פורום הורות (עמוד 131)

רק לוודא שלילד אין טראומה מכלבים

הכלב מחוסן, הרופא אמר שהכל תקין
אז זהו. נגמר.

רק לוודא שאין טראומה לילד וללמד אותו אייך לגשת לחיות ולקרוא את הסימנים שלהם אם הן ידידותיות או לא
ואם הכלב היה משוחרר להתלונן מול הבעלים כי עפ"י חוק הוא צריך להיות קשור כשהוא בחוץ

גם כלב מחוסן יכול להיות לא מחוסן.

כלומר - חיסון פגום, נוגדנים שלא עלו לכמות המספקת.

תלוי גם האם הנשיכה שטחית , חדרה העור....

 אם המשפחה בעלת הכלב היא אמינה, יש לסכם איתה  שהכלב ישאר בבית ולא יברח.  10 ימים.

אם אחרי עשרה ימים אין סימנים לכלב - בסדר.

אם יש לטוס לטיפול.

 

כלבת זה מוות, אין טיפול אא"כ מקבלים את הטיפול לפני שעולה למוח.

 

לכן כדאי להיות ערניים ולהרגע  לגמרי רק אחרי 10 ימים מהנשיכה שהכלב בסדר.

 

בריאות ושמחה

חוקית צריך לפתוח תיק ועל כל נשיכה לוקחים את הכלב להסגר ל10 ימים לראות אם הכלב מראה סימנים של כלבת.אם כן הוא אמור למות ב10 ימים האלו.
פה בסיפור הכלב וודאי מחוסן ושמור.החלטנו לא לגרום עוגמת נפש למשפחה הכלב הוא כמו ילד שלהם.
סגרנו את הסיפור בזה שיעקבו אחרי הכלב יקחו אותו לוטרינר המקרה אירע לפני שבוע כך שבנתים הכלב בסדר.

כדאי לערב את היועצת.

 

אם בכל זאת חושבים להעביר, צריך לזהות את הסיבות למה לא טוב לו שם, ולחפש מקום שיתן מענה לצרכים שלו.

יש מעט מאוד בתי ספר תורניים דמוקרטיים מוצהרים. אבל יש הרבה בתי ספר ממ"ד או תורני עם צוות חם שנותן את הלב ורואה קודם כל את טובת הילד.

 

בהצלחה לו.

החברתית בכיתה דווקא מקבלת ועוטפת. יש לו חברים טובים. אך לימודית לא כל כך מאפשרים ללמד, כך שיש אווירה לוחמנית משהו של מורים מול תלמידים ולהיפך. הרבה עונשים והרמת קול.

 

אכן עשינו כעצתך ופגשנו יועצת של ביה"ס. 

אנחנו לא טיפוסים שמתאימים לחולל שינויים משמעותיים במקומות קיימים.

 

מחפשים גישה נעימה יותר, פחות לחץ, מקום שכבר בעל אווירה לימודית חיובית.

הילד ברוך ה' לא צריך להתמודד עם בעיות לימודיות/התנהגותיות, כך שאיבחון יורד מהפרק.

במקום חדש צריך להתאקלם מחדש. ואם זה יהיה רחוק מהבית אז גם נסיעות מתישות ואלימות בהסעות. 

 

במיוחד שהוא ילד מאוד חברתי.

אבל הוא הגיע למצב שהוא בעצמו אומר - אני מוכן לעזוב ורוצה לעבור בי"ס גם במחיר הזה, כי רע לי.

אני רוצה ללמוד.

עם החברים אהיה בקשר אחה"צ.

אנחנו רק מחפשים מקום בירושלים.

אשמח לקבל המלצות.

ולא מצליחים להשליט משמעת? 

אתם בטוחים שזאת הבעיה? בן כמה הוא? גם לי יש ילדים ביסודי, קורה שהם לא רוצים ללכת לבית ספר, זה נורמלי. אף פעם לא שמעתי שילד בגיל הזה היה אומר שהוא רוצה לעבור בית ספר כי הוא רוצה ללמוד. אולי יש בעיה עם מורה ספציפי? 

הבנתי שבגדול רב בתי ספר הם אותו דבר עם שינויים קטנים פה ושם.

בית הספר לדוגמא ע"ש הרב עוזיאל היה מקום עם אוירה טובה ועם אקלים לימודי שקט ומסודר.

לא יודעת מה המצב היום.

 

 

שזה ילד שיהיה לו קל להשתלב חברתית במקום חדש.

 

אני מזדהה עם הגישה של לא לחולל שינויים במקומות קיימים. בדרך כלל זה גם לא עובד, כי הנפשות הפועלות נשארות אותן נפשות פועלות, רק עם תחושה של אי שביעות רצון מצד ההורים.

 

עכשיו הזמן להיכנס לבתי ספר פוטנציאלים בסביבתכם ולהתרשם. עכשיו גם הזמן לבקש העברה.

 

אם את רוצה לשמוע על בתי ספר  ספציפיים, תכתבי אזור ואולי ימליצו לך פה.

כבר עשינו את כל הבירור החינוכי-הערכי.

חסר לנו רק בתי ספר פוטנציאליים.

תודה על ההמלצה.

הרבה ממליצים על גבעת מרדכי

גם על דוגמא

ויש ביהס ברובע היהודי שגם ממליצים עליו.

 

שימי לב שרמה תורנית שונה בין בתי הספר.

 

אם תרצי תפני באישי

מוזמנת לשאול מה שבא לך

כדאי שיהיו משחקים מעניינים שאפשר לשלוף כשהוא משועמם או בנסיעה באוטו. 

סה''כ נסיעה של שעה זה המון לילד קטן, וקשה לילדים לא לזוז כל כך הרבה זמן. 

כמו כל בן אדם אחר גם תינוקות צריכים חברה אנושית ומשעמם להם לבד.

מצד שני אם ממש אין לך כוח או שאת חייבת לעשות משהו אז זה בסדר שהוא יחכה קצת.

 

 

זה אכן אופי ואת ממש חמודה שעושה השתדלות להכיל אותו. זה יכול להיות מתיש. במיוחד אם הוא ראשון ואין גירויים נוספים בבית שיכולים לעניין אותו חוץ ממך.
לגבי נסיעות גם לי יש שני ילדים שמגיל 0 שנאו נסיעות וגם מקיאים... זה גם אופי וזה נורא מבאס
מה שכן הבכיינות עוברת עם הגיל ובעז"ה זה יילך וישתפר..

ב"ה

 

הוא השני שלי .

זקוקים לבכי פחות.

כולנו יודעים שבכי הוא סוג של תקשורת.

לנו כהורים זה לא קל לשמוע, אך אם נזכור שכך הילד מדבר ומספר לנו על תחושותיו בלי מילים - נהיה סבלניים יותר.

אפשר לעזור לו להמליל את הרצונות או התסכולים שלו - 

במקום לומר לו - קח את הבקבוק / משחק, כדי שיפסיק לבכות,

נראה לי שלטווח ארוך נרוויח יותר אם נאמר לו - רצית את הדובי? (מה שלא יהיה) דובי! הנה דובי!

לאט לאט הוא יפנים שאפשר להסביר אחרת מה רוצים.

 

עוד משהו -

"מחשבה דוחה מחשבה"- לפעמים ילד תקוע על משהו ואז הבכי משאיר אותו נעול על הדבר.

לדבר / לספר משהו שבכלל לא קשור יכול לעזור לו להשתחרר.

נכון שהוא עוד קטן אבל אפשר לספר משהו מצחיק, להשמיע קולות של חיות, 

והכי חשוב - לומר את זה בקול שמח!

המחשבה על הדבר החדש שפתאום מעניין אותו דוחה ומשכיחה את המחשבה שבגללה פרץ בבכי.

מוזיקה נעימה .מנגינות בנסיעה וגם בבית מאוד יכול להרגיע

מסכימה עם כל מה שקראתי אבל רוצה להציע נקודה שלפעמים לא חושבים עליה - 

 

תינוק/פעוט שבוכה הרבה, אולי משהו מציק לו והוא לא יכול לומר אז ההורים לא יודעים.
 

למשל, הכרתי מישהי שהילד שלה היה בכיין ונודניק מקצועי והיא חשבה שזה אופי וכו' וניסתה את כל הפטנטים. ורק בגיל בערך שנתיים היא סופסופ לקחת את הילד לרופא על הרקע הזה והתברר שהילד סבל מדלקות אוזניים והיא לא היתה מודעת!! והמצב שלו חייב ניתוח כפתורים וזה פשוט פתר את הבעיה.

 

עוד אחת שהכרתי עם ילד נודניק ברמות, התברר שיש לו בעיית ראיה לא פשוטה, הילד פשוט סבל. נקודה.

 

אני באופן אישי בשביל לדעת ששללתי את האפשרות, הייתי לוקחת לבדיקת רופא מקיפה. לפני שמנסה טריקים התנהגותיים וכו'

תולעים - גורם לילד להיות בכיין ונודניק

(או אולי אפילו כינים - מאד מציק)

כדי לשלול שכואב לו משהו
יכול להיות פוחד ממשהו


וכדאי לדבר איתו. אולי יוכל לסמן מה מפריע לו.

הבת שלי היתה תינוקת נוחה, בטירוף, משהו הזוי,

באיזור גיל שנה היא נהיתה נוראית, ממש לא יכולתי לעבור לידה בלי שארים אותה, היא לא הסכימה שאף אחד יגע בה/יחזיק אותה/יאכיל אותה/יסתכל עליה/ישחק איתה.

ממש לא נעים, מסתבר שזה היה שילוב של שיניים ושל רעב, פשוט רעב! כמה שזה נשמע נורא...

 היא סרבה לאכול מטרנה או דיסה ולא שבעה מהמוצקים מספיק וגם לא רצתה,

ברוך ה' בחודש האחרון התחילה לאכול מטרנה עם דיסה בבקבוק וגם השינים יצאו והיא חזרה להיות הילדה המהממת והכיפית .

אז מה שיש לי להציע תכלס זה באמת להכיל ולדעת שזה יעבור, בטוח, ולהתפלל על זה, שירגע.

בהצלחה!!

יש לי ב"ה ילד בן שלוש, יפייפה ופיקח ממש אבל עם יד על הלב רק היום אחרי 3 שנים אני מתחילה מעט לראות ממנו נחת.
ממש כמו שאת מתארת, כל דבר זה בכי, צרחות, אלימות.. אנין טעם בצורה מלחיצה מאוד, אם חסר מעט מלח הוא לא יגע באוכל או שיזרוק על הריצפה את הצלחת בהפגנתיות. מאוד רגיש אם גורבים לו את הגרב מעט לא ישר עם התפר מעל האצבעות בדיוק הוא לא יסכים להשאר איתה ככה. נהוג אצלנו לשלוח את הילד עם פתק מעשים טובים לגן כדי לעודד למצוות, אם אני מקפלת את הפתק קצת לא ישר מיד הפתק לא טוב וחייבים לתקן. יש לו גם נטייה מאוד חזקה לתפוס את התפקיד של הרשע בכל סיפור כי זה הכי מעניין אותו. הגעתי למצב שאני כבר כמעט לא אומרת לו לא כי הוא בוודאות יעשה בדיוק את זה ו"בפני עיוור לא תיתן מכשול". לאחרונה קיבלתי טיפ וזריקת התעוררות לגבי זה שהוא בסך הכל ילד והוא זקוק לחום, אהבה והכלה ואני מנסה לומר לו כל פעם שהוא מתנהג בצורה לא נכונה שזה לא מתאים לו והוא כזה ילד חכם וצדיק ושאני יודעת שהוא מסוגל להתנהג הרבה יותר טוב ואני ממש רואה פירות ב"ה. הילד אומר אמא אני אוהב אותך, את חמודה. אלו דברים שלא הכרתי בחיים ממנו.
אז אצלך הוא עוד קטן אבל אני הרגשתי את הטמפרמנט החזק שלו כבר מגיל כמה חודשים וידעתי שיש פה משהו שונה ממה שהכרתי.
אז המלצה חמה, לחבק, לנשק ולהראות לו כמה שיותר אהבה ותשומת לב יזומה מצידך.מוריד את מפלס הבכי פלאים. לתפוס אותו סתם ככה בזמן שהוא עושה משהו לנשק ולומר לו כמה אני אוהבת אותך כמה אתה ילד טוב, זה מחזק אצלו את הביטחון העצמי והיכולת להתמודד עם סיטואציות ביום יום בלי בכי.
אנסה לחשוב על רעיונות נוספים אבל בינתיים תהיי חזקה, זה עובר ומשתפר ככל שהם גדלים. והקב"ה לא נותן לנו ניסיון שאנחנו לא יכולים לעמוד בו אז תזכרי שהילד הזה נשלח אלייך במיוחד כדי שאת תוכלי לגדל אותו בדרך הכי טובה עבורו ועבור הנשמה המיוחדת שקיבל.
בהצלחה!

כל הכבוד לך על ההשתדלות מולו זה נשמע התמודדות ממש קשה

בע"ה עוד חודש עוברים דירה ונשלח אותו לבדיקה מקיפה, אני מאמינה שיש הרבה על מה לעבוד.
תודה על התגובה

ב"אש קודש" יש צימר.

אני לא יודעת כמה מקומות. שווה לברר.

אם מותר לכתוב טלפון של המזכירות בפורום, אכתוב בשמחה.

 

חיה 0556689588.

מומלץ בחום

עדיף באישי.

אבל רמה גבוהה מאוד. 0546277631

לפעמים הם מרגישים יותר בנח כך

גם הילדות שלי, אם אין שרותים באזור הולכות מאחורי עץ או שיח.

 

אבל לא באטרף.
לפני כמה חודשים עוד החליפו לו חיתול. ...

אם בחוץ אז אין לי בעיה עם זה. אבל לא באמצע אלא רק בצד (פעם היה עומד באמצע הגן שעשועים..) אבל אם נמצאים ליד הבית- אז יש שירותים ועושים שם.

בגיל שלוש זה תקין..

ליוויתי פעם נסיעה של הגן, והיה מדובר כבר על ילדים בני 4+ ..

ואחד הילדים שכבר היה קרוב לגיל חמש הוריד את המכנסיים בגינה שהיינו בה

ועשה טיפה פיפי , הרים את המכנסיים, הלך שני מטר ועשה במקום אחר , ככה 3 פעמים

והיו שירותים והגננת שאלה מי צריך לשירותים.

לי זה מאוד צרם ואפילו היה נראה דוחה.

אבל בגיל 3 נראה לי בסדר גמור כל עוד זה לא על דשא סינטטי / משטח גומי שמשחקים עליו

אלא בצד במקום שלא מפריע לאחרים אחר כך. 

 

וגם זה רק בצד.
אם יש שירותים קרובים, נגיד שנמצאים בחצר הבית או בחצר הגן , לא הייתי נותנת לזה לקרות.

וכשאין איפה - לא באמצע הרחוב זה דוחה!

רק אם אין איפה או אם הילד בגמילה ועד שמגיעים לשירותים יברח לו .

אולי חבר בגן, שינוי כלשהו,

אם אין שום דבר מיוחד- אז לחבק- המון, לשחק, להקריא סיפור, לשתף אותו בפעילות שאתם עושים כמו להכין אוכל.

הוא עוד קטן- מותר לו להיות בכיין.

 

 

עזר מאוד לקרוא את הפוסט המקסים של 'בהתהוות'
תודה, סליחה, בבקשה

ולגבי זה שלא אוהב לציית-
איך מחליטים
וגם בספר 'איך לדבר כל שילדים יקשיבו...' יש הרבה כלים שעוזרים להתמודד.

אני לא מבינה כשאתה בוכה, אתה יכול לבקש ואמא תבין

ב. לא הייתי פועלת בעונשים, רק במקרים מאוד קיצוניים או כשממש כבר אין אופציה אחרת שמתאימה. יש כל מיני משפטים שאפשר לנסח מראש ולומר. וגם כהורים חשבו עם עצמכם האם זה באמת עקרוני לכם או שההתעקשות היא לשם זה שהילד יעשה כפי שרציתם? לפעמים יש הגיון בבקשה של הילד אבל אנחנו מקובעים בעמדה שלנו, רק כי אנחנו חוששים שזה ישבור את המילה שלנו

הוא תינוק.. מה אתם רוצים ממנו? גם הבת שלי בגיל הזה,

אני לא מצפה שהיא תקשיב לי יותר מידי, 

והיא חכמה ומדברת מלפני גיל שנה. 

אם היא עושה שטויות אני מושיבה אותה ומעירה לה ברוגע אך באסרטיביות 

שתבין שזה לא בסדר , ואני כן מחנכת אותה ושמה גבולות כמו שצריך וזה חשוב,

אבל אני ממש לא מצפה ממנה שתציית לי יותר מידי .. 

אם הוא מבקש ביללות זה כי הוא קטן.. תושיבי אותו עלייך , תגידי לו שאת לא מבינה כשהוא מדבר בבכי

ושידבר ברור.

תחבקי אותו.. תלטפי אותו.. הוא קטנצ'יק עדיין..

אין מה לתת עונש של שלילת ממתקים כי הוא לא מבין את ההקשר .. בכל מקרה עדיף כמה שפחות ממתקים בגיל הזה..

הבת שלי בגיל הזה כמעט לא אוכלת ממתקים , היא ממש אוהבת אבל אני לא קונה כמעט הביתה. 

אולי יש איזה שינוי? הריון או אח תינוק שנולד עכשיו , והוא מרגיש את זה? 

הבכורה שלי היה לה מאוד קשה כשהייתי בהריון. חזרה להרטיב אפילו שהייתה גמולה.. התבכיינה מלא, רצתה על הידיים אפילו שלפני כן הלכה מצויין.. 

 

שלך מסוגל אחרת לכן לדעתי את יכןלה לדרוש
וכמו שתודה לך ה אמרה לחזור על המשפט ולהיות עקביים אני לא מבינה שאתה בוכה ואם הוא משנה את נימת כולו אפילו במעט לומר אהה עכשיו הבנתי והרבה הרבה חיזוק חיובי שהילד מבקד מדאו ללא התבכיינות לא לשכוח להחמיא על זה איזה ילד בוגר שמבקש יפה כל הכבוד
בקשא לצייטנות הייתי ממליצה לתת משימות קטנות תחילה כדי לייצר תחושת הצלחה וסיפוק נגיד לאסוף משחק אם מעט חלקים וכמובן לשבח אם הילד הצליח או לבקש מהילד עזרה בוא חמודי תעזור לאמא לאסוף ואז לומר וואו איך עזרת לאמא
במידה והילד לא הצליח לא ציית אפשא לומר אני בטוחה שתצליח פעם הבאה

ותוך יומיים הכל יסתדר. 

סדר היום שאת מתארת הוא די נורמלי לתינוק שנמצא בבית.

הלו"ז במעון נקבע בגלל אילוצים שההורים צריכים לצאת לעבודה

אני סטודנטית.. המעון מ9..

ואז ב7 יהיה מספיק עייף

בשעה הזו עושים אמבטיה, מתקשקשים ומורחים זמן.

אם לא, ברגע שיתחיל לזחול הוא יהיה עייף יותר ויהיה יותר קל לשחק איתו ולהעסיק אותו.

לק"י

עד גיל שנה זה נורמלי שילד קם בלילה לאכול, לכן גם אם תפסיקי להניק הגיוני שיתעורר לבקבוק.

אבל הספר "לישון בלי לבכות" יכול לעזור לך.

7 בוקר טוב
9 מנוחה של שעה-שעה וחצי
הפרש של 2-3 משחקים וארוחת צהריים
12:30-13 מנוחת צהריים ארוכה אפילו 3 שעות..
6:30-7 לילה טוב

אבל לא ממש הבנתי את האילוצים שלך... אם הוא ישן משש עד שבע הגיוני שלא ירדם לפחות שעה וחצי..

והדרך לצמצם את ההנקות זה- להביא א.ערב טובה בהתאם למה שהוא כבר אוכל.. ואז מקלחת הנקה וטקס שינה ...
כשהוא קם לא לתת כל פעם הנקה.. נגיד אם הוא קם אחרי שעה וחצי ואת יודעת שהרווח בין ההנקות שלו יכול להיות שלוש אז להשכיב אותו חזרה בלי הנקה... ז"א לקחת את ההפרש שעות הכי גדול שבין ההנקות וללכת לפיו.
וגם- כשאת מניקה אז לשים לב מתי הוא כבר לא באמת יונק אלא יותר מנמנם עליך ואז להפסיק את ההנקה- זה יפריד את האוכל והשינה..
ואז הקשר אוכל=הירדמות/שינה יפחת ובעז"ה הרווחים יגדלו..
בעיקרון עד גיל שנה זה הגיוני שהם קמים לינוק/ בקבוק רק צריך לשים לב שזה פוחת בהדרגה..
בהצלחה!!

הוא שותה מספיק ושלא חם לו.

לא שאני מקצועית בתחום או משהו, אבל ממה שידוע לי הסדר יום הזה בסדר גמור, כל עוד הילדון לא מראה עצבנות/ סימני עייפות אחרים.
נשמע שתהיה לך עבודה קשה להזיז את הסדר יום שלו מכיוון שהוא כרגע מתנהל באופן הגיוני בצורה שמושפעת מהסדר יום שלך.
אז מה כל כך נורא שישן ב9? לבריאות..
ממני שהיתה משכיבה את הבת שלה לישון ב10 עד שהתחילה ללכת למטפלת קבוע ב7 וחצי וזה הסתדר לה..

נסי להעיר ב7
וב9-10 לשים לישון לבערך שעתיים
ואח"כ בערך ב15 עוד שעה! שינה.
ולעייף אותו עד הערב

אם לא הולך, נסי לוותר על השינה בצהריים ולאחר את שנת הבוקר ל10-11.

אבל איך ממעטים התעוררויות ליליות בהנחה שאני רוצה להמשיך להניק (במקביל למוצקים . הוא אוכל יפה)

במיוחד אם הולך לישון מוקדם
12 שעות זה המון זמן בלי אוכל ומים.

נסי למעט הנקות לילה לקראת שנה+ חודשיים בערך..
אפשר לתת דייסה לפני השינה, כך שיהיה משהו ממלא בבטן...

כתבתי לך למעלה.. זה תהליך..
אפשר גם להביא מים לפעמים אם זה נראה לך רווח קטן מדי כמו שעתיים הפרש.
בדיוק באותה סירה רק שלי קצת יותר גדול ;)

הם עובדים עם כל מיני פסיכולוגים עם נסיון.

השתמשתי לאבחון לכיתה א באראלה צבי עמיאל.   והתרשמתי לטובה. אולם לא מכירה מישהו שטיפל אצלה.

לא יודעת אם עובדת עם קופח

רחל פפר- תנסי לבדוק דרך כללית.
מומלצת

כשאנחנו לא שמים לב לדבר קטן שמפריע לנו אז זה תופח ותופח

יכול להיות שזה מה שקרה?

למה הוא עצבני?

קשה לו משהו?

הוא מוטרד ממשהו?(פרנסה.בריאות.חינוך ילדים.קושי עם ההורים.?)

באמת אולי כדאי שאת או ביביסיטר ישמרו על הילדים

לא כי הוא מאבד שליטה(נשמע רע)

אלא כי קשה לו.

ולהוריד ממנו עול לתת לו זמן עם עצמו לישון להירגע לדבר?

חוסר ויטמינים.

אם אין סיבה לעצבים, ולא קרה משהו היסטרי בזמן האחרון.

הרבה פעמים הסיבה היא חוסר תזונתי כלשהו.

זו סיבה רצינית ולא ממש נשלטת- לעצבים, חוסר מצב רוח, עייפות, ואיבוד שליטה.

 

אז קודם כל להירגע,

לא תמיד דברים קורים מסיבות היסטריות, לפעמים זו הידרדרות שקטה בתזונה

א.- מומלץ בדיקות דם, למרות שהן לא תמיד משקפות.

ב. אפשר כבר ללכת לבית מרקחת ולקנות קומפלקס B,

זה תוסף תזונה- אין צורך במרשם ורואים השפעה תוך יום -יומיים!

בדרך כלל החסרים בויטמינים מקבוצת B הם אלו שמשפיעים הכי הרבה על מצבי קיצון כאלו.

 

בריאות

אדם חמוד - יפה שהוא מודע למה שקורה לו. לא מבין בעצמו למה.

 

את לא אמורה להיבהל מידי. 

 

מה שכן, כדאי שתשבו ביניכם. תגידי לו שבהיות שברור לשניכם שסה"כ תינוקות בגיל שנה שנתיים, לא לא שייך שתקבלנה "צעקות"; וגם בשבילו, חבל שמרגיש "עצבני", אז אולי כדאי שיבדוק מה קורה.

 

 

אולי משהו פיזיולוגי? אולי איזה "חומרים" בגוף שגורמים לרמת לחץ מהירה יותר?

 

אני הייתי מציע, דבר ראשון (וגם הכי מתקבל על איש, לכאורה), שילך לרופא משפחה, יספר לו - יגיד שאינו מבין ממה זה, וישאל עצה, אולי בדיקות דם וכד', בתור צעד ראשון.

 

אם הכל בסדר, כבר תהיה לו מוטיווציה להתייעץ עם מישהו שיוכל לעזור לו. אולי בנקודת מבט שונה על הילדות ועל הגיל.

אולי אני משליכה מזה לאחרים כי אני סובלת מזה, אבל אני יודעת שיתר פעילות של הבלוטה עושה אנשים עצבנים. זה מאד פשוט וישיר וחזק. לכן זה ההסבר שהכי מסתדר לי.

הוא גם יורד במשקל בזמן האחרון? יש לו דופק מהיר?

בקיצור, שילך לרופא משפחה ויבקש בדיקת דם.

 

מכיוון שהוא מודע לבעיה ומבוהל ממנה בעצמו די ברור שזה משהו פיזי ולא נפשי.

רפואה שלמה!

"מכיוון שהוא מודע לבעיה ומבוהל ממנה בעצמו די ברור שזה משהו פיזי ולא נפשי."-

ממש לא אומר.

 

יש מצבים ל"ע שאדם נקלע למצוקה נפשית\או חווה התקפים כאלו ואחרים שבהחלט יושבים על משהו בנפש

ועדין נשאר מודע לעצמו...ואפילו מבוהל מכך ומרגיש מצוקה בעקבות כך.

 

חבל להכליל סתם. יכול להטעות את הפותחת.

 

ולפותחת- מה שאת מתראת אכן מעיד על מצוקה

בין אם פיזית או נפשית-את זה רופא טוב יוכל לקבוע.

וכמובן שיחות עם פסיכולוג יכולות להרגיע ולתת מענה למצוקה רגשית.

 

חשוב שתפנו לרופא משפחה..תתארו  לו את מה שהיה ומה שהוא מרגיש

תעשו בדיקות דם

או שתפנו לפסיכיאטר במידת הצורך.

 

העיקר לברר ולטפל ולא להזניח 

.

הרבה כוחות ובהצלחה!

יכול להיות שאתם או בעלך באמת מרשים יותר מדי ואז ילדים עוברים גבול ועצבים עולים.

הרבה אמהות כתבו פה בבכי שהרימו יד על פעוט בן שנתיים, זה קורה, במיוחד כשאין ניסיון.

בעשר וחצי ילדים אמורים להיות במיטות, לא כתבת בן כמה הגדול שלך אבל נשמע שעדיין קטן. גם לתינוקות לפעמים צריך להגיד "לא" ולהכניס למיטה. 

זה באמת נורמלי כשבת שנתיים זורקת אוכל מצלחת, אבל תלוי תדירות, אם זה קורה כל הזמן זה באמת משגע.

גברים גם לא כל כך קוראים ספרים על חינוך ואם כבר קוראים אז משהו מאוד כללי, הם לא מתכוננים שזה יהיה ככה.

ויכול להיות שבשביל בעלך זה יותר מדי והוא חייב להתאוורר.

יכול להיות שאתם בגישה שהורים חייבים להרגיע כל בכי ואחראים על זה. וזה לא נכון. הורה לא חייב להרגיע כל בכי, מותר לילד לבכות.

אבל יכול להיות כמו שכתבו לך שיש סיבה אחרת וחייבים לטפל.  

הייתי מנסה לעזור לו להבין זאת ולפנות לטיפול
ובמקביל לא משאירה אותו לבד עם הילדים עד להתאזנות

לנו הגברים קשה לשתף ולהוציא מעצמנו את מה שמטריד אותנו באמת. נשמע שבעלך עובר משהו לא קל מבפנים והוא מתמודד עם מציאות לא קלה. אולי הוא גם מרגיש שאין לו את מי לשתף וזה ממש לא באשמתך. הרבה פעמים גברים לא רוצים לשתף דווקא את האשה שלהם בדברים שעוברים עליהם כדי לא לצער אותם.

אני מציע לתת לו קודם כל מקום בלב ולהגיד לו שאת אוהבת אותו ודואגת לו. ולייצר זמנים מתאימים לשיתוף. לא לנסות ללחוץ אותו לשיתוף אלא לייצר מקום וזמן מתאימים ואם הוא ירצה הוא ישתף. אם תלחצי אותו לשתף כנראה שהוא יתכנס יותר או יתפרץ עלייך.
בנוסף שלחי אותו לעשות דברים שהוא אוהב ועושים לו טוב בנפש, יש עדיפות למפגשי חברים או טיול או מה שנראה לך. המטרה היא שיצא מעצמו ויעבד וישתף את מה שעובר עליו. כמובן שלדבר כזה הולכים עם כמה שפחות הפרעות כמו פלאפון וכו. בטיול יש עוד מעלה שהשקט והמרחב עוזרים להכניס רוגע לנפש ולשחרר את מה שמסתתר בפנים.


כל זה במידה וזה משהו נפשי או מחשבתי.

נשמע שהוא עובר משבר נפשי ותחושת חוסר התקשורת שלו רק מגבירה את התסכול והקושי.

מה עושים?
א. ליצור אווירה של הכלה ואהבה לבעלך במצב הקיים.
ב. יצירה של נקודות ומפגשי שיתוף ושחרור איתך ועם אחרים.
ג. שליחה למקומות שמרגיעים ומשחררים את הנפש.

בנוסף, נצלו את הכח שלכם והתפללו עליכם הרבה, נשמע שעובר עליו משהו קשה. זה קורה לפעמים ורצוי לעזור לו בתפילה,אהבה והכלה.

בהחלט מוזר.

אולי באמת כדאי שילך לעשות בדיקת דם פשוטה על מנת לבדוק אם הכל בסדר.

האם יתכן וקרה משהו בעבודה שמטריד אותו?

ישן פחות מהרגיל ואז עייף במהלך היום וגורר את זה לאורך כל היום?

 

נסי לדבר איתו ברוגע ובעדינות ולהסביר לו שהילדים קטנים, וחבל שהם יספגו את מה שעובר עליו ושאת באה ממקום של לעזור לו

אכן מפחיד להיפגש עם חוסר שליטה

ויותר מבהיל את בעלך חוסר האונים אליו הגיע.

 

את מתארת שזה קרה בתקופה האחרונה ולא דפוס התנהגות קבוע.

ראשית חשוב להחזיר לבעלך את הביטחון העצמי באחריות שלו על הילדים,

לא בשעות הערב ,

בגן השעשועים אחרי צהרים

לזמנים קצרים

אך מעבר לזה

לקבוע פגישה אמיצה בינכם ולפתוח מה בדיוק היה שם?

איך זה התחיל? מה הרגשת? אתה מכיר את זה מאירועים אחרים בחיים?

מה היתה נקודת השבירה ? לבודד את האירועים ולנסות לברר את מקומם,

ועל מה הם יושבים

 

זו פגישה זוגית חשובה עם עבודה של שניכם

אך מתגמלת ומועילה.

 

במידה והבעיה ממשיכה מומלץ לפנות לעזרה מקצועית

של הדרכת הורים בכדי שלא יתנפח למימדים לא רצויים.

בהצלחה

זוכרת שבמצרים הגברים היו צריכים לעשות עבודות של נשים? ואיך קראו לזה? עבודת פרך.

יש גברים שלא בנויים לשמור על ילדים קטנים לבד.
יש לך ילדים ממש קטנים.
ילדים קטנים יכולים להציא אותנו מהכלים די בקלות.
וגם את האבא הכי טוב בעולם.

ממליצה להביא בייביסיטרית.
בהצלחה

ולעשות לפני נסיעה.
אצל המדביר שלנו אסור להיות בבית 6 ש' ו3 ימים אסור לשטוף.. אז אם תסעו אפילו ליום וחצי זה כבר משו..
בהצלחה!

מדביר אחד אמר לנו שהוא משתמש בשיטה הזו ואני רוצה לדעת אם זה מתאים בבית של ילדים

 

ושמתי במקומות לא נגישים
לנו זה עזר מאוד.

עזר לנו מאד אחרי 2-3 מדבירים שלא הצליחו למגר את הג'וקים. נראה לי שקונים בחנות לחומרי בניין וכאלה, אנחנו קנינו ממישהו שעובד עם התברואה של העיריה. מוציאים מהמזרק נקודות קטנות במקומות שהילדים לא מגיעים אליהם (מאחורי מכשירי חשמל, צירים של ארונות מטבח או איפה שרלוונטי.
בהצלחה! זה היה הסיוט שלי...

אני הייתי לוקחת טווח ביטחון בנוסף.

לא הייתי עושה ריסוס בעצמי. יש כל כך הרבה חומרים מסוכנים. ולגבי המדביר, אולי הדברה ירוקה?

לא שמתי על הג'ל אבל נראה מפה שעובד.. אני הייתי מנסה ובמידה ולא הייתי מנסה לקבוע ביום שבו אדע לצאת ליום שלם מהבית עם הילדות, או אפילו ללכת להורים אם אפשרי

מה שאני עושה זה מרססת כל שלושה חודשים. קודם כל בפתח הבית ובכניסה המובילה לבית. בצידי הדלת

באדני החלונות מלמטה ובצדדים, באיזור המרפסת, מבחוץ

שום הדברה בתוך הבית עצמו! רק חשוב לזכור שהריסוס צריך להשאר לפחות 24 שעות לפני השטיפה הראשונה וצריך לרסס בשעות הבוקר המאוחרות 11, 10 וחצי ,

ולא בבוקר מוקדם או בלילה בגלל הטל..  זה ממש ממש עוזר!!! עד כה מצאתי רק מתים. תתקשרי למספר שמופיע בקיי 300 הם ינחו אותך מצוין בעוד דברים

תנסי ללכת על מישהו שעושה הדברה ירוקה ולצאת מהבית לפחות ללילה

לי היה חור זעיר וזה כאבים בתלי נסבלים של יותר משבוע וטיפול אנטיביוטי ולא תמיד הוא גדל חזרה ולפעמים מצריך ניתוח כדי להסדיר אותו

.

והתפוצצות של עור התוף באופן תדיר כמו שכתבת פוגעת בשמיעה..

לבן השלישי שלי יש היסטוריה קשה של דלקות אוזניים. מגיל שנה עד שנתיים סבל ברמות שאיך שמסיים אנטיביוטיקה הדלקת חוזרת.. ישןומתעורר עם מוגלה שיוצאת החוצה, אחרי התייעצות עם 2 מומחים הולחט חעשות ניתוח כפתורים באסותא. ביצענו את כל הבדיקות ואחת מהן זו בדיקת שמיעה. הבדיקת שמיעה יצאה תקינה, יומיים לפני הניתוח המנתח פשוט התקשר ואמר שהוא התייעץ עם מומחה אף אוזן גרון ילדים ברמבם והוא מבטל את הניתוח ורוצה לתת צ'אנס אחרון לפני.. הנסיון האחרון לפני ניתוח היה להשתמש באטמי אוזניים מסיליקון שהותאמו מראש לפי מידות (לא זולים אבל יש החזר מהקופה..) וברוך השם ברוך השם כבר שנה וחצי לא היתה אפילו דלקת אחת!!! רק להקפיד על אטמים..

זה ממש הציל את הילד שלי,
הוא סבל ברמות
היו שואבים לו נוזלים קבוע,
היה מאושפז שבוע בבית חולים עם אוגמנטין דרך הוריד 3 פעמים ביום. השתחררנו אחרי שבוע
לא עברו חמישה ימים והדלקת חזרה!
כלום לא עזר.
האטמים פשוט הצילו אותו, שווה לנסות כי גם אחרי ניתוח כפתורים חייב להקפיד. אז שווה לנסות אם זה מה שימנע את הניתוח..

שלום,

גם אצלנו היה חמוד שסבל מגיל שנה ועד שנה וחצי מדלקת אוזניים כרונית שלא החלימה.. כולל כל התיאורים שלמעלה..

הגענו למומחית שנתנה לנו אנטיביוטיקה מניעתית למשך מספר חודשים רצוף וזה פתר לנו את הבעיה..

בנוסף משטח גילה שזה שילוב של פטריה עם חיידק ונתנו לנו טיפות אגיסטן עם סוג של טיפות עיניים וזה פתר לנו את הדלקות שחזרו בערך פעם בשנתיים..

בהצלחה.

[כנראה בשבילה זה בערך כמו להגיד לאשה לצאת בלי תיק...]

למה לא שייך?
הבובה זה משהו נצרך ואולי אפילו נותן לה תחושה של רוגע. במשפחתון.
הייתי נותת לה שתיקח בכיף המטפלת כבר תידע איך להעלים אץ זה בהמשך.

כי מטפלת לא ביקשה סתם. אז - או שאימא בכל זאת תצטרך לקחת מילדה את הבובה בכניסה למטפלת ולקחת את הבובה לעבודה או שמטפלת תצטרך לטפל בזה. ולא - למטפלות אין דרכי קסם שהורים לא יודעים. 

וברגע שילדה אחת מביאה בובה אז גם שאר ילדים ירצו, ואז צריך לשמור על כל המשחקים האלו ולזכור מה שייך למי ומי לקח את מה, ויכול להיות שילד אחר יהרוס לה בובה וזאת דווקא בובה אהובה...

זה גם משדר יחס לא נעים למטפלת. 

ובכללי ברגע שילד מתרגל שהורים זורמים עם כל הדרישות שלו אז חיים הופכים לסיוט. ובכל מקרה הורים יצטרכו להתעקש בסוף.

לק"י

והבן שלי, שהוא גם עקשן, לא עושה שום בעיה עם זה.
לפעמים אני גם מציעה לו להשאיר בעגלה והוא מסכים.


ולגבי התעקשות עם הילד- במקרה של ילד עקשן, אני מעדיפה להתעקש איתו על דברים מהותיים.

חפצים וכל מיני דברים.

היא מקבלת כסף עבור זה. זהלא "תקנות משרד החינוך"..

 

אם לילדה זה באמת חשוב, אולי תגידי למטפלת שקשה לה להיפרד מהבובה בבוקר, וזה נותן לה תחושת ביטחון כנראה, ואולי אחרי שתבוא עם הבובה למשפחתון - המטפלת תראה לה איפה המקום של הבובה.. ישימו ביחד ביחד באיזה מקום, ומן הסתם תשכח מזה בתעסוקה שם. לכל היותר, תלך מידי פעם לראות.

 

 

 

 

היא לא מטפלת פרטית שעובדת עבור ההורים ואז הטיפול הוא אחר.
זה משפחתון עם קבוצה של ילדים וההתנהלות היא אחרת ומאוד דומה למעון של משרש החינוך.
ואם היא ביקשה כדאי לכבד את הבקשה.



פה אומנם מדובר במשהו קטן - אבל זו גישה שפוגעת אח"כ רק בהורים ובילדים.

ומדובר על משפחתון שמשלמים עבורו - מס' קטן של ילדים - אז בקשה כזו, שהיא טריוויאלית עבוד ילדה בת שנתיים, ניתן לבקש ולהתחשב.

 

בדרך כלל, החשבון הוא שלא כל ילד יביא משחקים מהבית ואין לכך סוף.

 

לכן, מטפלת יכולה לקבל את הילדה עם הבובה, וביחד לשים במגירה שלה או משהו דומה. יש מקום לגמישות. בד"כ, כשזה כבר בתוך המקום ולא בבית, יותר קל לסכם דבר כזה.

גם לנו קרה שהילד רצה ללכת למעון עם איזה משהו קטן והמטפלת לוקחת בעדינות ומחימאה לו ושמה איתו ביחד במגירה ונגמר סיפור.

לתת לה לקחת את הבובה רק עד לבית של המטפלת בלי להכניס

בלי להתייחס לאם היה אפשר או לא להיענות לה בדוגמא הספציפית שהבאת, מה שאצלי עזר כשבאמת אי אפשר להיענות לרצון שלה, זה להביע את הרגשות שלה בעבורה- לדוג' 'אוי, את כל כך רצית להביא איתך את הבובה! זה כל כך מרגיז שאמא לא מרשה! את כל כך אוהבת את הבובה שלך, היא כל כך תתגעגע אלייך כשתהיי בגן... בואי נספר לה איך גם את תתגעגעי אליה' וכו'.
זה הופך אותך להיות בצד שלה (כשמתייחסים לזה שאי אפשר בתור נתון שלא ניתן לשינוי, כאילו שהיא ביקשה לטוס לירח), במקום שאת צריכה לעמוד מולה ולהסביר לה למה את לא מרשה והיא מנסה עוד לשכנע אותך.

את יכולה לקרוא גם בבלוג של 'בהתהוות' פוסט שקשור (התבססתי גם עליו בתגובה שלי)
איך מחליטים

הרי האמא שאלה באופן עקרוני "מה עושים כשבת השנתיים מתעקשת על משהו?"

אז כשהיא מתעקשת על משהו, ואת החלטת שלא שייך, וזכותך. ולגטימי. וישנם דברים שהם 'לא' מבחינתך.

ולאחר שניסית את הדרכים היותר רכות ומשכנעות, והצעת לה שתשכיב את הבובה לישון וכשתחזור מהמשפחתון, תעיר אותה. 

לאחר כל זאת, ניתן להציע לילדה המתוקה, היקרה והחכמה, שהבחירה בידיה. והנה היא יכולה לבחור, אם ללכת יפה ולהכניס את הבובה או שאמא תיקח ותכניס, כי את הבובה לא לוקחים היום למשפחתון.

אם גם זה לא עוזר-

אז את צריכה להיות החלטית וללא אמוציות של עצבים, חוסר סבלנות וכו. לקחת לה את הבובה מהיד, להחזיר לבית ולצאת איתה.

היא תעשה סרט, יכולהיות. אבל לאט-לאט אם תקפידי להיות עקבית כשאת אומרת לא. ולעמוד במילותייך. היא פשוט תכבד אותך ותקשיב. כמה שזה נשמע הזוי ורחוק. מניסיון הנני משתפת 

 

שוב, עניין הבובה פה בא בתור דוגמא. כי אם האמא שקלה את העניין והחליטה שישנה אפשרות להתגמש בעניין- אז שיקוליה הם החלטותיה וזכותה להסכים לילדה בסופו של דבר.

 

העיקרון הוא, שההורה צריך לדעת להגיד לא. ולעמוד במילים שהוא עצמו מוציא מפיו. זה כל כך חשוב לחינוך לאיפוק. לחינוך למשמעת וכו.

אם הילדה רגילה שכל מה שהיא מבקשת היא מקבלת- אפילו כשאת אומרת לא בתחילה, אז יהיה קשה בהתחלה להרגיל אותה לשמוע לא, וכשמתחילים את התהליך, לפעמים זה נהיה יותר קשה לפני שזה נהפך לקל יותר, אז בהצלחה רבה ממני! וה' עוזר  

הרבה איפוק, קור רוח, סבלנות, ללא עצבים וכעס, ולא לקחת אישית. 

פשוט תמיד לזכור- שאנחנו לא מתנצחים ונלחמים עם הילדים. אלא מלמדים אותם איך כן צריך להתנהג. אנחנו מחנכים, לא שולטים ונשלטים.

 

כשמסתכלים בגוף ההודעה שלה  -זה בדיוק מה שהיא שאלה, על הבובה..

 

מעתיק: 

"יש לכם רעיון איך אוכל לנהוג אחרת בפעם הבאה?

להביא את הבובה לא שייך.."

 

אז עונים על מה שמפריע לה.

 

כמובן, אין בעיה גם להתייחס כללית, כפי שהיה ניתן להבין מכותרתה לבד. אבל לא זו היתה הנקודה פה.

 

[לגבי הגישה שכתבת, היא קשה מידי, לפחות בצורה שביטאת אותה. 

זה נכון שלא צריך להסכים לכל דבר, ויש דברים שצריך - מה נעשה - לעמוד עליהם בנחת.

אבל צריך למעט בהתנגשויות, לא לחתור אליהן.

הצורך לחזור ולהגיד, "לקחת לה", "לדעת להגיד לא".. "מלמדים אותם" - יוצר אוירה נוקשה. 

מי שאכן בטוח בדבריו, ומשתדל לא להגיע לכך כשאין צורך, אז כמובן מאליו, כאשר אי אפשר, אז אי אפשר. בנחת, בהזדהות עם הילד ובחיוך ונינוחות. זה עובד לא פחות טוב]

 

 

להיפך. היא אפילו לא בשיח של קשה וקל. אלא בשיח של חינוך.

השימוש במילים "לקחת', ו'להגיד לא' ובוודאי 'מלמדים אותם' - אינו מעיד על גישה קשה.

הגישה היא שבמצבים שהדיבור, השכנוע, החיבוק והללכת לקראת, פשוט לא עובד אזי יהיה צורך להגיד גם לא.
נכון, אמרתי את המילה לא. הגישה שלי בכלל לא קשה.
זה טוב לילד. הוא מקבל סדר. שכשיש החלטה בבית, היא עומדת.
הגישה היא ורבלית. אוהבת. מחבקת ומכילה עד בלי די. באהבה ללא גבולות. ורצון להגיע תמיד לשיתוף פעולה גם ללא הלקיחה 'בכח'. לפעמים נדרש לחנך. ולנעמיד את הקו לילד החמוד שלנו- שידע שיש לו על מי להישען.

בעניין הכותרת, נכון. מסכימה. יכול בהחלט להיות שהוא רצתה לשמוע גם בעניין הספציפי של הבובה

בהודעה הקודמת.

 

והצורה לדעתי היתה נוקשה מידי. גם אם מגדירים את זה כחינוך.

 

 

כבר אמרתי, ברור שכשאי אפשר משהו - אז אי אפשר. זה מובן מאליו שלא "נכנעים" לכל דבר שילד אומר, ואין בעיה להגיד לא בצורה נעימה ומתחשבת כשצריך ולהישאר בכך.

הנקודה אינה מה את אישית עושה, יתכן שאת מתנהגת הכי נפלא העולם; אלא מה "מוקרן" מהודעה כזו, ביחס למשקל בין הדברים.

 

בעניינים אלו, לפעמים כחוט השערה, בין לגרום לילד שידע שיש לו על מי להישען (שזה גם נכון), לבין לגרום לו תחושות אין-אונים שהוא מתרגל להיכנע להן.

 

לפני "העיקרון הוא שהורה צריך לדעת להגיד לא", יש העיקרון הוא שהורה צריך להרגיש את הילד.. ואז לפעמים גם יש מה שאי אפשר להסכים, ולא צריך להיבהל ו"להתקפל", וגם את זה אפשר לעשות בנחת. להיות נינוח ולעמוד על מה שצריך, הולך ביחד.

 

להגיע למצב שלוקחים לילדה בת שנתיים בובה שלה מהיד.. זה דבר קיצוני מאד, שאין כל סיבה להגיע אליו.

 

ולכן, כאשר במענה לשאלה מה עושים במצב כמו שתואר (שאגב, נאמר שם שהילדה בכלל השאירה אותה בבית, כלומר, לא היה הכרח להגיע לתיאור "קיצוני"), מגיעים להסביר - גם אם בתור דוגמה בלבד - שזה מה שאמורים לעשות כשלא הלך אחרת, זה לא טוב לדעתי. יש בכך איבוד המשקל הנכון. קודם כל, שהורה יבין מה המשמעות של "הבובה שלה" עבורה.

 

 

[אמר רבי ישראל מסלנט: כשילד לוקח חתיכת קרש, משיט על המים ואומר: הנה אוניה.. אז מי שלוקח לו את זה - הוא כמו מי שמטביע אוניית סוחר לבעליה המבוגר..]

 

 

ולאו דווקא ע"י דוגמא ספציפית. כוונתי הייתה להציג את המצב האחרון בצורה ברורה ותמציתית, איך ההורה צריך לזרום במידה והוא בסופו של דבר החליט להגיד לא. וזאת מכיוון שלפי הבנתי את בקשתה של כותבת הפוסט, היא ביקשה עזרה איך ניתן להתמודד עם מצבים שהילד מתעקש על משהו וההורה החליט אחרת. כך הבנתי

ארחיב על מנת להציג את התמונה השלימה ואת התהליך כולו. כי כאשר רק החלק האחרון מודגש, הוא יכול להישמע קשה- אך לא זאת הייתה כוונתי..

להגיד לא, בהחלט תלוי סיטואציה והינו מצב יחסי. ההורה יודע ומרגיש את הילד, הוא מבין לנפשו הקטנה, מתחשב ברצונותיו ומכבד אותם.
בכל מצב וסיטואציה יש להימנע מחיכוכים מיותרים- לגשת באופן אוהב וחכם ולנסות לנתב אותה לכיוון חיובי גם ללא התנגשות.

העבודה בעיקר היא של ההורה מול עצמו, כמה הילדים מלמדים אותנו בחזרה, זה מדהים מלמדים אותנו לאהוב באופן שלא חלמנו שניתן. מלמדים אותנו מהי תמימות מתוקה, שמחה פשוטה ואמיתית לחיים. מלמדים אותנו להתאפק ואיפה החולשות שלנו ואיך כן צריך להתנהג..

גם לנו יש תפקיד ללמד אותם בחזרה,
איך להתמודד, ואיך להתאפק, איך להתנהג עם חברים ואיך להתנהג בעתיד עם אישה/בעל, מלא חום ואהבה מלא-מלא.. וכו וכו
תמיד לאפשר שיח נעים, לא לצעוק ולדבר באופן קר ונוקשה, לאפשר מקום פרטי ואישי של הילד עם העדפותיו ועולמו. לייצר מערכת יחסים של אהבה בלי מידה וגבול, כבוד, הכלה ודיבור. חשוב מאד שהבית יהיה מקום רגוע, בטוח, שליו.. מקום שלכל בני הבית יהיה כיף להגיע אליו..

כפי האמור לעיל, ובתגובות הקודמות, כל בחירה התנהגותית מול הילד היא תלוית מצב וסיטואציה, באופן יחסי למתרחש.
בדוגמא שצוינה, כאשר הבובה היא כל עולמה של הילדה, ולא תמיד זה כך, אזי כפי שכתבתי, צריך להגיע לילדה בדרכים עקיפות, חכמות ומכילות. ההורה, שמכיר את ילדו ואת רצונותיו, יודע הרי הכי טוב איך להציע לילד שיתוף פעולה בצורה נעימה ורכה ומזדהה.

לקחת בובה מהיד של הילדה זה אינו דבר קיצוני. כאשר ההורה שקל את הסיטואציה וכפי שכבר דיברנו קודם- החליט עפ"י הכרות, הבנה של רצונות הילדה וטובתה, והתייחסות יחסית מה ניתן לעשות ומה לא, כאשר החליט לאחר כל זאת, שאין אפשרות שהילדה תיקח את הבובה לגן
הוא ניסה לחבק ולנשק, להציע להשכיב את הבובה לישון ולהעירה כשתחזור, לקחת אותה רק סיבוב וכשמגיעים למטפלת- אמא תחזיר אותה, להביא לדובי לשמור על הבובה, לדגדג את הילדה ולהסיח את דעתה וכו'..וכו..
כשההורה פוגש מצב, כמו שקורה לכל הורה, שהילד החליט ויהי מה, החלטה שמתנגשת עם החלטת ההורה- ובמידה והחלטת ההורה, האוהב והמכיל שרק רוצה לילדתו טוב ואושר ונחת ונעימות, במידה והחלטתו שנשקלה לפני עפ"י הסיטואציה באופן יחסי, היא בכל זאת, לא לאפשר לילדה לקחת את הבובה. והוא ניסה בהחלט כל דרך אחרת כנזכר לעיל. אזי לקחת את הבובה בצורה עדינה מהיד של הילדה היקרה והאהובה והמתוקה הזאת, ולהחזירה לבית, זו איננה החלטה קיצונית ומעשה קיצוני. זו פשוט החלטה תלוית סיטואציה ונסיבות.
לחנך, זה להתגמש ואז לעמוד איתן ובמצב מסוים לוותר, וברגע אחר להחליט שצריך להגיד לא. הכל יחסי ותלוי מצב ותלוי ילד(!), וניתן לשינוי לפי הילד. עפי דרכו של הילד. המטרה היא ללמד, את הילד, כפי כוחותינו ולפי הכרות איתו ועם חוזקותיו וקשייו איך להתמודד עם החיים.

ההורה יודע. הוא מבין לנפשו של הילד ומחובתו להקשיב לה, לכבד אותה, ולהכיל את כל רצונות ומאוויי הילד. במידה וההורה שקל את הנסיבות כולן. ודרך אחרת לא עבדה. ושוב שקל מה ניתן לעשות- ועדיין החליט שהוא כאן אומר לא- זה לא קיצוני. זה טבעי ונכון וחינוכי..

ולזה כיוונתי ..

ולעניין הספציפי הזה, ברור לאפשר לקחת את הבובה!

אם המטפלת/ הגננת לא מרשה כי זה חלק מכללי הגן-אזי היא תגיד זאת לילדה כשהן יגיעו,

וכך עד לפעם הבאה הילדה כבר תפנים כי הדברים ישקעו ויופנמו עם הזמן שיהיה לה לעכל.

 

קשה לחנך בזבנג- ילדים, במיוחד הרגישים שבהם- צריכים את הנחת ואורך הרוח והזמן,

להכין אותם מראש לא להפיל עליהם איסורים כי זה סתם גורם התנגשות ויציאה לא מוצלחת מהבית (ילדה בוכה, אמא עצבנית- מרשם לא טוב להתחיל יום חדש)

 

לי נראה כמה אפשרויות פתרון, המתחשבות באיסור של לא לקחת בובה לגן, אבל עדין נותנות לילדה זמן הפנמה מתוך שמחה והתגברות פנימית:

 

1. אם האיסור ידוע מראש: "אבל את יודעת שאסור להביא בובה לגן, אז ניקח אותה איתנו אולי שתלווה אותנו עד לגן? מה דעתך? או שאת מעדיפה להיפרד ממנה כבר עכשיו בבית?"

 

2. "ניקח אותה איתנו, וכשנגיע לגן-נשאל את שולה אם היא מרשה, כי בגן יש כללים אחרים ונצטרך לבדוק אותם, וכל נדע לפעם הבאה"

 

3. "ניקח ותניחי אותה במגירה/ סלסלה שלך כי הגננת אמרה לאמא לפני כמה ימים, שאסור בגן שלנו להביא משחקים מהבית, היא מפחדת שילדים אחרים יקלקלו אותם, את מבינה ילדתי?"

 

ואם האמא עצמה היא זו שלא מרשה (איני מבינה מה העקרון החינוכי-אבל זכותך המלאה לקבוע)

4. "את יודעת שאצלנו לא לוקחים משחקים לגן, הבובה והמשחקים מאוד חשובים לנו ואנו לא רוצים שילכו לאיבוד, יתלכלכו או שיקרה להם משהו לא טוב, אז אני מרשה לך לחבק אותה עכשיו חזק חזק, בואי תראי לי איך את מחבקת ממש באהבה! ומרשה לך להחזיק אותה עד שנצא מהבית! ואז תרוצי מהר ותניחי אותה במיטה שלה. יודעת מה? רוצי תכיני לה שמיכה וכרית בינתיים שלא יהיה לא קר בזמן הזה.

רגע-חכי, לא עכשיו קודם אמרתי לך שאני מרשה לך לחבק אותה עד לפני שנצא וננשק את המזוזה."

 

כל ההפצרות הן בגלל שלפעמים דוקא כשהאמא רוצה משהו ממש- דוקא אז הילד מקבל את הכח להתנהג כבוגר. "זה בסדר אמא -היא לא תבכה לא צריך לחבק כ"כ הרבה..."

 

אני חושבת שבגילאים האלו יש צורך מצד ההורה בהרבה כישורי משחק, והתחכמויות מעם הילד- צריך לדעת להתפתל איתם וכך לסובב אותם לרצונך-תוך שהם חושבים שזה רצונם בעצם...

רואה הרבה הורים שהולכים "בדוך ולא בסיבוב" עם כל הכללים וצפיה לציות מהילד וזה בעיני גורם להרבה (מאוד) תסכולים ואף נתק כי הילד מרגיש שלא מבינים אותו או שאטומים לרצונותיו.

 

כמובן שבגילאים גדולים יותר זה כבר שונה-וגם הילד עצמו בשל יותר לציית-אם כי גם אז לא צריך להגזים. לא נשכח שאנו מעוניינים לבנות השפעה וכבוד מתוך אמון ואהבה לאורך שנים רבות והילדה הזו תהיה גם בת 20 ו-30 בעז"ה. 

 

אשמח שתקראי שוב את תגובתי.
לא תיארתי שום זבנג, ובטח שלא עקרונות שווא..
ובכל מקרה ועדיין לא מסכימה איתי, זכותך החינוכית;)

ואני רואה גם נשים כאלו שמדברות ומסבירות לילדם במילים מאוד ארוכות ומשפטים ארוכים ויפים ומסבירות ומסבירות ומסבירות יפה ועדין ואפילו עם חיוך. ולבסוף לא מבינות למה הילד ממשיך לצעוק ולילל/ לרקוע/ ובגיל גדול יותר-להסתגר, להכנע, להתנתק או לשבור את הכלים. רואה את זה כ"כ הרבה מסביב לצערי. 

אני יודעת מה באמת ההתנהלות שלך חס וחלילה, אין לי שמץ של מושג. אבל כן יודעת שצריך הרבה לב ער כדי לדייק ואם יש את זה- אז דרכך בטוח מצליחה וטובה. אך לפעמים זה מצורך שהילד יהיה בדיוק מה שאני רוצה ונוח לי ומוכר לי- ואז יש התנגשויות, כי ה' ברא כל אחד עם צורך עמוק ופנימי מאוד לבחור ולהחליט ולצמוח בדרך מדוייקת משלו.

ובדיוק למה שכתבת כיוונתי בתגובתי הראשונה והשניה ןהשלישת.. והרחבתי והדגשתי בכוונה במשפטים ארוכים ארוכים ויפים יפים כשהגבתי ל ד. כדי באמת לשקף שמה שלדעתי נכון, בכלל לא מתאר גישה קשה. אלא גמישה עם הילד ועפי דרכו..תקראי לזה לב ער(ביטוי יפה לדעתי..)
יש לראות ולקרוא את השתלשלות התכתובת, ולא להיתפס לתגובה פה ושם או שורה פה ושם אפילו שהיא ארוכה ויפה;)

בסופו של דבר בהצלחה לכולנו בחינול עצמנו וילדינו. שנזכה שהשם יאיר דרכנו ויעיר ליבנו;) לעשות את רצונו כרצונו באמת בכל התחומים.

לא קרה לך שילדים ניסו דווקא להתחכם עלייך? או להסיג דעת שלך? 

ואני בתור ילדה די לא אהבתי שאימא ניסתה להסיג את שלה בדרך עקיפה, הרגשתי שמרמים אותי

עם בן השבע שלי השיח כבר אחר לחלוטין! הרבה יותר סומך ומעביר אחריות

נגיד בכור שלי עוד לפני שלמד לדבר היה נותן לי יד, מתיישב איתי על הרצפה , נותן לי מכונית , ואז רץ מהר לחדר אחר לזרוק דברים מהארון. ניסה כמה פעמים ומאוד התעצבן כשזה לא עבד. 

בגיל שלוש - אימא את גבוהה? - כן. -מגיעה גם לארונות גבוהים? -כן. - גם במטבח? -כן. - אז תראי לי את זה ותביאי שוקולד מהארון. 

אצלו כל עוד לא אמרתי לא, זה היה פתח למשא ומתן ואז צרחות, רק כשלמדתי להגיד לא ברור בלי לפחד הוא התחיל להקשיב לי. 

יש  ילדים שיכולים לצרוח כמה שעות עד שהורים לא נענים או להפעיל גם שיטות אחרות. 

אבל האמירות שכתבת להגיד לילד... בגיל שנתיים זה ארוך ומסובך מדי...וגם בשנתיים וחצי לדעתי...

כשהייתי אומרת לילד שלי בגיל הזה מילה שהוא לא מכיר או משפט קצת ארוך יותר מארבע מילים הוא היה שואל--מה? מה?...

צריך להסביר בשפה נמוכה יותר..

 

יכול להיות. הקטנות שלי בנות 4, אז אני לא זוכרת בדיוק את הרמה המתאימה.

אבל זו רוח הדברים שאני נוהגת לפיה-לרוב די בהצלחה. יכול להיות שכיוונתי לגילאים שאצלי וזה מבהיר בעיניי עוד יותר שקל וחומר שעדיף שלא להתעקש על דברים עודפים ובטח לא בהתארגנות הבוקר העמוסה. יש אח"כ הרבה שנים לחנך וללמד בצורה מושכלת יותר. יש מספיק התמודדויות ומטלות גם כך. 

רק הרמה באמת לגיל שציינת.

סתם הערתי הערת אגב...

אני חושב שהצבת גבולות היא חשובה.
כמובן בהתחשבות בצרכי הילד גם מנקודת מבט אבסולוטית וגם מנקודת מבטו של הילד. וכמובן באופן שמכיל את הקושי של הילד במפגש עם גבול הורי.
אני חושב גבולות שכאלו תורמים מאד לתחושת הבטחון של הילד וליכולות ההשתלבות שלו בהמשך חייו.

אז פשוט לקחת ממנה את הבובה, לשים בצד ואז להרים את הילדה, לשים אותה בעגלה/רכב ולקחת אותה למשפחתון.