על מה להסתכל?..
אשמח לכל תובנה בנושא... תודה!
להציץ למטבח .
לראות אם יש מרחב לילדים , אם יש סיכונים . למשל דברים שראיתי -ארגז חול שלא מכסים אותו והוא מלא צואת חתולים!
ואחרי שבחרת מקום , לבוא מדי פעם לביקור פתע.
רק הן יגידו לך באמת מה קורה בפנים...
כשבודקים מעון צריך לבדוק כמו שבודקים שידוך.
כי זה מאוד מאוד משמעותי.
בהצלחה!
כדאי להגיע בשעות שההורים לא נמצאים ולבדוק אם שומעים בכי או צעקות.
יכול להיות הבדל משמעותי בין קבוצות שונות באותו מעון בגלל המטפלות, אבל אי אפשר לדעת מראש מי תהיה המטפלת.
כדאי לבדוק את הניקיון- במיוחד באזור פינת החתלה והמטבח.
לדבר, להכיר את הגננת- אפשר לקלוט מזה איך יחסי הבינאישיים שלה. (טון דיבור, הארת פנים)
לשמוע על סדר היום המתנהל בגן
אחרי שהולכים מהביקור להציץ מבין השיחים ולבחון איך היא מתנהגת לתינוקות
סתם! 
בהצלחה!
אני לא הייתי עושה את זה, אבל זה לא כזה נורא (דורות התחנכו ככה...)
אם אתם רוצים שיעשה בייבי סיטר- זה חלק מהמחיר.
אם זה כל כך מפריע- אז תוותרו על הבייבי סיטר.
כדאי לבחון את התגובה של הילד- הוא מפוחד? או שהוא אוהב את הסבא בכל זאת?
אם זה גולש מעבר למכה קטנה- אז כמובן שלא.
אם היה מדובר באיזו "אלימות" לא נשלטת, אז נו.. משהו אחר.
אבל מה שאת כותבת, זה שהוא נותן "מכה קטנה על היד". כלומר, משתמש בשיטות-החינוך שהיו נוהגות בזמנו.
אפשר כמובן לבקש בנעימות שיימנע מזה.
אבל אם אתם "מפקידים אותו לשמור עליו" - ויש להניח שזה לא כמו בייבי-סיטר בתשלום, אז צריל להביא בחשבון שהוא ינהג כדרכו, כל זמן שזה בתחומי הסביר.
תחליטו אם אתם רוצים את ה"שמירה" שלו, עם ה"מחיר" של מה שהוא עושה באופן מינורי, בתור חינוך לדברייך - או לא.
כדאי גם לראות מה היחס הכללי של הילד אליו. לפעמים ילדים לא מתרשמים יותרמידי מדברים כאלה. השאלה העיקרית היא, האם הוא אוהב ללכת אליו, להיות איתו, מה החוויה שלו מזה
זה יכול להתרשם אצל הילד כחלק מהיחס הרציני של הסבא אליו.. כאילו "איכפת לו", לוקח אותו ברצינות.. הוא יכול לתפוס את סבא כחלק מ"מעצבי הדרך"... תערובת של קצת "חינוך של פעם". אז לא שאני מתלהב מהאופן הזה, אבל העיקר שזה לא בא עם שמץ "עוינות". הוא ילד קטן, כנראה לוקח-טבעי שזה חלק מהמכלול של הסבא הזה...
כמובן, הכל בלי שיודעים מכאן על מי מדובר. רק על-סמך תיאורך.
הרי אפילו אם היה ממש חשוב לכם - הייתם יכולים לדאוג שהילד לא יהיה יותר מידי בקרבת הסבא בזמן המפגשים.
ואם הוא היה מרגיש סובל, יש להניח שגם היה נמנע מלהיות על יד הסבא.
ואם זה יהיה לכם ממש חשוב - אז תגידו לסבא כמה פעמים, אנחנו מבקשים לא לתת לו מכה.. אנחנו כבר נטפל.
אז בכלל אין סיבה למנוע מהסבא לעשות את זה

אצל קלינאית תקשורת. אפשר פרטי ואפשר דרך הקופה (תהליך קצת ארוך).
קלינאית תקשורת יכולה מאוד לעזור.

אבל בתור סטודנטית לקלינאות תקשורת המצבים שהזכרת נשמעים לי תקינים ולגיטימיים לגמרי לילדים בגיל 3
ולגבי המשפט שאמרת שבהשוואה לילדים אחרים נראה שרמתו נמוכה, אני יכולה להגיד לך שזה לא מדד וממש לא אמור להכניס אותך לדאגה כי יש שונות רבה בין ילדים בקצב ההתפתחות( והכל בגדר הנורמה) בין אם זה שפה ובין אם זה מוטוריקה או משהו אחר. כמו שיש תינוקות שמתחילים ללכת כבר בגיל 10 חודשים ויש כאלה רק בגיל שנה וחצי וכולם בסופו של דבר בסדר גמור, כל אחד ורמת ההתקדמות שלו
אבל אם בכל זאת את רוצה את כמובן תמיד יכולה ללכת להתייעץ עם אשת מקצוע.
בהצלחה!
שזה נובע מזה שהוא לא מבין עד הסוף את המשמעות של 'למה' ולכן הוא כל הזמן מנסה..תנסי לכוון אותו לתשובה בעדינות (בוא נחשוב- למה אתה עושה כך וכך וכן הלאה).
הבת שלי עכשיו בשלב ה'מה זה' וגם היא שואלת לפעמים על דברים שהיא יודעת וזה מה שאני עושה.
זה באמת מצריך הרבה סבלנות ולא תמיד חייבים לפרט, אבל זה שהוא שואל הרבה זה בסך הכול חיובי כי זה מראה על סקרנות בריאה.
אני קלינאית תקשורת, ויכולה לומר לך שבשטח הרבה פעמים אנחנו מגלים ילדים עם קושי כי משהו לא הסתדר לאמא הערנית שלהם, גם כשהסביבה לא הבחינה בשום דבר חריג.
באופן כללי, אני ממליצה לפנות לאבחון כשיש סימן שאלה ויש תחושה לא נוחה. ייתכן ותגלי שהכל בסדר ותקין לגיל, אבל גם יכול להיות שההתנהגויות שתיארת הן בעצם רק סימפטום לקשיים נוספים שלא תמיד קל להבחין בהם, וחבל לפספס אותן.
אבחון לא עולה הרבה, משהו בסביבות 56 ש"ח. תפני לקופת החולים שבה את חברה, ליחידה להתפתחות הילד, ותבקשי אבחון שפה. לא כדאי לפנות לקלינאית פרטית כי בנוסף לעובדה שהאבחון יעלה לך המון (מאות שקלים), הוא לא מתקבל בד"כ ביחידה להתפתחות הילד בתור אסמכתא לצורך בטיפול, וייצא שתשלמי סתם.
אם אכן יתברר שיש צורך בסדרת טיפולים תוכלי לפנות לקלינאית פרטית בהחזרים או לקלינאית שעובדת ישירות בקופה. מוזמנת לפנות בפרטי להמלצות או לשאלות נוספות.
הרבה נחת ובהצלחה.
פופקוולביתי החמודה בת ה- 9 יש תאוות ממתקים שגובלת בבהלת ממתקים.
הכלל אצלנו הוא שמתחלקים בממתקים שמקבלים במסיבות וכו, הממתקים שמקבלים כ"צידה לדרך".
כאשר היא זו שצריכה לתת, היא עושה מניפולציות ומריבות שלימות.
וכאשר אחרים צריכים לתת לה, היא משתלטת על הכל ולוקחת לעצמה הרבה יותר.
אם אנחנו יוצאים לטיול משפחתי ולוקחים ממתקים - היא לא גורעת עין מהתיק וכל הזמן מנדנדת מתי אוכלים אותם.
כל הזמן רוצה עוד ועוד, בצורה של מחטף.
במסיבות יום הולדת, היא מתנפלת ברעבתנות, ועוד.
כל ילד אוהב ממתקים (וגם כל מבוגר...), אבל ההתנהגות הזו נראית כמו רעב או טראומה לא סבירה.
בבית אנחנו משתדלים לאכול בריא, אין ממתקים חופשי, אבל בהחלט מקבלים ממתקים, במידה.
אבל אנחנו שמרנים יותר ממשפחות בסביבתנו בנושא הממתקים: אין ממתקים בין הארוחות, אין ארון עמוס ממתקים, לא כל יציאה לגינה מלווה בחטיפים...
אמרתי לה פעם אחת שאם היא כל כך אוהבת ממתקים, נעשה שלושה ימים בהם היא תקבל רק ממתקים, מהבוקר עד הלילה
דווקא היא שמחה
זה אולי יכול להיות פתרון, אבל לטווח קצר.
האם כדאי לעשות משהו, או לנהוג בצורה מסויימת, או לחכות שיתאזן עם הגיל (איזה גיל??)

אבל לא נראה לי שזה יעבור לה עם הזמן. מניחה שזה רק יתגבר עם הזמן, כי זה מזין את עצמו- סוכר זה דבר ממכר, למעשה. וגם המונוסודיום גלוטמט ששמים כמעט בכל חטיף גורם לנו ל"טעם של עוד".
גם לי יש אחת כזאת שיכולה לאכול סוכר מהצנצנת אם שכחתי אותה על השיש..
אני מכירה משפחות שעושות "עסקים" עם הילדים: כל ממתק שילד מקבל משכנים, בגן וכד' הוא מביא להורים ומקבל תמורתו הפתעה כמו משחק, מדבקות וכד- בהתאם לגיל ולילד.
אני ניסיתי את זה קצת. האמת שקצת הצליח, אבל בעלי לא אהב את זה אז הפסקתי...
גם לי יש אחת שקשה לה להתאפק יותר מלאחרים.
מדי פעם נופל עליה מן "רעב" והיא יכולה לאכול לי קצת אפילו שוקולדים ששמרתי לאפיה וכאלה.
תכלס נראה לי שאני מנחשת ממי היא ירשה את זה...
אצלינו אין שום כלל כזה של התחלקות. להפך כשמישהו מקבל משהו אישי שלו (גם כשזה ממתק של לקראת שבת) יש לכל אחד פינה קבועה במטבח ששם הם שמים את ה"אוצרות" שלהם. ולא אמורים לגעת אחד בשל השני.
שמתי לב שדווקא כמה שנראה שהבת הזו מאד נלהבת ולא מתאפקת, ולרוב מקנאה באח שלה ובמה שהוא קיבל, וכל זה, דווקא כשיש לה שם מצבור של כמה דברים היא הרבה פעמים בכלל לא נוגעת בזה מלא זמן. כאילו היא רגועה שיש לה איזה סטוק משלה...
שיכול להיות שבגלל שהיא צריכה לשלם מס, שלא תמיד הוא משתלם, ולא תמיד מקבלת כמו שנותנת, לפחות לדעתה, אולי זה גורם לה להרגיש את הרעב המוגבר הזה...
המממ.... צריך לחשוב על זה.
מה באמת אתם עושים בעניין הזה, שאחד בא הביתה עם חבילת משהו וכולם רוצים גם? מה המידה שחייבים לכבד את האחים???
אני חשבתי שחינוכית נכון להתחלק, כדי ללמוד לוותר ולתת משלי, ולא להוציא את העיניים של האחרים.
אם יש לו הרבה אני מציעה לתת לאחרים לטעום קצת גם אבל זה לא חובה. פעם אחד מקבל ופעם השני.
אם זה מוציא את העיניים אני אומרת לשים בצד ולאכול אח"כ.
הרבה פעמים הם ישר מחביאים את זה "במחבוא" שלהם ואוכלים אח"כ לאט לאט. (טוב לא כולם אוכלים לאט לאט זה ממש עניין של אופי...).
איך אחד אוכל והשני לא יוציא ריר/יחטוף/יבכה/ישתולל .
בגלל שזה מוציא את העיניים החלטתנו שמתחלקים.
הילדים שלך כנראה לא מאוד להוטים לממתקים ויכולים להכניס לפה בלי לעשות מזה עניין... 
במשפחות גדולות
מה שכן גם אצלנו יש תזונה בריאה מאוד ומיעוט ממתקים אבל בשבת יש שפע!!
וכן מחלקים מדי פעם בחול
אני מעדיפה שלא יגדלו עם חסך שהלאה בחיים יזללו ממתקים בביתם או שהולכים לחברים הם יקנאו. שוב, אני משתדלת מאוד. אחרים רואים אותנו כאלה שלא נותנים הרבה ממתקים..
כן הייתי מייעצת לך לחשוב איך התנהגותם תהיה הלאה בהמשך החיים.
לענ"ד זה נתפס כחוסר בממתקים וצורך שלה שלא ממומש גם על ילדתי אני רואה את זה ומשתדלת לפנק אותה יותר שלא תחפש אצל השכנים...

רק אם ילד רוצה לתת אז כדאי שייתן.
אולי שיהיה ממתק יומי לתקופה מסוימת כך שזה לא יהיה משהו נחשק ונדיר.
בפורום הריון ולידה מישהי כתבה שרצון למתוק זה צורך לחלבונים. אולי זאת הסיבה
הגדול שלנו גם מאד להוט למתוקים (שוקולד, סוכריות ובעיקר מסטיקים), גם אם לא בקיצוניות כמו שתיארת. בבית הוא מקבל במידה אבל בחוץ הוא מקבל בצורה מוגזמת ולא מפוקחת, בכלל זה מעצבן שמחלקים לילדים ממתקים וחטיפים בלי לשאול את ההורים לא מבחינת כשרות ולא מבחינת בריאות (ומה הקטע של חב"ד לפטם את ילדי ישראל ברעלים האלה??).
אין לי עצת קסם, אבל אני התחלתי איתו תהליך של לימדת דחיית סיפוקים - אם הוא מבקש ממתק אז אני מאשר לו (במידה כמובן) אבל לא כרגע, אני תמיד אומר לו "עוד מעט" או "עוד כמה דקות" וככה הוא לומד שאפשר לדחות את הסיפוק והוא לא חייב לקבל את המתוק כאן ועכשיו. שמתי לב שזה הוריד אצלו את הלהט והאימפולסיביות בנוגע למתוקים והוא מקבל יותר בהבנה את ה"לא".
מודדת כובעים
וההתרגלות לדחיית סיפוקים, וזה ע"י תהליך הדרגתי.
עוד נקודה חשובה (ששמעתי ממו"ר) - הרבה מ'המלחמות' עם הילדים הם על עניין הבחירה ולרוב דווקא הילדים הם הצודקים. הרבה פעמים הילדים יסתפקו בנתינת הבחירה הרבה יותר מאשר ממה שהם אמרו שהם רצו.
לדוגמה: מוכרת המציאות שאת הולכת עם הילדה לסופר והיא מתעקשת שהיא רוצה "את זה, ואת זה ואת זה..." ואת כמובן לא מסכימה ואז מתחילה הסאגה של הבכיות וכו'. במקום זה אפשר לומר לה "אני מרשה לך לבחור דבר אחד", זה אמור לספק אותה (אלא אם היא התרגלה למשהו אחר, ואז גם לשינוי הזה יידרש תהליך). אח"כ יהיה אפשר גם לרדת מזה ל-"פעם שעברה שהיינו בסופר קנינו לך הפתעה, הפעם לא. בע"ה פעם הבאה תקבלי, את יכולה כבר עכשיו לבחור לך לפעם הבאה" וכדו'.
ועוד דבר - אשתי אומרת שבלימודים שלה הם למדו על זה שלילדים עם בעיות קשב וריכוז יש נטייה גבוהה יותר ללהט אחרי מתוקים, אולי גם זה גורם.
מותר לבחור דבר אחד, וגם לא תמיד.
אין לה בעיות קשב וריכוז.
תודה על התגובות המפורטות.
שאם לא מספקים, נגרמת לילד עוגמת נפש ממש.
אבל אם זה צורך לגמרי לא מאוזן, אולי כדאי לטפל בעזרת רפואה אלטרנטיבית שמטפלת בשני ההיבטים בו זמנית - הפיזי והרגשי.
אני לא יודעת איך אצלכם, אצלנו הילדים האלה (בלי עין הרע כמה וכמה מתוקים במיוחד - שגם אני יכולה לנחש ממי היא ירשו את זה
) מורכבים גם מבחינות אחרות, וטוב היה שיקבלו מענה טיפולי לכל המכלול.
מודדת כובעיםסתם הרגשה.
אלא גם חטיפים מכל הסוגים.
בתור ילדה שגלה במשפחה עם נטיה להשמנה ושכל הפוקוס היה סביב זה מכל מיני דורות, דווקא לא ההורים, אני יכולה להגיד שהנטיה הרבה פעמים מולדת אבל קשורה גם בחינוך.
לנו באמת לא היו ממתקים בבית חוץ משבת וגם אנחנו היינו מסוגלים לזלול אותם כל הזמן חלקית בגלל שהיה אסור לנו ואמרו שאנחנו שמנים (לא, משפחה לא ממש נורמלית בעניין), אבל חלק מזה היה בהחלט חינוכי. תחשבי על כל אספקט אחר בחיים שלך או של הילדים - לכל אחד יש נטיות ואם הן לא טובות צריך לעבוד על זה. את מחליטה מה הגבול ומלמדת כמה שיותר על איזון כי זאת העבודה שלך. מכיוון שהיא בת 9, היא בהחלט מבינה את המושגים שאת מדברת עליהם.
את יכולה גם לקבוע שכל פעם שהיא עושה מניפולציות היא תקבל תגובה לא בהכרח נעימה, ושאם בטיול היא מתנהגת בצורה כזאת והיא לא מפסיקה לנדנד על זה את תהיי זאת שתחלקי ממתקים ושאת לא מוכנה לשמוע על זה יותר. סביר להניח שתעשה פרצופים אבל תמצא משהו אחר להשיח את דעתה. חלק מזה נשמע לע גם כמו שליטה (למרות שאני באמת לא רוצה להתיימר, כ"כ הרבה נכנס לדינמיקות משפחתיות). אם היא מנזסה להשתלט, היא לא תקבל כלום, או פחות. זה נראה לא נעים, אבל זה לקיצוניות השניה כדי לאזן מה שכבר יש לה.
בעניין החלוקה - את יכולה לקבוע כלל שכולם מקבלים שווה בשווה אבל שוב אם היא תיקח יותר ותתנפל היא פשוט לא תקבל.
מצד שני חשוב מאוד כן לתת לה כמה שיותר כמו כולם ולנסות להשתחרר מהפחד שעוד שניה היא תחטוף למישהו כדי לתת לה צ'אנס להתשנות.
לצערי לא תוכלי לשלוט על מה שהיא עושה מחוץ לבית ומה שהיא תעשה כשהיא תגדל אבל כלים את בהחלט יכולה לתת לה עכשיו, מתוך השאיפה שהיא תכיר את האימפולס הזה שלה ותוכל לבחור בין להכנע אליו או לא בגילאים יותר מבוגרים כשיש לה הרבה יותר שליטה ושיקול דעת לגבי עצמה.
הדוגמא הכי טובה היא ההבדל בראש שלנו בין כשרות ודיאטה. כשרות זה כשרות! דיאטה זה......דיאטה. תכלס, מה ההבדל? שתיהן מגבלות אוכל מסויימות, אבל אחת כ"כ חזקה לנו שהיא בתוך הנשמה, כי על אף הנטיה הטבעית שלנו לאכול, גם אם רעבים אנחנו לא נאכל חלב אחרי בשר או לא כשר. בדיאטה אנחנו נגיד - טוב, מחר, טוב, רק קצת. הרצון הוא הוא אותו רצון, הצורך אותו צורך אבל התגובה היא שונה לגמרי.
אז תהיה הרגשה ששמים את הפוקוס סביב הממתקים.
את צודקת מאוד בענין הדיאטה... הכל הראש.
צריך איזון. השאלה אם את מרגישה שיש לך דרך להעיר על התנהגות ובמקביל לשדר קבלה והבנה שהיא ממש אבל ממש אבל מ-מ-ש אוהבת ממתקים שזה דבר שיש להרבה אנשים ושבאמת קשה להתגבר על זה.
אני לדוגמא יכולה לחיות על ממתקים ונשנושים ולוותר על אוכל.
אני בתור אדם מבוגר עשיתי תיקון שאני מחלקת מכל ממתק שיש לי גם אם אני ממש לא רוצה (אני אף פעם לא רוצה, בואי נהיה כנות, זה ממתקים!).
את יכולה להסביר לה גם על מימד ההתמכרות? לילדים קשה מאוד להבין את המימד הבריאותי, אבל זה שהממתק מיוצר בצורה כזאת שיגרום לה להגיע למקומות שהיא לא באמת רוצה להגיע אליהם ושאת רוצה מאוד לעזור לה שמצד אחד מאוד תהנה מממתקים וממצד שני שזה לא יגרור תגובות לא נעימות שלה ושל הסביבה. ככה יש לה שותפה וגם מסגרת.
אני לא יודעת אם זו בעיית רכושנות, כי היא אוכלת על המקום ולא אוגרת אצלה כלום.
2 פירות כתחליף - הלוואי.
פירות זה הנשנוש הרגיל אצלנו בין הארוחות (סוג של ארוחת 4). היא לא תחליף ממתק בפרי. דווקא ילדים אחרים אצלנו כן יסתפקו בשמחה בפרי.
וכתבתי שאין לה ממתקים ללא הגבלה. ממש לא.
היא יודעת טוב מאוד מה ממתקים עושים לגוף ולשיניים ואיך נראית פירמידת המזון.
הבעיה היא לא אי חשיפה.
תודה על התגובה 
הרבה פעמים משיכה מוגזמת למתוקים נובעת מבעיה של תולעים או פרזיטים, או מפיטריה בשם קנדידה שנמצאים בגוף. (כשאחד מהילדים ממש רודף אחרי ממתקים- ברור לי שמשהו מהם קיים אצלו)
היצורים האלה ניזונים מסוכרים וגורמים לגוף לרצות לאכול עוד ועוד סוכרים כדי להזין אותם.
בתולעים ניתן לטפל יחסית בפשטות ע"י תרופה בשם ורמוקס, או ע"י טיפולים טבעיים שונים. (היה על זה פעם שירשור פה באתר)
בקנדידה יותר מסובך לטפל- אפשר למצוא הרבה מידע באינטרנט.
הימים הראשונים של ההתנזרות מהמתוקים מאוד קשים, כי התולעים/ קנדידה עדיין נמצאים, והם ממש מעוררים רצון לאכול מתוק. הימים הבאים כבר יותר קלים.
לפעמים בימים הראשונים אני מאפשרת לאכול מוצרים עם ממתיקים מלאכותיים- זה אמנם לא בריא, אך רק כמה ימים זה נראה לי לא נורא.
(וגם לא כתבתי שזה מה שיש לילדה, אלא רק כתבתי שהרבה פעמים משיכה מוגזמת נובעת מזה)
רק לאחר שראיתי שהמידע הזה לא מופיע בשרשור רציתי לתת כיוון מחשבה נוסף, שאולי יועיל.
אבל ההתנהגות הזו קיימת כבר כמה שנים.
אין לה תולעים.
הסיפור הוא גם בממתקים וגם בחטיפים.
זה לא שאם היא אוכלת רק מתוק אז היא לא מאוזנת בריאותית או רגשית וכו', כל מה שנאמר פה, ואילו כיוון שהיא אוכלת גם מתוק גם מלוח, זה עניין התנהגותי גרידא, חוסר שליטה, או מה שקראת לו "זה הכל בראש"...
גם אצל ילדים שמאזנים את המתוק עם מלוח ואחר כך ההיפך, הדבר עלול להצביע על חוסר איזון פיזי, וביותר חוסר איזון רגשי שדורש מענה שהוא מעבר למענה החינוכי.
גדלתי בחינוך החילוני , ובכל שנה היו מדכאים אותנו מחדש. אין לי מילה אחרת לתאר את זה . סיפורי זוועה של השואה . כבת לניצולי שואה , זה היה קשה מאד , והשפיע על החיים שלי באופן לא טוב. יתרה מכך , אני רואה , שבחברה החילונית ,יש בריחה מהזהות, לפעמים בריחה פשוטו כמשמעו מהארץ , ולפעמים הקבלה מעוותת בין השואה לבין הערבים כאשר אנחנו הבחורים הרעים -כלומר סיפורי הזוועה לא הוכיחו את עצמם מהבחינה החינוכית .
אשר על כן , פשוט לא שולחת מחר את הילדה לגן , בתקווה שגם היום לא יכניסו לה תכנים חינוכיים . יש מספיק עצב וצער בעולם , וגם בעולם שלה.
לזכור -בהחלט , אבל חסר לי כל כך המימד של האמונה, של הגאולה (שגם אני לצערי לא ממש מאמינה בזה , אבל רוצה להאמין)
קשה לי עם המסרים של "לעולם לא עוד" כי מבחינתי אלו מילים נבובות , ואין שום תעודת ביטוח.
זהו.
כי אתה מקווה שיהיה טוב . איך אמר אריאל הורוביץ בשיר שלו "תמיד תאמין בימים שיבואו". ואת צודקת, בפרט בתור יהודים , יש סיכוי טוב ,שלא יישאר אף אחד אחריך .
את מעלה שאלות קשות , ואין לי תשובות עליהן .
הנה אני לא בדיוק אישה מאמינה על פי ההגדרה והלוואי שהיה לי בן , והייתי רוצה שיעשו לו ברית עם מוהל לפי ההלכה. כך גם רוב משפחתי , שהם לא דתיים .
יום ולילה . בלי תוספות.
וקיבלתי כשהתינוק היה בן ארבעה חודשים
או למקום אחר? כי אולי כל עוד זה במסגרת הבית , היא מרגישה שזה יהיה בסדר לפספס , כי היא סומכת עליכם .
אצלי בהתחלה שבוע שלם היא עשתה בתחתונים כמעט רוב הזמן . הכנתי את עצמי נפשית , פשוט החלפתי כל הזמן המון תחתונים , בלי לעשות עניין. בסוף השבוע כבר נגמלה .
שהיא לא תרגיש בלחץ
ואז מציעה עוד פעם וכמה שפחות תשומת לב סביב זה. הצליחה - יופי. לא הצליחה -לא נורא
פעם חשבתי שזו בריחה. אחר כך ראיתי אמא שעשתה את זה והילד שלה פרח. לדעתי זה הציל לו את החיים (היום בן 20 פלוס)
מהנסיון שלנו, לפעמים זו אוירה מאפשרת אלימות בגן.
אולי לא בכוונה, אבל הגננת לא רואה בזה התנהגות יוצאת דופן, שצריך לעשות עבודה חינוכית כדי להפסיק ולא לאפשר אותה, או לכל הפחות להעיר עליה .
ככה היה אצלנו. הגננת אפילו לא הבינה על מה אנחנו מדברים - "ילדים...בנים, זה טבעי..." ככה היא אמרה. וכשדרשנו שתתערב לפחות עד סוף השנה שהילד בגן, הא עשתה את זה כלאחר יד, בלי באמת להבין שמה שהיא מאפשרת פשוט לא תקין.
והיתה לנו אינדיקציה ברורה שזו ההתנהלות שלה - כשהיא יצאה לחופשת לידה ובאה מחליפה, בהדרגה הילד התחיל להתאושש ולגלות רצון ללכת לגן, ולבסוף פרח.
בשבוע שבו גננת האם חזרה מחופשת לידה, הילד קיבל דלקת ראות
.
לדעתי תעשי שיחה עם הגננת - אם את רואה שזו דמות חינוכית שנפש הילד חשובה לה והיא מוכנה להירתם כדי לעזור, תראי אם ההתמודדות החינוכית שלה עם הקושי מקדמת את הילד. אם לא, פשוט תבדקי בדחיפות (עכשיו שהגנים פועלים ואת יכולה לבקש להיכנס ולהתרשם) מקום אחר בשבילו.
אל תשאירי את זה ככה. הילד במצוקה.
בהצלחה רבה - ואל תדאגי - את תדעי לחוש את האוירה ולזהות מה טוב לו, וה' יעזור.
ואם את רואה שהגננת לא יודעת מה לעשות אז להעביר גן.
אני חושבת שזו בעיה בגן כי כתבת שהוא נכנס לגן עם בטחון עצמי.
בכל מקרה, זה לא משנה - כרגע הוא במצוקה גדולה. ואם דיברת עם הגננת המון פעמים וכלום לא משתנה, אין מה להשאיר אותו שם.
נניח שהבעיה נובעת ממנו עצמו - גם ילד כזה זקוק למקום מגונן במיוחד.
בעז"ה שתמצאי מהר.
אני את הבן שלי שלפתי מהגן ברגע שזה הגיע למצב כזה שאפילו אחה"צ הוא לא רצה לרדת למטה. כל רגע בגן במצב כזה זה סיוט בשבילו.
מן הסתם שיש עניין של קושי, לכל ילד יש את הדברים שבאים לו יותר בקלות ואת אלה שבאים פחות
מצד שני יש גם גורם סביבתי- מקומות בהם זה יהיה מורגש יותר ויותר קשה להתגבר על זה ומקומות בהם זה פחות יורגש, והילד יוכל להתגבר על זה יותר בקלות.
ואם הילד סובל מהצקות וגם הגננת לא מצליחה להתמודד עם זה אז באמת חבל שהוא יסבול
ויש עוד 3 חודשים לשנת הלימודים, וזה לא מעט זמן
וגם בתקופה הזאת הם מאוד מעצבים את האישיות ואת התפיסה שלהם לגבי עצמם- וחבל לשלוח לגן שמשאיר חוויה שלילית על הילד..
אם את רואה שאת לא מצליחה לפתור את זה הייתי שולחת לגן אחר,
ואולי כשאת מחפשת גן והולכת לראות גנים פוטנציאליים להסביר שזו הסיבה שאת מעבירה מלכתחילה ולראות מי יודע לתת מענה הכי טוב לסיטואציה, ולהכניס את זה לשיקלול של לאיזה גן ללכת
ואם את מאמינה בזה (אני כן אבל אני יודעת שלא כולם..) אולי לשלב איזה טיפול הומיאופתי (דרך קופות החולים) או תרפיה כלשהי, משהו שאולי יעזור גם לקושי..
הוא הרי עוד קטן..
ואיזה כיף לו שיש לו אמא ששמה לב לדברים האלה, זה בכלל לא מובן מאליו..
אני מכירה את הדברים האלה רק מהצד של המטופל, לא מהצד של המטפל..
אני יודעת שהומיאופתיה יכולה לגעת בנקודות בנפש ו"לתקן" את ה"מקולקל"
ויש תרפיות.. אישית אני נמשכת לתרפיה בבעלי חיים אבל זה באמת לא מתוך ניסיון אישי, סתם הרגשה..
הייתי הולכת לקופ"ח ורואה מה הם יכולים להציע.. (אם אני לא טועה הטיפולים האלה קצת יקרים כשזה לא דרך הקופ"ח, למרות שאולי אפשר לבדוק..)
מקווה שתהיה כאן מישהי שתדע לפרט לך יותר..
כדאי לך לדבר עם המלמד\גננת או מה שיש לך שם.
שידווחו לך איך הוא בגן. אולי מה שהוא מספר זה לא בדיוק מה שקורה?
ואפשר לבנות איתם איזה תוכנית איך כן להעצים אותו. זה חלק מהתפקיד שלהם שיהיה הווי חברתי חיובי בגן. לא שלחת אותו לגן חיות...
אפשר שיביא מהבית לכבוד איזה ארוע ממתק לכולם ושהגננת\מלמד יעצימו את זה, יתנו לו לחלק יודו לו וכל זה.
אולי שמישהו מכם ההורים יגיע עם איזה פעילות קצרה.
אולי שהילד יביא לגן איזה משהו שהוא טוב בו ויספר על זה בגן בתיווך הגננת (חוג שהוא הולך אליו, משהו על חיות, איזה ספר מיוחד, אולי סיפור על מקום שביקרתם בו וכו' וכו'). זה יכול להיות גם משהו מתמשך של כמה פעמים.
נגיד פעם הבן שלי היה לו תפקיד לקחת מאמר על חיה מאיזה עיתון חודשי שקיבלנו ולהביא את זה לכיתה. והמורה תלה את זה על הקיר והוא יכל לספר על זה וכו'.
שהגננת\מלמד ישימו לב מה קורה איתו יותר. אין דבר כזה ש כ ל הזמן חוטפים לו הם אמורים לראות מה קורה. אי אפשר ללמוד כשצד החברתי והריגשי תקוע לגמרי.
שיגידו לך מי הילדים שכן רגועים יחסית (בטוח שי עוד כמוהו. תמיד יש!) ותנסי לעשות בכל זאת מאמצים להפגיש אח"צ.
אפשר לקחת אוטובוס, אפשר להזמין את החבר לארוחת צהריים אצלכם ואח"כ ישאר לכם רק להקפיץ אותו הביתה. אפשר למצוא פיתרונות.
ותבקשי שיספרו לך מה הם עושים ליצור אוירה חיובית יותר. גם בגן יש מערך של לימוד, של פרסים על התנהגות וכד', כל מני מבצעים...
ואולי תחשבי על לרשום אותו לחוג קרב מגע או משהו דומה לזה. זה יכול לעזור מאד אם המורה מוצלח.
אם הילד השתנה בהתנהגות,ואין עם מי לדבר בגן,להעביר גן.לחפש גננת סמכותית חמה ומכילה.
לא להכנס לסרטים על נזק קבוע לילד וכו, הרבה פעמים שמעבירים ילד גן זה עובר הילד שוב רוכש ביטחון.ממולץ לשתף את הגננת החדשה.
אם הילד לא חוזר לעצמו תוך כמה חודשים לשקול טיפול רגשי,אם הילד "מפורק לגמרי" להוציא ולטפל.
אם הוא יפסיק להתייחס לאלו שמציקים לו (גם בשעה שהם לא מציקים לו. ממש כאילו שהם אוויר), אז הם לבסוף יפסיקו להציק לו. זה שיטה בדוקה. היה לי פעם תלמיד בכיתה שכל הזמן הציק לי ולאחר שהפסקתי להתייחס אליו באותו האופן, הוא הפסיק להציק והוא אפילו הפך להיות חבר טוב שלי (וכמובן שגם אז המשכתי לא להתייחס אליו כדי שלא יחזור לדרכו הרעה). בהצלחה!
הבת שלי בת שנה ו9 והתחלנו גמילה בפסח. היה שבוע קשה, אבל אחר כך היא ממש נכנסה לעניין ונורא כיף לה איתו. היא מפספסת אבל גם אומרת שהיא צריכה (לפעמים גם כשלא). סה"כ אני מרגישה שמתקדם יופי. עם החזרה למעון היו לה 3 ימים נהדרים ואז יומיים לא, והודיעו לי שהיא חייבת לחזור לחיתולים.
כרגע סיכמתי עם הגננות שנשים לה פולאפס ועדיין יקחו אותה לשירותים כל כמה זמן, אבל קשה לי להאמין שזה יעבוד. היא נורא חכמה והיא תבין שעכשיו הכל חוזר אחורה. אני מדגישה - זו ילדה שקמה ממנוחת צהרים יבשה ומבקשת ממני להוריד חיתול כדי ללכת לסיר בבית. אחת הסיבות שהתחלתי את הגמילה שאני בחודש שישי ב"ה ואני ממש ממש צריכה שהיא תהיה גמולה על הלידה, כי אני לא רואה מצב שאני מצליחה להחליף ל 2 ילדים חיתולים, וגם ככה קשה להרים אותה, שלא נדבר על עוד חודשיים. היא גם בועטת ודי לא מתה על חיתול (לילה אחד היא החליטה שהיא מורידה אותו לבד וישנה ככה. היא היתה רטובה אך מרוצה). והכי נורא שהחיתולים התחילו לגרום לה פצעים ואדום ברמות של גמבה גם אחרי חצי יום ונחמץ לי הלב לראות אותה ככה סובלת.
אחת הבעיות היא שאיתי היא מתקשרת ומקשקשת בלי סוף ובגן היא נאלמת דום, למרות שנורא טוב לה וכיף לה, היא פשוט לא מדברת.
אנא מכם - אני לא מאמינה בשיטה של "מוכנות הילד". אני מאמינה במוכנות הורית וזה מוכיח לי את עצמו כל פעם מחדש. גם אין לי אפשרות לעבור גן.
יש רעיונות לגישור הפער?
תודה מראש!
רק רציתי לכתוב שאין טעם להחליט שילד יהיה גמול עד הלידה או ילך לבד עד הלידה או כל פעולה אחרת אם הוא לא מוכן.
ממש לא מבינה מה בעיה להחליף חיתול לשני ילדים חוץ מזה שזה יקר. החלפה לוקחת שלוש דקות.
ציינת שהיא ילדה חכמה אז תעבדי אתה שלא תבעט בך. נראה לי בגיל הזה כבר אפשר להבין שלא בועטים באימא.
כנראה את יכולה להמשיך בגמילה כשהיא בבית אחרי צהריים או לחכות לחופש הגדול. לא נראה לי שמטפלות ירצו להתעסק בגמילה בגיל הזה.
או אם יש אפשרות להשאיר אותה כמה ימים בבית כדי לסיים תהליך.
אבל אצל רב הילדים בגיל הזה גמילה לוקחת המון זמן.
אצלי הכי הולך זה בשנתיים וחצי. את שני הגדולים ניסיתי לגמול בגיל שנתיים וזה לקח המון זמן והמון בגדי החלפה.
ובגיל שנתיים וחצי היה מהר וקל.
אין טעם לחכות לחופש הגדול. אני עובדת במשרה מלאה והיא עדיין תהיה במעון ואז במסגרת אחרת בשבועיים של החופש.
יש גם בשפע ילדים שגם בגיל 3-4 קשה להם הגמילה ויש ילדים שהולך חלק מוקדם מאוד.
נראה לי שלחנך אותה לא לבעוט זה גם לא לשים אותה בסיטואציה שזה פיתוי ואני לא מפסידה שום דבר מזה שיש לי ילדה שבבית כמעט גמולה. לשים אותה בחיתולים בכוח?!
אני גם לא מקבלת את הדבר הזה שהגננות לא רוצות להתעסק עם זה כי לא מתאים להן. על מורים אנחנו נופלים על דברים כאלה, אבל פה את מסכימה כי זה מתאים לך. לי זה לא.
אני שמחה שלך מה שאת עושה עובד, אבל כמו שציינתי, אני לא בגישה שלך ואני לא ממש מבינה אותה כי סגנון ההורות שלי הוא שונה ובאופן כללי הוא עובד לי.
שוב, מבקשת עזרה בגישה שלי, אני לא נכנסת פה לויכוחים אם לדעתכם הגישה שלי טובה או לא.
פשוט אני יודעת שבדרך כלל במעון אין שיתוף פעולה בגיל הזה
בתור מישהי שהייתה בבית עם כמה צמודים אני יכולה להבין למה אבל אין לי מוסג מה נכון באמת.
מצד שני מבינה גם אותך כי באמת יש ילדים שבגיל הזה כבר מוכנים וחבל. אחת הבנות שלי נגמלה בגיל שנתיים.
ומגדולים שלי באמת הורדתי חיתול כי היו גירויים. אבל לקח להם הרבה זמן להיגמל.
אז אני רוצה שפשוט תהיי מוכנה שלפעמים זה לוקח זמן. ובאמת יש נסיגות. ואחרי לידה בהחלט יכולה להיות נסיגה זמנית.
ואני לא מסכימה שמוכנות הילד לא משנה אלא רק מוכנות של הורים. צריך להיות קשובים לילד ספציפי ולהיות גמישים יחסית.
מפני שילדים שלי שונים זה מזה אני מבינה שתוצאה הרבה פעמים ממש לא קשורה להורות שלי אלא לאופי של ילד ולקישורים שהוא נולד אתם.
ויכול להיות שאת ילד אחד צריך יותר להוביל ועם שני עדיף לחכות ולתת לו יוזמה.
ואני חושבת שילד צריך להיות גמול בשלב שהוא צריך להיות גמול. אישה שיש לה צמודים או תאומים כן מחליפה שני ילדים וגם מטפלות ואין בזה שום דבר מסובך. ויש ילדים שבועטים בגיל שנה - הרי לא נגמול אותם בגיל שנה כי הם בועטים? זאת בעיה נפרדת שלא קשורה לגמילה.
תבקשי שתהיה בלי טיטול שבועיים והן תעשנה את המקסימום ואז נראה.
מנהלת המעון הודיעה לי חד וחלק שלא. האמת זה היה ממש מדכא, בייחוד כי בבית היא מתנהלת הפוך לגמרי.
לדעתי זה כי הם לא מאמינות שבכלל צריך לנסות בגיל הזה ![]()
זה נורא מצחיק כי הן אמרו לי בעצמן שיהיו רגרסיות וכשהגיעה אחת הן אמרו לי שאין להן זמן להתעסק עם זה.
וזה היה אחרי חודשיים שהייתה גמולה בבית. ובמעון היו מליון פספוסים וזה היה נראה לי כי היא לא ידעה למי לפנות ומה לעשות כשהיא צריכה פיפי ובגלל שהייתה יחסית קטנה גם לא הגיעה לשירותים.
יום אחד הבאנו את הסיר שלה למעון ונגמרו הפיספוסים גם במעון..וכל יום היינו מביאים את הסיר שלה ככה במשך כמה חודשים.
) ישבתי וניתחתי לי את הבעיה לכמה דברים:
בבית היא לא 100% גמולה אבל מתקדמת נהדר, אז אני מקווה שהיא באמת תרגיש את הבטחון וזה ישתנה גם בגן.
אני יודעת שהיא מבחינה בהבדל בין הגן לבית כי בבית היא בלי החיתול לגמרי חוץ מבלילה, והיא ממש נהנית מזה. היא מתחילה להגיד יותר ויותר לפני ואני גם מדברת על זה איתה וכמו שאמרתי היא ילדונת שמפנימה.
יש לה קושי בלהוריד את התחתונים לבד, שזה מונע הליכה לבד. עד שהיא מורידה אותם הכל יוצא. כי היא קולטת שמשהו קורה אבל לא תמיד מהר מהר מספיק, ונראה לי שזה השלב הבא לעבוד עליו.
השירותים בגן די מסכנים. יש לה סיר משלה שהיא מתה עליו ונהנית לשבת עליו אבל זה מאוד מבודד והיא רואה שהילדים האחרים משחקים ועושים והיא יושבת שם לבד, כך שאין לה באמת רצון ללכת לשבת שם ואני לא יכולה להאשים אותה בעניין הזה ממש ברור שהיא מפספסת כיף וזה סתם מבאס אותה. בבית היא לא באמת מפסידה. היא משחקת, אני בודקת מה שלומה, הסיר באופן כללי קצת מסתובב איתה ואולי גם על זה אני אעבוד - שרצים למקום מסויים.
אין לי שום בעיה עם החלפות וכביסות ולקחתי את זה בחשבון. ככה גם הבנתי שבטווח הקצר גמילה לא באמת משמרת יותר את הסביבה מחיתולים 
אני גם משוכנעת שאם המעון היה עובד איתה אפילו קצת אז היא היתה מתקדמת הרבה יותר טוב, כי יומיים לא טובים זה כלום, אבל הם לא נתנו לה צ'אנס. הלוואי שהפולאפס לא היו כ"כ חיתול, היה יותר יעיל אם הם אכן היו עוצרים נוזלים מלצאת החוצה אבל עדיין נותים חלק מהתחושה של הרטיבות. במצב כזה זה באמת לא נח ולילד יש מוטיבציה ללכת לשירותים כמו בתחתונים.
כשהיא נולדה האחיינים שלי שאלו אותי מה אני רוצה שהמילה הראשונה שלה תהיה. התשובה שלי: אמא, הלכתי לשירותים וניגבתי לבד....בסוף זה היה אמא 
שלום וברכה! בתנו עוד שנה תלך לבי"ס, ואנחנו מתלבטים בין שתי האפשרויות הבאות: ממ"ד בנות בשכ' הר נוף בירושלים או ממ"ד "נווה עציון" בבית וגן.
ההתלבטות היא כזאת. מצד אחד, ממ"ד הר נוף נחשב למוסד דתי יותר, עם הקפדה יתירה על חינוך למצוות. מצד שני, הוא מדורג פחות טוב במדרוג המדל"ן, כולל אחוז המדווחות על אלימות וכיו"ב.
המטרה העיקרית שלנו היא למצוא לבתנו מקום עם סביבה חמה ואיכותית. איזה משני בתי הספר הנ"ל יתאים לה יותר?
לא מכירה את נווה עציון, אבל יודעת שממ"ד הרנוף זה בי"ס מעולה!
ואין לי שמץ , מה עושים.
כל עצה תתקבל בברכה.
הילדים מהגן מוזמנים, יבואו בערך שליש או פחות.
אני בקושי נושמת...
חמש דקות אחרי תחילת יום ההולדת הנסיכה נרדמה . וישנה שעתיים בערך . התעוררה לקראת הסוף לברך את המעריצים .
אני כמובן הרצתי סרטים של נסיעה לבית החולים ,וכל מני סרטים מפחידים ( למה היא נרדמה?????. .)זה תוך כדי שאני מבדרת את הילדים , ומתפללת בשקט בלב. נקווה שעד החתונה שלה זה יעבור.
אני מתקשה להאמין...זקנת השבטכשהייתי בת 20 אמרתי כמה שה' יתן . בגיל 28 קיוויתי שיהיו לי שמונה ילדים . היום בדרך לשנות החמישים , שצוחקים על החילונים עם הילד והכלב , אז זה בדיוק אנחנו .
אני תוהה, אם זה יעבור איי פעם . מהחרדות אשמח להיפטר.
חושבים שהם תינוקים...
איזה חרדות?
אני תוהה אם זה קשור למספר הילדים , או לגיל שלי .
מקווה מאד לוותר עליהם .
על מי לוותר?כשהם מתחתנים?
אמא זה לנצח 
בפרט הנסיכה נהנתה . כזו שינה טובה היתה חסרה לה (ראה תגובתי לעיל)
ארוחה במסעדה ...ביקור בכותל/קבר רחל.
ערכות\חומרי יצירה
טיול לאנשהו
יציאה עם ההורים למסעדה
דברים שאולי אין לכם כמו אופניים\סקטים\כדור טוב
מנוי לעיתון
מנוי לערוץ מאיר או משהו כזה
בגד לשבת\נעליים שלא היו בתיכנון הקרוב
מצעים חדשים
משהו שצריך לחדר
עד לפני לא הרבה שנים, משפחה חיה בחדר אחד. שמעתי מיהודי שמקורו בצפת, שהסבא שלו היה אחד מעשירי צפת המופלגים. איך התבטאה העושר המופלג? הם חיו בדירת שני חדרים.
פעם, הילדים ישנו עם ההורים ועם כל האחים ביחד באותו חדר והדבר היה נורמלי לחלוטין.
היום, כשיש ב"ה עוד חדרים בבית, יש מי שחושב שילד חייב לישון בנפרד מאבאמא. מעניין מאוד - המבוגר, שיכול להתבטא, וכבר מבין דבר או שניים ממהלך החיים, זכאי לישון עם אדם אחר, אבל הילד, שאולי יש דברים רבים שמציקים לו, אבל קשה לו לבטא אותם, ולא נעים לו להיות לבד בלילה, בחושך, בדממה של הלילה, ממנו מצפים לישון לבד.
הילד מבין שיש לכל אחד מיטה, אבל הוא ילד, והוא זקוק לנוכחות הורית גם בלילה. כל הדברים שמציקים לו, לאו דווקא נעלמים כשמחשיך. לפעמים, דווקא כששקט מסביב, הוא נזכר בכל הדברים שמציקים לו במשך היום. ואז??? ואז הוא חייב את העוד ליטוף \ חיבוק \ תשומת לב מאבאמא. הוא חייב לדעת בוודאות גמורה שאבאמא פה לידו, ויכולים לסייע לו גם בשעות החושך.
כמו שנאמר - כשממלאים צורך, הצורך נעלם. כשלא ממלאים צורך של ילד - הצורך קיים ובא לידי ביטוי בדרכים אחרות, אולי פחות נעימות.
תמיד סברתי שברגע שזכיתי להיות אמא, אני מחוייבת לאמהות 24 שעות ביממה. אין לי "זכויות יתר" לאמהות רק בשעות האור. כשילד יודע שאמא שלו ואבא שלו קיימים בשבילו גם באמצע הלילה, הוא מרגיש בטוח יותר. יש על מי לסמוך.
אגב, הנושא עולה בעיקר עם הילדים הגדולים. הילדים הצעירים יותר לא תמיד מטריחים את עצמם עד לחדר ההורים באמצע הלילה. הם פשוט עוברים מהמיטה שלהם למיטה הכי קרובה - של האח או האחות הגדולים, ומתכרבלים איתם, כי דמות של אח\ות גדולים יכולים, בהרבה מקרים, למלא את החלל הרגשי הרגעי שנוצר באמצע הלילה.
ולסיום - בהחלט כדאי לשאול את הילד מה קורה באמצע הלילה שהוא מרגיש שהוא חייב אתכם.
יש הורים ששמים מזרון על הרצפה בחדר שלהם. כשהילד מגיע, הוא מוזמן לישון על המזרן הזה, בלי להעיר את אבאמא (אם זה מספיק לו מבחינה רגשית).
יש הורים שנהנים מהפרטיות שלהם בתחילת הלילה, ובהמשך - מי שבא ברוך הבא. אם נגמר המקום במיטה של אבא\אמא, קורה שאחד ההורים עובר למיטה של הילד...
ועוד דבר - בהחלט ניתן לתת לו מיטת נוער רגילה. יהיה לו מקום להתפרס, ויהיה לכם איפה לישון אם הוא מתנחל לכם במיטה באמצע הלילה! בהחלט יש מעקות בטיחות למיטת נוער.
בהצלחה!
אני לא מבינה למה לישון במיטה נוחה ונקייה פחות טוב מלשכב צפוף עם עוד אנשים כשאי-אפשר להתהפך או לפרוס ידיים. מישהו גם מזיע ומישהו אחר מרטיב ועוד מישהו מרגיש לא טוב.
בעיניי יש בזה משהו לא בריא או חוסר ביטחון קיצוני אם ילד לא יכול לישון במיטה שלו.
וזה שאת אימא זה לא אומר שאסור לך לישון במיטה שלך איך שאת רוצה. שזאת זכות בסיסית.
ולא צריך לתאר שינה בחדר כמו איזה עינוי. הרבה יותר נעים לישון בחושך ולא עם אור - גם לילדים.
הרבה יותר נעים לישון ברווחה ולא על קצה המיטה תוך שמיעת נחירות. והרבה יותר נעים לישון רצוף ולא לקום ולהסתובב בלילות ולקום בבוקר בלי כוחות. גם לילדים
שנרדם? אולי אפילו לשכב איתו שם קצת
עד שיתרגל שבכל מקרה הוא לא ישן אצלכם?
חצי שנה היא ישנה לגמרי במיטה שלנו ובעלי ישן בסלון
באיזה שהוא שלב נמאס לנו. אז אמרתי לה בטון רגיל שמהיום היא חוזרת למיטה שלה. באותו יום היא חזרה למיטה שלה. וזהו.
אני חושבת שכדאי להחזיר ילד למיטה שלו בעדינות.
אני חושבת שפשוט לא צריך להגיע לזה
יש ילדים שאתם במהירות אפשר להתגלגל למצבים הזויים - כל ילד ואופי שלו
אז מבחינתי עדיף לא להרגיל למרות שילדה כאמור חזרה למיטה שלה בלי בעיות ברגע שהעזתי לבקש ממנה
תאמיני לאינטואיציה שלך. לא מה שטוב לאחד טוב לשני. אם את כתבת שיודעת מה האפשרות הכי טובה לכם-לכו על זה. הקב"ה הפקיד את הנשמה הזו במיוחד אצלכם!
גם אצלנו כל הילדים בשלבים מסוימים היו קוראים או באים אלינו,זה עובר לבד. אם זה מעיק אני "עוזרת" לזה לעבור,בד"כ מלוה למיטה שלהם,או מאפשרת להם לישון בסלון על הספה במקום בחדר,משום מה זה לפעמים יותר נינוח להם.
בהצלחה!
קנינו ספונת בטויס אר אס (ספה שנפתחת למזרן) - ביום היא משמשת ספה קטנה בה הילדה משחקת עם הבובות שלה, ובלילה היא הופכת למזרן/מיטה עבורה בחדר השינה שלנו.
כך הילדה מרגישה בטוחה אצלינו בחדר ומצד שני - יש לה את המזרן שלה.
ואם הוא נכנס הייתי מוריד אותו ונותן לו לבכות עד שיבין שזה או לישון במיטה שלו או לישון על הרצפה... מזל שאשתי יותר רחמנית
היתה ילדה וזה לא נתן לה את האפשרות להתמודד עם החרדות שלה. זה קל להורים הרסני לילד.
ללא שום ייסורי מצפון של: "אני יודעת שזה לא טובת אבל..."
להיפך! בשיקול הדעת הכולל נכון לי יותר לישון לילה שלם עם כמה שפחות הפרעות,
ובבוקר לגלות שיש לי אורחים קטנים במיטה,
מאשר להיות אשת עקרונות וכל לילה לעסוק בחינוך מחדש ולהחזיר למיטה שלהם ולשבת לידם וכו.
ניסיתי את הדרך ה"חינוכית" יותר כמה וכמה פעמים והבנתי שהיא לא בשבילנו, גם אני קמה עייפה וגם לאחר כמה ימים מגיעה איזו שפעת/ דלקת אוזניים וכו' והכל מתחיל מחדש.
מקפידה כן, כמו שכתבו, שבתחילת הלילה כולם במיטותיהם ללא חריגות, "נדידת העמים" מתחילה באזור 2-3 בלילה.
אני זוכרת את עצמי היטב בגילאי 4-7 מתעוררת מחלומות מבעיתים ומסיוטים, וגם אמי מעולם לא החזירה אותי למיטה, נכנסתי לרוחב המיטה שלהם בצד של הרגליים, לאחר שהסברתי לאמי (בלחש שלא תתעורר...) תחושת הבטחון שיש במיטה של אבא ואמא לא ניתנת להסבר בכלל!
גם היום אם יש לי חלומות אימה אני מרגישה צורך להתקשר בבוקר לאבא ואמא... או להעיר את בעלי ולשתף כדי להרגע, אז למה למנוע צורך כזה מילדי שלי.
בתי בת עוד מעט 11 ועדיין מרטיבה בלילה, כל פעם שאני מעלה את האופציה לטיפול הרופאה אומרת שאין צורך ושזה יעבור לה מעצמו... כשבני היה בן 6 עשיתי לו טיפול ומאז הכל נהדר אז אני תוהה למה איתה אני מחכה?
אשמח לשמוע תובנות בנושא.
קצת מוזר.
כלומר- יכול להיות שיעבור בגיל 15, אבל אם אפשר לעזור לה שיעבור בקרוב יותר- למה לא? זה ממש כבר לא נעים בגיל הזה.
או שתלכי לרופא אחר או שפשוט תדרשי הפניה למרפאת הרטבה מהרופאה הזו וזהו.
בהצלחה!
ילד בן 8.5 מרטיב לעיתים קרובות (אפילו אם מעירים אותו באמצע הלילה להתפנות) יכול לישון רטוב לילה בלי שיפריע לו.
מישהי התנסתה? זה קשה לו, בפרט שלאחיו הקטנים אין את הבעיה הזו
יש דבר כזה? מה שאני מתכוונת אליו דומה קצת לשער ששמים לפני מדרגות, שמונע מפעוטות לעלות/לרדת בהן, אבל זה שונה בכך שהוא לא אמור להגביל את חופש התנועה בין מפלסים, אלא באותו מפלס.
השאלה עולה בגלל שהקטנה בת שנה, פעילה מאוד (ברוך ה'
), ורוצה ללכת לאן שהיא רוצה
. המרחב שיישאר לה לתנועה הוא עדיין די גדול (אלא שהיא פשוט לא תוכל לצאת ממנו. מקווה שהכוונה הובנה).
אשמח לשמוע אם יש דבר כזה, באיזה רוחב, אם זה בטיחותי ועמיד, איפה קונים ובאיזה מחיר. תודה רבה מראש 
קראתי, נכנסתי לקישורים, והחכמתי
. עוד לא נסגרתי על משהו, אבל תודה בינתיים.
היי,
מקווה שהגעתי לפורום הנכון.
אם לא, אשמח שתפנו אותי לכתובת הנכונה...
הבן שלי מסיים בשעה טובה מעון, ואני תוהה לגבי השנה הבאה.
במקור אני מזרם חב"ד ולכן רשמתי אותו לגן חב"ד בעירי,
אבל נראה שבשנים האחרונות הם הקצינו מאוד
ואפילו הגן לילדי גיל 3-4 נפרד ואין בנות בגן.
לא מוצאת חן בעיני הקצנה כזאת, אבל לא הכרתי פתרון אחר שיענה הן על רמה חינוכית ואישית והן על רמה דתית.
עכשיו שמעתי על אופציית דתי-לאומי-תורני.
מאחר שאני לא מכירה כמעט בכלל את הציבור הדתי לאומי ובאינטרנט לא מצאתי הרבה מידע מה זה אומר,
אשמח אם תוכלו לענות לי על השאלות הבאות:
1. דתי-לאומי-תורני - הכוונה לסגנון "מתנחלים" זרוקים? או סגנון החוצניקים האלגנטיים מפתח תקווה?
(שוב סליחה על ההתבטאויות העילגות, אני מרגישה כמו עולה חדשה
)
2. מה בערך העיקרון של גן / בית ספר דתי-לאומי-תורני?
3. האם סגנון כזה מאוד חזק בקטע של "אתחלתא דגאולה" וכל זה - שטיפות מוח כאלה, או איש באמונתו יחיה?
4. כל דבר נוסף שאפילו "לא ידעתי לשאול" ואתם חושבים שכדאי לי לדעת... אודה לכם מאוד ![]()
ואני במקומך כן הייתי שולחת לחב''ד אם את שייכת לחב''ד
כי בהחלט יש אידיאולוגיה, שלנו זה מתאים וזה הסגנון שלנו ואנחנו מזדהים עם זה.
אבל חב''ד זה קצת אחרת. אומנם גיל קטן אבל אם יגידו בגן דברים שזה לא אתם אז מה תגידי לילד?
ושיהיה גן נפרד. אני לא הכי דוסית ולא מבינה למה זה מפריע לאנשים עקרונית. אם יש תאומים בן ובת או צמודים בגיל אז קשה טכנית להסתובב בין הגנים אבל חוץ מזה לא רואה שום בעייה
את צריכה לבדוק ספציפית את המקום אליו את רוצה לרשום, אם מתאים לך.
אנחנו בדתי לאומי תורני - הגנים נפרדים כבר מגיל 3 ומאוד תורניים.
יש מקומות שהם לא נפרדים עד גן חובה או עד כיתה א, ממש תלוי.
סגנון מתנחלי/עירוני - תלוי במקום אליו את שולחת. לרוב בעיר, הסגנון יהיה עירוני.
לרוב אין שטיפות מוח, זה ממש לא הסגנון. אבל כן חוגגים יום העצמאות ומתייחסים ליום השואה והזכרון.
אבל האם מחייבים שלהורים אין טלויזיה/כיסוי ראש/אין אנטרנט/פלאפון כשר בלבד, זה כבר תלוי במוסד עצמו.
יש מקומות שנקראים "תלמודי תורה ממלכתי דתי" שלרוב יותר תורניים מאשר גן ממלכתי דתי תורני. מצד שני יש גנים שנקראים תורניים, אבלגם מעורבים ובנות יכולות לבוא עם מיני קצר/אפילו עם מכנסיים (לא כולן, אבל מאפשרים גם לכאלה ולא כופים כללי צניעות). הכל תלוי במוסד עצמו. תבררי טוב על מקומות ספציפיים אם מתאים לך. ובעיקר תבררי האם הגננת טובה, אין אלימות, משפחות טובות וכו'.
זה לא כמו חב"ד, שיש גוון אחיד בערך (ואני לא חושב שנפרד זו "הקצנה". כך מקובל בחינוך חרדי, גם מגיל 3).
ב. גן תורני, זה עם דגש תורני. גם מבחינת המרכזיות, גם מבחינת הזמן והתכנים. אם זה מקום טוב, אז יש גם מלמד - "רב גן" - שמגיע לזמן-מה, בנוסף לגננת.
ג. בי"ס "תורני" זה כבר סיפור אחר. יש רמות שונות. בד"כ, דומני, מקום שאינו ממש תלמוד תורה, לא יהיה מבחינה תורנית באותה רמה של ת"ת טוב "חרדי". אבל יש גם תתי"ם "תורניים לאומיים". צריך ממש לבדוק מקום-מקום לגופו. וגם, מה הכיוון אליו אתם שואפים.
ד. בד"כ לא מדברים כ"כ על "אתחלתא דגאולה".. אבל בוודאי ששמחים ביום העצמאות וכו', במקומות שהם כאלה, כלומר, עם השקפה "ציונית". ויש מקומות חזקים מבחינה תורנית, שזה חלק מהחינוך, להודות לה' על שיבת ציון בזמננו. זו לא שטיפת מח.. אבל בכללי, אם אתם לא ממש "ההיפך", זה לא אמור להפריע במיוחד. זה לא כמו חניוך חבד"י שה"חבדיות" נמצאת בכל.
כנ"ל לגבי הגן חב"ד. תלוי במקום ובאוכלוסיה ששולחת. ובצוות וכו'.
אם יש מוסד ספציפי באזורך שיכול להיות רלוונטי- תיפגשי עם הורים, תדברי עם ההנהלה, תסתכלי איך ניראים הילדים\ההורים. תבררי לאן ממשיכים אחרי הבי"ס\הגן הזה רוב הבוגרים. תבדקי מה תרבות הפנאי של הילדים האלה מעבר לשעות הלימודים...
תודה רבה למי שנתן מידע, עזרתם לי <3
קצת פחות תודה למי שעיקם את האף אבל אני מבינה שהכל מכוונות טובות 
שיהיה לכולנו רק נחת!
אהבנו מאד . עזבה מסיבות טכניות .
לגבי סעיף 4 , בגיל הזה ממש לא הייתי דואגת.
יש לאנשים נטייה לחשוב בצורה סטיגמטית וזה חבל . מה שחשוב זה הקווים הכלליים . למשל בגן של הבת שלי שהוא גן חילוני , אופים כל יום שישי חלות ויש התייחסות לשבת , לחגים , לליל הסדר . לימדו אותם ממש יפה את המדרשים על עשר המכות . אז נכון , שלמרות הכל בשנה הבאה היא תלך לגן דתי , שאולי הוא פחות טוב , בעיקר כי חסרה לי האמונה הפשוטה בבורא העולם שיש לגננות הדתיות -אבל מצד שני מה שחשוב לדעתי , זה שהילד יפגוש דמות חיובית , אוהבת . זה העיקר.
אני לא בזוגיות משו ..
יש לי בת בגיל שנתיים . וממש מתחשק לי תינוקי קטן וחדש
.
אבל , כמו שאמרתי בהתחלה..הזוגיות שלי לא משו..
אני אסביר:
זה הולך אצלינו בתקופות .. לרוב אנחנו מרוחקים ולא משדרים על אותו גל בכלל!! אבל יש תקופות (כמו עכשיו שאנחנו ממש מתאמצים ומחליקים על כל מיני דברים וממש נעים לנו יחד! (לא מסתובבים עם לבבות בעיניים .אבל חיים טוב. עם הבנה והקשבה והכלה..)
כרגע אנחנו בתקפוה טובה - וממש בא לי בייבי חדש!!
בעלי אומר לי "עזבי , אנחנו לא יודעים איפה אנחנו עומדים בכלל" ( לפני כמה שבועות המצב היה בלאגן ענק! ואפילו דיברתי איתו בציניות על גירושין.. )
לא יודעת מה לעשות
!!?!?!??!
לא בטוחה שהוא הבעל שחחולמת להיות איתו עד 120. אבל ממש רוצה תינוק חדש.
נא עיצות מה נכון לעשות ??? אני לא רוצה לעשות עוול לילד שבא לעולם להורים שאולי בדרך להיפרד . אבל ממש
רוצה עכשיו ...
נראה לי שבשלב הזה נכון לחכות. לאו דווקא כי הדברים יתדרדרו ותתגרשו (בעז"ה זה לא יקרה), אלא בגלל שהיריון עשוי לאתגר את הזוגיות (תופעות לוואי שהאישה חווה וכו'). לכן נראה לי נכון לחכות שהדברים יותר יתייצבו ביניכם. לראות איך אתם מסתדרים עם החיים וזו עם זה, ואז ללכת לכיוון של הרחבת המשפחה.
(בנוסף, יכול להיות שההתמודדות עבור הקטנה תהיה קצת קשה- אמא בהיריון ופחות פנויה, הורים שרבים לפעמים וכו').
שיהיה בהצלחה בכל, וכל טוב.
אני בגישה של לא לקוות ולייחל לזה, אבל אם זה מגיע - ליהנות ולמצוא את היופי שבזה כמה שאפשר.
|אמא לתאומים בני שלוש וחצי, שבאו די בהפתעה - אין כלל תאומים במשפחה|
גם ללידה נערכים אחרת.
גם לי יש תשוקה גדולה ללדת ולגדל תאומים. ואני כבר אמא לכמה וכמה ב"ה.
אבל איך בני הגדול (אמפתי ובעל טביעת עין מיוחדת
) אמר לי? "אמא אם היו לך תאומים, היית לגמרי הולכת לאיבוד..."
תינוק אחד זה יכול להיות מאוד מורכב, לפחות התינוקות שלנו. אז שניים בבת אחת - מן הסתם מאוד מאוד מורכב.
וגם אנחנו - לעומת כל הסיפורים שהפחידו אותנו - חווינו את זה יחסית בקלות.
עיקר הקושי היה כשהם גדלו יותר ונהיו צמד שובבים לא קטן, וגם הגמילה - תארי לך מה זה לרדוף אחרי שניים שמפספסים
...
את פניך אבקשאמא לתאומים בני שנה וחצי.
הקושי הוא כמו כל קושי של אמא טריה שיש לה ילד.
(אין לי עוד ילדים עדיין)
היה לי קשה רק מעצם העובדה שנהייתי אמא במקום להיות "ברשות עצמי" מה שנקרא.
אבל בהחלט אף פעם לא הרגשתי שקשה לי יותר בגלל שהם תאומים (אולי רק בהתנדיינות באוטובוסים לבד)
תאומים זה כ''כ יפה!! אין רגע משעמם וזה הדבר הכי חמוד בעולם!! אם ילד אחד זה חמוד- אז תחשבי שיש לך שניים. ואת יכולה לשחק איתם ולהשתגע ולעשות שטויות.
ילד אחד נראה פתאום משעמם
בניגוד למה שאמרו מעליי- ממש רוצה עוד תאומים! כיף גדול!
מתואמתוברצינות - אולי זה באמת קשור לזה שהתאומים שלי באו אחרי ילדים יחידים, ואז ראיתי את ההבדל. ואולי זה קשור גם לאופי. ואולי גם לגיל - כמו שכתבתי, עד גיל שנה-שנה וחצי לא היה לי כ"כ קשה איתם, אבל כשהם התחילו להיות "עצמאיים" ושובבים, זה נהיה קשה.
לא סותר את זה שהם חמודים ומתוקים, וזה באמת חמוד לראות את "תאומותם"!
אז נכון יש לך תאומים. אולי הם תינוקות ופעוטות נוחים יותר מאשר תינוק יחיד של מישהי אחרת?
אולי יש לך יותר כוחות מלאחרת? מערך משפחתי אחר (בעל/אמא/אחיות/חמות שיכולים לעזור, יחסים משפחתיים כאלה שמרגישים נוח לבקש עזרה)? וכו' וכו'.
עם כל הרצון הטוב לבחור להסתכל ככה, ולהעצים או לא להעצים את הקושי, את לא במקום לומר.
הסברתי איך אני מתייחסת אל זה. ואיך זה מקל עליי.
ואני בהחלט במקום לומר את זה. כי לכל אחת יש את הקשיים שלה ולכל אחת יש את הדרך שלה להתמודד עם החיים שלה.
אז לשפוט? לא שופטת אף אחת
אבל לומר איך זה היה לי, איך זה עזר לי ואיך במקום להתמקד בקושי- אני מתמקדת בטוב. זה בהחלט במקום.
אם השאלה הייתה מאישה, נגיד, שבהיריון עם תאומים, לא הייתי מספרת את הקשיים, אלא שמה דגש על כמה זה חמוד ויפה ולא כ"כ מסובך כמו שמפחידים.
מכיוון שהשאלה באה מבחורה ש"סתם" מייחלת לתאומים, הסברתי לה למה עדיף לייחל לילדים שיבואו אחד-אחד ולא בזוגות.
משהגיעו לי התאומים - החלטתי אכן להסתכל על החיוב שבזה. (ויש הרבה! ברוך ה').
אז אל תדאגי.. יש כמה משוכות לפני..
ב. זה קשה. אך ד' מביא לאדם מה שיכול לעמוד בו, והכל לטובה..

כמעט תמיד זה לא קל
אבל יש כאלה שזה ממש ממש קשה בשבילם.
זה גם תלוי באופי של ההורים.
ובקשר לחברים,
אמנם זה באמת קשר מיוחד אבל
לפעמים זה דווקא יוצר סוג של קושי רגשי בקשר בניהם
כי לפעמים מתייחסים אליהם כאל אדם אחד וזה מאוד מתסכל
ועוד סיבוכים.
ואני מדבר מנסיון.
ילדתי תאומים בשבוע 39 , לא היו בפגיה .
אבל ילדתי בניתוח - היה לי ממש קשה כל התיפקוד איתם . עם כל העזרה שנתנו לי ..
היום הם יותר גדולים ויש לי ממש נחת!!
מה שאני מנסה לומר זה שיכול להיות שתתברכי בתאומים בריאים ורגועים ובמשקל טוב.. אבל ההריון עצמו/הלידה יהיו לא קלים 
צריך להתפלל על הכל !!!!!
אני מכירה הורים שהיה להם ממש רגוע וקל וחוויתי גם ממש בהתחלה .
(ילדתי בשבוע 38, קיסרי, בלי פגיה)
אומנם ההתחלה הייתה קצת קשה. אבל מאז זה רק הולך ונעשה הכי טוב שאפשר!
מה שאני מנסה לומר זה שיכול להיות שתתברכי בתאומים רגועים, בריאים ובמשקל טוב וההריון עצמו והלידה גם יהיו בסדר גמור ואפילו ממש טובים!
למה סתם להפחיד? כל הריון יכול להיות לא נעים, לא דווקא הריון של תאומים. וכל לידה יכולה להיות לא נעימה, לא דווקא בגלל התאומים, וכל ילד יכול להיות נוח יחסית או קשה יחסית. זה לא קשור לתאומים! זה קשור לחוויה האישית והסוביקטיבית שלך.
לא חושבת שצריך להתעלם מהקשיים, כי יהיו כאלו בהחלט! אבל אי אפשר להתעלם מהרגעים היפים, המתוקים והמקסימים שיש. ויש הרבה רגעים כאלו! למה להדגיש את הקושי ולא את הטוב?
לו הייתה זו אישה שכעת בהיריון עם תאומים - הייתי מדגישה את הנקודות הטובות שבתאומים.
מכיוון שהפותחת רק שאלה אם כדאי לה לקוות שייוולדו לה תאומים - השבתי לה שעדיף לקוות שהם יגיעו ביחידים ולא בזוגות...
מתואמתויכול להיות שמבחינתך תאומים שווים הכול.
(מבחינתי ילדים שווים כמעט הכול, אבל בכל זאת מעדיפה אותם בבודדים. למרות שאני באמת נהנית מהתאומים שלי!)
ונראה לי שבאמת זה סתם ויכוח עקר, אז נעצור פה
כמו שכתבו פה כמה חרדת נטישה -אצל תינוקות מה עושים?
אני מנסה להרים כמה שאני יכולה אבל כל הזמן רוצה שארים אותה ולא נותנת לי לזוז.
אני מרחמת עליה כי היינו בחתונה ואז השארנו אותה קצת אצל אחותי(שעתיים)בלילה עד 12 וחצי וצרחה לה מלא
אחותי אמרה שלא מפרידים יונקים בלילה מאמא ואחרים אמרו שתתרגל וזהו..
היא בת ראשונה ואני לא רוצה שיהיה לה חסכים ...השאלה אם היא תהיה מפונקת לרעה מזה או שזה צורך שלה ויעבור.
יש לכם נסיון בזה?
זה עובר באמת?
ילד שני ושלישי כבר לא מפונק?זה טוב? מה אומרים?
אין לי כח לא לצרחות ולא להרים אותה...