אנחנו נשואים 13 שנה, מתוכם 9 שנים הוא למד וב4 שנים האחרונות הוא רב בישיבה, מתוכם שנתיים מקבל משכורת (מינימום, למי ששואל..), בנוסף הוא מעביר שיעורים במקומות שונים וזו השלמת הכנסה לא קטנה. את זה הוא עושה גם כן ב-5 שנים האחרונות לדעתי.
להגיד לך שאת יכולה לדעת מה יהיה? זה הרי כל כך תלוי ושונה מזוג לזוג. אני אומרת לך, העיקר זה המידות הטובות והתקשורת ביניכם. השאר אלו דברים דינמיים שקשה לתכנן מראש.
אני יודעת שיש כאלה שחיים בצמצום ומרגישים קושי כלכלי. אצלנו זה מעולם לא היה, כך שעל כך לא אוכל לענות. לא היינו מעולם במינוס ותמיד השתדלנו לחסוך לא מעט.
מצד שני, אנחנו לא בזבזנים יותר מדי. אז ירקות, פירות, מוצרי חלב ובשר תמיד יהיה, גם קצת פינוקים לילדים, אבל לא בהגזמה. לא יוצאים לחופשות בזבזניות וכדו' אבל אני לא חושבת שלילדים חסר משהו. כי אנחנו גם לא משדרים שחסר, אלא שיש לא מעט כסף, השאלה על מה מוציאים אותו. אבל זו הגישה שלי באופן כללי, ובעלי, שזו לא היתה הגישה של המשפחה שלו, התעדן מאוד בתחום הזה, לדעתי הרבה בזכות התורה.
גם כשאני הייתי סטודנטית והוא אברך שמקבל 800 ש"ח הסתדרנו. איך? העברתי שיעורים פרטיים, קבלנו כל מני מלגות שצצו ממש משמיים, דמי מילואים, גרנו ביישוב זול ללא רכב, לא הוצאנו הרבה כסף על אוכל מיותר (היום המקרר שלנו יותר מלא ומגוון, כי עם ילדים קשה לי לחסוך על אוכל וגם המצב הכלכלי שלנו הרבה יותר טוב..),
ובנוסף, לא היו לנו ילדים 3 שנים, בשנים הקריטיות בהן לא הרווחנו הרבה. בסופו של דבר כל הילדים שלנו (4, ומקוים שנצליח עוד) מהפריה חוץ גופית.
האם ידעתי את זה קודם? מובן שלא... וזכיתי בבעל מקסים שידע לעודד אותי ולצאת איתי יחד למסע הבלתי נגמר הזה.
את מבינה, יש הרבה דברים שיכולים לעבור בחיים, גם אנשים שלא עובדים יכולים להיות עם בעיות פרנסה. בריאות זו כמובן המתנה הכי טובה, ותמיד יש גם עוד משברים, גם בזוגיות וגם בהורות, השאלה היא אך עוברים אותם.
אצלנו, בעלי תמיד חזר בצהריים, הוא תמיד היה עם הילדים, אבל כשאני חזרתי הביתה, הוא הלך שוב ללמוד ולרוב נפגשנו רק ב9 או 10 בלילה. לא לכולם זה מתאים, לנו כן, כי העדפתי שלא יהיו בצהרון. אבל גם זה דינאמי, ושנה הבאה החלטנו שכן ננסה צהרון כדי להיות איתם יותר ביחד אחרי הצהריים.
בכל קיץ הייתי שואלת את בעלי איך נסתדר, כי (ניתן לומר שעד היום) לשנינו אין בסיס עבודה קבוע ויציב, אבל בסופו של דבר, תמיד הרווחנו יותר ממה שצריך, וממש הרגשתי בזה סיעתא דשמיא. בנוסף, היתה לנו גם תמיכה כלכלית של ההורים בקניית דירה, וגם זה מאוד משמעותי (אף פעם לא הסכמנו לתמיכה חודשית, אבל בקניית הדירה הם עזרו גם במתנה וגם בהלוואה).
מבחינת הילדים - אבא שלומד תורה זה כיף מאוד גדול, לפחות אצלנו. כשהם גדולים יותר, צריך לראות שלא לוחצים עליהם יותר מדי (אבל גם כאן זה עניין של אופי..) אבל בס"כ הם רואים דוגמא אישית מצויינת של אבא ששם את הדגש על התורה. בעלי הוא גם רב, ואני חושבת שבינתיים הם די נהנים מזה. יש הרבה אורחים והרבה אנשים שמכבדים את אבא, הם יודעים שהוא עוסק במקצוע חשוב. אני מאוד משתדלת לדאוג לא ללחוץ עליהם יותר מדי, שלא ירגישו שהם ה"בנים של הרב"... והמזל שיש בסביבה שלנו הרבה רבנים כך שזה לא מאוד יוצא דופן ושם עליהם עול.
הצד השני של המטבע הוא, שלדעתי, מי שלא הולך לעסוק בחינוך, צריך גם לדעת לצאת מהמסלול הזה בזמן. יש לבעלי לא מעט חברים שהם כבר מבוגרים, בסביבות גיל ה-40, ולא מוצאים את עצמם. הם למדו לרבנות, אבל זה לא מתאים להם באמת או שלא מצאו מקום עבודה. אני ידעתי שגם אם הוא לא יהיה רב, הוא יהיה מורה מעולה. אז הוא למד תוך כדי תואר בחינוך לכל צרה שלא תבוא. אני חושבת שכל אחד צריך להכין לו עם הזמן תחנת יציאה כלשהי, כי לרובם לא מתאים ללמוד עד גיל הפנסיה, וגם עם המצב הכלכלי מאפשר כי האישה מרויחה טוב, זה נראה לי לא כל כך בריא אחרי הרבה שנים כי צריך גם לתת מעצמך אחרי שהתמלאת הרבה שנים, אבל זו נקודת הראות שלי...
מה עוד? אם הבחור נראה לך, ומבחינת רמה תורנית ושאיפות אתם משדרים פחות או יותר על אותו גל, לדעתי שווה לנסות. תמיד אפשר לשנות, אבל שנות האברכות יהיו לרוב זכרון טוב מאוד.
והאם ההורים הם אלה שמדאיגים אותך? טוב, אז זה סיפור נוסף שצריך לדעת איך לעכל אותו.. (מנסיון לא קטן גם בתחום הזה.. התחיל לא פשוט והיום, ברוך ה', הקשר טוב מאוד)
בהצלחה!
וזה גם מעסיק אותם מאוד.
(היה משמח אם נשואות היו באות לא רק בשביל הכרת הטוב. אבל אם הן חושבות ששמחת חתן וכלה היא תפקיד לרווקים בלבד, שלפחות יתחשבו שחלק הזה..)
