכה טיפול

שיש קשר בין  שתי השאלות...

ולדעתי שווה ללכת לרופא משפחה על זה... אולי יפנה לרופא שיניים.

לק"י

1. התחלנו לצחצח שיניים בערב, צריך לחזור להתמיד. בלי משחה, כי הוא נגעל ממנה.
2. בדר"כ לא אוכל סוכריות (לא יודעת מה קרה כשלא הייתי בבית). ושותה בעיקר מים.
שותה הרבה לפני השינה, ובבוקר לא מבקש בדר"כ.
אוכל ארוחת ערב רגילה.
3. לענ"ד זה ריח רע כמו שיש למבוגרים בפה בבוקר, רק שהוא לא מבוגר עדיין...

בערב.
אלא אם כן יש בעיה של שן רקובה או משהו במעיים ח''ו.

האמת שהעיקר הוא הצחצוח עצמו ולא המשחה
אבל היא אמורה לעזור מעט בנושא הרייח.

ולצחצח את הלשון עצמה גם אמור לעזור.

לק"י

הוא פשוט התחיל לצחצח בלי משחה.
וכשניסיתי עם הוא נגעל או מהמרקם או מהטעם.

אבל ננסה באמת להקפיד על צחצוח יומיומי.

כאשר בוקעות שיניים.

ונגד זה אין מה לעשות.

(למרות שאני טעמתי וזה דווקא סבבה )
יש אורביטול בטעם תות, והם זורמים עם זה ממש
ואם לא, הייתי מנסה אולי את המשחה של ולדה
היא לא מומלצת לגיל הזה כי היא בלי פלואוריד (מומלצת עד גיל שנתיים), אבל בטח עדיפה מכלום..
ואם זה ריח חריף הייתי אולי הולכת לרופא שיניים רק כדי לשלול דלקת חניכיים

אצלנו זה קורה מהנזלת

זה גם ככה כבר אחלה גיל להתחיל ללכת לרופא שיניים.

והרופא שלנו אומר לצחצח את הלשון בנוסף לשיניים כדי למנוע ריח רע.

לק"י

אבל הגיוני שקם רעב, השאלה מה אפשר לעשות עם זה...

לפנות לטיפול הומאופתי. 

במיוחד כשיש רקע גנטי.

זו נטיה שאפשר ברוב המקרים לרפא ביעילות בעזרת טיפול כזה.

מה זה בדיוק? צמחי מרפא?

לא רק צמחים, גם חומרים נוספים מהטבע - מחצבים (צור, גופרית, פחם ועוד), ארס בעלי חיים, ועוד.

 

וההכנה היא לא כמו חליטה או תמצית צמחים אלא הבאת מים במגע עם החומר, ואז סינון, ניעור בצורה מיוחדת ודילול.

 

אלו תרופות מאוד מדוייקות ויעילות, והן פועלות על העיקרון של "הדומה מרפא את הדומה".

למשל בין המחצבים שציינתי היו אבן הצור, שמטפלת בעקשנות וחוסר גמישות, ופחם, שמטפל בחולשה עד כדי היעדר חיוניות - כמו הפחם השרוף.

 

אלה רק דוגמאות כמובן, החומרים מטפלים בו זמנית בנטיה אישית פיזית או נפשית - בתכונות אישיות ובקשיים רגשיים, וכן בתסמינים פיזיים.

תתקשרי למזכירה שלו ותשאלי אם צריך לבוא עם צילום.

 

מה שכדאי לשים לב, זה לא לשדר לילדים מהחרדות הללו שלך... הכל בנחת ועניינית.

 

לפי מה ששמעתי, דברים מסויימים עלולים להיהפך לאסטמטיים, בגלל שדרים כאלה.. משתנק, משתעל, האמא משדרת היסטריה.... להשתדל בנחת.

אצלה אמרו לנו לא לחכות
עזר לי ממש מי מרווה-
2 עלי מרווה בכוס מים רותחים עם כפית סוכר, ותני לו לשתות את זה (במקום מים)
עזר לנו ממש ממש
שינוי תוך יום יומיים
ודחינו את הניתוח לאחרים גיל שנתיים
תנסי, בע"ה שיעזור לך כמו שעזר לנו..

למה דוקא חילוני?

מה הבעיה?
אם מפריע לך שזה ממלכתי אז תעבירי לממלכתי דתי.
למה מלכתחילה לא רשמת לגן מתאים?

הייתי מציעה לפנות לפסיכולוג. או יועץ שישב עם הילד הגדול ותנסו להבין מה מפריע לו. אני מאמינה שאין ילד רע ישילד שרע לו. וצריך להבין מהיכן הבעייה. בהצלחה.

לפנות למנחת הורים. יש מעולות מעולות עם נסיון. יש לי המלצה לרבנית זיוה מאיר. ויש עוד הרבה טובות. בהצלחה!

בין הגדול לקטן יש עוד בנים, או אולי רק בנות?

יכול להיות שזה יושב על איזושהי תחרות סמויה ביניהם? (הגדול מרגיש שהקטן לוקח את מקומו באופן מסוים)

חושבת שכשתביני למה הוא עושה את זה הפתרון כבר יהיה לך ביד
יכול להיות שהוא מקנא בו על משהו?
יכול להיות שהוא מקבל יותר יחס בתחום מסוים?
אולי אם זה מתאים הייתי תופסת את הגדול לשיחה כייפית עם עוגה, מבררת מה שלומו באופן כללי בביס ובבית, ואם כיף לו עם האחים- עם מי יותר, עם מי פחות, ולמה..

שהחשיבה שלנו צריכה להיות מטרתית ולא סיבתית.\

כלומר- לברר למה זה קורה- זאת חשיבה סיבתית.

ולא יקדם לשום מקום.

אני מרגישה, ויתכן שאי טועה, שהקטן גם ניזון מההתנהגות הזאת, ואסביר.

(אני פשוט חווה את זה טוב טוב עם 2 ילדים יותר קרובים בגיל אבל באותו כיוון של הצקות)

הקטן מקבל הרבה רחמים, גם אם לא חשופים, את משדרת לו שאת מרחמת עליו, זה שווה לו, הרחמים האלו.

לא כאן המקום לפרט אבל עצתי, שתשמע לך מוזרה אבל היא הרבה פעמים עובדת.

תשדרי לו כל הזמן: יש לי אמון מלא בך שתצליח להתמודד, אתה חזק, יש בך המון מעלות, אתה טוב וכו'.

כמובן גם להגיד לו את זה, אבל לא כמענה להצקות שלו כי אז את בעצמך פותחת חזית עם הגדול. אלא בלי קשר או עם קשר לדברים שהוא באמת עושה מ=ומגיע לו צל"ש מדויק וממוקד יותר

אחחח, כמה קל לייעץ, קשה מנשוא ליישם.

אבל בהצלחה!

לפי מודל זה כל פעם שמישהו מעליב מישהו אחר אז האחר הוא זה שמזמין את זה. אבל לא כולם חזקים ונבונים, יש אנשים חלשים יותר ועדיין אסור להתעלל בהם גם אם הם לא יודעים איך להתמודד וגם אם הם לא מכירים משהו אחר. 

גם לא מבינה מה ילד בן שבע יכול לעשות לילד בן 14. אם שניהם ילדים ממוצעים אז גדול יתפוס אותו בשניות ויפרק לחתיכות ביד אחת, וגם מבחינת יכולת מילולית ויכולת להעליב אין מה להשוות. 

לצד ההבנה שהילד הקטן צובר המון שעות רחמים/תשומת לב/מחשבה עליו/דיונים על מסכנותו וכו', והוא מרגיש את זה, מאתיים אחוז, יש להפריד חד משמעית ולא להרשות אלימות. 

זה לא שהוא עושה משהו לגדול, הגדול מנסה להשיג את שלו- שזה יותר מאבק מול אמא, כי תכלס זה גורר את אמא מולו בסופו של דבר.

יחד עם ההבנה שיש בו כוח להתמודד, לקטן- לדעתי יש להפריד, באופן קר רוח, אבל חד משמעי

אבל במקרה הזה לדעתי תפקיד של הורים לספק הגנה לילד

הוא לא אמור להיות שק חבטות של אחיו הגדול

שהתייחסתי גם להרגשה שלי שתשפר את ההתנהגות של 2 הילדים- לא להגרר למאבק עם הגדול ולא לרחם עלהקטן.

ומצד שני להגן על הקטן ע"י הפסקת ההצקות.

לא מכירה את כל תורת הגישה,
אבל בהקשר הזה שכתבת-
נשמע לא נכון.
להבין את הסיבה לא יוביל לפתרון?
להיפך, כשמבינים את הסיבה האמיתית, שם נמצא הפתרון.

ועד שפותרים בעיה אם בכלל יכול לעבור מלא זמן ולהפסיק סבל של קטן חייבים במיידי

מחפשים את המטרה של הילד.

לא את הסיבה.

כי הגישה מאמינה שמה שילד עושה- הוא מתכוון בזה- אלייך!! לאמא!

להרגיש שייכו, לא משנה איך, העיקר להרגיש שייך לאמא.

גם אם אמא כועסת/ מרחמת וכו' שווה לי להתנהג ככה.

שווה לי להרגיש מסכן, שווה לי להיות אלים.

היא נולדה אחריו. בידיוק מה שאת מתארת ניסנו בלהבין אותו ולהסביר ולא עזר כלום.
הגיעה מצב שהקטנה פחדה לעבור לידו או להכנס לחדר שלו .
עד שאמרתי זהו! לא מענין אותי מה הסיבות אין דבר כזה שילד צריך לפחד כל כך מאח שלו! ועל מה השינאת חינם הזאת?
שהוא יראה שאת ניחרצת הוא יתחיל לחשוב פעמים ליפני כל מילה.
אבל שיבין שיש גבולות שאת לא מוכנה שיעבור.
אפשר לקחת ציור של הילד לאיבחון.

היה מדובר בשני אחים עם הפרש שנים די גדול, והגדול לא הפסיק "לרדת" על הקטן.

לא בעלבונות אלא בהערות בלתי פוסקות.

אחרי בירורים הסתבר שהמניע היה האכפתיות של הגדול, הוא דאג מאוד לקטן באיזה עניין ולא ידע איך לבטא את זה כי הוא לא אדם רגשי... דרך מוזרה להביע אהבה, אבל יש מקרים כאלה.

סתם עוד נקודה למחשבה.

אין לי עצות מקווה לקבל מפה.
אני יכולה רק להגיד שאני רואה שהקטן יותר ( בן 11) מנסה לתפוס גם הוא את המקום כגדול ולגדול שלי (13.5) זה מפריע ממש ולכן יורד עליו מאוד.

בהצלחה לך!

אם קטן מציק לו ואז גדול מתעצבן אז לדבר עם קטן שיפסיק ולא להתערב.

אם גדול מוציא עליו תסכולים לא קשורים לקטן אז להפסיק את זה בכל דרך, פער גדול בגילאים ולקטן אין דרך להתגונן לבד. 

לנסות לתת תשומת לב חיובית ולהעסיק אותם, אולי להקטין זמן שהם ביחד. אולי אם את מגיבה אז תגובה קצרה ולא נעימה ממש שלא ירצו לחוות את זה. 

 

 

שהגדול מוציא תסכולים שלא קשורים לקטן ולדעתי הוא עושה את זה לקטן כי דרך זה הוא מקפיץ אותי וזה מה שהוא רוצה להשיג - את היחס שלי

איך בדיוק מפסיקים את זה בכל דרך?

קודם כל לדבר בכנות. להסביר לו מתי את פנויה ואיך מקבלים תשומת לב שלך. לדעתי גם צריך מישהו מקצועי כי הצקה לאח קטן פי שתיים בשביל צומי זה לא תקין. אז לבדוק מה קורה לו ולתקן.
ובקשר לכל דרך, אפשר לשבור לו פלאפון , לא לתת דמי כיס, לשלול כל הזכויות, לא לאפשר לצאת בערב... בקיצור משהו שהוא יחשוב פעמיים אם שווה לו להציק לקטן

אולי לתת לגדול פרוייקט העצמה לאח הקטן,
משהו מחוץ לבית.
למשל ליווי לחוג כדורסל,
אני מאמינה שכשיש מישהו שקרוב אליך, גם אם אתה אוהב להציק לו אתה לא מוכן שמישהו אחר יציק לו ולכן אוטומטית תגן עליו.
לכן בהתמודדות של הקטן מול גורם חיצוני (קבוצת כדורסל הנגדית) אוטומטית תרצה שהאח שלך ינצח. (לא תמיד שמים לב לזה בהתחלה, לפעמים נראה כאילו היית שמח שיפסיד אבל ברגעי המתח, במצבים הגבוליים שם זה מתפרץ)

אפשר גם סתם פרוייקט של נסיעה מחוץ לעיר לסבא וסבתא, אפשר גם לצ'פר אם הפרוייקט מצליח. (להבטיח פרס אם יתמידו כל שבוע ללכת, לא שהפרס יהיה אם לא תציק לו... ממילא צריך לשתף פעולה ואם לקטן לא יהיה כיף הפרוייקט יפול וכך גם הגדול יפסיד)

בהצלחה

אני רואה הרבה פעמים בגינה שאח גדול או אחות גדולה נותנים מכות לקטנים כדי להסיג משמעת, לפעמים מחוסר ברירה. ופה אח גדול גם ככה לא הכי עדין וגם לא נשמע אחראי.

חוץ מזה הרבה פעמים גדולים רוצים לנוח מאחים קטנים בזמנם הפנוי

יש אחריות להורים לתת הגנה לילדים שתחת חסותם, הורים שלא מצליחים לספק את ההגנה ואת הביטחון לכל ילד חוטאים לתפקידם.
כמו שלא היינו מקבלים אוזלת יד של בית ספר בטיפול באלימות, וכמו שאנחנו משתגעים מטיפול שלומיאלי של המדינה בתופעות כמו פרוטקשן וכדו'.
תכל'ס
אני הייתי מבהיר לילד הגדול בצורה יפה אבל ברורה וחד משמעית שהתנהגותו לא מתקבלת על הדעת ולא תימשך
מגדיר קווים אדומים ומגלה אפס, אפס סובלנות לחציה שלהם.

השאלה לגבי "מגלה אפס, אפס סובלנות לחציה שלהם." מה הכוונה למעשה? מה בדיוק עושים בזמן שזה קורה?

וזה קורה כי הגדול בודק גבולות כל הזמן

את ובעלך, ולעשות מעין ''תכנית פעולה'' כך שכשארוע הצקה קורה- את יודעת בדיוק איך להגיב.
אפשר גם לדבר עם הגדול ולהסביר לו מה הולך לקרות מעכשיו אם ימשיך עם ההצקות.
במקביל- לדעתי כדאי להקדיש זמן מתוכנן ואיכותי עם הגדול. שיהיה ''שמאל דוחה וימין מקרבת''.

לטפל בדחיפות! קווים אדומים + פסיכולוג ל8שני הילדים. סחבתי מזה טראומות הרבה שנים

יש פה 2 מישורים בעיני.
1. טכנית- פיזית- לדאוג שזה לא יקרה.
אם הוא מציק את מבקשת שיפסיק. ממשיך להציק-
את מבקשת שילך לשתות מים ולהרגע בחדר, מפרידה ביניהם פיזית אם יש צורך וכן הלאה.
2. מנסה להבין מה קורה עם הגדול.
יכול להיות שהוא מקנא באחיו, יכול להיות שהוא סתם מתוסכל ופורק עליו... יכולות להיות כל מיני סיבות.

אני מציעה בפעם הבאה שזה קורה להגיד לגדול שאת רוצה לדבר איתו.
להגיד שאת מרגישה שמשהו עובר עליו, וגם רואה שהוא מתנהג לא יפה לאחיו.
לנסות להבין ממנו מה שלומו, אם הכל בסדר, אם יש מהו מיוחד שמציק לו בבית/כיתה/חברה.
לשאול אותו למה הוא מציק לאח הקטן.
להסביר שזה לא פייר ושאת חייבת להגן על האח הקטן ולשאול מה הוא מציע כדי שזה לא יקרה יותר.

האוירה צריכה להות מצד אחד קרובה ונעימה ומצד שני כן משמעותית.
שיבין שזו שיחה שדורשת ממנו שאלות וגם תשובות...


מעבר לזה,
איך הולך לגדול? בחברה? ישיבות לשנה הבאה? לימודים?
איך לו בבית? האם יש לו מקום משמעותי?
להשתדל לשים לב שטוב לו, שהוא מקבל יחס, שיש לו מקום כגדול ומשמעותי בבית.

מתי כל זה התחיל? האם זו התנהגות שאופיינית לו?
יש פה הרבה רקע שחסר....

נתחיל מזה שההתנהגות הזאת אופינית לו, לגדול. 

בחברה הולך לו בסדר, יש לו חברים, בכיתה הוא מוערך. בלימודים הוא משקיע ומצליח. 

 

בבית - ראוי לציין שהוא לא הבכור, יש כמה מעליו שהם אופי יותר חלק והוא די תפס את הנישה של ה trouble maker

מבחינתינו כהורים אנחנו נותנים לו מקום משמעותי, יחס חיובי, מביעים אהבה והערכה (זו אוירה כללית אצלינו, כלפי כל ילד וילד) 

אבל, הוא ילד שבודק גבולות כל הזמן. וכשעובר את הגבולות וחוטף גערות, נזיפות ולפעמים גם צעקות (הוא יודע להוציא מהכלים ואחרי הכל אנחנו בני אדם, לא תמיד מצליחים להגיב בצורה אידאלית) אז הוא בטוח ששונאים אותו וכו' משכנע את עצמו בזה ומתקפד

 

אני כן רואה אצלו שיפור לאורך השנים, לאט לאט מתפתחת בו רגישות כלפי סבל של האחר

 

מה שאת הצעת זה פחות או יותר מה שאני מנסה לעשות איתו, וכבר היו תקופות בעבר שהיה מציק לאח אחר - יותר קרוב אליו בגיל - והגישה הזאת עזרה, כיום יש לו יחסים תקינים עם האח הזה

אבל משום מה בתקופה האחרונה הוא מפנה את התסכולים שלו בעיקר כלפי האח הספציפי הזה ואני לא יודעת למה אבל אני הרבה פחות מצליחה לנווט אותו. ובעיקר אכפת לי שאסור לי לאפשר שהקטן יסבול ממנו.

לפעמים זה כל כך מתיש, דורש ממני ערנות והבנה והכלה וסמכות ו.. ו.. ו.. מסביב לשעון ולא לשכוח שזה רק חלק קטן ממטלות החיים, יש עוד ילדים, יש בית יש עבודה. ב"ה מודה על הכל אבל לפעמים זה לא קל. יש רגעי שבירה.

 

אשמח לשמוע אם יש לך תובנות נוספות לאור מה שהוספתי

2 נקודות נוספות שעלו לי;
1. בכללית לעזור גם לקטן להתמודד עם הדברים.
להעצים אותו ואפילו לדבר איתו על זה שאחיו הגדול לפעמים מתנהג בצורה אסורה
וללמד אותו לא לקחת ללב את הדברים. לתת לו כלים כלשהם ולחזק אותם.
2. הנקודה העיקרית שקפצה לי לגביו זה שהוא אומר ששונאים אותו.
ברור שחלילה אתם לא שונאים אותו,
אבל לפעמים יש איזשהי סריטה והרגשה כזאת,
וכדי לרפא אותה צריך ממש טיפול כלשהו.

זה נשמע שאולי דווקא בגלל זה הוא מביא את עצמו כל הזמן לנקודות קיצון ומבדקים
ואז "מוכיח לעצמו" שבאמת שונאים אותו...
זו התנהגות כזאת שהרבה פעמים בתת מודע אנחנו גורמים לה לקרות
בשלל התנהלויות.

אני חושבת שכן כדאי לקחת אותו לטיפול בעניין או לכל הפחות לפנות בעצמכם לייעוץ
איך להתנהל סביב הדבר הזה ואיך לעזור לו להפטר מהתחושה הזאת ומההתנהגויות שנלוות אליה.

ולא מן הנמנע כן לקבל דרכים וחלופות לתגובות לזמנים שהוא עובר או בודק את הגבול.
כאלה שבהחלט יציבו לו גבול אך פחות יתנו לו תחושה קשה...

ובכל מקרה בזמנים שהוא טוען ששונאים אותו להגיד מפורשות אנחנו אוהבים אותך,
ולספר כמה ולמה.
אפשר להוסיף גם שדווקא מרוב אהבתכם חשוב לכם לדאוג שיתנהג כראוי וזו המשימה שלכם וכו
ולהדגיש ולהדגיש את זה גם בזמנים נוספים.

חיבוק גדול יקרה

גם אם מעצימים אותו. וגדול סתם מפעיל סחיטה רגשית. זה קלסי להגיד - אתם לא אוהבים אותי, אתם שונאים אותי.

שההתמודדות לא יכולה להיות שלו לבד.

ועם זאת, ודווקא בגלל שזו פגיעה מילולית, שקרתה ואולי קורית גם כשאמא

לא נמצאת אני חושבת שחובה להשתדל לפחות חלקית לתת לו כלים כלשהם.

זה ודאי לא יפתור את הבעיה, אבל גם אם יצמצם אותה טיפה דיינו..

אבל בטווח קצר, תגובה שלך לא מרתיעה. אין לו שום סיבה להפסיק להציק. אז הוא גם מקבל צומי שלך, גם מתעלל באח קטן וגם מפעיל עליך סחיטה רגשית. זה מאוד קלסי להגיד - לא אוהבים אותי, ואז אימא מפוחדת מתחילה לרקוד לפי מנגינה שלו. את לא עושה לו כלום, צעקה לפעמים וזה כשהוא מזמן עבר כל קו אדום.
אני מבינה וגם זוכרת מילדות שלמבוגרים הרבה יותר קל להגיד לנפגע שיהיה חזק ושיתמודד כי אין להם כוח ורצון באמת להתמודד עם ילד פוגע שלרוב רגיל לעשות מה שבא לו ולא רגיל להקשיב למישהו.אבל הוא לא יכול להתמודד , אם היה יכול, לא היו בוחרים אותו בתור קורבן

חזק) וזה באמת לא פתרון. וזה באמת קלסי שילד אומר לא אוהבים אותי וכו. אני לא קונה את זה, לא בכללי וגם לא בשעת מעשה ובטח שלא מפוחדת מתחילה לרקוד לפי החליל שלו

אבל ההתמודדות איתו כשזה קורה בשטח היא ממש לא פשוטה כי הוא באמת עושה מה שבא לו ולפעמים אני פשוט לא יודעת מה לעשות. מה אני אשים לו אזיקים? יזמין לו משטרה?

 

בגלל זה אני פונה פה, כדי לקבל עצות איך להתמודד, מה את מציעה לעשות כשזה קורה?

יש לך דברים שהם ברורים לך כשמש בצהרים:

נגיד שלא מחללים שבת, שלא מרביצים לאמא,

שיש כאן קיר פיזי שאי אפשר לעבור אותו.

כשיהיה לך ברור שאין דבר כזה להציק לאח קטן את תשדרי את זה ואז גם  יהיה ברור לך ואת גם תדעי איך להגיב, מאיזה מקום.

לא שעכשיו את חושבת שזה בסדר, חס ושלום.

אבל עצם ההתלבטות שלך, גם משודרת לילד.

 

לא להיות נעול. ולא להיות בלחץ.
יש מישהו שתוכלו להתייעץ??
היא צינית על תיקון המידות- אז לא להתמקד בזה. וניתן לעסוק בכך בעקיפין.
סבלנות, ועין פקוחה

כי זה מחייב "קטלוגים" של רמת דתיות

וזה כאילו אומר שהאולפנא הנוכחית "לא טובה". ואני מכירה בנות שלמדו בה והן בחורות נהדרות.

ואיך בכלל להגדיר רמה דתית? לפי אורך החצאית והשרוול? 

שמעתי כבר שהיום בהרבה מקומות בנות הולכות עם 2 חורים באוזן וגם נשות אברכים עם נזם באף. 

אז קטלוג חיצוני הוא לא כ"כ מהימן.

(אולי זו גם הבעיה שלי לדבר איתה על זה. איך אני באמת יודעת אם החברה שלה "טובה" לה או לא? זה שהיא הולכת עם חצאית מעל הברך זה מה שמגדיר אותה? ואולי היא בעלך חסד מאוד?)

 

היא צינית על הכל

לדעתי-
לנסות לראות במשקפיים שלה. ומקס' להעיר- באופן שייכנס לאזניה וללבה.
מסכים עם אורי 8.
הכלה.. אנחנו במציאות של דור מורכב. וכמו שאת רשמת.. להתאמץ, ולראות את ה'בפנים'.

אבל חושבת שרק אהבה מההורים עוזרת בגיל כזה.

אפשר לתת אהבה גם לילדה בפנימיה אבל זה יותר קשה מאשר אם היא בבית.


לגבי האולפנא אין לי הצעה, אבל אולי לטובה שהיא מתחברת לאולפנא שבה היא לומדת.
היא סופגת שם ערכים חוץ מהאינטרנט..
קשה לפקח על האינטרנט גם בבית.
האמת שבגיל הזה אם אין רצון מצד המתבגר זה ממש קשה.. בכל אופן מה שאת יכולה לחסום תחסמי- זו ההשתדלות שלך.
תצליחי!

ואת לא רוצה פנימיה.
ככה את "שוללת" את האולפנה הנוכחית על עניין טכנית ולא אומרת שהיא לא טובה.
נשמע ממך שזו במילא הסיבה העיקרית.

הבסיס לקבל מהאולפנא הוא אהבה למקום, גאוות יחידה כמו שקראת לה, עדיף לדעתי להיות באולפנא הטרוגנית יותר, אם לשם היא מתחברת מאשר באולפנא שטובה בעיניכם אבל לא בעיניה,
. זו יכולה להיות האולפנא הטובה ביותר אבל כשיש לבת אנטי היא לא תקבל את המסרים שיעבירו שם, תהיה צינית, ולא תבנה מהלימודים שם. במקום שאליו היא מתחברת יש סיכוי שהיא תקבל ותבנה את עצמה.
לדעתי כל השיח צריך להיות מכוון למה היא מחפשת באולפנא, מה חשוב לה, לנסות למצוא את מה שמתאים לה.

צריך לעבור שלב, עם כמה שזה קשה...
הילד כבר מתחיל להיות עצמאי יותר בגיל הזה..
אפשר לומר מה הייתם רוצים אבל לא לכפות.
לכוון יותר לכיוון של שיח בוגר.

אם עד עכשיו אתם הייתם מחליטים בשורה התחתונה על הרבה דברים
האחיזה הולכת ומשתחררת
והתפקיד שלכם הוא יותר לתת גיבוי מהבית, להדריך, לכוון
ולדעת את מקומכם.

זה כבר גיל שבו היא כמעט נערה ורוצה לבחור את המשך חייה.
כן יש מצב להטיל ועו על דברים קיצוניים,
אבל לבחור היטב את המלחמות, ולדעת איפה לשחרר ואיפה להציב גבול.

זה מעבר ממש לא פשוט אבל ממה שראיתי בגילי ורואה גם היום
ככל שמממהרים להפנים ולהסתגל למצב החדש והשונה
ולתפוס עמדה שמאפשרת עצמאות אבל כן דורשת בירור מול נקודות
כך ייטב לילדה ולכם ולקשר ביניכם.


אני בעד לנסות ליצור שיח שהוא יותר חברי
על מה טוב לה באולפנא, מה חשוב לה בכללי שיהיה באולפנא (אוירה חברתית?
רמה לימודית? סגנון כזה או אחר? מגמות?..)
מה האופציות העומדות לרשותה.
ככל שלוחצים פחות, ההתנגדות מהצד השני פוחתת כי אין פה עילה למלחמה אלא בסה"כ החלפת דעות והתעניינות דואגת ובוגרת.

ככל שלוחצים יותר הילד נעמד על נפשו על עצמאותו
על רצונותיו ועל בחירתו (וזה הגיל. וב"ה שכך.
כך טבע בנו ה' כדי שנפתתח ליצורים חושבים, מתקדמים, בעלי רצון ומוטיבציה לחיים)
ואתם הופכים למי שכנגד וחבל..

ללא פנימיה כרצונה.

אישית מתנגדת מאד לפנימיות, ולא מסיבות דתיות.
מהסיבה הפשוטה שבפנימיה אין דרך לדעת מה עובר על הילד שלך.
לגבי מה שהיא חוששת שתריב אתכם בבית, יש מקום לשיחה כנה. איזה חינוך היא תרצה לתת לילדים שלה? איזה בן זוג היא רוצה לעצמה? לא לפחד מהשיחה הזו. הם די מבולבלים בגיל הזה.

גם אם אינה מתחברת לגדלות ולתיקון המידות, אפשר להסביר את חשיבות העברת הלפיד מדור לדור. ההחלטות שלה היום משפיעות הרבה קדימה. גם אם בסוף תחליטו להשאיר אותה באלפנא שלה, לענ"ד כדאי שהיא תשמיע את דעותיה בבית שלה, ולא תשמור בבטן את מה שהיא חושבת.

אומנם אין לי בגיל אבל אני זוכרת הייטב מזה להיות מתבגרת (אצלי זה לא היה כזה מזמן)
להטיל וטו לא בהכרח יעזור, *לרוב* הוא יגרום לתוצאה הפוכה וגרועה יותר.

ב. אולי אני לא האדם המתאים כי אני ***נגד*** פנימיה. נגד הרעיון שמישהו אחר יראה את העיניים של הילד כל השבוע במקומי.

ג. ספציפית לשאלה, אני לא יודעת האם כצעקתה, והילדה אנטי דתית, או שהמרחק הוא ס"מ מעל ומתחת למרפק.
אם המרחק הוא ס"מ הייתי מוותרת כדי לא להזיק לקשר המתוח ממילא,
אבל אם יש נדנוד של חשש שהילדה תשכב במיטה עם הסמארטפון בשבת (בפנימיות יש שבתות פנימיה), ותצפה עם חברותיה בסרט- בהסכמת בן הזוג כמובן- וטו.

ד. כדאי לקרוא בהלכות תשובה לרמב"ם מה הרמב"ם כתב על מי שרואה את בנו יוצאים לתרבות רעה ולא ממחה בידו.

אם תעשה דווקא אז אין טעם בוטו

קודם כל את מציגה את המציאות של פנימיה בצורה מאוד קיצונית, נדיר מאוד שבפנימיה / אולפנא טובה בת תשכב במיטה עם סמארטפון בשבת.
דבר נוסף- לפעמים אין בררה, הבן שלי רצה ישיבה מסוימת עם פנימיה, אם היתי מתעקשת על הישיבה היחידה באזור שלי שגם בה יש פנימיה חלקית( אין ישיבה אקסטרנית לגמרי אצלנו) היתי רק מפסידה, אדם צריך ללמד תורה במקום שליבו חפץ, במיוחד נער, וברוך ה' כשהוא נמצא במקום שליבו חפץ , עם כל הקושי העצום שלי בנושא הפנימיה, אני רואה שטוב לו והוא לומד ברצינות, מה שלא היה בחטיבה בה היתה שנה שהוא למד במקום שלא אהב.

במקום שליבו חפץ

יש לי גם בנות מתבגרות, גם בת צריכה ללמד במקום שליבה חפץ, אחרת עלולה לא להתחבר לאולפנא ולא לקבל את מה שנותנים לה שם. מהבחינה הנפשית אין הבדל בנושא זה, גם בת צריכה ללמד תורה במקום שליבה חפץ.

כנראה שליבה באמת לא יחפוץ ללמוד תורה - ולקבל את מה שיש לאולפנא לתת. ואז גם אם זו האולפנא התורנית ביותר, לא עשית כלום, אחרי שתסיים , תעשה מה שהיא רוצה וגם עלול להתפתח "אנטי". עדיף לתת לבת ללמד במקום שמתחברת אליו, יש אולפנות שיש בהן אוכלוסיה הטרוגנית ומשקיע הרבה בחינוך, ויתכן שדוקא במקום כזה הבת תבנה יראת שמיים ותהיה מחוברת יותר לתורה( מדברת מהכרות עם כמה אולפנות ובוגרות שלהן, לא רוצה לפרט מחשש לאאוטינג)

סבא וסבתא דו"צ הרבה פעמים רואים טוב יותר מההורים את המצב לאשורו ואת הדרך הטובה יותר.

ידוע לי כי לא מקובל בפורום לשתף את ההורים ב"החלטות זוגיות", אולם, זו החלטה הרת גורל.

לא מכירה את הסבא וסבתא שלכם, יש לנו סבא וסבתא מקסימים , אבל הם גדלו בדור אחר ומערכת השיקולים שלהם שונה . בדור שלהם היה הרבה פחות חשוב להתחשב בדעת הילד.
ולא תמיד החשיבה שלהם מתאימה לנער שגדל בדור הזה.

אבל יש גם מציאות. אם סבא וסבתא בעצמם לא למדו בישיבות ואולפנות לא תמיד יש להם הבנה בענינים אלו.
ומערכת השיקולים שלהם וסדרי העדיפויות שלהם שונים משלנו.
כל אחד יודע מה מתאים להתייעץ עם הוריו ומה לא. אצלנו בענינים כלכליים ברור שהם כתובת להתייעצות , בענינים חינוכיים לא תמיד.

אני מאד נגד פנימיות לבנות.

אבל בלי קשר אני חושבת ששיחות על התגדלות ותיקון המידות הן די מיותרות ועלולות אפילו להרחיק. עדיף לחנך עם דוגמא אישית ועם הקפדה מעשית, לא עם דיבורים באוויר.
הייתי אומרת גם שלא כדאי להקפיד איתה על תפילות, זה משהו שיש לו תקופות טובות יותר ופחות.

אז מה כן?
לנסות לשכנע אותה בכל זאת ללכת לאולפנה השנייה. לספר לה כמה חברות זה דבר שמשתנה, היא תוכל לרכוש חברות חדשות, אולי אפילו תגלה שהיא תהנה איתן יותר.. ואם יש חברה אחת או שתיים רציניות הן יכולות לשמור על קשר גם אם לא תלמדנה יחד. חברות מתחלפות גם בהמשך, הרי בשרות לאומי ובאוניברסיטה היא בוודאי תחליף חברות.. אז חברות אינן סיבה לבחור מקום לימודים.

ואני מאד מזדהה עם החשש שלך מהשפעה חברתית שלילית. זה חשש כבד.
וזה שהיא סיפרה לחברות לא הופך את זה לשרוף. אפשר לומר גם לחברות שהיא שינתה את דעתה, שהשתכנעה מההורים והיא באמת רוצה ללכת למקום השני. החברות יכבדו אותה יותר מאשר אם תלך עם העדר.

בהצלחה רבה!!

אם היא יודעת את הגבולות שלה ומתחברת עם בנות סבירות אז אפשר לזרום אתה לדעתי.
מצד שני אם היא מבנות שהולכות אחרי החזקה והמגניבה לא הייתי שולחת לפנימיה.
לא בטוחה אבל חוסר רצון להתפלל לא אומר כלום על רמה דתית. בחופשים זהמאוד ארוך, הרבה דברים נאמר על אוטמט והאמת בלי עבודה רצינית בעניין זהמאוד משעמם. צריך להגיע לזה.
גם בקשר תיקון המידות , רבי ישראל סלנטר אמר שקל יותר ללמוד את כל התורה מלתקן מידה אחת.
זה קשה, דורש עבודה, נושא מאוד לא פשוט

אז להציע לה שתשבו ביחד, תגבשו רשימה של קריטריונים מה חשוב באולפנה, היא תציע מה שחשוב, אתם לציין ותעשו מזה רשימה מסודרת. ואז קחו 3 או יותר אולפנות ותבחנו לפי הקריטריונים ברשימה. אפשר ממש לעשות שיטת ניקוד, כמה נקודות מקבל כל סעיף והאולפנה עם הכי הרבה נקודות מנצחת. חשוב להתגמש, לזרום, לעשות את זה באווירה טובה ביחד.
יש גם אפשרות של חצי פנימיה, ואני חושבת שלא כדאי להפוך את זה לאישי- האולפנה שהיא רוצה מול האולפנה שאתם.

בהצלחה!

אמנם יש מסגרות נוקשות, בהן אכן כל בת תסמן בפועל 'וי' ליד סעיף זה ואחר.
דעתי- מה שצריך להתפוצץ בסוף אכן יתפוצץ, ועדיף שיהיה בכתה י באולפנה, מאשר במאוחר יותר

זה שהוא לא רוצה ללכת לבנות, אפשר להבין את זה .. את יכולה להגיד להורים

שהילד מעדיף ללכת לימי הולדת של בנים ופחות רוצה לבוא ליום הולדת של ילדות.

למה את לא רוצה שילך ליום הולדת של ילדים מהכיתה המקבילה אם מזמינים אותו?

כאן זה בא מימך , לא מימנו, וזה ההבדל . 

הילדים מהכיתה המקבילה רוצים שיבוא, אז למה לא ללכת ? 

קשה לך לקחת אותו? אז את יכולה להגיד להורים את האמת, שהילד רצה להגיע

אבל לך קשה לקחת כל הזמן לימי הולדת. לא רואה טעם לשקר..

אם לא נעים לך, אז תקחי אותו לימי הולדת שהוא רוצה ללכת אליהם גם אם זה מהכיתה המקבילה.

לא קשה לי ללכת אני לא ניידת ואין איפה לשים את שאר האחים אבל מבקשת רשות להביא ילד אחד עם זה ללא עלות של באולניג ואם ייצא מצב אשלם עליו
ברגע שיש לו כיתה שלמה שעושה יום הולדת וכיתה מקבילה זה הוצאה רק היום הוא סרב ללכת בדכ זה ל2 הכיתות לפני כן לא רצה לבנות אבל שיכנעתי כי חשוב לי שיילך הנקודה שזה המון ואני לא מסוגלת לומר להורים תאמת

אצלנו הרבה פעמים כשיש יום הולדת חבר בא לחבר אחר והולכים ביחד.

 

אצל הבת שלי אסור ימי הולדת אחהצ וזה ממש הקלה גדולה.

 

(זוכרת שאצל אחת הבנות שלי היתה ילדה מעיר אחרת ולקח איזה שעה לנסוע להחזיר אותה. מאז החלטתי שצריך להתחשב גם בנוחות שלי)

מי החליט?נדמע לי רעיון מעולה

הבנתי מהורים שזה יחסית נאכף.

אני מקווה שהתשובה היא כן. אם בכל זאת התשובה היא "לא", אז אל תקראי.
לפי השאלות והשרשורים שאת מעלה פה, עושה רושם שמאוד מפריע לך מה אנשים חושבים עלייך. לא נעים לך מכל מיני אנשים, למרות שאת עושה דברים שאת חושבת שנכון לעשות. נראה לי שאת צריכה לעבוד על עצמך להיות יותר שלימה עם מה שאת עושה.
אם את רואה שאין אפשרות שהילד ילך לכל מסיבה, או שאת לא רוצה שילך, או כל סיבה אחרת, את צריכה להיות בטוחה בעצמך. תכניסי לעצמך לראש שאת האמא שלו, ואת מחליטה מה הוא יעשה ולאן הוא יילך. אותו דבר לגבי עצמך, את בן אדם מבוגר, שאחראי ומחליט לעצמו, וזכותך המלאה להחליט מה לעשות ומה לא.
ואל תחשבי כל הזמן מה יגידו ומה יחשבו עלייך. מה שחושבים אחרים זו בעיה שלהם , לא שלך. את אחראית רק על עצמך וילדייך, ולא על מחשבות של אחרים.
ולעניין השאלה הספציפית הזו:
ישאלו אותך איפה הייתם? תגידי שלא הסתדר לכם, תאחלי מזל טוב לבבי והרבה נחת. את לא חייבת הסברים לאף אחד.... לא צריך להיות לך לא נעים שהחלטת לאן הבן שלך הולך ולאן הוא לא הולך, וממש לא משנה מה הסיבה שבגללה החלטת את מה שהחלטת.
בהצלחה

לולא היה איכפת לי מה יגידו לא היתי לוקחת בכלל הנקודה פה שאני לא אוהבת לא ללכת ולא לשמח ילד רואה כאילו זה ילדי שלי זו הנקודה ואם בא לך להגיד לי משהו אישי אפשר בפרטי אם ממש רצית

אם נפגעת. לא התכוונתי לפגוע אלא לעזור

זה בסדר את צודקת לא צריכה לחשוב על אחרים פשוט לא אוהבת לפגוע ילד של אחר חשוב לי מאוד שלא ירגיש פגוע אבל אי אפשר לרצות את כולם תודה לך

לעזור לך להיות בטוחה שמותר לך לבחור מה שאת חושבת שטוב כאמא

נכון כתבתי לה גם

אם נח לך תקחי ואם לא- לא. רק לחבר טוב הייתי מתאמצת.

אגב, אני הייתי מתאמצת לקחת דווקא לימי הולדת של בנים מהכיתה השניה ולא של הבנות מהכיתה שלו.
בסופו של דבר בגיל יסודי החברה היא לפי מין.
יש חברת בנים ויש חברת בנות. גם בעתיד החברה שלו תהיה הבנים ולא הבנות.
אני למדתי בכיתות נפרדות ובעלי וכמה מאחיינים שלו עד כיתה ו' בכיתות מעורבות.
הופתעתי לשמוע ממנו ואחיינים שלו שלבת מצוות לא מזמינים בנים מהכיתה ובכלל חברתית מחוץ לבי"ס החברה לא מעורבת.
הבן שלי בגן חובה כבר לא התחבר לבנות וזה בן עדין שתמיד שיחק יחסית הרבה עם בנות.

במעון היא ישנה, היא בת שנתיים ועשרה חודשים, היא כבר לא צריכה את השנת צהריים הזו.
בהצלחה עם הסבל הזה עד שהיא תעלה לגן עירייה.

אז המצב עוד טוב.

את האמת, אם זה המצב עכשיו הייתי עושה ניסוי איך היא ללא שנת צהריים והייתי שוקלת להעביר לפרטי שלא מחייב שנת צהריים.
אם עכשיו היא הולכת לישון ב-22:00 ועוד בשעון חורף זה עוד יכול להחריף לקראת סוף שנה.

אגב, היא גמולה?

יש לי חברה שיש לה ילידת ינואר ובין השאר בגלל השנ"צ של המעון היא שלחה לגן חב"ד לגילאי 3. היא הסתדרה מצויין ובלי שנ"צ.
אגב היא שלחה לחב"ד כי בעיריה לא הסכימו לקבל אותה.
אבל בשביל צעד כזה צריך ילדה גמולה ולראות את כל המכלול ושגן יהיה רק לגילאי 3.

אפילו 6 בערב.

היה לי גדול בשנתון ששלחתי לגן פרטי שבו השנ"צ היתה קצרה ומוקדמת. פשוט אידיאלי.
הלך לישון ב21:00 ולא היה עקום אחה"צ.

אצל קטנה בשנתון בסוף שנה הוצאתי ב-14:00 אחרי שינה של שעה והיה מצויין.

במעון , זה יעבור שנה הבאה שתהיה בגן עירייה ולא תישן צהריים...

 

לבינתיים עדיף פשוט "לעייף" אותה אחרי הצהריים,

אם יש יום יפה אז גן שעשועים, אם לא אפילו משחקי כדור בבית

העיקר שתהיה פעילה...

ולהשכיב אותה לישון מלכתחילה יותר מאוחר לא בשבע

אלא בשמונה , שמונה וחצי, בתקווה שתירדם מהר...

אז זה הגיוני.
מציעה לכם לא לקחת קשה מדי, להשכיב לישון מאוחר יותר, ובעיקר- לא ליצר סביב ענין ההשכבה והשינה מתח.
לא לאיים בעונש (היא קטנה...) אלא לתת לה עיסוק רגוע אם אפשר.
אם רלוונטי אולי תחזירו אותה למיטת תינוק, תבדקו אם זה עוזר. עדיף שתהיה ב''כלוב'' שלה ברוגע מאשר במיטת מעבר עם מתח ובלגן כל הזמן.
עוד רעיון- אפשר לתת לה לשכב על הספה בזמן שאתם אוכלים, מדברים, מארגנים את הבית. יש סכוי טוב שהיא תרדם די מהר ואז תעבירו אותה למיטה. ואל תדאגו לגבי הרגלים. כשתהיה בגן בשנה הבאה היא תרדם במיטה שלה בשניות.

היא לא עייפה.

אפשר לבקש במעון שיעירו אותה מוקדם יותר, שלא תישן שם הרבה זמן.

אם יש לכם אפשרות - להוציא אותה מהמעון מוקדם יותר, לפני השינה (או לקצר אותה)

להשכיב מאוחר יותר,

אפשר להציע לה עיסוק שקט במיטה (משחק שקט, ספר)

הבת שלי בת שנתיים וחצי ואותו סיפור. נרדמת רק בסביבות 11 ניסיתי הכל!! שכבתי לידה שעות עד שהתייאשתי או שנרדמתי.. בשבת היא לא ישנה צהריים ואז נרדמת כמו בובה ב7 וחצי גג 8
. אני החלטתי לשחרר. היא לא אשמה שהיא לא עייפה. היא מסתובבת בבית משחקת עד שמתעייפת.. כוח ועונשים זה עוול לילדה. גם אתם לא תירדמו אם לא תהיו עייפים. או שפשוט תוציאו אותה מהמעון לפני שעת השינה

תודה לכם על המענה והתמיכה.

בגדול גם אנחנו תמיד נגד "עונשים" וגם קראנו על זה המון, שחשוב לייצר אוירה טובה סביב המיטה והחדר שינה.
כמובן באחד השלבים שיחקתי איתה במיטה, כדי שתתרגל למיטה ותאהב אותה, זה לא כ"כ עזר.

כנראה באמת נאחר את ההשכבה ועד כמה שאפשר נוציא מוקדם מהמעון, לפחות עד שנה הבאה.

יש ילדים שבאמת לא עייפים כי ישנו במעון ויש שגם אם ישנו במעון, עדיין יהיו עייפים בערב וישנומבשעה סבירה.
מה שאני באה להגיד זה שאתם מכירים את הילדה שלכם, יכול להיות שזה אכן כמו שהרוב ציינו כאן שהיא פשוט לא עייפה. ויכול להיות שזה אולי בגלל המעבר מהלול למיטה (זה קורה להרבה ילדים שקמים מהמיטה ברגע שעוברים אליה) היציאה מהמיטה הרבה יותר נגישה וכשהיא מודעת לאופציה של היציאה מהלול והסיבובים בבית, מספיק שהיא תהיה טיפה ערנית בשביל להעביר את העייפות ממנה והלאה ואז ברור שהיא לא תירדם...

אם זו הסיבה, מה שהייתי עושה במקרה כזה זה פשוט להחזיר אותה למקום באופן עקבי, ולהסביר שוב ושוב שעכשיו הולכים לישון. בצורה נעימה וחמה עם נשיקה וחיבוק, זה יכול לקחת כמה ימים מתישים אבל בסוף זה יהיה חלק. גם אצלינו היה משהו דומה וברוך ה' זה הסתדר.

בהצלחה

גם לנו יש נסיכה בת שנתיים ו8 בערך. אותו סיפור. כל ערב נרדמת לא לפני עשר.

בתחילת שנה הייתי מוציאה אותה מהמעון ברבע ל1(!!!!!) ומושכת אותה עד הערב. ואז ב7 וחצי כבר היתה רדומה. אבל היה לי מאד קשה להוציא אותה כ"כ מוקדם וגם התחלתי לעבוד אז זה לא כ"כ אפשרי...ובאמת בגן היא נרדמת ראשונה. היא באמת עייפה אבל אח"כ בערב היא לא נרדמת.

ובנתיים מתמודדים. זה די סיוט. אין לך ערב ואין שקט עד עשר לפחות.אבל אין כ"כ מה לעשות. כמו שאמרו לחכות לשנה הבאה

ולקחתי כעיצה לעייף אותה בצהריים ואז אולי תרדם לפני 10-11..... תודה על העיצות!

אם מה שהוא עבר רלוונטי למצב הבריאותו היום אז צריך להעלות נושא באמצע שיחה ולהסביר. אם הוא חווה וזוכר אישפוז כחוויה טראומתית אפשר להסביר לו למה ואיך זה עזר לו, לגלות אמפטיה ולהקשיב לקושי שהוא ברור.
אבל אין שום סיבה לדבר על ניתוח בגיל חצי שנה אם השלכות שלו לא רלוונטיות או לא נראות לעין. יכול להיות שזה נושא לא נעים. אני אישית חושבת שדיבור על נושאים לא נעימים כשילד לא רוצה לדבר על זה רק מזיק. בעצם גם למבוגר. אם מפריע ומציק אז צריך לטפל אבל סתם להיזכר בדברים לא נעימים שאולי השפיעו ואולי לא לא מועיל לדעתי

שבילדות הוא עבר ניתוחים מסויימים?
לא חייבים לעשות מזה עסק אבל שידע שבהיסטוריה שלו היו דברים כאלה נראה לי די בסיסי.

אם זה קשור למצב בריאותו אז כדאי לדעת אבל אם לא זה סתם יפחיד אותו. בגיל יותר גדול ברור שלספר. הוא לא זוכר כלום מגיל חצי שנה ורב הסיכויים שגם לא מעניין אותו. 

כשהוא יגדל וירצה לשמוע סיפורים על הילדות שלו.
שלא יערער אותו עכשיו.

כשפתאום בגיל מבוגר שומעים דברים מפתיעים זה עלול להיות דרמתי כזה
ומי החליט שגיל 6 זה קטן או גדול לעניין הזה? 

לא התמונות הכי "מפחידות". אפשר יותר מסוף האישפוז נגיד ותמונות של אחרי כשהוא בריא.
ותספרי לו מה קרה בערך.
סתם דוגמא נגיד אם היתה בעיה בלב אז תגידי לו ש-

הנה אתה בבית חולים. כשהיית ממש קטן (כמו X או Y) אז הלב שלך לא עבד טוב. 
ובגלל זה היה לך קשה לזחול אז הלכנו לרופא והוא בדק וראה בצילום ככה וככה (אפשר להראות ציור של לב עם הצינורות שלו)
והלכנו לבית חולים ושם עשו לך ניתוח. פתחו את הלב והדביקו את החור שהיה שם, לא הרגשת כלום כי נתנו לך תרופה שתישן חזק חזק,
ואז היינו איתך בבית חולים שבוע שיוכלו להשגיח שהכל בסדר. טיילנו איתך בעגלה ואכלת וכו' ובלילה בכית אז אמא החזיקה אותך. ואז הרגשת טוב יותר ואז חזרנו הביתה והתחלת להרגיש יותר טוב וכו' וכו'
תאלתרי לפי מה שקרה בערך. לא חייבים לתת את כל הפרוט אבל אין צורך לפחד להגיד לו.
תעשי את זה כמו סיפור.
בטח הוא ירצה לשמוע את זה שוב ושוב... לא נורא בסוף ימאס לו.

 

הכל סתם דוגמא כן תספרי לפי הניתוחים שלו.

הגעתי מהראשי

יודעת שבאמת ממליצים הרבה פעמים לעשות בתור סיפור, אפילו ממש עם ספר של ציורים/תמונות.

כך זה עובר בצורה נעימה, והילד מרגיש מוגן- הוא עכשיו ב"זמן איכות" עם אבא ואמא, וניתן לשאול את כל השאלות שעולות.

(כך גם זה מצטייר להם לא כמשהו  מפחיד,מוזר,אלא נתפס כחוויה נעימה סך הכל- כמו שהוא רגיל מהזדמנויות אחרות שמספרים לו סיפורים.)

 

העיצה הזו אגב נכונה גם לעבר וגם לעתיד- למשל במקרה של ילד שעתיד ליסוע לחו"ל למשל, או שחלילה הוריו מתגרשים, זו תמיד דרך טובה להפגיש/ לטפטף לאט לאט על מציאות שהייתה/שתהיה מעט מורכבת.

 

כמובן כמו שאמרו כאן לשים לב לתגובות ואם לא טוב לו לשמוע לא בכח.

ומצטרפת להמלצה להתייעץ עם המטפלת ולקבל יותר הנחייה.

נשארת חויה לא נעימה..

 

יש להניח שבגלל זה הענין נצרך כעת. ואז לא יספיק סתם לצייר את זה כאילו היה משהו נחמד ונעים...

לא התיימרתי חלילה להגיד שהניתוח הוא חוויה נעימה..

כחוויה נעימה - וזה כמובן לא מה שיקרה, אלא צריך לעבור איתו על מה שהיה, ולהסביר.

 

אז טעיתי בהבנת כוונתך. מתנצל..

אם יצא לכם לעבור ליד בית חולים או לשמוע על מישהו שעבר משהו דומה.

 

בני עבר ניתוח בגיל 4.5 חודשים אבל הוא במעקב כל שנה מאז אז הוא פשוט "גדל" לתוך זה

 

בהצלחה!

אתה יודע, ה' עשה לאדם גוף מאד משוכלל. יכול לשמוע, לראות, לחשוב, לאכול..

 

לפעמים קורה איזה קלקול בגוף, בגלל מחלה, או סתם שנולדים כך - ואז בגלל שה' נתן שכל לרופאים, והם לומדים הרבה זמן את המקצוע שלהם - יכולים לרפא הרבה דברים.

 

אז אני אספר לך סיפור בהמשכים, איזה דברים "תיקנו" בגוף שלך - זה קורה להרבה ילדים - והיום ב"ה הם במצב מצוין...

 

ותתחילי מהתחלה: נולד לנו לפני שש שנים תינוק מתוק-מתוק, הכל בסדר, חכם, חמוד, רואה שומע... והיה לו...

 

איך גילו את זה?.. (תסבירי בקצרה) ואז אמרו שצריך ניתוח. ניתוח זה שמתקנים משהו בתוך הגוף, ובשביל שלא יכאב, גם מרדימים מקודם. נותנים חומר כדי שהאיש או הילד ישנו חזק בזמן הניתוח, ולא ירגישו אף כאב.

 

תספרי בקצרה מה עשו, מה המטרה, בלי להאריך בפרטים טכניים על הניתוח. אם ישאל, תעני עניינית, כמו שמדברים על נושא מענין שלא קשור אליו.

 

תספרי כמה זמן לקח לו להתאושש, מה היה בתקופה שעוד הרגיש לא טוב אחרי הניתוח - אם היה - ושאח"כ זה עבר לו וכבר הרגיש טוב.

 

אח"כ תעברי לפרק שני בסיפור. את יכולה לדחות ליום אחר, כל פעם פרק, או להמשיך אם מאד ירצה.

 

אותו עיקרון: איך גילו את הבעיה. מה אמרו שצריך לעשות. הרדמה, בקצה מה פעלו בניתוח. איך הרגיש אח"כ (יש להניח שעיקר הנקודות שצריכת טיפול, זה הלפני והאחרי.. כלומר, מאז שראה את הרופאים, קל וחומר אם הרגיש כאב, וגם אחרי שהתעורר - שזו חוויה לא נעימה במיוחד, וכך אם יש כאבים אח"כ).

 

איפה שהוא זוכר משהו, לתת לו לספר מה זוכר, להשתתף בהרגשה שלו, "ולתקן"... נניח, זוכר שהיו מסביבו כמה רופאים עם מסכות.. "נבהלת"?... תחשוב שמאחורי המסיכה, זה ממש פנים של איש נחמד שרוצה לעזור לך. המסיכה זה רק כדי שאם הוא ישתעל למשל, לא יצא איזה חיידק על המקום של הניתוח. כי רוצים שזה יצליח. אתה זוכר איך הוא היה נראה אז? אז תחשוב שאתה רואה את הפנים שיש בעצם מאחרי המסיכה.. פנים של איש שרוצה לעזור לך).

 

ככה, לעבור פרק אחרי פרק, מסבירים עניינית, בנחת. נותנים להתבטא, מעדכנים, נותנים לשאול שאלות, עונים ברגיעה.

 

בסוף אומרים בחיוך, אז בוא נחזור ביחד איזה טיפולים עברת.. ואיך הבראת מכל דבר (חשוב שלא יזהה את עצמו כ"חולה". היה, תיקנו. עבר..).

 

ומסכמים, זהו, כעת אתה בריא ב"ה...

 

 

שלא הייתי אומרת לילד שיש קלקול בגוף.. נראלי שכדאי להשתמש במילים יותר עדינות..

מבחינת ילד, קורה קלקול במשחק, אז מתקנים. כך גם בגוף.

 

אצל ילד, "קלקול" זו תקלה שאפשר להתגבר עליה.

 

כשמדברים אל ילד, צריך לראות מה הוא מבין, לא מה אנחנו היינו חושבים..

בגיל חצי שנה עברתי ניתוח קילה. יש לי זיכרון שההורים שלי ישבו איתי וסיפרו לי את זה בצורה חוויתית בגיל הזה בערך.. זה לא באותה רמה אבל עדיין.. הם ממש סיפרו לי סיפור על ילדה שכאב לה מאוד מאוד והיא בכתה המון ולקחו אוץה באמבולנס ועשו לה ניתוח ואז בסוף הסבירו לי שזאת אני.. סתם הצעה לא מקצועית..

רצית להיות ילדה בסיפור או שלא כל כך?

מצטרף לדברי חילזון.

קודם כל לעשות לכם סדר בראש מה מצבו המדוייק.

להגיד לו משפטים קצרים וברורים על מה שנדרש. שווה לעשות סימולציה ביניכם קודם. להתייעץ עם המטפלת מה לספר ואיך לספר

כתבת שהניתוח הראשון היה בגיל חצי שנה, והוא יודע עליו משהו.
אני מניחה שעל ניתוחים אחרים הוא יודע יותר.
הייתי מתחילה לשאול אותו: אתה זוכר שהיינו בבית חולים ועשו לך ניתוח? מה אתה זוכר? אתה רוצה שאספר לך על כל מה שהיה?

גם לי יש ילדה עם הסטוריה רפואית. בגיל בוגר יותר, אבל נראה לי שהרבה היא שכחה (הדחקה או בעיות בזיכרון). אני סיפרתי לה הכל בצורה מותאמת (גם לפני הניתוח), וגם היום חשוב לי שתדע.
אנחנו ציינו שנתיים לניתוח במסיבת הודיה, וזו היתה הזדמנות בשבילה לשתף גם את החברות (בכיתה ד). זה היה חשוב לנו כי העניין הזה משפיע על התפקוד שלה, גם היום.

בהצלחה!

לא מרבים זכויות לקראת ניתוח, ע"י אופציה של לה"ר (אם כי כמובן אולי יגידו דווקא טוב, אבל לא נותנים אופציה פומבית לההיפך).

 

בכללי, אל תהיי בלחץ מניתוח להסרת פוליפים. זה ניתוח פשוט למדי.

 

תהיו רגועים, ושדרו רגיעה גם לילד. זה יותר משמעתי לפעמים מאשר מי הרופא בדיוק...

היה ממש כיף. עד כמה שזכור לי נסעו לרשבי לתפילות (זה היה ימי חול)
אבל לא בטוח שזה מעודכן

תהנו!

זה החיים שלו. הוא ילד גדול ויכול להחליט אם הוא לומד או לא. זה שאת תקחי את האחריות לא יעזור לו ללמוד.
להגיד לו בפירוש שאת מסירה את האחריות ושאם הוא רוצה את יכולה לסייע לו להשלים חומר וללמוד. יותר מזה אין באפשרותך כי זה תלוי בו.
ואין לך מה לדאוג. כשהוא יצטרך את הבגרות הוא יעשה אותה. אם לא בתיכון - אחרי התיכון.

בכל המישורים הוא מתפקד..
חוץ מתפקודים לימודיים...
אשמח לשמוע מהורים שחוו חויה דומה...

החוכמה היא להעביר את האחריות אליו גם כשהוא לא באמת מתפקד.
כשהם לוקחים את האחריות זה הכי קל. אבל יש מצבים שבהם הילד לא עושה מה שמוטל עליו ובכל זאת אנחנו צריכים לשחרר.

אבל תתנחמי בזה שהרבה חבר'ה לא לומדים ואחר כך משלימים הכל. פשוט זה קצת יותר קשה.
אני מתמקדת במידות הטובות שעליהן אני לא מוותרת. דרך ארץ חשובה לנו מאוד. הלימודים שוליים כרגע לצערי.

משקיעים בזה את הכל

לפותחת:
יש סיכוי טוב שקיים פער לימודי שהוא לא מאמין שיצליח להשלים. מורה פרטי במקצועות הקריטיים עכשיו יעשה לו חשק גם למקצועות האחרים. תחליטו אלו מקצועות קריטיים לכם..

אני חושבת שזה באמת שולי. אי אפשר להכריח נער ללמוד. אכן הוא יצטרך לעבוד קשה אחר כך כדי לממן את השלמת הבגרות או את המכינה כדי להתקבל לאקדמיה. הוא צריך לדעת את זה מראש.

אם אצלו זה מגיע בלימודים ולא בתחום אחר אז מצבכם טוב. עדיף שימרוד בלימודים מאשר במשהו אחר. .....
בגרות אפשר להשלים, זה לא נדיר בכלל....
מכירה כמה שיצאו בלי בגרות בסוף י"ב והשלימו. זה לא מנע מהם לימודים בטכניון או לימודים למקצועות שמצריכים ציונים הגבוהים (האמת, בעיקר בפסיכומטרי).
גם זה שעכשיו הוא לא רוצה ללמוד לא אומר משהו על י"ב.
אני הייתי מרפה, מעבירה את האחריות ומסתכלת בצורה אופטימית על העניין.

גילוי נאות: אין לי ילדים בגיל הנ"ל.

עדיף התמודדות כזאת ולא מקומות חשוכים ולא פשוטים...

החינוכי וההנהלה שדורשים הישגים והצלחות??
בהנחה שאנחנו מטפחים את הבניין הרוחני שלו..

המסגרות היום לוחצות מאוד.
במקום להתמקד בעיקר הם מתעסקים בטפל.
אז כנראה שהבעיה היא פחות הבן ויותר המסגרת...
ילדים שהם עם קשיים לימודיים ועם מידות מצויינות ייחשבו פחות ולא יתקבלו למוסדות ה״טובים״.
זה עקום ועצוב מאוד.
ההישגים חשובים אך הישיבות חייבות להכיל גם כאלו שפחות מצטיינים.

התייעצתם עם הצוות?? כמה אחוזים מהחבר'ה במקום הזה?? האם זה סימן למשהו ספציפי? או עצלנות-ריחוף-מרד.
באופן כללי לדעתי טוב להמנע מאש ישירה

בלימודי חול יש ריחוף רציני

הוא מראה שהוא רוצה?

 

לפעמים, לחלק ניכר בתלמידים, כשמדובר שהם רוצים ללמוד ופשוט לא מצליחים להוציא לפועל יעזור קאוצ'ינג.

אבל זה תלוי בכמה דברים. ממה שאני הדל מכיר.

 

השאלות הנ"ל חשובות.

הוא מראה שהוא רוצה?

כלומר- אתם באמת רואים שהוא רוצה באופן כללי?

 

רבה לתחום הלימודי..
הוא זקוק לתמיכה ודחיפה כל הזמן...

קודם כל זהע תלוי באישיות של הילד.

זה גם תלוי, כמו שאמר "העני ממעש", בהווי הכללי במקום הלימוד שלו, בכיתה וכו'.

 

יכול להיות שמדובר בסתם איזה מרד, אבל יכול להיות שהאדישות שלו אמיתית (לאו דוקא בעיה פסיכית) או שזה מקושי.

 

מה שכן חשוב כשבודקים את הדברים האלו בעיניי- זה לא ללכת לשתי הקיצוניויות.

תקיפות גדולה- תפיסת האחריות על ההורים- הילדיעשה דברים באופן מאולץ. דבר שיכול לגרום לו לפרוק וכד' אבל יותר גרוע- זה יכול לגרום לו "ללמוד" ארבע שנים במקום "לחיות" אותם בשמחה.

 

הקיצוניות השניה-

מסירת אחריות מלאה לילד- ילד חסר מוטיבציה, הוא חסר מוטיבציה. ואם תביאו לו לעשות הכל- לא רק שהוא לא ידע איך לארגן את כל הדברים- הוא פשוט לא יעשה. ובטלה גוררת בטלה, והנה יש לו פערים בחומר הנלמד ובמקום 55 הוא יצא שלוש יחידות במקרה הטוב, וגם- יש לזכור (בעיקר אם מדובר בפנימיה) שהדבר שהחיים שלו הן מבחינה חברתית והן מבחינה עצמית, סובבים סביבו- זה הלימודים. ילד שחלש בלימודים (לא הכונה שכלית, אלא שהוא לא "בפנים") זה ילד שגם חי לעצמו.

 

צריך למצוא לפי האישיות והסיבות את האמצע הנכון.

\בין אם זה יהיה עם שיחות כנות לבירור וקידום המוטיבציה בלימוד.

בין אם זה יהיה  עם ליבוני דברים אחרים שמשפיעים עליו בלימודיו.

קאוצ'ינג

אבחונים

או כל דבר אחר- צריך למצוא את המקום הנכון.

 

 

כמובן שאיני אומר קבלו דעתי, זה ממה שאני מכיר חמשושים.

של העניין...
ניכר קושי רב באירגון הזמן ...
סדרי העדיפויות...
וכן במוטיבציה..
אנחנו בודקים מספר כיוונים בהיבטים שונים..
נקווה לטוב

האווירה הינה חיובית עם לחץ לימודי בריא..

מההורים- מה הרושם שאתם משדרים לו- לגבי מטלות ומשימות שעליכם להתמודד?? ולאו דווקא במישור לימודי..

איך הוא רואה את זה?
האם מדבר איתו בנושא?
אני עם אודיה שהאחריות צריכה להיות שלו (כבר מלפני כמה שנים)

אתם שם כדי לתמוך, להוות כתובת ולהציע עזרה,
ולוודא שיש לו את הכלים שהוא זקוק להם.
(לדוגמא מסגרת שמתאימה לו, לדוגמא לודא שאין קושי אורגני כלשהו,
לדוגמא להיות שם בשביל לעזור אם ירצה במשהו כמו שיעור פרטי וכאלה)

מעבר לזה, מציעה לדבר איתו בכללית כבוגרים אל בוגר
איך הוא רואה את החשיבות של לימודים/ בגרות הצלחה
לספר על נסיונכם ולהביע את דעתכם וגם להבין יותר את הלך רוחו...

בהצלחה!

אבל אני חושבת שבישיבה תיכונית יש הרבה עומס לימודי. בבוקר לומדים לימודי קודש, בצהריים בערב, כשכבר עייפים לומדים לימודי חול.
אני זוכרת כשאחי ירד מ5 ל 4 יחידות מתמטיקה (אולי זה היה מ 4 ל3, זה רק מראה כמה זה לא חשוב שאני לא בדיוק זוכרת) אני ממש התחננתי אליו שלא יירד. שיש לו ראש טוב , ושהוא מסוגל לזה, ויכול קצת יותר להשקיע וכו. אבל למזלו ההורים שלי הבינו שעם כל הכבוד לראש הטוב שלו, יש לחץ ועומס לימודי, ואין זמן מיותר לתרגל, וממילא הוא בחר במשהו שהולך לו בקלות.
בקיצור, אולי פשוט יש לבחורצ׳יק עומס, וככה הוא מתמודד ?

להרבה תלמידים יש קושי אובייקטבי עם העומס

לדוגמה אצלי, שהיה חשוב לי להרחיב במגמות "קשות"
וסדר היום היה נגמר ב9
הייתי מתרגל לבד עד השעות הקטנות של הלילה
באיזה שלב נשברתי לקום לתפילה ולשיעורי קודש שהיו בבוקר והייתי קם רק לשיעורי החול שהיו מהצהריים (כמה אפשר לסחוב על 3 שעות שינה)

לפעמים זה באמת נובע מקושי, לא כל אחד יכול לשבת 12 שעות ביום ולהתרכז (ואין לי בעיה של ריכוז, אבל חד משמעית זה קשה)

זה תלוי בישיבה/ אולפנה עצמה, עם/ בלי פנימיה, נסיעות אם יש ואם הישיבה/ אולפנה נחשבת עירונית או לא ואם כן, האם אתם באיזור רישום.

לחסוך מהלידה...

יש ישיבות תיכוניות ואולפנות שקיבלו אישור של עליית הנוער.
מי שמתקבל מקבל הנחה בשכר הלימוד בהתאם לרמת ההכנסה של ההורים ומספר הילדים בבית מתחת לגיל 18.
בדרגת הנחה מסויימת גם מקבלים קצת דמי כיס וסכום חד פעמי לא גדול לביגוד והנעלה.
מחייב פנימיה מלאה, גם במוסדות בהם עש אפשרות לחצי פנימיה.

אולפנא בין 500 ל 1000 לחודש (לפעמים כולל הסעות לפעמים לא)

הבנתי שעם פנימיה עולה 1700 שח לחודש.

באיזור המרכז

מהנסיון שלי-
אולפנה/ ישיבה שהיא 'אזורית', וללא פנימייה-
שנתי כ3-6 אש'ח. בד'כ ניתן לבקש הנחה.
לא אזורית, ועם פנימייה- בין 10-16 אשח שנתי. וגם יותר. שם יש אפשרות הנחה של משה'ח. וברוב המקומות קיים עליית הנוער, נגשים אליהם לראיון, בצירוף טפסים, תלושי שכר. אם עושים זאת בזמן אז הרישום אצלם אמור להצליח- ומשלמים שנתי בין אלפיים לעשר ..
עם הסדר עוד אין לי נתונים. אך נ'ל מקובל שזה בערך כמו אוני'- כעשר אש'ח שנתי, לכל השנים- כולל זמן השירות

10-15 אלף לשנה
אצל חלקן ניתן לפרוסנאת התשלום כך שירד גם בזמן שהבחור בצבא

לחלקן יש מלגות

ובאופן ככלי לא למתוח חזק את השערות של הילדה בקוקו.
אני באופן אישי יכולה להעיד על עצמי שכשאני עושה קוקו חזק מידי )מתחת לבובו) זה גם עושה לי כאבי ראש...

קוקו חזק לאחור גורם לנסיגת שיער כפי שתיארת וחבל..
תשני להן תספורת או תוציאי פוני ואז השערות הקדמיות לא ימתחו בקוקו

וכמובן שהקוקיה מועדת להחלקה מהירה הרבה יותר.. אבל אולי אפשר לעשות משהו הדוק מאד. או סיכה.

 

גם קוקיות, דרך אגב, לא תמשוכנה חזק מהמצח אלא יותר מהשביל.