פורום הורות (עמוד 167)

מה אתם עושים עם הילדים בתשעת הימים???

יש לי גילאי 13 ומטה.. ואני די בלחץ מהשבוע הקרוב.

 

קייטנה שמוקדשת למצוות, כל יום העיסוק הוא סביב מצווה מסוימת.

 

 

 

(מקווה שבאמת אצליח להפעיל את זה כמו שצריך, כי הילדים לא תמיד משתפים פעולה, ולא כ"כ קמים באותן שעות...)

משחק, בריכה אם יש לכם, יציאה לגן שעשועים.

לגדולים יותר, שקצת יותר מבינים- אפשר לעשות יצירות שקשורות לבית המקדש וכד'

וגם אפשר לצאת לגינות ופארקים.

הכי חשוב לא לחשוב שהוא מסכן אצלינו בבית אני היחידה מתוך 13 נפשות ואף פעם לא הרגשתי מסכנה, גם לא בבית ספר, אם את רוצה לשמוע עוד אז תשאלי יותר מדויק...

זאת אומרת כל מוצר שיש בו גלוטן גורם לנפיחות בבטן, הקאות, התעלפויות, תלוי בחומרה,

לדוג' לחם, איטריות, דוריטוס, במבה, ליקריש, מוצרי סויה, זה אומר לעבור לתזונת פסח כולל קיטניות לא כולל שרויה,

זה קצת מסובך רק כשקטנים שצריך להשגיח על הילד.

יש הבדל בין אלרגיה לגלוטן לבין צליאק. אלרגיה זה משהו זמני וצליאק מתנה לכל החיים.

לכל אחד תופעות אחרות בחשיפה לגלוטן.

אם אתם חדשים בתחום, כדאי לברר רמת רגישות,
אצלנו בבית לאחיות שלי יש רמה גבוהה מאוד (הן אפילו לא מנפות קמח בגלל שהקמח באוויר מזיק להן),
אז כולנו למדנו לקחת מהממרחים לצלחת ואז שייגע בגלוטן (נניח למרוח שוקולד בלחם, לנגב מהחומוס בשבת)... חשוב להרגיל את כל בני הבית, טעיתם? לא נורא, תכתבו בגדול עם גלוטן...

כשמתארחים- חשוב מאוד ליידע את המארחים, יש משפחות שהתיבול שלהם מבוסס על אבקת מרק והוא לרוב עם גלוטן, אם יש רמת רגישות גבוהה זה אסור לחלוטין, כדאי אולי להכין מראש תוספת אפשרית לצליאקי שבחבורה.

אם מדובר בילד- כדאי מאוד לדאוג שבמסגרת שלו יהיה לו מאגר חטיפים/ ממתקים שמותר לו, כל פעם שהמחנך מחלק לכיתה, הוא גם מקבל (כילדה שהיה אסור לה סוכר, זה היה החלק הכי מגרה, שכווולם אוכלים ורק לי אסור, זה אחר מסתם ילד שאוכל)

למצוא את המוצרים הזולים, יש חנות באיזור אגריפס (בירושלים) שמוכרת סטוקים של מוצרים ללא גלוטן בשקלים ממש, מומלץ לברר.

ללמוד לשנות מתכונים ולהתאים את השינוי, יש קמח אורז, קמח תפו"א (מרמולייט), ועוד המון סוגים משונים, להבין שבסיס הועם שונה, שיש לאוכל נטיות יותר לא יציבות מאוכל רגיל (מתפורר/ רך/ דליל) ללמוד לאזן את זה נכון (שינוי כמויוצ/ הוספת ביצה/ אגוזים טחונים או קוקוס בשביל מרקם ועוד...)

במסעדות- חשוב לברר!! הצ'יפס שלכם מטוגן בשמן של הפלאפל? כן? אז אסור. חשוב לבדוק טוב שהאוכל בלי גלוטן מטוגן בנפרד...

חשוב לדעת שייתכן שהילד ירגיש לא שבע, כי מאגר הפחמימות שלו נעלם פתאום, כדאי למצוא תחליפים טובים, למצוא דרכים מקוריות להתרגל לתזונה החדשה.
עוד משהו, בפסח, כדאי לבדוק עם רב שאפשר לאכול קטניות (במידה ומקפידים על זה אצלכם), כדי שהילד יוכל להמשיך עם אורז במהלל החג, זה הופך אצלם לבסיס של ממש. לפחות אצלנו התירו.

ועוד משו, לא לרדוף אחרי כל מוצר "ללא גלוטן", אוכל ביתי טוב מחפה על רוב האוכל במהלך היום, העניינים מתחילים עם סנדוויצים לביה"ס ואורחים...

נ.ב. אחיות שלי שותות מיץ ענבים בסעודה שלישית, לקבוע סעודה, כי אי אפשר על המוציא, תבררו את זה עם רב.
זה מה שעלה לי כרגע, שיהיה רק טוב!!
ב"הצלחה

יש צליאקים שמותר להם שיבולת שועל בכמות מסוימת (יש בזה גלוטן אבל הוא מסוג שונה)

אפשר לאפות לחם מתערובת קמחים שמכילה בעיקר קמח שיבולת שועל ואז מברכים על זה המוציא.

 

1. אין רמות שונים של צליאק- אלא שינוי בתגובות החיצוניים. בפועל יש נזק לרירית של המעי בכל חשיפה לגלוטן.
2. לגבי השיבולת שועל - אינו מכיל גלוטן אך נמצא במחלוקת בגלל מרכיב שקיים בו שלפעמים "מתנהג כגלוטן".
בפועל שיבול שועל רגילה אסורה לצליאקים כי לא שמורה מפני חשיפה לארבעת מיני הדגן שכן כוללים גלוטן.
בישראל קשה מאד להשיג שיבולת שועל טהורה ללא גלוטן וגם אם משיגים הוא במחיר גבוה מאד. (בסביבות 50 שקל לחצי קילו...)
3. הגלוטן נמצא כמעט בכל מקום ולכן צריך לבדוק טוב כל מוצר, תבלינים, רטבים, במסעדות וכו'
4. בהתחלה נראה מאיים אך עם הזמן לומדים למצוא שפע של מוצרים וכן לומדים איך לשתף חברים ומשפחה בעניין-ברמת המודעות וברמת הנכונות לדאוג לצליאקים במפגשים משותפים וכד'
בהצלחה והרבה בריאות!

כמובן אם זה בדרגה גבוהה.

מניסיון זה לא כלכך טעים ומשביע אבל מתרגלים.

כדאי גם לעשות ניסיונות באפיה ביתית. כשמצליחים זה יוצא יותר טוב.

אפשר גם לאפות עוגות ועוגיות לבד מקמח נטול גלוטן יש הרבה מתכונים באינטרנט.

 

להיות שבעים גם בלעדיו,

ויש רמת רגישות, ויש צורת השפעה זה שני דברים שונים..

0545770888 ניתן להתייעץ

מספר הטלפון שלו 03-6781481.

 

אם את רוצה להתייעץ  איתי את מוזמנת לשלוח הודעה בפרטי.

זה אומר שינוי ראש אבל ממש אפשרי.

כשאנחנו התבשרנו על צליאק במשפחה אמרתי שאם היינו צריכים לבחור איזשהו קושי בריאותי הייתי בוחרת בזה. כי אפשר לגמרי להיות בריאים עם צליאק. רק צריך לשמור.

ולפי מה שאני יודעת אין רמת רגישות אלא רק רמת תופעות. זה אומר שכולם צריכים להקפיד לגמרי. אלא שעל כל אחד זה מופיע בצורה אחרת. אבל חשוב להקפיד כי יש תופעות לטווח ארוך שלא כדאי לפגוש אותן אם לא מקפידים. במיוחד ילדים שבגיל גדילה.

לגבי הפרטים אשמח לעזור אם יש דברים לא ברורים מעבר למה שכתבו כאן. מוזמנת תמיד לפנות במסר.

בהצלחה רבה!

שלום לך אמא.
בתור אחת שמכירה במשפחה את האלרגיה מזה שנים, יכולה להפנות אותך לאחותי ולביתי שיש אצלם מלאי מתכונים ועצות טובות לא רק להתמודד, אלא גם לקחת הכל בפרופורציות נכונות.
                                 אם את רוצה, התקשרי אלי באישי

ממליצה מאוד למחוק את המספר טלפון.
יש לך אפשרות לערוך כל עוד לא הגיבו לך...
@בא לי

כמו שמנסים כל הזמן לעלות באישי עם עניינים שהשתיקה יפה להם.

שלום לך, 

אם ההבחנה מדויקת הפסיקי לאכיל אותו מאכלים עם גלוטין.

יש דרך שאני הצלחתי לפני 35 שנה ע"י שיטת ד"ר ספוק, מומחי לילדים שרוב האימהות בארצות הברית גידלו ילדים לפי שיטתו. הוא ממליץ להרגיל את התינוק לקחת מוצץ (נשמע הזוי) כן,למוצץ יש אפשרות להרגיע את הבטנו של התינוק.(אל תדאגי, הוא לא ילך לחופה עם המוצץ). עזר מאד לכל שמונת הילדים ב"ה. שקט נפשי לאמא, חשוב לגידול ילדיך.

כדאי לרכוש את הספר.(לפני 100 שנה) פופלרי מאד ברחבי ארצות הברית,. אפשר גם בעברית.

אשמח לעזור. מוזמנת לשאול ולהתייעץ...

יש לנו רמת רגישות גבוהה מאוד מאוד בבית
(אחותי פעם קיבלה סוכריה קטנה עם גלוטן ברמה לא משמעותית, ושבוע הייתה על כיסא גלגלים כי לא הייתה מסוגלת!לעמוד, וזאת רק דוגמא..)
קודן כל תגדירו רמת רגישות, ממה נמנעים?
מכיל גלוטן/ עשוי להכיל גלוטן/יוצר בסביבת עבודה המכילה גלוטן/ עשוי להכיל עקיבות מזעריים של גלוטן/ מכיל פחות מ20 ppm... יש לי 2 אחיות, שלאחת חלק מפה בסדר ולשניה לא.

ועוד משו, בצומות, לא יודעת להסביר למה, אבל לשתי הצליאקיות אצלנו *אסור* לצום, גם לא יום כיפור ותשעה באב, בהוראת רב.

 

גם אם לא אוהבת לחם , אפשר לגוון את הלחם ע"י  : טוסט / צנים / פיצה עם ביצה אפויה בתנור וכולי

אולי יהיו לה רעיונות משלה

מה היא כן אוכלת, חוץ ממה שכתבת יש עוד דברים?
אולי תפו"א שלוק וביצה קשה + שקית עם קצת מלח
סלט פסטה קר?
מה עם לחם ביתי? יש מתכונים מאוד פשוטים וקלים ואפשר להכין כמות כפולה ולהקפיא כך שזה פעם בשבועיים להכין...
אין ירקות שהיא אוהבת? שומר וקולרבי עם גזר ולימון היא אוהבת?
מה עם פיצה על פיתה וטוסטים? גם לא?

זו הטבלה של שנה שעברה למעון שאינו מלכר

http://economy.gov.il/Employment/DayCareCenters/Parents/tuitionDaycare/60.pdf

 בהסכמה שלה/ בדרישתה אז לא.

כדאי לבדוק את העניין

מה היא נזכרה עכשיו???? הרי שילמתי לפי לועזי אז היא קיבלה את כל השנה.... ממש לא מובן לי הדבר הזה...
והיא עוד אומרת לבעלי..... אישתך מקבל גם על החופש נכון..... קודם כל אני לא בפרטי.... שנית אני מקבלת לפי לועזי...

גם בחופש... 

התחילה שניה לפני ראש השנה ומסיימת באב נוסיף 3 שבועות חופשה ונקבל עד תחילת אלול יוצא שלפי השנה העברית היא עבדה 12 חודשים פחות משנה (מעוברת)

לא כ"כ הבנתי מה הבעיה- התשלום על אוגוסט? שהגן לא פעיל בו?
זה כעיקרון "ידוע" (ברוב המקומות, אני גילתי את זה השנה) שמשלמים על אוגוסט למרות שזה חופש
באזור שלנו משלמים גם על יולי והמשפחתונים הפרטיים לא עובדים
מה כתוב בחוזה שחתמת עליו? כמה תשלומים? כמה חודשים?

המטפלת רוצה עוד חודש נוסף על אוגוסט כי זאת שנה מעוברת ואין לזה שום היגיון כי למרות שזאת שנה מעוברת היא עבדה כמו כל שנה כי תחילת וסוף שנה הולכים לפני השנה הלועזית.

בעיה שלה שהיא לא שמה לב שיש שנה מעוברת.
וכמו שאמרת - טכנית עובדים שנה של 12 חודשים ולא 13.

היא קיבלה על כל חודש שעבדה.

מה זה משנה איך מחשבים את החודש?

עברי או לועזי?

 

עבדת? קיבלת

לא עבדת? לא קיבלת

 

 

 

היא הבינה שעתה טעות....
מזל אחרת 1500 שח היו הולכים לי לא סיבה
תודה לכולם על התגובות...

והוא לא זול.

משקאות חריפים וליקרים.

אני ממליץ בתחום הוויסקי על סינגל מאלטים.
סינגל מאלטים טובים במחיר שפוי- גלפידיך 14 שנה, 15 שנה ו-18 שנה. יש גם 12 שנה, אבל אני לא ממש ממליץ עליו.

דמבוי- ליקר על בסיס וויסקי. יש רגיל ו-15 שנה. ממליץ מאד על ה-15 שנה.

וודקות בטעמים של וואן גוך. אני ממליץ בעיקר על טעמים מלון ואננס (לוודא שקונים רק עם הכשר).

פיירבול- ליקר קינמון על בסיס וויסקי.

סדרת הליקרים- סברה. יש טעמים שוקולד-תפוז וקפה.

אייריש קרים של בייליס- ליקר שמנת-קפה, חלבי. יש הכשר של רבנות לונדון אבל הרבנות הראשית לא מוכנה לתת הכשר.

שרדנס- עוד ליקר שמנת-קפה, חלבי. בעניין הכשרות כמו בייליס.

פראנג׳ליקו- ליקר אגוזים. הכשרות כמו שרדנס ובייליס.


יינות.

יין פורט- יין מתוק אבל חזק ועם האיכות והתכונות של יין יבש.
רשימת פורטים שאני ממליץ עליהם:
טי בריבוע, של יקבי רמת הגולן.
פורטורא, של יקב טורא.
נבל, של טפברג.
שני, של הר אודם.
ענבר (פורט לבן), של הר אודם.
פורטים של יקב אדיר, יש אדום ולבן.
פורט של יקב שילה.
פרת, של יקב פסגות.
פורט של יקב גבעות.

יין מתוק לבן איכותי, סגנון אייסוויין:
הייטסוויין, של יקבי רמת הגולן.
24k, של יקב גת שומרון.

היין היבש היחיד שאהבתי הוא ירדן רום, של יקבי רמת הגולן. אבל הוא עולה הרבה כסף, מתחיל ב-400-450 שקל לבקבוק ומגיע ל-1000 שקל ויותר.

אני לא ממליץ על יינות מחו״ל, לדעתי הם פשוט לא שווים את הכסף.

המלצה על יבש או חצי יבש אדום?

עד 200 שח

 

 

כי אני לא אוהב יבש ולכן אני לא משתדל לזכור אותם.

 

 

 

מישהו טעם פעם?

זה מומלץ?

בכל מקרה לכי לכל חנות של פיופ

 

מקצועים ומחירים טובים

כי לאחותי גם היה ככה עם הבן שלה והיא התייעצה עם מנחת הורים

והמנחת הורים אמרה לה שהוא רוצה לבט משו בדיבור ולא מצליח אז בא לידי ביטוי בנשיכות, אלימות וכד'.

ושאם זה קורה בגינה ציבורית למשל- אז להגיד לו: עכשיו אנחנו הולכים הביתה כי אתה לא התנהגת כמו שצריך.

עד שהוא הבין שזאת לא הדרך הנכונה להבעת רגשותיו...

עם משימות מגניבות...

בחפש את המטמון נהוג שיש חידה כדי לגלות את המקום הבא, אז במקום חידה מצלמים את המקום של הרמז הבא מזויות קרובה או לא מכורת (אבל שיהיה ברור שזה רק לשם ולא לצלם את הכביש.. )
זה דורש הכנה מראש ולפתח תמונות וכו' אבל זה כייף

לעשות את זה אחה"צ כי חם ביום ולוודא שיש איתם מים. (אפשר שאחת המשימות תהיה לשתות וכו')

נגיד פיצות אישיות וכאלה
המון הכנה, המון עבודה והמון ניקיון אחרי(גם אם הן עוזרות לנקות)
להכין בצק מראש, תוספות ורוטב בקערות מוכנות והן מרדדות לעיגול שמות רוטב+ גבנ"צ + תוספות
הן יחתכו סלט שווה
מכינות קינוח- מאפינס מקושט, אפשר בתור מזכרת לתת מתכונים
ילמדו לקפל מפיות בצורה מגניבה כשעורכים את השולחן והפיצות בתנור (יש מלא ביוטיוב)

זה גם יוצא יחסית יקר
אפשר במקום פיצה - לחמניות ופסטה

אפשר להכין שלט לחדר עם אקריליק ומפיות - יש במקס סטוק וכאלה בזול.
או להכין קופסת תכשיטים ושרשרת/צמיד
יצירות עם מפיות בד"כ פחות עושים בגיל הזה וזה כיף.. (אא"כ עשו איתן הרבה ואז אין עניין)

גם את היצירות וגם הכנת פיצות ועוגות בשנים שעברו... 

תודה

כי יש לי מלא רעיונות, מניסיון, אבל אין לי כח לכתוב כ"כ ארוך סתם,

חוץ מזה יש ספרים לארגון מסיבות...

ואין לי מושג לגבי המקצוע הזה ובכלל איך משלבים.

צריך בטח הרבה עזרה מההורים.

אני למדתי מקצוע תובעני, אבל לפני שהתחתנתי. 

אך מהיכרות, רפואה זה מקצוע שצריך להגיע אליו עם הרבה להט ורצון, וכן מודעות להקרבה הרבה הנדרשת. זה חיים בפני עצמם.

 

כמובן שישנה שונות גדולה בין המקצועות הרפואיים, אך אמא רופאה בהחלט חייבת אבא עם נכונות למשרה מלאה בבית.

ואז הסבא והסבתא הרבה בתמונה

גיסתי התחתנה בשנה השניה ללימודי רפואה וסיימה בזמן עם שלושה חמודים. צריך הרבה כח רצון ובעל תומך ושותף מלא בטיפול בבית ובילדים, ועדיף שהמשכורת החלקית שלו מספיקה לקיום.
בהצלחה רבה!
אם את חזק בכיוון ממליצה לעבוד על זה. חבל לוותר על חלום מהותי וככל שתתחילי מוקדם יהיה פחות עומס.

חשבון השני בסופו של יום. קחי בחשבון שזה לא קריירה רגילה.

זה 10 שנים שלא נושמים. ז"א מטפלת וסבתא ובעל שהוא גם אמא וכו'. 

כמו איש קבע אבל הפוך.

אגב, כאן כנראה לא תמצאי רופאים אין להם זמן להיות בפורומים.

מכירה רופאה המטולוגית צעירה, בבית חולים, שהיא אמא לחמישה או שישה ילדים.

ויש כמובן את דר. חנה קטן המפורסמת.

 

צריך להיות בנויים לזה. וצריך כמובן מערך משפחתי תומך במיוחד בעיקר מבחינה טכנית.

כנראה שבין השאר, צריך להיות מסוגלת להתנתק מהסובב ולהתרכז במשימות, אם רוצים להתקדם, צריך גם להיות שותפים במחקר ולפרסם פרסומים אקדמיים וכו'.

 

אבל גם במקצוע הזה יש דרגות של השקעה והישאבות בעבודה - אני מכירה לעומת זאת נשים שהשקיעו, למדו, והיום הן רופאות משפחה - שזה פחות תובעני כמובן, ומאפשר לגדל ילדים יחסית בקלות.

נראה לי: בהכרח אמא רופאה לא תהיה בחלק ניכר מהילדות של הילדים שלה.

זה לא עוד קריירה. זה קריעה רצינית.

אני הייתי ליד מתמחים. הם עייפים יותר מטירונות בסיירת לדעתי.

 

תוך כדי התחתנה וילדה פעמיים. 

בעל תומך ומפרגן מאד- עושה הרבה בבית וגם מפרנס.

גרה קרוב להורים והם ג"כ תומכים ועוזרים הרבה.

ב"ה הם משפחה שמחה והיא אמא מדהימה ומשקיענית (למשל.. מניקה עד גיל שנה+)

אם היא רוצה רפואה, היא תצטרך להשקיע הרבה יותר כדי להתקדם לעבר המטרה, לכוון הרבה יותר גבוה.

לכן לא כדאי להתחיל בשאיפה לאחיות ולהתקדם משם. וגם חבל על הזמן.

למרות שסיעוד זה מקצוע מעולה בעיני.

 

אני מבחינתי מרגישה אם חד הורית. גם כשהוא בבית הוא סחוט מעייפות. אבל הוא גם משלב לימוד תורה תוך כדי ב"ה. אולי תוכלי לשלב אבל זאת תהיה קריעההה.

גם אני גמגמתי בגיל 3, לקחו אותי לקלינאי תקשורת, והוא טיפל בי בהצלחה.

בנוסף הייתי ממליצה על תמיכה רגשית בפרחי באך.

בשורות טובות

(שאול או מישהו בשם דומה המליץ על קלינאית)

אם מדובר בהתפרצות של גמגום שלא היה קיים קודם, אפשר לעזור בזריזות מבחינה רגשית, ולחסוך את העבודה האינטנסיבית ואת ההתחככות עם הקושי שבטיפול אצל קלינאית תקשורת.

ויצאו על כך עשרות מחקרים

http://www.smithsonianmag.com/smart-news/1800-studies-later-scientists-conclude-homeopathy-doesnt-work-180954534/?no-ist

אי אפשר לחקור סטטיסטית הומאופתיה. לא מבחינת יעילות התרופות ולא מבחינת יעילות מינונים כאלה ואחרים.

הטיפול הוא אינדווידואלי וקולע אל נפש המטופל.

זה היתרון שלה .

לא לאפשר להמשיך לצפות בסידרה הזאת. ללמד את הילדים להתרחק לגמרי מכל מה שאפילו ברמז לא צנוע.

לא צנוע - לא מתקרבים.

 

יש הרבה סדרות נחמדות סבירות, ויש את ערוץ מאיר שאפשר בלב שקט לתת לילדים לצפות.

וילדודס כאן בערוץ - מקסימים. 

 

 

למה הם קמים? כי הם תינוקות...אם את מניקה והוא (היא?) חוזר לישון אז סימן שהיה רעב. סיבה טובה לקום!! 

אם את מניקה שלוש שניות והוא חוזר לישון- אז כנראה שרצה קצת להרגיש אמא. גם סיבה טובה, לא?

אם יוצאות לו שיניים- גם כן סיבה טובה...

מותר לו לקום, הוא תינוק....

 

אם מים מספקים אותו- אז את יכולה לתת, אבל קחי בחשבון שזה אומר ש12 שעות את לא מניקה וזה משפיע על ייצור החלב.

 

מנסיוני- ואולי הילדות שלי רעבות במיוחד- גם ארוחת ערב משביעה כמו דייסת קוואקר שיושבת כמו בטון בבטן= לא מונעת קימה בלילה.

 

אני מניחה שלא כולן סוברות כמוני- אבל אני אף פעם לא הבנתי איך אפשר לא לקום לתינוק. הוא בוכה, לא? אני אישית לא מסוגלת להירדם אם יש תינוקת ערה, ק"ו אם היא בוכה.

 

אני יכולה להרגיע אותך, שזה ממש ממש נורמלי בגיל הזה. נכון שיש תינוקות שישנים לילה שלם, אבל יש הרבה, ולדעתי הרוב- שעדיין לא.

זה מגיע בהדרגה, ועד גיל שנתיים בדר"כ ישנים לילה של 12 שעות רצוף.

אצלי כולן התחילו לישון לילה של 12 שעות בערך בגיל שנה ו3 חודשים- בלי שנקטתי בשום צעדים חינוכיים כלשהם. זה פשוט קרה.

ברגע שעברתי למטרנה, ארוחה לפני השינה היא התחילה לישון לילה שלם(במקום הנקה לפני השינה, זה קרה בגיל שנה)

לק"י

וה'אמת, זה נראה לי מוגזם ומתיש (אני עוד צריכה לקום לעבודה, ולא תמיד יש לי אפשרות לנוח בצהריים).
אני לא מצפה ממנו לא לקום בכלל, אבל פעם אחת זה נשמע סביר..לא 4-5.
(הוא יכול נניח בין שש לשבע בבוקר להתעורר קמה פעמים, לינוק ולחזור לישון).

הבעיה היא שטרם הצלחתי ללמד אותו להירדם לבד שוב.
אז אני מנש לא משאירה אותו לבכות עם עצמו, אבל אני כן חושבת שחשוב ללמד אותם להירדם לבד, ואולי ככה הם גם יקומו פחות/ יתעוררו וירדמו לבד בלי להזעיק אותנו.

ולפותחת- גיל 9-10 חודשים זה באמת עוד קטן.
וכן, אם הוא מסכים לשתות מים בלילה- הייתי נותנת גם מים. אפשר לשלב פעם את קמה להניק ופעם בעלך נותן מים.

והמליצו לי על הספר "לישון בלי לבכות"- אהבתי את הגישה שלו, אבל עוד לא ממש יישמתי...

הקטן שלי ישן לידי. אנחנו ישנים צמודים ואני מניקה אותו בשכיבה כמה פעמים בלילה. אנחנו חוזרים מייד לישון. בלילה לא מפריע לי להתעורר והוא גם יונק מתוך שינה, אבל אני משלימה שעת שינה בצהריים כך שזה משלים את העיפות..

פעמיים היא נפלה וזה הספיק לי

ותודה לך

עד עכשיו "צחצנו" עם חתיכת בד קטנה
אבל בתכלס- ההנקה לא פוגעת בשיניים (לפי מה שאמרו לי) כך שאין בעיה.
ושלי ישן איתנו כך שהוא עוד יונק בלילה.. (מתעוררת לרגע לחבר אותו וחוזרת לישון)

ואם ישנים בצורה בטוחה מקטינים את סיכון הנפילה (צמוד לקיר, אפשר לשים מזרן קטן או פוך למטה)

כל הבעיה זה כשהיא נרדמת  ביניקה מהצד השני שלא סמוך לקיר..

תודה על העצות

 

משני הצדדים מאותו כיוון שצמוד לקיר. (צריך להתרגל לעשות את זה).

 

עוד אופציה, אם זה רק כשהמיטות נפרדות אז שימו שמיכות פוך ברווח בין המיטות (מקסימום היא תפול על הפוך).

שלי בן כמעט 11 חודשים וקם לפחות פעמיים לינוק וקשה לי להחזיר אותו לישון,

 

לדעתי, זה סתם מהרגל ומפינוק, כי כשהיה יותר קטן היה ישן הרבה יותר טוב

 

ואני בזמן האחרון מרגישה שאני יוצאת מדעתי. 

 

שמים אותו לישון ב7 בערב ועד שאנחנו הולכים לישון (בערך ב11) הוא מתעורר איזה ארבע פעמים, מוצץ, נידנודים, שמיכה, מזגן, בלי מזגן... בקיצור שיגעון... אח"כ בלילה הוא קם עוד איזה שלוש פעמים, פעמיים מתוכם אני מניקה וגם אז הוא לא חוזר לישון בקלות

אני מנסה משהו חדש

בא נראה אם הולך

בנתיים בחצי שעה האחרונה הוא קם פעמיים...

 

אני מודה שלפעמים הסבלנות שלי פוקעת

לא יוצאות...

 

חוץ מזה הוא לא נראה סובל במיוחד... אני מתקרבת והוא מתחיל לצחוק...

לק"י

גם אצלינו.....

את יכולה לדבר איתו ולהציג את זה כטובתו הוא.

להסביר שלך זה ודאי לא מפריע, והילד שלך מצטער, אבל יתגבר, אבל המלבין פנים עצמו...אין מה לקנא בו...הוא בבעיה גדולה...

לפני 20 שנה האמא (לא שלו) הייתה מחטיף לילד הזה סטירה מכל הלב.

וכשהוא היה מגיע הביתה הוא היה מקבל עוד סטירה מאמא שלו.

ואבא שלו היה מרים טלפון להורים ומבקש את סליחתם על ההתנהגות של הבן.

להבדיל, כמו מה שקורה במדינה הגבולות מטשטשים וכבר אין את היכולת להגיד זה שחור זה לבן.

הכל נהיה מיש-מש מעורפל.

סליחה על הבוטות.

תשאלי אותו מדוע הוא עושה את זה, תאמרי לו שזה לא פוגע בך, וחבל שהוא מתנהג כך, כי זה הלבנת פנים ובגלל שנאת חינם וכו׳.

יכול להיות ששיחה כזו גלויה תביך אותו ותאפי אותו, וזה יעבור לו...

לאטרקטיבי בעיניו. אם ילד כזה כרגע לא מדברים על הלבנת פנים.

מאפסים אותו בצורה חריפה "תזהר. עדיף לך לא להסתבך איתי" בפרצוף של גורילה כועסת וטון דיבור

של מפקד כלא ביטחוני.

 

בפנים יכולה לחולל שינוי.

אבל אני מאמינה שרק מי שמכיר את הנפשות הפועלות ידע איך מתאים יותר להגיב.

כי אכן לפעמים צריך להעמיד גבולות ברורים, ולפעמים ״חשיפת״ האמת בפנים עוזרת גם.

מעביר מסר מצויין לילד על שליטה ואיך לא להתרגש מאחרים.

אפשר להעביר את זה למישור של דיבור: "תראה, אני גם שמעתי אותו אבל בד"כ עדיף במצבים כאלה

לא להתרגש. פשוט לא לתת לזה להכנס לראש"

אם זה לא משכנע אותו

בפעם הבאה שאת רואה הילד "בוא רגע אני רוצה לדבר איתך בצד"

 "תראה, פעם ראשונה (אולי להגיד: עשית כנראה עבירה פלילית) שתקתי. פעם שניה החלקתי. פעם שלישית לא תהיה. קח את זה בחשבון. לך לילד שלי ותגיד לו סליחה ושאתה מפסיק עם זה".

קשה לי להאמין שאחרי שטיפה כזאת הוא ירים את הראש. הוא יעשה קצת צחוקים עם חברים שלו בהתחלה כדי להציל קצת את הכבוד שלו אבל הוא אמור לשתוק אחרי שיחה כזאת.

תבחרי את המינון חריפות בהתאם למה שמסתדר לך.

אפשר לעשות גם את השיחה הזאת מול אמא שלו. או שאמא שלו תגיד לו את זה בנוכחותך.

דווקא כשאת מול הילד לבד זה יותר יפחיד אותו.

הכי פוגעים בילדים - שצוחקים על ההורים שלהם.

 

כמובן, לילד שלך תגידי שהוא סתם טיפש. כי מי שמרגיש שיש לו דברים טובים בתוכו, חוכמה ועוד, אינו צריך לנסות למשוך תשומת לב ע"י ללעוג לאחרים. 

דבר שני, מי שלא מבין ששולחן שמתפרק כשמזיזים, זה בגלל שהיתה בעיה בשולחן, וחושב שזה נושא ל"בדיחה", זה מראה על הרמה שלו (הילד צריך "לתפוס גובה" מעליו).

 

האמת, היה ראוי להעמיד אותו על המקום כשהגעת היום (למשל, בקול צונן לגמרי: אתה מעונין שאלמד את הבן שלי, כשהוא רואה את שלאמא שלך קורה משהו בטעות, שילעג?..).

 

מכל מקום, אם את מכירה את הילד כמישהו שאפשר לדבר איתו - ואת יכולה לפגוש בו "באקראי", יש מקום להסביר.

 

אם לא - אפשר לדבר שוב עם האמא, אפשר לדבר עם המחנך.

 

ענ"ד, שהנקודה העיקרית אינה בלתת לילד "כלים ושינו מחשבתי", אע"פ שבוודאי היה טוב אם היה מצליח לא להתפעל כלל - אבל זה נסיון קשה - אלא לדאוג שהשני לא יעז להמשיך עם דברים כאלה.

הם צריכים לחנך את הילד שלהם. זה תפקידם לא תפקיד של מישהו אחר. בסופו של דבר יעזור גם לכם.
חוץ מזה כל עניין הצילום אנשים במצבים לא נעימים בפלאפון הוא ממש מגעיל. לא מבינה בכלל למה לילדים יש סמארטפונים.

 

 

אם בבי"ס בכניסה היה פלקט או ששוטר היה מעביר שיעור בתחילת שנה על החוק הזה

אז זה לא היה קורה.

פשוט בגלל שהעולם קצת השתגע אז דברים שהיו ברורים הפכו להיות "מגעילים" בלבד.

פעם ילד היה צוחק עליך מול כל הכיתה, בסדר. איכשהו. היום אתה מככב ברשת עוד לפני שהספקת לבכות לאמא. בעיה.

 

חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981, הוא החוק המרכזי המסדיר את סוגיית הזכות לפרטיות בישראל. החוק מקיף את כל תחומי הגנת הפרטיות, ונוגע לתחומי משפט שונים. הוא מגדיר מהי פגיעה בפרטיות ובאילו מצבים היא מוצדקת. נקבע בו שהפגיעה בפרטיות היא עוולה אזרחית - המאפשרת תביעת פיצוי בנזיקין, וכן עבירה פלילית - שעונשה המקסימלי 5 שנות מאסר. בנוסף, מסדיר החוק גם את פעילותם של מאגרי מידע הכוללים מידע פרטי ורגיש, וכן קובע שראיות שהושגו תוך כדי פגיעה בפרטיות לא תהיינה קבילות, אלא באישור בית המשפט.

1. בילוש או התחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת;
2. האזנה האסורה על פי חוק;
3. צילום אדם כשהוא ברשות היחיד;
4. פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו;
5. העתקת תוכן של מכתב או כתב אחר שלא נועד לפרסום, או שימוש בתכנו, בלי רשות מאת הנמען או הכותב, והכל אם אין הכתב בעל ערך היסטורי ולא עברו חמש עשרה שנים ממועד כתיבתו;
6. שימוש בשם אדם, בכינויו, בתמונתו או בקולו, לשם רווח;
7. הפרה של חובת סודיות שנקבעה בדין לגבי ענייניו הפרטיים של אדם;
8. הפרה של חובת סודיות לגבי ענייניו הפרטיים של אדם, שנקבעה בהסכם מפורש או משתמע;
9. שימוש בידיעה על ענייניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה;
10. פרסומו או מסירתו של דבר שהושג בדרך פגיעה בפרטיות לפי פסקאות (1) עד (7) או (9);
11. פרסומו של עניין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, או למצב בריאותו, או להתנהגותו ברשות היחיד.

הוא מחבר בין העגלה לסקלקל. תבררי יותר עם מי שמכיר את העגלה שלכם.

יש לנו את הסלקל של העגלה אז לא יודעת לגבי סלקלים אחרים..
עכשיו ראוה שיש לכם את הסלקל של גרקו ועגלה אחרת.. משערת שצריך מתאם
הסלקל הגיע עם מתאם שלו?

בננו, בן שנתיים ו7, ילד פיקח וחכם!
ביום רביעי האחרון הורדנו לו את הטיטול.עשינו מזה טקס שלם הלכנו ביחד לקנות תחתונים וכו'.
ביום הראשון הוא ממש התלהב! אבל בימים אח"כ קצת פחות. לפי איך שנראה הוא מודע לעניין, אבל בד"כ הוא לא מבקש
אני רואה אותו מחזיר באזור ומבינה שהוא צריך לעשות, אז אני שואלת אותו אם הוא צריך לעשות והוא בא איתי לסיר. כשאני שואלת אותו אם יש לו קקי או פיפי הוא לרוב יודע יפה!
השאלה שלי אם להזכיר לו כשאני רואה כשהוא צריך (בד"כ לא מזכירה סתם) או לחכות שיגיד ומקסימום יברח לו. חשוב לציין יש כמובן מקרים של פיספוסים. סתם אני מרגישה שזה הפך להיות התפקיד שלי לשים לב, ולא שלו. מצד שני אני רוצה שיחווה הצלחה בכל הקשור לנושא.
חוצמיזה יש זמנים שבכל מקרה יושבים בסיר כמו לפני יציאה מהבית, או לפני השינה (ישן עם טיטול, לא ישן צהריים)
מי שבדעה של לגמול רק כשהילד מבקש עדיף שלא תגיב פה כי כבר החלטנו..
תודה רבה!!

לשאול נחמד אם צריך, כשמבחינים. קודם שיתנסה שהוא מצליח בזמן וגם לא יחווה יותר מידי אי נוחות מזה. אח"כ אפשר יהיה להציע שיגיד כשהוא מרגיש. שלב-שלב..

שאני צריכה להזכיר לה והיא לא מבקשת מעצמה.
נראה לי שלהתחלה זה לגמרי נורמלי. אני מכירה ילדים שהמילים כבר הרבה יותר זמן ועדיין אם לא מזכירים להם ללכת לשירותים הם יפספסו.
כשאני לוקחת את הבת שלי לשירותים, אני כן מזכירה 'גם את יכולה להגיד לי שאת צריכה לשירותים' או 'אני בטוחה שכשתהיי גדולה את תגידי לי בעצמך שאת צריכה לשירותים, בלי שאני אזכיר לך'. (אצלה, אם היא צריכה ואני לא שמה לב היא רומזת לי שהיא צריכה- מראה באופן מוגזם שהיא מתאפקת ומחכה שאשאל אותה, או מבקשת ממני 'תשאלי אותי אם אני צריכה לשירותים')

יש לי בת בדיוק בגיל של הבן שלך

 

בכמה חודשים הבאים אני לא מצפה ממנה לזכור לבד ללכת.....

 

לאט לאט היא תרכוש את המיומנות.

נרגעתי שזה הגיוני ובסדר..
אם למשהו יש עצות נוספות בנושא- בהחלט אשמח לשמוע

גם לי זה קרה אצל ילדיי הגדולים ולא ידעתי איך לנהוג.

עד שקראתי שאלה של אמא ששאלה את מנוחה פוקס- מנחת הורים ופעלתי לפי עצתה והיה מעולה!
 

בהתחלה ממש- להסכיר ולקחת אותו.

אבל אם הוא חכם ויודע שהוא צריך לשירותים וכו'-

להגיד לו שהוא ילד חכם והוא יודע לבד מתי צריכים ללכת לשירותים ואנחנו סומכים עליו שילך כשהוא צריך. וזהו.

וזה ממש עובד נכון!!
לא הזכרתי להם מאז כלום. אמרתי לילד התורן שהוא חכם ואני סומכת עליו וכו' והם הלכו כמו גדולים!!

 

ואם קורה פעם ב... שבורח- לא לעשות מיזה ענין.

להחליף להם ולהגיד שלא קרה כלום והכל בסדר וכו'.

 

וזה פשוט רעיון מעולה שעבד אצלי ב-3 ילדיי הגדולים שיהיו בריאים ועבר בקלות!

 

בהצלחה רבה!
 

אבל לדעתי, כדאי לתת לשלב הראשוני כמה זמן. כי מבחינת הילד - הרי זה מעבר. הוא שמח ששותפים איתו. ואם הוא בעצם "יכול לבד", אז אכן טכנית זה מעולה, אבל קצת חסר לו אולי ה"רעש" סביבו. כמו שכתבה מישהי לעיל, שהילדה מבקשת שתשאל אותה... לדעתי, זה לא רק כי התרגלה שזה הסדר - אלא חלק מהיחס.. "את צריכה"?.. כן.. משהו של תקשורת. לכן, לדעתי, למצות את השלב הזה - ואז כשכבר הלב "גס בזה" קצת - לעבור לחוויה החדשה שנותנים אמון - וגם אז לשבח מידי פעם שזוכר מעצמו, עד שגם זה עובר..

לתת לילד את המקום הקטן הזה עד שירצה וירגיש בטוח לגדול.
*כמובן בבריאות

מוטב רק צמר גפן ספוג במעט שמן זית, לכדרר את צמר הגפן לגודל מתאים - לא קטן, שלא ילך לאיבוד באוזן.

 

גדולים יותר: שום - מספיק לפצוע שן שום קטנה בכמה מקומות עם סכין, להניח על כפית, למזוג על הכפית שמן ולחמם מעל להבה.

לצנן, ולהספיג את צמר הגפן בשמן (לא להכניס שום לאוזן).

 

 

אם יש לכם...

שמן מחומם, שאח"כ מרגישים על גב היד שהוא כבר לא חם מידי, שתי טיפות, זה מרגיע. כמובן, אם אין אוטידין בבית או אצל שכנים..

זה שמן זית עם שום כתוש ועלי פיגם (רודה) שמחממים בתוך אמבט מים חמים, מקררים עד לטמפרטורה נוחה (כמו בקבוק של תינוק) ומטפטפים לאוזן. (מטפטפים כמובן רק את השמן. העלים והשום לא).

כשעשיתי את זה פעם לתינוק בן כמה חודשים שהתעורר באמצע הלילה עם כאבים באזניים עד הבוקר הכל עבר!

את כל ילדיי גמלתי מגיל שלוש ומעלה.

יש לי גם בת שנה ותשע עכשיו, והייתה לי התלבטות אם לגומלה, אבל החלטתי שזה מוקדם מדי.

בשביל להיגמל בגיל הזה צריך להיות ממש מוכנים.

בהצלחה, ולידה קלה לאחותך.

היא כבר ידעה לשבת על הישבנון, והיתה ממש נראית מוכנה (הודיעה כשצריך להחליף חיתול, ביקשה סיפורים כל ללכת לשירותים, לקחת את הבובות לשירותים וכו'), ובכל זאת היא ממש נבהלה כשאמרו לה שמתחילים ללבוש תחתונים. יום אחד היא הסכימה, ואפילו הצליחה כמה פעמים, ובוקר אחר כך ממש בכתה ולא הסכימה ללבוש שוב תחתונים.
מה שעשינו- חיכינו כמה שבועות בלי להזכיר את הנושא, ואחר כך בקשה כלשהו התחלנו לספר שעוד מעט יגמרו החיתולים וזה יהיה סימן שהיא מספיק גדולה ללבוש תחתונים. בוקר אחד כבר לא היו יותר חיתולים והיא נאלצה להתמודד עם המציאות. אני יכולתי להיות ממש בצד שלה מצד הקושי שלה, ומצד שני באמת 'לא יכולתי' לעזור כי באמת אין חיתולים. בימים הראשונים היה קצת קשה, עכשיו היא ממש גמולה (אתמול היא פתאום ביקשה שוב חיתול אבל היה ברור שהיא יודעת שזה כבר לא רלוונטי).
מצד שני, הסיבה שהיה לי חשוב לעשות את זה עכשיו בכל זאת היא שהיא נכנסת בשנה הבאה לגן עיריה (בת שנתיים וחצי, ילידת כסלו) ולכן זה עודד אותנו להתעקש ולא לחכות שתבוא מרצונה. בגיל שאת מדברת עליו, אני לא יודעת אם הייתי עושה ככה. בהחלט יכול להיות שהייתי מחכה עם זה.

היא כבר מבינה וכשהיא תהיה בת שנתיים וחצי אמא שלה אמורה ללדת ואז זה בהחלט לא יהיה הזמן המתאים...

במיוחד שרואים שהיא לא בשלה, כשמתחילים מוקדם מידי זה עלול לסבך את הגמילה וכשגומלים ילד שמוכן לגמיחה בגרך כלל זה קל יותר, זה שאמא שלה צריכה ללדת לא רלוונטי לפי דעתי, זו לא אשמתה ולא סיבה לגמל אותה כשהיא עדיין לא מוכנה, לדעתי כרגע להרפות, ולנסות שוב בעוד כמה חודשים, אם לא יהיה נח כי זה סמוך ללידה אפשר לחכות ולנסות גם חודשיים אחרי הלידה , מתוך 7 הילדים שגמלתי כבר , ב"ה, אף אחד לא נגמל בגיל שנה ותשעה חודשים , כולם נגמלו מתישהו בין גיל שנתיים לשלוש, היה לי ילד שלא רצה להוריד טיטול, והתקרב כבר לגיל 3, הסברתי לו שאי אפשר לשים ציצית עם טיטול, וסיכמנו שביום הולדת 3 הוא מוריד את הטיטול וכך היה מאותו יום הוא נגמל- לילה ויום ביחד, שאר הילדים נגמלו קודם אבל לא לפני גיל שנתיים,

אם היא מגיבה ככה כנראה שזה לא לגמרי מתאים.

נשמע שהיא בשלב מתקדם לכיוון גמילה- שלב שבו היא מודעת למה שהיא עושה, וזה גם מפריע לה.

אבל כנראה שעוד לא הגיע השלב הבא של הגמילה, כנראה שהיא עוד לא בשלה.

הכי נכון בעיני פשוט לעזוב את הענין לגמרי ובכלל לא להעלות אותו.

ואם אמא שלה תלד בטבת- זה באמצע החורף, גם ככה יותר קל לגמול בקיץ. עדיף לחכות שהיא תהיה בשלה לגמרי, בקיץ הבא, מאשר לנסות להפעיל לחץ או מליון הסברים ונסיונות עכשיו.

חבל על האמא, חבל על הילדה וחבל על הזמן.

ואפשר - אם יש מישהו כזה - שמישהו אחר יגמול אותה בתקופה של אחרי הלידה. (כך היה אצלי עם אחד הילדים - הייתי אצת אמי אחרי הלידה, והיא בעצם גמלה אותו).

ויכול להיות שעוד שלושה-ארבעה חודשים היא תבין הרבה יותר, וזה עדיין יהיה לפני הלידה, ויהיה אפשר לגמול אותה אז.

לא צריך לקחת כל דבר קשה, ילד שבסך הכל חי בסביבה בטוחה ורגועה יכול להתגבר על מיני "טראומות" כאלה, פשוט חוזרים לטיטולים, ושוכחים מהגמילה לכמה חודשים ויהיה בסדר, ילדים מתגברים על דברים כאלה

אחת התחילה ללכת בגיל שנה וחצי

שניה בגיל שנה ושבעה חודשים.

הן היו נראות לי מתפתחות יפה וסתם לא הולכות אז לא עשיתי עם זה כלום.

 

אולי יש כאלו שימליצו ללכת לפיזיותרפיה.

 

רק לדעת שהכל בסדר

עד גיל שנתיים נחשב נורמלי, למיטב ידיעתי.

אם את חוששת- תתיעצי עם אחות טיפת חלב או רופא ילדים

ועוד דבר- תקדישי תשומת לב להתפתחות לקראת הליכה. כלומר- אם הוא מתקדם בשלבים לקראת הליכה- מה טוב. אבל אם הוא נתקע באיזה שלב המון זמן- כדאי לבדוק.

הוא עוד הולך ממש מצחיק כזה כדי לייצב את עצמו. ונופל מדי פעם.

אני יודעת שההתפתחות שלו טיפה איטית אבל זה עדיין נחשב נורמלי לדעתי.

(וחבל שלא מוקדם יותר...)
(והוא עמד יציב ממש והלך שני צעדים כמה חודשים טובים. היה נראה כאילו הוא אוטוטו הולך, אבל לא.)

זה לא חייב להיות משהו ממושך או מסובך. פגישה שתיים, תרגילים בבית, והילד רץ. וזה השפיע עליו לטובה בתחומים נוספים.

ממולץ מאוד. לפעמים פגישה אחת ותרגילים שמראים לך
והוא מתחיל ללכת

(פתאום ראיתי את זה, מקפיצה מאי שם)

הבן שלי היה תקוע בשלב הזה לפחות חצי שנה, כולל טיפוס על סולמות. הוא התחיל ללכת בגיל שנה וחמש, מיד אחרי שגילינו שיש לו נוזלים באזניים וטיפלנו בהם.

ותוך חודש למד לרוץ וכיו"ב אם בטיפת חלב אומרים שהכול תקין, אז אין מה לדאוג.

את מתארת מצב קשה, שבוודאי מצער אותך מאוד!

דבר ראשון, דעי שהיצר הזה קיים אצל כולם, והפיתוי בימינו גדול מאוד, כי אפשר בקלות רבה להגיע לכל מיני תכנים לא ראויים.

זה טוב מאוד שאת מרגישה רע! סימן שיש לך נפש בריאה, שיודעת מה טוב לה.

 

איך אפשר להפסיק? זו שאלה קשה...

דבר ראשון- להתרחק ככל האפשר. לבקש מההורים סינון לפלאפון ולמחשב. 

לנסות לחשוב מתי היצר מתגבר עליך ולמצוא לזה פתרונות (לא להיות הרבה לבד בבית. לא להגיע למצב של שיעמום).

דבר נוסף- להתפלל על זה. אפשר ורצוי במילים שלך. לספר לה' כמה שזה קשה לך, וכמה זה מצער אותך, ולבקש ממנו עזרה להתגבר.

 

ישנו ספר מעולה של הרב יהושע שפירא, שנקרא "תשוב תחייני", לדעתי כדאי לך לנסות להשיג אותו, הוא מדבר בדיוק על העניין הזה..

 

חזקי ואימצי יקרה!

זו מלחמה קשה!

כל הכבוד על הרצון לשנות!

ה' יהיה בעזרך!

אל תדאגי ואל תסתכלי אחורה כרגע. בכלל. גם לא להתעסק עם מחשבות על איך נפטרים מזה. כלום. 

התעלמות מוחלטת.

מה שהיה. היה.

תנעלי. תזרקי את המפתח. שלום.

זה בד"כ נובע מרצון חזק לאהבה ש"שובר שמאלה" ויוצא קצת עקום כרגע

אבל את תצליחי לצאת מזה.

כמו עוד רבים וטובים.

עשי טוב: תנסי להתאמץ לקשור קשרים חברתיים יותר מהממוצע.

לנסות להתחיל לעשות דברים יצירתיים, להרשם לחוג ריקודי עם. כדרות. פימו. לסרוג. 

אוריגמי. לצלם סרט מדמויות פלסטלינה.

ציור. ללכת להתנדב או לעבוד בבית אריזה של קיבוץ דתי.

ליזום איזה פרוייקט בנושא שקרוב לליבך ולהשקיע בו את כל זמנך הפנוי. ספורט קבוע עם חברה.

ללמוד שחיה, טניס, כדורעף, התעמלות קרקע.

לקרוא ספרים שמעניינים אותך: דתי-רוחני,  הסטוריה, אומנות. ברגע שאת מרגישה שיש לך התקפה

להתחיל לעניין את עצמך במחשבות ממה שקראת. להתקשר לחברה או להפגש איתה.

לא לרבוץ בבית. לעשות בייביסיטר. ללכת למלצר בבית קפה. ללמוד רקמה, יוגה. 

להעלות לערוץ 7 יצירות שלך אם אין לך כרגע מעגל חברות.

סורי מרע: להחליט שלא רואה יותר תוכן מצולם כלשהו. גם לא עיתונים. גם לא אצל חברות.

דיאטת עיניים. שקט למוח.

לעבור לטלפון פשוט. או לקחת לטכנאי שיוציא לך את הרכיב שמאפשר לגלוש.

תקני טלפון פשוט ב100 ש"ח ותצאי לטיול של שבוע עם עוד חברות.

אם בבית האינטרנט פתוח תבקשי מההורים חסימה. או פשוט קוד כניסה על המחשב עצמו ככה שלא תהיה לך גישה תגידי להם שהתערבת עם חברות כמה זמן אפשר להחזיק בלי מחשב.

לשים את המחשב במקום ציבורי בבית.

את תצליחי.

לא להתייאש.

 

מחשבה נקיה.

(כל עוד את תצפי בתכנים מצולמים זה יקשה עלייך 

כי זה מתיישב בתוך המוח באזור שממנו מגיע הדמיון ולכן בהכרח יהיו מחשבות

ולכן יש חשיבות גדולה לצמצם למינימום כל תוכן מיותר.

 

תוך כדי דיאטת העיניים (גם ברחוב).

נסי לפתח מנגנון שליטה על המחשבות. ( מה שצץ - צץ. לאף אחד אין שליטה על זה)

אבל כמה שיותר מהר להסיט את זה למחשבה אחרת.

 

אגב, לענ"ד גם תפילה על היצר הרע יכולה להתחפש ליצר הרע כי זה משאיר אותך

במעגל של ה'משחק'. אז תשקלי להתנתק לחלוטין מכל מה שקשור בזה.

גם מדברים 'טובים'. המטרה היא כרגע לצאת מהבוץ. ולהתחיל ללכת

לא לעמוד על יד הביצה ולהסתכל, ולהצטער.

לברוח משם. וזהו. היה. נגמר.

 

לתרגל התפעלות ושמחה מעצים, פרחים, שמיים, אוויר, ציפורים.

לזמזם קבוע שיר או ללמוד איזה פרק תהילים בע"פ ולהלחין אותו לעצמך במנגינה שמחה.

 

למקרה של התקפה את צריכה להכין לך אופציות מילוט.

תתאמני "על יבש".

יציאה מהירה לרחוב להליכה. להוציא את הבטריה/שקע מיד.

להרים טלפון לחברה. או למוקד נוער.

 

בנוסף, אולי להסתכל על דרשות של צדיקים גם מבלי להקשיב או להבין.

(הרבי מלובביץ'? הרב אליהו זצ"ל?)

להתכונן כי זה יגיע דווקא כשתתחילי לעשות מאמץ לצאת מזה.

לא להתרגש מזה. ככה זה.

 

 

נסי למצוא סדרת שיעורים או תוכן פנימי-רוחני כתוב או באודיו (מכון מאיר, מדרשות)

שמדבר אלייך. שכיף לך לשמוע. שאת מאמינה למרצה.

במקום להתעסק בטלפון להכין בתיק חוברת תשבצים, מנדלה, חוברת רישומים חופשיים.

ללמוד יוגה. או סתם לנשום הכי עמוק שאפשר רבע שעה ביום.

לא להתייאש.

יקח זמן.

בסוף זה יפסק.

גם אם את לא רואה את זה כרגע - זה יגיע.

אני מנסה להוסיף על מה שכתבו פה...
קודם כל, כדאי לקבוע לעצמך גבול, אצלי זה היה נגיד
לא לראות מיוזמתי (לפעמים אחי
ם שלי ראו והצטרפתי),
לא יותר מסדרה אחת בו זמנית,
לא רואה לפני שסימנתי וי על דברים שאני צריכה לעשות במהלך היום,
לא רואה אחרי שעה ×,
לא מסתירה את העובדה שאני רואה,
לא מבליטה את זה שאני רואה,
(הרעיון של 2 האחרונים, לא להסתיר כדי לאפשר ביקורת מצד ההורים שתעזור לי להתאפס, לא להבליט כי זה מצער אותם וגם לא נכון לי)
עוד משו?
בעקרון ניסיתי להיות עם חברות וכו, אבל מסתבר שגם הן רואות, ואז לפעמים גם מגלים סדרות/ תוכניות חדשות... אז ניסיתי בעיקר שאם מדברים לא לדבר על משו שראינו, להמציא נושאי שיחה שונים.

זה נשמע קטן מידי, לא יעיל, ובכלל לא רואים פה מגמה של הפסקה אלא רק צמצום, אבל עובדתית, זה עזר לי מאוד, ואני כבר לא בפנים.
זה תהליך שמוציא את המודעות והמשיכה לזה מהראש בהדרגה, מעמיד את זה במקום (ביחס לרצון שלך להגיע לזה, ביחס לפרופורציה של הצפייה לעומת יעילות העשייה במהלל היום...)
בהצלחה!

נ.בק זה ארוך, לא להתייאש, להתמיד!

להתנתק מתכנים לא ראויים או מפלפון פרוץ