אז הוא מדבר איתו אנגלית וגם שלחנו לגן אנגלית כדי שייכנס יותר, ובבני ברק אין מבחר... זה בערך הגן היחיד.
אנחנו לא דתיות ...וגם חילוניות גמורות אנחנו לא. אני מתקשה לייצר לבת שלי את הגבולות הרצויים , ועוד יותר מתקשה לעמוד בהם . כרגע המצב הוא שהרבה שבתות וחגים היא מול מסך הטלויזיה. בשבת לא נוסעים באוטו , קרה שנסענו באופניים .
יש קידוש , לא אוכלים במקומות לא כשרים . בפסח מחליפים את הכלים. סוג של חילונים מסורתיים?
היום קראתי על אנשים שתרמו כליה , רובם דתיים . זה ריגש אותי עד דמעות. נזכרתי שפעם פגשתי יהודים משיחיים , שהרגשתי שהם בני אדם טובים . כמובן שעצם הרעיון דחה אותי , אבל הבנתי בכאב לב, איך אנשים מצטרפים לקבוצה הזו . כשאתה רואה אנשים שהם אלוהיים , גומלי חסדים , אתה אומר לעצמך ,לו יהי חלקי עמהם . אז חשבתי , שאם יש דבר כזה גאולה , מי שמביא אותו בצעדי ענק , זה לא פוליטיקאים שחותמים הסכמי שלום מפוקפקים , אלא אדם צעיר שמחליט לתרום כליה . מדבר בגילוי לב על החששות והקשיים ועושה את המעשה , שאצלי לפחות הוא קצת בלתי נתפס -נכנס מרצונו להליך רפואי.
מה שגורם לאנשים לעבור תהליך של חזרה בתשובה , או לחילופין להתחיל לחגוג כריסמס (מכירה מישהי כזו) זה טוב לב שמושפע עליהם בלי לצפות מהם להשתנות. מה דעתכם?
אני לא הייתי מסוגלת לתרום כליה. מסכימה שהם מקרבים את הגאולה ופוליטיקאים רק מרחיקים -לא כולם - בדרך כלל.
לא נראה לי שמישהו באמת משפיע טוב בלי ציפיות. לפחות יש על זה שכר בעולם הבא.
ואצל תנועות שמחזירות בתשובה יש ציפייה שיחזרו בתשובה.
להבדיל אצל נוצרים גם יש ציפייה שיצטרפו לדת שלהם. אין חינם בעולם. אם מישהו שהוא יהודי התחיל לחגוג חג המולד תמורת טובת הונאה אז הוא איש רע. מכר את נשמתו תמורת טובות כאלו או אחרות. ובארץ היום מצב יחסית טוב. כך שאין שום הצדקה לזה
נראה לי שהדבר העיקרי שמניע אנ שים לחזור בתשובה זה חוסר סיפוק פנימי ורוחני מהחיים שלהם.
אם הם יפגשו עם משהו שעונה להם על חוסר הסיפוק הזה- והמשהו הזה יהיה מוגש בטוב לב- זה אכן ימשוך אותם.
ההבדל הוא בין תינוקות לגדולים. גדולים זה השנתון שעולה לגן בשנה אח"כ. תסתכלי באתר של משרד הכלכלה יש מחירון.
את יכולה גם תלושים מאוחרים ור אם 123 לא טובים העיקר שיהיו 3 ברצף.
http://www.kosharot.co.il/simulator/Saqqittaujaq1.HTM
של ארגון כושרות
יש לנו שכנים שגרים צמוד אלינו (קיר מפריד בין הדירות, גבס בחלקו), יש להם 3 ילדים שלא מפסיקים לצרוח יומם ולילה - ממש סיוט.
עכשיו ביום זה לא נעים אבל עוד נסבל, אבל לא מעט פעמים קורה שהילדים שלהם צורחים בלילה ומעירים את הילדים שלנו שהחדר שלהם צמוד לקיר המשותף.
מצד אחד לא נעים להעיר וגם אין כל כך למה, הרי סה"כ זה לא שההורים מבקשים מהילדים לצרוח, אבל מצד שני המצב לא נעים בכלל בכלל.
יש לכם איזה רעיון יצירתי לפתור את הבעיה?
תודה
(אנונימי כי אולי גם הם פה)
אני לא נשוי ולא אבא, ושואל ממקום קצת למדני ונפשי.
אתם תופסים את חובת הילדים כלפיכם כעזרה או ככיבוד?
או: האם המשפט 'אני לא יכול/ה להסתדר לבד!!' הוא תקין?
כמה נקודות למחשבה שעלו לי:
א. הוקש כבודם לכבוד המקום, והוא לא צריך את הכבוד שלנו [בלי להתחכם עם עבודה צורך גבוה].
ב. נפשית - האם כיבוד הורים אמור לפתח תלות של הורה בילד?
ג. ברור שכשההורים מזדקנים, לסעוד אותם וכו' זו חובתם של הבנים הלכתית (בלי קשר להכרת הטוב בסיסית).
אשמח לשמוע מכם, בתור הורים, איך אתם תופסים את זה...
תודה
בגיל הרך מחנכים ילדים לכבד את ההורים. בגילאים בוגרים יותר יש ציפיה שיעשו את זה...
את א לא הבנתי
ב. תלות של הורה בילד היא לא בריאה כמו כל תלות אחרת. גם תלות של ילד בוגר בהורה היא לא בריאה.
לדעתי יש גם יש פה דיוק של הצד שבו אתה עומד. כלומר- מצד ההורה, אם אני צריכה עזרה אני יכולה לבקש מילדי (מדברת על ילדים בוגרים), אבל אני לא יכולה לדרוש מהן מתוקף מצות כיבוד הורים. ככה לא נראית מערכת יחסים בריאה. מצד הבן שמבקשים ממנו- בהחלט וכמובן שיש מקום ורצוי מאוד להשתדל ולהשקיע מעבר לרגיל כדי לעזור או לעשות כל דבר למען ההורים. אבל לא בגלל שההורים דורשים זאת, אלא בגלל שהבנים מצידם רוצים ומקיימים את המצווה בשמחה ובמאור פנים.
המשפט "אני לא יכולה להסתדר לבד" - אם מדברים על בנים בוגרים הוא בעיני בעייתי. כי יש בו לחץ נפשי על הילדים שיעזרו, ועזרה כזו לא באה ממקום נכון ושמח.
אצל ילדים קטנים- לא נכון שאמא תגיד "אני לא יכולה לבד". יותר נכון לומר" אני צריכה את העזרה שלך" ואז גם הילד מרגיש שיש לו חשיבות ותפקיד ומקום בבית.
אני מניחה שבגיל מסוים נגיד 75 פלוס מינוס הורים צריכים עזרה מילדים או שמישהו אחר יעזור להם.
ואני חושבת שילדים באמת חייבים לשאוב להגיע למצב שהם שם בשביל הורים.
אני גרה בבניין מלא זקנים. אז היה לנו שכן בן 88 שלפעמים נפל. והוא גר לבד והיה מתקמצן להזעיק אמבולנס. אז הוא היה צועק לשכנים. ולא תמיד יש מישהו שיכול לעזור לו. וכשפינו אותו למיון אף אחד לא נסע אתו. כי אני עם ילדים קטנים ושאר שכנים שהיו בבית או עם הורה זקן או עם ילד קטן או זקנים בעצמם. בת שלו השתדלה אבל כשגרים רחוק אז ברור שזה לוקח זמן עד שמודיעים לה ועד שהיא באה.
יש לי עוד שכנה בת 83 והיא הולכת בקושי עם מקל. ובן שלה גר בקצה השני של הארץ ומבקר כמה פעמים בשנה. לדעתי זה לא מצב נורמלי.
נפשית - ברור שאסור לפתח תלות בילד. קודם כל יש לו חיים משלו. ולא תמיד ילד יכול לתמוך גם אם הוא רוצה.
בקשר לעזרה - אני חושבת שבעיקרון הורה אמור להסתדר לבד אבל כשהוא צריך עזרה ילד חייב להגיש לו. וכמובן תלוי ברמת העומס. נגיד אם בבית עם עשרה ילדים הם רק ילכלכו ויצרכו ולא יזיזו את אצבע בבית והכל יהיה רק על אימא אז ברור שהיא לא תוכל לעמוד בעומס כזה ולעשות הכל לבד. אבל באמת עזרה פה היא לא לאימא אלא לילדים עצמם כי הם אלו שמביאים לעומס והם גם צריכים שבית יתפקד בצורה סבירה. האמת שגם אם יש ילד אחד והוא לא רוצה לעזור אז זאת בעיה רצינית כי הוא לא מלך והורים לא משרתים. או אימא שוכבת עם דלקת גרון אז אם ילדים לא יתחשבו ולא יעזרו - כמובן בתנאי שהם כבר בגיל שהם יכולים לעזור - אז ילדים כאלה חזירים
מה שקורה בפועל - שהורים משקיעים את עצמם אבל ילדים הרבה פעמים לא מרוצים ויש להם רשימה ארוכה מה לא בסדר ולמה הורה אשם. אני חושבת שכיבוד הורים מצווה קשה מאוד. הרבה פעמים ילדים אכן אוהבים את ההורים וצריכים אותם ואת התמיכה שלהם אבל לא מכבדים וכיבוד זה מאוד קשה. אז בתור ילדים זאת עבודה קשה ובתור הורים אין טעם לפתח ציפיות יתר
אנחנו מתכננים לקנות בעז"ה את שני אלה.
אשמח לנקודות חשובות שכדאי לבדוק לפני קניתם.
המחירים בשניהם בטווחים גדולים. איך יודעים מה טוב?
תודה
זה הכי חשוב כי זאת המטרה שלו..
חשוב שיהיה נוח לתינוק לנסיעות ארוכות.
לא כתבת לאיזה גיל, עד גיל שנתיים מומלץ נגד כיוון הנסיעה, ומעל משקל מסוים אסור לחבר עם איזופיקס. וממש לא כל הכסאות מתחברים הפוך.
בקיצור ממליצה לך לקרוא ולשאול בפורום של קובי סופר - הידע שלי ממנו.
את יכולה גם להגיד לו את טווח תקציב שלכם והוא יגיד לך מה רלוונטי.
אנחנו קנינו עגלה, סלקל (שלמען הדיוק קיבלנו מהמשפחה, אבל כמו שרצינו) וכיסא בטיחות לפי ההמלצות שלו וכל מה שאמר היה נכון. מלבד דרוג הבטיחות שבזה אני סומכת עליו ועל מה שראיתי באינטרנט כי אנחנו הרי לא בודקים בעצמנו..
ויש המלצה להשאיר נגד כיוון הנסיעה עד גיל שנתיים
יצאנו פעם ראשונה לטיול בארץ... מאז החתונה לא התאפשר לנו...
אבל היה מאוד קשה להספיק דברים... כי בעלי היה צריך קודם כל להתפלל במנין
אבל עדין זה היה מאוחר מדי ונתקענו בפקקים (6 שעות נסיעה לצפון- פי 3 מהמתוכנן)
ועוד בדרך עוד לפני שהגענו, בתחנות עצירה והדלק,הכל כל כך לא צנוע.. לא מה שאנחנו רגילים...
הלבוש, ההתנהגות..
מילא ככה זה בחוף הים - אבל למה כל הנסיעה להסתובב ככה?
וגם באתרים עצמם -
כאילו, אם יש קצת מים באתר כלשהו - זה כבר סיבה ללכת כמעט ערומים ...
ואז שוב, לא נשאר לנו הרבה זמן כי צריך היה לחפש בית כנסת עם תפילת מנחה (בפקקים כמובן)..
אז נסענו למה שמכירים - קבר רבי מאיר בעל הנס..(לקח עוד שעה וחצי להגיע לשם). וגם הדרך לשם.. לאורך כל הכביש... הולכים בבגדי ים ברחובות, על הכביש, מול הקבר...
אין לאן להסתכל...
לא התקרבנו מדי לכנרת כי הכל פרוץ שם, אלא הסתכלנו מרחוק...
יש לכם פתרונות?
בטוחה שאנחנו לא היחידים...
הייתי מסבירה שאסור, שזה כואב..
כשהוא מרביץ אני אומרת שלא נעים לאמא ומתרחקת. כשהייתי אומרת שזה לא נעים- בדיוק כמו שאת מתארת- הוא היה צוחק כאילו סיפרתי בדיחה.
אחת התיאוריות שלי היתה שזה עניין של תושמת לב- וזאת הדרך שלו להשיג התייחסות- אז ניסיתי להגיב יותר (בחיוב) כשהוא עושה דברים טובים וככה להראות שהוא מצליח להשיג גם תשומת לב (חיובית) מדברים אחרים שהוא עושה.
זה ככה כבר כמה חודשים. ואני מאוד זהירה עם מה שאני אומרת עכשיו אבל נראה לי שלאחרונה (עכשיו הוא בן שנה ו-9) הוא התחיל להבין וממתן את עצמו קצת. הוא גם עובר תהליך של גמילה מחיתולים אז כמובן שאני מאוד משבחת על כל פעם שמצליח ויכול להיות שזה ממלא את החוסר שהיה שם שגרם להתנהגות הזאת. עוד קצת מוקדם לי לדעת, הכל דיי חדש..
אבל ניסיתי לתת כיוון למחשבה
בכל אופן את לא הראשונה שכותבת כאן על מקרה כזה בגיל הזה אז אל דאגה, כנראה שבסוף זה מסתדר..
מאחלת לך המון המון סבלנות
הייתי מפסיקה את זה חד משמעית.
אין סיבה שתתנו לזה להימשך.
אל תתנו לו מכה אבל תשחררו את האחיזה שלו ותצעקו עליו חזק. לא יתכן שבשם הצורך להימנע מתגובה פיזית מצידכם הילד יהפוך לאלים פיזית.
זה לא המקרה שתופסים לו את היד ומראים לו איך לעשות "טובה" במקום להכאיב.
מה שהייתי ועדיין עושה. זה מורידה אותו ואומרת לו בצורה ברורה שמאוד כאב לי ולא נעים.
ואז הוא רוצה לחזור אז אני אומרת לו אתה יכול לעשות טובה, לתת נשיקה.
ולאט לאט הוא לומד.
בעצם המשחק הוא רוצה להגיד משו ולא יודע איך, בדרך כלל זה להביע אהבה, פתאום מרביץ בהתלהבות...
וצריך ללמד אותו את האפשרות הזו
צובט לנו את הפנים וזה ממש כואב!!
אמרתי לו שזה כואב לאמא, ושהוא צריך ללכת לפינה עד שהוא מבקש סליחה.
שמתי אותו באיזה פינה ולא הרשיתי לו לצאת. הוא בכה בהתחלה אבל בסוף ביקש סליחה ונתן לי נשיקה
אחרי כמה פעמים כאלה הוא הפסיק.
אם כן, תבדקי בעיות תחושה דחוף!
כי זה בדיוק הגיל שלטפל בזה יהיה קצר ויעיל לפני שמצטרפות בעיות רגשיות
אין לי זמן והמחשב נשאר בחמץ..
אז אני משאירה לך הוראות
ילדים עם ויסות חושי לקוי זה אומר שיש להם איברים מסוימים שהם צריכים תחושות חזקות.
כנגזרת מזה, יש ילדים שנושכים כי הם מחפשים תחושה בפה.
יש ילדים שמחבקים חזק וכואב כי חסר להם תחושה בגוף.
יש ילדים שאוהבים להסתובב עד כדי סחרחורת.
יש ילדים שלא כואב להם נפילה על הראש נניח.
יש מלא דוגמאות.
מטפלים בזה בעזרת נתינת תחושה חזקה לאותם איברים שחסר להם. (כלומר אם הוא אוהב תחושה חזקה בידייםץ,
גם אם לך זה נראה כואב, פשוט עושים לו מסז' חזק חזק. יש כאלה שאוהבים עם סקוצ' או מברשת קשה)
זה שיטה שלימה שעכשיו מערכת החינוך הכניסה אותה לגנים.
אבל אל תחכי עד לגן! אם את חושבת שיש לו את זה תטפלי בזה עכשיו.. יעיל יותר!
(נותנים על זה ריפוי בעיסוק)
עד היום יש מושג בבית "תעשה בנעימות" 
הילד (כיום בן 13) היה צובט אותנו ומכאיב נורא
הייתי מורידה לו בעדינות את הידיים ואומרת לו "תעשה בנעימות"
ומדגימה לו על הלחיים לו ליטופים עדינים ונעימים.
זה לא הלך ביום אחד אבל זה עבד
אח"כ התמכרנו לנעימות...
וזה הפך למושג ביתי.
אולי יצליח גם אצלכם.
בהצלחה!
יהיה נהדר אם זה מתאים לילדים מגיל שנה וחצי ועד 14...
בתשלום או בחיק הטבע . פארקים, לונהפארקים, חורשות שוות וכו'
בממילא יש מזרקות מטריפות כאלה שהילדים יכולים לרוץ בתוכם ולהירטב.
מוזיאון מגדל דוד עם הפעלות וחינם לילדים בפסח.
קפיצה לכותל - וסיימתם יום.
גן החיות התנכ"י הוא מדהים אם כי בפסח מפוצץ שם ברמה שיש שאטלים מאצטדיון טדי עד הגן כי כל מקומות החניה עד הכביש הראשי תפוסים...
מוזיאון המדע גם מדהים לילדים ויש שם ממש דברים לכל הגילאים האפשריים.
יש שם מגוון מתנפחים, פינת ג'ימבורי לקטנטנים, מתחם אופניים, בריכת סירות ועוד...
כניסה 160 ש"ח למשפחה!!!
(לבודד-35)
היינו ונהננו מאוד!!!
ומוסיף מכתב מושקע.
עצם המחשבה חמודה מאד, כל הכבוד לך.
בגדול הייתי חושבת על משהו שיראו שחשבו עליהם.
לוא דווקא משהו שעולה הרבה ואח"כ לא נעים שהוציאו הרבה על המתנה.
אולי זר פרחים יפה או עציץ, איזה משהו שימושי קטן למטבח.
אפשר תמונות ל אנשים לא לתליה- כמו באלבום קטן או משהו....
) בעלות שונהפרהמשהו אישי יותר אולי:
שעון יד
תכשיט
דיסק/ספר
כיסוי ראש /כיפה
ארנק/תיק
יום כיף בספא
בגד יפה אן לחילופין חולצה עם הדפסה של הנכדים וכדומה
ספלים עם תמונות של הילדים/נכדים
סידור/ברכת נרות...עם הדפסה של השם על הכריכה
נעלי בית חמודות
מגבות/חלוקים עם הדפסה של השם/סבתא/סבא/אמא/אבא...
משהו שצריך לבית:
כלי בית
מדפסת
כסא לגינה
מחזיקי מפיות יפים
מטאטא או מגב מיוחדים (כמו אלה מהסיליקון)
כורסא נוחה (עם מסאג)
מכונת מסאג (יש כל מיני)
מצלמה
מגבות לנטילת ידים
נטלה מיוחדת/מים אחרונים
בהצלחה
חג שמח
תביאי מהבית.
תמציאי תירוץ אמתי, הם כנראה גם יבינו..
אם היה בשאר השנה אז מילא, אבל פסח באמת יש מקום לא לאכול.
את לא צריכה לדאוג "שמישהו ייעלב", לפחות לא על חשבון הילדים.
לדעתי המסר החינוכי יותר חזק מהשאלה של האיסור והיתר, שכאמור לא פשוט..
אבל שיהיה עם טאקט. את יכולה גם מראש לאמר להם שאתם בשביתת רעב..
אבל הוא מאוד קטן לא?
זה יעבור לו. בסוף הוא חייב לאהוב....
[ולאריק: נדמה לי שהאחריות זה רק לשנה - אז זהו, כבר אי אפשר להחליף.... ב"ה]
אמא_מאושרתמלא חומרים ושומנים, עדיף שיאכל תפוח
בהמשך- פניה לטיפול ולייעוץ משפחתי שיעזור לכם לבחור את החטיף האכיל ביותר מתוך הזבל הקיים.
שמן פשתןאחרונהבס״ד
ויכול לספר לי אם התערוכה עצמה צנועה? אני מודעת לבעייתיות של סינמה סיטי באופן כללי, אני שואלת על עיר התנ״ך ספציפית (חוששת למצוא שם דברים כגון אדם וחוה מוצגים בצורה לא ראויה וכו׳).
תודה רבה!
מישהו היה? מתאים לילדים קטנים(3,2)?
שלום לכולם,
הבן שלנו בן 2.7 ואנחנו מאד רוצים לספר אותו בל"ג בעומר.
אנחנו מחפשים רעיונות איך לספר אותו בחגיגה עם המשפחה בלי לתת הרבה דגש לעניין השיער אלא יותר לך שהוא כבר גדול (הבעיה שזה לא היומולדת שלו...).
נשמח לקבל רעיונות...
ולא רלוונטי ליסוע למירון...
תודה.
לפי השנתון הוא אמור לעלות או להישאר?
אם צריך להישאר (כלומר אם נולד אחרי ה- 1 בינואר) ואת רוצה להקפיץ אותו - הייתי חושבת פעמיים.
רשמית - את צריכה אבחון של פסיכולוג התפתחותי או חינוכי (אני לא סגורה על החינוכי, אולי קליני?) - פרטי כמובן. זה מה שאמרו לנו, עשינו את כל הפרוצדורה, הילדה הייתה בשלה לחלוטין לגן (עכשו רוצים להקפיץ אותה לא') וגילינו בדיעבד שבמחלקת חינוך אפילו לא פתחו את האבחון. סתם שלחו אותנו ומרחו אותנו.
אז הייתי בודקת מראש מה המדיניות במקום שבו את גרה. עם מחלקת חינוך. אני יודעת שיש מקומות שבהם עדיין ילדי חורף כאלו יכולים להיות או פה או פה. לרוב זה יותר קשוח.
רישום תלמידים יעשה עפ"י השנתונים שנקבעו ע"י משרד החינוך. תלמידי שנתון 2014 אינם זכאים לרישום! לא ניתן לבצע רישום גם אם מדובר בפער של יום אחד! רישום לא יעשה במהלך שנת הלימודים לתלמידים שאינם זכאים לרישום.
יחד עם זאת, בשנתיים האחרונות משרד החינוך מאפשר בחינת בקשות חריגות לרישום תלמידי שנתון 2014 בתנאים הבאים:
ילידי השנתון המיועדים לרישום לגן חובה (גילאי 5): 1 בינואר 2011 עד 31 בדצמבר 2011
ילידי השנתון המיועדים לרישום לגן טרום חובה (גילאי 4): 1 בינואר 2012 עד 31 בדצמבר 2012
ילידי השנתון המיועדים לרישום לגן טרום טרום חובה(גילאי 3): 1 בינואר 2013 עד 31 בדצמבר 2013
תבררי במקום שאת גרה מה הנהלים כי יכול להיות שזה משתנה מעיר לעיר.
אני הבנתי ממנהל בחינוך החרדי שנהלי הרישום שם יותר קלים, זאת אומרת גם שם את צריכה את כל האישורים המקצועיים וכו' אבל ברגע שיש לך הוא מקבל אותך לגן בהחלטה שלו וזה פחות בכל הוועדות והכללים הנוקשים שהעתקתי למעלה . לכן אם יש לכם אופציה כזאת באזור שווה לברר גם "במוכר שאינו רשמי". כמובן שהכל תלוי גם בעומס של הרישום לגן ועד כמה המנהל בא לקראתכם ורוצה אתכם אצלו.
בגן של ביתי יש ילדה שעלתה מהמעון חודשיים לפני גיל שלוש. עוד לא גמולה סופית, עוד ישנה צהריים בגן שהוא עד 14:00.
והיא פשוט התינוקת של הגן.
הילדים מתייחסים אליה כמו בייבי ולא כמו חברה.
מציקים לה מאהבה חונקת.
וב11:00 היא נרדמת בפינה.
וגם הגננות לא עוזרות מידי לגמילה.
וזה ממש עצבן אותן בתחילת שנה כל הקטע וחבל להתחיל ברגל שמאל. לעשות רק אם הילד מוכן לחלוטין מבחינה שכלית, גופנית ומנטלית.
יש גם מקרים אחרים, יכול להיות שמדובר על ילדה מפותחת וחכמה במיוחד, שקטנה ביום יומים מהתאריך שקובע לעלות לגן... מה ההבדל בינה לבין ילד אחר שגדול בשבוע אבל מבחינה התפתחותית יותר קטן?
בכל מקרה מה שחשוב זה לשקול בצורה ישרה ועניינית את טובתו של הילד, בין אם להעלות ובין אם להשאיר עוד שנה. הבעיה שהרבה פעמיים להורים יש נגיעה בדבר, ומזה צריך להיזהר...
אגב למה הכוונה לקחת את החוק לידיים? נשמע קצת מבהיל.
אם הכוונה להכאה, עזבו חוק, זה יכול רק להחמיר את המצב בגיל כזה.
ממה זה נובע? תסכול שלה? המקום שלה בבית? אולי הפרעת התנהגות קלה שלא איבחנתם?
אולי אפילו חוסר איזון הורמונלי חריף.
התשובה מה עושים נגזרת מהשאלה ממה ההתנהגות נובעת.
יכול להיות שצריך איבחון.
יכול להיות שהיא זקוקה לחום ותשומת לב בנפרד מאחים אחרים, כתרופה מונעת, עוד לפני שהיא מתפרצת.
יכול להיות שהיא צריכה טיפול אלטרנטיבי להשבת האיזון ההורמונלי.
יכול להיות שצריך להעמיד גבולות באופן תקיף אבל בחוכמה.
אם זה ענין מתמשך של קושי בלהעמיד גבולות מולה, אפשר, בנוסף לאיבחון, לחפש חומר על השיטה של פרופ' חיים עומר או לפנות אליו לטיפול. הוא מתמחה בהשבת הסמכות ההורית באופן כללי, ובמיוחד אצל ילדים עם הפרעות התנהגות.
הוא עושה את זה מאוד חכם. באופן שמכבד מאוד גם את הילד או הנער/ה.
כשמשהו נעשה שלא כרוחה, להסביר בנחת למה נעשה - ולא להתרשם מידי. אם תסביר עניינית מה היא רוצה, אפשר ללכת לקראתה כשזה ניתן.
זה גיל לא קל, בוודאי לבת.
גם הורים שלא "מפחדים" יכולים להיתקל בתנהגיות כאלו. ולפעמים אם הילדה תפחד לנהוג כך - אבל זה יהיה לה בלב ובסוף יתפרץ באיזה אופן, זה לאו דווקא יותר טוב.
"איך לדבר כך שהמתבגרים יקשיבו ולהקשיב כך שהמתבגרים ילמדו לדבר" של הוצאת לייף סנטר.
כדאי להכנס לאתר שלהם.
מאד מאד ממליצה על סדרת הספרים שלהם.
הספרים כתובים ברור ומובנה מבחינת הגישה ועם הרבה המחשות ובצורה קולחת.
בעיה אחת בספר היא שהדוגמאות לקוחות מתרבות לא כ"כ יהודית (בעיות של מסיבות, שתייה, בינו לבינה ועוד קונפליקטים ומרידות של גיל ההתבגרות).
אבל במצב כמו שאתם מתארים, הספר הזה יכול לתת לכם כלים מעולים.
