פורום הורות (עמוד 167)

בננו, בן שנתיים ו7, ילד פיקח וחכם!
ביום רביעי האחרון הורדנו לו את הטיטול.עשינו מזה טקס שלם הלכנו ביחד לקנות תחתונים וכו'.
ביום הראשון הוא ממש התלהב! אבל בימים אח"כ קצת פחות. לפי איך שנראה הוא מודע לעניין, אבל בד"כ הוא לא מבקש
אני רואה אותו מחזיר באזור ומבינה שהוא צריך לעשות, אז אני שואלת אותו אם הוא צריך לעשות והוא בא איתי לסיר. כשאני שואלת אותו אם יש לו קקי או פיפי הוא לרוב יודע יפה!
השאלה שלי אם להזכיר לו כשאני רואה כשהוא צריך (בד"כ לא מזכירה סתם) או לחכות שיגיד ומקסימום יברח לו. חשוב לציין יש כמובן מקרים של פיספוסים. סתם אני מרגישה שזה הפך להיות התפקיד שלי לשים לב, ולא שלו. מצד שני אני רוצה שיחווה הצלחה בכל הקשור לנושא.
חוצמיזה יש זמנים שבכל מקרה יושבים בסיר כמו לפני יציאה מהבית, או לפני השינה (ישן עם טיטול, לא ישן צהריים)
מי שבדעה של לגמול רק כשהילד מבקש עדיף שלא תגיב פה כי כבר החלטנו..
תודה רבה!!

לשאול נחמד אם צריך, כשמבחינים. קודם שיתנסה שהוא מצליח בזמן וגם לא יחווה יותר מידי אי נוחות מזה. אח"כ אפשר יהיה להציע שיגיד כשהוא מרגיש. שלב-שלב..

שאני צריכה להזכיר לה והיא לא מבקשת מעצמה.
נראה לי שלהתחלה זה לגמרי נורמלי. אני מכירה ילדים שהמילים כבר הרבה יותר זמן ועדיין אם לא מזכירים להם ללכת לשירותים הם יפספסו.
כשאני לוקחת את הבת שלי לשירותים, אני כן מזכירה 'גם את יכולה להגיד לי שאת צריכה לשירותים' או 'אני בטוחה שכשתהיי גדולה את תגידי לי בעצמך שאת צריכה לשירותים, בלי שאני אזכיר לך'. (אצלה, אם היא צריכה ואני לא שמה לב היא רומזת לי שהיא צריכה- מראה באופן מוגזם שהיא מתאפקת ומחכה שאשאל אותה, או מבקשת ממני 'תשאלי אותי אם אני צריכה לשירותים')

יש לי בת בדיוק בגיל של הבן שלך

 

בכמה חודשים הבאים אני לא מצפה ממנה לזכור לבד ללכת.....

 

לאט לאט היא תרכוש את המיומנות.

נרגעתי שזה הגיוני ובסדר..
אם למשהו יש עצות נוספות בנושא- בהחלט אשמח לשמוע

גם לי זה קרה אצל ילדיי הגדולים ולא ידעתי איך לנהוג.

עד שקראתי שאלה של אמא ששאלה את מנוחה פוקס- מנחת הורים ופעלתי לפי עצתה והיה מעולה!
 

בהתחלה ממש- להסכיר ולקחת אותו.

אבל אם הוא חכם ויודע שהוא צריך לשירותים וכו'-

להגיד לו שהוא ילד חכם והוא יודע לבד מתי צריכים ללכת לשירותים ואנחנו סומכים עליו שילך כשהוא צריך. וזהו.

וזה ממש עובד נכון!!
לא הזכרתי להם מאז כלום. אמרתי לילד התורן שהוא חכם ואני סומכת עליו וכו' והם הלכו כמו גדולים!!

 

ואם קורה פעם ב... שבורח- לא לעשות מיזה ענין.

להחליף להם ולהגיד שלא קרה כלום והכל בסדר וכו'.

 

וזה פשוט רעיון מעולה שעבד אצלי ב-3 ילדיי הגדולים שיהיו בריאים ועבר בקלות!

 

בהצלחה רבה!
 

אבל לדעתי, כדאי לתת לשלב הראשוני כמה זמן. כי מבחינת הילד - הרי זה מעבר. הוא שמח ששותפים איתו. ואם הוא בעצם "יכול לבד", אז אכן טכנית זה מעולה, אבל קצת חסר לו אולי ה"רעש" סביבו. כמו שכתבה מישהי לעיל, שהילדה מבקשת שתשאל אותה... לדעתי, זה לא רק כי התרגלה שזה הסדר - אלא חלק מהיחס.. "את צריכה"?.. כן.. משהו של תקשורת. לכן, לדעתי, למצות את השלב הזה - ואז כשכבר הלב "גס בזה" קצת - לעבור לחוויה החדשה שנותנים אמון - וגם אז לשבח מידי פעם שזוכר מעצמו, עד שגם זה עובר..

לתת לילד את המקום הקטן הזה עד שירצה וירגיש בטוח לגדול.
*כמובן בבריאות

מוטב רק צמר גפן ספוג במעט שמן זית, לכדרר את צמר הגפן לגודל מתאים - לא קטן, שלא ילך לאיבוד באוזן.

 

גדולים יותר: שום - מספיק לפצוע שן שום קטנה בכמה מקומות עם סכין, להניח על כפית, למזוג על הכפית שמן ולחמם מעל להבה.

לצנן, ולהספיג את צמר הגפן בשמן (לא להכניס שום לאוזן).

 

 

אם יש לכם...

שמן מחומם, שאח"כ מרגישים על גב היד שהוא כבר לא חם מידי, שתי טיפות, זה מרגיע. כמובן, אם אין אוטידין בבית או אצל שכנים..

זה שמן זית עם שום כתוש ועלי פיגם (רודה) שמחממים בתוך אמבט מים חמים, מקררים עד לטמפרטורה נוחה (כמו בקבוק של תינוק) ומטפטפים לאוזן. (מטפטפים כמובן רק את השמן. העלים והשום לא).

כשעשיתי את זה פעם לתינוק בן כמה חודשים שהתעורר באמצע הלילה עם כאבים באזניים עד הבוקר הכל עבר!

את כל ילדיי גמלתי מגיל שלוש ומעלה.

יש לי גם בת שנה ותשע עכשיו, והייתה לי התלבטות אם לגומלה, אבל החלטתי שזה מוקדם מדי.

בשביל להיגמל בגיל הזה צריך להיות ממש מוכנים.

בהצלחה, ולידה קלה לאחותך.

היא כבר ידעה לשבת על הישבנון, והיתה ממש נראית מוכנה (הודיעה כשצריך להחליף חיתול, ביקשה סיפורים כל ללכת לשירותים, לקחת את הבובות לשירותים וכו'), ובכל זאת היא ממש נבהלה כשאמרו לה שמתחילים ללבוש תחתונים. יום אחד היא הסכימה, ואפילו הצליחה כמה פעמים, ובוקר אחר כך ממש בכתה ולא הסכימה ללבוש שוב תחתונים.
מה שעשינו- חיכינו כמה שבועות בלי להזכיר את הנושא, ואחר כך בקשה כלשהו התחלנו לספר שעוד מעט יגמרו החיתולים וזה יהיה סימן שהיא מספיק גדולה ללבוש תחתונים. בוקר אחד כבר לא היו יותר חיתולים והיא נאלצה להתמודד עם המציאות. אני יכולתי להיות ממש בצד שלה מצד הקושי שלה, ומצד שני באמת 'לא יכולתי' לעזור כי באמת אין חיתולים. בימים הראשונים היה קצת קשה, עכשיו היא ממש גמולה (אתמול היא פתאום ביקשה שוב חיתול אבל היה ברור שהיא יודעת שזה כבר לא רלוונטי).
מצד שני, הסיבה שהיה לי חשוב לעשות את זה עכשיו בכל זאת היא שהיא נכנסת בשנה הבאה לגן עיריה (בת שנתיים וחצי, ילידת כסלו) ולכן זה עודד אותנו להתעקש ולא לחכות שתבוא מרצונה. בגיל שאת מדברת עליו, אני לא יודעת אם הייתי עושה ככה. בהחלט יכול להיות שהייתי מחכה עם זה.

היא כבר מבינה וכשהיא תהיה בת שנתיים וחצי אמא שלה אמורה ללדת ואז זה בהחלט לא יהיה הזמן המתאים...

במיוחד שרואים שהיא לא בשלה, כשמתחילים מוקדם מידי זה עלול לסבך את הגמילה וכשגומלים ילד שמוכן לגמיחה בגרך כלל זה קל יותר, זה שאמא שלה צריכה ללדת לא רלוונטי לפי דעתי, זו לא אשמתה ולא סיבה לגמל אותה כשהיא עדיין לא מוכנה, לדעתי כרגע להרפות, ולנסות שוב בעוד כמה חודשים, אם לא יהיה נח כי זה סמוך ללידה אפשר לחכות ולנסות גם חודשיים אחרי הלידה , מתוך 7 הילדים שגמלתי כבר , ב"ה, אף אחד לא נגמל בגיל שנה ותשעה חודשים , כולם נגמלו מתישהו בין גיל שנתיים לשלוש, היה לי ילד שלא רצה להוריד טיטול, והתקרב כבר לגיל 3, הסברתי לו שאי אפשר לשים ציצית עם טיטול, וסיכמנו שביום הולדת 3 הוא מוריד את הטיטול וכך היה מאותו יום הוא נגמל- לילה ויום ביחד, שאר הילדים נגמלו קודם אבל לא לפני גיל שנתיים,

אם היא מגיבה ככה כנראה שזה לא לגמרי מתאים.

נשמע שהיא בשלב מתקדם לכיוון גמילה- שלב שבו היא מודעת למה שהיא עושה, וזה גם מפריע לה.

אבל כנראה שעוד לא הגיע השלב הבא של הגמילה, כנראה שהיא עוד לא בשלה.

הכי נכון בעיני פשוט לעזוב את הענין לגמרי ובכלל לא להעלות אותו.

ואם אמא שלה תלד בטבת- זה באמצע החורף, גם ככה יותר קל לגמול בקיץ. עדיף לחכות שהיא תהיה בשלה לגמרי, בקיץ הבא, מאשר לנסות להפעיל לחץ או מליון הסברים ונסיונות עכשיו.

חבל על האמא, חבל על הילדה וחבל על הזמן.

ואפשר - אם יש מישהו כזה - שמישהו אחר יגמול אותה בתקופה של אחרי הלידה. (כך היה אצלי עם אחד הילדים - הייתי אצת אמי אחרי הלידה, והיא בעצם גמלה אותו).

ויכול להיות שעוד שלושה-ארבעה חודשים היא תבין הרבה יותר, וזה עדיין יהיה לפני הלידה, ויהיה אפשר לגמול אותה אז.

לא צריך לקחת כל דבר קשה, ילד שבסך הכל חי בסביבה בטוחה ורגועה יכול להתגבר על מיני "טראומות" כאלה, פשוט חוזרים לטיטולים, ושוכחים מהגמילה לכמה חודשים ויהיה בסדר, ילדים מתגברים על דברים כאלה

אחת התחילה ללכת בגיל שנה וחצי

שניה בגיל שנה ושבעה חודשים.

הן היו נראות לי מתפתחות יפה וסתם לא הולכות אז לא עשיתי עם זה כלום.

 

אולי יש כאלו שימליצו ללכת לפיזיותרפיה.

 

רק לדעת שהכל בסדר

עד גיל שנתיים נחשב נורמלי, למיטב ידיעתי.

אם את חוששת- תתיעצי עם אחות טיפת חלב או רופא ילדים

ועוד דבר- תקדישי תשומת לב להתפתחות לקראת הליכה. כלומר- אם הוא מתקדם בשלבים לקראת הליכה- מה טוב. אבל אם הוא נתקע באיזה שלב המון זמן- כדאי לבדוק.

הוא עוד הולך ממש מצחיק כזה כדי לייצב את עצמו. ונופל מדי פעם.

אני יודעת שההתפתחות שלו טיפה איטית אבל זה עדיין נחשב נורמלי לדעתי.

(וחבל שלא מוקדם יותר...)
(והוא עמד יציב ממש והלך שני צעדים כמה חודשים טובים. היה נראה כאילו הוא אוטוטו הולך, אבל לא.)

זה לא חייב להיות משהו ממושך או מסובך. פגישה שתיים, תרגילים בבית, והילד רץ. וזה השפיע עליו לטובה בתחומים נוספים.

ממולץ מאוד. לפעמים פגישה אחת ותרגילים שמראים לך
והוא מתחיל ללכת

(פתאום ראיתי את זה, מקפיצה מאי שם)

הבן שלי היה תקוע בשלב הזה לפחות חצי שנה, כולל טיפוס על סולמות. הוא התחיל ללכת בגיל שנה וחמש, מיד אחרי שגילינו שיש לו נוזלים באזניים וטיפלנו בהם.

ותוך חודש למד לרוץ וכיו"ב אם בטיפת חלב אומרים שהכול תקין, אז אין מה לדאוג.

את מתארת מצב קשה, שבוודאי מצער אותך מאוד!

דבר ראשון, דעי שהיצר הזה קיים אצל כולם, והפיתוי בימינו גדול מאוד, כי אפשר בקלות רבה להגיע לכל מיני תכנים לא ראויים.

זה טוב מאוד שאת מרגישה רע! סימן שיש לך נפש בריאה, שיודעת מה טוב לה.

 

איך אפשר להפסיק? זו שאלה קשה...

דבר ראשון- להתרחק ככל האפשר. לבקש מההורים סינון לפלאפון ולמחשב. 

לנסות לחשוב מתי היצר מתגבר עליך ולמצוא לזה פתרונות (לא להיות הרבה לבד בבית. לא להגיע למצב של שיעמום).

דבר נוסף- להתפלל על זה. אפשר ורצוי במילים שלך. לספר לה' כמה שזה קשה לך, וכמה זה מצער אותך, ולבקש ממנו עזרה להתגבר.

 

ישנו ספר מעולה של הרב יהושע שפירא, שנקרא "תשוב תחייני", לדעתי כדאי לך לנסות להשיג אותו, הוא מדבר בדיוק על העניין הזה..

 

חזקי ואימצי יקרה!

זו מלחמה קשה!

כל הכבוד על הרצון לשנות!

ה' יהיה בעזרך!

אל תדאגי ואל תסתכלי אחורה כרגע. בכלל. גם לא להתעסק עם מחשבות על איך נפטרים מזה. כלום. 

התעלמות מוחלטת.

מה שהיה. היה.

תנעלי. תזרקי את המפתח. שלום.

זה בד"כ נובע מרצון חזק לאהבה ש"שובר שמאלה" ויוצא קצת עקום כרגע

אבל את תצליחי לצאת מזה.

כמו עוד רבים וטובים.

עשי טוב: תנסי להתאמץ לקשור קשרים חברתיים יותר מהממוצע.

לנסות להתחיל לעשות דברים יצירתיים, להרשם לחוג ריקודי עם. כדרות. פימו. לסרוג. 

אוריגמי. לצלם סרט מדמויות פלסטלינה.

ציור. ללכת להתנדב או לעבוד בבית אריזה של קיבוץ דתי.

ליזום איזה פרוייקט בנושא שקרוב לליבך ולהשקיע בו את כל זמנך הפנוי. ספורט קבוע עם חברה.

ללמוד שחיה, טניס, כדורעף, התעמלות קרקע.

לקרוא ספרים שמעניינים אותך: דתי-רוחני,  הסטוריה, אומנות. ברגע שאת מרגישה שיש לך התקפה

להתחיל לעניין את עצמך במחשבות ממה שקראת. להתקשר לחברה או להפגש איתה.

לא לרבוץ בבית. לעשות בייביסיטר. ללכת למלצר בבית קפה. ללמוד רקמה, יוגה. 

להעלות לערוץ 7 יצירות שלך אם אין לך כרגע מעגל חברות.

סורי מרע: להחליט שלא רואה יותר תוכן מצולם כלשהו. גם לא עיתונים. גם לא אצל חברות.

דיאטת עיניים. שקט למוח.

לעבור לטלפון פשוט. או לקחת לטכנאי שיוציא לך את הרכיב שמאפשר לגלוש.

תקני טלפון פשוט ב100 ש"ח ותצאי לטיול של שבוע עם עוד חברות.

אם בבית האינטרנט פתוח תבקשי מההורים חסימה. או פשוט קוד כניסה על המחשב עצמו ככה שלא תהיה לך גישה תגידי להם שהתערבת עם חברות כמה זמן אפשר להחזיק בלי מחשב.

לשים את המחשב במקום ציבורי בבית.

את תצליחי.

לא להתייאש.

 

מחשבה נקיה.

(כל עוד את תצפי בתכנים מצולמים זה יקשה עלייך 

כי זה מתיישב בתוך המוח באזור שממנו מגיע הדמיון ולכן בהכרח יהיו מחשבות

ולכן יש חשיבות גדולה לצמצם למינימום כל תוכן מיותר.

 

תוך כדי דיאטת העיניים (גם ברחוב).

נסי לפתח מנגנון שליטה על המחשבות. ( מה שצץ - צץ. לאף אחד אין שליטה על זה)

אבל כמה שיותר מהר להסיט את זה למחשבה אחרת.

 

אגב, לענ"ד גם תפילה על היצר הרע יכולה להתחפש ליצר הרע כי זה משאיר אותך

במעגל של ה'משחק'. אז תשקלי להתנתק לחלוטין מכל מה שקשור בזה.

גם מדברים 'טובים'. המטרה היא כרגע לצאת מהבוץ. ולהתחיל ללכת

לא לעמוד על יד הביצה ולהסתכל, ולהצטער.

לברוח משם. וזהו. היה. נגמר.

 

לתרגל התפעלות ושמחה מעצים, פרחים, שמיים, אוויר, ציפורים.

לזמזם קבוע שיר או ללמוד איזה פרק תהילים בע"פ ולהלחין אותו לעצמך במנגינה שמחה.

 

למקרה של התקפה את צריכה להכין לך אופציות מילוט.

תתאמני "על יבש".

יציאה מהירה לרחוב להליכה. להוציא את הבטריה/שקע מיד.

להרים טלפון לחברה. או למוקד נוער.

 

בנוסף, אולי להסתכל על דרשות של צדיקים גם מבלי להקשיב או להבין.

(הרבי מלובביץ'? הרב אליהו זצ"ל?)

להתכונן כי זה יגיע דווקא כשתתחילי לעשות מאמץ לצאת מזה.

לא להתרגש מזה. ככה זה.

 

 

נסי למצוא סדרת שיעורים או תוכן פנימי-רוחני כתוב או באודיו (מכון מאיר, מדרשות)

שמדבר אלייך. שכיף לך לשמוע. שאת מאמינה למרצה.

במקום להתעסק בטלפון להכין בתיק חוברת תשבצים, מנדלה, חוברת רישומים חופשיים.

ללמוד יוגה. או סתם לנשום הכי עמוק שאפשר רבע שעה ביום.

לא להתייאש.

יקח זמן.

בסוף זה יפסק.

גם אם את לא רואה את זה כרגע - זה יגיע.

אני מנסה להוסיף על מה שכתבו פה...
קודם כל, כדאי לקבוע לעצמך גבול, אצלי זה היה נגיד
לא לראות מיוזמתי (לפעמים אחי
ם שלי ראו והצטרפתי),
לא יותר מסדרה אחת בו זמנית,
לא רואה לפני שסימנתי וי על דברים שאני צריכה לעשות במהלך היום,
לא רואה אחרי שעה ×,
לא מסתירה את העובדה שאני רואה,
לא מבליטה את זה שאני רואה,
(הרעיון של 2 האחרונים, לא להסתיר כדי לאפשר ביקורת מצד ההורים שתעזור לי להתאפס, לא להבליט כי זה מצער אותם וגם לא נכון לי)
עוד משו?
בעקרון ניסיתי להיות עם חברות וכו, אבל מסתבר שגם הן רואות, ואז לפעמים גם מגלים סדרות/ תוכניות חדשות... אז ניסיתי בעיקר שאם מדברים לא לדבר על משו שראינו, להמציא נושאי שיחה שונים.

זה נשמע קטן מידי, לא יעיל, ובכלל לא רואים פה מגמה של הפסקה אלא רק צמצום, אבל עובדתית, זה עזר לי מאוד, ואני כבר לא בפנים.
זה תהליך שמוציא את המודעות והמשיכה לזה מהראש בהדרגה, מעמיד את זה במקום (ביחס לרצון שלך להגיע לזה, ביחס לפרופורציה של הצפייה לעומת יעילות העשייה במהלל היום...)
בהצלחה!

נ.בק זה ארוך, לא להתייאש, להתמיד!

להתנתק מתכנים לא ראויים או מפלפון פרוץ

לילדים שלי שינויים תמיד עברו בטוב אבל יש ילדים שלא...
אני חושבת שלהורים יש חלק חשוב מאוד בזה:מה ההורים משדרים לילד.. לאמון שלהם ביכולת של הילד להסתגל מצד אחד והאמון במערכת שתהיה טובה לילד מצד שני -כל אלה תורמים ומשמעותיים להצלחה במעברים בכלל ובממעברין בין מסגרות בפרט

קחי בחשבון שתהיה תקופת הסתגלות, וחשוב לשמור על הגבולות של הבית באותו הזמן שיבין שהחיים נמשכים כרגיל.
תנו לו לבטא את הרגשות שלו לגבי המעבר בצורה נעימה ומתוך הקשבה.
נסו לשדר ביטחון ורוגע כלפי המעבר - זה יקל על הילד ועליכם.

נסי לספר לו סיפורים על המעבר, ושהוא יפגוש חברים חדשים.
גם ככה בגיל 3 מחליפים מטפלות ומסגרת, כך שזה שלב שכולם עוברים.
קחו אותו לראות את הדירה החדשה,
לכי את לראות את המעון/גן שהוא אמור לללכת אליו כדי לראות אם מרגיש לך נכון וטוב לשלוח אותו לשם.

המון הצלחה.

ההורים שלי מאוד נהנו

מבטיחים רק לאורי בלון אחר ובפועל הוא בכלל לא מקבל בלון אחר??
הבטחות צריך לקיים!!

התשובה לשאלה הזו, לדעתי, שאחרי שראו שלכולם מתפוצץ הבלון - הבינו שאי אפשר יותר להבטיח בלון חדש לכולם...

ומי אמר לך שהוא לא קיבל בלון חדש אחרי שהסיפור הסתיים??

ואת השאלה מתחתיי בעלי תירץ שרון ביקש פשוט לפתוח את הקשר של הבלון, ולנפח אותו גדול יותר ממה שהיה...

 

ובלי מריבות ו: אני רוצה כזה, ולמה שלו גדול יותר וכו' וכו'...
*פה חשדתי*

אני גדלתי על הספר הזה, אבל את בני בן החמש זה הסיפור הזה הדאיג - הוא שאל אותי "תגידי אמא, אף אחד לא מטפל בו? אחראי עליו? איך נותנים לו להסתובב ככה?"

 

האמת צודק .

 

 

מי משאיר ילדים קטנים לבד בבית?

ומי שמשאיר מגיע לו שנכנס לו לבית חתול תעלול!!!!

בחיים לא חשבתי על זה ככה..

משהו נע בה ונע בה.
ובסוף היא מוצאת את הייעוד והופכת לאפרוח...

איזה מין ייעוד זה? היא משתנה!!
חשבתי שכל הקטע בסיפור הוא שהיא תקבל את עצמה כמו שהיא... אבל בסוף היא הופכת לאפרוח..
אז מה הועלנו בזה?

מתאים כי זה דן פגיס ("כאן, במשלוח הזה...")

הביצה שהתחפשה – דן פגיס

היצירה יצאה לאור בשנת 1973. ואנו חוזרים במסע שלנו לביצה, לאפרוח ולתרנגולת שפתחנו בהם. עמדת המוצא של הגיבורה: היה הייתה ביצה, שלא רצתה להיות ביצה. בניגוד לאפרוח של קיפניס, בעמדת המוצא יש לאפרוח משפחה, ובמסע שלו הוא עובר ממשפחה למשפחה. לעומתו, מתגלגלת הביצה במסע שלה לבדה בעולם, ורוב הסיפור משפחתה כאילו אינה קיימת. (בדומה לביוגרפיה של דן פגיס).
היצירה הזאת דנה באיבוד זהות, בניסיונות הנואשים להידמות לאחרים, ובניסיונות הכושלים להתחפש למישהו אחר. הביצה מעמידה את עצמה בעשרה ניסיונות של "להיות מישהו אחר", ואת מירב האנרגיה משקיעה הגיבורה בבריחה מעצמה ומיעודה. כל הדמויות והעולם שבהם נתקלת הביצה אינם מוכנים לקבל אותה, והם מוצגים כמנוכרים וחסרי אמפטיה.

במקביל לביצה גם בחברה הישראלית החל מאמצע שנות הששים מתחיל תהליך של אובדן זהות. המילה ציונות הופכת להיות מילה גסה, ומתחיל תהליך של התנתקות מהשורשים היהודיים. בניגוד לדור המייסדים שהיה לו קשר וחיבור עמוק לתנ"ך ולמקורות היהודיים, החל תהליך של בורות וניתוק מהטקסטים שלנו. בתקופה זו מתחילה ירידה המונית מהארץ, והישראלים רוצים להיות כמו כל הגויים, תוך תהליך של חיקוי והתבוללות.
הביצה מוצגת ביצירה כדמות מוזרה וכחסרת תועלת, למרות שבמציאות יש לביצה ערך רב, יותר מאשר לרוב הדמויות אליהן היא רוצה להתחבר או להתחפש. ההתייחסות לביצה באופן זה משותף הן לדמויות שהיא פוגשת במסע הייסורים שלה והן לביצה עצמה. במקביל לביצה ביצירה, גם האנטישמים רואים ביהודי דמות מוזרה ומציגים אותו כשטן, וכן רואים אותנו כחסרי תועלת וכטפילים. למרות שבמציאות ההיסטורית תרם העם היהודי רבות לעולם.

למרות הניסיונות הרבים של הביצה להתחפש למישהו אחר, שום דבר אינו מועיל לה וכולם אומרים לה: "מכירים אותך מרחוק". במקביל, מתרחש תהליך דומה ליהודים / לישראלים הנמצאים בחו"ל; לכל מקום בעולם שאנו הולכים אליו- מכירים אותנו מרחוק ומצביעים עלינו. גלי האנטישמיות לא פסו מן העולם.

המסר של פגיס חד משמעי: תהליך אבדן הזהות הוא תהליך מסוכן הן לאדם הבודד והן לחברה. איננו יכולים לברוח מהשורשים שלנו, כי בצורה זו אנו מבטלים את אישיותנו וגם האחרים אינם מוכנים לקבל אותנו. רק חזרה לשורשים – לאימא תרנגולת (רק בסוף היצירה אנו מתוודעים לקיומה של משפחה) תביא עמה את הגאולה. כתוצאה מהמפגש האינטימי עם האם, חלה בביצה המתגלגלת לבדה בעולם מטמורפוזה ומשהו בקע בה, נפתח בה ופרח בה, והיא השיבה את הגיבורה למצב של אינטימיות וקבלה מוחלטת. ובהקבלה לביצה ולאפרוח ביצירה, גם חזרה שלנו לשורשים תביא עמה מטמורפוזה, תגבש את זהותנו, ותאפשר את מימוש היסודות היצירתיים המצויים בתוכנו הן ברמה האישית והן ברמה של החברה הישראלית.

 

 

והקישור המלא נמצא פה

יש שם פרשנויות לעוד סיפורים.. זה מעניין...

תודו ל- @1289

בזכותה חיפשתי בכלל..

בואו נדבר " data-goomoji="1f634" goomoji="1f634" src="https://mail.google.com/mail/e/1f634" /> רגע על יונתן הקטן . הילד הזה רץ  בבוקר  אל הגן. קודם כל, מי ההורים  חסרי האחריות ששולחים ילד  לבד לגן. מה הפלא  שהוא רץ? כולו בטח מפוחד  פצצות וצריך לדווח  על ההורים  שלו  לרשויות. פתאום באמצע הריצה הוא קולט עץ  ויונתן שלנו כנראה ילד עם הפרעת קשב וריכוז, שוכח " data-goomoji="1f607" goomoji="1f607" src="https://mail.google.com/mail/e/1f607" /> שהוא ממהר  לגן  ומקבל דודא לחפש  בעלי חיים  על העץ. ולא סתם בעלי חיים, אלא אפרוחים, כי ידוע בטבע שאפרוחים חיים על עצים. הרי מי מאיתנו לא ראה תרנגולות  מקננות בצמרות עצים. לא משנה, בקיצור, חיפש  אפרוחים, עשה תנועה  לא נכונה, נתקע באיזה ענף  ונהיה לו חור⚫ גדול במכנסיו. בינתיים  בכל הסיפור " data-goomoji="1f634" goomoji="1f634" src="https://mail.google.com/mail/e/1f634" /> הזה עומד איזה מישהו, מתצפת  על יונתןמהרגע שיצא מהבית בריצה, עומד  מתחת לעץ , בשיא חוצפתו  קורא ליונתן  בשיפוטיות ״שובב״  ובמקום לעזור לו לרדת מהעץ  עומד ומתמלל " data-goomoji="1f634" goomoji="1f634" src="https://mail.google.com/mail/e/1f634" /> את כל הקטע בחרוזים  (אגב, נשמה, חרוז לא משהו עץ וחיפש). לא רק זה, פתאום יונתן  המסכן, ילד מוזנח ששולחים אותו לבד לגן, מן העץ מתגלגל וההוא  במקום ללכת לעזור למסכן, ״את עונשו קיבל״. לך תעזור לו יא אפס, ילד נפל מעץ  מדמם שם, ההוא  עומד מבסוט בצד, כותב שיר. ועוד לא דיברנו" data-goomoji="1f634" goomoji="1f634" src="https://mail.google.com/mail/e/1f634" /> על השפן  הקטן הדביל, שלדעתי כבר בן 100, שעוד לא למד לסגור דלת וכל פעם חוטף שפעת.

 

 

 

המקור זה בסמיילים של ווטסאפ, פה זה יצא מוזר...

אני לא עד כדי כך משועממת 

מן הראוי לציין את זה מלכתחילה.

 

ובכל מקרה ראוי היה לך לענות "תודה. אבל לא אני כתבתי".

 

אנחנו כאן בפורומים משתדלים לענות בנימוס וברוח טובה, ודאי וודאי כשמגיב/ה אחר/ה טורחים להביע הערכה להודעה מושקעת שמישהי כותבת, או לפחות חשבנו שכותבת.

סתם צחקתי איתך... סליחה.

וזה משהו שסתם רץ בווטסאפ, לא יודעת מי כתב.

כי פה זה באמת יצא מוזר.

אז הנה:

מטפלת בצורך הזה להעסיק את האצבעות ומוציאה את המטופל מהמקום הזה.

אני ממש לא אומרת שיש לה בעיה חלילה אבל אני יכולה לספר על עצמי שסבלתי ממש מגרד בראש עד פצעים פתוחים וכואבים ממש וההורים שלי כעסו עלי וכו..התרגלתי לחיות ככה ואחרי החתונה הייתי אצל רופא עור מומחה שגילה לי פרוסיאזיס שהתבטא בעיקר בקרקפת וגרם לי לגרד חזק..
זה לא היה נשלט..
קיבלתי טיפול ועדיין מקבלת כשהתופעה חוזרת וזה הקל עלי מאוד..
שווה ממש לבדוק..

תודה. לא הייתי מעלה בדעתי שיש אפשרות לפסוריאזיס רק בקרקפת... מעניין. אבל האם היית מגרדת ומתעסקת בידיים ומחטטת באף וכדו' או רק מגרדת בקרקפת?

אני בחורה בת 20 וככה גילו לי פסוריאזיס בקרקפת...כדי לבדוק אצל רופא עור!!!

קושי לימודי, חברתי, וכד'? אמרת שזה מחריף בשעת לחץ.. 

מתח נפשי יכול לגרום להרבה תופעות. אולי אפשר לשאול אותה בעדינות אם משהו מציק לה.

גם לפני כמה חודשים פשוט היתה שעות מגרדת בנקודה מסוימת בראש בהתחלה חשבתי כינים בדקתי ולא היה, המשיכה והמשיכה לגרד בדקתי שום וכל פעם שבדקתי היא פשוט צרחה עד שהזזתי לה את השערות ואז גיליתי פצע מחריד מדמם, נראה כמו הרפס.
לקחתי לרופא משפחה הביא משחה ולא עזר כ"כ.
אבל בכל זאת המשכתי לשים לה. אח"כ פתאום אני מגלה מבין גולות פנימיות בעורף נלחצתי ממש, טסתי לרופא עור אמר שזה פצע ממשפחת ההרפס לא זוכרת את שמו הטיפול שהרופא משפחה לא היה טיפול יעיל. הרופא עור נתן את הטיפול המתאים כולל אנטיביוטיקה וב"ה עבר לכמה חודשים עכשיו חזר הפצע שוב קניתי את התרופות ועזר פלאים הבנתי שזה פצע שחוזר על עצמו, לצערנו.
שמתי לב שבחודשים האחרונים היא כל הזמן מכניסה אצבעות לפה, כאילו מוצצת אצבע אבל לא את האגודל את שאר האצבעות. את כל זה אני מקשרת ללידה האחרונה שלי לפני שנה כי מאז הדברים האלו התחילו לקרות.

ממש תודה. אתם פותחים לי כיווני מחשבה. היום כבר יש לה 3 פצעים והיא אומרת שהצורך לגרד חזק ממנה.  אפשר לומר שהיא אולי קצת לחוצה אבל לא משהו מטריד לדעתי. סתם חיים זורמים נורמטיביים. אם יש עוד רעיונות אשמח לשמוע.

לאחיינית שלי (לא מאחלת לאף אחד) יש אסטמה של העור 

וזה מתבתא בגירודים בלתי נשלטים ומרוב גירוד יורד לה כל הזמן דם

הייתי ממליצה לך לבדוק את זה

בילדות גירדתי את עצמי כמו שאת מתארת. בגיל ההתבגרות זה כמעט נעלם, היה מאד מינורי אבל חזר ביתר שאת אחרי גיל 40. בדקתי אלרגיות , ולא נמצאו, ניסיתי לבדוק האם שינוי בתפריט עוזר , והייתי הרבה  אצל רופאי עור. אחד אמר לי שזה ממתח , אולי , אבל לזה אמור להיות פתרון, אחר אמר דרמטיטיס - כלומר גירוי עור לא מוסבר, ולאחרונה רופא הסביר לי שזה פשוט נטייה גנטית. הפתרון המניעתי הוא לשמן את העור כמה שיותר (קרם גוף, אני משתמשת בוזלין אינטנסיב) ובתקופות שזה מתפרץ להשתמש במשחה עם מרשם  (אלוקום) שמכיל קורטיזון. לא אוהבת להשתמש בתרופות , אבל זה חיצוני ולפעמים באמת אין ברירה.

בעוד דברים ולא רק בגרד. הייתי חושבת על הכיוון של טיקים. יכול להופיע בכל גיל. תפני לנוירולוג.

הומאופתיה למשל זה טיפול עומק שיכול לענות על קשיים רגשיים או פיזיים כאשר הרפואה הקונבנציונלית מחשיבה את המצב כתקין.

ד"ר איב סרוסי, טיפולי ולימודי הומאופתיה, ברמת הגולן 1

 

מכירה אישית הרבה שעזר להם,

טיפול אחד מקסימום שניים שלושה.

 

במשפחה שלנו יש בעיה פיזיולוגית של הרטבה לילית ועזר כמעט לכולם ב95 אחוזים בערך

את השיר של דים דים דים...

והשבת התלהבה גם מ"שלומחלם".

משבת אנחנו שרים שלום עליכם כל לילה.

סיפרנו לאמא שלי והיא ניסתה לנחש והתחילה לשיר "הבאנו שלום עליכם". נקרענו!!

זה עובר עם הגיל. היום אני צריכה לריב איתם על כל ביס... 

ולשניהם - קפלות

לגו

מגה בלוקס

סודוקו, rush hour, 

אבל זה משחקים לשעה וזהו לא כפי שכתבת "הכי הרבה זמן".

 

לא קופסא אבל מעסיק מאוד - פליימוביל לסוגיו, לגו, קליקס, קפלה, קשיות.

 

שכולם יושבים ומשחקים ביחד.

תודה לכולם , גם מה שמתאים לגילאי בי"ס

קוקו-טאקי, חתחתול, ג'אנגל-ספיד, פרצופונים, זנזיבר

יש כל הזמן משחקי קלפים חדשים בסגנון הנ"ל

מעולה לבנים.

 

ואפשר לחפש בחנויות משהו כזה לבנים צעירים יותר.

ואני מכירה את הקטע שהיא קמה באמצע הלילה לשעתיים.

זה קורה אצלי בגיל שמונה חודשים, קבוע.

אין לי אלא לומר לך- תעשי מה שאת יכולה כדי להרדים אותה חזרה, אבל בעיקר- זה פשוט יעבור...

כי לוקח זמן עד שזה מגיע
מקס סטוק ודומיו יש מלא דברים זולים
משחק ומחשבה בתלפיות - לא הכי זול, אבל אפשר למצוא איכותיים ולא יקרים (גננות ומטפלות קונות משם)

כדורים
מכוניות
בובות
משחק השחלה ממטרנה
דופלו (לגו גדול)
חיות מפלסטיק קשיח - ולעשות את הקולות שלהם
צבעי ידיים אם הוא אוהב
בועות סבון
מגנטים - על הדלת, אפשר לקנות רצועת מגנט ולהדביק אליה פקקים של בקבוקים או צורות מסול/פוליגל

ממש עזר לי!

ותני לו כפות בשביל לדפוק עליהם.
סירים, קופסאות פלסטיק, בקבוק עם מים, קרטונים וכדומה...
שלי אוהבת מאוד מברשות שיניים ומכחולים. גלילים של ניילון נצמד ועטיפות מקרטון.

לק"י

ואוהב לשחק בלגו (הגדול).

אני גם מחפשת מה לחדש לו...פ

לק"י

רקשלפאזל היחיד שיש לו הוא כבר איבד חלקים.
צריך לקנות עוד כמה...

יש פה בתמונה למטה חלק מהמשחקים שיש לנו בבית,
בובות (כל הסוגים) וכדורים של ברכת כדורים גם מאוד אהוב אצלנו
יש גם המון פאזלים במשחק ומחשבה (ובמחירים בסדר, יחסית... יש מצב שבדרום תמצאי ביותר זול, יש בניר גלים על יד אשדוד חנות מעולה- לא יודעת את השם שלה או שעות פתיחה אבל יש המון דברים לגננות שם)

רק אם יש לך כח לב- ל -א -ג -ן. אני שומרת אותם בשקית (100 כדורים) סגורה ורק כשיש לי מוזה אני מוציאה להם והם מתלהבים.

משחק משושים עם לוח (את שלי העסיק בלי סוף)

בימבה גוק

מכוניות 

תוספת ללגו של אנשים בית ורהיטים

קופסת סימלאק מחוררת שצריך להשחיל בתוכה מקלות רופא

או למתקדמים - קופסת תבלינים שצריך להשחיל לתוכה גפרורים.

 

 

כמו שש.א הלוי המליצה.
ותחת השגחה לשלוף מדי פעם פלסטלינה וטושים ומדבקות ודף נייר.
הם גם מאוד אוהבים לשחק בחול בגיל הזה, את יכולה לקחת אותו עם דלי וכפות לגינה ולחצר ומובטח לך שלא ישתעמם.

אולי בכל זאת משהוא....

אלפ....

אבל באינטרנט לא ראיתי איזכור לזה

כל האזור סביב קרית שמונה - הדן, החצבני, חורשת טל, שם נעים וקריר גם בקיץ.

שמורת החולה היא נפלאה ויש מסלול נוח לעגלות. יש שמש אבל זה על אגם, אולי זה בכל זאת נעים.

אגמון החולה עלול להיות פחות מוצלח כי אולי אין עכשיו ציפרים וזה די חם.

מתאים לעשות גם מסלולים קצרצרים במים? שכחתי לציין שהבחור יונק אז נהיה עם בקבוקים שאובים והנקות..

אתם מתכננים לשים את הבחור הנכבד במנשא, נכון.

במים לא רואים על מה דורכים ואפשר למעוד קצת.

כשאת הולכת לבד את אפילו לא שמה לב לזה. כשאת עם מנשא עלייך כל נפילה או חצי נפילה עלולה להיות מכה לתינוק. חבל להסתכן.

הולכים בזהירות , אי אפשר לעצור את החיים כי יש תינוק, ברוך ה' , הסתדרנו ואפילו הרטבנו קצת את התינוק שגם לו יהיה נעים

שנים לא עשיתי מסלולים במים, אולי מהתיכון..

וגם סתם מסלול ראוי לשמו לא עשיתי כמה שנים.

כיף לכם!

אנחנו עשינו הכל עם הקטנטנים.הם נהנים מהאויר ומהמים שמשפריצים עליהם.
לגבי ההנקות והבקבוקים-אני בטיולים רק הנקתי מהסיבה הפשוטה שההתארגנות סביב בקבוקים היא מעיקה.מקפידה לשתות טוב ולאכול וכשהקטן דורש את שלו עוצרים בפינה נחמדה לכמה דקות מנוחה. אם נורא חם אפשר לשלב בקבוק עם מעט מים.

כי זה גם מגניב אותם, וגם זה נעשה כאילו באובייקטיביות.

וגם- עדיף לקבוע מראש בסמכותיות מי יהיה למעלה.

שיקוף: רבקה'לה מה את רוצה? לישון למעלה. ומה אתה רוצה שמעון? גם רוצה לישון למעלה.

אהה, אז יש פה שני ילדים שרוצים לישון למעלה.

יש לכם רעיון לפתרון?

אם הם לא נותנים רעיון- את יכולה לתת רעיון. מנסיוני- לילדים יש פתרונות מגניבים לפעמים.

העסק מסתיים רק כשמוצע רעיון שמתקבל על דעת כולם וכולם הולכים לישון בשמחה.

 

כתבת שהלימוד להבא כבר נלמד, מה הוא? איך תנהגי בפעם הבאה?

אשמח גם לשמוע ולהחכים למצבים כאלה.

 

ואיך זה הסתדר בסוף? מסקרן

 

אני מקווה שאת לא מבואסת מדי. ההצעה הראשונה שלך הייתה הגיונית וסבירה לגמרי. לוקח לאימהות כמה שנים לעשות את הסוויץ' בראש וללמוד לזהות מראש את המצבים שבהם מה שפשוט וחלק אצלנו המבוגרים הוא בשביל ילדים עניין גדול וחשוב - ולהיערך בהתאם.

מבחינתי, מה שאני משתדלת להיות מודעת אליו במצבים כאלה שפתאום יש עניין גדול סביב משהו שלא תכננתי - הוא שהמצבים האלה הם חשובים, חשובים ביותר, ושהרבה יותר מלמצוא פתרון שיעבוד, חשובה בהם הדרך להגיע לפתרון. חשובה, מלמדת, חינוכית. שבעצם מצבים כאלה שפתאום נתקלים בהם באמצע החיים ומשבשים לנו תוכניות - הם הם ההזדמנויות לחינוך אמיתי, יותר מכל מיני שיחות יזומות.

ואני מאוד בעד התיווך שהציעה בת 30. כמה שפחות לבוא אליהם עם פתרונות מוכנים מראש, כמה שיותר עם נכונות להקשיב. חשוב מאוד בעיניי. לא תמיד אני זוכרת בזמן אמת ליישם...

 

 

הלימוד נלמד על דרך השלילה, לא לוותר לגדולה על פיתרון כי "היא תפסה" וזה יותר נח. לחשוב רגע, ולהראות להם שגם לי חשוב שימצאו פתרון טוב...

לגבי איך שזה הסתדר, הגדולה פשוט לא הלכה לישון בסוף, והקטן נרדם... לא משהו מבחינתי. לא בגדר פיתרון, בכל מקרה.