פורום הורות (עמוד 179)

להציץ למטבח .

לראות אם יש מרחב לילדים , אם יש סיכונים . למשל דברים שראיתי -ארגז חול שלא מכסים אותו והוא מלא צואת חתולים!

 

ואחרי שבחרת מקום , לבוא מדי פעם לביקור פתע. 

זה הדבר הראשון.

ואני אומרת את זה בתור אחת שעבדה בעבר בכמה מעונות (ו״בישובים שנחשבים״) שהיו שם כמה דמויות שנראה שהן שם רק בשביל ההכנסה החודשית.

או פעמים שברגע שלפני שההורה נכנס, לובשות את החיוך המתקתק, וממהרות להחזיק את התינוק ״המקסים והמהמם״ של אותו הורה, כאילו לפני רגע לא היו עצבניות על הקטנטנים שמסביב.

ומקווה שאני לא מוסיפה חששות שיש לכל אמא רגע לפני שמכניסים את הפעוט למעון, באמת יש גם הרבה מטפלות טובות, חמות ואוהבות.

רק הן יגידו לך באמת מה קורה בפנים...

כשבודקים מעון צריך לבדוק כמו שבודקים שידוך.

כי זה מאוד מאוד משמעותי.

בהצלחה!

לי לא מפריע שאין 100 אחוז. בוודאי שהייתי שמחה שכך יהיה אבל זה לא תמיד כך.
כל עוד זה לא רע גם אם זה לא מושלם זה בסדר

כדאי להגיע בשעות שההורים לא נמצאים ולבדוק אם שומעים בכי או צעקות.

יכול להיות הבדל משמעותי בין קבוצות שונות באותו מעון בגלל המטפלות, אבל אי אפשר לדעת מראש מי תהיה המטפלת.

יושבת ומשחקת עם הילדים ושיש לה תיקשורת טובה איתם. חוץ מזה היה לי חשוב שהמטפלת תיהיה פחות או יותר באותה גישה שלי בעיקר לגבי הנקה (אנשים שלא בעד הנקה או לא מבינים בהנקה יכולים סתם לחמם הרבה חלב ולזרוק או להביא מטרנה למרות שנשאר חלב כי זה יותר ממלא וכ"ו...) במעון נוסף גם העיניין של מספר מטפלות מתחלפות חשוב שתראי את כל המטפלות לפני שאת סוגרת. אנחנו כמעט סגרנו במעון מסויים כשבאנו להביא להם קבלה על תשלום להרשמה ראינו מטפלת שעוד לא ראינו מתנהגת בצורה נוראית בנס ראינו את זה וביטלנו מייד את ההרשמה.

אף אחד לא מבטיח שהן לא יתחלפו בהמשך לצערי...

כדאי לבדוק את הניקיון- במיוחד באזור פינת החתלה והמטבח.

לדבר, להכיר את הגננת- אפשר לקלוט מזה איך יחסי הבינאישיים שלה. (טון דיבור, הארת פנים)

לשמוע על סדר היום המתנהל בגן

 

אחרי שהולכים מהביקור להציץ מבין השיחים ולבחון איך היא מתנהגת לתינוקות

סתם!

 

בהצלחה!

כשהילדים בחצר. אז שומעים אם הילדים בוכים או משתוללים, אם המטפלות צועקות או מדברות בנועם וכו.

לראות שלא מקלים ראש בבטיחות

התפקיד של החינוך מוטלת על ההורים. אלא אם כן הוא נוגע בדברים מסוכנים אש חשמל וגם אז אין לו זכות לתת מכה אלא להסביר במילים.

לי אישית קשה מאוד שהסבא והסבתא מתערבים בחינוך. ואנו מבהירה להם את זה די ברור

מכות באופן כללי פוגעות מאוד בנפש של הילד על אחת כמה וכמה שזה בא מהסבא.
סבא וסבתא אמור להיות מקום שכיף לנכדים לבוא לשם, להתפנק שם.
זו דעתי

כל כמה הזמן הוא עושה בייביסיטר? משהו קבוע? כמה שעות? אצלכם או אצלו בבית? כמה פעמים זה קרה?
האם יש סיכוי שהילד התנהג בצורה מוגזמת?

כי לפי דעתי מכה סימלית על היד נצרכת לפעמים. - הכל תלוי במקרה ובצורה שעושים את זה.

לפי דעתי - סבא וסבתא מפסיקים להיות רק לפינוק כשהביביסיטר הוא באופן קבוע ולהרבה שעות
ובחינם- אז זה המחיר שתשלמו.


אפשר לשמור על קשר עם סבא וסבתא בשעה של כייף איתם (קבועה בחודש/בשבוע) שמוגדרת כך מראש או בביקורים משפחתיים בשבתות/סתם באמצע שבוע, אז סבא וסבתא לא יכולים להתערב בחינוך והם נטו לפינוק.
(חוץ ממקרים חריגים שאת לא נראה לי חלק מהם.)

אל תשכחי - הם אלו שגידלו אותך ואת בעלך אז החינוך שלהם לא עד כדי כך גרוע

אבל לא ע"י הסבא!

כתבתי בפירוט בתגובה מתי הם "משלמים את מחיר החינוך ע"י סבא וסבתא" ושיחלטו לבד אם הם רוצים להמשיך בזה או לקחת בייביסיטר בתשלום.

בתור אמא בחיים לא הייתי מאפשרת דבר כזה. גם לנו היה פעם שהיינו צריכים בייביסיטר קבוע מהסבתא ובחיים היא לא הרימה יד בשביל חינוך על הילד שלי.
ופותחת בשביל הקשר הנפשי בין הילד לסבא ובשביל המשך קשר טוב ביניכם לבין הסבא.
לא הייתי ממליצה לבקש בייביסיטר קבוע מהסבים והסבתות.
זה יכול ליצור מתח

אני לא הייתי עושה את זה, אבל זה לא כזה נורא (דורות התחנכו ככה...)

אם אתם רוצים שיעשה בייבי סיטר- זה חלק מהמחיר. 

אם זה כל כך מפריע- אז תוותרו על הבייבי סיטר.

כדאי לבחון את התגובה של הילד- הוא מפוחד? או שהוא אוהב את הסבא בכל זאת?

אם זה גולש מעבר למכה קטנה- אז כמובן שלא.

אם היה מדובר באיזו "אלימות" לא נשלטת, אז נו.. משהו אחר.

 

אבל מה שאת כותבת, זה שהוא נותן "מכה קטנה על היד". כלומר, משתמש בשיטות-החינוך שהיו נוהגות בזמנו.

 

אפשר כמובן לבקש בנעימות שיימנע מזה.

 

אבל אם אתם "מפקידים אותו לשמור עליו" - ויש להניח שזה לא כמו בייבי-סיטר בתשלום, אז צריל להביא בחשבון שהוא ינהג כדרכו, כל זמן שזה בתחומי הסביר.

 

תחליטו אם אתם רוצים את ה"שמירה" שלו, עם ה"מחיר" של מה שהוא עושה באופן מינורי, בתור חינוך לדברייך - או לא.

 

כדאי גם לראות מה היחס הכללי של הילד אליו. לפעמים ילדים לא מתרשמים יותרמידי מדברים כאלה. השאלה העיקרית היא, האם הוא אוהב ללכת אליו, להיות איתו, מה החוויה שלו מזה

הוא אוהב את סבא. ואוהב לשחק איתו וכו'..
אני חושבת שהוא לא מתרשם מזה יותר מידי.
לי זה מפריע,אולי בגלל שהיום יש גישות חינוך אחרות ויש הרבה התנגדות להרמת יד. אני דווקא כן נעזרת בזה כאקט חינוכי אבל התלבטתי עד כמה זה חמור שהסבא עושה את זה.

מכה עדינה לחינוך ואני לא רואה את השיטה הזו כעתיקה, אבל את בעצמך כותבת שאת משתמשת בדרך הזו לפעמים...אז...?!
דבר שני, אם אני נותנת להורים שלי/אחים לשמור לי על הילד אני סומכת על שיטת החינוך שלהם, מאמינה שאם הילד עושה משהו לא במקום, משתולל,מתחצף ולא נרגע אז ברגע הזה שההורים שלי אתו הם אחראים לחנך אותו. זה הבית שלהם (מין הסתם אנחנו תמיד מוסרים את הילד לשמירה בבית של ההורים), הפינה שלהם עם החוקים שלהם. ולא, אני לא אומרת לגרום לילד נזק פיזי, סכ"ה מכה קטנה.

זה יכול להתרשם אצל הילד כחלק מהיחס הרציני של הסבא אליו.. כאילו "איכפת לו", לוקח אותו ברצינות.. הוא יכול לתפוס את סבא כחלק מ"מעצבי הדרך"... תערובת של קצת "חינוך של פעם". אז לא שאני מתלהב מהאופן הזה, אבל העיקר שזה לא בא עם שמץ "עוינות". הוא ילד קטן, כנראה לוקח-טבעי שזה חלק מהמכלול של הסבא הזה...

 

כמובן, הכל בלי שיודעים מכאן על מי מדובר. רק על-סמך תיאורך.

שהסבא לא יעשה בייביסטר? נניח שזה אפשרי.
אבל זה קורה גם סתם כשאנחנו נפגשים. ואין מצב לא להיפגש איתם. זה ההורים של בעלי.
אז מה ? לעזוב את בעלי חס וחלילה? אני באמת שואלת כי אין מצב שבעלי מוותר על מפגשים של כולנו ביחד עם ההורים שלו. כלומר,הוא לא יקבל את הרעיון שרק הוא ילך. ואנחנו נפגשים איתם המון

הרי אפילו אם היה ממש חשוב לכם - הייתם יכולים לדאוג שהילד לא יהיה יותר מידי בקרבת הסבא בזמן המפגשים.

ואם הוא היה מרגיש סובל, יש להניח שגם היה נמנע מלהיות על יד הסבא.

 

 

ואם זה יהיה לכם ממש חשוב - אז תגידו לסבא כמה פעמים, אנחנו מבקשים לא לתת לו מכה.. אנחנו כבר נטפל.

 

בייבי סיטר לא היה אף פעם!!

מבחינתי לתת לילד מכה לילד לא מתאים.
זו דעתי וכך הייתי נוהגת .
זה לפעמים פוגע בנפש מפחות מה יותר.

ובמפגשים מאת נמצאת אז את מן הסתם מעורה ויכולה גם לדבר בפתיחות ,לא לפחד להגיד לסבא בכבוד ונעימות שאם יש הילד משתובב שימנע ממכה/סטירה משזה לא יהיה..

ברגע שך עצבים הכי קל לתת לילד סטירה, באמת הכי קל.. לא צריך הרבה מחשבה לזה.


זו דעתי הלא קיצונית לטעמי

אז בכלל אין סיבה למנוע מהסבא לעשות את זה

גם שהוא צוחק על עצמו...

אולי שווה לשאול קלינאית תקשורת?

אצל קלינאית תקשורת. אפשר פרטי ואפשר דרך הקופה (תהליך קצת ארוך).

קלינאית תקשורת יכולה מאוד לעזור.

פגישה עם קלינאית ?

אנסה לברר או למצוא זמן לכל זה...
אולי אתחיל דרך הקופה ובמקביל אבדוק פרטי ..
תודה לך יקירה

שאפשר לקחת פרטי והם מחזירים ...בכללית זה ככה תבררי

מהקופה זה עם השתתפות עצמית ממש נמוכה, ולקחת פרטי זה סדר גודל של 200 למפגש לפחות (לא מניסיון, כך שמעתי, יכול להיות שהמידע לא מדויק).
רק כדאי להתחיל בתהליך (צריך גם בדיקת שמיעה, בדיקת ראיה, כדאי לקבוע תורים כי הכל לוקח זמן).
בהצלחה!

התופעות שכתבת נשמעות לי תקינות בגיל שלו... רוב הדברים מסתדרים מעצמם.

את מדבר על עצמך בגוף ראשון?
לפעמים אומרים "אמא תעזור לך" "בוא לאמא" "אמא מכינה אוכל" וכו'
יכול להיות שזה חלק מהבילבול...

אם הדיבור מפריע לך או לו, או שההרגשה שלך היא שמשהו לא תקין, אפשר לפנות לבדיקה ויעוץ

בסה"כ לי זה נשמע שניתן להבין אותו והוא מתקשר יפה.

מדברים הרבה "אמא תביא לך משחקים, אמא אוהבת אותך וכו' עד שבשלב מסויים קלטנו שזה אולי הסיבה לדיבור שלו..

וגם בעלי עד היום (רק שעכשיו הוא שם לב ומשנה כל פעם כדי לא להטעות אותו)
מדבר אבא הולך לעבודה עכשיו וכו'...

תודה על התגובה שלך די מרגיעה
ובכלל אני אוהבת לקרוא את התגובות שלך.

נשמע לי תקין לגמרי.
גם ה"דווקא" שהוא עושה לך תואם גיל.
לדעתי אם תדברו לידו נכון זה יסתדר מעצמו.
אם את רואה שיש משהו חריג לגיל תבני לקופ"ח או למרכז להתפתחות הילד באזורכם ותבקשי טיפול אצל קל"ת.

אבל בתור סטודנטית לקלינאות תקשורת המצבים שהזכרת נשמעים לי תקינים ולגיטימיים לגמרי לילדים בגיל 3 ולגבי המשפט שאמרת שבהשוואה לילדים אחרים נראה שרמתו נמוכה, אני יכולה להגיד לך שזה לא מדד וממש לא אמור להכניס אותך לדאגה כי יש שונות רבה בין ילדים בקצב ההתפתחות( והכל בגדר הנורמה) בין אם זה שפה ובין אם זה מוטוריקה או משהו אחר. כמו שיש תינוקות שמתחילים ללכת כבר בגיל 10 חודשים ויש כאלה רק בגיל שנה וחצי וכולם בסופו של דבר בסדר גמור, כל אחד ורמת ההתקדמות שלו

אבל אם בכל זאת את רוצה את כמובן תמיד יכולה ללכת להתייעץ עם אשת מקצוע.

בהצלחה! 

זה שהוא מודע לעצמו שהוא לא מצליח למצוא מילים וצוחק על זה, זה דרך מקסימה להתמודד!
לגבי ה'למה'-זה ממש הגיל וזה מצויין שהוא שואל, קחי את זה כהזדמנות להרחיב לו את הידע והשפה.
לגבי השימוש בגוף שלישי-אני חושבת שזה כן היה צריך להיעלם כבר(בעיקרון גוף ראשון מופיע באזור גיל שנתיים). נסי לשים לב איך את מדברת אליו- האם את אומרת 'אמא עושה כך וכך ' או אני... נסי להשתמש יותר בגוף ראשון ואולי זה יעודד אותו לעשות כך בעצמו. בנוסף, את יכולה לפנות לאבחון כמו שהוצע.
בהצלחה רבה!

אני יודעת שזה שלב חשוב והכל
מנסה לענות לו ולהרחיב..עד שסבלונותי פוקעת ואני אומרת לו שנעשה הפסקה עם השאלות כי אני נחה כמה דקות ושאחר כך נענה.

יש שאלות ששואל שהוא אמור לדעת את התשובה ולא אני.
כמו למשל

למה אני משחק בטרקטור

או למה אני אוהב חולצה אדומה(נגיד בחר חולצה אדומה ואמרתי לו אתה אוהב אדום)

אז תמיד יש לי התלבטות אם להחזיר את השאלה אליו(משלא תמיד הוא יודע להחזיר תשובה, או לענות לו אני משערת ש...

שזה נובע מזה שהוא לא מבין עד הסוף את המשמעות של 'למה' ולכן הוא כל הזמן מנסה..תנסי לכוון אותו לתשובה בעדינות (בוא נחשוב- למה אתה עושה כך וכך וכן הלאה).

הבת שלי עכשיו בשלב ה'מה זה' וגם היא שואלת לפעמים על דברים שהיא יודעת וזה מה שאני עושה.

זה באמת מצריך הרבה סבלנות ולא תמיד חייבים לפרט, אבל זה שהוא שואל הרבה זה בסך הכול חיובי כי זה מראה על סקרנות בריאה.

היותר קטנה (שנתיים)עדיין בשלב הזה,אני עונה לה תמיד בכיף, זה כזה חמוד

.. גם שלי אגב כמו בתך שואלת הרבה פעמים על דברים שכבר אמרתי ועניתי והיא יודעת בטוח..

תודה ננסה את עצתך אני חייבת לעבוד על מידת הסבלנות שלי(!)

הוא רוצה לדבר איתך, להיות חלק בשיח אבל עוד אין לו את הכלים לעשות זאת.

את צריכה להרגיש מה הכי מתאים כרגע, להחזיר לו את השאלה/להחזיר תשובה תמציתית/להחזיר תשובה ולפתח ממנה שיחה/לעצור את השאלות. תלוי בסיטואציה ובכוחות של שניכם.

בקשר לענין של להחזיר תשובה מומלץ מגיל מאוד צעיר לדבר אם הקטנטנים בתשובה לשאלה וככה הם לומדים בעצמם את הדפוס הזה. לדוג' מה אמא עושה?אמא מקפלת כביסה. את מי אמא אוהבת? אמא אוהבת את יוסי. וכו'

שנדבר או שהוא סתם מתעקש על משהו או שואל משהו מלא פעמים ומבקש משהו וכועס כשאני לא נענת לו,וכשאני מפתחת איתו שיחה אז הוא משיב לי יפה ואני רואה שזה ממש היה צורך, גם כשהוא שואל למה זה כי באמת הוא רוצה שיחה.

והרבה לא אומרים משפטים כך שלא נראה לי שהגוף שלישי צריך להעלם בגיל שנתיים...

מה שאת מתארת נשמע נורמלי לחלוטין לגילו, נראה לי שלא כדאי לתקן אותו, זה עלול לגרם לו לתחושה לא טובה עם עצמו , שמשהו לא בסדר איתו, הוא ילמד לדבר בשפה תקינה עם הזמן מעצמו
אם בכל זאת נראה לך שמשהו לא תקין, את יכולה לבקש מרופאת ילדים הפנייה לקלינאית תקשורת, מגיע לך דרך הקופה ללא תשלום

אם יש לך ביטוח משלים בקופת החולים יש סל מסויים של טיפולים פרטיים שאת יכולה לקבל עליהם החזר, את צריכה לשלם, להביא קבלה ואת מקבלת החזר של כ80%, תבדקי בקופה

אני קלינאית תקשורת, ויכולה לומר לך שבשטח הרבה פעמים אנחנו מגלים ילדים עם קושי כי משהו לא הסתדר לאמא הערנית שלהם, גם כשהסביבה לא הבחינה בשום דבר חריג. 

באופן כללי, אני ממליצה לפנות לאבחון כשיש סימן שאלה ויש תחושה לא נוחה. ייתכן ותגלי שהכל בסדר ותקין לגיל, אבל גם יכול להיות שההתנהגויות שתיארת הן בעצם רק סימפטום לקשיים נוספים שלא תמיד קל להבחין בהם, וחבל לפספס אותן. 

אבחון לא עולה הרבה, משהו בסביבות 56 ש"ח. תפני לקופת החולים שבה את חברה, ליחידה להתפתחות הילד, ותבקשי אבחון שפה. לא כדאי לפנות לקלינאית פרטית כי בנוסף לעובדה שהאבחון יעלה לך המון (מאות שקלים), הוא לא מתקבל בד"כ ביחידה להתפתחות הילד בתור אסמכתא לצורך בטיפול, וייצא שתשלמי סתם. 

אם אכן יתברר שיש צורך בסדרת טיפולים תוכלי לפנות לקלינאית פרטית בהחזרים או לקלינאית שעובדת ישירות בקופה. מוזמנת לפנות בפרטי להמלצות או לשאלות נוספות.

הרבה נחת ובהצלחה.

 

אבל לא נראה לי שזה יעבור לה עם הזמן. מניחה שזה רק יתגבר עם הזמן, כי זה מזין את עצמו- סוכר זה דבר ממכר, למעשה. וגם המונוסודיום גלוטמט ששמים כמעט בכל חטיף גורם לנו ל"טעם של עוד".

גם לי יש אחת כזאת שיכולה לאכול סוכר מהצנצנת אם שכחתי אותה על השיש..

אני מכירה משפחות שעושות "עסקים" עם הילדים: כל ממתק שילד מקבל משכנים, בגן וכד' הוא מביא להורים ומקבל תמורתו הפתעה כמו משחק, מדבקות וכד- בהתאם לגיל ולילד.

אני ניסיתי את זה קצת. האמת שקצת הצליח, אבל בעלי לא אהב את זה אז הפסקתי...

גם לי יש אחת שקשה לה להתאפק יותר מלאחרים.

מדי פעם נופל עליה מן "רעב" והיא יכולה לאכול לי קצת אפילו שוקולדים ששמרתי לאפיה וכאלה.

תכלס נראה לי שאני מנחשת ממי היא ירשה את זה...

אצלינו אין שום כלל כזה של התחלקות. להפך כשמישהו מקבל משהו אישי שלו (גם כשזה ממתק של לקראת שבת) יש לכל אחד פינה קבועה במטבח ששם הם שמים את ה"אוצרות" שלהם. ולא אמורים לגעת אחד בשל השני.

 

שמתי לב שדווקא כמה שנראה שהבת הזו מאד נלהבת ולא מתאפקת, ולרוב מקנאה באח שלה ובמה שהוא קיבל, וכל זה, דווקא כשיש לה שם מצבור של כמה דברים היא הרבה פעמים בכלל לא נוגעת בזה מלא זמן. כאילו היא רגועה שיש לה איזה סטוק משלה...

 

שיכול להיות שבגלל שהיא צריכה לשלם מס, שלא תמיד הוא משתלם, ולא תמיד מקבלת כמו שנותנת, לפחות לדעתה, אולי זה גורם לה להרגיש את הרעב המוגבר הזה...

 

המממ.... צריך לחשוב על זה.

 

מה באמת אתם עושים בעניין הזה, שאחד בא הביתה עם חבילת משהו וכולם רוצים גם? מה המידה שחייבים לכבד את האחים???

אני חשבתי שחינוכית נכון להתחלק, כדי ללמוד לוותר ולתת משלי, ולא להוציא את העיניים של האחרים.

 

 

 

 

אם יש לו הרבה אני מציעה לתת לאחרים לטעום קצת גם אבל זה לא חובה. פעם אחד מקבל ופעם השני.

אם זה מוציא את העיניים אני אומרת לשים בצד ולאכול אח"כ.

הרבה פעמים הם ישר מחביאים את זה "במחבוא" שלהם ואוכלים אח"כ לאט לאט. (טוב לא כולם אוכלים לאט לאט זה ממש עניין של אופי...).

איך אחד אוכל והשני לא יוציא ריר/יחטוף/יבכה/ישתולל .

בגלל שזה מוציא את העיניים החלטתנו שמתחלקים.

הילדים שלך כנראה לא מאוד להוטים לממתקים ויכולים להכניס לפה בלי לעשות מזה עניין...

במשפחות גדולות

מה שכן גם אצלנו יש תזונה בריאה מאוד ומיעוט ממתקים אבל בשבת יש שפע!!

וכן מחלקים מדי פעם בחול

אני מעדיפה שלא יגדלו עם חסך שהלאה בחיים יזללו ממתקים בביתם או שהולכים לחברים הם יקנאו. שוב, אני משתדלת מאוד. אחרים רואים אותנו כאלה שלא נותנים הרבה ממתקים..

כן הייתי מייעצת לך לחשוב איך התנהגותם תהיה הלאה בהמשך החיים.

לענ"ד זה נתפס כחוסר בממתקים וצורך שלה שלא ממומש גם על ילדתי אני רואה את זה ומשתדלת לפנק אותה יותר שלא תחפש אצל השכנים...

אבל מכירה את התופעה..
כן, יש כזה דבר ילדים ש"להוטים למתוק", וזה לא עובר עם הגיל ‏‎:-/‎
וזה כנראה לא פונקציה של היצע ממתקים, כי רואים שבאותו בית יש ילדים כאלו ויש ילדים שלא..
מה שכן, כשילד שבע, החשק הזה קצת פחות מגיע לידי ביטוי

אז כמה דברים שעלו לי .

סליחה...דבר ראשון שעלה לי מהכותרת בראשי-אולי כדאי לבדוק תולעים.
דחף בלתי נשלט למתוק...

ואולי לבדוק חוסר רגשי כלשהו.
(חום ואהבה..? ) אגב, גם אם יש חוסר זה לא מצביע עליכם כלום. לפעמים אדם נולד עם צורך גדול שקשה או כמעט בלתי אפשרי לספק.
( אם אכן זה זה-אבחון וטיפול רגשי יכול לעזור )

יכול להיות שהיא חווה חוסר של ממתקים בבית?

רק אם ילד רוצה לתת אז כדאי שייתן. 

אולי שיהיה ממתק יומי לתקופה מסוימת כך שזה לא יהיה משהו נחשק ונדיר.

בפורום הריון ולידה מישהי כתבה שרצון למתוק זה צורך לחלבונים. אולי זאת הסיבה

 

הגדול שלנו גם מאד להוט למתוקים (שוקולד, סוכריות ובעיקר מסטיקים), גם אם לא בקיצוניות כמו שתיארת. בבית הוא מקבל במידה אבל בחוץ הוא מקבל בצורה מוגזמת ולא מפוקחת, בכלל זה מעצבן שמחלקים לילדים ממתקים וחטיפים בלי לשאול את ההורים לא מבחינת כשרות ולא מבחינת בריאות (ומה הקטע של חב"ד לפטם את ילדי ישראל ברעלים האלה??).

 

אין לי עצת קסם, אבל אני התחלתי איתו תהליך של לימדת דחיית סיפוקים - אם הוא מבקש ממתק אז אני מאשר לו (במידה כמובן) אבל לא כרגע, אני תמיד אומר לו "עוד מעט" או "עוד כמה דקות" וככה הוא לומד שאפשר לדחות את הסיפוק והוא לא חייב לקבל את המתוק כאן ועכשיו. שמתי לב שזה הוריד אצלו את הלהט והאימפולסיביות בנוגע למתוקים והוא מקבל יותר בהבנה את ה"לא".

 

 

וההתרגלות לדחיית סיפוקים, וזה ע"י תהליך הדרגתי.

 

עוד נקודה חשובה (ששמעתי ממו"ר) - הרבה מ'המלחמות' עם הילדים הם על עניין הבחירה ולרוב דווקא הילדים הם הצודקים. הרבה פעמים הילדים יסתפקו בנתינת הבחירה הרבה יותר מאשר ממה שהם אמרו שהם רצו. 

לדוגמה: מוכרת המציאות שאת הולכת עם הילדה לסופר והיא מתעקשת שהיא רוצה "את זה, ואת זה ואת זה..." ואת כמובן לא מסכימה ואז מתחילה הסאגה של הבכיות וכו'. במקום זה אפשר לומר לה "אני מרשה לך לבחור דבר אחד", זה אמור לספק אותה (אלא אם היא התרגלה למשהו אחר, ואז גם לשינוי הזה יידרש תהליך). אח"כ יהיה אפשר גם לרדת מזה ל-"פעם שעברה שהיינו בסופר קנינו לך הפתעה, הפעם לא. בע"ה פעם הבאה תקבלי, את יכולה כבר עכשיו לבחור לך לפעם הבאה" וכדו'.

 

ועוד דבר - אשתי אומרת שבלימודים שלה הם למדו על זה שלילדים עם בעיות קשב וריכוז יש נטייה גבוהה יותר ללהט אחרי מתוקים, אולי גם זה גורם.

 

מותר לבחור דבר אחד, וגם לא תמיד.

 

אין לה בעיות קשב וריכוז.

 

תודה על התגובות המפורטות.

שאם לא מספקים, נגרמת לילד עוגמת נפש ממש.

אבל אם זה צורך לגמרי לא מאוזן, אולי כדאי לטפל בעזרת רפואה אלטרנטיבית שמטפלת בשני ההיבטים בו זמנית - הפיזי והרגשי.

אני לא יודעת איך אצלכם, אצלנו הילדים האלה (בלי עין הרע כמה וכמה מתוקים במיוחד - שגם אני יכולה לנחש ממי היא ירשו את זה  ) מורכבים גם מבחינות אחרות, וטוב היה שיקבלו מענה טיפולי לכל המכלול.

לק"י

אני חושבת שדודה שלי עשתה את זה עם הבן שלה עם סוכריות...

השאלה אם יש ילדים שאצלם זה לא מעורר עוד יותר תאבון לממתקים.

סתם הרגשה.

אלא גם חטיפים מכל הסוגים.

בתור ילדה שגלה במשפחה עם נטיה להשמנה ושכל הפוקוס היה סביב זה מכל מיני דורות, דווקא לא ההורים, אני יכולה להגיד שהנטיה הרבה פעמים מולדת אבל קשורה גם בחינוך.

לנו באמת לא היו ממתקים בבית חוץ משבת וגם אנחנו היינו מסוגלים לזלול אותם כל הזמן חלקית בגלל שהיה אסור לנו ואמרו שאנחנו שמנים (לא, משפחה לא ממש נורמלית בעניין), אבל חלק מזה היה בהחלט חינוכי. תחשבי על כל אספקט אחר בחיים שלך או של הילדים - לכל אחד יש נטיות ואם הן לא טובות צריך לעבוד על זה. את מחליטה מה הגבול ומלמדת כמה שיותר על איזון כי זאת העבודה שלך. מכיוון שהיא בת 9, היא בהחלט מבינה את המושגים שאת מדברת עליהם.

את יכולה גם לקבוע שכל פעם שהיא עושה מניפולציות היא תקבל תגובה לא בהכרח נעימה, ושאם בטיול היא מתנהגת בצורה כזאת והיא לא מפסיקה לנדנד על זה את תהיי זאת שתחלקי ממתקים ושאת לא מוכנה לשמוע על זה יותר. סביר להניח שתעשה פרצופים אבל תמצא משהו אחר להשיח את דעתה. חלק מזה נשמע לע גם כמו שליטה (למרות שאני באמת לא רוצה להתיימר, כ"כ הרבה נכנס לדינמיקות משפחתיות). אם היא מנזסה להשתלט, היא לא תקבל כלום, או פחות. זה נראה לא נעים, אבל זה לקיצוניות השניה כדי לאזן מה שכבר יש לה.  

 

בעניין החלוקה - את יכולה לקבוע כלל שכולם מקבלים שווה בשווה אבל שוב אם היא תיקח יותר ותתנפל היא פשוט לא תקבל. 

מצד שני חשוב מאוד כן לתת לה כמה שיותר כמו כולם ולנסות להשתחרר מהפחד שעוד שניה היא תחטוף למישהו כדי לתת לה צ'אנס להתשנות.

 

לצערי לא תוכלי לשלוט על מה שהיא עושה מחוץ לבית ומה שהיא תעשה כשהיא תגדל אבל כלים את בהחלט יכולה לתת לה עכשיו, מתוך השאיפה שהיא תכיר את האימפולס הזה שלה ותוכל לבחור בין להכנע אליו או לא בגילאים יותר מבוגרים כשיש לה הרבה יותר שליטה ושיקול דעת לגבי עצמה. 

הדוגמא הכי טובה היא ההבדל בראש שלנו בין כשרות ודיאטה. כשרות זה כשרות! דיאטה זה......דיאטה. תכלס, מה ההבדל? שתיהן מגבלות אוכל מסויימות, אבל אחת כ"כ חזקה לנו שהיא בתוך הנשמה, כי על אף הנטיה הטבעית שלנו לאכול, גם אם רעבים אנחנו לא נאכל חלב אחרי בשר או לא כשר. בדיאטה אנחנו נגיד - טוב, מחר, טוב, רק קצת. הרצון הוא הוא אותו רצון, הצורך אותו צורך אבל התגובה היא שונה לגמרי.

אז תהיה הרגשה ששמים את הפוקוס סביב הממתקים.

 

את צודקת מאוד בענין הדיאטה... הכל הראש.

צריך איזון. השאלה אם את מרגישה שיש לך דרך להעיר על התנהגות ובמקביל לשדר קבלה והבנה שהיא ממש אבל ממש אבל מ-מ-ש אוהבת ממתקים שזה דבר שיש להרבה אנשים ושבאמת קשה להתגבר על זה.

אני לדוגמא יכולה לחיות על ממתקים ונשנושים ולוותר על אוכל.

אני בתור אדם מבוגר עשיתי תיקון שאני מחלקת מכל ממתק שיש לי גם אם אני ממש לא רוצה (אני אף פעם לא רוצה, בואי נהיה כנות, זה ממתקים!). 

את יכולה להסביר לה גם על מימד ההתמכרות? לילדים קשה מאוד להבין את המימד הבריאותי, אבל זה שהממתק מיוצר בצורה כזאת שיגרום לה להגיע למקומות שהיא לא באמת רוצה להגיע אליהם ושאת רוצה מאוד לעזור לה שמצד אחד מאוד תהנה מממתקים וממצד שני שזה לא יגרור תגובות לא נעימות שלה ושל הסביבה. ככה יש לה שותפה וגם מסגרת.

או משהו רפואי פיזי. כדאי להתייעץ עם רופא ילדים או תזונאית אם יש בדיקות מסויימות שכדאי לעשות.
למשל בהריון צורך למתוק מלמד על צורך אחר כמו פחמימות או שתיה וברגע שמטפלים בשורש הבעיה הצורך מעצמו פוחת.
לדעתי השיטה של להקציב ימים ללא הגבלה היא שיטה טובה אבל הייתי מקצרת אותה. 3 ימים זה המון.
לי בתור ילדה הייתה גישה פעמיים בחיים למתוק ללא הגבלה- פעם אחת לקרמבו בלי הגבלה ומאז אני לא נוגעת בקרמבו ופעם אחת לשערות סבתא שהסתיימו בהקאות נוראיות.
זה סוג של פתרון אם הבעיה היא באמת פסיכולוגית של חוסר יכולת לעמוד בגבולות המתוק.
גיל 9 זה גיל מספיק גדול שהתחושה תישאר לזמן רב ככה שזה לא רק פתרון לטווח קצר.
אגב גם מלוחים שאוכלים ללא הגבלה יגרמו לתחושה נוראית בגוף כמו המתוק.
אבל לא לערבב- יום אחד רק מתוק. חודש אח"כ רק מלוח. אחרת היא תקיא על ההתחלה ולא תקלוט מספיק את המסר...

אגב, אם הבעיה היא ברכושניות ולאו דווקא בחוסר יכולת להתאפק מול הממתק, אז זה לא הכיוון לפתרון...

לכן כדאי קודם לאבחן מה בדיוק שורש הבעיה.

בהצלחה!!

אגב 2, פירות יכול להיות תחליף ובניגוד לממתקים גורם לתחושת שובע ולא לטעם של עוד ללא הגבלה.

אני לא יודעת אם זו בעיית רכושנות, כי היא אוכלת על המקום ולא אוגרת אצלה כלום.

 

2 פירות כתחליף - הלוואי.

פירות זה הנשנוש הרגיל אצלנו בין הארוחות (סוג של ארוחת 4). היא לא תחליף ממתק בפרי. דווקא ילדים אחרים אצלנו כן יסתפקו בשמחה בפרי.

וממש הזדעזעתי מכמות החטיפים שהם אוכלים אוכלים שקיות ענקיות כמו של מסיבה.. ובמקום ביחד לבד...
אמרתי נעשה ניסוי שתקתי...
הוצאתי מהמקרר פירות שאי אפשר לסרב להם כמו אבטיח.. ישר הממתקים נעזבו ...
החשיפה הזאת של הממתקים היא הרבה פעמים לא בגללך אלא בגלל משפחות אחרות בגנים לכי לגני שעשועים כמה ממתקים ה' ישמור...
אני חושבת שגם חשוב להסביר לילדה בדרך כיפית מה היא צריכה לאכול..

וכתבתי שאין לה ממתקים ללא הגבלה. ממש לא.

היא יודעת טוב מאוד מה ממתקים עושים לגוף ולשיניים ואיך נראית פירמידת המזון.

הבעיה היא לא אי חשיפה.

 

תודה על התגובה

אני מכירה מישהו שהם אוכלים רק בריא ושהוא רואה ממתקים הוא "מאבד את זה" ..
אולי בגלל שאת מגבילה אותה זה קורה.. למרות שחייב הגבלה אבל תנסי שיהיה חטיפים בבית ואולי אם יהיה גם פירות וירקות וגם ממתקים נגישים היא תדע לאזן.. וימאס לה הממתקים..
בתור אחת שאמא שלי מספרת שלא יכלת למצוא אותי בלי שלל של סוכריות בפה או בשימלה.. אכלתי גם דברים מאוד בריאים.. אממ כמובן שאין פה פיתרון אחד הכל פה זה ניסוי וטעיה

במקום שהם יבחרו רק ממתק ממתק ופרי.. או ירק.

הרבה פעמים משיכה מוגזמת למתוקים נובעת מבעיה של תולעים או פרזיטים, או מפיטריה בשם קנדידה שנמצאים בגוף. (כשאחד מהילדים ממש רודף אחרי ממתקים- ברור לי שמשהו מהם קיים אצלו)

היצורים האלה ניזונים מסוכרים וגורמים לגוף לרצות לאכול עוד ועוד סוכרים כדי להזין אותם.

בתולעים ניתן לטפל יחסית בפשטות ע"י תרופה בשם ורמוקס, או ע"י טיפולים טבעיים שונים. (היה על זה פעם שירשור פה באתר)

בקנדידה יותר מסובך לטפל- אפשר למצוא הרבה מידע באינטרנט.

 

הימים הראשונים של ההתנזרות מהמתוקים מאוד קשים, כי התולעים/ קנדידה עדיין נמצאים, והם ממש מעוררים רצון לאכול מתוק. הימים הבאים כבר יותר קלים.

לפעמים בימים הראשונים אני מאפשרת לאכול מוצרים עם ממתיקים מלאכותיים- זה אמנם לא בריא, אך רק כמה ימים זה נראה לי לא נורא.

 

 (וגם לא כתבתי שזה מה שיש לילדה, אלא רק כתבתי שהרבה פעמים משיכה מוגזמת נובעת מזה)

רק לאחר שראיתי שהמידע הזה לא מופיע בשרשור רציתי לתת כיוון מחשבה נוסף, שאולי יועיל.

אבל ההתנהגות הזו קיימת כבר כמה שנים.

אין לה תולעים.

 

הסיפור הוא גם בממתקים וגם בחטיפים.

זה לא שאם היא אוכלת רק מתוק אז היא לא מאוזנת בריאותית או רגשית וכו', כל מה שנאמר פה, ואילו כיוון שהיא אוכלת גם מתוק גם מלוח, זה עניין התנהגותי גרידא, חוסר שליטה, או מה שקראת לו "זה הכל בראש"...

 

גם אצל ילדים שמאזנים את המתוק עם מלוח ואחר כך ההיפך, הדבר עלול להצביע על חוסר איזון פיזי, וביותר חוסר איזון רגשי שדורש מענה שהוא מעבר למענה החינוכי.

 

או למקום אחר? כי אולי כל עוד זה במסגרת הבית , היא מרגישה שזה יהיה בסדר לפספס , כי היא סומכת עליכם . 

אצלי בהתחלה שבוע שלם היא עשתה בתחתונים כמעט רוב הזמן . הכנתי את עצמי נפשית , פשוט החלפתי כל הזמן המון תחתונים , בלי לעשות עניין. בסוף השבוע כבר נגמלה . 

אבל סירבה להמשיך בגמילה...

שהיא לא תרגיש בלחץ

ואז מציעה עוד פעם וכמה שפחות תשומת לב סביב זה. הצליחה - יופי. לא הצליחה -לא נורא

מצד אחד לשבח ולחזק אותו על הדברים שהוא עושה, להעלות לו את הביטחון
מצד שני לדבר איתו כשהוא חוזר הביתה- איך היה, מה היה, להבין מה בדיוק קרה ואיך אפשר למנוע מזה להישנות
אולי שווה לדבר עם הגננת, שזה יהיה בשיתוף פעולה איתה, שתתן לו קצת יותר תשומת לב, יותר אחראיות, תשבח אותו בפני הילדים

בעיקרון אני בגישה של אם מרביצים לך תרביץ בחזרה
אבל אני יודעת שהרבה לא מסכימים עם זה
אז אולי להחליט על דרך התגוננות אחרת שנכונה בשבילו, משהו שיבהיר לילדים האחרים לא לחזור על זה..
אה, ולבדוק אם זה ילד ספציפי שמטריד- אולי הטיפול צריך להיות נקודתי יותר..

אני גם בגישה של מרביצים לך תחזיר אבל הוא מסרב להחזיר בחזרה. כי אחרת מרביצים לו יותר חזק. וזה גם לא ילד נקודתי אלא הרבה ילדים. איך אפשר להעלות לו את הביטחון העצמי?? חוץ ממחמאות והמון אהבה שזה הוא מקבל בשפע)

היא יודעת מזה?
שתתן לו אחראיות בגן (אפילו משהו קטן, אחראי על להביא את הצבעי פנדה לשולחן היצירה בבוקר- יכול לגרום לתחושה טובה..) ושתשבח אותו בפני הילדים, אולי שתעביר איזה תוכן על ואהבת לרעך כמוך ותסביר איך מתנהגים לחבר בגן..?
בסוף היום כשאת מגיעה תשאלי אותו איך היה ותעדכני את הגננת, שתבין שאת שם עם האצבע על הדופק..
היא עם הרבה שנות ניסיון? בדר"כ למבוגרות יותר יש רעיונות יצירתיים שהתפתחו עם השנים..
ואם זה לא עוזר אז אולי באמת להעביר גן, חבל שיסבול והרבה פעמים כשמשנים מקום הילד פתאום פורח..

פעם חשבתי שזו בריחה. אחר כך ראיתי אמא שעשתה את זה והילד שלה פרח. לדעתי זה הציל לו את החיים (היום בן 20 פלוס)

מהנסיון שלנו, לפעמים זו אוירה מאפשרת אלימות בגן. 

אולי לא בכוונה, אבל הגננת לא רואה בזה התנהגות יוצאת דופן, שצריך לעשות עבודה חינוכית כדי להפסיק ולא לאפשר אותה, או לכל הפחות להעיר עליה .

 

ככה היה אצלנו. הגננת אפילו לא הבינה על מה אנחנו מדברים - "ילדים...בנים, זה טבעי..." ככה היא אמרה. וכשדרשנו שתתערב לפחות עד סוף השנה שהילד בגן, הא עשתה את זה כלאחר יד, בלי באמת להבין שמה שהיא מאפשרת פשוט לא תקין.

והיתה לנו אינדיקציה ברורה שזו ההתנהלות שלה - כשהיא יצאה לחופשת לידה ובאה מחליפה, בהדרגה הילד התחיל להתאושש ולגלות רצון ללכת לגן, ולבסוף פרח.

בשבוע שבו גננת האם חזרה מחופשת לידה, הילד קיבל דלקת ראות .

 

לדעתי תעשי שיחה עם הגננת - אם את רואה שזו דמות חינוכית שנפש הילד חשובה לה והיא מוכנה להירתם כדי לעזור, תראי אם ההתמודדות החינוכית שלה עם הקושי מקדמת את הילד. אם לא, פשוט תבדקי בדחיפות (עכשיו שהגנים פועלים ואת יכולה לבקש להיכנס ולהתרשם) מקום אחר בשבילו.

 

אל תשאירי את זה ככה. הילד במצוקה.

בהצלחה רבה - ואל תדאגי - את תדעי לחוש את האוירה ולזהות מה טוב לו, וה' יעזור.

הבן היותר גדול היום הוא בן 9,הוא ילד עדין ורגיש, משחקי בנים לא בקטע שלו הוא לא אוהב השתוללויות, בגיל 3,4 הוא היה בגן מעורב, זה מה שהיה בישוב. וראיתי שהיה לו טוב ממש אח"כ שעברנו לגן נפרד, עברנו דירה וזה מה שהיה בישוב. ראיתי שלא טוב לא בגן זה לא היה בשבילו גן רק של בנים. כי הוא עדים ורגיש ומופנם. הוא ממש נבלע בין הילדים ולא ממש שמן לב מה עובר על הנפש של הילד. הוא ילד מאוד יצירתי. אני שמתי לב וכמובן שעזרתי לו לעלות את הביטחון העצמי וגם בשיתוף עם הגננת, תכלס לא היתה לי אפשרות להעביר אותו גן כי לא היה משהו אחר. הבנתי שהגן המעורב, הבנות, גורמות לאיזון בגן של רוגע שלווה ולא כמו גן רק של בנים שיש שם המון אנרגיות. יש ילדים בנים שלא מתאים לנפש שלהם בלאגן והשתולליות והחברה עם בנות מאזנת אותם. בשבילי גן טרום חובה לא קריטי לי שיהיה נפרד. יותר חשוב לי שגן חובה ההכנה לכיתה א' תהיה בנפרד.
את הילד השני אוטומטית הכנסתי אותו לגן נפרד. כבר בגיל יותר צעיר הבנתי את הנפש שלו שהוא ילד מאוד עדין ורגיש, ידעתי שבגן רק של בנים יאכלו אותו בלי מלח. והוא פשוט פורח

אז זה גם שיקול לנסות להעביר לגן מעורב כמובן דתי.
העיקר שתביני את הנפש של הילד.
בהצלחה

ילדך סובל מנתעללות, ועל כן אין זמן לבזבז מהר להעביר לגן אחר, ולוודא בגן החדש שאין אלימות גם אני ממליצה גן מעורב

ולא בעיה אצלו? קושי מבחינה חברתית? מפחדת שאני יעביר אותו גן ויהיה יותר קשה לו אפילו.לעבור בסוף השנה ולנסות להשתלב עוד פעם. הוא אמור להמשיך עם הילדים האלו הלאה כי זה גן של תלמוד תורה. דיברתי עם הגננת הרבה פעמים ואין שום שיפור!! ודווקא יש לה הרבה ניסיון

אני גם בעד גן מעורב. פשוט אין משהו מתאים

ואם את רואה שהגננת לא יודעת מה לעשות אז להעביר גן.

 

 

אני חושבת שזו בעיה בגן כי כתבת שהוא נכנס לגן עם בטחון עצמי. 

בכל מקרה, זה לא משנה - כרגע הוא במצוקה גדולה. ואם דיברת עם הגננת המון פעמים וכלום לא משתנה, אין מה להשאיר אותו שם.

נניח שהבעיה נובעת ממנו עצמו - גם ילד כזה זקוק למקום מגונן במיוחד.

 

בעז"ה שתמצאי מהר.

אני את הבן שלי שלפתי מהגן ברגע שזה הגיע למצב כזה שאפילו אחה"צ הוא לא רצה לרדת למטה. כל רגע בגן במצב כזה זה סיוט בשבילו.

מן הסתם שיש עניין של קושי, לכל ילד יש את הדברים שבאים לו יותר בקלות ואת אלה שבאים פחות

מצד שני יש גם גורם סביבתי- מקומות בהם זה יהיה מורגש יותר ויותר קשה להתגבר על זה ומקומות בהם זה פחות יורגש, והילד יוכל להתגבר על זה יותר בקלות.

ואם הילד סובל מהצקות וגם הגננת לא מצליחה להתמודד עם זה אז באמת חבל שהוא יסבול

ויש עוד 3 חודשים לשנת הלימודים, וזה לא מעט זמן

וגם בתקופה הזאת הם מאוד מעצבים את האישיות ואת התפיסה שלהם לגבי עצמם- וחבל לשלוח לגן שמשאיר חוויה שלילית על הילד..

 

אם את רואה שאת לא מצליחה לפתור את זה הייתי שולחת לגן אחר, 

ואולי כשאת מחפשת גן והולכת לראות גנים פוטנציאליים להסביר שזו הסיבה שאת מעבירה מלכתחילה ולראות מי יודע לתת מענה הכי טוב לסיטואציה, ולהכניס את זה לשיקלול של לאיזה גן ללכת

ואם את מאמינה בזה (אני כן אבל אני יודעת שלא כולם..) אולי לשלב איזה טיפול הומיאופתי (דרך קופות החולים) או תרפיה כלשהי, משהו שאולי יעזור גם לקושי..

השנה הזאת כ"כ שינתה אותו. הוא נהיה הרבה פחות משוחרר ובטוח בעצמו. בהתחלה חשבתי שזה קשיי הסתגלות עכשיו מסובך להעביר אותו. הכל מלא. ממש מקווה שזה לא שינוי בלתי הפיך!! על איזה תרפיה/טיפול הומפאתי היית ממליצה? ותודה רבה לכל העונות!

הומאופתי - תבקשי דרך קופת חולים או תשאלי בסביבתך מי מכיר הומאופת/ית טוב/ה.

הוא הרי עוד קטן..

ואיזה כיף לו שיש לו אמא ששמה לב לדברים האלה, זה בכלל לא מובן מאליו..

אני מכירה את הדברים האלה רק מהצד של המטופל, לא מהצד של המטפל..

אני יודעת שהומיאופתיה יכולה לגעת בנקודות בנפש ו"לתקן" את ה"מקולקל"

ויש תרפיות.. אישית אני נמשכת לתרפיה בבעלי חיים אבל זה באמת לא מתוך ניסיון אישי, סתם הרגשה..

הייתי הולכת לקופ"ח ורואה מה הם יכולים להציע.. (אם אני לא טועה הטיפולים האלה קצת יקרים כשזה לא דרך הקופ"ח, למרות שאולי אפשר לבדוק..)

 

מקווה שתהיה כאן מישהי שתדע לפרט לך יותר..

יש תרפיה במים, סוסים אומנות
כדאי לשאול בקופה.
מניסיון עוזר מאוד

כדאי לך לדבר עם המלמד\גננת או מה שיש לך שם.

שידווחו לך איך הוא בגן. אולי מה שהוא מספר זה לא בדיוק מה שקורה?

ואפשר לבנות איתם איזה תוכנית איך כן להעצים אותו. זה חלק מהתפקיד שלהם שיהיה הווי חברתי חיובי בגן. לא שלחת אותו לגן חיות...

אפשר שיביא מהבית לכבוד איזה ארוע ממתק לכולם ושהגננת\מלמד יעצימו את זה, יתנו לו לחלק יודו לו וכל זה.

אולי שמישהו מכם ההורים יגיע עם איזה פעילות קצרה.

אולי שהילד יביא לגן איזה משהו שהוא טוב בו ויספר על זה בגן בתיווך הגננת (חוג שהוא הולך אליו, משהו על חיות, איזה ספר מיוחד, אולי סיפור על מקום שביקרתם בו וכו' וכו'). זה יכול להיות גם משהו מתמשך של כמה פעמים.

נגיד פעם הבן שלי היה לו תפקיד לקחת מאמר על חיה מאיזה עיתון חודשי שקיבלנו ולהביא את זה לכיתה. והמורה תלה את זה על הקיר והוא יכל לספר על זה וכו'.

שהגננת\מלמד ישימו לב מה קורה איתו יותר. אין דבר כזה ש כ ל הזמן חוטפים לו הם אמורים לראות מה קורה. אי אפשר ללמוד כשצד החברתי והריגשי תקוע לגמרי.

שיגידו לך מי הילדים שכן רגועים יחסית (בטוח שי עוד כמוהו. תמיד יש!) ותנסי לעשות בכל זאת מאמצים להפגיש אח"צ.

אפשר לקחת אוטובוס, אפשר להזמין את החבר לארוחת צהריים אצלכם ואח"כ ישאר לכם רק להקפיץ אותו הביתה. אפשר למצוא פיתרונות.

ותבקשי שיספרו לך מה הם עושים ליצור אוירה חיובית יותר. גם בגן יש מערך של לימוד, של פרסים על התנהגות וכד', כל מני מבצעים...

ואולי תחשבי על לרשום אותו לחוג קרב מגע או משהו דומה לזה. זה יכול לעזור מאד אם המורה מוצלח.

אם הילד השתנה בהתנהגות,ואין עם מי לדבר בגן,להעביר גן.לחפש גננת סמכותית חמה ומכילה.

לא להכנס לסרטים על נזק קבוע לילד וכו, הרבה פעמים שמעבירים ילד גן זה עובר הילד שוב רוכש ביטחון.ממולץ לשתף את הגננת החדשה.

אם הילד לא חוזר לעצמו תוך כמה חודשים לשקול טיפול רגשי,אם הילד "מפורק לגמרי" להוציא ולטפל.

 

אם הוא יפסיק להתייחס לאלו שמציקים לו (גם בשעה שהם לא מציקים לו. ממש כאילו שהם אוויר), אז הם לבסוף יפסיקו להציק לו. זה שיטה בדוקה. היה לי פעם תלמיד בכיתה שכל הזמן הציק לי ולאחר שהפסקתי להתייחס אליו באותו האופן, הוא הפסיק להציק והוא אפילו הפך להיות חבר טוב שלי (וכמובן שגם אז המשכתי לא להתייחס אליו כדי שלא יחזור לדרכו הרעה). בהצלחה!

רק רציתי לכתוב שאין טעם להחליט שילד יהיה גמול עד הלידה או ילך לבד עד הלידה או כל פעולה אחרת אם הוא לא מוכן.

ממש לא מבינה מה בעיה להחליף חיתול לשני ילדים חוץ מזה שזה יקר. החלפה לוקחת שלוש דקות.

ציינת שהיא ילדה חכמה אז תעבדי אתה שלא תבעט בך. נראה לי בגיל הזה כבר אפשר להבין שלא בועטים באימא.

כנראה את יכולה להמשיך בגמילה כשהיא בבית אחרי צהריים או לחכות לחופש הגדול. לא נראה לי שמטפלות ירצו להתעסק בגמילה בגיל הזה.

או אם יש אפשרות להשאיר אותה כמה ימים בבית כדי לסיים תהליך.

אבל אצל רב הילדים בגיל הזה גמילה לוקחת המון זמן. 

אצלי הכי הולך זה בשנתיים וחצי. את שני הגדולים ניסיתי לגמול בגיל שנתיים וזה לקח המון זמן והמון בגדי החלפה.

ובגיל שנתיים וחצי היה מהר וקל.

 

אין טעם לחכות לחופש הגדול. אני עובדת במשרה מלאה והיא עדיין תהיה במעון ואז במסגרת אחרת בשבועיים של החופש.

יש גם בשפע ילדים שגם בגיל 3-4 קשה להם הגמילה ויש ילדים שהולך חלק מוקדם מאוד. 

 

נראה לי שלחנך אותה לא לבעוט זה גם לא לשים אותה בסיטואציה שזה פיתוי ואני לא מפסידה שום דבר מזה שיש לי ילדה שבבית כמעט גמולה. לשים אותה בחיתולים בכוח?!

אני גם לא מקבלת את הדבר הזה שהגננות לא רוצות להתעסק עם זה כי לא מתאים להן. על מורים אנחנו נופלים על דברים כאלה, אבל פה את מסכימה כי זה מתאים לך. לי זה לא. 

 

אני שמחה שלך מה שאת עושה עובד, אבל כמו שציינתי, אני לא בגישה שלך ואני לא ממש מבינה אותה כי סגנון ההורות שלי הוא שונה ובאופן כללי הוא עובד לי. 

 

שוב, מבקשת עזרה בגישה שלי, אני לא נכנסת פה לויכוחים אם לדעתכם הגישה שלי טובה או לא. 

פשוט אני יודעת שבדרך כלל במעון אין שיתוף פעולה בגיל הזה

בתור מישהי שהייתה בבית עם כמה צמודים אני יכולה להבין למה אבל אין לי מוסג מה נכון באמת. 

מצד שני מבינה גם אותך כי באמת יש ילדים שבגיל הזה כבר מוכנים וחבל. אחת הבנות שלי נגמלה בגיל שנתיים.

ומגדולים שלי  באמת הורדתי חיתול כי היו גירויים. אבל לקח להם הרבה זמן להיגמל.

אז אני רוצה שפשוט תהיי מוכנה שלפעמים זה לוקח זמן. ובאמת יש נסיגות. ואחרי לידה בהחלט יכולה להיות נסיגה זמנית.

ואני לא מסכימה שמוכנות הילד לא משנה אלא רק מוכנות של הורים. צריך להיות קשובים לילד ספציפי ולהיות גמישים יחסית. 

מפני שילדים שלי שונים זה מזה אני מבינה שתוצאה הרבה פעמים ממש לא קשורה להורות שלי אלא לאופי של ילד ולקישורים שהוא נולד אתם. 

ויכול להיות שאת ילד אחד צריך יותר להוביל ועם שני עדיף לחכות ולתת לו יוזמה.

ואני חושבת שילד צריך להיות גמול בשלב שהוא צריך להיות גמול. אישה שיש לה צמודים או תאומים כן מחליפה שני ילדים וגם מטפלות ואין בזה שום דבר מסובך. ויש ילדים שבועטים בגיל שנה - הרי לא נגמול אותם בגיל שנה כי הם בועטים? זאת בעיה נפרדת שלא קשורה לגמילה.

 

תבקשי שתהיה בלי טיטול שבועיים והן תעשנה את המקסימום ואז נראה.

מנהלת המעון הודיעה לי חד וחלק שלא. האמת זה היה ממש מדכא, בייחוד כי בבית היא מתנהלת הפוך לגמרי. 

לדעתי זה כי הם לא מאמינות שבכלל צריך לנסות בגיל הזה 

זה נורא מצחיק כי הן אמרו לי בעצמן שיהיו רגרסיות וכשהגיעה אחת הן אמרו לי שאין להן זמן להתעסק עם זה.

 

וזה היה אחרי חודשיים שהייתה גמולה בבית. ובמעון היו מליון פספוסים וזה היה נראה לי כי היא לא ידעה למי לפנות ומה לעשות כשהיא צריכה פיפי ובגלל שהייתה יחסית קטנה גם לא הגיעה לשירותים.

יום אחד הבאנו את הסיר שלה למעון ונגמרו הפיספוסים גם במעון..וכל יום היינו מביאים את הסיר שלה ככה במשך כמה חודשים.

ללמד את הבת שלך ללכת לבד לסיר כשהיא צריכה לשירותים בלי להיות תלויה בצוות במעון. כמובן שתגיד להם, אבל שתלך לסיר ולא תהיה עבורם עוד מטלה.

בסופו של דבר אפשר להבין את המטפלות שלא רוצות להוסיף עוד משהו לרשימה של האחריות שלהן.

אז אם הדברים יהיו חלקים וזה לא ידרוש יותר מדי אנרגיה מהן אני מניחה שלא תהיה להן בעיה, אבל ברגע שזה דורש קצת מאמץ זה קצת לא פיר לעשות להן את זה.

במיוחד שזו קבוצת גיל שזה לא רישמי חלק מהעבודה שלהן.

מן הסתם היא תהיה בבית בלי חיתול..
תגידי לגננות שאת רוצה לנסות להחזיר אותה לגן בלי טיטול אחרי החופשה
ושפעם בשעה- שעה וחצי יקחו אותה לשבת בסיר. הרבה פעמים בגן הם נוטים לפספס יותר כי יש אטרקציות מסביב ואז הם שוכחים מהעניין..
היא נותנת שיושיבו אותה בסיר? אם כן זה חצי נחמה..
אצלי הוא בהתחלה לא הסכים שהגננת תושיב אותו בסיר אז לקחתי יום חופש ובאתי כל כמה שעות להושיב אותו, ובהדרגה "העברתי את המושכות" לידי הגננת.
לדעתי זה גיל שללא ספק ניתן לגמול בו, ועל אחת כמה וכמה אם בבית היא כבר בלי טיטול..

היא תסתדר עם זה?
שתבוא למעון בלי, וישימו לה אחרי שיתנו לה לשבת קצת על הסיר/בשירותים בבוקר.

יהיה לך החלפה אחת לעשות לה אחרי שהיא תחזור- אפשרי מבחינתך?

אני פשוט חושבת שיגיע שלב שהיא תרצה להוריד גם במעון ואחרי שהיא תתרגל ותרגיש בטוחה לגבי איפה עושים במעון (טכנית.) יהיו הרבה פחות פספוסים ואולי זה יגרום לה לבקש מהמטפלת ולדבר יותר.(זה סוג של שילוב בין הגישה שלך לגישה של מוכנות הילד.. )




הבן שלי מבדיל בין בית ולא בית ויותר זורם בבית (הוא בן 9 חודשים ומפושפש חלקית לפיפי. כל היום הוא עם חיתול, ואני לוקחת אותו לשירותים לפיפי אחרי שינה ומידי פעם במהלך היום. )

ישבתי וניתחתי לי את הבעיה לכמה דברים:

בבית היא לא 100% גמולה אבל מתקדמת נהדר, אז אני מקווה שהיא באמת תרגיש את הבטחון וזה ישתנה גם בגן.

 

אני יודעת שהיא מבחינה בהבדל בין הגן לבית כי בבית היא בלי החיתול לגמרי חוץ מבלילה, והיא ממש נהנית מזה. היא מתחילה להגיד יותר ויותר לפני ואני גם מדברת על זה איתה וכמו שאמרתי היא ילדונת שמפנימה.

 

יש לה קושי בלהוריד את התחתונים לבד, שזה מונע הליכה לבד. עד שהיא מורידה אותם הכל יוצא. כי היא קולטת שמשהו קורה אבל לא תמיד מהר מהר מספיק, ונראה לי שזה השלב הבא לעבוד עליו.

 

השירותים בגן די מסכנים. יש לה סיר משלה שהיא מתה עליו ונהנית לשבת עליו אבל זה מאוד מבודד והיא רואה שהילדים האחרים משחקים ועושים והיא יושבת שם לבד, כך שאין לה באמת רצון ללכת לשבת שם ואני לא יכולה להאשים אותה בעניין הזה ממש ברור שהיא מפספסת כיף וזה סתם מבאס אותה. בבית היא לא באמת מפסידה. היא משחקת, אני בודקת מה שלומה, הסיר באופן כללי קצת מסתובב איתה ואולי גם על זה אני אעבוד - שרצים למקום מסויים.

 

אין לי שום בעיה עם החלפות וכביסות ולקחתי את זה בחשבון. ככה גם הבנתי שבטווח הקצר גמילה לא באמת משמרת יותר את הסביבה מחיתולים

 

אני גם משוכנעת שאם המעון היה עובד איתה אפילו קצת אז היא היתה מתקדמת הרבה יותר טוב, כי יומיים לא טובים זה כלום, אבל הם לא נתנו לה צ'אנס.  הלוואי שהפולאפס לא היו כ"כ חיתול, היה יותר יעיל אם הם אכן היו עוצרים נוזלים מלצאת החוצה אבל עדיין נותים חלק מהתחושה של הרטיבות. במצב כזה זה באמת לא נח ולילד יש מוטיבציה ללכת לשירותים כמו בתחתונים.

 

כשהיא נולדה האחיינים שלי שאלו אותי מה אני רוצה שהמילה הראשונה שלה תהיה. התשובה שלי: אמא, הלכתי לשירותים וניגבתי לבד....בסוף זה היה אמא

בית הספר חם ואוהב בנות מצוינות ממשפחות טובות .
לא ראיתי אלימות... אני ממש נהנת ללמד שם הבנות פשוט מתוקות !!!ולימדתי בכמה בתי ספר .
את בית הספר השני לא מכירה
אך ממליצה פשוט לבוא לראות.. אין כמו מראה העיניים והרגשת הלב של הורה

לא מכירה את נווה עציון, אבל יודעת שממ"ד הרנוף זה בי"ס מעולה!

 

נראה לי שפשוט באמת אין על מה לדווח שם

ברוך ה' מרוצים מאוד.

רמה תורנית גבוהה,

מורות חמות, אכפתיות, רמה לימודית גבוהה אך מתאימה

אלימות? לא שמעתי בכלל.. אולי אצל הבנים?..

 

אם זה מעט ילדים - אפשר יצירה.

אפשר להכין כדורי שוקולד מקמח מצה.

אפשר חידון על פסח.

אפשר לרקוד לצלילי מוזיקה.

לשחק דג מלוח (וקודם ללמד את המשחק...הילדים של היום)

והרצל אמר.

חבילה עוברת.

לספר סיפור.

 

מרשמלו בשיפוד על להבת הגז.

 

אלו הרעיונות שלי.

אני בקושי נושמת...

 

העיקר תשמחו זו בזו אמא ובת .

חמש דקות אחרי תחילת יום ההולדת הנסיכה נרדמה . וישנה שעתיים בערך . התעוררה לקראת הסוף לברך את המעריצים .

אני כמובן הרצתי סרטים של נסיעה לבית החולים ,וכל מני סרטים מפחידים ( למה היא נרדמה?????. .)זה תוך כדי שאני מבדרת את הילדים , ומתפללת בשקט בלב.  נקווה שעד החתונה שלה זה יעבור. 

היה לה יום שמח.

 

איזה חמודה .

כל הכבוד לך - הכי בזרימה.

ממש נסיכה!
טוב שלא לחצת להעיר אותה.
המון נחת ושמחה!!

מזל טוב!!!

שביעית חביבה אחרונה. והיא כנראה לעולם תהיה התינוקת שלי...

כשהייתי בת 20 אמרתי כמה שה' יתן . בגיל 28 קיוויתי שיהיו לי שמונה ילדים . היום בדרך לשנות החמישים , שצוחקים על החילונים עם הילד והכלב , אז זה בדיוק אנחנו . 

שהשתוקקת להרבה ילדים.

מהבחינה הזו, חילונים עם ילד וכלב, זה ממש לא את .

 

ומה שה' נותן, ומה שמסתדר, ונסיבות החיים...ב"ה.

אני תוהה, אם זה יעבור איי פעם . מהחרדות אשמח להיפטר. 

חושבים שהם תינוקים...

איזה חרדות?

אני תוהה אם זה קשור למספר הילדים , או לגיל שלי .

מקווה מאד לוותר עליהם . 

על מי לוותר?כשהם מתחתנים?

אמא זה לנצח

בפרט הנסיכה נהנתה . כזו שינה טובה היתה חסרה לה (ראה תגובתי לעיל)

ניקוי עם מלח לימון.

יכול להיות שהצטברה אבנית או שאריות אבקה ומרכך, בטח בגלל האינטנסיביות של הכביסות לפני ואחרי פסח.

לשפוך אל התוף מלח לימון, להפעיל את המכונה על 60 מעלות בתוכנית בינונית מבחינת הזמן.

בערך חצי מהשקית שקונים באזור התבלינים בסופר.

משחקים זה באמת כבר לא מעניין.. אולי משהו שקשור ליצירה? אולי לבת ה8 ערכה של תפירה לילדים?
בטוח תמצאי משהו גם לבת 6 שמתאים לה..

ארוחה במסעדה ...ביקור בכותל/קבר רחל.

ערכות\חומרי יצירה

טיול לאנשהו

יציאה עם ההורים למסעדה

דברים שאולי אין לכם כמו אופניים\סקטים\כדור טוב

מנוי לעיתון

מנוי לערוץ מאיר או משהו כזה

בגד לשבת\נעליים שלא היו בתיכנון הקרוב

מצעים חדשים

משהו שצריך לחדר

תודה

ליד הכיכר בין בן אליעזר ליהודה הנשיא. תלו שם את הברכה אז אם זה עדיין רלבנטי נראה לי שתמצאו את זה בקלות. מקווה שנשארו פרחים..

אנחנו פשוט מתעוררים בבוקר עם "אורחים" ולא נלחמים בזה, הולכים לישון בלי ילדים בחדר( חוץ מהתינוק), ומי שבא באמצע הלילה - בא, לא משקיעים אנרגיה בלהחזיר אותו למיטתו ופשוט ישנים, בתקופות שזה הפריע , כשהיה תינוק קטן מאוד, או שהרגשנו שזה מעיק עלינו הסברנו לילד שאפשר לבא רק בבוקר ולא באמצע הלילה, ואם בא באמצע הלילה החזרנו אותו למיטה ונשארנו קצת עד שנרדם, כשהיה ילד שממש היה מכור למיטה שלנו בעלי ישן כמה לילות במזרון לידו והבעיה די נפתרה. כשזה לא מפריע לנו אנחנו לא נלחמים בזה( כן דואגים שכשהולכים לישון- אין ילדים במיטה כדי שגם לנו תהיה פרטיות), מתישהו זה עובר להם לבד

עד לפני לא הרבה שנים, משפחה חיה בחדר אחד.  שמעתי מיהודי שמקורו בצפת, שהסבא שלו היה אחד מעשירי צפת המופלגים.  איך התבטאה העושר המופלג? הם חיו בדירת שני חדרים.

 

פעם, הילדים ישנו עם ההורים ועם כל האחים ביחד באותו חדר והדבר היה נורמלי לחלוטין.

היום, כשיש ב"ה עוד חדרים בבית, יש מי שחושב שילד חייב לישון בנפרד מאבאמא.  מעניין מאוד - המבוגר, שיכול להתבטא, וכבר מבין דבר או שניים ממהלך החיים, זכאי לישון עם אדם אחר, אבל הילד, שאולי יש דברים רבים שמציקים לו, אבל קשה לו לבטא אותם, ולא נעים לו להיות לבד בלילה, בחושך, בדממה של הלילה, ממנו מצפים לישון לבד.

 

הילד מבין שיש לכל אחד מיטה, אבל הוא ילד, והוא זקוק לנוכחות הורית גם בלילה.  כל הדברים שמציקים לו, לאו דווקא נעלמים כשמחשיך.  לפעמים, דווקא כששקט מסביב, הוא נזכר בכל הדברים שמציקים לו במשך היום.  ואז??? ואז הוא חייב את העוד ליטוף \ חיבוק \ תשומת לב מאבאמא.  הוא חייב לדעת בוודאות גמורה שאבאמא פה לידו, ויכולים לסייע לו גם בשעות החושך.

 

כמו שנאמר - כשממלאים צורך, הצורך נעלם.  כשלא ממלאים צורך של ילד - הצורך קיים ובא לידי ביטוי בדרכים אחרות, אולי פחות נעימות.

 

תמיד סברתי שברגע שזכיתי להיות אמא, אני מחוייבת לאמהות 24 שעות ביממה.  אין לי "זכויות יתר" לאמהות רק בשעות האור.  כשילד יודע שאמא שלו ואבא שלו קיימים בשבילו גם באמצע הלילה, הוא מרגיש בטוח יותר.  יש על מי לסמוך.

אגב, הנושא עולה בעיקר עם הילדים הגדולים.  הילדים הצעירים יותר לא תמיד מטריחים את עצמם עד לחדר ההורים באמצע הלילה.  הם פשוט עוברים מהמיטה שלהם למיטה הכי קרובה - של האח או האחות הגדולים, ומתכרבלים איתם, כי דמות של אח\ות גדולים יכולים, בהרבה מקרים, למלא את החלל הרגשי הרגעי שנוצר באמצע הלילה. 

 

ולסיום - בהחלט כדאי לשאול את הילד מה קורה באמצע הלילה שהוא מרגיש שהוא חייב אתכם.  

יש הורים ששמים מזרון על הרצפה בחדר שלהם. כשהילד מגיע, הוא מוזמן לישון על המזרן הזה, בלי להעיר את אבאמא  (אם זה מספיק לו מבחינה רגשית).  

יש הורים שנהנים מהפרטיות שלהם בתחילת הלילה, ובהמשך - מי שבא ברוך הבא.  אם נגמר המקום במיטה של אבא\אמא, קורה שאחד ההורים עובר למיטה של הילד...

ועוד דבר - בהחלט ניתן לתת לו  מיטת נוער רגילה.  יהיה לו מקום להתפרס, ויהיה לכם איפה לישון אם הוא מתנחל לכם במיטה באמצע הלילה!  בהחלט יש מעקות בטיחות למיטת נוער.

 

בהצלחה!

אני לא מבינה למה לישון במיטה נוחה ונקייה פחות טוב מלשכב צפוף עם עוד אנשים כשאי-אפשר להתהפך או לפרוס ידיים. מישהו גם מזיע ומישהו אחר מרטיב ועוד מישהו מרגיש לא טוב. 

בעיניי יש בזה משהו לא בריא או חוסר ביטחון קיצוני אם ילד לא יכול לישון במיטה שלו.

וזה שאת אימא זה לא אומר שאסור לך לישון במיטה שלך איך שאת רוצה. שזאת זכות בסיסית.

ולא צריך לתאר שינה בחדר כמו איזה עינוי. הרבה יותר נעים לישון בחושך ולא עם אור - גם לילדים.

הרבה יותר נעים לישון ברווחה ולא על קצה המיטה תוך שמיעת נחירות. והרבה יותר נעים לישון רצוף ולא לקום ולהסתובב בלילות ולקום בבוקר בלי כוחות. גם לילדים

בכלל לא

כשהייתי ילדה בת שש בערך גם פתאום הייתה לי תקוםה שהייתי מביאה מזרון לישון ליד הוריי

הם לפעמים צעקו ולא הבינו וקיבלו , זה לא עזר הצעקות והביקורת ,המשכתי בשלי רק בכיתי אני זוכרת יותר

בסוף עבר לי לבד

יש תקופות כאלה שפשוט חולפות מעצמן. אני לצערי עכשיו בתקופה שמתעוררת בבוקר עם שניים או שלושה....
לפעמים אנחנו מחזירים בעדינות למיטה המקורית אך לא נאבקים. אני יודעת מנסיון מילדי הגדולים מהם שיום אחד אתעורר בבוקר ואגלה שכולם ישנו במיטותיהם כל הלילה.

שנרדם? אולי אפילו לשכב איתו שם קצת

עד שיתרגל שבכל מקרה הוא לא ישן אצלכם?

 

 

חצי שנה היא ישנה לגמרי במיטה שלנו ובעלי ישן בסלון

באיזה שהוא שלב נמאס לנו. אז אמרתי לה בטון רגיל שמהיום היא חוזרת למיטה שלה. באותו יום היא חזרה למיטה שלה. וזהו. 

אני חושבת שכדאי להחזיר ילד למיטה שלו בעדינות.

 

אצלנו אין מצב שבעלי ישן בסלון בגלל שהילדים באים, קודם כל להורים חייבת להיות גם פרטיות, אנחנו מאפשרים לבא רק במהלך הלילה , פשוט ממשיכים לישון, אם זה מגיע למצב של הפרעה לנו , אנחנו מחזירים את הילד למיטה ונשארים איתו עד שירדם

אני חושבת שפשוט לא צריך להגיע לזה

יש ילדים שאתם  במהירות אפשר להתגלגל למצבים הזויים - כל ילד ואופי שלו

אז מבחינתי עדיף לא להרגיל למרות שילדה כאמור חזרה למיטה שלה בלי בעיות ברגע שהעזתי לבקש ממנה

תאמיני לאינטואיציה שלך. לא מה שטוב לאחד טוב לשני. אם את כתבת שיודעת מה האפשרות הכי טובה לכם-לכו על זה. הקב"ה הפקיד את הנשמה הזו במיוחד אצלכם!

גם אצלנו כל הילדים בשלבים מסוימים היו קוראים או באים אלינו,זה עובר לבד. אם זה מעיק אני "עוזרת" לזה לעבור,בד"כ מלוה למיטה שלהם,או מאפשרת להם לישון בסלון על הספה במקום בחדר,משום מה זה לפעמים יותר נינוח להם.

בהצלחה!

האם הילד עבר שינוי לאחרונה...?

נשמע שלא תמיד זה היה ככה...

אצלנו בתקופות מורכבות התדירות עולה (מעבר דירה, גן חדש, שמירת היריון, מילואים וכו'...)

מאפשרים.
עד שזה לא נח לנו ואז מחזירים.

התייעצנו על זה פעם עם יועץ - והוא הסביר להו שזה צורך של הילד, כמו שהסבירה אחת לפניי מעולה...

ו--תנסי לרגע להיות במקום הילד...

בהצלחה

אז תודה באמת מכל הלב לכל מי שענה קראתי הכל גם אם לא הגבתי.

לגבי שינוי לא עבר שינוי כלשהו , זאת אומרת עברנו דירה לפני שנה ומאז פחות או יותר אין יציבות בקטע של לישון קבוע במיטה שלו .. אממ אז אולי זה כן השינוי, מצד שני היו חודש חודשיים טובים שישן במיטה שלו כל הלילה..

לשם שבו ואחלמה,הצעת להחזיר למיטה,אז אם מחזירים באמת צריך להישאר עד שנירדם, במציאות אנחנו קצת מתקשים לקום ולשבת לידו, כבר רוצים לישון ואומרים יאללה לא חשוב...פעם הבאה ... אני יודעת שזה לא טוב, אבל זה המצב, גם קרה שפעם אחת כן ישבתי לידו ואז אחרי שעתיים קם שוב אז כבר וויתרתי.

אני חושבת שאני אקנה מיטה עם מעקה בשבילו ומזרן דומה לשלנו נוח ועבה, המזרן של המיטת מעבר נראה מתאים לילדים קטנים.. אולי לא נוח לו.


דבר נוסף כמו שהרוב אמרו אז כן לקבל ולהבין שזה בעצם משאני עושה...

מעבר לזה עודד אותי קצת שזה משהו מוכר והרבה הורים חווים או חוו את המצב הזה- זה חצי נחמה כזה שאנחנו לא חרגים

קנינו ספונת בטויס אר אס (ספה שנפתחת למזרן) - ביום היא משמשת ספה קטנה בה הילדה משחקת עם הבובות שלה, ובלילה היא הופכת למזרן/מיטה עבורה בחדר השינה שלנו.

כך הילדה מרגישה בטוחה אצלינו בחדר ומצד שני - יש לה את המזרן שלה.

ואם הוא נכנס הייתי מוריד אותו ונותן לו לבכות עד שיבין שזה או לישון במיטה שלו או לישון על הרצפה... מזל שאשתי יותר רחמנית

אם למשל את מסכימה שיבוא למיטה שלכם רק בשש בבוקר אז כל פעם שהוא מגיע לפני פשוט תחזירי למיטה ברוגע.

לגבי מה שהזכירו פה לגבי החדרים,
באמת פעם כל המשפחה ישנה ביחד באותו חדר אבל היתה מחיצה בין הורים לילדים.
(אני כותבת לגבי יהודים).

בלי קשר לקימות.....
במיוחד אם הוא גבוה.

המעבר?היא ישנה במיטת תינוק או שנחכה עוד כמה חודשים?

בסוף היא זו שתבוא אלינו כל לילה...

שלו ולהישאר איתו עשר דקות רבע שעה עד שיירדם..

יש לי עוד שני תינוקות שנתיים וחצי שנה ואני נוטה להעדיף לישון מאשר ליצור לו את ההרגל הטוב של לישון במיטה שלו... אני יןדעת שזה נכון וטוב אבל קשה לי..

ובעלי עובד קשה ומאוד עייף וגם לו אין את הכח לקום באמצע הלילה להחזיר ולהרדים,הוא מסוגל להירדם בחדר שלו מרוב עייפות

תודה לך

היתה ילדה וזה לא נתן לה את האפשרות להתמודד עם החרדות שלה. זה קל להורים הרסני לילד.

- אך כל אלה שמאפשרים לילדים שלהם לישון איתם. מה אתם עושים כשהמיטות מופרדות...?

עובר אל המזרון ואמא והילדים מתרווחים במיטה....

 

לנו היתה גם מיטת יחיד בחדר וגם מיטה זוגית נפרדת.

את מיטת היחיד הכנסנו עבור ילד שסבל מתקופה של חרדות.

ללא שום ייסורי מצפון של: "אני יודעת שזה לא טובת אבל..."

להיפך! בשיקול הדעת הכולל נכון לי יותר לישון לילה שלם עם כמה שפחות הפרעות,

ובבוקר לגלות שיש לי אורחים קטנים במיטה,

מאשר להיות אשת עקרונות וכל לילה לעסוק בחינוך מחדש ולהחזיר למיטה שלהם ולשבת לידם וכו.

 

ניסיתי את הדרך ה"חינוכית" יותר כמה וכמה פעמים והבנתי שהיא לא בשבילנו, גם אני קמה עייפה וגם לאחר כמה ימים מגיעה איזו שפעת/ דלקת אוזניים וכו' והכל מתחיל מחדש.

 

מקפידה כן, כמו שכתבו, שבתחילת הלילה כולם במיטותיהם ללא חריגות, "נדידת העמים" מתחילה באזור 2-3 בלילה.

 

אני זוכרת את עצמי היטב בגילאי 4-7 מתעוררת מחלומות מבעיתים ומסיוטים, וגם אמי מעולם לא החזירה אותי למיטה, נכנסתי לרוחב המיטה שלהם בצד של הרגליים, לאחר שהסברתי לאמי (בלחש שלא תתעורר...) תחושת הבטחון שיש במיטה של אבא ואמא לא ניתנת להסבר בכלל!

 

גם היום אם יש לי חלומות אימה אני מרגישה צורך להתקשר בבוקר לאבא ואמא... או להעיר את בעלי ולשתף כדי להרגע, אז למה למנוע צורך כזה מילדי שלי.

זה פוגע בדימוי העצמי של הילדה . וגם מגביל אותה בפעלויות הדורשות שינה

קצת מוזר.

כלומר- יכול להיות שיעבור בגיל 15, אבל אם אפשר לעזור לה שיעבור בקרוב יותר- למה לא? זה ממש כבר לא נעים בגיל הזה.

או שתלכי לרופא אחר או שפשוט תדרשי הפניה למרפאת הרטבה מהרופאה הזו וזהו.

בהצלחה!

ואכן עבר מעצמו בסוף, אבל היה נורא קשה עד אז.
לא יודעת למה ההורים שלי לא פנו לטיפול. זכור לי פעם אחת שהיינו אצל רופא המשפחה והוא אמר לשתות פחות לפני השינה. הם גם הציעו לי זמזם אבל אני סירבתי כי התביישתי שאחים שלי ישמעו אותו.
בכל מקרה, בכיתה ח' להרטיב זה ממש לא נעים, ולא הייתי מחכה אם אפשר לעזור קודם.

ילד בן 8.5 מרטיב לעיתים קרובות (אפילו אם מעירים אותו באמצע הלילה להתפנות) יכול לישון רטוב לילה בלי שיפריע לו.

מישהי התנסתה? זה קשה לו, בפרט שלאחיו הקטנים אין את הבעיה הזו

 

לא נתקלתי באמצעי כזה.

יכול להיות שאפשר להשיג משהו כזה בחנויות או סוכנים של ציוד לגני ילדים ופעוטונים.

עולה כמאה שח תלוי באיכות

http://www.amazon.com/Regalo-192-Inch-Super-Wide-White/dp/B003VNKLIY

קראתי, נכנסתי לקישורים, והחכמתי . עוד לא נסגרתי על משהו, אבל תודה בינתיים.

מדובר בסגנון חינוך תורני מאוד,
ללא שטיפות מח ועם הרבה חיוביות


זה מה שחשוב לי כהורה.
את הפסוקים וכד' הילדים שלך יוכלו להשלים גם בבית

ואני במקומך כן הייתי שולחת לחב''ד אם את שייכת לחב''ד

כי בהחלט יש אידיאולוגיה, שלנו זה מתאים וזה הסגנון שלנו ואנחנו מזדהים עם זה.

אבל חב''ד זה קצת אחרת. אומנם גיל קטן אבל אם יגידו בגן דברים שזה לא אתם אז מה תגידי לילד?

ושיהיה גן נפרד. אני לא הכי דוסית ולא מבינה למה זה מפריע לאנשים עקרונית. אם יש תאומים בן ובת או צמודים בגיל אז קשה טכנית להסתובב בין הגנים אבל חוץ מזה לא רואה שום בעייה     

 

את צריכה לבדוק ספציפית את המקום אליו את רוצה לרשום, אם מתאים לך.

אנחנו בדתי לאומי תורני - הגנים נפרדים כבר מגיל 3 ומאוד תורניים.

יש מקומות שהם לא נפרדים עד גן חובה או עד כיתה א, ממש תלוי.

סגנון מתנחלי/עירוני - תלוי במקום אליו את שולחת. לרוב בעיר, הסגנון יהיה עירוני.

לרוב אין שטיפות מוח, זה ממש לא הסגנון. אבל כן חוגגים יום העצמאות ומתייחסים ליום השואה והזכרון.

אבל האם מחייבים שלהורים אין טלויזיה/כיסוי ראש/אין אנטרנט/פלאפון כשר בלבד, זה כבר תלוי במוסד עצמו. 

יש מקומות שנקראים "תלמודי תורה ממלכתי דתי" שלרוב יותר תורניים מאשר גן ממלכתי דתי תורני. מצד שני יש גנים שנקראים תורניים, אבלגם מעורבים ובנות יכולות לבוא עם מיני קצר/אפילו עם מכנסיים (לא כולן, אבל מאפשרים גם לכאלה ולא כופים כללי צניעות). הכל תלוי במוסד עצמו. תבררי טוב על מקומות ספציפיים אם מתאים לך. ובעיקר תבררי האם הגננת טובה, אין אלימות, משפחות טובות וכו'.

גן דתי לאומי הוא נפלא, מחנך למידות טובות ויראת שמים. ובכל מקרה הכי חשוב מי זו הגננת. יצא לי לחוות גן דתי ממלכתי, ונפלנו על גננת חרדית.. קצת חששתי אך היא הייתה נהדרת ולימדה אותם יראת שמים וציונות וחגגו יום עצמאות וציינו יום זיכרון..
בקיצור, אני בהחלט הייתי משקיעה כי גם אני נגד הפרדה מגדרית בגיל כה צעיר
אז לא ילך לחב"ד אך בטוחני שתמצאי גן דתי לאומי כלבבך, תשאלי הורים על הגננת כי היא המפתח לאיך הגן מתנהל

זה לא כמו חב"ד, שיש גוון אחיד בערך (ואני לא חושב שנפרד זו "הקצנה". כך מקובל בחינוך חרדי, גם מגיל 3).

 

ב. גן תורני, זה עם דגש תורני. גם מבחינת המרכזיות, גם מבחינת הזמן והתכנים. אם זה מקום טוב, אז יש גם מלמד - "רב גן" - שמגיע לזמן-מה, בנוסף לגננת.

 

ג. בי"ס "תורני" זה כבר סיפור אחר. יש רמות שונות. בד"כ, דומני, מקום שאינו ממש תלמוד תורה, לא יהיה מבחינה תורנית באותה רמה של ת"ת טוב "חרדי". אבל יש גם תתי"ם "תורניים לאומיים". צריך ממש לבדוק מקום-מקום לגופו. וגם, מה הכיוון אליו אתם שואפים.

 

ד. בד"כ לא מדברים כ"כ על "אתחלתא דגאולה".. אבל בוודאי ששמחים ביום העצמאות וכו', במקומות שהם כאלה, כלומר, עם השקפה "ציונית". ויש מקומות חזקים מבחינה תורנית, שזה חלק מהחינוך, להודות לה' על שיבת ציון בזמננו. זו לא שטיפת מח..  אבל בכללי, אם אתם לא ממש "ההיפך", זה לא אמור להפריע במיוחד. זה לא כמו חניוך חבד"י שה"חבדיות" נמצאת בכל.

כנ"ל לגבי הגן חב"ד. תלוי במקום ובאוכלוסיה ששולחת. ובצוות וכו'.

אם יש מוסד ספציפי באזורך שיכול להיות רלוונטי- תיפגשי עם הורים, תדברי עם ההנהלה, תסתכלי איך ניראים הילדים\ההורים. תבררי לאן ממשיכים אחרי הבי"ס\הגן הזה רוב הבוגרים. תבדקי מה תרבות הפנאי של הילדים האלה מעבר לשעות הלימודים...

 

תודה רבה למי שנתן מידע, עזרתם לי <3

קצת פחות תודה למי שעיקם את האף אבל אני מבינה שהכל מכוונות טובות

שיהיה לכולנו רק נחת!

אהבנו מאד . עזבה מסיבות טכניות .

 

לגבי סעיף 4 , בגיל הזה ממש לא הייתי דואגת. 

 

יש לאנשים נטייה לחשוב בצורה סטיגמטית וזה חבל . מה שחשוב זה הקווים הכלליים . למשל בגן של הבת שלי שהוא גן חילוני , אופים כל יום שישי חלות ויש התייחסות לשבת , לחגים , לליל הסדר . לימדו אותם ממש יפה את המדרשים על עשר המכות . אז נכון , שלמרות הכל בשנה הבאה היא תלך לגן דתי , שאולי הוא פחות טוב , בעיקר כי חסרה לי האמונה הפשוטה בבורא העולם שיש לגננות הדתיות -אבל מצד שני מה שחשוב לדעתי , זה שהילד יפגוש דמות חיובית , אוהבת . זה העיקר. 

ילדים זה לא משחק שמקבלים כי "בא לי" ואח"כ מחזירים לחנות את יודעת...

נראה לי שבשלב הזה נכון לחכות. לאו דווקא כי הדברים יתדרדרו ותתגרשו (בעז"ה זה לא יקרה), אלא בגלל שהיריון עשוי לאתגר את הזוגיות (תופעות לוואי שהאישה חווה וכו'). לכן נראה לי נכון לחכות שהדברים יותר יתייצבו ביניכם. לראות איך אתם מסתדרים עם החיים וזו עם זה, ואז ללכת לכיוון של הרחבת המשפחה.

(בנוסף, יכול להיות שההתמודדות עבור הקטנה תהיה קצת קשה- אמא בהיריון ופחות פנויה, הורים שרבים לפעמים וכו').

 

שיהיה בהצלחה בכל, וכל טוב.

זה קשה לפחות כמו פי 1.5 -2 מלגדל ילד אחד
ולגדל ילד אחד זה משימה קצת מאתגרת.
קשה זאת לא בדיוק המילה
יותר מאתגר... לדעתי לפחות

אני בגישה של לא לקוות ולייחל לזה, אבל אם זה מגיע - ליהנות ולמצוא את היופי שבזה כמה שאפשר.

 

|אמא לתאומים בני שלוש וחצי, שבאו די בהפתעה - אין כלל תאומים במשפחה|

גם ללידה נערכים אחרת.

 

גם לי יש תשוקה גדולה ללדת ולגדל תאומים. ואני כבר אמא לכמה וכמה ב"ה.

אבל איך בני הגדול (אמפתי ובעל טביעת עין מיוחדת ) אמר לי? "אמא אם היו לך תאומים, היית לגמרי הולכת לאיבוד..."

 

תינוק אחד זה יכול להיות מאוד מורכב, לפחות התינוקות שלנו. אז שניים בבת אחת - מן הסתם מאוד מאוד מורכב.

 

גיסתי ילדה שלישיה שזה בהחלט קשה ומאתגר עוד יותר מתאומים ועדין היא אומרת שהיה לה הרבה יותר קל לגדל את שלושתם ביחד מאשר את הילד היחיד שנולד אחריהם,
קודם כל בילד אחד את לא מקבלת את העזרה שאת מקבל כשיש לך 2 או יותר גם טכנית וגם כספית,
יש יותר מודעות ולגיטמציה לעזור..
ברור שזה כרוך בהרבה ארגון ומחשבה על כל יציאה מהבית וכו אבל עדין...
אני לא יכולה להגיד כי עדין איו לי תאומים אבל גם גיסתי שילדה שלישיה וגם אימי ואחותי שיש להן תאומים אומרות את אותו הדבר, הקושי פשוט מתחלק ל-2 במקום שיהיה מרוכז רק בילד אחד..

וגם אנחנו - לעומת כל הסיפורים שהפחידו אותנו - חווינו את זה יחסית בקלות.

עיקר הקושי היה כשהם גדלו יותר ונהיו צמד שובבים לא קטן, וגם הגמילה - תארי לך מה זה לרדוף אחרי שניים שמפספסים...

אמא לתאומים בני שנה וחצי.

 

הקושי הוא כמו כל קושי של אמא טריה שיש לה ילד.

(אין לי עוד ילדים עדיין)

היה לי קשה רק מעצם העובדה שנהייתי אמא במקום להיות "ברשות עצמי" מה שנקרא.

אבל בהחלט אף פעם לא הרגשתי שקשה לי יותר בגלל שהם תאומים (אולי רק בהתנדיינות באוטובוסים לבד)

תאומים זה כ''כ יפה!! אין רגע משעמם וזה הדבר הכי חמוד בעולם!! אם ילד אחד זה חמוד- אז תחשבי שיש לך שניים. ואת יכולה לשחק איתם ולהשתגע ולעשות שטויות.

ילד אחד נראה פתאום משעמם

 

בניגוד למה שאמרו מעליי- ממש רוצה עוד תאומים! כיף גדול!

וברצינות - אולי זה באמת קשור לזה שהתאומים שלי באו אחרי ילדים יחידים, ואז ראיתי את ההבדל. ואולי זה קשור גם לאופי. ואולי גם לגיל - כמו שכתבתי, עד גיל שנה-שנה וחצי לא היה לי כ"כ קשה איתם, אבל כשהם התחילו להיות "עצמאיים" ושובבים, זה נהיה קשה.

לא סותר את זה שהם חמודים ומתוקים, וזה באמת חמוד לראות את "תאומותם"!

אני מתכוונת שזו בחירה הסתכלותית..

אפשר להתייחס לקושי ולהעצים אותו. ואפשר לבחור שלא..

אז נכון יש לך תאומים. אולי הם תינוקות ופעוטות נוחים יותר מאשר תינוק יחיד של מישהי אחרת?

אולי יש לך יותר כוחות מלאחרת? מערך משפחתי אחר (בעל/אמא/אחיות/חמות שיכולים לעזור, יחסים משפחתיים כאלה שמרגישים נוח לבקש עזרה)? וכו' וכו'.

 

עם כל הרצון הטוב לבחור להסתכל ככה, ולהעצים או לא להעצים את הקושי, את לא במקום לומר.

 

הסברתי איך אני מתייחסת אל זה. ואיך זה מקל עליי.

 

ואני בהחלט במקום לומר את זה. כי לכל אחת יש את הקשיים שלה ולכל אחת יש את הדרך שלה להתמודד עם החיים שלה.

אז לשפוט? לא שופטת אף אחת

אבל לומר איך זה היה לי, איך זה עזר לי ואיך במקום להתמקד בקושי- אני מתמקדת בטוב. זה בהחלט במקום.

אם השאלה הייתה מאישה, נגיד, שבהיריון עם תאומים, לא הייתי מספרת את הקשיים, אלא שמה דגש על כמה זה חמוד ויפה ולא כ"כ מסובך כמו שמפחידים.

מכיוון שהשאלה באה מבחורה ש"סתם" מייחלת לתאומים, הסברתי לה למה עדיף לייחל לילדים שיבואו אחד-אחד ולא בזוגות.

משהגיעו לי התאומים - החלטתי אכן להסתכל על החיוב שבזה. (ויש הרבה! ברוך ה'). 

אין למה להשוות, ואין עוד ילדים שצריכים גם הם לקבל את הטיפול שלהם ותשומת הלב, בעיני זה בכלל לא בר השוואה.

ולפותחת- גם אני בצעירותי חלמתי על כמה זוגות תאומים, אבל החיים הם לא בדיוק תכנית כבקשתך, והקב"ה ידע כנראה, שמה שטוב בשבילי זה דווקא אחד אחד.

אז אל תדאגי.. יש כמה משוכות לפני..

 

ב. זה קשה. אך ד' מביא לאדם מה שיכול לעמוד בו, והכל לטובה..

מאידך זה אושר גדול וכיף ממש

וגם אני רווקה..

לסבא שלי היה תאום
וגם לשתי דודות שלי...

כך שיש לי קצת סיכוי, אם לא שלישייה, לפחות תאומים..

דורש מחד ומתגמל מאידך.
אנחנו נהנים מכל רגע!!
להתפלל צריך שיהיה בריא ושלם ושמח.
תאומים? תשאירי לריבון עולם שיחליט לך.

ובהריון הראשון התפללתי- בבקשה חא תאומים בבקשה לא תאומים..
וזה לא היה תאומים..
אממה...שנכנסתי להריון 4 חודשים אחכ
והגידול היה כמו של תאומים..
הם חברים כאלה טובים ופשוט כיף שיש להם אחד את השני! תודה לה' !

כמעט תמיד זה לא קל

אבל יש כאלה שזה ממש ממש קשה בשבילם.

זה גם תלוי באופי של ההורים. 

 

ובקשר לחברים,

אמנם זה באמת קשר מיוחד אבל 

לפעמים זה דווקא יוצר סוג של קושי רגשי בקשר בניהם

כי לפעמים מתייחסים אליהם כאל אדם אחד וזה מאוד מתסכל

ועוד סיבוכים. 

 

ואני מדבר מנסיון. 

ילדתי תאומים בשבוע 39 , לא היו בפגיה .

אבל ילדתי בניתוח - היה לי ממש קשה כל התיפקוד איתם . עם כל העזרה שנתנו לי ..

היום הם יותר גדולים ויש לי ממש נחת!!

מה שאני מנסה לומר זה שיכול להיות שתתברכי בתאומים בריאים ורגועים ובמשקל טוב.. אבל ההריון עצמו/הלידה יהיו לא קלים

 

צריך להתפלל על הכל !!!!!

אני מכירה הורים שהיה להם ממש רגוע וקל וחוויתי גם ממש בהתחלה .

 

(ילדתי בשבוע 38, קיסרי, בלי פגיה)

אומנם ההתחלה הייתה קצת קשה. אבל מאז זה רק הולך ונעשה הכי טוב שאפשר!

 

מה שאני מנסה לומר זה שיכול להיות שתתברכי בתאומים רגועים, בריאים ובמשקל טוב וההריון עצמו והלידה גם יהיו בסדר גמור ואפילו ממש טובים!

 

למה סתם להפחיד? כל הריון יכול להיות לא נעים, לא דווקא הריון של תאומים. וכל לידה יכולה להיות לא נעימה, לא דווקא בגלל התאומים, וכל ילד יכול להיות נוח יחסית או קשה יחסית. זה לא קשור לתאומים! זה קשור לחוויה האישית והסוביקטיבית שלך.

 

לא חושבת שצריך להתעלם מהקשיים, כי יהיו כאלו בהחלט! אבל אי אפשר להתעלם מהרגעים היפים, המתוקים והמקסימים שיש. ויש הרבה רגעים כאלו! למה להדגיש את הקושי ולא את הטוב?

לו הייתה זו אישה שכעת בהיריון עם תאומים - הייתי מדגישה את הנקודות הטובות שבתאומים.

מכיוון שהפותחת רק שאלה אם כדאי לה לקוות שייוולדו לה תאומים - השבתי לה שעדיף לקוות שהם יגיעו ביחידים ולא בזוגות...

קיוויתי לתאומים מלכתחילה, לא הצטערתי על זה בהריון ובטח שלא מצטערת על זה עכשיו.

 

זכותך לחשוב אחרת

ויכול להיות שמבחינתך תאומים שווים הכול.

(מבחינתי ילדים שווים כמעט הכול, אבל בכל זאת מעדיפה אותם בבודדים. למרות שאני באמת נהנית מהתאומים שלי!)

רק אמרתי שהיה לי הריון קל, לא אמרתי מה היה השאר.

אבל אני עדיין לא מחשיבה את הקושי כקושי של "הריון תאומים" אלא כקושי של "הריון"

 

למה אם מישהי תשאל לגבי ילד יחיד יגידו גם וגם וידגישו את הטוב ופה לא?

ונראה לי שבאמת זה סתם ויכוח עקר, אז נעצור פה

ולכן יש פה בחירה הסתכלותית.