פורום הורות (עמוד 131)

ולעשות לפני נסיעה.
אצל המדביר שלנו אסור להיות בבית 6 ש' ו3 ימים אסור לשטוף.. אז אם תסעו אפילו ליום וחצי זה כבר משו..
בהצלחה!

מדביר אחד אמר לנו שהוא משתמש בשיטה הזו ואני רוצה לדעת אם זה מתאים בבית של ילדים

 

ושמתי במקומות לא נגישים
לנו זה עזר מאוד.

עזר לנו מאד אחרי 2-3 מדבירים שלא הצליחו למגר את הג'וקים. נראה לי שקונים בחנות לחומרי בניין וכאלה, אנחנו קנינו ממישהו שעובד עם התברואה של העיריה. מוציאים מהמזרק נקודות קטנות במקומות שהילדים לא מגיעים אליהם (מאחורי מכשירי חשמל, צירים של ארונות מטבח או איפה שרלוונטי.
בהצלחה! זה היה הסיוט שלי...

אני הייתי לוקחת טווח ביטחון בנוסף.

לא הייתי עושה ריסוס בעצמי. יש כל כך הרבה חומרים מסוכנים. ולגבי המדביר, אולי הדברה ירוקה?

לא שמתי על הג'ל אבל נראה מפה שעובד.. אני הייתי מנסה ובמידה ולא הייתי מנסה לקבוע ביום שבו אדע לצאת ליום שלם מהבית עם הילדות, או אפילו ללכת להורים אם אפשרי

מה שאני עושה זה מרססת כל שלושה חודשים. קודם כל בפתח הבית ובכניסה המובילה לבית. בצידי הדלת

באדני החלונות מלמטה ובצדדים, באיזור המרפסת, מבחוץ

שום הדברה בתוך הבית עצמו! רק חשוב לזכור שהריסוס צריך להשאר לפחות 24 שעות לפני השטיפה הראשונה וצריך לרסס בשעות הבוקר המאוחרות 11, 10 וחצי ,

ולא בבוקר מוקדם או בלילה בגלל הטל..  זה ממש ממש עוזר!!! עד כה מצאתי רק מתים. תתקשרי למספר שמופיע בקיי 300 הם ינחו אותך מצוין בעוד דברים

תנסי ללכת על מישהו שעושה הדברה ירוקה ולצאת מהבית לפחות ללילה

לי היה חור זעיר וזה כאבים בתלי נסבלים של יותר משבוע וטיפול אנטיביוטי ולא תמיד הוא גדל חזרה ולפעמים מצריך ניתוח כדי להסדיר אותו

.

והתפוצצות של עור התוף באופן תדיר כמו שכתבת פוגעת בשמיעה..

לבן השלישי שלי יש היסטוריה קשה של דלקות אוזניים. מגיל שנה עד שנתיים סבל ברמות שאיך שמסיים אנטיביוטיקה הדלקת חוזרת.. ישןומתעורר עם מוגלה שיוצאת החוצה, אחרי התייעצות עם 2 מומחים הולחט חעשות ניתוח כפתורים באסותא. ביצענו את כל הבדיקות ואחת מהן זו בדיקת שמיעה. הבדיקת שמיעה יצאה תקינה, יומיים לפני הניתוח המנתח פשוט התקשר ואמר שהוא התייעץ עם מומחה אף אוזן גרון ילדים ברמבם והוא מבטל את הניתוח ורוצה לתת צ'אנס אחרון לפני.. הנסיון האחרון לפני ניתוח היה להשתמש באטמי אוזניים מסיליקון שהותאמו מראש לפי מידות (לא זולים אבל יש החזר מהקופה..) וברוך השם ברוך השם כבר שנה וחצי לא היתה אפילו דלקת אחת!!! רק להקפיד על אטמים..

זה ממש הציל את הילד שלי,
הוא סבל ברמות
היו שואבים לו נוזלים קבוע,
היה מאושפז שבוע בבית חולים עם אוגמנטין דרך הוריד 3 פעמים ביום. השתחררנו אחרי שבוע
לא עברו חמישה ימים והדלקת חזרה!
כלום לא עזר.
האטמים פשוט הצילו אותו, שווה לנסות כי גם אחרי ניתוח כפתורים חייב להקפיד. אז שווה לנסות אם זה מה שימנע את הניתוח..

שלום,

גם אצלנו היה חמוד שסבל מגיל שנה ועד שנה וחצי מדלקת אוזניים כרונית שלא החלימה.. כולל כל התיאורים שלמעלה..

הגענו למומחית שנתנה לנו אנטיביוטיקה מניעתית למשך מספר חודשים רצוף וזה פתר לנו את הבעיה..

בנוסף משטח גילה שזה שילוב של פטריה עם חיידק ונתנו לנו טיפות אגיסטן עם סוג של טיפות עיניים וזה פתר לנו את הדלקות שחזרו בערך פעם בשנתיים..

בהצלחה.

[כנראה בשבילה זה בערך כמו להגיד לאשה לצאת בלי תיק...]

למה לא שייך?
הבובה זה משהו נצרך ואולי אפילו נותן לה תחושה של רוגע. במשפחתון.
הייתי נותת לה שתיקח בכיף המטפלת כבר תידע איך להעלים אץ זה בהמשך.

כי מטפלת לא ביקשה סתם. אז - או שאימא בכל זאת תצטרך לקחת מילדה את הבובה בכניסה למטפלת ולקחת את הבובה לעבודה או שמטפלת תצטרך לטפל בזה. ולא - למטפלות אין דרכי קסם שהורים לא יודעים. 

וברגע שילדה אחת מביאה בובה אז גם שאר ילדים ירצו, ואז צריך לשמור על כל המשחקים האלו ולזכור מה שייך למי ומי לקח את מה, ויכול להיות שילד אחר יהרוס לה בובה וזאת דווקא בובה אהובה...

זה גם משדר יחס לא נעים למטפלת. 

ובכללי ברגע שילד מתרגל שהורים זורמים עם כל הדרישות שלו אז חיים הופכים לסיוט. ובכל מקרה הורים יצטרכו להתעקש בסוף.

לק"י

והבן שלי, שהוא גם עקשן, לא עושה שום בעיה עם זה.
לפעמים אני גם מציעה לו להשאיר בעגלה והוא מסכים.


ולגבי התעקשות עם הילד- במקרה של ילד עקשן, אני מעדיפה להתעקש איתו על דברים מהותיים.

חפצים וכל מיני דברים.

היא מקבלת כסף עבור זה. זהלא "תקנות משרד החינוך"..

 

אם לילדה זה באמת חשוב, אולי תגידי למטפלת שקשה לה להיפרד מהבובה בבוקר, וזה נותן לה תחושת ביטחון כנראה, ואולי אחרי שתבוא עם הבובה למשפחתון - המטפלת תראה לה איפה המקום של הבובה.. ישימו ביחד ביחד באיזה מקום, ומן הסתם תשכח מזה בתעסוקה שם. לכל היותר, תלך מידי פעם לראות.

 

 

 

 

היא לא מטפלת פרטית שעובדת עבור ההורים ואז הטיפול הוא אחר.
זה משפחתון עם קבוצה של ילדים וההתנהלות היא אחרת ומאוד דומה למעון של משרש החינוך.
ואם היא ביקשה כדאי לכבד את הבקשה.



פה אומנם מדובר במשהו קטן - אבל זו גישה שפוגעת אח"כ רק בהורים ובילדים.

ומדובר על משפחתון שמשלמים עבורו - מס' קטן של ילדים - אז בקשה כזו, שהיא טריוויאלית עבוד ילדה בת שנתיים, ניתן לבקש ולהתחשב.

 

בדרך כלל, החשבון הוא שלא כל ילד יביא משחקים מהבית ואין לכך סוף.

 

לכן, מטפלת יכולה לקבל את הילדה עם הבובה, וביחד לשים במגירה שלה או משהו דומה. יש מקום לגמישות. בד"כ, כשזה כבר בתוך המקום ולא בבית, יותר קל לסכם דבר כזה.

גם לנו קרה שהילד רצה ללכת למעון עם איזה משהו קטן והמטפלת לוקחת בעדינות ומחימאה לו ושמה איתו ביחד במגירה ונגמר סיפור.

לתת לה לקחת את הבובה רק עד לבית של המטפלת בלי להכניס

בלי להתייחס לאם היה אפשר או לא להיענות לה בדוגמא הספציפית שהבאת, מה שאצלי עזר כשבאמת אי אפשר להיענות לרצון שלה, זה להביע את הרגשות שלה בעבורה- לדוג' 'אוי, את כל כך רצית להביא איתך את הבובה! זה כל כך מרגיז שאמא לא מרשה! את כל כך אוהבת את הבובה שלך, היא כל כך תתגעגע אלייך כשתהיי בגן... בואי נספר לה איך גם את תתגעגעי אליה' וכו'.
זה הופך אותך להיות בצד שלה (כשמתייחסים לזה שאי אפשר בתור נתון שלא ניתן לשינוי, כאילו שהיא ביקשה לטוס לירח), במקום שאת צריכה לעמוד מולה ולהסביר לה למה את לא מרשה והיא מנסה עוד לשכנע אותך.

את יכולה לקרוא גם בבלוג של 'בהתהוות' פוסט שקשור (התבססתי גם עליו בתגובה שלי)
איך מחליטים

הרי האמא שאלה באופן עקרוני "מה עושים כשבת השנתיים מתעקשת על משהו?"

אז כשהיא מתעקשת על משהו, ואת החלטת שלא שייך, וזכותך. ולגטימי. וישנם דברים שהם 'לא' מבחינתך.

ולאחר שניסית את הדרכים היותר רכות ומשכנעות, והצעת לה שתשכיב את הבובה לישון וכשתחזור מהמשפחתון, תעיר אותה. 

לאחר כל זאת, ניתן להציע לילדה המתוקה, היקרה והחכמה, שהבחירה בידיה. והנה היא יכולה לבחור, אם ללכת יפה ולהכניס את הבובה או שאמא תיקח ותכניס, כי את הבובה לא לוקחים היום למשפחתון.

אם גם זה לא עוזר-

אז את צריכה להיות החלטית וללא אמוציות של עצבים, חוסר סבלנות וכו. לקחת לה את הבובה מהיד, להחזיר לבית ולצאת איתה.

היא תעשה סרט, יכולהיות. אבל לאט-לאט אם תקפידי להיות עקבית כשאת אומרת לא. ולעמוד במילותייך. היא פשוט תכבד אותך ותקשיב. כמה שזה נשמע הזוי ורחוק. מניסיון הנני משתפת 

 

שוב, עניין הבובה פה בא בתור דוגמא. כי אם האמא שקלה את העניין והחליטה שישנה אפשרות להתגמש בעניין- אז שיקוליה הם החלטותיה וזכותה להסכים לילדה בסופו של דבר.

 

העיקרון הוא, שההורה צריך לדעת להגיד לא. ולעמוד במילים שהוא עצמו מוציא מפיו. זה כל כך חשוב לחינוך לאיפוק. לחינוך למשמעת וכו.

אם הילדה רגילה שכל מה שהיא מבקשת היא מקבלת- אפילו כשאת אומרת לא בתחילה, אז יהיה קשה בהתחלה להרגיל אותה לשמוע לא, וכשמתחילים את התהליך, לפעמים זה נהיה יותר קשה לפני שזה נהפך לקל יותר, אז בהצלחה רבה ממני! וה' עוזר  

הרבה איפוק, קור רוח, סבלנות, ללא עצבים וכעס, ולא לקחת אישית. 

פשוט תמיד לזכור- שאנחנו לא מתנצחים ונלחמים עם הילדים. אלא מלמדים אותם איך כן צריך להתנהג. אנחנו מחנכים, לא שולטים ונשלטים.

 

כשמסתכלים בגוף ההודעה שלה  -זה בדיוק מה שהיא שאלה, על הבובה..

 

מעתיק: 

"יש לכם רעיון איך אוכל לנהוג אחרת בפעם הבאה?

להביא את הבובה לא שייך.."

 

אז עונים על מה שמפריע לה.

 

כמובן, אין בעיה גם להתייחס כללית, כפי שהיה ניתן להבין מכותרתה לבד. אבל לא זו היתה הנקודה פה.

 

[לגבי הגישה שכתבת, היא קשה מידי, לפחות בצורה שביטאת אותה. 

זה נכון שלא צריך להסכים לכל דבר, ויש דברים שצריך - מה נעשה - לעמוד עליהם בנחת.

אבל צריך למעט בהתנגשויות, לא לחתור אליהן.

הצורך לחזור ולהגיד, "לקחת לה", "לדעת להגיד לא".. "מלמדים אותם" - יוצר אוירה נוקשה. 

מי שאכן בטוח בדבריו, ומשתדל לא להגיע לכך כשאין צורך, אז כמובן מאליו, כאשר אי אפשר, אז אי אפשר. בנחת, בהזדהות עם הילד ובחיוך ונינוחות. זה עובד לא פחות טוב]

 

 

להיפך. היא אפילו לא בשיח של קשה וקל. אלא בשיח של חינוך.

השימוש במילים "לקחת', ו'להגיד לא' ובוודאי 'מלמדים אותם' - אינו מעיד על גישה קשה.

הגישה היא שבמצבים שהדיבור, השכנוע, החיבוק והללכת לקראת, פשוט לא עובד אזי יהיה צורך להגיד גם לא.
נכון, אמרתי את המילה לא. הגישה שלי בכלל לא קשה.
זה טוב לילד. הוא מקבל סדר. שכשיש החלטה בבית, היא עומדת.
הגישה היא ורבלית. אוהבת. מחבקת ומכילה עד בלי די. באהבה ללא גבולות. ורצון להגיע תמיד לשיתוף פעולה גם ללא הלקיחה 'בכח'. לפעמים נדרש לחנך. ולנעמיד את הקו לילד החמוד שלנו- שידע שיש לו על מי להישען.

בעניין הכותרת, נכון. מסכימה. יכול בהחלט להיות שהוא רצתה לשמוע גם בעניין הספציפי של הבובה

בהודעה הקודמת.

 

והצורה לדעתי היתה נוקשה מידי. גם אם מגדירים את זה כחינוך.

 

 

כבר אמרתי, ברור שכשאי אפשר משהו - אז אי אפשר. זה מובן מאליו שלא "נכנעים" לכל דבר שילד אומר, ואין בעיה להגיד לא בצורה נעימה ומתחשבת כשצריך ולהישאר בכך.

הנקודה אינה מה את אישית עושה, יתכן שאת מתנהגת הכי נפלא העולם; אלא מה "מוקרן" מהודעה כזו, ביחס למשקל בין הדברים.

 

בעניינים אלו, לפעמים כחוט השערה, בין לגרום לילד שידע שיש לו על מי להישען (שזה גם נכון), לבין לגרום לו תחושות אין-אונים שהוא מתרגל להיכנע להן.

 

לפני "העיקרון הוא שהורה צריך לדעת להגיד לא", יש העיקרון הוא שהורה צריך להרגיש את הילד.. ואז לפעמים גם יש מה שאי אפשר להסכים, ולא צריך להיבהל ו"להתקפל", וגם את זה אפשר לעשות בנחת. להיות נינוח ולעמוד על מה שצריך, הולך ביחד.

 

להגיע למצב שלוקחים לילדה בת שנתיים בובה שלה מהיד.. זה דבר קיצוני מאד, שאין כל סיבה להגיע אליו.

 

ולכן, כאשר במענה לשאלה מה עושים במצב כמו שתואר (שאגב, נאמר שם שהילדה בכלל השאירה אותה בבית, כלומר, לא היה הכרח להגיע לתיאור "קיצוני"), מגיעים להסביר - גם אם בתור דוגמה בלבד - שזה מה שאמורים לעשות כשלא הלך אחרת, זה לא טוב לדעתי. יש בכך איבוד המשקל הנכון. קודם כל, שהורה יבין מה המשמעות של "הבובה שלה" עבורה.

 

 

[אמר רבי ישראל מסלנט: כשילד לוקח חתיכת קרש, משיט על המים ואומר: הנה אוניה.. אז מי שלוקח לו את זה - הוא כמו מי שמטביע אוניית סוחר לבעליה המבוגר..]

 

 

ולאו דווקא ע"י דוגמא ספציפית. כוונתי הייתה להציג את המצב האחרון בצורה ברורה ותמציתית, איך ההורה צריך לזרום במידה והוא בסופו של דבר החליט להגיד לא. וזאת מכיוון שלפי הבנתי את בקשתה של כותבת הפוסט, היא ביקשה עזרה איך ניתן להתמודד עם מצבים שהילד מתעקש על משהו וההורה החליט אחרת. כך הבנתי

ארחיב על מנת להציג את התמונה השלימה ואת התהליך כולו. כי כאשר רק החלק האחרון מודגש, הוא יכול להישמע קשה- אך לא זאת הייתה כוונתי..

להגיד לא, בהחלט תלוי סיטואציה והינו מצב יחסי. ההורה יודע ומרגיש את הילד, הוא מבין לנפשו הקטנה, מתחשב ברצונותיו ומכבד אותם.
בכל מצב וסיטואציה יש להימנע מחיכוכים מיותרים- לגשת באופן אוהב וחכם ולנסות לנתב אותה לכיוון חיובי גם ללא התנגשות.

העבודה בעיקר היא של ההורה מול עצמו, כמה הילדים מלמדים אותנו בחזרה, זה מדהים מלמדים אותנו לאהוב באופן שלא חלמנו שניתן. מלמדים אותנו מהי תמימות מתוקה, שמחה פשוטה ואמיתית לחיים. מלמדים אותנו להתאפק ואיפה החולשות שלנו ואיך כן צריך להתנהג..

גם לנו יש תפקיד ללמד אותם בחזרה,
איך להתמודד, ואיך להתאפק, איך להתנהג עם חברים ואיך להתנהג בעתיד עם אישה/בעל, מלא חום ואהבה מלא-מלא.. וכו וכו
תמיד לאפשר שיח נעים, לא לצעוק ולדבר באופן קר ונוקשה, לאפשר מקום פרטי ואישי של הילד עם העדפותיו ועולמו. לייצר מערכת יחסים של אהבה בלי מידה וגבול, כבוד, הכלה ודיבור. חשוב מאד שהבית יהיה מקום רגוע, בטוח, שליו.. מקום שלכל בני הבית יהיה כיף להגיע אליו..

כפי האמור לעיל, ובתגובות הקודמות, כל בחירה התנהגותית מול הילד היא תלוית מצב וסיטואציה, באופן יחסי למתרחש.
בדוגמא שצוינה, כאשר הבובה היא כל עולמה של הילדה, ולא תמיד זה כך, אזי כפי שכתבתי, צריך להגיע לילדה בדרכים עקיפות, חכמות ומכילות. ההורה, שמכיר את ילדו ואת רצונותיו, יודע הרי הכי טוב איך להציע לילד שיתוף פעולה בצורה נעימה ורכה ומזדהה.

לקחת בובה מהיד של הילדה זה אינו דבר קיצוני. כאשר ההורה שקל את הסיטואציה וכפי שכבר דיברנו קודם- החליט עפ"י הכרות, הבנה של רצונות הילדה וטובתה, והתייחסות יחסית מה ניתן לעשות ומה לא, כאשר החליט לאחר כל זאת, שאין אפשרות שהילדה תיקח את הבובה לגן
הוא ניסה לחבק ולנשק, להציע להשכיב את הבובה לישון ולהעירה כשתחזור, לקחת אותה רק סיבוב וכשמגיעים למטפלת- אמא תחזיר אותה, להביא לדובי לשמור על הבובה, לדגדג את הילדה ולהסיח את דעתה וכו'..וכו..
כשההורה פוגש מצב, כמו שקורה לכל הורה, שהילד החליט ויהי מה, החלטה שמתנגשת עם החלטת ההורה- ובמידה והחלטת ההורה, האוהב והמכיל שרק רוצה לילדתו טוב ואושר ונחת ונעימות, במידה והחלטתו שנשקלה לפני עפ"י הסיטואציה באופן יחסי, היא בכל זאת, לא לאפשר לילדה לקחת את הבובה. והוא ניסה בהחלט כל דרך אחרת כנזכר לעיל. אזי לקחת את הבובה בצורה עדינה מהיד של הילדה היקרה והאהובה והמתוקה הזאת, ולהחזירה לבית, זו איננה החלטה קיצונית ומעשה קיצוני. זו פשוט החלטה תלוית סיטואציה ונסיבות.
לחנך, זה להתגמש ואז לעמוד איתן ובמצב מסוים לוותר, וברגע אחר להחליט שצריך להגיד לא. הכל יחסי ותלוי מצב ותלוי ילד(!), וניתן לשינוי לפי הילד. עפי דרכו של הילד. המטרה היא ללמד, את הילד, כפי כוחותינו ולפי הכרות איתו ועם חוזקותיו וקשייו איך להתמודד עם החיים.

ההורה יודע. הוא מבין לנפשו של הילד ומחובתו להקשיב לה, לכבד אותה, ולהכיל את כל רצונות ומאוויי הילד. במידה וההורה שקל את הנסיבות כולן. ודרך אחרת לא עבדה. ושוב שקל מה ניתן לעשות- ועדיין החליט שהוא כאן אומר לא- זה לא קיצוני. זה טבעי ונכון וחינוכי..

ולזה כיוונתי ..

ולעניין הספציפי הזה, ברור לאפשר לקחת את הבובה!

אם המטפלת/ הגננת לא מרשה כי זה חלק מכללי הגן-אזי היא תגיד זאת לילדה כשהן יגיעו,

וכך עד לפעם הבאה הילדה כבר תפנים כי הדברים ישקעו ויופנמו עם הזמן שיהיה לה לעכל.

 

קשה לחנך בזבנג- ילדים, במיוחד הרגישים שבהם- צריכים את הנחת ואורך הרוח והזמן,

להכין אותם מראש לא להפיל עליהם איסורים כי זה סתם גורם התנגשות ויציאה לא מוצלחת מהבית (ילדה בוכה, אמא עצבנית- מרשם לא טוב להתחיל יום חדש)

 

לי נראה כמה אפשרויות פתרון, המתחשבות באיסור של לא לקחת בובה לגן, אבל עדין נותנות לילדה זמן הפנמה מתוך שמחה והתגברות פנימית:

 

1. אם האיסור ידוע מראש: "אבל את יודעת שאסור להביא בובה לגן, אז ניקח אותה איתנו אולי שתלווה אותנו עד לגן? מה דעתך? או שאת מעדיפה להיפרד ממנה כבר עכשיו בבית?"

 

2. "ניקח אותה איתנו, וכשנגיע לגן-נשאל את שולה אם היא מרשה, כי בגן יש כללים אחרים ונצטרך לבדוק אותם, וכל נדע לפעם הבאה"

 

3. "ניקח ותניחי אותה במגירה/ סלסלה שלך כי הגננת אמרה לאמא לפני כמה ימים, שאסור בגן שלנו להביא משחקים מהבית, היא מפחדת שילדים אחרים יקלקלו אותם, את מבינה ילדתי?"

 

ואם האמא עצמה היא זו שלא מרשה (איני מבינה מה העקרון החינוכי-אבל זכותך המלאה לקבוע)

4. "את יודעת שאצלנו לא לוקחים משחקים לגן, הבובה והמשחקים מאוד חשובים לנו ואנו לא רוצים שילכו לאיבוד, יתלכלכו או שיקרה להם משהו לא טוב, אז אני מרשה לך לחבק אותה עכשיו חזק חזק, בואי תראי לי איך את מחבקת ממש באהבה! ומרשה לך להחזיק אותה עד שנצא מהבית! ואז תרוצי מהר ותניחי אותה במיטה שלה. יודעת מה? רוצי תכיני לה שמיכה וכרית בינתיים שלא יהיה לא קר בזמן הזה.

רגע-חכי, לא עכשיו קודם אמרתי לך שאני מרשה לך לחבק אותה עד לפני שנצא וננשק את המזוזה."

 

כל ההפצרות הן בגלל שלפעמים דוקא כשהאמא רוצה משהו ממש- דוקא אז הילד מקבל את הכח להתנהג כבוגר. "זה בסדר אמא -היא לא תבכה לא צריך לחבק כ"כ הרבה..."

 

אני חושבת שבגילאים האלו יש צורך מצד ההורה בהרבה כישורי משחק, והתחכמויות מעם הילד- צריך לדעת להתפתל איתם וכך לסובב אותם לרצונך-תוך שהם חושבים שזה רצונם בעצם...

רואה הרבה הורים שהולכים "בדוך ולא בסיבוב" עם כל הכללים וצפיה לציות מהילד וזה בעיני גורם להרבה (מאוד) תסכולים ואף נתק כי הילד מרגיש שלא מבינים אותו או שאטומים לרצונותיו.

 

כמובן שבגילאים גדולים יותר זה כבר שונה-וגם הילד עצמו בשל יותר לציית-אם כי גם אז לא צריך להגזים. לא נשכח שאנו מעוניינים לבנות השפעה וכבוד מתוך אמון ואהבה לאורך שנים רבות והילדה הזו תהיה גם בת 20 ו-30 בעז"ה. 

 

אשמח שתקראי שוב את תגובתי.
לא תיארתי שום זבנג, ובטח שלא עקרונות שווא..
ובכל מקרה ועדיין לא מסכימה איתי, זכותך החינוכית;)

ואני רואה גם נשים כאלו שמדברות ומסבירות לילדם במילים מאוד ארוכות ומשפטים ארוכים ויפים ומסבירות ומסבירות ומסבירות יפה ועדין ואפילו עם חיוך. ולבסוף לא מבינות למה הילד ממשיך לצעוק ולילל/ לרקוע/ ובגיל גדול יותר-להסתגר, להכנע, להתנתק או לשבור את הכלים. רואה את זה כ"כ הרבה מסביב לצערי. 

אני יודעת מה באמת ההתנהלות שלך חס וחלילה, אין לי שמץ של מושג. אבל כן יודעת שצריך הרבה לב ער כדי לדייק ואם יש את זה- אז דרכך בטוח מצליחה וטובה. אך לפעמים זה מצורך שהילד יהיה בדיוק מה שאני רוצה ונוח לי ומוכר לי- ואז יש התנגשויות, כי ה' ברא כל אחד עם צורך עמוק ופנימי מאוד לבחור ולהחליט ולצמוח בדרך מדוייקת משלו.

ובדיוק למה שכתבת כיוונתי בתגובתי הראשונה והשניה ןהשלישת.. והרחבתי והדגשתי בכוונה במשפטים ארוכים ארוכים ויפים יפים כשהגבתי ל ד. כדי באמת לשקף שמה שלדעתי נכון, בכלל לא מתאר גישה קשה. אלא גמישה עם הילד ועפי דרכו..תקראי לזה לב ער(ביטוי יפה לדעתי..)
יש לראות ולקרוא את השתלשלות התכתובת, ולא להיתפס לתגובה פה ושם או שורה פה ושם אפילו שהיא ארוכה ויפה;)

בסופו של דבר בהצלחה לכולנו בחינול עצמנו וילדינו. שנזכה שהשם יאיר דרכנו ויעיר ליבנו;) לעשות את רצונו כרצונו באמת בכל התחומים.

לא קרה לך שילדים ניסו דווקא להתחכם עלייך? או להסיג דעת שלך? 

ואני בתור ילדה די לא אהבתי שאימא ניסתה להסיג את שלה בדרך עקיפה, הרגשתי שמרמים אותי

עם בן השבע שלי השיח כבר אחר לחלוטין! הרבה יותר סומך ומעביר אחריות

נגיד בכור שלי עוד לפני שלמד לדבר היה נותן לי יד, מתיישב איתי על הרצפה , נותן לי מכונית , ואז רץ מהר לחדר אחר לזרוק דברים מהארון. ניסה כמה פעמים ומאוד התעצבן כשזה לא עבד. 

בגיל שלוש - אימא את גבוהה? - כן. -מגיעה גם לארונות גבוהים? -כן. - גם במטבח? -כן. - אז תראי לי את זה ותביאי שוקולד מהארון. 

אצלו כל עוד לא אמרתי לא, זה היה פתח למשא ומתן ואז צרחות, רק כשלמדתי להגיד לא ברור בלי לפחד הוא התחיל להקשיב לי. 

יש  ילדים שיכולים לצרוח כמה שעות עד שהורים לא נענים או להפעיל גם שיטות אחרות. 

אבל האמירות שכתבת להגיד לילד... בגיל שנתיים זה ארוך ומסובך מדי...וגם בשנתיים וחצי לדעתי...

כשהייתי אומרת לילד שלי בגיל הזה מילה שהוא לא מכיר או משפט קצת ארוך יותר מארבע מילים הוא היה שואל--מה? מה?...

צריך להסביר בשפה נמוכה יותר..

 

יכול להיות. הקטנות שלי בנות 4, אז אני לא זוכרת בדיוק את הרמה המתאימה.

אבל זו רוח הדברים שאני נוהגת לפיה-לרוב די בהצלחה. יכול להיות שכיוונתי לגילאים שאצלי וזה מבהיר בעיניי עוד יותר שקל וחומר שעדיף שלא להתעקש על דברים עודפים ובטח לא בהתארגנות הבוקר העמוסה. יש אח"כ הרבה שנים לחנך וללמד בצורה מושכלת יותר. יש מספיק התמודדויות ומטלות גם כך. 

רק הרמה באמת לגיל שציינת.

סתם הערתי הערת אגב...

אני חושב שהצבת גבולות היא חשובה.
כמובן בהתחשבות בצרכי הילד גם מנקודת מבט אבסולוטית וגם מנקודת מבטו של הילד. וכמובן באופן שמכיל את הקושי של הילד במפגש עם גבול הורי.
אני חושב גבולות שכאלו תורמים מאד לתחושת הבטחון של הילד וליכולות ההשתלבות שלו בהמשך חייו.

אז פשוט לקחת ממנה את הבובה, לשים בצד ואז להרים את הילדה, לשים אותה בעגלה/רכב ולקחת אותה למשפחתון.

אבל  הרבה  יותר  פשוט  וזול  דרך הקופה

ומאוד דאגתי, ואז אמרו לי: כשיהיה רעב יאכל, וזה בדיוק מה שקרה. חודש חודשיים אחרי הוא התחיל לאכול. כנראה שהחלה שלך עדיין מספיק לו, ואין צורך לדאוג

אצלי כמעט לא אכלו מוצקים לפני גיל שנה

תהיי רגועה, בגילו זה כל מה שהוא צריך. הגוף שלו לא מוכן ולכן הוא דוחה את האוכל.אל תתעקשי אבל כל הכבוד על התשומת לב והדאגה

אם יש קושי להניק אפשר לתת תמ"ל או דיסה

ודווקא כן היה רעב ולא רגוע, אבל לא רצה כלום חוץ מהנקה.
בסוף זה קרה...
מעצמו. אני כבר מיציתי את הנסיונות המטורפים, להכין לו כל מיני דברים. האוכל היה בבית, ופשוט הוא הסכים בסוף.
הילדון הזה- עד היום יש לו קושי תחושתי- אני בטוחה שזה קשור.
תפילות, נחת, זה יבוא.

ולא לדאוג כשהוא ירצה הוא יבקש
אפשר להציע לו כשאת אוכלת ממה שיש על השולחן.. ירצה יקח לא אז לא.. בנחת..

מה שעזר אצלנו- זה אוכל יותר מתובל- הוא ממש לא אהב ירקות מבושלים במים; וכשניסיתי להביא מהאוכל שלנו, הוא הרבה יותר אהב.
חות מזה, ממש עזר לי אתר - המתכוניה- יש לה מלא מתכונים לפי גיל התינוק ורעיונות מגוונים לאוכל אצבעות ; נגיד לחמניות בטטה או סלק- כשהכנתי את זה הרגשתי שסוף סוף הוא מתחיל לאכול

בגיל הזה, הייתי מביאה לו דברים ממש טעימים! למשל טחנתי תפוח ותמר ובננה יחד, זה מתוק וטעים! והוא מרב גועל היה אפילו לפעמים מקיא.. כבר חשבתי שהוא לא יודע לאכול..
בגיל 9 חודשים היינו אצל חמותי והיא הביאה לו קציצות עוף, הילד טרף אותם אחת אחרי השניה ומאז הוא התחיל לאכול לאט לאט. בקיצור, הפירות והגיל לא דיברו אליו.. גבר קטן😘

יכול להיות שידלג על המרוסק? אכל לחם עם גבינה! חלה, בשר טחון לבד.. דק דק...

אם את רוצה שהוא יאגל פירות והוא לא מסתדר עם פרי חתוך את יכולה לנסות להביא לו מרוסק בכפית תוך כדי שהוא אוכל אוכל "אמיתי'..

למוצקים (רכים כמובן או שיכולים להינמס בפה כמו פריכיות, קרקרים, בסקוויטים, רך של הלחם..)
ומה שמצחיק שעכשיו שהוא בן שנה ותשע הוא מת על מרק כתום ומרק אפונה שפעם הוא לא נגע במרקמים האלה

אצלי הקטנה גם דילגה על אוכל טחון.. ממש הצטמררה כשהבאתי לה, אפילו מעדן שוקולד היתה עושה פרצופים ומוציאה.. אז חיכיתי עד שהגיעה לגיל שיכלה לאכול קוביות קטנות של כלמיני מאכלים.. היום ב"ה היא כבר אוכלת הכל..

בסוף כל הילדים אוכלים. כל עוד אין ירידה דרסטית במשקל זה לא בעיה

קודם כל צריך להבין שהוא נולד והיה לבד, הכל היה שלו. הילד השני נולד למציאות בה יש שניים, ולכן טבעי לו להתחלק מאשר לילד הראשון. דבר נוסף, הוא לא חייב לתת הכל.. יש דברים שהם שלו וזה לגיטימי.

כן הייתי אומרת נחמד לנו לשחק כשאנחנו חולקים ונותנים אחד לשני

הייתי נותנת לילדים להסתדר בעצמם, והילד הגדול יבין לבד מהן ה"תוצאות.." ויחליט בהתאם לזה מה טוב ונכון

הכל היה שלו עד עכשיו. ויש המון צעצועים התפתחותיים כאלו, שאני לא הולכת לקנות פעמיים. ונכון שהם היו שלו, אבל גם לקטן מגיע! זה לא כל כך גיל שהקטן לוקח לו  אלא אני מניחה צעצועים בפני הקטן, והבכור פשוט לא נותן לי להניח בפניו אף משחק ('זה שלי!! לא אמא זה שלי!!' ) חוץ מדברים שהוא כבר שכח שהם שלו (מובייל, אוניברסיטה וכדומה, ואנחנו כבר רוצים להמשיך הלאה..

 

אני יודעת שזה נושא רגיש ונכנס לחייו עוד יצור קטן שהוא לא בדיוק הזמין.. אבל עדין..

ומוסיפה שאם ירצו יוכלו לשחק ביחד

באמת הקטן שיחק בעיקר במשחקי תינוקות שהגדול שכח מהם.
אפשר עכשיו להחביא כמה משחקים שיתאימו לקטן בטווח הקרוב, ולהוציא לו עוד כמה שבועות.

איכשהו הגיע שלב (בגיל שנה וקצת) שהקטנה נהייתה חברה ממש והם התחילו לשחק יחד, ואז הגדול שכח בכלל שפעם המשחקים היו רק שלו.

עם השלישי זה יותר קל, כי השניה מלכתחילה לא הרגישה שכל הבית שלה... (אם כי, את הפריטים הבודדים שהם שלה בהגדרה היא לא מוכנה לחלוק ויהי מה!).

כמו ללמד את האח לשחק או שיבחר צעצוע מסוים שהוא נותן לאח.

אצלנו עם הבכור, עוד טרום הילדים הבאים, בכל פעם שקניתי משהו, הדגשתי שזה בשביל המשפחה שלנו.

לפעמים הוא היה שואל: אמא זה שלי? ועניתי כן, וגם שלי וגם של אבא, של כל המשפחה שלנו.

אא"כ- זה משחק שקניתי במיוחד בשבילו ביום ההולדת.

גם כשקונה כיום משחקים לבית-משתדלת לנהוג כך וזה חוסך לי הרבה מריבות בנושא, אם יש ריב על משחק אנו לרוב עושים תורות או פתרון דומה של פשרה. 

במתנות האפיקומן שכולם קיבלו הדגשנו שמי שקיבל- אחראי על המשחק אך כל האחרים רשאים לשחק בו. הוא יכול לדוגמא להיות אחראי על סדר התורות. הם מתלהבים בהתחלה מהתפקיד אך תוך כמה ימים לרוב המשחק הופך לכללי.

 

גם כאן- אולי כדאי לומר לבכור בטון נחרץ שמשחקים א, ב, ג וכו' הם לא שלו אלא של כל הבית ולכן כולם יכולים לשחק. אמא ואבא קנו לכולם.  

 

כמובן להגדיר בקול רם גם מה שלו באופן בלעדי כדי שלא יזדעזע מדי מהאמירה. (לזכור שהקטן יגדל וירצה לשחק גם במשחקים האחרים בהמשך- אז לחשוב בתבונה מה את מחליטה ששלו, תוך  הסתכלות על העתיד ועל יכולת האכיפה של הענין)  יכול להיות שבפעם הראשונה הוא יהיה בהלם מההפקעת הרכוש - אך בחזרה על המשפט מדי כמה ימים העניין יופנם.

המשחקים של כל הילדים. כמו שבגן המשחקים של כולם. גם בבית המשחקים של כל האחים. זה לא נתון לבחירה. אולי זה יגרום כעס בהתחלה, אבל כך הוא ידע שזה מה שההורים אמרו, זה מה שנכון ואז גם אם יפגין רכושנות, אפשר להעיר (לא כל פעם אבל כן להעיר) וילמד שזו המציאות והוא יסתדר איתה יופי טופי. כמו כל כלל שיש בבית.

בבית הוא גם בונה את המתחם האישי שלו, וחשוב לא לטשטש לו את זה

המטרה זה לומר לו שזה החוק בבית... ומותר שיהיה לו קשה... ולתת לו מענה לקושי. אבל שיהיה לו בראש ברור מה צריך להיות. סבבה, וקשה לי להיות במקום הזה, אבל זה מה שנכון...

קשה לי לאכול בריא, אבל ברור לי שזה מה שנכון. אני מתקשה מאוד מאוד, לא תמיד מצליחה, אבל זה מה שנכון. על זה אין עוררין.

הבנתי שהדוגמא קשורה לשאלה שנשאלה.. לא? אני חושבת שזה מעבר לזה שקשה לו, ויתמודד. זה פשוט לפעמים לא נכון להתעקש על דברים כאלה, אבל מותר לחלוק

קודם זה החוק בבית. אין על *זה* ויכוח.

שלב הבא, לתת מענה לקושי, לעודד כשחולק, לספר סיפורים על משפחה של כמה ילדים ושמשחקים יפה ביחד. לחשוף אותו למציאות הזאת.

מגיל 0 הן מודעות לכך שהכל שייך לעוד מישהי😁

יש לנו במשפחה תאומים בגיל של הבכור שלי, וכשנולדה להם אחות קטנה, היו מציעים לה כל ממתק שקיבלו במעון😆 אני הייתי בהלם כי הילד שלי היה כ"כ רכושני...

לבת שלי גם היה מאוד קשה בהתחלה כשפתאום השתמשנו במשחקים שלה גם לקטן. מה שאני זוכרת שעזר היה שבהתחלה קנינו כמה משחקים חדשים (לא מהיקרים כמובן) שהוגדרו מההתחלה שהם לכל המשפחה ועכשיו הקטן יכול לשחק בהם, וכשהיא רצתה לקחת לו אותם אז אמרתי לה שתבחר משחק אחר לתת לו, וככה לאט לאט היא התרגלה לראות גם אותו משחק במשחקים, וכבר שכחה שפעם הכל היה שלה.

תארי לך שבעלך היה חלילה מביא אישה חדשה הביתה, ואומר לך שאת חייבת לחלוק איתה את הבגדים שלך, את התכשיטים שלך, את האוטו שלך, את החפצים שלך...

היית בטח רוצה להרוג אותה.

ככה בדיוק ילד מרגיש. מבחינת ההיקשרות של ילד והורה מבחינתו זאת אותה עוצמת קשר.

מה שכן אפשר לעשות-

לחשוב על הצורך של הילד הגדול ולמלא את הצורך בדרך אחרת, ככה שהוא לא יצטרך להגן על הטרטוריה שלו כדי להרגיש שייכות.

למשל-

אפשר להראות לו תמונות כשהוא היה בגיל של הקטן ושיחק במשחקים מסוימים.

לספר לו כמה הוא שיחק בהם יפה.

להגיד לו- כמה גדלת ב"ה, אני כל כך שמחה. ב"ה עכשיו אתה גדול יותר ויש לך משחקים של גדולים. לקחת 2 ארגזים ולשאול אותו- מה של קטנים ומה של גדולים? למיין איתו ביחד. ואולי להזמין אותו לקנות משחק אחד חדש של גדולים שיהיה שלו (אפשר גם סתם סוג של מכונית קטנה בכמה שקלים)

אח"כ לשאול אותו- הנה משחקים של תינוק, למי ניתן אותם? מי אוהב משחקים של תינוקות?

בשלב יותר מאוחר אפשר להציע משחק משותף. נניח לקשקש ברעשן עם התינוק וליצור אינטרקציה, ולהזמין את הבכור להצטרף, וככה ללמד אותו ליצור משחק משותף.

אצלנו בבית יש דברים שהם של כולם, ודברים שהם פרטיים של כל אחד. הרבה פעמים אני מעודדת את הגדול להעביר לאמצעית. כמובן בנחת ובשמחה. חשוב שילד ירגיש שיש לו משהו שהוא שלו, זה חשוב מאוד לתחושת הביטחון של הילד ולהתפתחות מנטלית תקינה. בבית הורי היה לכל אחד מאיתנו מגירה משלו ששם היו הדברים שהם רק שלו וכל השאר היה של הבית, אם היה לי מקום בבית למגרות נוספות גם הייתי עושה ככה. 

דבר נוסף- יכול להיות שהוא צריך משחקים חדשים? אצלי האמצעית בת שנתיים וחצי והקטנה חצי שנה והם משחקים במשחקים שונים לגמרי.

ובאופן כללי אני נמנעת כמה שאני יכולה מדרישות. מודה שלפעמים אני מאבדת את זה, בעיקר כשאנחנו מחוץ לבית וקשה לי להשתלט עליהם לא בסביבה הטבעית. אבל באופן כללי כשמבקשים בצורה ישירה זה מעורר את הרצון הנגדי של הילד במיוחד בגיל הזה, גם לנו יש רצון נגדי. אני מתכוונת, שברגע שמבקשים תמיד יש משהו בלב שגורם לנו להתנגד. אני מבקשת בדרכים עקיפות. נניח אם הוא שכח את האור בשירותים אני אומרת "האור". או נניח אם לא פינה את הצלחת אני אומרת "המקום של הצלחת בכיור".

בהצלחה...

אולי תנסי לגרום להם לשחק יחד? או לחילופין לשכנע את הבכור להסביר לקטן איך לשחק וכך הוא ימשיך וישלב אותו במשחק בצורה טבעית יותר ובשלב מסוים יתנדב לכך בעצמו מאחר וירגיש אחראי

במקרים כאלה נגיד הילד צווח "זה שלי",

אני ישר אומרת לו- "נכון זה שלך הצעצוע הזה... שלך נכון? אתה מאד אוהב לשחק עם זה. שיחקת בזה הרבה עוד ממתי שהיית ממש ממש קטן...לחצת פה ככה ופה ככה ואז זה מנגן נכון?" וכו' בקיצור קודם כל להוריד את החרדה שלו סביב זה שזה שלו או לא שלו. הרי זה לא באמת משנה ההגדרה של מי זה. (לפחות לא בגילאים האלה...)

 

אח"כ אפשר להתקדם הלאה ולהגיד לו ,הנה בוא נשחק ביחד ונראה לאח שלך איך משחקים בזה. לוחצים פה ואז פה...". "לאאאא זה שלי"... "נכון בטח זה שלך נכון. אנחנו יודעים... עכשיו בוא נראה לו איך משחקים...עושים ככה וככה..." וכו'

 

חוץ מזה עכשיו אפשר גם להסיח קצת את דעתו ולהוציא עוד איזה משחק של גדולים יותר ולעניין אותו. להגיד לו "בוא נוציא את זה. זה מתאים לילדים גדולים בוא תראה מה עושים עם זה".

 

בד"כ (גם בגיל קצת יותר גדול) ברגע שמוציאים את הרוח מהמפרשים ומסכימים איתו שזה שלו זה מוריד את כל העניין סביב הנושא ומהר מאד הם עוברים למשהו אחר.

תוך שאת מרחיקה את היד שלו ממך. לתת קונטרה- חיבוק, ליטוף. דיבור נעים.

לאט לאט הוא יירגע.

בהצלחה!

עצמו.


אולי משהו של גישת הורים? יש הרבה היום...
אדלר/ שפר/ מרים אדהן וכו'...
 

מידי פעם זה עובד, אבל גם לא תמיד.

נראה לי יותר קשה לי עצם זה שהוא מרביץ, ועוד יותר לעצמו.. זה פשוט יעבור עם הגיל? :/

ממליצה להיעזר בפורומים של הורים
אולי להציץ בספרי דר' אבולעפיה.

אשמח לעוד עצות, אם יש למישהו ניסיון...

הבן שלי בן שנה וארבע- מרביץ כחלק מהתקשורת איתנו. .בדרך כלל אני לוקחת לו את היד ומראה לו איך ללטף ולהשתמש במגע עדין יותר.
אם הוא מכאיב אני מחזיקה לו את היד ואומרת לו בתקיפות: זה כואב!! אני לא מרשה!!

ככל שהוא לומד מילים חדשות ומצליח לבטא את עצמו מילולית- זה הולך ופוחת. (קורא בשמות. צועק די כשהוא לא רוצה משהו וכד')
יתכן שהמכות הן תסכול שהוא לא מצליח להביע את עצמו. לנסות לשאול אותו: רוצה x? רוצה y? כדי להראות שמבינים אותו.

כדי שתשימי לב אליו....

אז אפשר פשוט 'לא לשים לב' שהוא עושה את זה.

או בעדינות להזיז אותו מהקיר או הרצפה...

חמותי כשהבן שלה היה דופק את הראש כשהיה קטן, היא כבר פחדה שיהיה לו איזה זעזוע מח מזה..

הלכה לרופא לחוצה וכו' והוא אמר לה שפשוט תפסיק להתייחס אליו כשהוא עושה את זה, וזה יפסיק.

הפלא ופלא- הוא הפסיק אחרי פעם אחת או פעמיים, הוא אפילו הסתכל עליה לראות שהיא שמה לב שהוא דופק את הראש, והיא הנהנה לו שהיא רואה ושהוא יכול להמשיך... אז הלך כל הקטע והוא הפסיק.

 

בגיל הזה גם הבן שלי הרביץ לכולם, זה מן גיל שכזה. זה עובר אחרי כמה חודשים.

אני פשוט הייתי לידו בחצר וכל פעם כשבא להרביץ לאיזה ילד הייתי מזיזה אותו משם...

מתיש.

לעצמו בראש.

 

תודה!
אני באמת ניסיתי כמה פעמים להתעלם אבל כואב לי הלב הוא דופק את היד בראש, לא עם הקיר ב"ה.. אבל עדיין...

שמחה לשמוע שזה נורמלי.. מקווה שיעבור בקרוב!
תודה לכולן!

בדגש על קהילת נווה זית.

מבחינת רמה דתית - יש טווח רחב.

נווה זית, נגיד, הוא חלק מגרעין אלישיב..

זה לא גרעין נפרד..

אבל זה קהילות שונות, זה בטוח.
ובקיץ נכנסים לעוד שכונה, כנראה דרך 'גרעין אלישיב'.

רוב האנשים שמתפללים ולומדים בו בקביעות הם תורניים וצעירים יחסית. 

בבית המדרש יש שיעורים בכל ערב. 

בית המדרש נמצא בגבעת שמואל הישנה - כך שמחירי השכירות שם לא גבוהים *יחסית* לגבעת שמואל. (התחילו לבנות קניון חדש ממש ליד בית המדרש - ואני לא יודע מה תהיה ההשפעה שלו לכשיוקם). 

 

מגבעת שמואל יש יציאות לפתח תקווה ולכביש 4 וזה בערך 30 דקות נסיעה לכפ"ס בבוקר סטנדרטי. 

 

את יכולה פשוט לכתוב בגוגל "בית מדרש קהילתי גבעת שמואל" או לחפש את דף הפייסבוק שלהם. 

אבל לא יודעת מספיק. שווה בדיקה...

או לאחת עם המלצות משכנים

אם מטפלת מבוקשת ומוכשרת

תגיע  לגור לידי ואני אשמע דברים טובים

אז כן

שם טוב זה דבר טוב תמיד

גם ככה לא את כולם מכירים, ומי שיש לה ילד ראשון לא מכירה אף מטפלת.

אם את מפרסמת אז אנשים מנסים, מתרשמים ואם טוב להם- משאירים.

 

החזה והגב - שמן זית חמים עם מעט עארק ולעסות עד שהליחה משתחררת והכל מתנקה.

בשילוב עם מי מלח לאף.

גם עיסוי כמו שכתבו לך

ועוד:

א. להימנע ממוצרי חלב 

ב. לטפוח על הגב מהאמצע עד למעלה, בהדרגה, כשהגב מוטה למטה. כמה פעמים ככה- כמה פעמים ביום. 

לשים כמה פרוסות בצל טרי ליד הכרית לפני השינה...קסם!

להרתיח חלב עם חמאה ודבש ולשים בהם את הזרעי פשתן הטחונים. טעים ומוציא את הליחה.

 

כמה הוא מסתדר לבד, וכמה העניינים האלה לא נוגעים לו והוא מתייחס לנוכחות שלך במקלחת בצורה פשוטה ועניינית.

יש כאלה עד גיל 9-10.

גם הוא ירגיש יותר עצמאי, גם לך מטלה אחת פחות.

אם את רואה איזה קושי נקודתי טכני אז אפשר להעיר בעדינות.

ועושה לו יסודי

אבל אפשר כבר להראות לו איך בכחות עצמו. יתרגל בהדרגה.

לנו המליצו על יונדאי i30 סטיישן ועל קיה, לא זוכרת איזה.
ובאמת בשניהם נכנסים 3 כסאות בקלות.

אפשר גם לשאול בפורום הרכב של כיפה, בד''כ יש להם תשובה לזה

הבאגז' מאד גדול שזה יתרון ענק לעגלות

אינפנטי למשל נחשב לצר.

של יועצת שינה בדיוק על הנושא הזה

מחפשת לך

ייעוץ שינה לתינוקות | יועצת שינה | נעמה ברודי שמש | שיטת לילה טוב | חלומות נעימים

אולי היא ישנה המון בצהריים? אולי כדאי לברר

באיזה שעה את משכיבה אותה? אולי זה מוקדם מדי?

אולי כדאי להשכיב אותה קצת יותר מאוחר, ואם יש אפשרות שתהיה אחרי הצהריים בגן שעשועים

או אפילו סתם הפעלה בתנועה בבית העיקר שתהיה פעילה ואז תגיע למיטה שפוכה...

כמו שיעל מהדרום הציעה...

לא זוכרת כמה עלה, זה היה די מזמן.
בעיקרון ראיתי את הספר הזה גם בספריות, אפשר לבדוק.
אבל למרות שהוא יקר, לדעתי הספר שווה את ההשקעה, מאוד מאוד מומלץ...

ובדברי שיר יותר מוזל

קחי מספריה לדעתי ואם תהני תקני

ספר טוב בעיקרון יש לנו אותו

אבל אין זמן לקרוא

איך לדבר כך שהילדים יקשיבו ולהקשיב כך שהילדים ידברו - אדל פייבר, אליין מייזליש | ספר בקטגוריית - בנושא בוקנט חנות הספרים באינטרנט של רשת צומת ספרים - booknet.co.il

77 ש"ח

כבר שנים שאני מחפשת ותמיד כשנדמה שמצאנו פינה מסתבר שלא..

היינו פעם בחוף ניצנים ב5 בבוקר והיה מעולה. 

הייתי בסוף חודש תשיעי, והשעות היחידות שבהן יכולנו לעשות משהו היו לפני הזריחה או אחרי השקיעה...

אם אני לא מתבלבלת בשם.. חוף של חסידות בנתניה. הגברים נכנסים למים והנשים לבושות רגיל מקסימום משתכשכות קצת, ממש נחמד שם.. כמובן שמידי פעם יכולים לעבור מראות שמי שמקפיד מאוד עדיף שגם לשם לא יגיע. אבל בגדול אנחנו ממש נהננו..

ושעות בנות ואין דבר כזה לבא לשם משפחות בעונת רחצה מוכרזת

אולי לא הבינו אותי נכון

זה בד"כ לא שונה מידית רגילה של ארון בהרבה.
יש בתלפיות איפשהו 2 חנויות סמוכות

נדמה לי שבמוצצים ראיתי עמדה שלמה עם כל מיני ידיות צבעוניות, אבל אלה של הילדים הן יחסית יקרות. זה גם קצת עמוס בשביל שידה שלמה.

 

אם אתם דווקא רוצים להשקיע, אנחנו הזמנו ידיות לארון בגדים אצל מישהי שמצאתי באינטרנט, היא מציירת בעצמה על עץ ואפשר להזמין אצלה מה שרוצים. לא זול אבל נורא יפה. הזמנו אצלה גם מדף ספרים והוא דווקא היה זול יחסית.

תחפשי שרון גולדשטיין, היא מהשרון למיטב זכרוני, שלחה לנו בדואר.

יש לו גם צבעוניות, ויחסית את הסוגים הבסיסיים. מבחר גדול.

לא נכנסתי לשם לאחרונה אבל אני מניחה שעדיין יש.

של רהיטי עין חרוד.

מחזיקה מעמד יפה כבר למעלה מעשור, עם לא פחות שובבים .

 

המעקה של המיטה הגבוהה ממש מאסיבי וסוגר כמעט על כל האורך של המיטה.

 

עוד עצה - לבדוק ביד 2 ואפילו באגורה.

אנשים מוסרים רהיטים חדשים כמעט.

 

הסתכלתי באתר שלהם עכשיו, ולא ראיתי שם מיטות קומותיים...

שווה להתקשר לשאול אם קיים דגם של קומותיים.

 

מתכת נשמע לי לא מספיק יציב, נוטה להתנדנד כי היא קלה מדי בדרך כלל.

אולי אם מקבעים אל הקיר עם ברגים גדולים אז אפשר לסמוך על זה.

אם יש אפשרות הייתי אפילו מונעת גישה לסולם ו/ או שמה מזרון מתחת למיטה למקרה שמישהו יפול .....

פשוט הבן הגדול יותר לא כ"כ אוהב לישון במיטה העליונה. ומישהו מהם יהיה חייב לישון במיטה העליונה - או שהם יישנו במזרנים על הרצפה. (שזו גם אופציה שחשבנו עליה).

לכן חשבנו על מיטה נמוכה ומוגנת כמה שאפשר.

שלהם מיטהלי. הם יקרים אבל המיטות שלהם מעץ מלא ומאאדד איכותיות גם השירות ממש סבבה. יש לך לאן לפנות ועם כל בעיה הם באים ומתקנים

כדאי לבדוק איפה יש סניף קרוב אלייך
הם איכותיים מאוד וישראלים

לא יודעת מה הסיטואציה אבל "שלום בית" בבית שלך עצמו עדיף על שלום בית עם האחים.

בעל קודם לכולם!

 

וכמובן שאם אפשר- לנסות לעשות אח"כ גם שלום עם האחים...

 

בהצלחה!

התשובה יכולה מאד להתשנות בהאתם לסיטואציה, מערכת היחסים באופן כללי

טיב התקשורת הזוגית

 

בדר"כ כשעומדים מול שאלה שזה נראה - זה או זה

כמעט כדאי לנסות לפתוח את הראש, להרחיב את ההסתכלות ולחפש עוד דרכי אמצע אפשריות

 

אם תתני יותר פרטים יהיה אפשר יותר לכוון

ראשית למצוא דרך להפגיש בין האחים לבעל.
כמו אירוח בשבתות, ערב עם האחים גיסות ילדים.
להזמין את האחיינים אחה'צ ,ימי הולדת בחוג המשפחתי, זה מאוד מקשר ומחבר בין כולם...
מעשה טוב אחד יותר טוב מאלף מילים ויועצים.
כי "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות" השאר יבוא מאליו....
ולעצם שאלתך.. ברור תמיד שהבעל קודם וכמו שענו לך הכל תלוי בסיטואציה. בהצלחה!

חושב שברור שעדיף שכולם יהיו מבסוטים,
אבל אם כבר צריך לחתוך איפשהו אז שלום הבית הפרטי עם הבעל קודם כשכדאי לנסות לראות איך אפשר עדיין לא להסתכסך עם האחים, בחכמה

עם אחים שלך את לא בונה משפחה.
עם אחים שלך את לא חיה את חיי היומיום.
וכנראה שתישארי אחות שלהם גם אם ממש ממש תעצבני אותם..

וכמובן- עצם ההיקלעות למצב כזה היא בעיה שכדאי לפתור בהקדם...
(למה כדי לרצות את האיש צריך לפגוע באחים ולהיפך?)

למה צריך לעשות משהו לא נחמד לאחים?
ומה ההגדרה של משהו לא יפה?
ומה קשור בעל לאחים?

עוד נקודת הסתכלות - מבעל אפשר להתגרש ואם אין ילדים מנתקים קשר.... אחים זה לנצח. גם אם ניתק קשר צריך לשבת שבעה.

מאחים אפשר לנתק קשר ואפילו לא צריך להתגרש.

 

 

קשר אז זה לא באמת כי הם עדיין אחים שלך ולפי ההלכה תצטרך לשבת עליהם שבעה. מה שחשבתי קשור גם למה שרשמו בהמשך שבעל שמפריד מאחים שהם רבים הכוונה לא יחיד זה אומר דרשני. שמשהו פה צריך בדיקה אם באמת הבעל צודק כי במקרה כזה נראה לי שרוב הסיכוי שהאחים כי הם כמה וגם אם הבעל כן צודק אז המצב לא בריא שנאלצת לבחור בין בעל לאחים וגם לצער את ההורים בכך. קורה וטבעי שיש ריבים במשפחה אך כמו שרשמו וב"ה לשמחתי קרה נמצא הפתרון לבעיה ובא שלום בישראל. חג שמח ובשורות טובות!

בס"ד

 

 

לא משיגים שלום בית על ידי פגיעה באנשים אחרים.

מצד שני שלום בית אכן אמור להיות במקום הראשון.

 

אם בעלך דורש פגיעה אמיתית- במי שלא יהיה לענ"ד זאת לא דרישה לגיטימית.

עם זאת ייתכן שמה שבמת הוא צריך זה לא שתפגעי בהם, אלא משהו אחר שהוא זקוק לו ממך.

 

בקיצור אם תנסי להבין קצת יותר לעומק את בעלך, לענ"ד תוכלי לשמור על שלום בית,
בלי לפגוע באף אחד

בכל מקרה בחיים אל תכנסי בין 2 גורמים. ואם הכניסו אותך צאי משם! פשוט תודיעי שאת לא חלק מהעיניין ואת לא רוצה לבחור ביניהם. אם את רוצה משהו תעשי אותו גם אם זה יכעיס את אחד הצדדים, אבל אם אין לך דעה אישית וכל בחירה שלך תכניס אותך "למחנה" מסוים ממליצה לך פשוט לצאת משם. צריך הרבה כח בשביל זה, מניסיון. זה קשור לא רק למשפחה. גם עם חברות, בעבודה, וועד-בית, אפילו בלארגן מתנה משותפת בגן. לבחור צד כשאין לך שיקול-אישי גורר אח"כ תסכולים (זוכרת אז הלכת עם אחים שלך נגדי... או- רבתי עם כל האחים שלי בשבילך...). כמובן שאם יש לך דעה אישית ואת יודעת מה את רוצה אז תעשי מה שאת רוצה בלי קשר לחילוקי דעות ביניהם. תבהירי את זה עצמך ולכולם.

אחרי שקראתי את התגובות, אני רוצה לציין שמובן מאליו שאין הכוונה לעבור עבירות בגלל שהבעל אמר.

אם התורה לא התירה לעבור על המצוות בשביל כיבוד אב ואם, מובן שגם לא בשביל אף אחד אחר.

אם השאלה היא כזו, בעלך קודם. אם היית בעל הייתי אומר אותו דבר.
בעלך רוצה שתפגעי בהם? כלומר הרצון שלו הוא הפגיעה? או שהוא רוצה משהו שיכול לגרום לפגיעה בהם.
מה דעתך בנושא(אם מוציאים את הלחץ והמתח).
אם תתני עוד פרטים נוכל לעזור.

אבל תמיד צריך לזכור, הבית שלכם קודם לכל. המחויבות שלכם היא קודם כל זה לזו. תחשבי מה היית רוצה במקרה ההפוך.

ב"ה הצלחתי לסדר (בעזרת האחים והבעל) שכולם יהיו מרוצים .

 

קשה מאוד לקרוא את השאלה הזו
בעלך, אישך הוא בן בריתך. האיש הכי קרוב אליך בעולם, לעולם. 
התחתנתם וקשרתם את נשמותיכם זו בזו ואת כל חייכם לבניין עדי עד. 
אומרים חז"ל , זכו שכינה בינהם. 
ז"א שכל עוד מכניסים בניכם משהוא או מישהוא אחר ... אין שכינה. 
ואז .. אש אוכלתם... זה מסכן את הבית ממש. 

כמה צריך להחמיר היום בשלום בית?? 
מלא ! המון ! 

המשפחה, איתם תמיד אפשר לשקם קשר ולעבור דברים, זה משפחה.  
ואולי גם אפשר לעבור תקופה מסויימת שיש מחלוקת ולחיות עם זה. 
אבל בתוך הבית .. 
אם אין אהבה, אין שיחה, אין חום.  אפשר להתפרק ..  

בעלך זה את. את זה בעלך. יש פה אחד בשני גופים. וזה מבצר שאף אחד לא נכנס. 
אף אחד. 
וכולם צריכים להבין את זה. 

אין מצב לשאול "למה בעלך עושה ככה? " צריך ישר לתקן, זה "אנחנו עושים ככה" 
אנו בדור שמלא דברים נכנסים בתוך הקשר וצריך לנקות ולשמור בחומרה רבה . 
בהצלחה 

זה בא בהדרגה. בעל כזה, מרחיק את האישה מכל מערכת התמיכה שלה. קודם הוא מפריד בינה לבין חברותיה, אח"כ בינה לבין בני משפחתה הקרובים -- אחיה והוריה. לרוב הוא גם מנסה לגרום לכך שהיא תפסיק לעבוד כדי שהיא תהיה תלויה בו תלות מוחלטת. בעת ובעונה אחת הוא מתחיל להתעלל בה ובילדיה.

 

לכי ליעוץ, ואם זה לא עוזר , כדאי לפרק את החבילה.

שלפרק את החבילה זה צעד קצת קיצוני...
לא פשוט להיות במצב כזה, ועוד יותר לא פשוט להגיע להחלטה כזו, פשוטו כמשמעו- זה לפרק את מה שקיים... וכדאי שצעדים כאלה יבואו בזהירות..
אם ח''ו מגיעים, זה צריך להיות בשיקול דעת רציני
וסתם ככה קשה לשמוע בצורה קלילה שפשוט צריך להתגרש😐
ונראה לי שהמקרה המדובר הוא סטנדרטי לחלוטין..

חלאס עם הכביכול אבחונים האלה! תשאירו את זה לאנשי מקצוע.

ה' ירחם על כל אלה שיורים "תתרגש" מהמותן. הכפרת עוונות שלהם תהיה קשה.

אז תזהר לא לעשות דיאטה כדי שלא תהיה שמן....
כי הרי דיאטה גורמת לשומן לא?
תמיד ראוי ובמיוחד בסטיסטיקה לבדוק את כיוון הקורלציה. (ז''א לשים לב בין הסיבה למסובב).

---

למען האמת אני לא נשוי אבל מה שכתבת נראלי ממש לא נכון. ז''א ייתכן באמת שהרבה מ"הגברים המכים" ככה פועלים - אני לא מכיר כלכך את דרך פעולתם למען האמת.
אבל יש עוד מילארד סיבות אחרות לאנשים לעשות מריבות.... לא חסרים סיבות... (אולי ראוי להגיד בעקבות תגובתך ב''ה?)

האם במצב שכזה הדבר הנכון הוא פירוק החבילה זה החלטה שלה. אבל אני לא חושב שהסיבה הזאת
צריכה לנבוע מהחשש שמא הבעל עושה תוכנית זדונית להרס חייה. וכרגע נמצא רק בהכנות לשלב הראשון.

אלא, מהחלטה שקולה ואחראית שזה לא נכון להקריב קשר משפחתי לטובת נישואים עם בעל x. ביחס למכלול השלם של המציאות וכו' (גם לא בטוח שהיחס המנוכר למשפחתה יהיה תמיד, ייתכן שזה זמני. אבל פה אני ממש לא מכיר את המצב...)
בכזה מקרה יהיו אנשים שיגידו שזה נכון ועדיף, ויש כאלו שיסתייגו. כמובן שזה ביחס למכלול השיקולים.

בכל מקרה,
אם היית כותב שהיא צריכה להיזהר ולבדוק שמא הוא לא ממשיך ומתכנן תוכניות זדוניות, אז הייתי חושב שהתשובה שלך אחראית והגונה. אבל לאבחן בקריאה של הודעה אחת שהבעל מכין תוכנית ארוכת שנים למען הכאתה ובגין זה לפרק את החבילה .
זה נראלי אבסורד.... או רשעות. (את זה הקב''ה יודע)

איזה מסקנות את מסיקה כ''כ מהר! יכול להיות אלף ואחד מקרים ואת בחרת את המקרה האלף ואחד... הכי קיצוני..

בעקרון ברור שהבעל קודם. אבל המצב הזה לא טוב. אין מספיק פירוט בכדי לתת הצעה טובה.

מדובר במקרה מאוד סטנדרתי וכולם הסתדרו וכבר וכבר שכחו מזה...

ובובות כמובן.. 

 

 

 

פלסלינה עם צורות ומערוך, או ללמד לעשות דמויות, חוברות צביעה/ משימות

אם יש רעיונות נוספים, אשמח לשמוע.

ארגז תחפושות יכול להיות להיט אם הבנות בעניין...

את כל המשחקים שכבר משעממים תחביאי לחודש לפחות.
כשתוציאי אותם ופשוט תניחי על הרצפה או באיזו פינה בחדר, הם יהפכו לאוצר מרתק...

ועוד שיטה להפוך משחק/פעילות למעניינת- פשוט שבי והתחילי לשחק/לצייר/להרכיב בעצמך.

קליקס , סולמות וחבלים /סולמות ונחשים ,דומינו , תפוס את הצוללת ,

תפוס את הכוס , הך פטיש , מגנטים, פטריות , חרוזי גיהוץ (גדולים ).

 

איזה משחקים היא אוהבת / מעניינים אותה .

חשבה ואתגר , בניה של דברים (קליקס , פזליים), משחקי דימיון ....

 

בהצלחה