פורום הורות (עמוד 166)

אם אתם מכירים אנשים שהספה יכולה להיות רלוונטית עבורם נשמח שתעבירו.

תודה!

לדעת למי מתאים ולמי לא..

נשמע לי מוכר מהגדול שלי
עכשיו הוא בן 3 וזה כבר לא ככה, אבל דיי הרבה זמן הוא היה סביב האוכל ממש כמו שתיארת
תמיד רוצה, תמיד עוד ובנוסף- בולס את האוכל כאילו לא אכל חודשיים (כשהארוחה האחרונה היתה לפני עשרים דקות..)
האמת היא שאני לא עשיתי עם זה כלום, נתתי לו כמה שהוא רצה. הוא גם רזה יחסית אז זה פחות הטריד אותי (חוץ מעניין הבליסה שניסיתי לומר לו, שצריך להנות מהאוכל ולא לדחוס כמה שיותר מהר לפה..)
עכשיו זה כבר לא ככה, וזה ממש עבר לו לבד, למרות שנשארה לו הסקרנות לגבי טעמים- רוצה לטעום כל דבר חדש, שבעיניי זה מבורך..

אם בכל זאת זה מרגיש לך מגיע ממחסור ריגשי הייתי מנסה אולי דיקור סיני או הומיאופתיה.

אני התייעצתי עם חבר של המשפחה (שהוא פסיכולוג ילדים)
והוא אמר שצריך לשים לב אבל זה לא מדאיג,זה סקרנות..של הגיל!
-הבת שלי דובי קטן..לכן קצת דאגנו-
בהצלחה!

אז גם הבת שלי רוצה כל הזמן לאכול וטוענת שהיא רעבה. למזלי היא רזונת אז מבחינתי שתאכל כמה שהיא רוצה.

אבל!
אני משתדלת ליצור סדר בארוחות.
ארוחות אוכלים במשותף. אין מצב של אחד אוכל ושני מסתכל (גם לא אבא ואמא. אוכלים יחד כולם)
כשהיא אומרת שהיא רעבה אני מציעה פרי או ירק וגם שתיה. לפעמים בעיקר בגיל הקטן הם לא מזהים את התחושה בבטן כרעב ולא יודעים להגדיר אותה והם צמאים ומפרשים כרעב.

ולשחרר. תני לה. אל תצרי שליליות סביב האוכל.

 

 

אני אפתח בוידוי קטן-

שממש קשה לי עם אנשים שמנים

לא עם המראה, אלא עם מה שזה משדר

איזשהי חוסר איכפתיות מהגוף

וממה שאני מכניס אליו..

זה תמיד דחה אותי.

 

לא משנה

שהקב"ה גלגל ככה

והתחתנתי עם אדם שהוא קצת שמנמן

ולא תמיד אכפת לו מה הוא מכניס לגוף

והמשפחה שלו בכלל דובונים;)

 

אז אני פשוט פוחדת

שהיא תהפוך להיות שמנה...

ואני נגעלת מהתכונה הזו 

שכל הזמן מחפשת אוכל וחושבת אוכל

ובוכה אם היא לא מקבלת עוד קוביית שוקולד בכי תמרורים

ושתבינו שוקולד הוא נדיר פה

רוב הזמן זה בכי על עוד תמר

ועל עוד קרטיב שאני מכינה מרכז תפוחים טבעי...

אבל יש גבול..

אי אפשר 10 תמרים

ו-3 קרטיבים

כשלפני 10 דק' סיימנו צהריים...

 

אז אולי זו עבודה מול עצמי?

איך אני אעשה את זה?

 

ואני נורא רוצה לשחרר...

באמת!

 

 

 

שמן לא אומר לא אכפת לו.



אדם שמן לא אומר שהוא אדם שמזלזל בבריאותו או שלא אכפת לו מהמראה שלו.
ואם מראה של אנשים שמנים מגעיל אותך ודוחה אותך תעשי שינוי במחשבה.
כי אדם נמדד על פי מידותיו ומעשיו ולא על פי מראה חיצוני..

נמוך, כפוף מתולתל וכד' וגם לאכול יותר יכולה להיות נטייה. וזה ממש לא מגעיל, גם אם לא מוצא חן בעינייך אישית.  אז כדאי לעבוד על עצמך שגם אם זה לא הטעם שלך- זה ממש לא נורא. גם ביחס למשפחת בעלך וגם לבת. מותר לה לא להיות רזה (למרות שלגמרי לא  בטוח שלא תהיה כזאת. אבל לא להיבהל מהאפשרות).

אני מזדהה איתך מאד! 

גם לי יש היסטריה סמויה כזאת שיהיו לי ילדים שמנים.

(מפחדת בעיקר מהבעיות החברתיות שזה יוצר בגילאי היסודי, מהביטחון העצמי)

 

אני חושבת שהגישה שלך שזה מראה על חוסר אכפתיות וכו' - שגויה!

זה כמו לראות אדם מעט עצבני, ולומר שהוא לא רוצה לעבוד על המידות... 

 

אלא שבגלל שזה בא לידי ביטוי בגוף עצמו, יש לנו פחות יכולת הכלה ואמפתיה כלפי שמנים.  כאילו מהם היינו מצפים למגר את המידה הרעה שלהם (בשונה מכל בעלי מידה רעה אחרת) זו עבודת מידות כמו כל מידה -- תאוות האכילה. וזו עבודה מאד מאד קשה! עד בלתי אפשרית (במקרים שזה מושפע מגנטיקה חזקה וסיבות הורמונליות וכו') אז קודם כל תתחילי לשנות תפיסה בנקודה הזאת. במיוחד אם יש לך קרובי משפחה, בעל, גיסות וכו' - תתחילי להבין שהם אנשים לא פחות טובים ממך. זה נסיון גדול מאד. ולהסתכל עליהם יותר חיובי

 

והדבר העיקרי - 

לדעתי אחת הסיבות הכי גדולות להשמנה (לא מחקרית, אלא מנסיון אצלי, ומדיבור עם הרבה) היא חוסר היכולת של הסביבה לקבל אותם כמו שהם. ובעיקר - מכיוון אמא!!!

אמא שאומרת לילד לא לאכול כי קשה לה לראות שהוא שמן. יוצרת אצלו חוסר בטחון עצמי, ייאוש מעצמו, תסכול.. ולאן הוא ימלט? שוב לאוכל... כי זה הנסיון שלו!

במקום זה צריך ליצור הרגלים נכונים, ושלא יהיו בבית מלא ממתקים ודברים משמינים

[כן, זה לא חכמה שבגלל שאחים שלו רזים לדוגמא, הם יכולים לאכול המון חטיפים (או תמרים זה לא משנה) והוא - גם אם לא אכל שבוע - יסתכלו לו בצלחת!! המצב הזה מחמיר את ההשמנה.]

 

שימי לב - הוא עוד קטן, אבל החוויוה שתצרי אצלו בנפש בהקשר למזון, שמנסים לחסוך ממנו אותו - תחקק בו לכל החיים, ועלולה להחמיר מאד את המצב.

 

בהצלחה!

הבן שלי מגיל חצי שנה אוהב לאכול. הבעיה שלא הבינו שהוא לא צריך כמויות מסחריות. נכון שלא צריך לחסוך ממנו אוכל אבל צריך מינונים ... וזה חשוב!!!! הרגלי אכילה נכונים זה לכל החיים. זה התחלת גבולות ברורים. במקרה של הבן שלי הוא לקח את האוכל צעד קדימה והפך אותו למנגנון הגנה. קשה לו משהו כמו עייפות תני לי אוכל.אני קבלתי מכה תני לי אוכל. אני עושה בטיטול קקי תני לי אוכל. כל פעם שלא נעים לו הוא דורש אוכל. זה בעיני טעות !!!! הרי מה הוא צריך?? אוכל ? הוא רוצה שאני ישים לב אליו ויוריד ממנו את הגירוי הלא נעים. זה ממש קשה לדעת אצלו אם זה המנגנון הגנה או רעב ולכן יש לו לוז מוקפד של אוכל . אני לא מרשה לו יותר אוכל!!! ככה הוא רגוע יותר ונינוחה עם הגוף שלו.(אחרת הוא עושה בטיטול מלא קקי ויש לו רגישות מוגברת באזור ). צריך לא לפחד ולומר אתה לא אוכל עכשיו. ושתדעו שדברי מגובים באנשי מקצוע. אחות מוסמכת בטיפת חלב ומישהי שמטפלת בבעיות אכילה לנוער. כן הרגלים מגונים מתחילים הגילאים הצעירים. הסביבה לא מקבלת את זה שאני מגבילה אותו . אבל מי רואה את הסבל שלו??? את הצרחות והבכי שכואב לו באזור מרוב אוכל ... כאבי בטן וטיסוק אדום....

המדענים והרופאים עדיין לא מבינים לגמרי את כל הענין המורכב הזה.

אבל, יש כמה דברים שכן יודעים. היום יודעים שמה שמשמין זה לא כמות האוכל אלא סוג האוכל. ליתר דיוק: הפחמימות. רוב האנשים, ירזו אם יפסיקו לאוכל פחמימות [מאכלים מקמח וסוכר]. אפילו פירות יש לאכול בצורה מוגבלת. לא יותר משני פירות ביום -- כי הפירות מכילים סוכר. מותר לאכול ירקות [בעיקר ירוקים] כי הם מכילים מעט פחמימות. את הסידן אפשר לקבל מגבינה צהובה בכמות מוגבלת. מקסימום 8 "דפים" של גבינה צהובה. גם בסרדינים ובטחינה יש סידן. בחלב יש יותר סוכר. בשביל הרבה מהנוטים להשמין כמות הסוכר בחלב היא מוגזמת. אם אי אפשר, אז אפשר לקבל את הסידן מתוספי מזון שקונים בבית המרקחת. בדרך כלל, סידן סיטראט, מגנזיום וויטמין D. היחס בין הסידן למגנזיום צריך להיות יחס של 2 סידן ל- 1 מגנזיום. ביום יש לקחת 1000 מ"ג סידן ו-500 מ"ג מגנזיום ו-400 יחידות בינלאומיות של ויטמין D. את שלושת החומרים הללו אפשר להשיג בגלולה או בכדור אחד. כדאי אבל לחלק לפעמיים או שלוש פעמים ביום כדי לא להכביד על המערכת הגופנית ולשתות עם זה כוס מים בכל פעם. מה שמעניין, אבל מרגיז, זה שהפחמימות גם מעוררות תיאבון לעוד.

קיצורו של דבר: מי שיש לו נטיה להשמין, אל יאכל: עוגות, סוכריות, שוקולד וכו'. אבל גם יימנע מלחם [גם מלחם מלא !], אורז, תפוחי אדמה, פסטה [איטריות], קטניות, דייסות וכו'. יש לצמצם את מספר הפחמימות ל-20 גרם ביום, ואם לא יורדים, יש לרדת ל-10 גרם ואף יותר וגם לא יזיק להיוועץ ברופאים כי יתכן שמדובר במחלה רצינית יותר. מותר לאכול בשר, ביצים, דגים ועופות כמעט בלי הגבלה. גם ירקות ירוקים כמו סלרי, פלפל, שעועית ירוקה,כרוב וכו'. מותר לאכול שומנים. שומנים הכי פחות משמינים !

תכיני לבעלך מאכלים טעימים מהרשימה המותרת ותראי שהוא כבר לא יהיה שמן [אם הוא יימנע מהפחמימות].

 

ראשית הזדהות, כי גם לי יש ילדון שאוכל המון, וגם לי קצת לא נעים שעם כל הברכה והחסד שבכך - יש גם קשיים שלי. לא תמיד פשוט לקבל כל כך הרבה ברכה משמים... אני מזדהה עם הקושי, וחושבת באופן כללי שנכון שתיתני לעצמך לגיטימציה לכך שקשה לך. זה בסדר. את בסדר.

לגבי לעבוד על זה - אדרבה. בשביל מה הגענו לעולם הזה אם לא בשביל לעבוד? הרי הנקודות האלה של הקשיים שפוגשים אותנו הם בדיוק המקומות שה' קורא לנו מתוך המציאות, מזמין אותנו למצוא את המסלול הפרטי שלנו לעבודתו --- אבל בחיוך ובשמחה, לא בביקורת עצמית.

 

אם את יכולה לאפשר לעצמך את זה אני ממליצה מאוד על תהליך אימון עם עירית לוי. יש לה גישה מיוחדת מאוד, שאני מרגישה שהיא פשוט נכונה ועובדת. למדתי ממנה המון.

 

נקודה קטנה אחרונה: האם עלה בדעתך שיכול להיות כאן עניין בריאותי? ניסית לבדוק? אני יודעת שיש כמה כיוונים אפשריים: פרזיטים במעיים, ענייני בלוטת התריס, ועוד. ניסית להתייעץ עם רופא ילדים?

 

הרבה הצלחה לך.

 

גם בעלי שמן וזה מפריע לי.

לגבי הילדה מכירה עוד כאלה בגיל הזה זה גם סקרנות ועוד דברים רוצים להיות גדולים..

זה נורמלי לדעתי במיוחד ממתקים ומתוקים.

 

היום הוא אוכל נורמלי לגמרי.
תשתדלי לתת לה אוכל מאוזן ובריא כמה שיותר ומאוד יכול להיות שזה יפסיק בשלב מאוחר יותר.
אני לא ייחסתי לזה חשיבות וזה עבר.

נתחיל בהזדהות..
בני הבכור המתוק היה קצת כזה.. אני זוכרת שאחי קרא לו סיר בלי תחתית..

רציתי להגיד לך שהילדים שלנו בחושים המיוחדים שלהם הרבה פעמים עולים על חולשות שלנו ומתוך כך מחפשים צומת לב דרכם.
נראה לי שהבת שלך מאוד חכמה וקלטה את זה בגייל קטן.. היא מבינה שיש פה עניין לא סגור והיא בודקת האם את מוכנה להכיל אותה גם כשהיא הולכת לכיוון הזה..
אני מציעה לך להתייעץ עם מישהו שמבין ומכיר אותך (אמא,אחות, חברה, בעלת מקצוע)
לדעתי הדרך הכי נכונה היא לא להבהל. לשמוח בילדה כמו שהיא ולתת לה מלאאא אהבה.. בהצלחה!

 

 

כל מה שנאמר פה פשוט חשוב ומעורר אותי מללא למחשבה.!!!!

 

בעקבות ההתכתבות פה אמרתי לעצמי זהו היום אני משחררת...

לא מעירה, נותנת לה בכיף מה שהיא מבקשת...

וזה היה פשוט קשה!!

 

ואז הלכנו לסופר והיא ראתה שוקולד (היא לא באמת ממש מכירה את זה, טעמה פעמים ספורות)

והיא ביקשה אז קניתי לה ואמרתי שאוכלים רק בבית 

וכל הדרך היא דיברה וחלמה עליו

ובבית נתתי והסכמתי רק קוביה אחת

ואז היא רצתה עוד, אמרתי שזה לא בריא לה...

 

ולפני שהיא הלכה למנוחת צהרים

היא ביקשה פסטה לארוחת צהריים

אמרתי בשמחה ואכן הכנתי לה

 

ואז מיד אחרי הפסטה

הכנתי עוגיות לשבת

היא רצתה שוקולד צ'יפס לנשנש

ועוד ועוד ועוד

עד שנאלצתי לעצור אותה..

 

ואז פתחתי את המקרר והיא  ראתה גבינה

אז היא ביקשה גבינה

נתתי טעימה בכפית

ואמרתי שזהו..

 

ואז העוגיות נאפו

והיא כמובן רצתה לטעום...

אחת אחרי השניה

שלוש ברצף

עד שפשוט נגמר מה שהשארתי לנשנוש..

 

ואז נתתי לאחותה הקטנה אגס

והיא רצתה גם..

 

כל זה עד השעה 16 בערך...

 

שלא לדבר על הבקשות לצימוקים וחמוציות וחלב

שדחיתי...

ושלא לדבר על זה שלא הצליחה להרדם הערב

ואז התיישבה איתנו לארוחת גורמה עד 9 בלילה

כשהיא כבר אכלה קודם כמובן...

 

כמובן שאני מרגישה אחרי היום הזה

שלא באמת הצלחתי לעמוד במשימה שהצבתי לעצמי..

 

לגבי מי שהעיר, היא אכן ילדה מאד חכמה

וייתכן מאד שמרגישה את נקודות החולשה שלי...

 

האם לדעתכם לא הייתי צריכה להעיר בכלל??

אני לגמרי רוצה להגיע למקום כזה

אפילו לפחות אצלי בנפש..

 

ובהתהוות, מי זו עירית לוי

מה תפקידה בכוח?

 

אגב, אני נשואה לפסיכולוג

כך שיש מי שמנתח את העבר, העתיד והווה שלי כאן

 

 

 

 

 

 

שילוב של "גם אני רוצה" ושל משיכה לא נגמרת לאוכל.

כשהיא תהיה יותר גדולה תוכלי להגביל אותה בצורה שהיא תבין "אני מרשה עוגיה אחת ביום. את יכולה עכשיו או אחה"צ". או "את רוצה גבינה? בשמחה, בארוחת ערב".

תוכלי גם בעתיד להסביר לה על אבות המזון ועל איך אוכלים נכון.

ובינתיים- אם יש דברים שנראה לך מזיקים לה- אז לדאוג שלא יהיו בבית או שלא יהיו בכלל בטווח הראיה שלה, ולהציע לה חלופות. "עכשיו לא אוכלים עוגיה, את יכולה לאכול מלפפון או גזר" (אצלי זה עובד...הן מכרסמות מלפפון בשמחה)

 

זה מאוד קשה לא להעיר. במיוחד שזה יושב לך על נקודה כואבת אצלך. אבל (ואני אומרת גם לעצמי...) כדאי להתגבר ולנסות לא להעיר. כי בסופו של דבר זה יכול ליצור ענין של מתח ומאבק סביב אוכל וזה מיותר לגמרי.

 

נשמע קצת מפחיד

 

וברצינות: למיטב ידיעתי (המועטת, אני לא מהתחום) פסיכולוגיה ואימון הם מקצועות שונים לגמרי זה מזה, באים לענות על צרכים שונים, עובדים בדרכים שונות, חותרים ליעדים אחרים... זה לא אומר דווקא שיש ניגוד ביניהם, אלא הם פשוט מכסים תחומים נפרדים.

כמו שכתבתי, עירית היא מאמנת אישית שאני אוהבת ומעריכה מאוד. את יכולה לקרוא דברים שלה בכל מיני מקומות ברשת, למשל כאן, ולראות אם דרך ההסתכלות שלה מדברת אלייך.

 

ולראות האם זה נכון לאכול כל כך הרבה הגילאים האלה... ואני לומדת גיל הרך.....

היא משחקת? מפעילה את עצמה?

אני הייתי במרפאת הפרעות אכילה מסיבה הפוכה ושם הדגישו במיוחד לתת ארוחות מסודרות כל שלוש שעות.

יש לה סדר יום?

אפשר לפתח איתה שיחה

מה שנוגע לילדה, קודם כל, חשוב לדעת אם משקלה תקין. אבל, בכל מקרה, עליך להיוועץ ברופא בקשר לזה שהיא אוכלת בלי הפסקה כל היום [אם זה באמת נכון, ולא רק לך זה נראה כך בגלל הפחדים שלך מאפשרות של השמנה] . צריך לברר אם אין כאן בעיה רפואית. מהילדה, יש למנוע רק את הפחמימות הממש רעות כמו ממתקים, עוגות, איטריות ואורז. גם את זה, אין למנוע כשיש מסיבה או כשמבקרים אצל ידידים וכולם אוכלים ורק מבתך מונעים את זה. זה יגרום לזה שהיא דווקא תימשך לזה ועלול לגרום בעיות נפשיות.

תני לה לאכול בשר, עוף, דגים, ביצים בלי הגבלה [אבל בלי תוספות פחמימתיות בתוך הבשר או הדג].

בגילה, לא רצוי להגביל את הפירות והחלב.

מה שנוגע לילדה, קודם כל, חשוב לדעת אם משקלה תקין. אבל, בכל מקרה, עליך להיוועץ ברופא בקשר לזה שהיא אוכלת בלי הפסקה כל היום [אם זה באמת נכון, ולא רק לך זה נראה כך בגלל הפחדים שלך מאפשרות של השמנה] . צריך לברר אם אין כאן בעיה רפואית. מהילדה, יש למנוע רק את הפחמימות הממש רעות כמו ממתקים, עוגות, איטריות ואורז. גם את זה, אין למנוע כשיש מסיבה או כשמבקרים אצל ידידים וכולם אוכלים ורק מבתך מונעים את זה. זה יגרום לזה שהיא דווקא תימשך לזה ועלול לגרום בעיות נפשיות.

תני לה לאכול בשר, עוף, דגים, ביצים בלי הגבלה [אבל בלי תוספות פחמימתיות בתוך הבשר או הדג].

בגילה, לא רצוי להגביל את הפירות והחלב.

באופן כללי, רצוי שתדעי שפחמימות מעוררות תיאבון [יש להן "טעם של עוד"], ואילו חלבונים [בשר, ביצים, עופות, דגים] ושומנים אינם מעוררים תיאבון מעבר לצורך בסיסי להשקיט את הרעב.

יש לי שתי ילדות שלא אהבו מרוסק.

נתתי חתיכות קטנות של ירקות מבושלים, פרות רכים, לחם, אפונה וכו'.

נסי גם לחם קציצות פשטידות תפו''א ירקות חתוכים מהמרק ...מה שאתם אוכלים...

שאני מפחדת לתת לו משהו לא מרוסק כי
הוא פשוט מקיא כשיש חתיכות אפילו פיציות

יש רשת לפירות שאפשר לקנות ואז הוא מחזיק ויוצאות חתיכות קטנות

זה מן רשת שמכניסים לה אוכל. אני הייתי מכניסה חתיכות של פירות וככה הוא למד לאכול בלי סכנה..
אפשר לקנות בסופר פארם.
בהצלחה!

שפשוט לא רצה לאכול. וזה הטריד אותי מאד. וחברה אחת אמרה לי: אל תדאגי, כשיהיה רעב- יאכל.
ואכן כך קרה, כשהיה רעב, לקח עוד כמה שבועות עד שהחלב שלי כנראה כבר לא הספיק לו, התחיל לאכול הכל.
נראה לי פשוט סבלנות!

הבת שלנו בת שנה וחצי באותו מצב עד עכשו אוכלת מרוסק וחתיכות מאוד קטנות.
בבדיקת גסטרו גילו שיש לה ושט מאוד צרה ולכן היא מקיאה..
מקווה שאצלכם זה לא כך,רק חדוב שתדעי שיש גם דבר כזה.
הכי מתסכל שאנשים לא מבינים, צוחקים לפעמים שמביאים לה חתיכות קטנות ולא קולטים שאם לא היא נחנקת ומקיאה

יש לי חברה שעברה הטרדה מצד אחיה, מגיל 8 בערך.
לקח זמן לגלות את זה😞

בשרותים היא עם דלת סגורה, רק אמא נכנסת אם צריך

היא מתלבשת בחדר

לא מסתובבת בסלון ערומה

וכד'

מספיק גדולה כדי להבין וליישם.

אלא שצריך לחשוב טוב על מתן גבולות ושלא יתפתח בעתיד למקומות לא נכונים.

 

ולמי שהגיב על האפשרות שהוא עבר משהו - האם יש לכם רעיון איך לדובב על כך?

ההוכחה היא שרוב הבנים לא ככה.

ואיך לדובב- כדאי שתתייעץ עם מבינים בתחום. 

אנחנו כאן לא מכירים את הילד וחבל שניתן עצות שיכולות רק להרוס.

תפנה למומחים בתחום של הטרדות מיניות או מטפלים רגשיים ותשאל למה זה קורה, האם יכול להיות מפני שמשהו עובר עליו ואיך אפשר לדעת.

ממה שאני יודעת, אחד הסימנים לילד שהוטרד זה בדיוק מה שאתה מתאר.

אבל זה סימן אחד מתוך מכלול סימנים ולכן כדאי באמת לדבר עם מיי שמבין בזה ולראות האם יש עוד סימנים.

אם שללתם הטרדה- לנסות להבין למה זה כן קורה כי זה באמת לא דבר נורמלי.

זה מתאים לגיל קטן יותר. לא לגיל 10.

מתחילה התעוררות

הוא מקבל פתאום דחפים

והוא אפילו לא מעבד או מבין

ולכן אני חושב שרק צריך להפריד 

עדיף ע"י הסחת דעת עקיפה

 

קצת באינטרנט מסונן.

לא נראה לי משם

אז זה מסובך יותר..

 

אולי מילדים אחרים-

שחשופים יותר

 

אם לא- אולי טבעי ואולי לא. נשמע שחורג מן הנורמה. השאלה מדוע. פעמים שזה לא מוסבר- ובכ"ז יש לנתב את הילד.

לא להכניס לראש סרטים שלא קיימים- גם חשוב- כדי שההורים יישארו שפויים-

בין היתר כדי לטפל ברוגע ושיקול דעת בילדים.

-

לבדוק!

 

בהצלחה

כי זה באמת עלול להיות סימן!

 

להתייעץ עם מישהו שמבין, 

 

כמה שפחות לחכות עם זה, כי ככל שהטיפול מגיע יותר מהר זה ייטיב עמו יותר בע"ה.

הגוף שלו, האברים שלו.
לבנים יש פין לבנות יש פות. (לקרוא בשמות)
יש אברים שכולם רואים ויש אברים שאנחנו שומרים עליהם ולא חושפים אותם בכל מקום וזמן. (גם הבטן והגב מכוסים)
לכל אחד יש גבול לגוף (אפשר לתרגל ילד להתקרב לילד ולראות עד איפה זה נעים לו, יש ילדים/אנשים שמרחק חצי מ' מהגוף שלהם זה כבר יותר אי נוחות ויש כאלה ש10 ס"מ או סנטימטר) וכל אחד צריך לדעת את הגבול שלו וגם את הגבול של השני.
לשמור ולכבד את הגבול של האח/אחות/הורה/חבר ובפרט לשמור, לכבד, לא לגעת, לא להציץ בשרותים או מקלחת. כל אחד שומר על הגוף שלו ושל האחר.
אולי מכאן יבוא גם שיח מצידו, שאלות, אמירות- להיות קשובים ולא להבהל.

להסביר ולתמלל שוב ושוב ולשים גבול- לא נוגעים באחות. זה לא נעים לה! זה אסור (חיבוק הוא לא דבר נורא לכשעצמו אבל היא צועקת והגיל בהחלט לא מתאים החיבוקים הללו).
חישוב להראות גם לאחות שאתם מטפלים בעניין ושומרים עליה. שלא תפחד לבוא אליכם ולדבר אתכם אם חו"ח קורה משהוא.


בהצלחה

אולי כדאי פשוט להרגיל אותה להתלבש בחדר לבד, או בחדר האמבטיה.

 

בלי לעשות ענין. פשוט לומר לה, מתלבשים או באמבטיה או איפה שלא נמצאים אחרים. בלי "הסברים".

 

וגם לא בטוח שטוב לומר לו ש"אסור לו כבן לראות אותה" כך. מלבד שלא ברור שזה אכן אסור, בגילה, אבל זה עלול גם לעורר "דווקא" מסויים אולי.

 

 

אם היא לא תנהג כך, ומתוך בתום-לב, כי אמרתם - אז קל יותר.

 

 

לגבי חיבוק בלי שרוצה, יותר פשוט. כשזה קורה, לומר פשוט, לא עושים שום דבר בכח. גם לא חיבוק.

 

ולאידך, למלא את זמנו בתעסוקה מעניינת, ברוח טובה, להשתדל שיהיה דיבור איתו, להרבות בחום ואהבה אליו.

חיבוק לאו דווקא קשור למשהו מיני. האם יש עוד ילדים במשפחה? אם כן הילד מחבק גם אותם?
יש ילדים שיש להם יותר צורך במגע מאחרים. יש לי 2 בנות כאלה. הן נורא אוהבות לחבק ובכלל לגעת באנשים ובחפצים וברור שצריך לשים גבולות. במיוחד ללמד את הילד להתחשב ברצונות של מי שמולו. ללמד שלפעמים יש דברים שנעימים לי אבל לא נעימים למישהו אחר אז צריך להתחשב בשני.
במיוחד צריך להדגיש שלכל אחד יש איברים פרטיים שהם רק שלו ולאף אחד אחר אסור לגעת בהם. ( חוץ מלרופא אם יש צורך)
ממש לא חייבים ללכת לכיוון של הטרדות מיניות וכו'. יש היום קצת היסטריה מוגזמת בעניין. זה נכון שיש הרבה מקרים נוראיים בדור שלנו עם כל הפריצות והעודף תקשורת. לכן
תמיד טוב לפקוח עין על מה שקורה עם הילדים אבל להזהר מאוד לא להשליך עליהם את החרדות הסמויות שלנו ולעורר בצורה כזאת דברים שלא היו ולא נבראו.

הלכנו לשאול זוארץ

מי זה? מה הוא עושה?

בגדול הוא רופא סיני עם הסמכה רחבה מאד. דיקור, אבחון בגלגל העין, ייעוץ תזונתי ועוד ועוד

אם אני לא טועה אשתו לילך היא המומחית בתינוקות.

הקליניקה שלהם נמצאת בתלפיות 

גם לבת שלי באיזור גיל חצי שנה הופיעה אטופיק דרמטיטיס.. הייתה באי שקט כל הזמן..
יש רוקח בפ''ת שהכין לה רקיחה וכמה מוצרים כמו ליפיקאר והכל נעלם מאז..
בית מרקחת הירקון.. קוראים לו משה..

יש לי הרבה מה להגיד לך, אחד הילדים שלי סבל מזה מגיל חודש עד גיל 7 שנים.
דבר ראשון ראשון אם היא לא ישנה בלילות, כ"כ מוכר לי. פניסטיל טיפות מס הטיפות לפי המשקל שלה. אם את רוצה עוד פרטים ומישהו שפשוט הציל
את הבן שלי מסבל נוראי, מוזמנת האישי

מה שעזר זה לקבוע גבולות בהסבר מראש:
בא. ערב מודיעים שעכשיו זה הזמן לאכול, אחרי זה אין אוכל.
אחרי הסיפור הולכים לשירותים- עכשיו זה הזמן, אחרי זה אין לשירותים.
אחרי השירותים כל אחד מקבל כוס מים- תשתו כמה שרוצים עכשיו, אחרי זה אין מים..
זה צימצם את התופעה רק ל'יש לי עוד פיפי' שזה בעייתי אז אני לפעמים נותנת. חוצמזה כל יתר הטענות נדחות כי היה זמן לזה ועכשיו הוא כבר עבר.
כמה פעמים של בכי והם מפנימים שככה זה עובד..
בהצלחה

הביטוי המחודש הזה, אינו טוב... (אפילו שזה הגיע מאיזה ספר).

 

עם הילדים אנחנו לא עושים "טקסים"... משכיבים לישון, ולפני כן באופן טבעי מספרים סיפור וכו'.

 

 

לגופו של ענין, זה באמת די  מייגע.

 

ניסית לשים להם דיסק/קלטת עם סיפור, בקול רגוע?

שאוכלת כל חלקה טובה של חיבור טבעי

בבקשות. לא יודעת לאיזה מילה..
אל תתפסו לזה.
הקטע הוא שאני מטפלת בילדים במסירות כל היום. ואני לא מתלוננת חס וחלילה


אבל בסוף היום אני רוצה קצת זמן לעצמי. לשבת לנוח. להתקלח. ולא מתביישת לאמר גם לא לעשות כלום ולהסתלבט.

אז בתשע בלילה כשהם ממשיכים עם הבקשות אני כבר מותשת

זה לא היה נגדך.

את בסדר גמור. ומעבר לזה.

זה לא היה "עלייך"...

 

אלא בגלל שכבר הוזכר כמה פעמים, אז הבנתי שאצל אימהות צעירות זה נהיה כאילו "כך אמורים לקרוא לזה".. ובגלל שלדעתי זה לא בריא גם לענין הזה עצמו - הערתי.

 

אבל לעצם הענין, הרצון שלך מובן לגמרי. רוב העולם רוצים כך. בצדק גמור.

 

לכן שאלתי, אם ניסית לשים להם איזו קלטת/דיסק, עם סיפורי צדיקים וכד', בקול רגוע, ורק אם כבר שוכבים יפה במיטה... המעבר מהעירות לשינה, לפעמים קצת קשה. ואם יש משהו מענין ששומעים, לפעמים עוזר להירדם בלי כל הבלאגן מסביב.

נקודה למחשבה.. תודה.

כי אני לא שמה להם דיסק אבל זה רעיון.
ויכול להיות שדווקא אם אענה לבקשה שלהם ש"אשן" לידם קצת יענה על הצורך הזה..אולי יעזור להם להרגע כשאני ליד כל ילד כמה דקות במיטה שלו

[שמעתי ממישהו, אדם מבוגר כבר, שאביו ז"ל, היה שוכב על ידו במיטה כדי שיירדם בתחושה טובה יותר. ושכבר כילד, שם לב לרגישות של האבא, שמעולם לא קרה ששם יד לבדוק אם הוא עדיין על ידו ולא היה. כלומר: שהיה עוזב רק אחרי שנרדם לגמרי.. אבל זה באמת מיוחד]

 

אבל תגידי: שמחים שאמא נמצאת, אבל אחרי שקמה - לא קמים שוב. שומעים את הסיפור - ונרדמים...

אבל יש מצב שזה לא יפתור את עניין התיזוזים.

דרך אגב, מה שעזר לי אתמול. זה דווקא לשבת על כיסא ולהניק את התינוק בן ה5 חודשים.
ופשוט לא לענות להם לאף שאלה. בסוף הם נרדמו

מצויין

אמא נמצאת (אני רגוע יש לי אמא) אבל לא עונה לי (אז כנראה שעדיף לי

ללכת לישון במקום לחפור לה )

פיתוח שריר ההמתנה (כמו: עכשיו אין אוכל) מלווה בבטחון. נשמע אחלה.

אם תשבי לידם בחדר, אפילו לא כל אחד במיטה שלו (עלול לעורר ויכוחים ומריבות..)אלא על כסא בחדר - נניח תשירי להם שיר ואח"כ תקראי לך ספר בנחת, לידם.

הם ירדמו? עצם הנוכחות שלך תמנע את כל התיזוזים?

כי אם כן- נראה לי ששוה להשקיע עוד רבע שעה בלהיות לידם ולנוח, או לקרוא או לשיר- ולקבל ערב של נחת ושקט.

 

שתחושת הפגיעה היא במקום.

זה נשמע מאוד פוגע, והמילים שבחר להתבטא בהן יכולות להשתמע כשתלטנות או אפילו אלימות מסוימת.

הוא יכול היה לבקש ממך לעצור בשטף הדיבור ולומר שהוא יודע מה את עומדת לומר, אבל מעדיף שאת הנקודה הזו תלבנו בינכם.

או אם כבר אמרת מה שאמרת, להסתייג מהדברים שלך בפני אותו זוג בצורה מנומסת, ולומר לך בנוכחותם "על זה אני מעדיף שנדבר ביננו". או משהו כזה.

כנראה שמה שאמרת הקפיץ אותו והוא נזעק להגן על כבודו.

 

אני משערת גם שהעובדה שהוא טוען שדווקא ברר את המילים, מטרידה אותך אפילו יותר. יתכן שהוא לא מבין מה בבחירת המילים שלו היה פוגעני.

 

נסי לברר לעצמך ממה בדיוק נפגעת בבחירת המילים שלו, וגם לחשוב באיזה מילים היית מעדיפה שישתמש. 

את יכולה לומר לו - "אני מבינה שרצית לעצור אותי מלדבר על כך וכך (מה שלגיטימי בין בני זוג), אבל נפגעתי כי הרגשתי שבמילים שלך בעצם אמרת כך וכך, וגרמת לי להתבייש בפני אותו זוג".

את יכולה לומר "אני לא התכונתי לפגוע בך, ואם הייתי יודעת שזה יקפיץ אותך ככה, לא הייתי פותחת את הנושא, אבל אני הייתי רוצה שאם זה קורה, תפסיק אותי מלדבר במילים אחרות. אתה יכול לומר XXXXX או XXXXXXXXX".

תני בידיו כלים לאיך לדבר אלייך בעתיד בצורה שמקובלת עלייך. 

אל תתעכבי על העבר, המטרה בשיחה צריכה להיות מה עושים עם זה הלאה - תשאלי אותו למה הפריע לו כל כך שפתחת את הנושא, תגידי שחשוב לך לא לפגוע בו, מצד שני את יכולה להוסיף שאת כשלעצמך לא רואה בזה פגיעה. אם הוא עומד בהסתייגות שלו, תגידי שאת מכבדת את זה גם אם את לא מסכימה.

ותבהירי בדיוק מה הפריע לך ואיך היית מצפה שהוא יתבטא בעתיד.

 

ובעז"ה האהבה והאחווה והשלום והרעות יחזרו לשכון בבית.  

בני זוג פוגעים אחד בשניה ולהפך.
זה חלק מהזוגיות
צריך לעבוד על זה
ושזה לא יהיה קבוע, וצריך לעבוד על אייך סולחים ועל אייך מתנצלים.

אבל לא כל בן/בת זוג שפוגע/ת בבן/בת הזוג שלו הופך אוטומטית לבעל/אישה מכה.

אם הייתי חושבת ככה, הייתי מציעה לך עצות אחרות.

כתבתי שיש בהחלט מקום לתחושת הפגיעה שלך וציינתי תחושות אפשריות שעלולות לעלות אצלך מבחירת המילים שלו.

היה. נגמר. והתנצל אלפי פעמים.

לא אלים ולא בטיח.

פשוט את רגילה לסטנדרטים גבוהים.

במשפחה קצת יותר פרועה זה קורה כל שעה

ואף אחד לא זוכר מה נאמר שניה אחרי

טייק איט איזי אנד דונט דיג איט.

ככל שתתחפרי בזה יותר זה עצת יצר הרע.

הוא היה בעלך והוא ישאר בעלך המצויין לנצח נצחים.

אמיין.

די לגיטימית. את כרגע לא יכולה לראות את זה

כי את בתפקיד "הנפגעת"

אבל מהצד זה לגיטמי להגיב בדרסטיות כשמישהו (את) חוצה קו אדום מבחינתו.

טוב, צריך להיות שם וכו' אבל סתם בשביל האיזון.

הוא נפגע  והגיב בצדק

כי את זאת ששמת אותו על דוכן הנאשמים והוצאת גזר דין

בלי שאף אחד שאל לדעתך.

יתכן מאד שאם תכתבי מהאמרת עליו מול זרים תקבלי כאן תמונה שונה לחלוטין.

ואולי אפילו תגיעי למסקנה הפוכה. 

נ.ב

אם בנאדם התנצל באמת מעל שלוש פעמים - סולחים.

לא תקום ולא תטור וכו וכו'

בין המצרים.

ואהבת.

להחליק.

לשכוח.

היה.

די.

ודי.

 

הגזמת.

 

הוא הרי הרגיש גם שאת אומרת עליו משהו רע בפני אחיו ואשתו.

 

אז נכון שהצורה שהעיר בפניהם, יכולה לפגוע. מובן. יותר טוב אם היה אומר: כבר ביקשתי אותך לא לפתוח דיון על נושאים כאלו.. (לא יודע מה הנושא. אבל אם זה משהו שמציג אותו רע, אז זו תגובה "מאוזנת" יותר).

 

אמר שלא התכווין לפגוע, התנצל עשרות פעמים. כלומר, הבין את ההיפגעות שלך. קורה שאחד אומר משהו בכוונה מסויימת, וזה "יוצא" אחרת.

 

 

ההאשמה אותו שהוא "לא מסוגל להכיל את ההיפגעות הזו שלך", היא לדעתי מילים בעלמא. מה פירוש לא מסוגל להכיל? הרי הוא הבין, התנצל. וכי עליו לקבל שמעתה לנצח את תישארי פגועה מזה? הרי לא מדובר במשהו בלתי-הפיך. וכי מה הוא יכול לעשות מעבר להתנצלות לפי יכולתו?

 

אני חושב שאי היכולת להתקדם מזה, זה ממש לא טוב. "יצר הרע" כזה, שמתלבש על משהו שבאמת פגע.

 

אולי תנסי לדמיין לעצמך אותך נפגעת מאד מאיזה משפט שהוא אומר בקשר אלייך בפני אחרים, ואת כדי להגן על כבודך אומרת: כבר אמרתי לך שאני לא מוכנה שתפתח את הנושא הזה... משהו כזה. והוא נעלב מאד, ואת מתנצלת עשרות פעמים ומסבירה שלא התכוונת.... תנסי לראות מה היית רוצה שיקרה אצלו, אולי זה יעזור לך לפעול את זה בתוכך. בתחבולות תעשה לך מלחמה.

 

[ובוודאי שאין לכך כל קשר ל"אלימות".... לא קורה שאנשים שנפגעים אומרים משהו שלא בדיוק מתאים, בפרט שזה בהפתעה ואין מספיק זמן לשקול?..]

 

 

נ.ב. ולא הבנתי מה זה "מאנונימי כדי שבעלי לא יזהה"... אם הוא "נמצא" כאן, הרי ברגע שיפתח את ההודעה - יזהה... 

ולכן הגיב בחריפות כזו.

הוא נפגע, ואת נפגעת. אין כאן שום אלימות, יש רק חוסר הבנה.

ביררתם את העניין ביניכם, הוא התנצל. אולי כדאי שגם את תתנצלי. וזהו. תמשיכו הלאה. זה חלק מהזוגיות - להבין זה את זה ולהשלים כשנפגעים - ולהמשיך הלאה באהבה.

יש שם יתושים לא נורמלים בערב

יש חניונים מסודרים. חלקם עם שרותים חלקם בלי- כדאי לבדוק באתר "טיולי".

אנחנו ישנו לפני כמה שנים ביער ביריה והיה מקסים. וגם קריר ונעים.

יש גם חניון הר מירון שקרוב לשביל הפסגה בהר מירון.

 

פארק הירדן- אמנם משלמים אבל לא הרבה. גם לינה, גם שרותים ומקלחות וגם מסלולי מים יפים.

ויש גם באבני איתן.
אני הולכת דווקא למקומות שכן משלמים ככה יש שירותים מקרר וכדו'
יש מקום יותר יקר באודם-יער האיילים. וזה כולל גם בילוי ביום לילדים, שם הרגשתי שקט לי ולבעלי, יש לי ממש זיכרון טוב משם.

דואגים מראש למספיק מים והולכים לאיזה יער. יש יערות מקסימים בארץ.

יער אודם,

יש איזה מעיין בתחילת הגולן עם יער לידו, בעלייה מכיוון דרום (מעל חמת גדר) אבל אני גרועה בשמות. יש שם קצת מים זורמים במעיין ושולחנות פיקניק וישנו שם כמה פעמים.

ישנו פעמיים ביער מדהים ליד יקנעם.

ובעוד מקומות לא זוכרת שמות.

לגבי טיול - טחונת דרבשיה ,נראה לי ככה כותבים, אחלה מסלול מים שמתאים לכל הגילאים.

במג'רסה אפשר בלי ללכת את כל המסלול.

ויש עוד הרבה. יש אתר http://amudanan.co.il/ שבעלי לפעמים נעזר בו כדי למצוא מסלולים.

תהנו

 

 

אם מישהו יודע שמות של מסלולים אשמח לדעת.

מהמם, מסלול מים קליל ומהנה!
יש מעיין נון שזה לא כ"כ מסלול יותר בריכה מקסימה לילדים.

עשינו אותו פעם גם עם מנשא... זה ליד כינר, כמה צמתים אחרי, כשבאים מכיוון צמח.

ובת 30 האתר טיולי מעולה

יש שם מעיינות ומסלול ממש קל (הכל סלול...)

לגבי שינה באוהל- יש את פארק הירדן, חורשת טל (ליד קרית שמונה)- אבל אלה עולים כסף... לא יודעת כמה.

זה רק בתקופה של בין הזמנים.... חוף מגדלה בכינרת .
יש י תפילה. אסור להסתובב לא בצניעות רחצה בו זמנית נפרדת..... מקום מוצל אין חברה צעירים רק משפחות רגוע שם וכיף....
והכי חשוב יש במקום סופר ענק סאלח עאבד שיש שם הכל. אנחנו שם כמה ימים כל שנה שהבנים בתפילה אני יותאת קונה הכל טרי יש שם בשר כשר מהדרין לא רבנות מחוץ לחנות

בכביש למעלה בקצה
לא יודעת על מסלולים אבל בטח יש שם מלא

אבל היום אני חושבת שאין אפשרות. מתי ישנים שם בתקופה האחרונה?

באמת שיפצו שם.. הגיוני.

זו באמת בעיה הלכתית לצאת לטיול כשאסורים...

 

 

 

טוב, צריכה לבדוק...

 

 

ובעלי לומד וידוע את ההלכות של מרן זצ"ל מעולה!
 

ולפני שנתיים נסענו לצימר כשהיינו אסורים ובאותו יום שחזרנו הייתי צריכה לטבול.

 

ונהננו מאוד ב"ה!

 

והקפדנו על כל ההרחקות והכל והיה בסדר גמור.

 

עצם זה שעוד כמה ימים יהיה הכל מותר בקדושה ובטהרה- גבר על הכל...

זה דווקא סימן שהוא אוהב אותך מאוד ומעדיף לא ללבות את האהבה כשאסורים.

 

אצלנו גם - ואני זו שלא רוצה. אני יודעת שזה יעורר אצלי געגוע עוד יותר גדול. תחושה של חופש, וכיף, וכל כך הייתי רוצה שנהיה מותרים...ואצלנו עוד לקחו את הילדים לכמה ימי כיף אצל הדודים, ככה שאנחנו באמת פנויים.

 

החלטנו שבינתיים נצא להליכה בערב, אולי  גם לשתות קפה, אולי ניסע לכותל, דברים כאלה, בקנה מידה קטן.

תחשבי שזה לא רק עניין של מגע..זה גם כל עניין ההרחקות :לא להעביר מיד ליד ולא לאכול מהאוכל של השני לא לשבת על ספה משותפת(לחלק מהפסיקות). זה באמת פחות נעים לצאת ככה

תכלס מה יש לעשות בצימר כשאסורים. בקלות אפשר להיכשל ח"ו.
גם לנו היתה התלבטות דומה לא מזמן וברור שהחלטנו שלא

פיקניק/ מסעדה או סתם יציאה בערב או מסלול יומי.

את הכסף לצימר תשמרו לתקופה הלא קרובה, מתי שיצא.

 

זה לא שהוא רוצה רק מגע, פשוט האינטימיות שבנופש כזה קשה להכלה ללא מגע

אני ובעלי היינו אסורים ויצאנו ביחד לשבת. העיקר שלנו היה להיות נפשית חופשיים מטיפול בילד ולהנות ביחד כזוג.. ברור לי שהוא היה רוצה שנצא מותרים אבל המציאות הייתה אחרת... ולהגיד שבלי יחסים זה לא טוב/ בעייתי לא מסכימה...עדיין מבינה שיש זוגות שלא מתאים להם.. לא יוצאים כדי לחטוא... הכוונה לחפש את ביחד אחרת..

כך מרגיש-

תזרמי אתו

 

תקמבנו משהו אחר בעיתוי נוח יותר

 

לא אמור לפגוע בך.

גברים ונשים אינם מאותה פלנטה..

 

(בעוד X שנים אולי יחשוב אחרת על עניין זה. ואולי גם את)

זה באמת לא שייך

הפרשנות שלך לא נכונה.

 

ההיפך, אם לא היה מרגיש איתך טוב באופן כללי - זה לא היה כ"כ מפריע לו.

 

ההפרעה של המגבלה הזו לחופשה, היא כנראה הבדל ביניכם כאיש ואשה. קחי את זה כך.

כלומר, אפשר להבין למה נפגעת.

אבל יש בזה משהו לא? שפחות נהנים מהצימר אם אסורים..
.תלכו לבית מלון אולי? או למשהו פחות מושקע ושימו דגש יותר על טיולים באזור או בקניון בסמוך

תטיילו, קצת שיעסיק את עצמו על הרצפה - גם זה חשוב, כשהוא מראה סימני עייפות או שהוא מאבד ענין, תרימי אותו, תחבקי אותו, תשירי לו, תרקדו, תערסלי אותו ותנענעי אותו, אמבטיה ארוכה עם משחקים, אוכל - הנקה או תמ"ל וגם מוצקים אם הוא כבר מקבל - תני לו להתנסות עם מרקמים, עם להחזיק ביד לבד. והכל בנחת ובזרימה.

 

אפשר לנסוע לבקר משפחה עם ילדים קטנים, או את סבא וסבתא. בחוץ בגינה יש מתקנים לתינוקות - נדנדה ומגלשה מותאמים לגיל שלו.

קחי אותו איתך לקניות, תושיבי אותו בעגלה לידך כשאת מבשלת, וכו' וכו'.

ואם את משתמשת במנשא, גם בו את יכולה לעשות שימוש לפרקי זמן ארוכים.

 

אין כמו להיות עם אמא בבית מתוך פניות.

ליציאות מהבית? כי חם נורא.. האם זה בשבילי או נחוץ בשבילו? כי הוא עדיין קטן..

קצת לנשום אוויר טרי ולא מהמזגן, קצת לראות עלים ואדמה...קצת לטעום אותם גם...

מנסה לעזור, לא ממש מומחית, אבל:
1.קשה מאד לגמול מאצבע. אפשר לנסות לשים מרה, זה לא תמיד עובד. בד"כ הם גומלים את עצמם כשהם גדולים מספיק להבין שזה מבייש ולא נעים.
2. אני נותנת מוצץ מייד בימים הראשונים. תינוק שלא רוצה מוצץ, בד"כ יסכים לקחת את מוצצי הגולמי הפשוטים העגולים האלה.
עוד דבר שאני מקפידה, שלא יירדמו תוך כדי הנקה: ברגע שאני רואה שהתינוק נרדם, אז: או שאני מעירה אותו אם הוא צריך לאכול עוד, עוד שאני מייד מכניסה מוצץ. שלא יתרגל להירדם בהנקה. ככה הוא יוכל להירדם גם בלעדייך, וגם יכיר וירצה מוצץ.
בהצלחה

ננסה את תשובה 2 בילד הבא בעז"ה (אם לא ארדם לפני שהוא נרדם עליי כשאני מניקה... )

מנסיון וכמה ימים זה לא נורא בכלל.... שימי במוצץ קצת מיץ ענבים ותני לו... ככה מס פעעמים עד שיתרגל..ו... יש מוצצים מגעילים אבל לפעמים שווה.... מותץ מגומי..... הבן שלי היה לוקח מוצץ של מאם עד גיל 10 חודשים. שהפסקתי להניק הוא החליט שאין יותר מוצץ ואני השתגעתי..... בזבזתי מלא כסף על כל סוגי המוצצים בחנות. וכלום.... עדשבעלי הביא לו את הגוצץמי.... ושהוא התרגל החזרתי לו שוב את מאם....
בהצלחה....

שמעתי על המיץ ענבים וגם ניסיתי אבל ישר פלט אותו...

 

כנראה שאני צריכה יותר סבלנות כדי להרגיל למוצץ...

אחד לקטן בן 10חודשים.
ואחד לגדולה בת שנתיים וחודשיים ...
הוא יחסית גדול ומתאים לה- ברוחב. באורך כבר קצר..אבל היא מסתדרת איתו...

אני מזדהה מאוד . גם אצלינו זה סיוט בלי סלקל...בעיקר עם הקטן. וגם מרגיש לנו לא בטיחותי.
אני לא חושבת שנקח כסא בטיחות כי זה לא שייך באוטובוס.
ואגב- בכל אוטובוס שנסעתי היו חגורות. לדעתי רק בבודדים אין.
אנחנו תמיד קושרים את הסלקל.
אולי באמת בוסטר...
אבל זה כן משתפר עם הגיל-כשאפשר להסביר והם מבינים זה יותר קל לגרום להם לשבת...
צקיך להביא סיפורים ומשחקים ובעיקר-אוכל....

צריך מנשא גדול מספיק, כמובן.

לי נראה שכיסא בטיחות בלי חגורה הוא פחות בטיחותי מהחזקה על הידיים, כי יותר קשה לשמור אותו יציב במקום, והוא עלול יותר בקלות לעוף...

לק"י

בן השנה וחצי בחגורה ומחזיקה/ תומכת בו בנוסף.

ואם היא ממש רוצה לצאת אז מוציאה, יש חוק שמותר להשאיר עגלה פתוחה בלי תוספת תשלום. כמובן, מתאים רק לאוטובוס בתוך העיר. באוטובוס בין עירוני אפשר לנסות לשים במנשא עלייך כשאת יושבת.

כסא בטיחות קל יחסית.
אבל חייב חגורת בטיחות

הוא קל במשקל, ויש לו אפשרויות לשנות את הזווית ישיבה.הוא נכנס לנו למושב ברוב האוטובוסים ונתפס בין שני הכסאות(בחלק מהאטבוסים בכיוון הנסיעה ובחלק נגד כיוון הנסיעה).

מאוד מזדהה איתך גם המתוק שלי בין השנה ועשר חייב כיסא בטיחות באוטובוס!

אולי הוא היה ככה בבטן והתקצר לו הגיד.. אז לא נוח לו ליישר אותה?

סתם מעלה אפשרות. זה לא חייב להיות נוירולוגי (מהראש). יכול להיות גם מכני, ביד עצמה.

בלי סוף על להרוג ועל להרביץ ואבשלי בן 100 והוא יבוא עם אקדח וכו. הם לגמרי לא מבינים את המשמעות של זה. אני זוכרת את זה ג"כ מהאחים שלי בגילאים האלו. אז זה נשמע לי טבעי. אל תעשו עסק וזה יעבור לבד. מה שבטוח! שזה לא קשור לתורה שלנו לא למגילת אסתר ולא להמן וכו בכל הדורות לימדו את זה והילדים שלנו לא יצאו יותר אלימים עקב כך

בס''ד

 

תודה רבה על התגובה! ''אבא שלי בן 100 והוא יבוא עם אקדח'' חחחח ממש מצלצל מוכר

 

למען הסר ספק: לא התכוונתי לומר שהתורה מחנכת לאלימות! (אם כי יש מקרים שהיא כן מלמדת על אלימות בריאה... 'מי שקם להרגך' וכו'). רציתי לשאול אם הם נחשפים לזה כי מספרים על זה בגן מתוך הסיפורים שלנו או אם זה בא להם מן העולם החיצוני (בטמן וחבריו). או במילים אחרות: מי שם להם את הדברים האלה בראש? ואולי זה רק האחים הגדולים...

 

אבל מה שמעניין אותי בעיקר זה - האם זה באמת ככה בכל מקום? בכל זרם? בכל המוסדות? אצל כל (רוב) הילדים? אשמח מאד לשמוע עוד תגובות!

 

תודה רבה

בד"כ מדגישים איך לנו היה טוב, ואיך אנחנו יצאנו חזקים מזה שאנחנו יהודים,ושומעים בקול ה',

לכולם יש את הקטע של אבא שלי חזק/גדול והוא יבוא עם... זו צורת ההגנה שלהם אבל ממה שאת מתארת זה נשמע מוגזם ושזה מגיע מהגן, לפי התיאור שלך זה מגיע מהצהרון כי כשהוצאת אותו מוקדם היה יותר טוב וזה ידוע שהרבה פעמים לגננות של הצהרון אין כח והם פשוט מושיבות את הילדים מול המחשב לראות סרט, שזה גורם להתנהגות הזו... גם של הגיבורים- כי הם הדמויות בסרט וגם של האלימות- כי זו ההתנהגות בסרט, חוץ מזה שזה מפחית ביכולת להתרכז שזה פוגע בלימוד,

ברור שזה לא ככה בכל מקום וזה פוגע בילד! אחותי היתה שנתיים בגן כזה ואז העבנו אותה לגן אחר וראינו איך היא נהיית יותר רגועה ולא מתעסקת כל הזמן בדברים האלו.

הייתי חושבת שכדאי להעביר לגן אחר אפילו של ממ"ד אבל יותר תורני וכדאי שתבדקו את חב"ד, ויש בהר חומה גן מאוד איכותי ולא אלים ממשפחות איכותיות- אני אנסה לברר איך קוראים לו, ואולי של רשת מעיין החינוך התורני- לא יודעת אם הם מידי דתיים או לא,

שיהיה לכם בהצלחה!

יש אלימות בעולם

וזה מגיע לעולם הילדים

 

הם מעבדים את זה- בדיבור/ ציור/ משחק

לפי רמת קירבה ל: שכנים שהיו בפיגוע/ אח בצבא/ מגורים ביישוב וכו וכו' (/ סדרות ומשחקי מחשב וכו) (נוער, שכנים)

 

יש מקום להעביר גבולות לפי רמת הילד-

בזמן שגרה ורוגע-

 

"לא יפה להגיד X"

"אנחנו לא משתמשים בביטוי Y"

 

 נ"ל שאצל  הלייטים יותר רגוע

סביב ה"דמויות" הללו, נראה שהוא אכן בא מהגן. אם אלו ה"גיבורים" שהילדים מדברים עליהם - מצער מאד - אז לא פלא שזה השיח. כנראה, הדבר הזה בגן, אינו כ"כ בבית, קצת "מסעיר" אותו.

יש להניח שגם התקופות שהזכרת שהשתולל בבית, היו כתוצאה ממשהו שהיה בגן. בין עם ילדים, בין עם הצהרניות. בד"כ, טוב לברר דבר כזה בסמיכות.

 

שילד אומר שהוא "רשע, הכי רשע", זה לא דבר רגיל בדווקא. כנראה בדיוק מהסיבה לעיל. אם כי "יהרוג".. קורה...

 

יכול להיות שאם ילד ישמע על מכות מצרים, הוא ידבר על "להרוג את הרשעים".. אבל השיח שאת מתארת - לא בא מדברים כאלה, להנחתי. לא לומדים בגן בכזו אינטנסיביות, בוודאי לא דווקא על זה. מלבד זאת, מה שלומדים ממקורותינו, ברור שם שהרשעים הם הרעים..

 

מאד מצער שזה מה שהחברים מדברים. האם בגן אחר יותר טוב? זה תלי בגן. פלומבה של "תורני" עדיין אינה ערובה. אבל ברור שבמקום שכולם ולא רק אתם, אינם רואים דברים כאלה, אז השיח הזה לא קיים.

 

אם לחפש מסגרת חדשה - זה שיקול שלכם. לפי סדרי העדיפויות שלכם.

 

 

ובכללי, כדאי קצת לדובב אותו בנחת. נניח, מתפאר שהוא "הכי רשע".. אפשר לשאול: רשע זה טוב או לא טוב?  ואח"כ: מי עוד אומר בגן שהוא הכי רשע?...  ואח"כ: הם שמעו על מישהו שגם אומר כך? או ראו?..

 

 

אולי כך תבינו יותר מה קורה..

 

 

בהצלחה.

שהילדים שמעו המון סיפורי תורה ואיכשהוא מה שנקלט אצלם זה הקטע של מלחמות, רשעים, רומאים וכו' וכו'.

וכן, כשהם משחקים הרבה פעמים הם אומרים "אני רשע "אני פרעה" "אני רומאי" ...מכינים לעצמם חרבות מכל מיני דברים שיש בבית...

מה אתה אומר הרב דן?

 

שגם אם יש זמן/גיל שעל צורת הדיבור הזו של "מלחמות ורשעים" ופנטזיות-הכח, מתלבשים דברים מהמקורות או מההיסטוריה שלנו - זה "ניגון" אחר לגמרי..

 

ה"רשע" של תכניות המדיה - ושעוד מומחש בדמויות מצויירות וזזות - זה רשע שהרשעות שלו אינה בלועה בתוך סיפור כללי והווי כללי שיש בו ערך, שיש בו אנחנו, ושאחרי הכל ה"הזדהות" איתו היא זמנית, משהו כמו תחפושת של פורים. שם זה חלק מה"מציאות".יש כאלה ויש כאלה. גם ה"גיבורים" אינם דמויות ערכיות, אלא חלק מעולם פנטזיונרי, מעוות. ועל כן, אם ילד אומר שהוא "רשע, הכי רשע" ומזדהה עם דמות מצויירת כזו, אין לו סיבה מיוחדת לרדת מזה. כעת נוח לו שם..

 

הדיבור על "פרעה", "רומאי" זה בבחינת נסיון, לדעתי. לנסות רגע איך זה להרגיש את הצד השני. לפעמים גם דרך של "התגברות" על הדמות. בסופו של יום, הוא חוזר להיות יהודי וצדיק. בצד שלנו... ניסה את החוויה, ראה שמצליח להחזיק מעמד - וחוזר הביתה.. המבנה הכללי ברור לו לגמרי, גם כשהוא לרגע "בצד השני".

 

 

לגבי חרבות - נו מובן מאליו.. בנים. לפעמים, כל ה"רומאי" זה רק בשביל האופציה הזו. נניח, ישמע שבר-כוכבא היה עם חרב וניצח את הרומאים הרשעים - יעדיף להיות בצד שלו. עם חרב כמובן....

האמת שניסינו בר כוכבא, ניסינו חיילי דוד המלך, מה לא...

איכשהוא רק רומאים זה תופס....

לענ"ד יש בעיה בהרבה ספרים מצוירים שנותנים יותר מידי מקום ל"כוחות הרשע" ואז יוצא שקוראים עם הילד סיפור על ר' שמעון בר יוחאי נניח ויוצא שמה שהוא מתלהב זה מהרומאי עם השיריון והמגן והחרב...

אם הוא רואה תמונות - זה מסביר את הענין..

 

אם בתמונה הרומאי הוא עם שריון וחרב - מה יעשה הבן ולא יחטא?.....

 

והאמת, לדעתי הספרים עם "עודפי הציורים", לא תמיד מיטיבים. צריך להשאיר משהוא לדמיון של הילד, מתוך הסיפור. לתת לו לצייר בתוכו איך נראות לו הדמויות לפי מה ששמע עליהן.

רוב שאסור לצייר צדיקים יוצא שכל הספר הילד רואה רק תמונות של רשעים
וספר הישר הופך לספר הרשע
אבסורד

אנחנו חרדים ובמוסדות של הילדים שלנו לא שומעים כאלה דיבורים וכזאת התנהגות. בטח לא בגיל כזה קטן. (לא מתכוונת להכליל. ברור שזה תלוי מקום, חברה וחינוך)

תבררו באזורכם על מוסד עם אווירה יותר חיובית ורגועה.
לדעתי במקום יותר תורני שהילדים לא חיים את כל השטויות מהטלוויזה, ומה שממלא אותם זה דברים יותר טהורים, זה אחרת.

בהצלחה! חזקו ואמצו!

בפירוש הבן שלי בן 4 מדבר על להרוג ולקסח ולהרביץ.

והוא נמצא בת"ת ממש ממש חזק.

וכל החברים שלו מדברים ככה.

אתה סתם מסריח, אבא שלי שוטר ויהרוג אותך, אח שלי הכי חזק והוא ירביץ לך, וכו' וכו'

טבעי ואופייני לגיל

אם זה המצב תעבירו מוסד, לא מכירה מוסדות חרדיים, אבל זה ברור לא טבעי, 

יש רמה מסוימת שכן, בגלל שהם בנים אבל לא כל הזמן ולא בכל מצב.

 

איך את יכולה להגיד את לא צודקת? את לא מכירה אותי, את הילדים, ומה קורה במוסדות הלימוד שלהם.
אמרתי בפירוש שאני לא מכלילה. לא דיברתי על מוסדות חרדיים ככלל.
גם שם יש סגנונות שונים. סוגי חברה ושיטות חינוך שונות.

כמובן שגם החינוך והיחס לדברים האלה בבית משפיע. אם ההורים לא נבהלים, מדברים עם הילד, שומעים למה הוא מתכוון ולמה הוא אומר כך אז אפשר להבין יותר. להסביר לו בנחת מה נכון. ושאצלנו מדברים במילים יפות וטובות שמתאימות לילד יהודי.
לחזור על זה בנחת שוב ושוב זה מחלחל.

מה שכן-

הבכור שלי היה ילד ממש עדין באופי שלו וכשהוא נכנס לגן בגיל 3 הוא בהחלט למד כל מיני שטויות מהילדים שם.

ועניינים של חוזק והתפארות באבא שלי שהוא הכי גדול וכו' ואני חושבת שזה לגיטימי בהחלט...

 

אבל אפ'פם הוא לא התפאר שהוא רשע וגיבור. בכלל לא. והוא ממש לא סביב גיבורי על וכד'.

להפך!

השאיפה שלו היא להיות צדיק ות"ח כמו אבא ולהתנהג יפה וכו'.

 

מה גם שאין לנו כמובן לא טלוויזיה בבית ולא מחשב ולא שום גישה לסרטים וכד'...

שזה בהחלט משפיע מאוד על נפש הילד!!!

 

 

 

 

 

א. גיל ארבע הוא גיל לא פשוט. קצת כמו גיל שנתיים. אולי התרגלתם לרוגע של גיל 3 ופתאום הילד נהיה בן 4...

ב. אצל הילדים בגיל הזה הכל מאוד שחור לבן. "צדיקים- רשעים", "טובם רעים".. במונחים של להרוג וכד'- הם לא באמת מבינים עד הסוף מה זה אומר.

אצלנו בגן אין בכלל אזכור של הדמויות שהזכרת. אני גם סולדת מהן. אבל, אם אתם שולחים לגן דתי לאומי, אז צריך לקחת בחשבון שיש ילדים שחשופים לטלוויזיה וסרטים כאלה. מן הסתם במוסד תורני יותר- הילדים מגיעים מבתים שבהם אין חשיפה כזאת. לשיקולכם...

ג. בגן הילד עובר המון חוויות כל יום. הגיוני שחלק מהן גורמות לו לתסכול או לשאר רגשות שיוצאים כשהוא מגיע הביתה. אולי כדאי להקדיש לו זמן אחה"צ שבו הוא יספר על מה שקרה בגן וככה תעזרו לו לעבד חוויות שקרו לו- יתכן שזה ימנע התפרצויות ומכות וכד'.

ד. לגבי השימוש במילים כמו "את קקי". זה בעיקר מצחיק אותם. הוא מנסה לראות איך תגיבי. אם תגיבי בהיסטריה ובאוי ואבוי אז הוא יבין שיש לו קלף מולך....אם תתתעלמי הוא יבין שזה לא מרגש אותך ומן הסתם התדירות של זה תפחת. אפשר גם להגיב בעדינות- אלו לא מלים יפות. אנחנו שומרים על הפה שלנו.

כשהיא אמקה לי לפני כמה זמן " אני יהרוג אותך" שאלתי אותה : " ומה יקרה אז?" והיא חשבה וחשבה וענתה :"אני לא יודעת"....
לדעתי היא למדה את זה מהאחים שלה כמה שחשבתי שהבנים שלי לא יקבלו"הקלות" להיות אלימים בדיבור ובמעשה יותר מבנות, אני נוכחת שזה מאבק מאד לא פשוט לגדל אותם רגועים. משהו באופי של בנים יותר קשור לכח, כולל הדיבורים הללו.
נקודה נוספת: פסיכולוגית ששמעתי פעם אמרה שלפעמים ילדים במשחק הם המחבלים ועושים דברים נוראים )בכאילו( שזה טוב להרשות להם, כי זה עוזר להם להתמודד עם הפחדים וחוסר האונים להרגיש דווקא הגיבורים הרוצחים, זה בעצם כלי טיפולי שהם ממציאים לעצמם ולא משהו שצריך להבהיל.
והערה אחרונה: אמנם גיבורי על נוכחים פחות בחינוך ללא מסכים, אבל התרברבות כוחנית ואלימה לא פחותה מניסיון...
בהצלחה!

שקראתי פעם על משפחה שההורים היו סופר שמאלנים שוחרי שלום פצפיסטים כאלה, ולא נתנו לילד לשחק אף פעם בחיילים, שוטרים, מלחמה וכד'. והיו לזה השלכות אחר כך. לא זוכרת בדיוק איזה...אבל דברי שבעצם הילד היה צריך להוציא דרך המשחק הזה נשארו לו בפנים.

 בס''ד

 

שבוע טוב לכולם ותודה רבה לכל מי שהשיב. בהחלט הענקתם לנו פרספקטיבה רחבה יותר והרבה חומר למחשבה. ב''ה אחרי שבוע בבית המצב משתפר פלאים... קצת קשה לחשוב על מעבר גן ככה באמצע הקיץ. בלי אפשרות לבקר במסגרת החדשה הפוטנציאלית וכו'...