שלום
לבן הבכור שלי יש בר מצווה. אשמח לקבל המלצות לשירים למצגת ועוד טיפים.
תודה רבה
שלום
לבן הבכור שלי יש בר מצווה. אשמח לקבל המלצות לשירים למצגת ועוד טיפים.
תודה רבה
מהר נוף בירושלים?
אשמח לקבל המלצות או דיסהמלצות באישי.
ובכלל - מאיזה אסכולה היא מגיעה? מה הגישה שלה?
המליצו לי עליה, ולפני שאני עושה מאמץ אדיר להגיע לשם (טכנית וגם כספית) חשוב לי לברר.
מאיזור המרכז/שרון?
לא כל הילדים ניחונו בדימיון עשיר.
לוודא שהכל תקין ולא קרה שום דבר חריג..
כדי לעזור לבן שלי לתרגל את ההפרדה בין אותיות שהוא מתבלבל בהן, מבקשת את עזרתכם למצוא -
(א) מילים דומות שההבדל העיקרי ביניהן הוא שבאחת יש P ובשנייה F (כמו PAIR - FAIR);
(ב) מילים דומות שההבדל העיקרי ביניהן הוא שבאחת יש B ובשנייה D (אין לי דוגמה טובה, תעזרו
).
תבורכו. יחולו עליכם כל מילי דמיטב.
רצוי שאלו יהיו מילים כמה שיותר פשוטות, קצרות, יומיומיות, שימושיות.
תודה תודה.
BEER - DEER.
לא יודעת אם אלה מילים יומיומיות מספיק.
bad - dad
ball - doll
coffee - copy
כנראה יש סיבה להתנהגות הזו, במיוחד אם היא לא אופיינית. כדאי לבדוק איתו בעדינות.
אולי משהו בכיתה? עם המורה? לימודים? חברים? כל כך הרבה דברים יכולים להשפיע על החשק שלו ללכת לכיתה.
בהצלחה.
איכשהו זה מתקשר לי עם תקופה פחות טובה חברתית, שאתה לא רוצה להיות יחד עם הילדים בכתה שלא בזמן השיעור..
יכול להיות?
אולי בינתיים (עד שמטפלים בבעיה עצמה) לנסות להנעים לו את השהייה בכיתה לפני השיעור-
למשל להביא לו איזה ספר שהוא אוהב ולהגיד שהוא יכול לקרוא בו עד שהשיעור מתחיל (ספר מיוחד, רק לזמן ההפסקות, לא לבית..) או חוברת עבודה- צביעה? חידות? משהו שמעניין אותו ושיהייה ייחודי לזמן הזה, שיהווה טריגר ללהגיע מהר לכיתה וגם יאפשר לו מקום לברוח אליו אם כרגע בכתה לא הכל מעולה..?
ואני מעולם לא עמדתי במצב כזה.
אבל לבי אומר לי שהדבר האחרון שאמור לענין אתכם זה הנהלת בית הספר. אפשר להיפגש, להסביר ולבקש שיתוף פעולה בטיפול, אבל לא להכניס ילד למתח רק בגלל מה שהם אוהבים או לא.
לגבי האיחורים לעבודה שלך- זה באמת לא פשוט.
אולי לאפשר לו מדי פעם לא ללכת לבית הספר? אולי להוציא אותו מדי פעם ליום כיף אתכם במקום בית הספר?
אנו אכן מנסים להבין מה מפריע לו,ולטפל בשורש. ייתכן שיש הפרעת קשב וריכוז ברקע. כי הוא ילד חכם מאוד, אך מתקשה להתרכז. כרגע בדרך לאבחון.
בשבוע שעבר אפשרתי לו להישאר יום אחד בבית. הלוואי שיכולתי יותר. בדרך כלל העבודה אינה מאפשרת.
אני מבינה היטב שאיחורים נובעים ממשהו,וגם משערת ממה (כפי שאכן פרטתי). ושוב, מנסים לטפל. שאלתי שאלה טכנית יותר - האם יש למישהי רעיונות כיצד מעודדים אותו לא לאחר (למרות כל הבעיות...)? טיפים טכניים, לתקופה הקרובה, שנצליח לשרוד בינתיים, עד שיהיה לו טוב בכיתה (ואני בטוחה שבעזרת ה' יהיה לו טוב, כי הוא ילד מקסים ונעשה הכול כדי לעזור לו).
אתה לא טיפש, אתה יכול.. להראות לו דוגמאות כמה הוא חכם וטוב, לא דווקא בקשר לביה"ס.
לשמוע איך הוא מרגיש עם החברים.. שידבר.
אפשר לנסות שילך לישן מוקדם יותר, ולהעיר גם יותר מוקדם (בלי שידע את השעה..), וכך "ימצה" את הבית לפני ביה"ס.
לדעתי, בינתיים קצת "להאיט הילוך" בבקר, לא להילחץ ולא להלחיץ. להסביר למורה שיש קצת בעיה, ואתם מעדיפים לזמן מה לא להלחיץ עם הזמן, עד שיתברר.
יש להניח שאם האוירה תירגע, אם ירגיש יותר טוב בביה"ס - גם יהיה יותר קל להקפיד על הזמן בבקר.
אם בודקים ריכוז - גם טוב.
כמובן, שלטווח ארוך ההרגל של הליכה בזמן בבקר, הוא חשוב. שלא יתרגל להיות "מאחר כרוני". אבל כדאי קודם שתהיה טיפה יותר מוטיווציה.
אולי הוא לא הקשיב לנושא מסוים בכתה ואז לא יכול להתקדם
קרה לי פעם כשהייתי בכיתה ג' אז אימא שלי ישבה והסבירה לי
ובקשר למחנך שהולך לקראתו ונותן 100 על כלום אז אולי תבקשי ממנו להפסיק את זה, זה לא תורם לילד ואם ילדים בכיתה ידעו על זה, הם יצחקו עליו או יקנאו בו
ואני חושבת שגם גבולות - תסבירי לו שאת עובדת ואיחור זה לא אופציה מבחינתך, את לא מרשה, שיסביר מה בעיה ויציע פתרון שמקובל עלייך
אני ממש מתחננת לשבת אתו ולהכין אתו שיעורי בית, להדביק פערים, אך אין לו טיפת מוטיבציה.
מוזר לי כל כך. (אני גדלתי בבית של הורים עולים, ואיש לא יכול היה לעזור לי בשיעורי בית. לבן שלי, הצבר, יש אימא דוברת עברית ברמת שפת אם, עם תואר שני במקצוע רלוונטי ללימודיו, ועם המון רצון לסייע. והוא - מתחמק...)
כנראה הבעיה עמוקה יותר מסתם הפסד של חומר. בודקים כרגע אפשרות שסובל מבעיות קשב וריכוז.
ובנוגע לגבולות - הלוואי שידעתי כיצד להציב לו אותם... אני מסבירה שאימא חייבת לעבוד. אולי אילו הייתי מאחרת לאוטובוס, הייתי מתנהלת אחרת (מן הסתם בהרבה מאוד לחץ, ובלי להותיר שום אפשרות להתנגד...). ב"ה איני מאחרת לאוטובוס, ויכולה להתחיל את העבודה גם בתשע וחצי ואפילו בעשר. רק שאז - ההספק גרוע, המשכורת נמוכה יותר, והבוס אינו מרוצה שהפרויקט מתקדם לאט מדי... (אני מסיימת את העבודה בשתיים, כי אני חייבת לאסוף את הילדים...)
זו לא בעיה שצצה יום אחד.
איך הוא תפקד בגן? בכיתה א'?
כשעולים קשיים בקשב ובריכוז שלא נצפו קודם, המקור שלהם הוא ככל הנראה התמודדות רגשית מסויימת ולא בעיה נוירולוגית קבועה.
בדיוק כמונו - כשאנחנו מוטרדים ממשהו אנחנו נעשים פזורי נפש.
גם אובדן המוטיבציה, התסכול ותחושת חוסר הערך שלו - אם הם לא באים על רקע של קשיי קשב וריכוז נוירולוגיים, מדליקים נורה אדומה - אל תבהלי, אבל אני מתכוונת, הבעיה בדרך כלל חמורה יותר מאשר תקופה לא טובה מבחינה חברתית.
תבדקו לעומק מה קורה.
קשה לתת רעיונות איך בכל זאת לגרום לו להגיע בזמן. מהנסיון שלנו, איחורים והעדרויות, בסופו של דבר, הגנו על הילד מפני אלימות.
אם לא מדובר באלימות חלילה, שווה לבדוק אם להעביר אותו לביה"ס אחר.
בינתיים - אולי אפשר לבקש עזרה מסבתא או משכנה.
נשמע כמו ילד אינטליגנטי באופן לא רגיל.
האמירות שלו וההבנה שלו של הדברים, הם ברמה מעל הממוצע בגיל הזה.
אני אתן לך מספר טיפים שנתתי להורים של תלמידים שלי בעבר ובהווה, וברוך ה' בדרך כלל יש איתם ניסיון טוב:
1. טבלת התארגנות. ניתן לא רק לו אגב, אלא לכל הילדים. לרשום את הפרמטרים הרצויים, כגון: צחצוח שיניים בבוקר, אמירת מודה אני, לבישת ציצית, יציאה לביה"ס בזמן, הכנת ש.ב, קריאת שמע לפני השינה וכו'...) ועל פי צבירת הנקודות - איזשהו פרס, או ממתק לשבת.
2. זמן מיוחד רק לך (או לבעלך) ולו. שהוא ידע שכל יום בשעות מסוימות זה הזמן שלו. אגב - מומלץ לכל הילדים, במיוחד במשפחות מרובות ילדים. בזמן הזה אפשר לשבת ולשמוע סיפור, ללכת לספריה, לשבת על שיעורי בית, לשבת על שוקו ועוגיה ולדבר, לעשות סיבוב וכדו', מה שנראה לכם. אבל זה זמן קבוע שהוא רק שלו. אם את לא מצליחה כל יום, פעם או פעמיים בשבוע, שיהיה לו למה לצפות.
3. ואולי בעצם זה היה אמור להיות מס' 1: לשבת איתו לשיחה ארוכה ונינוחה, אפשר בזמן שהילדים האחרים לא בבית, או במקום אחר, אבל ללא הפרעות רקע. לשאול מה קורה. לברר בנחת את כל התחומים. איך בבית, איך מסתדר עם האחים, האם יש ילדים שמציקים בביה"ס, איך עם המורים, מה אוהב לעשות, תחביבים, מה הוא היה רוצה ליומולדת. בזמן הזה כמובן בלי פלאפון, להסתכל לו בעיניים ולהיות שם עבורו לגמרי. אם את רואה שזה נכון לו, אפשר להגיע למסקנות קונקרטיות בשיחה, ואם לא - רק להקשיב לו ולהיות שם עבורו, ובעוד שבוע לנהל שיחה דומה, ואז לנסות להגיע לדברים שבהם ניתן לפעול.
4. לחשוב עם עצמך - מתי חל השינוי? האם בעקבות לידה של אח/אחות? מורה חדש בכיתה? ריב עם חבר? יכול להיות שישנו ילד שמציק באופן קבוע? התערערות מעמד חברתי? ואפילו, סליחה שאני מלחיצה - אולי חווה איזושהי פגיעה?
מה השתנה שגרר איתו את השינוי בהתנהגות?
5. מאד חשוב - אין מה להתווכח עם ילד שמרגיש את עצמו כישלון. זו התחושה האובייקטיבית שלו, וגם אם נוכיח לו באותות ובמופתים שהוא מאד מוצלח, זה לא יעזור. בדיוק כמו שזה לא היה עוזר לנו.
לכן ניתן לעשות את "טבלת ההצלחות של...", ולרשום שם נקודות קטנות שעולות בשיחות איתו שבהן הוא רוצה להשתפר. ולתת לו ניקוד על זה, שיראה בעיניים שלו את השיפור וההתקדמות.
לגבי המורה - מטרתו מצויינת, אבל אני לא בטוחה שזה מה שנכון לילד כרגע. כדאי לדבר איתו, אם הוא מורה מנוסה, בטח יהיו לו תובנות.
בהצלחה רבה רבה. אין כמו הילדים שלנו, אנחנו חווים אותם בעוצמות אחרות.
אם תרצי להתייעץ, מוזמנת לפנות באישי.
איזה רעיון נפלא!
כמובן שגם כל היתר, אבל זה במיוחד 
[לגבי 5, אני חושב שזה לא מדוייק. ילד בהחלט מושפע מאמירה שמציגה בפניו את יכולותיו וכשרונותיו וכו' - גם אם לא ישירות מול נושא ספציפי שמתסכל אותו (כלומר, להגיד שהוא כן מבין חשבון אם מרגיש שאינו מבין מילה..). וגם מבוגר מתעודד מ"מראָה" חיובית]
שקשה לה איתם אם זה מבחינה חברתית, לימודית בבית וכו'.
הנפש שלה ממש נבנית ע"י הטיפול . היא מקבלת חוסן ויוצרת עמוד שדרה יציב וחזק
וזה נותן לה המון כוחות התמודדות.
לי זכור שכשהייתי קטנה וגם בתיכון העדפתי להגיע בבקר ברגע האחרון (אפילו במחיר של איחור)
כי הייתה לי מבוכה להיות מאולצת לדבר עם בנות שלא הרגשתי קשר איתן רק כדי שלא תהיה שתיקה מביכה
וזה גם הדגיש לי שאני לא ממש במרכז החברה. (אני לא טיפוס של "סמול טוקס" אוהבת חברות נפש ולכן אף
פעם לא הייתי כוכב החברה וגם לא קרוב לכך).
למה אני מספרת את כל זה??? כי נראה לי שעם נפש חזקה יציבה וביטחון עצמי הוא יוכל גם לעמוד בזמנים וגם לא
להרגיש רע מהסיבות שבגינן הוא מרגיש רע כעת.
מאוד ממליצה על תרפיות. זה קלסי לבעיות רגשיות
בגלל ביה"ס, החברה וכד'.
קודם לשוחח, להבין מה הוא מרגיש. להעלות נושאים של חברים וכד', בנחת. כפי שכבר הוזכר.
נוסף על הדברים הטובים שנכתבו,כדאי לחשוב גם על הדרך עצמה לבית הספר שתהיה נחמדה, לדוגמא-אם מוכן מספיק בזמן אמא מסיעה,או משהו נחמד לדרך שנמצא אצל האח הבוגר-אם הוא מספיק לצאת איתו הוא גם יכול להנות מהצ'ופר וכן על זה הדרך
את יכולה לתת לו את הבגדים והנעליים בחדר אמבטיה או בשרותים(מקום לא מעניין) ולהגיד לו לצאת רק כשהוא לבוש.
ואם הוא משחק עם משהו לשים את המשחק במקום.
לגבי זה שהוא מרגיש טיפש. הלימודים של ילד בן שבע הם לא באמת חשובים מבחינת ההשכלה כך שלא צריך להיות אכפת לך מהציונים שלו. אני הייתי מנסה למצוא דברים שלא נמצאים בכלל בתחום הלימודים שיהיו לו בהם הצלחות. שהוא צריך לפענח איך משהו עובד. אולי לפענח איך להרכיב משהו. או להבין חוקי טבע באיזה ניסוי או לחשוב ביחד למה הציפור עושה ככה וככה, איך עובדת טחנת קמח וכדומה. דברים שהוא יכול להצליח אבל הוא צריך קצת להשקיע מחשבה. בתחילה קל יותר ולהעלות את הרמה. וכשהוא מצליח אפשר להחמיא לו וואו איך הצלחת וכדומה. אבל ההצלחה עצמה היא מעודדת בפרט אם הוא התאמץ בשביל זה. אבל אפשר להראות הערכה.
ואם הוא שואל איזו שאלה על העולם סביבו אפשר להגיד שזו שאלה טובה שרואים מחשבה מאחוריה יש לך שאלות טובות.
מכירה כמה כאלה.
ממש תודה, עזרת לי מאד.
)
האם מישהו מכיר מקרוב את האתגרים העומדים בפני הילדים (וההורים שלהם...) בשליחות לחול?
נשמח לשמוע יתרונות וחסרונות.
תודה רבה!!
אנונימי (2)כשהילדים קטנים זה הרבה יותר פשוט.
יצאנו פעמיים לשליחות עם ההורים - כשהיינו קטנות (בנות 1, ו 3 שנים), רק אחותי ואני, ושנים אח"כ כשכבר הייתי תלמידת אולפנא יצאנו עם המשפחה שהתרחבה בינתיים.
כשקטנים יש הגעגועים לסבא וסבתא ולבני הדודים, אבל ההתאקלמות קלה יחסית, רכישת השפה קלה - מה שלא תמיד נשאר לילד. אנחנו עשינו שליחות בארץ שהיא היום ארץ אויב...ואנחנו לא זוכרות כלום מהשפה למרות שדיברנו שוטף. זה כמובן תלוי אם ממשיכים להשתמש בשפה הזו בבית כשחוזרים לארץ.
היתרונות הם תמיד - מקום חדש, המון טיולים, נופים מרהיבים, הרבה תשומת לב מחברי הקהילה שמתרכזים סביב בית השליח - סטודנטים, רווקים ורווקות צעירים או נוער בתנועות הנוער שהשליח אחראי על הקשר איתן.
יציאה לשליחות כשהילדים גדולים היא הרבה יותר מורכבת. ולמרות שבשליחות השניה רכשנו את השפה האנגלית על בוריה, ואני אישית הרווחתי את המקצוע שלי לחיים בזכות זה, המחיר החברתי הוא רב.
המנטליות שונה לגמרי, במקרה שלנו, בגלל שהקהילה היתה קטנה מאוד ביה"ס היהודי (היחיד כמובן) קיבל גם גויים, ולא היתה אפשרות של חינוך נפרד לבנים ולבנות.
מצד שני זה מאוד מגבש מבחינה משפחתית. ההורים שלי מאוד השקיעו בלטייל איתנו ולצבור חוויות משפחתיות משותפות כדי שלא נצא מקופחים מכל הצדדים חלילה.
כמובן תלוי באיזה קהילה מדובר, כמה משפחות ישראלים שמעוניינות לשמור על קשר נמצאות במקום, ועד כמה הקהילה מגובשת. אני מניחה שבמקומות שיש בהם הרבה ישראלים ואפשר למצוא לילדים חברים ישראלים, אז יותר פשוט. למרות שצריך לזכור שבדרך כלל מדובר בערים גדולות ובאנשים עסוקים מאוד, וכל הנושא של ללכת לחברים אחה"צ דורש תיאום מראש. ואין לרדת למטה, כמובן
.
גם ההתאקלמות חזרה בארץ יותר מורכבת לילדים גדולים יותר.
אבל זו חוויה לכל החיים.
היה לי נחמד להיזכר
.
בהצלחה.
היום אני דוברת 2.5 שפות וזה הרבה בגלל השליחות שהורים שלי היו בה כשהייתי קטנה. למדתי מגיל אפס לקבל כל מיני סוגים של אנשים, הכרתי תרבות אחרת, היינו משפחה מאד קרובה ומלוכדת בגלל זה.
מילדים גדולים יותר זה גובה מחיר- להתנתק מהחברה שהם מכירים ולעבור למקום חדש לחלוטין. לרכוש שפה חדשה וחברים חדשים שבהתחלה מדברים בשפה לא מובנת בכלל.
עוד כמה חודשים אנחנו יוצאים לשליחות- במדינה דוברת אנגלית, ככה שהבן שלנו (בן שנתיים) לא יצטרך ללמוד שפה חדשה, ובקהילה מגוונת מאד ומיקום אקזוטי...
אתגרים במגורים בחו"ל- ברוב המקומות הילדים לא יוצאים לבד, ההורים מסיעים אותם לכל מקום.
ימי ראשון יכולים להיות קשים אם אין לאן לצאת- צריך להביא מהארץ משחקי קופסה, להכין פעילויות.
אוכל כשר לא זמין תמיד במגוון העצום שיש לנו פה, וגם לא אוכל מוכן, אז צריך להתארגן על אוכל מראש.
בתי ספר ולימודי יהדות במיוחד, הרבה פעמים ברמה מאד נמוכה, ממש לא קרוב למה שיש לנו פה בארץ הקודש. צריך להשקיע המוןןןן בחינוך ובגאווה דתית ולאומית.
כשמגיעים לוקחים חודש וחצי לפחות לפני שמתחילים לעבוד. להכיר את המקום-איפה הסופר, כללי תנועה, נימוסים מקומיים: אלה דברים קטנים אבל מאד משמעותיים. ברגע שמתרגלים המתח יורד ואפשר להתחיל בעבודה בראש שקט.
בהצלחה.
בס״ד
שבוע טוב,
אנחנו שוקלים לקנות מושב לאופניים בשביל הבן שלנו (3+) ואנחנו תוהים עד כמה זה מסוכן לעשות שימוש במושב כזה. נשמח לשמוע תובנות בנושא מנסיונכם! וגם תובנות שקשורות למושב כזה אך לאו דווקא קשורות לפן הסכנה.
תודה רבה!
אני טיפוס כל כך חרדתי , שלא היה לי רשיון , והאופציה היחידה לקחת את הפעוטה היה על אופניים . כבר בהתחלה הבנתי , שזה יותר מסוכן מאוטו פי אלף , אבל לא היו הרבה ברירות, כי לא היה שום דבר אחר.
המושב שקניתי עלה 300 שקלים . לא זול , ולקחתי את הילדה עליו מגיל שנה וחצי ועד גיל ארבע בערך . אז כבר עשיתי רשיון...
חשוב לדעתי לא לנסוע על אופניים חשמליות . למרות שראיתי אנשים שעושים את זה. חשוב להבהיר לילד שהוא חייב ללבוש קסדה , שלא נדע , ושלא נצטרך .
מצ"ב סרטון לשטיפת המוח של הפעוט
הכיסא טוב רק עד משקל 20 קילו , כך שאת צריכה לשאול את עצמך אם מתאים לך לקנות מושב בשביל משהו כמו שנה -שנתיים . הרכבתי את הבת שלי גם אחרי שעברה את המשקל, אבל הרגשתי , שזה לא כדאי.
חשוב לומר לילד לא להכניס רגלים לגלגלים ,וכשרוכבים איתו , מומלץ לרכב לאט מהרגיל . יש אפשרות לקשור את הרגל לכיסא. אני העדפתי לא לעשות את זה מטעמי בטיחות. הכיסא עצמו , לפחות שלנו , מתכלה במהירות בשמש , לכן כדאי לאכסן את האופניים בצל . זהו , אם יש עוד שאלות , אשמח לענות.
באופן כללי דברים שלדעתי חשוב לדעת:
יש 2 סוגי כיסאות , האחד - כיסא קידמי , יחסית קטן, שמתאים להרכיב על האופניים מקדימה, מתאים לגילאים שנה וחצי עד שלוש, שלוש וחצי- תלוי עד כמה הילד גדול... נראה לי שאם מדובר בילדים רזים וקטנים יכול להתאים אפילו לקצת יותר. היתרון בכיסא הוא שהילד ממש קרוב למי שמסיע אותו מה שעוזר גם כדי לתת תחושה טובה לילד וגם ככה ההורה יכול לראות את הילד בכל שלב של הנסיעה ולהשגיח על בטיחותו...
חשוב לומר שהכיסא הזה לא מתחבר לכל סוגי האופניים אבל אפשר למצוא בחנויות אופניםם מקצועיות מתאמים מיוחדים אז אם מישהו רוצה כיסא כזה והאופניים לא מתאימות לא להתייאש!
הכיסא השני, מתחבר לאופניים מאחורה, או במקום סבל או בנוסף לסבל, מתאים לילדים יותר גדולים,נראה לי עד אזור גיל חמש , אבל גם כן תלוי בגודל של הילד. הילד יושב מאחורה ונראה לי שיש לזה יתרון בטיחותי מסויים , אבל אין את היתרונות שציינתי מקודם.
יצא לי כמה פעמים לראות אבות שמרכיבים את הילדים עם כיסא כזה כשהאבא לוקח גם תיק גב עליו. והיה לי רושם שהילדים כמעט נמעכים מהתיק... אז כדאי לקחת את זה בחשבון.
לגבי השאלה על הבטיחות. לדעתי אם מקפידים על הבטיחות בצורה מקסימלית לא אמורה להיות שום בעיה!! ממש כמו באוטו, מי שנוסע בפראות , מדבר בטלפון תוך כדי נסיעה, לא חוגר את הילדים... מסכן לא פחות את הילדים שלו.
גם כאן: חובה קסדה על הראש, חגורות בטיחות, נסיעה בזהירות , לסוע רק על הדרכה ולא על כבישים וכמובן שבמעבר כביש לרדת מהאופניים ולעבור רגלית! בימים שיורד גשם עדיף לא לקחת את הילד באופניים, אחרי גשם צריך ליסוע בזהירות מירבית ולהיזהר לא להחליק.
מה שכן, הייתי ממליץ לרכוש ניסיון טוב בנסיעה על אופניים , לפני שמתחילים להרכיב ילדים כי גם באופניים הניסיון של הנהג מאוד משפיע.
בהצלחה!
אצלנו היה כיסא מאחור . עד גיל 5 , בתנאי שהילד לא גדול. הילדה בת 4 וחצי והכיסא כבר קטן לה.
היי לכולם,
רציתי להתייעץ יש לי תינוקת בת 16 חוד' שנמצאת כרגע במסגרת של 10 ילדים במשפחתון ביתי.
בשנה הבאה נהיה בני שנתיים וכנראה ששאר הילדים יהיה קטנים מאיתנו גילאי שנה/שנה מינוס (אולי יש סיכוי שאחד בגילנו ישאר)
השאלה היא מה עדיף מסגרת חמה וטובה (המקום הוא מצוין ומפתח) או מסגרת של גן גדול (כי זה בערך כל מה שיש בסביבה שלנו)
מרגיש לי שיותר חשוב היחס, החום והאהבה שיש להעניק לתינוק מאשר עוד כמה כישורים של יצירה או התרוצצות בחצר שאותם ניתן לספק גם אחרי שעות הגן..
מנגד מפחיד אותי שעצם הסביבה "התינוקית" תיצור רגרסיה, עודף אחריות וקושי ביצירת קשרים חברתיים עם בני גילה..
האינטואיציה אומרת לי להשאיר אבל אני ממש מתלבטת אם יעשה פה עוול 
תודה על עצתכם..
על קצה המזלג:
אני חושבת שסביבה עם בני גיל דומה לשלך זה הרבה יותר תורם.
בגיל הזה פחות זקוקים ליחס אינטנסיבי, הם יותר עצמאיים. ההבדל בין גיל שנה לשנתיים הוא גדול..
הוא ייגמל שנה הבאה ונחמד לעשות זאת עם חברים.
חצר עם מתקנים יש בגן גדול וזה חשוב לגיל שנתיים בנוסף למשחקים מותאמים.
מעודד דיבור כמו שאר החברים
מעבר הדרגתי לשנת גן עירייה ולא בבת אחת ממשפחתון לגן עירייה..
בגדול, משפחתון מתאים יותר לקטנים, אני אוהבת גן מגיל שניידים.
ועוד הרבה סיבות..
קשה לי להאמין שתהיה לו רגרסיה ממש.
אם יש לך אפשרות להפגיש אותו מדי פעם עם ילדים בני גילו- מה טוב.
ואם לא- אני מתארת לעצמי שאלו פערים שבגן יסגרו מהר מאוד.
אני לא יודעת אם זה בכלל רלוונטי לך, אבל משהו שאני עשיתי שלוש פעמים בגיל הזה בדיוק- גן סבב. שישה ילדים, כל אמא נותנת יום אחד בבית שלה. הילדים מצד אחד נמצאים באוירה ביתית ומקבלים יחס אישי, מצד שני יש מסגרת של גן, יש סדר יום, ויש ילדים באותו גיל פחות או יותר. בכל השנים שעשיתי- זה היה מקסים וכיפי ומוצלח מאוד.
<כותבת מאנונימי בשל חשש לאאוטינג. מי שמזהה - בכיף, רק אל תחשפו בבקשה
>
הבן שלנו פנה אלינו ואמר שיש לו בעיה: נקבע להם במערכת שיעור חדש, פעם בשבוע, שמתחיל מוקדם יותר משיעורי הבוקר הרגילים שלהם. זה אומר שהם צריכים להתפלל מהר יותר, והוא לא עומד בקצב. בעיקרון הם מתפללים בכיתה, בלחש, כל אחד עם עצמו. המחנך מרשה להם להתפלל לפני שהם מגיעים לבית ספר רק בתנאי שהם מתפללים בבית כנסת, במניין. אסור להם להתפלל ביחידות בבית (הבן אומר שכשהם מתפללים זה ליד זה בכיתה זה "כאילו מניין". הם עוד לא בני מצווה). לקום מוקדם למניין זה קשה - הוא הולך לישון מאוחר בגלל שיעורי הבית. אבל הוא לא יכול להספיק תפילה שלמה בזמן הקצר שמוקצב לו בכיתה.
חשבנו איתו על כל מיני פתרונות:
אולי שיגיד בבית חלק מהתפילה - לפחות את ברכות השחר, נבדוק אם אפשר יותר - וימשיך בכיתה?
לא, הרב לא יסכים. אנחנו אמורים להתפלל את כל התפילה במניין.
אולי נדריך אותו מה הכרחי בתפילה ועל אילו קטעים אפשר לדלג כשיש צורך?
לא, אפילו שהם מתפללים כל אחד לעצמו הם אמורים להיצמד לנוסח התפילה שהרב קבע.
וכך הוא פסל פתרון אחרי פתרון, בנימוקים שלא כל כך התאימו לילד ההגיוני שלי. לא סביר, למשל, להגיד שהוא חייב להתפלל ברכות השחר במניין, נכון? ועוד כשהמניין הוא ממילא לא באמת מניין, כשזה יוצר רווח זמן עצום בין הקימה לבין הברכות, כשהתוצאה היא שהוא צריך להיחפז אחר כך בתפילה!
זה היה מתסכל. היה נראה שהוא נעול על תחושת "אין פתרון" ומסרב לשמוע דברים הגיוניים.
הפעלנו עליו קצת לחץ, ניסינו לשכנע, ואז הוא אמר:
"בסדר, אני לא יודע, אולי כן אפשר, אני אנסה לשאול את הרב. אבל למקרה שהוא יגיד שאי אפשר, אני רוצה שתציעו ---"
פתחתי את הפה להגיד לו שקודם כל ישאל, ובטח יקבל תשובה חיובית (אני במקומו אפילו לא הייתי שואלת), ואם לא - אז שיחזור אלינו להמשך הדיון, או אולי אפילו עדיף - שיגיד לרב שזה מעמיד אותו במצב ללא מוצא, ויבקש ממנו פתרון!
אבל לא הספקתי להגיד את זה. הוא ראה שאני עומדת לענות, אזר אומץ והוסיף:
"אני רוצה שתציעו לי איך אפשר שאני בכל זאת אתפלל בבית כנסת".
האמת? נדהמתי.
בתחילת השיחה, כשהוא הסביר שקשה לו לקום מוקדם, הייתי בטוחה שזו שלילה סופית ומוחלטת, וזו אופציה שבכלל לא הפרק מבחינתו. בכלל לא העליתי בדעתי לנסות את הכיוון הזה בשיחה איתו.
גם השלכתי מעצמי, כמובן. לקום שעה יותר מוקדם מהמוקדם שממילא צריך כדי להגיע בזמן להסעה? איזה ילד ירצה את זה?
אחרי שהוא אמר את זה, הבנּו שהוא בכלל לא היה מקובע לפני כן. הוא פשוט ניסה בעדינות לאותת לנו שהפתרונות שלנו הם לא בכיוון שמושך את לבו. הוא ניסה להסיט את השיחה למסלול אחר. לגרום לנו לעזוב את מה שהצענו ולהגיע לפתרון שהוא רצה.
השיחה נגמרה תוך שתי דקות. סיכמנו שבלילה שלפני כן הוא ימעט בשיעורי בית, ילך לישון חצי שעה מוקדם מהרגיל, ואבא יעיר אותו בבוקר ללכת איתו לבית כנסת. הילד פנה לדרכו שמח וטוב לב.
למדתי מהשיחה הזאת לקח חשוב, ואני מקווה שגם הילד למד לקח חשוב.
אני מקווה שהוא שם לב שכשהוא העז להוציא מפיו את מילות הקסם "אני רוצה", ברורות ומפורשות - נרתמנו לעזור לו.
אני מקווה שהוא הפנים שהוא יכול וכדאי לו להביע במפורש את רצונותיו ולבקש מאתנו שנעזור לו להגשים אותם. שזה הולך יותר טוב מהצגת מצב "אובייקטיבית" כביכול, מתמרון מאחורי הקלעים.
מבחינתי למדתי דבר פשוט מאוד בהורות, שלכאורה אני כבר יודעת, אבל טוב מפעם לפעם להיזכר בו ולחדד אותו:
מול עקשנות לא כדאי להפעיל שכנוע ולחץ; תמיד עדיף לנסות לבדוק מה עומד מאחורי העקשנות.
פחות לדבר. יותר להקשיב. זה הסוד.
ילד חמוד.
ואכן, לא פעם ילדים "חוששים" להגיד דברים שאנחנו בכלל לא מבינים מה היתה הבעיה לומר..
אז חוץ ממה שאומרים לילד שאם יש לו רעיון - שיגיד ונקשיב בכל הרצינות, העיקר הוא שהמצאיות מלמדת אותו: אם מתנסה שכאשר "העז" לומר משהו, קיבל יחס מקשיב, משתתף - אז יש סיכוי שזה יתן לו "אומץ" גם לפעם הבאה.
ובכלל צורת ההסתכלות.
לפני שאנחנו מסתערים במציאת פתרונות (חכמים, פרקטיים, מוצלחים והגיוניים, כמובן..) עדיף שננסה לכוון את הילד/ה למצוא אותם בעצמו.
אנחנו מיישמים את השיטה מהספר "איך להקשיב כך שילדים ידברו" ורואים אך טוב 

דחוף ביותר!! האם פעם נתקלתם או שמעתם על תופעה של גזזת אצל ילדים? אשמח לשמוע פתרונות למצב!
אנחנו מטפלים בזה כבר חדשיים בתרופה ומשחות וזה לא עובר!! והשער ממשיך לנשור. ובקשר למדבק להשאיר בבית חצי שנה? (הילד בן 4) לעזוב עבודה והכל??
יש עוד דברים שיכולים לגרום לנשירה, כדאי להיות בטוחים באבחון.
יש להם חול בגן ובאמת לא חשבתי לבדוק את זה יכול להיות שזה משם כי הוא ממש לא מתקרב לחתולים.
הבנתי שאא לשלב תרופה הומאופטית עם תרופות קונבציונליות זה נכון?
הרבה זמן לא הייתי כאן (גם לא כקוראת; אין לי זמן
).
בכל זאת, רציתי לשאול שאלה שמעסיקה אותי לאחרונה.
הבת שלי (מתקרבת לגיל 4) התאשפזה השבוע ליום אחד. זה היה אישפוז קצת בהול, ואולי בגלל זה כל מיני בדיקות רפואיות בוצעו קצת בחיפזון ופחות בעדינות. בהמשך האישפוז, היא נרתעה מאוד גם מבדיקות שבוצעו בעדינות עד כמה שניתן, מרופאים וכו'. אולי זה לא נדיר, אבל בכל זאת אוסיף שזו ילדה שמאוד לא טוב לעשות לה דברים בכוח. זה מייצר אצלה התנגדות חזקה ופוגע בתחושת האמון שלה.
האישפוז היה כאמור רק של יום אחד, אבל השאיר בה קצת טראומה שניכרת ברצון להימנע מכך שאלביש/אפשיט אותה (בבוקר או לפני מקלחת), חשש כולל ממקלחת ולפעמים חשש ממגע. אין לה חשש גורף ממגע, היא מתפנה בשירותים ומתנהגת כרגיל רוב הזמן.
אני תוהה אם יש משהו שנכון/צריך לעשות איתה/עבורה כך שלא תישאר לה טראומה ממה שהיה, בטווח הארוך. (בטווח הקצר, אני מאוד סבלנית ומרגיעה כלפיה, ומקווה שזה עוזר. חשבתי שאולי מקלחת עם אחותה הגדולה, בת החמש, תעזור כי הן ישחקו ביחד, אבל הגדולה הייתה המומה וקצת מבוהלת מהפחד של אחותה
).
תודה רבה.
קודם כל לדבר איתה על מה שהיה.
לשאול אותה מה היה טוב ומה לא היה לה טוב. להקשיב.
לעבור ביחד על מה שהיה, והיכן שמספרת על משהו "לא טוב", לנסות לתקן את החוויה. להסביר למה עשו וכו'.
ותראי אם עוזר.
תודה רבה לכולכם על העצות.
ברוך ה', בעזרת ה' והסבלנות והזמן, זה עבר. עכשיו עברנו למצב של לא רוצה להיפרד מאמא כשהולכים לישון
. אבל בקטנה.
שבוע טוב ובשורות טובות!
אני אף פעם לא משתמשת במשחה רק במי פה.מרענן וטוב
ועדיין מצחצחות לרוב רק עם מים, כי אחרת הן מוצצות את המשחה ובולעות
מה שחשוב זה עצם הצחצוח ולכלל לא המשחה (המשחה היא להרגשה הטובה והרעננה..)
כך שברוגע ובלי לחץ...
