כדי לעזור לבן שלי לתרגל את ההפרדה בין אותיות שהוא מתבלבל בהן, מבקשת את עזרתכם למצוא -
(א) מילים דומות שההבדל העיקרי ביניהן הוא שבאחת יש P ובשנייה F (כמו PAIR - FAIR);
(ב) מילים דומות שההבדל העיקרי ביניהן הוא שבאחת יש B ובשנייה D (אין לי דוגמה טובה, תעזרו 
).
תבורכו. יחולו עליכם כל מילי דמיטב.
רצוי שאלו יהיו מילים כמה שיותר פשוטות, קצרות, יומיומיות, שימושיות.
תודה תודה.
BEER - DEER.
לא יודעת אם אלה מילים יומיומיות מספיק.
bad - dad
ball - doll
coffee - copy
כנראה יש סיבה להתנהגות הזו, במיוחד אם היא לא אופיינית. כדאי לבדוק איתו בעדינות.
אולי משהו בכיתה? עם המורה? לימודים? חברים? כל כך הרבה דברים יכולים להשפיע על החשק שלו ללכת לכיתה.
בהצלחה.
איכשהו זה מתקשר לי עם תקופה פחות טובה חברתית, שאתה לא רוצה להיות יחד עם הילדים בכתה שלא בזמן השיעור..
יכול להיות?
אולי בינתיים (עד שמטפלים בבעיה עצמה) לנסות להנעים לו את השהייה בכיתה לפני השיעור-
למשל להביא לו איזה ספר שהוא אוהב ולהגיד שהוא יכול לקרוא בו עד שהשיעור מתחיל (ספר מיוחד, רק לזמן ההפסקות, לא לבית..) או חוברת עבודה- צביעה? חידות? משהו שמעניין אותו ושיהייה ייחודי לזמן הזה, שיהווה טריגר ללהגיע מהר לכיתה וגם יאפשר לו מקום לברוח אליו אם כרגע בכתה לא הכל מעולה..?
ואני מעולם לא עמדתי במצב כזה.
אבל לבי אומר לי שהדבר האחרון שאמור לענין אתכם זה הנהלת בית הספר. אפשר להיפגש, להסביר ולבקש שיתוף פעולה בטיפול, אבל לא להכניס ילד למתח רק בגלל מה שהם אוהבים או לא.
לגבי האיחורים לעבודה שלך- זה באמת לא פשוט.
אולי לאפשר לו מדי פעם לא ללכת לבית הספר? אולי להוציא אותו מדי פעם ליום כיף אתכם במקום בית הספר?
אנו אכן מנסים להבין מה מפריע לו,ולטפל בשורש. ייתכן שיש הפרעת קשב וריכוז ברקע. כי הוא ילד חכם מאוד, אך מתקשה להתרכז. כרגע בדרך לאבחון.
בשבוע שעבר אפשרתי לו להישאר יום אחד בבית. הלוואי שיכולתי יותר. בדרך כלל העבודה אינה מאפשרת.
אני מבינה היטב שאיחורים נובעים ממשהו,וגם משערת ממה (כפי שאכן פרטתי). ושוב, מנסים לטפל. שאלתי שאלה טכנית יותר - האם יש למישהי רעיונות כיצד מעודדים אותו לא לאחר (למרות כל הבעיות...)? טיפים טכניים, לתקופה הקרובה, שנצליח לשרוד בינתיים, עד שיהיה לו טוב בכיתה (ואני בטוחה שבעזרת ה' יהיה לו טוב, כי הוא ילד מקסים ונעשה הכול כדי לעזור לו).
אתה לא טיפש, אתה יכול.. להראות לו דוגמאות כמה הוא חכם וטוב, לא דווקא בקשר לביה"ס.
לשמוע איך הוא מרגיש עם החברים.. שידבר.
אפשר לנסות שילך לישן מוקדם יותר, ולהעיר גם יותר מוקדם (בלי שידע את השעה..), וכך "ימצה" את הבית לפני ביה"ס.
לדעתי, בינתיים קצת "להאיט הילוך" בבקר, לא להילחץ ולא להלחיץ. להסביר למורה שיש קצת בעיה, ואתם מעדיפים לזמן מה לא להלחיץ עם הזמן, עד שיתברר.
יש להניח שאם האוירה תירגע, אם ירגיש יותר טוב בביה"ס - גם יהיה יותר קל להקפיד על הזמן בבקר.
אם בודקים ריכוז - גם טוב.
כמובן, שלטווח ארוך ההרגל של הליכה בזמן בבקר, הוא חשוב. שלא יתרגל להיות "מאחר כרוני". אבל כדאי קודם שתהיה טיפה יותר מוטיווציה.
אולי הוא לא הקשיב לנושא מסוים בכתה ואז לא יכול להתקדם
קרה לי פעם כשהייתי בכיתה ג' אז אימא שלי ישבה והסבירה לי
ובקשר למחנך שהולך לקראתו ונותן 100 על כלום אז אולי תבקשי ממנו להפסיק את זה, זה לא תורם לילד ואם ילדים בכיתה ידעו על זה, הם יצחקו עליו או יקנאו בו
ואני חושבת שגם גבולות - תסבירי לו שאת עובדת ואיחור זה לא אופציה מבחינתך, את לא מרשה, שיסביר מה בעיה ויציע פתרון שמקובל עלייך
אני ממש מתחננת לשבת אתו ולהכין אתו שיעורי בית, להדביק פערים, אך אין לו טיפת מוטיבציה.
מוזר לי כל כך. (אני גדלתי בבית של הורים עולים, ואיש לא יכול היה לעזור לי בשיעורי בית. לבן שלי, הצבר, יש אימא דוברת עברית ברמת שפת אם, עם תואר שני במקצוע רלוונטי ללימודיו, ועם המון רצון לסייע. והוא - מתחמק...)
כנראה הבעיה עמוקה יותר מסתם הפסד של חומר. בודקים כרגע אפשרות שסובל מבעיות קשב וריכוז.
ובנוגע לגבולות - הלוואי שידעתי כיצד להציב לו אותם... אני מסבירה שאימא חייבת לעבוד. אולי אילו הייתי מאחרת לאוטובוס, הייתי מתנהלת אחרת (מן הסתם בהרבה מאוד לחץ, ובלי להותיר שום אפשרות להתנגד...). ב"ה איני מאחרת לאוטובוס, ויכולה להתחיל את העבודה גם בתשע וחצי ואפילו בעשר. רק שאז - ההספק גרוע, המשכורת נמוכה יותר, והבוס אינו מרוצה שהפרויקט מתקדם לאט מדי... (אני מסיימת את העבודה בשתיים, כי אני חייבת לאסוף את הילדים...)
זו לא בעיה שצצה יום אחד.
איך הוא תפקד בגן? בכיתה א'?
כשעולים קשיים בקשב ובריכוז שלא נצפו קודם, המקור שלהם הוא ככל הנראה התמודדות רגשית מסויימת ולא בעיה נוירולוגית קבועה.
בדיוק כמונו - כשאנחנו מוטרדים ממשהו אנחנו נעשים פזורי נפש.
גם אובדן המוטיבציה, התסכול ותחושת חוסר הערך שלו - אם הם לא באים על רקע של קשיי קשב וריכוז נוירולוגיים, מדליקים נורה אדומה - אל תבהלי, אבל אני מתכוונת, הבעיה בדרך כלל חמורה יותר מאשר תקופה לא טובה מבחינה חברתית.
תבדקו לעומק מה קורה.
קשה לתת רעיונות איך בכל זאת לגרום לו להגיע בזמן. מהנסיון שלנו, איחורים והעדרויות, בסופו של דבר, הגנו על הילד מפני אלימות.
אם לא מדובר באלימות חלילה, שווה לבדוק אם להעביר אותו לביה"ס אחר.
בינתיים - אולי אפשר לבקש עזרה מסבתא או משכנה.
נשמע כמו ילד אינטליגנטי באופן לא רגיל.
האמירות שלו וההבנה שלו של הדברים, הם ברמה מעל הממוצע בגיל הזה.
אני אתן לך מספר טיפים שנתתי להורים של תלמידים שלי בעבר ובהווה, וברוך ה' בדרך כלל יש איתם ניסיון טוב:
1. טבלת התארגנות. ניתן לא רק לו אגב, אלא לכל הילדים. לרשום את הפרמטרים הרצויים, כגון: צחצוח שיניים בבוקר, אמירת מודה אני, לבישת ציצית, יציאה לביה"ס בזמן, הכנת ש.ב, קריאת שמע לפני השינה וכו'...) ועל פי צבירת הנקודות - איזשהו פרס, או ממתק לשבת.
2. זמן מיוחד רק לך (או לבעלך) ולו. שהוא ידע שכל יום בשעות מסוימות זה הזמן שלו. אגב - מומלץ לכל הילדים, במיוחד במשפחות מרובות ילדים. בזמן הזה אפשר לשבת ולשמוע סיפור, ללכת לספריה, לשבת על שיעורי בית, לשבת על שוקו ועוגיה ולדבר, לעשות סיבוב וכדו', מה שנראה לכם. אבל זה זמן קבוע שהוא רק שלו. אם את לא מצליחה כל יום, פעם או פעמיים בשבוע, שיהיה לו למה לצפות.
3. ואולי בעצם זה היה אמור להיות מס' 1: לשבת איתו לשיחה ארוכה ונינוחה, אפשר בזמן שהילדים האחרים לא בבית, או במקום אחר, אבל ללא הפרעות רקע. לשאול מה קורה. לברר בנחת את כל התחומים. איך בבית, איך מסתדר עם האחים, האם יש ילדים שמציקים בביה"ס, איך עם המורים, מה אוהב לעשות, תחביבים, מה הוא היה רוצה ליומולדת. בזמן הזה כמובן בלי פלאפון, להסתכל לו בעיניים ולהיות שם עבורו לגמרי. אם את רואה שזה נכון לו, אפשר להגיע למסקנות קונקרטיות בשיחה, ואם לא - רק להקשיב לו ולהיות שם עבורו, ובעוד שבוע לנהל שיחה דומה, ואז לנסות להגיע לדברים שבהם ניתן לפעול.
4. לחשוב עם עצמך - מתי חל השינוי? האם בעקבות לידה של אח/אחות? מורה חדש בכיתה? ריב עם חבר? יכול להיות שישנו ילד שמציק באופן קבוע? התערערות מעמד חברתי? ואפילו, סליחה שאני מלחיצה - אולי חווה איזושהי פגיעה?
מה השתנה שגרר איתו את השינוי בהתנהגות?
5. מאד חשוב - אין מה להתווכח עם ילד שמרגיש את עצמו כישלון. זו התחושה האובייקטיבית שלו, וגם אם נוכיח לו באותות ובמופתים שהוא מאד מוצלח, זה לא יעזור. בדיוק כמו שזה לא היה עוזר לנו.
לכן ניתן לעשות את "טבלת ההצלחות של...", ולרשום שם נקודות קטנות שעולות בשיחות איתו שבהן הוא רוצה להשתפר. ולתת לו ניקוד על זה, שיראה בעיניים שלו את השיפור וההתקדמות.
לגבי המורה - מטרתו מצויינת, אבל אני לא בטוחה שזה מה שנכון לילד כרגע. כדאי לדבר איתו, אם הוא מורה מנוסה, בטח יהיו לו תובנות.
בהצלחה רבה רבה. אין כמו הילדים שלנו, אנחנו חווים אותם בעוצמות אחרות.
אם תרצי להתייעץ, מוזמנת לפנות באישי.
איזה רעיון נפלא!
כמובן שגם כל היתר, אבל זה במיוחד
[לגבי 5, אני חושב שזה לא מדוייק. ילד בהחלט מושפע מאמירה שמציגה בפניו את יכולותיו וכשרונותיו וכו' - גם אם לא ישירות מול נושא ספציפי שמתסכל אותו (כלומר, להגיד שהוא כן מבין חשבון אם מרגיש שאינו מבין מילה..). וגם מבוגר מתעודד מ"מראָה" חיובית]
שקשה לה איתם אם זה מבחינה חברתית, לימודית בבית וכו'.
הנפש שלה ממש נבנית ע"י הטיפול . היא מקבלת חוסן ויוצרת עמוד שדרה יציב וחזק
וזה נותן לה המון כוחות התמודדות.
לי זכור שכשהייתי קטנה וגם בתיכון העדפתי להגיע בבקר ברגע האחרון (אפילו במחיר של איחור)
כי הייתה לי מבוכה להיות מאולצת לדבר עם בנות שלא הרגשתי קשר איתן רק כדי שלא תהיה שתיקה מביכה
וזה גם הדגיש לי שאני לא ממש במרכז החברה. (אני לא טיפוס של "סמול טוקס" אוהבת חברות נפש ולכן אף
פעם לא הייתי כוכב החברה וגם לא קרוב לכך).
למה אני מספרת את כל זה??? כי נראה לי שעם נפש חזקה יציבה וביטחון עצמי הוא יוכל גם לעמוד בזמנים וגם לא
להרגיש רע מהסיבות שבגינן הוא מרגיש רע כעת.
מאוד ממליצה על תרפיות. זה קלסי לבעיות רגשיות
בגלל ביה"ס, החברה וכד'.
קודם לשוחח, להבין מה הוא מרגיש. להעלות נושאים של חברים וכד', בנחת. כפי שכבר הוזכר.
נוסף על הדברים הטובים שנכתבו,כדאי לחשוב גם על הדרך עצמה לבית הספר שתהיה נחמדה, לדוגמא-אם מוכן מספיק בזמן אמא מסיעה,או משהו נחמד לדרך שנמצא אצל האח הבוגר-אם הוא מספיק לצאת איתו הוא גם יכול להנות מהצ'ופר וכן על זה הדרך
את יכולה לתת לו את הבגדים והנעליים בחדר אמבטיה או בשרותים(מקום לא מעניין) ולהגיד לו לצאת רק כשהוא לבוש.
ואם הוא משחק עם משהו לשים את המשחק במקום.
לגבי זה שהוא מרגיש טיפש. הלימודים של ילד בן שבע הם לא באמת חשובים מבחינת ההשכלה כך שלא צריך להיות אכפת לך מהציונים שלו. אני הייתי מנסה למצוא דברים שלא נמצאים בכלל בתחום הלימודים שיהיו לו בהם הצלחות. שהוא צריך לפענח איך משהו עובד. אולי לפענח איך להרכיב משהו. או להבין חוקי טבע באיזה ניסוי או לחשוב ביחד למה הציפור עושה ככה וככה, איך עובדת טחנת קמח וכדומה. דברים שהוא יכול להצליח אבל הוא צריך קצת להשקיע מחשבה. בתחילה קל יותר ולהעלות את הרמה. וכשהוא מצליח אפשר להחמיא לו וואו איך הצלחת וכדומה. אבל ההצלחה עצמה היא מעודדת בפרט אם הוא התאמץ בשביל זה. אבל אפשר להראות הערכה.
ואם הוא שואל איזו שאלה על העולם סביבו אפשר להגיד שזו שאלה טובה שרואים מחשבה מאחוריה יש לך שאלות טובות.
מכירה כמה כאלה.
ממש תודה, עזרת לי מאד.
)האם מישהו מכיר מקרוב את האתגרים העומדים בפני הילדים (וההורים שלהם...) בשליחות לחול?
נשמח לשמוע יתרונות וחסרונות.
תודה רבה!!
אנונימי (2)כשהילדים קטנים זה הרבה יותר פשוט.
יצאנו פעמיים לשליחות עם ההורים - כשהיינו קטנות (בנות 1, ו 3 שנים), רק אחותי ואני, ושנים אח"כ כשכבר הייתי תלמידת אולפנא יצאנו עם המשפחה שהתרחבה בינתיים.
כשקטנים יש הגעגועים לסבא וסבתא ולבני הדודים, אבל ההתאקלמות קלה יחסית, רכישת השפה קלה - מה שלא תמיד נשאר לילד. אנחנו עשינו שליחות בארץ שהיא היום ארץ אויב...ואנחנו לא זוכרות כלום מהשפה למרות שדיברנו שוטף. זה כמובן תלוי אם ממשיכים להשתמש בשפה הזו בבית כשחוזרים לארץ.
היתרונות הם תמיד - מקום חדש, המון טיולים, נופים מרהיבים, הרבה תשומת לב מחברי הקהילה שמתרכזים סביב בית השליח - סטודנטים, רווקים ורווקות צעירים או נוער בתנועות הנוער שהשליח אחראי על הקשר איתן.
יציאה לשליחות כשהילדים גדולים היא הרבה יותר מורכבת. ולמרות שבשליחות השניה רכשנו את השפה האנגלית על בוריה, ואני אישית הרווחתי את המקצוע שלי לחיים בזכות זה, המחיר החברתי הוא רב.
המנטליות שונה לגמרי, במקרה שלנו, בגלל שהקהילה היתה קטנה מאוד ביה"ס היהודי (היחיד כמובן) קיבל גם גויים, ולא היתה אפשרות של חינוך נפרד לבנים ולבנות.
מצד שני זה מאוד מגבש מבחינה משפחתית. ההורים שלי מאוד השקיעו בלטייל איתנו ולצבור חוויות משפחתיות משותפות כדי שלא נצא מקופחים מכל הצדדים חלילה.
כמובן תלוי באיזה קהילה מדובר, כמה משפחות ישראלים שמעוניינות לשמור על קשר נמצאות במקום, ועד כמה הקהילה מגובשת. אני מניחה שבמקומות שיש בהם הרבה ישראלים ואפשר למצוא לילדים חברים ישראלים, אז יותר פשוט. למרות שצריך לזכור שבדרך כלל מדובר בערים גדולות ובאנשים עסוקים מאוד, וכל הנושא של ללכת לחברים אחה"צ דורש תיאום מראש. ואין לרדת למטה, כמובן 
.
גם ההתאקלמות חזרה בארץ יותר מורכבת לילדים גדולים יותר.
אבל זו חוויה לכל החיים.
היה לי נחמד להיזכר 
.
בהצלחה.
היום אני דוברת 2.5 שפות וזה הרבה בגלל השליחות שהורים שלי היו בה כשהייתי קטנה. למדתי מגיל אפס לקבל כל מיני סוגים של אנשים, הכרתי תרבות אחרת, היינו משפחה מאד קרובה ומלוכדת בגלל זה.
מילדים גדולים יותר זה גובה מחיר- להתנתק מהחברה שהם מכירים ולעבור למקום חדש לחלוטין. לרכוש שפה חדשה וחברים חדשים שבהתחלה מדברים בשפה לא מובנת בכלל.
עוד כמה חודשים אנחנו יוצאים לשליחות- במדינה דוברת אנגלית, ככה שהבן שלנו (בן שנתיים) לא יצטרך ללמוד שפה חדשה, ובקהילה מגוונת מאד ומיקום אקזוטי...
אתגרים במגורים בחו"ל- ברוב המקומות הילדים לא יוצאים לבד, ההורים מסיעים אותם לכל מקום.
ימי ראשון יכולים להיות קשים אם אין לאן לצאת- צריך להביא מהארץ משחקי קופסה, להכין פעילויות.
אוכל כשר לא זמין תמיד במגוון העצום שיש לנו פה, וגם לא אוכל מוכן, אז צריך להתארגן על אוכל מראש.
בתי ספר ולימודי יהדות במיוחד, הרבה פעמים ברמה מאד נמוכה, ממש לא קרוב למה שיש לנו פה בארץ הקודש. צריך להשקיע המוןןןן בחינוך ובגאווה דתית ולאומית.
כשמגיעים לוקחים חודש וחצי לפחות לפני שמתחילים לעבוד. להכיר את המקום-איפה הסופר, כללי תנועה, נימוסים מקומיים: אלה דברים קטנים אבל מאד משמעותיים. ברגע שמתרגלים המתח יורד ואפשר להתחיל בעבודה בראש שקט.
בהצלחה.
בס״ד
שבוע טוב,
אנחנו שוקלים לקנות מושב לאופניים בשביל הבן שלנו (3+) ואנחנו תוהים עד כמה זה מסוכן לעשות שימוש במושב כזה. נשמח לשמוע תובנות בנושא מנסיונכם! וגם תובנות שקשורות למושב כזה אך לאו דווקא קשורות לפן הסכנה.
תודה רבה!
אני טיפוס כל כך חרדתי , שלא היה לי רשיון , והאופציה היחידה לקחת את הפעוטה היה על אופניים . כבר בהתחלה הבנתי , שזה יותר מסוכן מאוטו פי אלף , אבל לא היו הרבה ברירות, כי לא היה שום דבר אחר.
המושב שקניתי עלה 300 שקלים . לא זול , ולקחתי את הילדה עליו מגיל שנה וחצי ועד גיל ארבע בערך . אז כבר עשיתי רשיון...
חשוב לדעתי לא לנסוע על אופניים חשמליות . למרות שראיתי אנשים שעושים את זה. חשוב להבהיר לילד שהוא חייב ללבוש קסדה , שלא נדע , ושלא נצטרך .
מצ"ב סרטון לשטיפת המוח של הפעוט
הכיסא טוב רק עד משקל 20 קילו , כך שאת צריכה לשאול את עצמך אם מתאים לך לקנות מושב בשביל משהו כמו שנה -שנתיים . הרכבתי את הבת שלי גם אחרי שעברה את המשקל, אבל הרגשתי , שזה לא כדאי.
חשוב לומר לילד לא להכניס רגלים לגלגלים ,וכשרוכבים איתו , מומלץ לרכב לאט מהרגיל . יש אפשרות לקשור את הרגל לכיסא. אני העדפתי לא לעשות את זה מטעמי בטיחות. הכיסא עצמו , לפחות שלנו , מתכלה במהירות בשמש , לכן כדאי לאכסן את האופניים בצל . זהו , אם יש עוד שאלות , אשמח לענות.
באופן כללי דברים שלדעתי חשוב לדעת:
יש 2 סוגי כיסאות , האחד - כיסא קידמי , יחסית קטן, שמתאים להרכיב על האופניים מקדימה, מתאים לגילאים שנה וחצי עד שלוש, שלוש וחצי- תלוי עד כמה הילד גדול... נראה לי שאם מדובר בילדים רזים וקטנים יכול להתאים אפילו לקצת יותר. היתרון בכיסא הוא שהילד ממש קרוב למי שמסיע אותו מה שעוזר גם כדי לתת תחושה טובה לילד וגם ככה ההורה יכול לראות את הילד בכל שלב של הנסיעה ולהשגיח על בטיחותו...
חשוב לומר שהכיסא הזה לא מתחבר לכל סוגי האופניים אבל אפשר למצוא בחנויות אופניםם מקצועיות מתאמים מיוחדים אז אם מישהו רוצה כיסא כזה והאופניים לא מתאימות לא להתייאש!
הכיסא השני, מתחבר לאופניים מאחורה, או במקום סבל או בנוסף לסבל, מתאים לילדים יותר גדולים,נראה לי עד אזור גיל חמש , אבל גם כן תלוי בגודל של הילד. הילד יושב מאחורה ונראה לי שיש לזה יתרון בטיחותי מסויים , אבל אין את היתרונות שציינתי מקודם.
יצא לי כמה פעמים לראות אבות שמרכיבים את הילדים עם כיסא כזה כשהאבא לוקח גם תיק גב עליו. והיה לי רושם שהילדים כמעט נמעכים מהתיק... אז כדאי לקחת את זה בחשבון.
לגבי השאלה על הבטיחות. לדעתי אם מקפידים על הבטיחות בצורה מקסימלית לא אמורה להיות שום בעיה!! ממש כמו באוטו, מי שנוסע בפראות , מדבר בטלפון תוך כדי נסיעה, לא חוגר את הילדים... מסכן לא פחות את הילדים שלו.
גם כאן: חובה קסדה על הראש, חגורות בטיחות, נסיעה בזהירות , לסוע רק על הדרכה ולא על כבישים וכמובן שבמעבר כביש לרדת מהאופניים ולעבור רגלית! בימים שיורד גשם עדיף לא לקחת את הילד באופניים, אחרי גשם צריך ליסוע בזהירות מירבית ולהיזהר לא להחליק.
מה שכן, הייתי ממליץ לרכוש ניסיון טוב בנסיעה על אופניים , לפני שמתחילים להרכיב ילדים כי גם באופניים הניסיון של הנהג מאוד משפיע.
בהצלחה!
אצלנו היה כיסא מאחור . עד גיל 5 , בתנאי שהילד לא גדול. הילדה בת 4 וחצי והכיסא כבר קטן לה.
היי לכולם,
רציתי להתייעץ יש לי תינוקת בת 16 חוד' שנמצאת כרגע במסגרת של 10 ילדים במשפחתון ביתי.
בשנה הבאה נהיה בני שנתיים וכנראה ששאר הילדים יהיה קטנים מאיתנו גילאי שנה/שנה מינוס (אולי יש סיכוי שאחד בגילנו ישאר)
השאלה היא מה עדיף מסגרת חמה וטובה (המקום הוא מצוין ומפתח) או מסגרת של גן גדול (כי זה בערך כל מה שיש בסביבה שלנו)
מרגיש לי שיותר חשוב היחס, החום והאהבה שיש להעניק לתינוק מאשר עוד כמה כישורים של יצירה או התרוצצות בחצר שאותם ניתן לספק גם אחרי שעות הגן..
מנגד מפחיד אותי שעצם הסביבה "התינוקית" תיצור רגרסיה, עודף אחריות וקושי ביצירת קשרים חברתיים עם בני גילה..
האינטואיציה אומרת לי להשאיר אבל אני ממש מתלבטת אם יעשה פה עוול 
תודה על עצתכם..
על קצה המזלג:
אני חושבת שסביבה עם בני גיל דומה לשלך זה הרבה יותר תורם.
בגיל הזה פחות זקוקים ליחס אינטנסיבי, הם יותר עצמאיים. ההבדל בין גיל שנה לשנתיים הוא גדול..
הוא ייגמל שנה הבאה ונחמד לעשות זאת עם חברים.
חצר עם מתקנים יש בגן גדול וזה חשוב לגיל שנתיים בנוסף למשחקים מותאמים.
מעודד דיבור כמו שאר החברים
מעבר הדרגתי לשנת גן עירייה ולא בבת אחת ממשפחתון לגן עירייה..
בגדול, משפחתון מתאים יותר לקטנים, אני אוהבת גן מגיל שניידים.
ועוד הרבה סיבות..
קשה לי להאמין שתהיה לו רגרסיה ממש.
אם יש לך אפשרות להפגיש אותו מדי פעם עם ילדים בני גילו- מה טוב.
ואם לא- אני מתארת לעצמי שאלו פערים שבגן יסגרו מהר מאוד.
אני לא יודעת אם זה בכלל רלוונטי לך, אבל משהו שאני עשיתי שלוש פעמים בגיל הזה בדיוק- גן סבב. שישה ילדים, כל אמא נותנת יום אחד בבית שלה. הילדים מצד אחד נמצאים באוירה ביתית ומקבלים יחס אישי, מצד שני יש מסגרת של גן, יש סדר יום, ויש ילדים באותו גיל פחות או יותר. בכל השנים שעשיתי- זה היה מקסים וכיפי ומוצלח מאוד.
<כותבת מאנונימי בשל חשש לאאוטינג. מי שמזהה - בכיף, רק אל תחשפו בבקשה >
הבן שלנו פנה אלינו ואמר שיש לו בעיה: נקבע להם במערכת שיעור חדש, פעם בשבוע, שמתחיל מוקדם יותר משיעורי הבוקר הרגילים שלהם. זה אומר שהם צריכים להתפלל מהר יותר, והוא לא עומד בקצב. בעיקרון הם מתפללים בכיתה, בלחש, כל אחד עם עצמו. המחנך מרשה להם להתפלל לפני שהם מגיעים לבית ספר רק בתנאי שהם מתפללים בבית כנסת, במניין. אסור להם להתפלל ביחידות בבית (הבן אומר שכשהם מתפללים זה ליד זה בכיתה זה "כאילו מניין". הם עוד לא בני מצווה). לקום מוקדם למניין זה קשה - הוא הולך לישון מאוחר בגלל שיעורי הבית. אבל הוא לא יכול להספיק תפילה שלמה בזמן הקצר שמוקצב לו בכיתה.
חשבנו איתו על כל מיני פתרונות:
אולי שיגיד בבית חלק מהתפילה - לפחות את ברכות השחר, נבדוק אם אפשר יותר - וימשיך בכיתה?
לא, הרב לא יסכים. אנחנו אמורים להתפלל את כל התפילה במניין.
אולי נדריך אותו מה הכרחי בתפילה ועל אילו קטעים אפשר לדלג כשיש צורך?
לא, אפילו שהם מתפללים כל אחד לעצמו הם אמורים להיצמד לנוסח התפילה שהרב קבע.
וכך הוא פסל פתרון אחרי פתרון, בנימוקים שלא כל כך התאימו לילד ההגיוני שלי. לא סביר, למשל, להגיד שהוא חייב להתפלל ברכות השחר במניין, נכון? ועוד כשהמניין הוא ממילא לא באמת מניין, כשזה יוצר רווח זמן עצום בין הקימה לבין הברכות, כשהתוצאה היא שהוא צריך להיחפז אחר כך בתפילה!
זה היה מתסכל. היה נראה שהוא נעול על תחושת "אין פתרון" ומסרב לשמוע דברים הגיוניים.
הפעלנו עליו קצת לחץ, ניסינו לשכנע, ואז הוא אמר:
"בסדר, אני לא יודע, אולי כן אפשר, אני אנסה לשאול את הרב. אבל למקרה שהוא יגיד שאי אפשר, אני רוצה שתציעו ---"
פתחתי את הפה להגיד לו שקודם כל ישאל, ובטח יקבל תשובה חיובית (אני במקומו אפילו לא הייתי שואלת), ואם לא - אז שיחזור אלינו להמשך הדיון, או אולי אפילו עדיף - שיגיד לרב שזה מעמיד אותו במצב ללא מוצא, ויבקש ממנו פתרון!
אבל לא הספקתי להגיד את זה. הוא ראה שאני עומדת לענות, אזר אומץ והוסיף:
"אני רוצה שתציעו לי איך אפשר שאני בכל זאת אתפלל בבית כנסת".
האמת? נדהמתי.
בתחילת השיחה, כשהוא הסביר שקשה לו לקום מוקדם, הייתי בטוחה שזו שלילה סופית ומוחלטת, וזו אופציה שבכלל לא הפרק מבחינתו. בכלל לא העליתי בדעתי לנסות את הכיוון הזה בשיחה איתו.
גם השלכתי מעצמי, כמובן. לקום שעה יותר מוקדם מהמוקדם שממילא צריך כדי להגיע בזמן להסעה? איזה ילד ירצה את זה?
אחרי שהוא אמר את זה, הבנּו שהוא בכלל לא היה מקובע לפני כן. הוא פשוט ניסה בעדינות לאותת לנו שהפתרונות שלנו הם לא בכיוון שמושך את לבו. הוא ניסה להסיט את השיחה למסלול אחר. לגרום לנו לעזוב את מה שהצענו ולהגיע לפתרון שהוא רצה.
השיחה נגמרה תוך שתי דקות. סיכמנו שבלילה שלפני כן הוא ימעט בשיעורי בית, ילך לישון חצי שעה מוקדם מהרגיל, ואבא יעיר אותו בבוקר ללכת איתו לבית כנסת. הילד פנה לדרכו שמח וטוב לב.
למדתי מהשיחה הזאת לקח חשוב, ואני מקווה שגם הילד למד לקח חשוב.
אני מקווה שהוא שם לב שכשהוא העז להוציא מפיו את מילות הקסם "אני רוצה", ברורות ומפורשות - נרתמנו לעזור לו.
אני מקווה שהוא הפנים שהוא יכול וכדאי לו להביע במפורש את רצונותיו ולבקש מאתנו שנעזור לו להגשים אותם. שזה הולך יותר טוב מהצגת מצב "אובייקטיבית" כביכול, מתמרון מאחורי הקלעים.
מבחינתי למדתי דבר פשוט מאוד בהורות, שלכאורה אני כבר יודעת, אבל טוב מפעם לפעם להיזכר בו ולחדד אותו:
מול עקשנות לא כדאי להפעיל שכנוע ולחץ; תמיד עדיף לנסות לבדוק מה עומד מאחורי העקשנות.
פחות לדבר. יותר להקשיב. זה הסוד.
ילד חמוד.
ואכן, לא פעם ילדים "חוששים" להגיד דברים שאנחנו בכלל לא מבינים מה היתה הבעיה לומר..
אז חוץ ממה שאומרים לילד שאם יש לו רעיון - שיגיד ונקשיב בכל הרצינות, העיקר הוא שהמצאיות מלמדת אותו: אם מתנסה שכאשר "העז" לומר משהו, קיבל יחס מקשיב, משתתף - אז יש סיכוי שזה יתן לו "אומץ" גם לפעם הבאה.
ובכלל צורת ההסתכלות.
לפני שאנחנו מסתערים במציאת פתרונות (חכמים, פרקטיים, מוצלחים והגיוניים, כמובן..) עדיף שננסה לכוון את הילד/ה למצוא אותם בעצמו.
אנחנו מיישמים את השיטה מהספר "איך להקשיב כך שילדים ידברו" ורואים אך טוב
דחוף ביותר!! האם פעם נתקלתם או שמעתם על תופעה של גזזת אצל ילדים? אשמח לשמוע פתרונות למצב!
אנחנו מטפלים בזה כבר חדשיים בתרופה ומשחות וזה לא עובר!! והשער ממשיך לנשור. ובקשר למדבק להשאיר בבית חצי שנה? (הילד בן 4) לעזוב עבודה והכל??
יש עוד דברים שיכולים לגרום לנשירה, כדאי להיות בטוחים באבחון.
יש להם חול בגן ובאמת לא חשבתי לבדוק את זה יכול להיות שזה משם כי הוא ממש לא מתקרב לחתולים.
הבנתי שאא לשלב תרופה הומאופטית עם תרופות קונבציונליות זה נכון?
הרבה זמן לא הייתי כאן (גם לא כקוראת; אין לי זמן ).
בכל זאת, רציתי לשאול שאלה שמעסיקה אותי לאחרונה.
הבת שלי (מתקרבת לגיל 4) התאשפזה השבוע ליום אחד. זה היה אישפוז קצת בהול, ואולי בגלל זה כל מיני בדיקות רפואיות בוצעו קצת בחיפזון ופחות בעדינות. בהמשך האישפוז, היא נרתעה מאוד גם מבדיקות שבוצעו בעדינות עד כמה שניתן, מרופאים וכו'. אולי זה לא נדיר, אבל בכל זאת אוסיף שזו ילדה שמאוד לא טוב לעשות לה דברים בכוח. זה מייצר אצלה התנגדות חזקה ופוגע בתחושת האמון שלה.
האישפוז היה כאמור רק של יום אחד, אבל השאיר בה קצת טראומה שניכרת ברצון להימנע מכך שאלביש/אפשיט אותה (בבוקר או לפני מקלחת), חשש כולל ממקלחת ולפעמים חשש ממגע. אין לה חשש גורף ממגע, היא מתפנה בשירותים ומתנהגת כרגיל רוב הזמן.
אני תוהה אם יש משהו שנכון/צריך לעשות איתה/עבורה כך שלא תישאר לה טראומה ממה שהיה, בטווח הארוך. (בטווח הקצר, אני מאוד סבלנית ומרגיעה כלפיה, ומקווה שזה עוזר. חשבתי שאולי מקלחת עם אחותה הגדולה, בת החמש, תעזור כי הן ישחקו ביחד, אבל הגדולה הייתה המומה וקצת מבוהלת מהפחד של אחותה 
).
תודה רבה.
קודם כל לדבר איתה על מה שהיה.
לשאול אותה מה היה טוב ומה לא היה לה טוב. להקשיב.
לעבור ביחד על מה שהיה, והיכן שמספרת על משהו "לא טוב", לנסות לתקן את החוויה. להסביר למה עשו וכו'.
ותראי אם עוזר.
תודה רבה לכולכם על העצות.
ברוך ה', בעזרת ה' והסבלנות והזמן, זה עבר. עכשיו עברנו למצב של לא רוצה להיפרד מאמא כשהולכים לישון . אבל בקטנה.
שבוע טוב ובשורות טובות!
אני אף פעם לא משתמשת במשחה רק במי פה.מרענן וטוב
ועדיין מצחצחות לרוב רק עם מים, כי אחרת הן מוצצות את המשחה ובולעות
מה שחשוב זה עצם הצחצוח ולכלל לא המשחה (המשחה היא להרגשה הטובה והרעננה..)
כך שברוגע ובלי לחץ...
זה כבר שלב טוב.
תשמחי שיש לך בעל כזה - נותן קצת מירווח לעבודה העצמית, בלי שבינתיים אין את זה בכלל לילדים.
גם "לעשות כי צריך" זה חשוב - וצריך להשתדל לא להתעצבן אז.
כדאי לשבת בינך לבינך בנחת מידי פעם. לחשוב על הילדים, על החוכמות שלהם, "להתאהב בהם" לא דווקא בשעת מעשה. אפשר להתסכל עליהם כשהם ישנים. בשלוה. בזמן שאינו לחוץ.
אם סיפור לא מתאים לך, אז להתענין בהקשבה אמיתית במה שעבר עליהם. לשאול, להתייחס - ויש סיכוי שבהמשך יזרום יותר.
אולי לרשום "חוכמות" שלהם, בנחת, לא במהירות "טכנית", לפעמים זה יצחיק אותך - ויגביר את הרגש כלפיהם.
לא להתייאש.
בהדרגה. תשמחי על כל טיפה שיש. ואל תמדדי "עם ס"מ"... תראי מידי פעם מה ההתקדמות.
בהצלחה.
גם אני מאוד שכלתנית. (פעם הייתי הרבה יותר) וגם בעלי, ב"ה, הוא כולו לב חם ואוהב.
אני לא נתקלת בבעיות שתיארת- שהשכבה היא משהו טכני וכד', אבל כן לפעמים אני צריכה לעבוד קשה כדי למצוא בעצמי את אותה נקודת מבט של הלב.
איך עושים?
קשה לי לומר. אבל אולי תדברי על זה עם בעלך, ואולי תנסי באופן יזום לפעמים- כשאת בתוך מצב "טכני" כזה, לעצור רגע, לחשוב מחשבות כמו " איזה מקסימים הם, איזה מתוקים, איזה מתנות טובות ה' נתן לי" ואז ממילא הלב יתעורר יותר.
אולי לפעמים לנסות לראות את המציאות מנקודת המבט של הילדים- ואז להבין כמה הם זקוקים לחיבוק ולחיוך.
וגם כדאי להתפלל על זה בהדלקת נרות ובשאר הזדמנויות.
בהצלחה!!
הרצון לשינוי הוא המפתח הכי חשוב!
כתבת שאת באופן כללי שכלתנית. האם גם ביחס לאנשים אחרים (בעלך או כל אדם אחר) קרה שנוצרה לך מצוקה כזאת שאת "לא מספיק אוהבת"? או שאם אנשים קרובים אחרים הקשר זורם טוב?
ספרי עוד קצת וננסה לעזור
עם בעלך זה ככה..
זה נותן סיכוי "להחיל" רגש טוב גם על הילדים. בסבלנות והדרגה.
תשתמשי דווקא בתחום השכלי החזק שלך כדי ליצור איתם קשר נוסף ולהיות איתם.
נניח אם למשל את משוגעת על פריחה ופרחים ומכירה כל פרח באביב בשמו העברי והלטיני- אז קחי אותם לסיבוב אחה"צ ותלמדי אותם מה שאת יודעת, ותעשו משחק זכרון של פרחים וחידות על פרחים.
אם למשל פיזיקה היא אהבתך הגדולה- אז תעשו ביחד ניסויים ותסבירי להם כל מיני דברים ברמה שהם יכולים להבין
אם את אוהבת תנ"ך והסטוריה- אז תספרי סיפורים מתוכם
וכו' וכו'
איזה טוב ה' !
ויש נקודה שניסיתי וניסיתי להסיק ממה שכתבת, ולא הצלחתי. אז אני מעבירה את השאלה אלייך:
האם מה שיש כאן הוא באמת תכונת אופי לא רגשנית, זה מה שאת ובאופן טבעי זה השדר שיוצא אל הילדים - או שאולי זה משהו חיצוני יותר, משהו שחוסם את הקשר שלך איתם, שמקשה עלייך ומעורר בך התנגדות?
שני הדברים הם לא אסונות, בשניהם את לא תהיי הראשונה ולא האחרונה שמתמודדת עם זה, בשניהם יש ויש מה לעשות - אבל לעניות דעתי כן חשוב להבחין בין המקרים, וכך לתת מענה מדויק יותר למה שמקשה עלייך.
הרחבה על מה שהגדרתי "מחסום חיצוני" - זה יכול להיות הרבה דברים.
יכול להיות למשל פחד או תחושת חוסר אונים מול כל המשימות שצריך לעשות עליהן וי (בדומה למה שנכתב מעליי);
יכול להיות התקוממות מול ציפייה חברתית שתהיי ותתנהגי אחרת ממה שאת;
יכול להיות בלבול והתלבטויות בדרכי חינוך;
יכול להיות מרמור על הזמן שנגזל ממך;
יכול להיות תחושת קטנות וחוסר מסוגלות אל מול בעלך המושלם, או הורים מושלמים אחרים שאת מכירה;
יכול להיות עוד המון דברים.
כל דבר כזה אומר שזו לא באמת מי שאת ואיך שאת מרגישה אל הילדים באופן טבעי, אלא משהו שעומד בינך לבינם, מין כזאת אבן על פתח המעיין שמפריעה לו לזרום בחופשיות.
מה נראה לך? את חושבת שיש אולי מחסום כזה שמקשה עלייך?
אמנם אני לא הפותחת אבל תמיד נהנית להחכים תודהבהתהוות
ואני חייבת בהקשר הזה לציין את מורותיי הדגולות שמהן למדתי את רוב הדברים שאני כותבת כאן, וביניהן: בשמת אבן זוהר, יונת שרון, עירית לוי, תמר בן ברק, עדי יותם, לילך רוכל, צילי פז וולק, טלי ספיר. אני מאוד מאוד שמחה שאני מצליחה להעביר את כל העושר שלמדתי מהן הלאה, וגם אחרות מתעשרות
אשרייך.
לחבק ולנשק (ולספר סיפורים ולהרדים עם שירים וכו וכו) בצורה "טכנית",
לחבק גם בלי הרגש שגורם לרצות לחבק, ואז אולי לאט לאט "מתוך שלא לשמה יבוא לשמה",
וגם אם לא- עדיף לחבק "טכנית" מלא לחבק בכלל.
אני משתדלת לומר להם שאני אוהבת אותם ולחבק גם כשאני לא ממש מרגישה את זה באותו רגע
כדי לתת צריך להתמלא, את בעצם באה מעבודה וישר לילדים שהם בעצם משרה שנייה, זה לא פשוט
ועוד משהו - אהבה לא נמדדת בכמות נשיקות וחיבוקים, אני לא חושבת שאם את נותנת שני חיבוקים ביום אז את אימא פחות טובה משכנה שנותנת שישה חיבוקים. לפעמים זה גם פערי מנטליות,
ולפעמים זה צורך של אמהות, הן רוצות לתפוס ולחבק ולהתכרבל גם אם ילד לא רוצה, יש כאלה שחתול ממלא להן את הצורך הזה, את בטח שמת לב שרב הנשים ובנות כשרואות ילד או תינוק חמוד מתנפלות עליו או לפעמים צובטות בלחי
זה טוב לילד? זה נעים לו? בדרך כלל לא. הן לא עושות את זה מאהבה, אלא בשביל תענוג עצמי
כתבו מעליי דברים דומים.
אולי:
"קשה לי גם לאהוב את הילדים ולהראות להם את זה. תחקי את בעלך. בשלב ראשון בצורה טכנית לחלוטין.
אני מרגישה שהם לא מקבלים ממני מספיק נשיקות וחיבוקים. - תחבקי ותנשקי. והרבה. גם בלי שתרגישי שמשהו זז אצלך בלב.
וכשתצוץ המחשבה 'אני מחבקת וזה לא מזיז לי' תתעלמי.
אולי לזמזם איזה מנגינה כדי לשחרר את הרגש. וגם כדי להשתיק את השכל (כמו שאת אומרת בעצמך)
אני לא אומרת להם מספיק שאני אוהבת אותם... - תגידי להם. והרבה. כנ"ל. עם מגע ומבט עמוק לעיניים תוך כדי נסיון להרגיש רחמים. לא לחשוב מחשבות "אני מרחמת עליך". אלא להרגיש רחמים.
מה שבעלך עושה, תעשי אותו דבר. תבקשי ממנו להדריך אותך. למשל מה אתה מרגיש כשאתה מלטף אותם? לנסות לחקות את הטון דיבור הרך שלו. להיות לידו כשהוא משכיב אותם ופשוט להעתיק. פשוט ככה. לקרוא בשם חיבה או חמוד מתוקה . מהבטן. לא כי 'ככה אמא אמורה לדבר' אלא אני מנסה עכשיו למצוא את החוט החמקמק של הרגש. להיות ליד חברה שאת מזהה אצלה אימהיות ולצפות בה בגינה. לא בעין חוקרת. בלב ובטן מרגישים. תבקשי מבעלך שינדנד אותך על נדנדה. תנסי להזכר בילדותך.
בשלב ראשון הכל יראה לך עבודה בעיניים. טכני. אז מה?
עוד כיוון: עבודה עם החושים: למשל ריקודי עם. להריח אדמה. להתרשם מציור. ליטוף . לעשות להם מסאג'ים. ריקוד בסלון. בלי לחשבן צעדי ריקוד. עדיפות למוסיקה "רכה" לא קצבית.
תדגדגי אותם. ברגע שעולה מחשבה יאללה בוא נשכיב אותו לישון ונתקתק להגיד לא, אני דווקא רוצה לנסות להתמודד עם עצמי. אז אדון שכל, אתה יכול לקרוא מאזנים אני עכשיו בונה את עצמי עם הילדים.
המטרה היא חוויה. חיבור. לא משהו שקשור במחשבה. או מצריך תכנון או דיוק.
להכין אוכל ותוך כדי לדמיין שאת 'סבתא של פעם' לנסות לדמיין נתינה. לחפש את הדלת. אחרי שסיימת את הצד הטכני של מה לשים וכמה, תנסי להכניס את עצמך לאוכל.
עוד: לשים יד על הלב ולנסות להקשיב לעצמך. להחזיק ידיים ולהסתכל מלב אל לב לתוך העיניים. למצוא מוזיקה שמדברת אלייך לנסות להקשיב בריכוז ואח"כ לנסות לפתח יחס פנימי ואח"כ לנסות לבכות או לשמוח. להרגיש את הילדים. לא לחשוב על הילדים. להגיד תהילים דגש לתחושה שעולה מהמילים. לחבר תפילה ולחבר לה גם מנגינה להגיד אותה ולהרגיש אותה כמה פעמים ביום. להנות מהאוכל שאת אוכלת.
צחוק יזום במשך דקה כל יום. לדבר איתם מהעבודה ולנסות להרגיש אמפטיה. לשבת קרוב אליהם וללטף את הראש. לעשות צמות. קחי ניילון גדול ובגדים פושטים לך ולהם ותזרקו צבע על היריעה בלי לתכנן בלי לחשבן דברים לא מוגדרים מה שיוצא. משחקי אילתור בסלון בשבת אימפרוביזציה. ליצור סיפור כל אחד מספר קטע ומעביר לשני.
איפה שאת נתקעת. ומרגישה שהשכל מרים ראש, לשחק איתו ג'ודו, לא קראטה. לעקוף. לא להאבק.
לזהות כשהשכל מנסה לתפוס את המקום של הרגש. לזהות את החוסר. ללכת בתוך הערוץ נחל היבש. לשהות בתוך החוסר (לא לתאר במילים את החוסר ברגש). לזהות את היובש. להפגש איתו למרות הקושי. אוקיי לא זז אצלי כלום כרגע זה לא מעניין נכון כרגע אני יושבת במדבר צחיח. אבל משלימה עם המצב של האדמה הקשה הזמנית כי מאמינה בכל לבי שאצליח להזרים תחושות ולא מחשבות. ולנסות להזרים מים. מתישהו הסכין של השכל תתרכך עם הכדור גומי של הרגש ואז תצא הספונטניות. האינטואיציה.
אולי לקנות ספר של דמיון מודרך ולתרגל את זה יחד עם הבעל. לשיר שיר ילדים שאהבת מהבטן. לנסות להתחבר אליו.
דרוש כאן פתרון לא מהסוג שרגילים אליו , של כוח. של לתת גז. של הורדת ידיים מול הקושי. גברי. אלא פתרון גמיש,עוקף,נשי : לבנות רגש. רך. עגול. מכיל. לא מקורקעת עם פרקטיות ותכלס.
עוד: תנסי למצוא פעילות לא מחשבתית שאת מרגישה שיש יש איזשהו הד ממעמקים ושם תתאמצי עד שתפתח הדלת. יש שעורים חשובים (שתפורים על מה שתיארת) של ד"ר אבולעפיה בערוץ מאיר. (שבעצם מה שכתוב כאן מבוסס על ההבנה שלי אותם) אולי גם השעורים לנשים שם מתאימים לך. מצד שני אולי לא כדאי. כי צריך
לזכור שזה שתדעי את הטכניקה, השלד המבני איך בונים רגש זה לא המטרה. המטרה היא להרגיש, לחוות, להפנים. לחבר.לשכוח. לאבד את הראש. למצוא את הלב. פחות לדעת, לחתוך, להפריד. לסנן. לשקול.
אולי אם תשבי עם בעלך ותתרגלי איתו כל ערב פעילות לא מחשבתית - יביא להתקדמות.
למשל: בעלך יעשה/יתן לך דבר שמעורר בך זרימת רגש, לפני שהם הולכים לישון , ומיד אח"כ ,עם המטען הרגשי החיובי ,תלכי לילדים ותשכיבי אותם ואז אולי תרגישי יותר זרימה.
לבקש מבעלך (אז מה אם זה טכני? לא קרה כלום) שיכתוב לך פתקים. מיד לאחר שאת קוראת לכתוב פתק משלך לכל ילד
ואז ללכת להקריא לילד את הפתק + מגע + קשר עין. אולי לשים קופסה ליד כל מיטה ובתוכה את הפתקים.
אולי להקליט את עצמך שרה להם שיר (אולי שבעלך יחזיק לך את הידיים ויסתכל עלייך כשאת מקליטה) ערש ולשמוע את עצמך. (אולי קודם לשיר לבעלך כדי שיהיה סיפתח לרגש).
קני להם ולך בובות גדולות.
עוד דבר שיכול לעזור: לצמצם למינימום צפיה בסרטונים וסרטים, והאזנה לדברים מיותרים. החלק שמושפע מזה במוח נקרא 'המדמה' ועם ממלאים אותו עם דמיונות שווא ורעשי רקע אז אין מקום לדברים אחרים. במיוחד סרטים "רגשיים".
כנ"ל לגבי עין רעה הסתכלות ביקורתית. קנאה וכו' (במידה וקיימת) כדי לאפשר לעין הטובה להופיע.
אחרי המעשים נמשכים הלבבות.
זכית בזוגיות טובה ב"ה וזו הרי מהות הזוגיות- לסייע לשני במקום שקשה לו.
שתפי את בעלך בקושי שלך והחמיאי לו כמה שאת נהנית לראות את ההורות שלו ורוצה גם להיות קצת כמוהו ביחס לילדים, שאלי אותו במה הוא יכול לסייע לך.
כך לא תישארי רק ברמת ה"טיפים" אלא מאמינה שהוא יוכל להאיר לך בזמן אמ ולחזק אותך.
כך תרוויחי גם חיזוק הקשר הזוגי באופן עמוק יותר וגם להתחזק במה שקשה לך.
ובהצלחה!
מאוד מטלטל עד כדי כך שאני כותבת/מוחקת כל מיני תובנות שגדלו איתי.
הפחתת עומסים- אם את גם עובדת, והילדים קטנים ואין עזרה מעבר לבעל, אלה כבר נתוני פתיחה קשים. את בעצם חוזרת לאחר יום העבודה למשרה נוספת ותובענית. האם תוכלי ל'דלג' על פעולות מסויימות? לעשות קיצורי דרך שיתנו לך מרווח נשימה? מה שאני עשיתי- הולכים לישון עם הבגדים של מחר - זה הופך את הבוקר לפחות לחוץ.
יום בשבוע (מוצ"ש) מוותרת על מקלחת. כל מיני קיצורי דרך כאלה שהפכו אותי ליותר נינוחה, פחות עייפה ולכן פחות טכנית.
למדתי מכל מיני אימהות: השמחה ושלוות הנפש של החתולה שלי, שלא חייבת כלום. באה והולכת כרצונה ונהנית מכל רגע. לא חשבה מתי אכלו, מתי התקלחו... פשוט הייתה מאכילה ומנקה... מנמנמת, מחוברת... וכשנמאס לה, לוקחת הפסקה (בלי רגשות אשם....
מאחלת לך שמחה וסיפוק וקשרים טובים עם משפחתך.
גדלתי בבית כזה. לא נגענו כמעט אחד בשני. אף פעם לא דיברנו על נושאים רגשיים.
נלחמתי עם עצמי הרבה שנים על העניין הזה.
אני יכולה רק להגיד לך מה עזר לי, ולהוסיף שאצלי הדבר הזה כל הזמן בעבודה.
עזר לי לגלות על עצמי מה כיף לי לעשות אתם ומה לא, ולא להכריח את עצמי לעשות מה שלא כיף כי בסוף זה מתפוצץ. לדוגמא - אני אוהבת לחבק, אבל לא לנשק. אני אוהבת שמתכרבלים לידי אבל לא עלי (חשוב לציין שהכי קטנה אצלי בת שש, כשהם היו יותר קטנים ברור שהיו על הידיים וכאלה, אבל היום עשרים קילו על הרגלים שלי זה לא הרעיון שלי של הנאה.) עם הקטנה הכי קשה לי כי היא אוהבת המווווווון מגע ואני פחות, אז אני משתדלת במקום להדוף אותה, להגיד לה "אני אתן לך חיבוקי אבל אז מספיק" - עד הפעם הבאה...עם האחרים לא קשה לי בעניין הזה כי הם צריכים חיבוק ליום, ולא חיבוק כל עשרים דקות.
בעלי מסוגל להתחבק איתה שעות, אבל אני לא מסוגלת, ואם אני מכריחה את עצמי זה יוצא בחיבוקים עצבניים כאלה של "תרדי ממני כבר!"
עוזר לי באמת לפעמים להכריח את עצמי לתת את צומת הלב הנדרשת, כי זה לא תמיד בא טבעי. להניח את הספר בצד (אני מכורה לספרים) ולהתמקד בילד ולהזכיר לעצמי שכרגע אני ממוקדת אך ורק בו.
באמת אני צריכה להזכיר לעצמי להגיד "אני אוהבת אותך" - לא אמרתי את זה כבר המון זמן לאף אחד מהם. אני כן מצביעה להם ומאירה להם נקודות טובות שיש להם.
בהצלחה לשתינו.
קודם כל, לדבר בשפה רגשית, לחבק, לשחק ולהשתולל עם הילדים שלי - כל זה התעלות על הטבע שלי, תאמיני לי.
זה תמיד בעבודה ותמיד בהתקדמות, ואף פעם לא מספיק....
אז ברור שצריך להתעלות מעל לטבע מצד אחד, אבל אני, אם אני שמה את עצמי לגמרי בצד, אחר כך מוצאת את עצמי מלאה מרירות ומשקעים על זה שאין לי את עצמי, ולבסוף זה יוצא על הילדים. אז יש מאין איזון כזה עדין בין להכנע לגמרי לטבע שלי (ולדפוק את הסביבה שלי ולבסוף גם את עצמי), או לכבוש אותו לגמרי (ואז להיות מתוסכלת). אני זוכרת שהיו זמנים שהייתי גומרת יום ובסוף היום הייתי אומרת לעצמי "היום היית ממש אימא טובה" - אבל במקום להיות מלאת סיפוק הייתי תשושה, נטולת כוחות נפש ועל סף בכי. אני חושבת שבימים כאלה לא מספיק התחשבתי גם בעצמי ובצרכים שלי. נשאיר לכבשים ולעזים להיות קרבנות.
לגבי אימא שלי, אני מעריכה שאם היא הייתה אחרת אז גם אני הייתי אחרת, אבל מה שהיה היה. אני משתדלת להיות שונה, אבל גם לשמר את הדברים שאני מעריכה בה - היכולת לשתוק, היכולת לתת פרטיות ומרחב, דברים שמגיעים בד בבד עם הריחוק הזה. היא לא מחטטת. היא לא נכנסת לי אף פעם לחיים. לעתים נדירות יש לה הערות, וגם אז, היא מעירה פעם אחת ודי. מעטות הסבתות שאין להן שפע הנחיות איך כדאי לגדל את הנכדים שלהם, ואני מעריכה את השקט הזה.
והאם יש אחים?
יש משהו בבית שהוא לא אוהב ונוהג לומר כך?
אז מסתבר שחווה בשינה את אותן סיטואציות, ואומר מה שרגיל...
כדאי לוודא שבמעון הכל בסדר. אין חברים שמציקים. אין אנשים שנכנסים חוץ מהצוות עצמו. שהצוות נוהג בעדינות עם הילדים (זה דבר שתמיד טוב לשים לה אליו. לא קשה - גם שואלים, וגם באים לפעמים בהפתעה באמצע היום).
כאילו לא נעים לה שבכלל נוגעים בה ומתעסקים איתה.
והגננת אמרה לא! די! והוא פשוט מחקה אותה?
לא נראה לי גרוע...
הוא מרגיש מגעיל, הכל כואב לו אז הוא אומר "די!". אני גם מוצאת את עצמי גונחת "די" כשאני מרגישה מספיק גרוע...
בוקר טוב לכולם! יש לי בן בכור בן שנתיים וכמעט שמנה חודשים. הוא ילד מתוק, אנחנו מתים עליו ממש הוא האושר שלנו.
הבעיה שיש לו קטעים שהוא יכול להוציא אותי מהדעת לפעמים.
בדרך כלל זה קורה כשאנחנו נמצאים בחוץ. ילדתי לפני חודשיים והרבה פעמים במהלך ההריון הייתי מוציאה אותו מהמעון.
אסור היה לי להרים דברים כבדים ואיכשהו קיבל את זה שלא יכולה להרים אותו והלך ברגל(מתפנק הרבה שנרים אותו אע"פ שהולך מצויין).
היו לו קטעים שבאמצע הדרך ללא כל סיבה מוקדמת מתיישב על הרצפה- שום הבטחה, הסבר או איום לא היה עוזר. הוא בשלו.
מדי פעם בפעם היה עושה שביתות כאלה כשאני חסרת אונים מולו -לא יודעת מה עוד אפשר לעשות כדי לגרום לו לקום מהרצפה ומתה כבר לעוף הביתה בהריון מתקדם אחרי יום עבודה.
באוטובוסים הוא גם עושה לנו קטעים מפדחים עד כדי כך שאני בלחץ ופחד שמא הוא שוב יחליט להתמרד.
היום זה היה שיא מבחינתי.
הוצאתי אותו מהמעון כשהקטנה תלויה עליי במנשא.
עלינו לאוטובוס מפוצץ ולא היה מקום לשבת והיה לי דווקא בסדר לעמוד כשהוא לידי =שנינו תופסים בעמוד ונשענים על מקום מסוים.
ואז התחילו כל ה"נשמות הטובות" באוטובוס לדבר. הציעו לי לשבת. מישהי קמה ופינתה לי והילד התעקש להישאר לעמוד.
אני הודיתי להם א בל אמרתי שהוא רוצה לעמוד. ואזז מישהי אמרה משהו כמו" מה זה?! מה הוא צריך להחליט?!:
המשכנו לעמוד אבל כולם ריחמו עלינו (אפילו שמבחינתי אין על מה ויותר נוח לי לעמוד כשהוא בשקט) ולבסוף ישבתי והזמנתי אותו לבוא. הוא סירב וישב באמצע המעבר. כל מיני אנשים התחילו לקרוא לו ולהגיד לי מה לעשות וכו'.
אני הייתי מוגבלת כי התינוקת על הבטן שלי ולא יכולה להתכופף לאסוף אותו.
ככה זה נמשך כשהוא גם התחיל לבכות, הנהג צעק שהילד מפריע לאנשים לעבור, כל האוטובוס מסתכל עלינו, הילד
לא מקשיב ולא רוצה לשבת ומולי יושבות שתי נשים שלא מפסיקות לבקר ולתת עצות.
אחת מהן אפילו אמרה (מולי!!!) הילדים של היום זה משהו!!
אני ישבתי בשקט, דיברתי איתו וניסיתי למשוך אותו פיזית (אם הייתי בלי הילדה הייתי מרימה אותו אליי) או לקרוא לו שישב לידי ונתקלתי בסירוב ובבכי.
רציתי פשוט לצעוק לכל ה"יודעי דבר" שיסתמו את הפה שלהם ויפסיקו להתערב איפה שלא ביקשו מהם.
אבל ידעתי שברגע שאעשה זאת זרם של דמעות יפרוץ מעיניי ולא רציתי להשפיל את עצמי מול אוטובוס מלא.
כל הזמן הזה המבוגרת שמולי מדברת איתו ומאיימת שהנהג יוציא אותו החוצה אם ימשיך לבכות(זה הדבר היחיד שהרגיע אותו קצת.. לפחות לה הוא הקשיב)
בסוף נמאס לי וחיפשתי איפה לרדת. לא יכולתי לסבול יותר את המבטים הביקורת האשמה והעצבים
ירדנו שלוש תחנות לפני הבית שלי והלכנו ברגל.
אמרתי לו שאני מאוד מאוד כועסת עליו ושהוא לא התנהג יפה. כשאמא אומרת לשבת לא צריך להתגלגל על הרצפה ולבכות אלא לעשות מה שמבקשת.
הוא ייבב פה ושם אבל לא עשה שביתות כמו שהוא רגיל לעשות לנו.
יש לו גם קטע שבאמצע המדרגות הוא פשוט לא מוכן לעלות. ושוב אותו סיפור ובכי ושכנועים ולפעמים אפילו נשברים ומרימים אותו בעצבים(בעיקר בעלי כי אני הייתי בהריון ועכשיו עם הקטנה או עגלה אז לא רלוונטי)
הפעם הוא התחיל קצת עם הקונצים אבל הייתי ממש החלטית והוא עלה בשקט.
אני ממש רתחתי מעצבים. כעסתי על ההתנהגות שלו. אני אוהבת אותו הכי בעולם אבל תוהה לעצמי מה אפשר לעשות עם כל ההתמרדויות האלו? אני מפחדת הרבה פעמים גם שירוץ לכביש כי לפעמים רץ הלאה ולא מקשיב
ואגב סיפרתי את זה לחברה שלי (רווקה אם זה משנה) ואמרתי לה שהוא עיצבן אותי וניסיתי לשפוך את הלב אבל היא אמרה
שלא אומרים על ילד שהוא מעצבן, ושזה ישאיר לו צלקת לחיים וכהנה וכהנה.
אני ממש נפגעתי כי מה בסך הכל אמרתי? ניסיתי לפרוק וקיבלתי שטיפה.
מה אתם חושבים שהדרך הנכונה להתמודד עם המרדנות הזו? האם גם אתם התנסיתם בכך?
ומה אתם חושבים על מה שהחברה אמרה? אשמח לתשובותיכם!
קודם כל גם את בסדר גמור וגם ילד שלך ילד רגיל לגמרי - זה קודם כל
גם שלי עושים דברים כאלה בגיל הזה, לפעמים הם באמת עייפים אחרי יום שלם בגן, לפעמים סתם יש להם מצב רוח כזה, הוא ילד והוא עדיין בגיל בין ילד לתינוק, לא מבין הכל, לא יכול להתגבר
וגם את בסדר, מותר לך להתעצבן, אלא שכמובן לא לשפוך את זה על ילד אלא לשפוך לב לחברה, בעל, אימא, מי שמבין, לקחת זמן להירגע
חברות רווקות לא מבינות כלום, פעם יצאתי לשירותים לשתי דקות וילדים שלי בינתיים שברו חלון עם כיסא, סיפרתי על זה לחברה רווקה והיא שאלה איך השארתי אותם לבד, הן שומעות וקוראות כל מיני ספרים על חינוך וגם מלבישות הכל על עצמן כשהן בעצם רואות את עצמן ילדות ולא אמהות
מה שהיה נכון במקרה שלך זה כנראה להישאר לעמוד ואם מישהו ממשיך להעיר לך או להגיד לך מה לעשות אז תעמידי אותם למקום, הרבה פעמים דווקא אלה שמעירים לא יודעים מה קורה עם ילדים שלהם או שעדיין אין להם
הם היו בסיפור הזה ועשו לפעמים גם טעויות ומתערבים בכל דבר...
צודקת. זה פשוט מתסכל הרבה פעמים, משפיל כשזה הופך להיות כזה המוני גם עורי וגם עבורו.
ולגבי חברות רווקות זה נכון בנוגע לחברה הזאצת(למרות שאמרו חז"ל שאל תדון אדם עד שתגיע למקומו..)
ולגבי כאלה שיש להן תיאוריות על חינוך והכל נכון וטוב ויפה אבל במציאות לא תמיד הכל הולך לפי החלומות שלנו.
לפעמים גם צועקים וטועים אבל זה מה שהופך אותנו לאנושיים.
את האמת מה שהיא אמרה עשה לי ממש הרגV שה לא טובה
כאילו אני אמא גרועהה..וגם אמרתי לה את זה
עוד לפני שעולים עליו ולוודא שהוא הבין, לעשות הפסקות יזומות בספסל כשהולכים הביתה ברגל, לתת לו תפוח בינתיים אם הוא אוהב או אפילו חטיף אם דרך יחסית ארוכה
עם ילדים הכל לוקח הרבה יותר זמן
כשמבוגרות המעירות היו צעירות הן צעקו ונתנו פליק ואז ילד שלהן פחד והתנהג יפה, אלא שהן מספרות רק על תוצאה ולא על דרך אליה
מהנסיון שלי,עם ילדים חריגים,כאם למשפחה ברוכה,
יש ילד שהוא מאבק כח,והוא ממש מקסים,רק משתייך לאם בדרך לא נכונה.
כדאי ללכת להנחית הורים טובה,להיעזר,בכר מגיל כזה.
אם במעון יש בעיות דומות,אני ממליצה ללכת לאיבחון מקצועי.
הילד האוטיסט שלי,שהוא ברמה גבוהה ומדבר,ואנו מאוד אוהבים אותו,
כשהיה בגיל 3,היה בורח לכביש,ולא מוכן היה,ללכת מהגנון,בדרך הבייתה,
לשום קפיצה לחנות.הפגנות היו דבר שבשיגרה.
התברר שהילד היה זקוק,חוץ מאיבחון וטיפול,לתכנית ברורה,כללים,
ולתגמול נאות כאשר ביצע אותם.
כשהלכתי לחנות,זה לא נגמר טוב.ההסבר:אני חרגתי מהדרך הבייתה,ללא
תכנון חזותי,והוא היה חרד,נבוך והביע את תסכולו בסירוב מוחלט.
אני לא אומרת חלילה שהילד אוטיסט.אולי הוא ילד רגיל עם מאבק כח.
אגב,כך הייינו בטוחים ממש לגביו, וכמה שנים יקרות ,בזבזנו לעבוד בדרך
זו,ללא הועיל.חשוב שיתוף פעולה מלא,והידברות עם צוות המעון.
המון המון הצלחה!
ודאי ,שהחברה וכל הנשמות הטובות מתסכלות,ולא מבינים דבר
בחינוך ילדים ובקושי הזה.
אני מזדהה איתך ממש.
שה' יתן לך את החכמה לדעת איך לחנך אותו,באהבה ובהצלחה גדולה!
דבר ראשון כל הילדים מעצבנים, וסליחה על ההכללה.
הם נשמות טובות, מתוקים אמיתיים מתנות ברוכות אבל יש להם את היכולת להוציא אותך מהכלים כמו שאין יכולת כזאת לשום אדם בוגר.
דבר שני, אני מבינה אותך לגמרי מהסיפור באוטובוס, זה פשוט מתסכל שלכל העולם יש מה להגיד על הילד שלך ועל דרך החינוך.
לענ"ד כדאי ללמוד לא להתייחס ל"נשמות הטובות" האלה. פשוט לא לתת להם מקום.
את האמא ויש לך את האינסטינקטים ואת היכולת לצפות את התגובה של הילד שלך. את יודעת הכי טוב מה נכון בשבילכם.
אז אם את מרגישה שלא נכון עכשיו לשבת אז אל תשבי, ושהאנשים באוטובוס יתמודדו עם זה. ואת ממש לא חייבת להם דין וחשבון למה את יושבת או עומדת או עושה גלגלונים באויר.
לדעתי הילדים מרגישים כשההורים חוששים מהמבטים של האנשים ליד ויודעים לנצל את הסיטואציות האלה עד תום. כבר יצא לי להיות בחנות כשהבן שלי צורח שהוא רוצה סוכריה וכולם נועצים בי מבט. שיתמודדו. התנהגתי בדיוק כמו שהייתי מתנהגת אם לא היה שם אדם.
הבכור שלי בערך בגיל של הבכור שלך, וגם אנחנו נתקלים איתו באותם קטעים של עקשנות. אני דיי חושבת שזה מאפיין של הגיל, בדיקת הגבולות.
הרבה פעמים אני פשוט ממשיכה הלאה. אם הוא מחליט שהוא לא רוצה להיכנס הביתה ואי אפשר לדבר איתו (אני ממש מרגישה שהוא בקטע של "מעניין מה היא תעשה עכשיו.." אני פשוט נכנסת. יש לנו חצר שפונה לסימטה אז אין לי פחד של כביש ואני מסתכלת עליו מהחלון עד שהוא מחליט להיכנס הביתה (אגב כשהוא נכנס אני מקבלת את פניו בשמחה, יש לזה אפקט חיובי..)
אם את באזור פחות בטוח אולי כדאי לקחת כמה נשימות של פסק זמן, לרדת לגובה העיניים שלו ולומר לו "ממי, אמא עייפה\אנחנו ממהרים, אני צריכה שתעזור לי ושנוכל להגיע הביתה..) אצלי זה עובד לפעמים.
ההתמודדות עם שני קטנטנים ממש לא קלה, אני מכירה את זה. אבל נראה לי שככל שהם גדלים זה משתפר..
שולחת לך מלא חיבוקים ומזל טוב
היום ב"ה היה הרבה יותר טוב.. אני תכף אצרף את מה שכתבתי על החוויה של היום..
היום באמת לקחתי אותו ובאתי הרבה יותר מוכנה.
קודם כל לקחתי את הקטנה בעגלה כדי שאהיה פנויה לקבל אותו בחיבוק והגוף שלי יהיה יותר חופשי
ופנוי אליו.
לקחתי בתיק חטיף שיעסיק אותו וירגיע רעב קליל במידה וקיים.. הלכתי איתו בקצב שלו, הסתכלנו בנחת על דברים מעניינים ברחוב.
דיברתי איתו והסברתי לו מה אנחנו עושים ולאן הולכים.
ברוך ה' היה הרבה ייותר טוב. הוא הלך ושיתף פעולה ולא עשה הפגנות. היו דברים פה ושם בקטנה אבל
מאמינה שההיערכות מראש ממש עזרה.
תודה שוב לכולם ושה' ייתן לנו הרבה כוחות לגדל את ילדינו בשמחה ואהבה.
אמא_מאושרתמעריכה ממש את העבודה והשינוי שעשית!
דבר שני, אני ממש מזדהה- בת השנתיים שלי עושה לנו פעמים רבות סצנות דומות, ואכן -ראיתי שהכי טוב לא להתווכח- לזרום איתה או פשוט לא להתייחס למה שהיא עושה ולא מתאים לי, הרבה פעמים כשהיא רואה שאני לא עושה מזה עניין, היא פשוט עוזבת את זה.
שיהיה המון ב"הצלחה!! זה דורש הרבה עבודה על המידות, להיות סבלניים וכו' אך בסופו של דבר- אנחנו מרוויחים כיף ושמחה עם הילדים שלנו במקום מריבות (למשל, אם את מתעכת איתו קצת יותר, אתם יכולים לדבר בדרך על מה שאתם רואים. אם את רוצה שהוא התקדם את גם יכולה גם להציע לו לחפש עוד הפתעות בהמשך הדרך- חתול, פרח , עץ, עלה וכו'..)
תהני
קודם כל קבלי חיבוק תמיכה . בלי לקרוא תגובות קודמות -לאנשים יש הרבה כוונות טובות אבל זה לא ממש עוזר לך כשאת עם שני קטנים באוטובוס. ממש כאב לי לקרא את הסבל שעברת.
בקשר לחברה הרווקה -אני יכולה להעיד על איזה תיאוריות נפלאות היו לי בקשר לילדים (יש לי עד היום!) מה צריך ומה לא צריך , ואיך צריך . הכל התמסמס , והתעופף . איך אמר מישהו -פעם היו לי שש תיאוריות לגידול ילדים ולא היו ילדים . היום יש לי שישה ילדים ואין לי אף תיאוריה. זה נכון שלא צריך להגיד לילד שהוא מעצבן , אבל תשכחי מצלקות לכל החיים , תזכרי שאת בת אדם ותמשיכי הלאה באהבה.
עכשיו בקשר הילד -מהמקום שלו , הוא עובר תקופה לא פשוטה . הוא עוד לא ילד אבל גם לא תינוק. הוא מספיק תינוק בשביל לרצות על הידיים , אבל גם מספיק ילד כדי להיות מסוגל ללכת בעצמו . שלבי מעבר תמיד לא פשוטים . נוסף על כך ברוך השם נוספה מתחרה מתוקה , שבלי להוציא הגה "גנבה" לו קצת מאמא . ואנחנו לא יודעים מה היה במעון? אולי המטפלת כעסה עליו? אולי הוא מנסה שם לרצות?
אז ברגע שאת רגועה ויכולה, פשוט תחבקי אותו . תקבלי את זה שלפעמים הוא לא יעשה מה שאת רוצה , וזה בסדר, אם כי בהחלט לא נוח . עשית טוב מאד שירדת לפני הזמן ולא חלילה הכית אותו או לחילופין התחלת לדבר עם כל הקצקות שייעצו לך כל מיני עצות דודה פולניה .
יתכן שיש עצות טובות יותר , אבל בינתים פשוט קבלי עוד חיבוק.
דיברתי עם חברתי בטלפון בערב והיא שאלה אותי ואמרתי שהוא עיצבן אותי היום...לא הכי בסדר,,אולי.. אבל הייתי חיבת לפרוק כמו שדיברנו..
את שייכת לאמהות היותר טובות. לצערי כבר פגעתי מילולית בבת שלי.
כזה קורה אבל מאמינה שהמודעות שלך לנושא עלתה מאוד ושאת משתדלת לא לפגוע ה יותר..מה לעשות אנחו
אנושיים... צריך ללמוד מהטעויות ולהשתפר.
אני ממש מזדהה עם ההרגשה שלך שזה מעצבן ...אני כל יום עובדת על המידות כדי לא להתעצבן!!זה לא פשוט בכלל בככלל.. אם כבר מעלים את זה אולי יש לכן עצות למה עושים כשהילדה רוצה משהו שאני לא יכולה לתת לה מכל מיני סיבות.. נגיד היא ראצה בבננה שעוד לא בשלה.. היא יכולה לשכב על הרצפה ולבכות מלא מלא זמן כי היא רוצה את הבננה. או את הטלפון שלי ואני ממש לא רוצה לתת לה טלפון (לא חינוכי) מצד אחד אני אומרת שאולי הדרך היא לתת לה מה שהיא רוצה וגמרנו אבל מצד שני אני לא רוצה להרגיל אותה לזה וגם לא תמיד אני יכולה לתת לה את זה.. לתת לה לבכות על הרצפה עושה גם לי וגם לבעלי ממש ממש רע.. אני נותנת לה אבל בשלב מססוים אחרי 10 דקות או יותר זה כבר ממש קשה.. וגם היא ממש משתוללת, מעיפה דברים וכאלו.. מה אתם אומרות זה נורמאלי יש עצות?
אבל היום במבט לאחור אני חושבת שהיה עוזר לי לקבל את זה שמותר לילד לבכות! אפילו להגיד את זה בפה: "וואי, כל כך רצית את הבננה והיא לא בשלה, איזה בעסה. זה ממש מעצבן ולכן מותר לך לבכות." זה מרגיע מבפנים, ולכן לפעמים גם מבחוץ. ובאמת, למה שיהיה אסור לבכות? אסור להרביץ. אסור לשבור דברים. אבל למה שיהיה אסור לבכות?
וכמובן, הקסם הידוע של החלפת נושא. היא צורחת על הבננה? את יוצאת מהחדר וחוזרת עם תיק על הראש. "אופס, תראי מה קרה לי! התיק החליט לעלות לי על הראש! תעזרי להוריד אותו מהר, אחרת הוא יאכל אותי..."
כמה שיותר מוזר, יותר טוב...
ולפותחת השירשור - אני מלאת התפעלות על התנהלותך. על היכולת שלך לשנות דברים. אוכל זה דבר ממש קריטי להליכה הביתה מהגן. הם יוצאים מורעבים! אצלי היו צורחים כל הדרך הביתה עד שהתחלתי להגיע עם אוכל. ואל תקשיבי לחברות רווקות! למה, הן ניסו לגדל ילדים?? ברור שילדים לפעמים מעצבנים. אז מה?
ואם נראה שהוא מתלכלך מעבר למידה הזו, כדאי להסביר ששווה לקחת כמה רגעים של "סבלנות". נקי יותר הרגשה טובה יותר. מן הסתם "אין לו סבלנות" בשביל זה. שווה להקדיש כמה דקות דיבור, לשמוע את "הצד שלו", להגיע למשהו מוסכם. אולי עוד פעם בשבוע..
ולדעתי, לא כדאי לעשות מזה ענין. בפרט שכעת אין לכך תוצאה מעשית שמפריעה. יתכן שבקיץ, מעצמו יפעל אחרת כשצריך, אם זה יישאר נושא שרק הסבירו לו את עניינו, ומבין שהוא אחראי עליו בעצמו.
לדעתי, לא לעשות ענין.
הוא בן, לא מרגיש בעיה מיוחדת בכך. בינתיים חורף. תגידי לו שישתדל לשים לב מתי הוא מרגיש לא נוח עם לכלוך/זיעה וכו', ושאת סומכת עליו שהוא כבר יטפל בזה כשצריך. במצבים חריגים - אפשר "לשלוח" אותו בכ"ז. הוראה של ההורים.
כדאי לשים לב שבאופן כללי, בעניינים אחרים שנוגעים לסדרים, יהיה לו הרגלים כלשהם. כלומר: הנקודה היותר-חשובה מבחינת הענין, היא ההתרגלות לסדרים נצרכים (זמן שינה, קימה, הליכה לבי"ס וכד'), בלי ללחוץ. זה דבר שעוזר לטווח ארוך, שליטה כלשהי בזמנים. אבל הענין הספציפי - יש להניח שאם יציק לו ידאג לזה.
כך נראה לענ"ד.
ירידה בתאבון היא כמובן סימפטום - כלומר רק תסמין.
והיא בדרך כלל באה אחרי תקופה של איזשהו קושי רגשי (לא להיבהל - זה יכול להיות משהו קל מאוד - אולי תחושת עומס בבית או משהו קל אחר). מה שכמובן גורם לעוד יותר חולשה ואי רצון להתאמץ בנושא של מקלחת.
מה שאני אומרת הוא שהירידה בתאבון היא לא הגורם הראשוני לרפיון, היא באה במקביל ומעצימה אותו.
אפשר בקלות להחזיר לו את התאבון אם נותנים במשך כמה ימים מולטיויטמין לילדים (מספיק כזה שמכיל ברזל, חומצה פולית וB למיניהם). אחרי כמה ימים כאלה הוא יחזור לאכול מעצמו וגם יחזור להיות חיוני בעז"ה.
לדעתי. חורף - ואם את לא מבחינה במשהו ממשי, אז חבל "להחיל" עליו תחושה שלך..
העיקר שאת רואה שבכללי, מצב רוחו שפיר, לא מטרידים אותו דברים חריגים, מדבר..
יש סיבה מסויימת. הקור? עייף מדי כשיורד הערב? נדמה לי שבתקופה הזו זה לגמרי בסדר יומיים כן -יום -לא . יש מצב להגיע לפשרה ?
לגיל ההתבגרות.
ובן זה לא בת. ואין ענין שמישהו אחר יעיר לו..
סה"כ, בשביל בן זה דבר לגמרי לא קיצוני.
אבל כל יום
ולא לבקש מאנשים זרים להתערב נושא כזה - זה מאוד פוגע ומאוד משפיל
גם בגיל מבוגר התקלחה פעם בכמה ימים . דרך אגב לא היה לה שום ריח לא נעים או משהו כזה . יש הטוענים , שרק בעולם המודרני מתקלחים כל כך הרבה . פעם היו מתקלחים פעם בשבוע "אם צריך או לא צריך "
אם זה מעודד אותך .
מעניין אם תרפי לחודש חודשיים , לגמרי תרפי -אז מעניין אם משהו ישתנה.
למה להכריח?
יכול להיות שזה ממש בעניין של שליטה מבחינתו, גם לא מודעת. להרגיש שיש תחום (הגוף שלו) שרק הוא שולט בו.
ובמקרה כזה באמת הייתי מרפה לחלוטין. אומרת לו פעם אחת "אתה יודע שבזמן האחרון אני מאוד לוחצת אותך להתקלח. הגעתי למסקנה שהגוף שלך שלך, ואתה תחליט מה אתה עושה אתו" וזהו.
אצלנו זה חוסר רצון להסתפר. כשהודענו לבן שלנו שהשיער שלו הוא שלו והוא יחליט מה קורה עם זה גם אם זה לא מוצא חן בעינינו, הוא גידל עד שזה התחיל להראות נורא, ואז החליט שסבא יספר אותו וזהו. (למזלנו הוא בבית ספר שאין שם לחץ על שערות...)
יש כל כך הרבה דברים שאפשר לריב עליהם, שעדיף לצמצם את הרשימה למה שבאמת באמת באמת אי אפשר לוותר עליו.
אני מאוד מתלבטת בשאלה הזו בזמן האחרון.
יוצא לי לצערי לראות מקרים שבהם נשבר לי הלב על ילדים שההורים שלהם מתנהלים לעיתים בצורה שהיא על סף ההזנחה, שאם ח"ו היה קורה משהו, התוצאות היו יכולות להיות עגומות.
דוגמאות? ילד בן שנתיים חוצה לבד כביש ראשי בישוב
ילדה בת 7 שנשארת לבד בשעות הלילה למשך כשעתיים כדי לשמור על אחיה התינוק.
ילד בן חצי שנה ששוכב על האדמה בחצר ואמא שלו בבית, לפעמים עם דלת נעולה
ילדה בת 7 שחוזרת הביתה בערב, לא יודעת איפה אמא ואין לה איך להתקשר (כי אין להם טלפון, רק פלאפונים)
ילדה בת 8 שנשארת לבד בישוב אחה"צ בלי שיש אמא אחרת שלוקחת עליה אחריות.
ילדים בני 4 שהולכים לבד לגן ואף אחד לא מתקשר כדי לוודא שהם הגיעו. (לולא ראיתי אותם, יש סכוי טוב שלא היו מגיעים..)
כואב לי הלב, ואני ממש לא יודעת מה לעשות. להגיד משהו להורים? לשתוק? לנסות לדבר עם גורם שלישי?
אני חייבת לומר שלמרות שאלו דברים קשים בעיני, באופן כללי אני לרוב מתרשמת שהאמהות הן אמהות טובות, אוהבות, אחראיות.
בנוסף לכך- האמהות האלה לא זרות לי. הן קרובות, חברות, אני רואה אותן ביומיום, ואני תוהה אם זה בכלל נכון לומר משהו ואם כן- אז מה ואיך?
