פורום הורות (עמוד 190)

זה כבר שלב טוב.

תשמחי שיש לך בעל כזה - נותן קצת מירווח לעבודה העצמית, בלי שבינתיים אין את זה בכלל לילדים.

גם "לעשות כי צריך" זה חשוב - וצריך להשתדל לא להתעצבן אז.

כדאי לשבת בינך לבינך בנחת מידי פעם. לחשוב על הילדים, על החוכמות שלהם, "להתאהב בהם" לא דווקא בשעת מעשה. אפשר להתסכל עליהם כשהם ישנים. בשלוה. בזמן שאינו לחוץ.

אם סיפור לא מתאים לך, אז להתענין בהקשבה אמיתית במה שעבר עליהם. לשאול, להתייחס - ויש סיכוי שבהמשך יזרום יותר.

אולי לרשום "חוכמות" שלהם, בנחת, לא במהירות "טכנית", לפעמים זה יצחיק אותך - ויגביר את הרגש כלפיהם.

לא להתייאש.

בהדרגה. תשמחי על כל טיפה שיש. ואל תמדדי "עם ס"מ"... תראי מידי פעם מה ההתקדמות.

בהצלחה.

גם אני מאוד שכלתנית. (פעם הייתי הרבה יותר)  וגם בעלי, ב"ה, הוא כולו לב חם ואוהב.

אני לא נתקלת בבעיות שתיארת- שהשכבה היא משהו טכני וכד', אבל כן לפעמים אני צריכה לעבוד קשה כדי למצוא בעצמי את אותה נקודת מבט של הלב.

איך עושים?

קשה לי לומר. אבל אולי תדברי על זה עם בעלך, ואולי תנסי באופן יזום לפעמים- כשאת בתוך מצב "טכני" כזה, לעצור רגע, לחשוב מחשבות כמו " איזה מקסימים הם, איזה מתוקים, איזה מתנות טובות ה' נתן לי" ואז ממילא הלב יתעורר יותר.

אולי לפעמים לנסות לראות את המציאות מנקודת המבט של הילדים- ואז להבין כמה הם זקוקים לחיבוק ולחיוך.

וגם כדאי להתפלל על זה בהדלקת נרות ובשאר הזדמנויות.       

בהצלחה!!

הרצון לשינוי הוא המפתח הכי חשוב! 

כתבת שאת באופן כללי שכלתנית. האם גם ביחס לאנשים אחרים (בעלך או כל אדם אחר) קרה שנוצרה לך מצוקה כזאת שאת "לא מספיק אוהבת"? או שאם אנשים קרובים אחרים הקשר זורם טוב?

ספרי עוד קצת וננסה לעזור

עם בעלך זה ככה..

זה נותן סיכוי "להחיל" רגש טוב גם על הילדים. בסבלנות והדרגה. 

תשתמשי דווקא בתחום השכלי החזק שלך כדי ליצור איתם קשר נוסף ולהיות איתם.

נניח אם למשל את משוגעת על פריחה ופרחים ומכירה כל פרח באביב בשמו העברי והלטיני- אז קחי אותם לסיבוב אחה"צ ותלמדי אותם מה שאת יודעת, ותעשו משחק זכרון של פרחים וחידות על פרחים.

אם למשל פיזיקה היא אהבתך הגדולה- אז תעשו ביחד ניסויים ותסבירי להם כל מיני דברים ברמה שהם יכולים להבין

אם את אוהבת תנ"ך והסטוריה- אז תספרי סיפורים מתוכם

וכו' וכו'

ויש נקודה שניסיתי וניסיתי להסיק ממה שכתבת, ולא הצלחתי. אז אני מעבירה את השאלה אלייך:

האם מה שיש כאן הוא באמת תכונת אופי לא רגשנית, זה מה שאת ובאופן טבעי זה השדר שיוצא אל הילדים - או שאולי זה משהו חיצוני יותר, משהו שחוסם את הקשר שלך איתם, שמקשה עלייך ומעורר בך התנגדות?

שני הדברים הם לא אסונות, בשניהם את לא תהיי הראשונה ולא האחרונה שמתמודדת עם זה, בשניהם יש ויש מה לעשות - אבל לעניות דעתי כן חשוב להבחין בין המקרים, וכך לתת מענה מדויק יותר למה שמקשה עלייך.

הרחבה על מה שהגדרתי "מחסום חיצוני" - זה יכול להיות הרבה דברים.

יכול להיות למשל פחד או תחושת חוסר אונים מול כל המשימות שצריך לעשות עליהן וי (בדומה למה שנכתב מעליי);

יכול להיות התקוממות מול ציפייה חברתית שתהיי ותתנהגי אחרת ממה שאת; 

יכול להיות בלבול והתלבטויות בדרכי חינוך;

יכול להיות מרמור על הזמן שנגזל ממך;

יכול להיות תחושת קטנות וחוסר מסוגלות אל מול בעלך המושלם, או הורים מושלמים אחרים שאת מכירה;

יכול להיות עוד המון דברים.

כל דבר כזה אומר שזו לא באמת מי שאת ואיך שאת מרגישה אל הילדים באופן טבעי, אלא משהו שעומד בינך לבינם, מין כזאת אבן על פתח המעיין שמפריעה לו לזרום בחופשיות.

מה נראה לך? את חושבת שיש אולי מחסום כזה שמקשה עלייך?

ואני חייבת בהקשר הזה לציין את מורותיי הדגולות שמהן למדתי את רוב הדברים שאני כותבת כאן, וביניהן: בשמת אבן זוהר, יונת שרון, עירית לוי, תמר בן ברק, עדי יותם, לילך רוכל, צילי פז וולק, טלי ספיר. אני מאוד מאוד שמחה שאני מצליחה להעביר את כל העושר שלמדתי מהן הלאה, וגם אחרות מתעשרות

אשרייך.

לחבק ולנשק (ולספר סיפורים ולהרדים עם שירים וכו וכו) בצורה "טכנית",

לחבק גם בלי הרגש שגורם לרצות לחבק, ואז אולי לאט לאט "מתוך שלא לשמה יבוא לשמה",

וגם אם לא- עדיף לחבק "טכנית" מלא לחבק בכלל.

אני משתדלת לומר להם שאני אוהבת אותם ולחבק גם כשאני לא ממש מרגישה את זה באותו רגע

כדי לתת צריך להתמלא, את בעצם באה מעבודה וישר לילדים שהם בעצם משרה שנייה, זה לא פשוט

ועוד משהו - אהבה לא נמדדת בכמות נשיקות וחיבוקים, אני לא חושבת שאם את נותנת שני חיבוקים ביום אז את אימא פחות טובה משכנה שנותנת שישה חיבוקים. לפעמים זה גם פערי מנטליות,

ולפעמים זה צורך של אמהות, הן רוצות לתפוס ולחבק ולהתכרבל גם אם ילד לא רוצה, יש כאלה שחתול ממלא להן את הצורך הזה, את בטח שמת לב שרב הנשים ובנות כשרואות ילד או תינוק חמוד מתנפלות עליו או לפעמים צובטות בלחי

זה טוב לילד? זה נעים לו? בדרך כלל לא. הן לא עושות את זה מאהבה, אלא בשביל תענוג עצמי

כתבו מעליי דברים דומים. 

אולי:

"קשה לי גם לאהוב את הילדים ולהראות להם את זה.  תחקי את בעלך. בשלב ראשון בצורה טכנית לחלוטין. 

אני מרגישה שהם לא מקבלים ממני מספיק נשיקות וחיבוקים.  - תחבקי ותנשקי. והרבה. גם בלי שתרגישי שמשהו זז אצלך בלב.

וכשתצוץ המחשבה 'אני מחבקת וזה לא מזיז לי' תתעלמי.

אולי לזמזם איזה מנגינה כדי לשחרר את הרגש. וגם כדי להשתיק את השכל (כמו שאת אומרת בעצמך) 

אני לא אומרת להם מספיק שאני אוהבת אותם...  - תגידי להם. והרבה.  כנ"ל. עם מגע ומבט עמוק לעיניים תוך כדי נסיון להרגיש רחמים. לא לחשוב מחשבות "אני מרחמת עליך". אלא להרגיש רחמים. 

מה שבעלך עושה, תעשי אותו דבר. תבקשי ממנו להדריך אותך. למשל מה אתה מרגיש כשאתה מלטף אותם? לנסות לחקות את הטון דיבור הרך שלו. להיות לידו כשהוא משכיב אותם ופשוט להעתיק. פשוט ככה.  לקרוא בשם חיבה או חמוד מתוקה . מהבטן. לא כי 'ככה אמא אמורה לדבר' אלא אני מנסה עכשיו למצוא את החוט החמקמק של הרגש. להיות ליד חברה שאת מזהה אצלה אימהיות ולצפות בה בגינה. לא בעין חוקרת. בלב ובטן מרגישים. תבקשי מבעלך שינדנד אותך על נדנדה. תנסי להזכר בילדותך.

בשלב ראשון הכל יראה לך עבודה בעיניים. טכני. אז מה? 

עוד כיוון: עבודה עם החושים: למשל ריקודי עם. להריח אדמה. להתרשם  מציור. ליטוף . לעשות להם מסאג'ים. ריקוד בסלון. בלי לחשבן צעדי ריקוד. עדיפות למוסיקה "רכה" לא קצבית.

תדגדגי אותם. ברגע שעולה מחשבה יאללה בוא נשכיב אותו לישון ונתקתק להגיד לא, אני דווקא רוצה לנסות להתמודד עם עצמי. אז אדון שכל, אתה יכול לקרוא מאזנים אני עכשיו בונה את עצמי עם הילדים.

המטרה היא חוויה. חיבור. לא משהו שקשור במחשבה. או מצריך תכנון או דיוק. 

להכין אוכל ותוך כדי לדמיין שאת 'סבתא של פעם' לנסות לדמיין נתינה. לחפש את הדלת. אחרי שסיימת את הצד הטכני של מה לשים וכמה, תנסי להכניס את עצמך לאוכל. 

עוד: לשים יד על הלב ולנסות להקשיב לעצמך. להחזיק ידיים ולהסתכל מלב אל לב לתוך העיניים. למצוא מוזיקה שמדברת אלייך לנסות להקשיב בריכוז ואח"כ לנסות לפתח יחס פנימי ואח"כ לנסות לבכות או לשמוח. להרגיש את הילדים. לא לחשוב על הילדים. להגיד תהילים דגש לתחושה שעולה מהמילים. לחבר תפילה ולחבר לה גם מנגינה להגיד אותה ולהרגיש אותה כמה פעמים ביום. להנות מהאוכל שאת אוכלת.  

צחוק יזום במשך דקה כל יום. לדבר איתם מהעבודה ולנסות להרגיש אמפטיה. לשבת קרוב אליהם וללטף את הראש. לעשות צמות. קחי ניילון גדול ובגדים פושטים לך ולהם ותזרקו צבע על היריעה בלי לתכנן בלי לחשבן דברים לא מוגדרים מה שיוצא. משחקי אילתור בסלון בשבת אימפרוביזציה. ליצור סיפור כל אחד מספר קטע ומעביר לשני.   

איפה שאת נתקעת. ומרגישה שהשכל מרים ראש, לשחק איתו ג'ודו, לא קראטה. לעקוף. לא להאבק.

לזהות כשהשכל מנסה לתפוס את המקום של הרגש. לזהות את החוסר. ללכת בתוך הערוץ נחל היבש. לשהות בתוך החוסר (לא לתאר במילים את החוסר ברגש). לזהות את היובש. להפגש איתו למרות הקושי. אוקיי לא זז אצלי כלום כרגע זה לא מעניין נכון כרגע אני יושבת במדבר צחיח. אבל משלימה עם המצב של האדמה הקשה הזמנית כי מאמינה בכל לבי שאצליח להזרים תחושות ולא מחשבות. ולנסות להזרים מים. מתישהו הסכין של השכל תתרכך עם הכדור גומי של הרגש ואז תצא הספונטניות. האינטואיציה. 

אולי לקנות ספר של דמיון מודרך ולתרגל את זה יחד עם הבעל. לשיר שיר ילדים שאהבת מהבטן. לנסות להתחבר אליו. 

דרוש כאן פתרון לא מהסוג שרגילים אליו , של כוח.  של לתת גז. של הורדת ידיים מול הקושי. גברי. אלא פתרון גמיש,עוקף,נשי : לבנות רגש. רך. עגול. מכיל. לא מקורקעת עם פרקטיות ותכלס. 

עוד: תנסי למצוא פעילות לא מחשבתית שאת מרגישה שיש יש איזשהו הד ממעמקים ושם תתאמצי עד שתפתח הדלת. יש שעורים חשובים (שתפורים על מה שתיארת) של ד"ר אבולעפיה בערוץ מאיר. (שבעצם מה שכתוב כאן מבוסס על ההבנה שלי אותם) אולי גם השעורים לנשים שם מתאימים לך. מצד שני אולי לא כדאי. כי צריך

לזכור שזה שתדעי את הטכניקה, השלד המבני איך בונים רגש זה לא המטרה. המטרה היא להרגיש, לחוות, להפנים. לחבר.לשכוח. לאבד את הראש. למצוא את הלב.  פחות לדעת, לחתוך, להפריד. לסנן. לשקול.

אולי אם תשבי עם בעלך ותתרגלי איתו כל ערב פעילות לא מחשבתית - יביא להתקדמות.

למשל: בעלך יעשה/יתן לך דבר שמעורר בך זרימת רגש, לפני שהם הולכים לישון , ומיד אח"כ ,עם המטען הרגשי החיובי ,תלכי לילדים ותשכיבי אותם ואז אולי תרגישי יותר זרימה. 

לבקש מבעלך (אז מה אם זה טכני? לא קרה כלום) שיכתוב לך פתקים. מיד לאחר שאת קוראת לכתוב פתק משלך לכל ילד 

ואז ללכת להקריא לילד את הפתק + מגע + קשר עין. אולי לשים קופסה ליד כל מיטה ובתוכה את הפתקים. 

אולי להקליט את עצמך שרה להם שיר (אולי שבעלך יחזיק לך את הידיים ויסתכל עלייך כשאת מקליטה) ערש ולשמוע את עצמך. (אולי קודם לשיר לבעלך כדי שיהיה סיפתח לרגש).

קני להם ולך בובות גדולות. 

עוד דבר שיכול לעזור: לצמצם למינימום צפיה בסרטונים וסרטים, והאזנה לדברים מיותרים. החלק שמושפע מזה במוח נקרא 'המדמה' ועם ממלאים אותו עם דמיונות שווא ורעשי רקע אז אין מקום לדברים אחרים. במיוחד סרטים "רגשיים".

כנ"ל לגבי עין רעה הסתכלות ביקורתית. קנאה וכו' (במידה וקיימת) כדי לאפשר לעין הטובה להופיע. 

 אחרי המעשים נמשכים הלבבות.

זכית בזוגיות טובה ב"ה וזו הרי מהות הזוגיות- לסייע לשני במקום שקשה לו.

שתפי את בעלך בקושי שלך והחמיאי לו כמה שאת נהנית לראות את ההורות שלו ורוצה גם להיות קצת כמוהו ביחס לילדים, שאלי אותו במה הוא יכול לסייע לך.

כך לא תישארי רק ברמת ה"טיפים" אלא מאמינה שהוא יוכל להאיר לך בזמן אמ ולחזק אותך.

כך תרוויחי גם חיזוק הקשר הזוגי באופן עמוק יותר וגם להתחזק במה שקשה לך.

ובהצלחה!

מאוד מטלטל עד כדי כך שאני כותבת/מוחקת כל מיני תובנות שגדלו איתי.
הפחתת עומסים- אם את גם עובדת, והילדים קטנים ואין עזרה מעבר לבעל, אלה כבר נתוני פתיחה קשים. את בעצם חוזרת לאחר יום העבודה למשרה נוספת ותובענית. האם תוכלי ל'דלג' על פעולות מסויימות? לעשות קיצורי דרך שיתנו לך מרווח נשימה? מה שאני עשיתי- הולכים לישון עם הבגדים של מחר - זה הופך את הבוקר לפחות לחוץ. 
יום בשבוע (מוצ"ש) מוותרת על מקלחת. כל מיני קיצורי דרך כאלה שהפכו אותי ליותר נינוחה, פחות עייפה ולכן פחות טכנית.

למדתי מכל מיני אימהות: השמחה ושלוות הנפש של החתולה שלי, שלא חייבת כלום. באה והולכת כרצונה ונהנית מכל רגע. לא חשבה מתי אכלו, מתי התקלחו... פשוט הייתה מאכילה ומנקה... מנמנמת, מחוברת... וכשנמאס לה, לוקחת הפסקה (בלי רגשות אשם....
מאחלת לך שמחה וסיפוק וקשרים טובים עם משפחתך.

גדלתי בבית כזה. לא נגענו כמעט אחד בשני. אף פעם לא דיברנו על נושאים רגשיים.

נלחמתי עם עצמי הרבה שנים על העניין הזה. 

אני יכולה רק להגיד לך מה עזר לי, ולהוסיף שאצלי הדבר הזה כל הזמן בעבודה.

עזר לי לגלות על עצמי מה כיף לי לעשות אתם ומה לא, ולא להכריח את עצמי לעשות מה שלא כיף כי בסוף זה מתפוצץ. לדוגמא - אני אוהבת לחבק, אבל לא לנשק. אני אוהבת שמתכרבלים לידי אבל לא עלי (חשוב לציין שהכי קטנה אצלי בת שש, כשהם היו יותר קטנים ברור שהיו על הידיים וכאלה, אבל היום עשרים קילו על הרגלים שלי זה לא הרעיון שלי של הנאה.) עם הקטנה הכי קשה לי כי היא אוהבת המווווווון מגע ואני פחות, אז אני משתדלת במקום להדוף אותה, להגיד לה "אני אתן לך חיבוקי אבל אז מספיק" - עד הפעם הבאה...עם האחרים לא קשה לי בעניין הזה כי הם צריכים חיבוק ליום, ולא חיבוק כל עשרים דקות.

בעלי מסוגל להתחבק איתה שעות, אבל אני לא מסוגלת, ואם אני מכריחה את עצמי זה יוצא בחיבוקים עצבניים כאלה של "תרדי ממני כבר!"

עוזר לי באמת לפעמים להכריח את עצמי לתת את צומת הלב הנדרשת, כי זה לא תמיד בא טבעי. להניח את הספר בצד (אני מכורה לספרים) ולהתמקד בילד ולהזכיר לעצמי שכרגע אני ממוקדת אך ורק בו. 

באמת אני צריכה להזכיר לעצמי להגיד "אני אוהבת אותך" - לא אמרתי את זה כבר המון זמן לאף אחד מהם. אני כן מצביעה להם ומאירה להם נקודות טובות שיש להם. 

בהצלחה לשתינו. 

קודם כל, לדבר בשפה רגשית, לחבק, לשחק ולהשתולל עם הילדים שלי - כל זה התעלות על הטבע שלי, תאמיני לי. 

זה תמיד בעבודה ותמיד בהתקדמות, ואף פעם לא מספיק....

אז ברור שצריך להתעלות מעל לטבע מצד אחד, אבל אני, אם אני שמה את עצמי לגמרי בצד, אחר כך מוצאת את עצמי מלאה מרירות ומשקעים על זה שאין לי את עצמי, ולבסוף זה יוצא על הילדים. אז יש מאין איזון כזה עדין בין להכנע לגמרי לטבע שלי (ולדפוק את הסביבה שלי ולבסוף גם את עצמי), או לכבוש אותו לגמרי (ואז להיות מתוסכלת). אני זוכרת שהיו זמנים שהייתי גומרת יום ובסוף היום הייתי אומרת לעצמי "היום היית ממש אימא טובה" - אבל במקום להיות מלאת סיפוק הייתי תשושה, נטולת כוחות נפש ועל סף בכי. אני חושבת שבימים כאלה לא מספיק התחשבתי גם בעצמי ובצרכים שלי. נשאיר לכבשים ולעזים להיות קרבנות. 

לגבי אימא שלי, אני מעריכה שאם היא הייתה אחרת אז גם אני הייתי אחרת, אבל מה שהיה היה. אני משתדלת להיות שונה, אבל גם לשמר את הדברים שאני מעריכה בה - היכולת לשתוק, היכולת לתת פרטיות ומרחב, דברים שמגיעים בד בבד עם הריחוק הזה. היא לא מחטטת. היא לא נכנסת לי אף פעם לחיים. לעתים נדירות יש לה הערות, וגם אז, היא מעירה פעם אחת ודי. מעטות הסבתות שאין להן שפע הנחיות איך כדאי לגדל את הנכדים שלהם, ואני מעריכה את השקט הזה. 

והאם יש אחים?

יש משהו בבית שהוא לא אוהב ונוהג לומר כך?

נורמלי שמתלהב מהמלים האלה בערות, ונורמלי שחוזר בזמן שינה על מה שמלהיב אותו בערות.

אז מסתבר שחווה בשינה את אותן סיטואציות, ואומר מה שרגיל...

כדאי לוודא שבמעון הכל בסדר. אין חברים שמציקים. אין אנשים שנכנסים חוץ מהצוות עצמו. שהצוות נוהג בעדינות עם הילדים (זה דבר שתמיד טוב  לשים לה אליו. לא קשה - גם שואלים, וגם באים לפעמים בהפתעה באמצע היום).

כאילו לא נעים לה שבכלל נוגעים בה ומתעסקים איתה.

גם לי שיש חום גבוה אני יכול למצוא את עצמי ממלמל כל מיני דברים. וזה מאז ומתמיד ככה לעניות דעתי זה טבעי

נ.ב. הכותב אינו רופא ואינו אבא רק מדבר מניסיון אישי

והגננת אמרה לא! די! והוא פשוט מחקה אותה?

לא נראה לי גרוע...

הוא מרגיש מגעיל, הכל כואב לו אז הוא אומר "די!". אני גם מוצאת את עצמי גונחת "די" כשאני מרגישה מספיק גרוע...

קודם כל גם את בסדר גמור וגם ילד שלך ילד רגיל לגמרי - זה קודם כל

גם שלי עושים דברים כאלה בגיל הזה, לפעמים הם באמת עייפים אחרי יום שלם בגן, לפעמים סתם יש להם מצב רוח כזה, הוא ילד והוא עדיין בגיל בין ילד לתינוק, לא מבין הכל, לא יכול להתגבר

וגם את בסדר, מותר לך להתעצבן, אלא שכמובן לא לשפוך את זה על ילד אלא לשפוך לב לחברה, בעל, אימא, מי שמבין, לקחת זמן להירגע

חברות רווקות לא מבינות כלום, פעם יצאתי לשירותים לשתי דקות וילדים שלי בינתיים שברו חלון עם כיסא, סיפרתי על זה לחברה רווקה והיא שאלה איך השארתי אותם לבד, הן שומעות וקוראות כל מיני ספרים על חינוך וגם מלבישות הכל על עצמן כשהן בעצם רואות את עצמן ילדות ולא אמהות

מה שהיה נכון במקרה שלך זה כנראה להישאר לעמוד ואם מישהו ממשיך להעיר לך או להגיד לך מה לעשות אז תעמידי אותם למקום, הרבה פעמים דווקא אלה שמעירים לא יודעים מה קורה עם ילדים שלהם או שעדיין אין להם 

הם היו בסיפור הזה ועשו לפעמים גם טעויות ומתערבים בכל דבר...

צודקת. זה פשוט מתסכל הרבה פעמים, משפיל כשזה הופך להיות כזה המוני גם עורי וגם עבורו.

ולגבי חברות רווקות זה נכון בנוגע לחברה הזאצת(למרות שאמרו חז"ל שאל תדון אדם עד שתגיע למקומו..)

ולגבי כאלה שיש להן תיאוריות על חינוך והכל נכון וטוב ויפה אבל במציאות לא תמיד הכל הולך לפי החלומות שלנו.

לפעמים גם צועקים וטועים אבל זה מה שהופך אותנו לאנושיים.

את האמת מה שהיא אמרה עשה לי ממש הרגV שה לא טובה

כאילו אני אמא גרועהה..וגם אמרתי לה את זה

עוד לפני שעולים עליו ולוודא שהוא הבין, לעשות הפסקות יזומות בספסל כשהולכים הביתה ברגל, לתת לו תפוח בינתיים אם הוא אוהב או אפילו חטיף אם דרך יחסית ארוכה

עם ילדים הכל לוקח הרבה יותר זמן

כשמבוגרות המעירות היו צעירות הן צעקו ונתנו פליק ואז ילד שלהן פחד והתנהג יפה, אלא שהן מספרות רק על תוצאה ולא על דרך אליה

מהנסיון שלי,עם ילדים חריגים,כאם למשפחה ברוכה,

יש ילד שהוא מאבק כח,והוא ממש מקסים,רק משתייך לאם בדרך לא נכונה.

כדאי ללכת להנחית הורים טובה,להיעזר,בכר מגיל כזה.

אם במעון יש בעיות דומות,אני ממליצה ללכת לאיבחון מקצועי.

הילד האוטיסט שלי,שהוא ברמה גבוהה ומדבר,ואנו מאוד אוהבים אותו,

כשהיה בגיל 3,היה בורח לכביש,ולא מוכן היה,ללכת מהגנון,בדרך הבייתה,

לשום קפיצה לחנות.הפגנות היו דבר שבשיגרה.

התברר שהילד היה זקוק,חוץ מאיבחון וטיפול,לתכנית ברורה,כללים,

ולתגמול נאות כאשר ביצע אותם.

כשהלכתי לחנות,זה לא נגמר טוב.ההסבר:אני חרגתי מהדרך הבייתה,ללא 

תכנון חזותי,והוא היה חרד,נבוך והביע את תסכולו בסירוב מוחלט.

אני לא אומרת חלילה שהילד אוטיסט.אולי הוא ילד רגיל עם מאבק כח.

אגב,כך הייינו בטוחים ממש לגביו, וכמה שנים יקרות ,בזבזנו לעבוד בדרך 

זו,ללא הועיל.חשוב שיתוף פעולה מלא,והידברות עם צוות המעון.

המון המון הצלחה!

ודאי ,שהחברה וכל הנשמות הטובות מתסכלות,ולא מבינים דבר 

בחינוך ילדים ובקושי הזה.

אני מזדהה איתך ממש.

שה' יתן לך את החכמה לדעת איך לחנך אותו,באהבה ובהצלחה גדולה!

דבר ראשון כל הילדים מעצבנים, וסליחה על ההכללה.

הם נשמות טובות, מתוקים אמיתיים מתנות ברוכות אבל יש להם את היכולת להוציא אותך מהכלים כמו שאין יכולת כזאת לשום אדם בוגר.

דבר שני, אני מבינה אותך לגמרי מהסיפור באוטובוס, זה פשוט מתסכל שלכל העולם יש מה להגיד על הילד שלך ועל דרך החינוך.

לענ"ד כדאי ללמוד לא להתייחס ל"נשמות הטובות" האלה. פשוט לא לתת להם מקום.

את האמא ויש לך את האינסטינקטים ואת היכולת לצפות את התגובה של הילד שלך. את יודעת הכי טוב מה נכון בשבילכם.

אז אם את מרגישה שלא נכון עכשיו לשבת אז אל תשבי, ושהאנשים באוטובוס יתמודדו עם זה. ואת ממש לא חייבת להם דין וחשבון למה את יושבת או עומדת או עושה גלגלונים באויר.

לדעתי הילדים מרגישים כשההורים חוששים מהמבטים של האנשים ליד ויודעים לנצל את הסיטואציות האלה עד תום. כבר יצא לי להיות בחנות כשהבן שלי צורח שהוא רוצה סוכריה וכולם נועצים בי מבט. שיתמודדו. התנהגתי בדיוק כמו שהייתי מתנהגת אם לא היה שם אדם.

הבכור שלי בערך בגיל של הבכור שלך, וגם אנחנו נתקלים איתו באותם קטעים של עקשנות. אני דיי חושבת שזה מאפיין של הגיל, בדיקת הגבולות.

הרבה פעמים אני פשוט ממשיכה הלאה. אם הוא מחליט שהוא לא רוצה להיכנס הביתה ואי אפשר לדבר איתו (אני ממש מרגישה שהוא בקטע של "מעניין מה היא תעשה עכשיו.." אני פשוט נכנסת. יש לנו חצר שפונה לסימטה אז אין לי פחד של כביש ואני מסתכלת עליו מהחלון עד שהוא מחליט להיכנס הביתה (אגב כשהוא נכנס אני מקבלת את פניו בשמחה, יש לזה אפקט חיובי..)

אם את באזור פחות בטוח אולי כדאי לקחת כמה נשימות של פסק זמן, לרדת לגובה העיניים שלו ולומר לו "ממי, אמא עייפה\אנחנו ממהרים, אני צריכה שתעזור לי ושנוכל להגיע הביתה..) אצלי זה עובד לפעמים.

ההתמודדות עם שני קטנטנים ממש לא קלה, אני מכירה את זה. אבל נראה לי שככל שהם גדלים זה משתפר..

שולחת לך מלא חיבוקים ומזל טוב

היום ב"ה היה הרבה יותר טוב.. אני תכף אצרף את מה שכתבתי על החוויה של היום..

 היום באמת לקחתי אותו ובאתי הרבה יותר מוכנה.

קודם כל לקחתי את הקטנה בעגלה כדי שאהיה פנויה לקבל אותו בחיבוק והגוף שלי יהיה יותר חופשי

ופנוי אליו.

לקחתי בתיק חטיף שיעסיק אותו וירגיע רעב קליל במידה וקיים.. הלכתי איתו בקצב שלו, הסתכלנו בנחת על דברים מעניינים ברחוב.

דיברתי איתו והסברתי לו מה אנחנו עושים ולאן הולכים.

ברוך ה' היה הרבה ייותר טוב. הוא הלך ושיתף פעולה ולא עשה הפגנות. היו דברים פה ושם בקטנה אבל

מאמינה שההיערכות מראש ממש עזרה.

תודה שוב לכולם ושה' ייתן לנו הרבה כוחות לגדל את ילדינו בשמחה ואהבה.

מעריכה ממש את העבודה והשינוי שעשית!

דבר שני, אני ממש מזדהה- בת השנתיים שלי עושה לנו פעמים רבות סצנות דומות, ואכן -ראיתי שהכי טוב לא להתווכח- לזרום איתה או פשוט לא להתייחס למה שהיא עושה ולא מתאים לי, הרבה פעמים כשהיא רואה שאני לא עושה מזה עניין, היא פשוט עוזבת את זה.

שיהיה המון ב"הצלחה!! זה דורש הרבה עבודה על המידות, להיות סבלניים וכו' אך בסופו של דבר- אנחנו מרוויחים כיף ושמחה עם הילדים שלנו במקום מריבות (למשל, אם את מתעכת איתו קצת יותר, אתם יכולים לדבר בדרך על מה שאתם רואים. אם את רוצה שהוא התקדם את גם יכולה גם להציע לו לחפש עוד הפתעות בהמשך הדרך- חתול, פרח , עץ, עלה וכו'..)

תהני

קודם כל קבלי חיבוק תמיכה . בלי לקרוא תגובות קודמות -לאנשים יש הרבה כוונות טובות אבל זה לא ממש עוזר לך כשאת עם שני קטנים באוטובוס. ממש כאב לי לקרא את הסבל שעברת. 

בקשר לחברה הרווקה -אני יכולה להעיד על איזה תיאוריות נפלאות היו לי בקשר לילדים (יש לי עד היום!) מה צריך ומה לא צריך , ואיך צריך . הכל התמסמס , והתעופף . איך אמר מישהו -פעם היו לי שש תיאוריות לגידול ילדים ולא היו ילדים . היום יש לי שישה ילדים ואין לי אף תיאוריה.  זה נכון שלא צריך להגיד לילד שהוא מעצבן , אבל תשכחי מצלקות לכל החיים , תזכרי שאת בת אדם ותמשיכי הלאה באהבה. 

עכשיו בקשר הילד -מהמקום שלו , הוא עובר תקופה לא פשוטה . הוא עוד לא ילד אבל גם לא תינוק. הוא מספיק תינוק בשביל לרצות על הידיים , אבל גם מספיק ילד כדי להיות מסוגל ללכת בעצמו . שלבי מעבר תמיד לא פשוטים . נוסף על כך ברוך השם נוספה מתחרה מתוקה , שבלי להוציא הגה "גנבה" לו קצת מאמא . ואנחנו לא יודעים מה היה במעון? אולי המטפלת כעסה עליו? אולי הוא מנסה שם לרצות?

אז ברגע שאת רגועה ויכולה, פשוט תחבקי אותו . תקבלי את זה שלפעמים הוא לא יעשה מה שאת רוצה , וזה בסדר, אם כי בהחלט לא נוח . עשית טוב מאד שירדת לפני הזמן ולא חלילה הכית אותו או לחילופין התחלת לדבר עם כל הקצקות שייעצו לך כל מיני עצות דודה פולניה .

יתכן שיש עצות טובות יותר , אבל בינתים פשוט קבלי עוד חיבוק. 

דיברתי עם חברתי בטלפון בערב והיא שאלה אותי ואמרתי שהוא עיצבן אותי היום...לא הכי בסדר,,אולי.. אבל הייתי חיבת לפרוק כמו שדיברנו..

את שייכת לאמהות היותר טובות. לצערי כבר פגעתי מילולית בבת שלי. 

כזה קורה אבל מאמינה שהמודעות שלך לנושא עלתה מאוד ושאת משתדלת לא לפגוע ה יותר..מה לעשות אנחו

אנושיים... צריך ללמוד מהטעויות ולהשתפר.

אני ממש מזדהה עם ההרגשה שלך שזה מעצבן ...אני כל יום עובדת על המידות כדי לא להתעצבן!!זה לא פשוט בכלל בככלל.. אם כבר מעלים את זה אולי יש לכן עצות למה עושים כשהילדה רוצה משהו שאני לא יכולה לתת לה מכל מיני סיבות.. נגיד היא ראצה בבננה שעוד לא בשלה.. היא יכולה לשכב על הרצפה ולבכות מלא מלא זמן כי היא רוצה את הבננה. או את הטלפון שלי ואני ממש לא רוצה לתת לה טלפון (לא חינוכי) מצד אחד אני אומרת שאולי הדרך היא לתת לה מה שהיא רוצה וגמרנו אבל מצד שני אני לא רוצה להרגיל אותה לזה וגם לא תמיד אני יכולה לתת לה את זה.. לתת לה לבכות על הרצפה עושה גם לי וגם לבעלי ממש ממש רע.. אני נותנת לה אבל בשלב מססוים אחרי 10 דקות או יותר זה כבר ממש קשה.. וגם היא ממש משתוללת, מעיפה דברים וכאלו.. מה אתם אומרות זה נורמאלי יש עצות?

אבל היום במבט לאחור אני חושבת שהיה עוזר לי לקבל את זה שמותר לילד לבכות! אפילו להגיד את זה בפה: "וואי, כל כך רצית את הבננה והיא לא בשלה, איזה בעסה. זה ממש מעצבן ולכן מותר לך לבכות." זה מרגיע מבפנים, ולכן לפעמים גם מבחוץ. ובאמת, למה שיהיה אסור לבכות? אסור להרביץ. אסור לשבור דברים. אבל למה שיהיה אסור לבכות?

וכמובן, הקסם הידוע של החלפת נושא. היא צורחת על הבננה? את יוצאת מהחדר וחוזרת עם תיק על הראש. "אופס, תראי מה קרה לי! התיק החליט לעלות לי על הראש! תעזרי להוריד אותו מהר, אחרת הוא יאכל אותי..." 

כמה שיותר מוזר, יותר טוב...

ולפותחת השירשור - אני מלאת התפעלות על התנהלותך. על היכולת שלך לשנות דברים. אוכל זה דבר ממש קריטי להליכה הביתה מהגן. הם יוצאים מורעבים! אצלי היו צורחים כל הדרך הביתה עד שהתחלתי להגיע עם אוכל. ואל תקשיבי לחברות רווקות! למה, הן ניסו לגדל ילדים?? ברור שילדים לפעמים מעצבנים. אז מה?

ואם נראה שהוא מתלכלך מעבר למידה הזו, כדאי להסביר ששווה לקחת כמה רגעים של "סבלנות". נקי יותר הרגשה טובה יותר. מן הסתם "אין לו סבלנות" בשביל זה. שווה להקדיש כמה דקות דיבור, לשמוע את "הצד שלו", להגיע למשהו מוסכם. אולי עוד פעם בשבוע..

ולדעתי, לא כדאי לעשות מזה ענין. בפרט שכעת אין לכך תוצאה מעשית שמפריעה. יתכן שבקיץ, מעצמו יפעל אחרת כשצריך, אם זה יישאר נושא שרק הסבירו לו את עניינו, ומבין שהוא אחראי עליו בעצמו.

לדעתי, לא לעשות ענין.

הוא בן, לא מרגיש בעיה מיוחדת בכך. בינתיים חורף.  תגידי לו שישתדל לשים לב מתי הוא מרגיש לא נוח עם לכלוך/זיעה וכו', ושאת סומכת עליו שהוא כבר יטפל בזה כשצריך.  במצבים חריגים - אפשר "לשלוח" אותו בכ"ז. הוראה של ההורים.

כדאי לשים לב שבאופן כללי, בעניינים אחרים שנוגעים לסדרים, יהיה לו הרגלים כלשהם. כלומר: הנקודה היותר-חשובה מבחינת הענין, היא ההתרגלות לסדרים נצרכים (זמן שינה, קימה, הליכה לבי"ס וכד'), בלי ללחוץ. זה דבר שעוזר לטווח ארוך, שליטה כלשהי בזמנים. אבל הענין הספציפי - יש להניח שאם יציק לו ידאג לזה.

כך נראה לענ"ד.

ירידה בתאבון היא כמובן סימפטום - כלומר רק תסמין.

והיא בדרך כלל באה אחרי תקופה של איזשהו קושי רגשי (לא להיבהל  - זה יכול להיות משהו קל מאוד - אולי תחושת עומס בבית או משהו קל אחר). מה שכמובן גורם לעוד יותר חולשה ואי רצון להתאמץ בנושא של מקלחת.

מה שאני אומרת הוא שהירידה בתאבון היא לא הגורם הראשוני לרפיון, היא באה במקביל ומעצימה אותו.

אפשר בקלות להחזיר לו את התאבון אם נותנים במשך כמה ימים מולטיויטמין לילדים (מספיק כזה שמכיל ברזל, חומצה פולית וB למיניהם). אחרי כמה ימים כאלה הוא יחזור לאכול מעצמו וגם יחזור להיות חיוני בעז"ה.

לדעתי. חורף - ואם את לא מבחינה במשהו ממשי, אז חבל "להחיל" עליו תחושה שלך..

העיקר שאת רואה שבכללי, מצב רוחו שפיר, לא מטרידים אותו דברים חריגים, מדבר..

אף תסמין לא קובע כשהוא כשלעצמו. חשוב ההקשר.

כי הרבה פעמים סרבנות לעשות מאמץ ולהיכנס למקלחת באה יחד עם ירידה בתאבון ורפיון כללי - אפילו קל.

אם גם התיאבון שלו פחת, או שבאופן כללי הוא קצת פחות חיוני, קחי אותו לבדיקת דם.

בדרך כלל זו החומצה הפולית שחסרה.

יש סיבה מסויימת. הקור? עייף מדי כשיורד הערב? נדמה לי שבתקופה הזו זה לגמרי בסדר יומיים כן -יום -לא . יש מצב להגיע לפשרה ?

אבל הקונוטציה שעולה לי היא התעללות מינית שאולי הילד חווה.

זה מסתדר עם חוסר הרצון שלו לפגוש בגוף שלו (במקלחת), וגם הירידה בתיאבון...

לגיל ההתבגרות.

ובן זה לא בת. ואין ענין שמישהו אחר יעיר לו..

סה"כ, בשביל בן זה דבר לגמרי לא קיצוני.

אם כבר מדובר בגיל ההתבגרות, זו הזדמנות מצויינת להעצים את הקשר עם הבן או הבת המתבגרים. לשתף אותם עצמם...

לשוחח, להרעיף חום, לנסות להבין מה עובר עליו/יה.

אבל כל יום

ולא לבקש מאנשים זרים להתערב נושא כזה - זה מאוד פוגע ומאוד משפיל

גם בגיל מבוגר התקלחה פעם בכמה ימים . דרך אגב לא היה לה שום ריח לא נעים או משהו כזה . יש הטוענים , שרק בעולם המודרני מתקלחים כל כך הרבה . פעם  היו מתקלחים פעם בשבוע "אם צריך או לא צריך " אם זה מעודד אותך . 

מעניין אם תרפי לחודש חודשיים , לגמרי תרפי -אז מעניין אם משהו ישתנה. 

למה להכריח?

יכול להיות שזה ממש בעניין של שליטה מבחינתו, גם לא מודעת. להרגיש שיש תחום (הגוף שלו) שרק הוא שולט בו.

ובמקרה כזה באמת הייתי מרפה לחלוטין. אומרת לו פעם אחת "אתה יודע שבזמן האחרון אני מאוד לוחצת אותך להתקלח. הגעתי למסקנה שהגוף שלך שלך, ואתה תחליט מה אתה עושה אתו" וזהו. 

אצלנו זה חוסר רצון להסתפר. כשהודענו לבן שלנו שהשיער שלו הוא שלו והוא יחליט מה קורה עם זה גם אם זה לא מוצא חן בעינינו, הוא גידל עד שזה התחיל להראות נורא, ואז החליט שסבא יספר אותו וזהו. (למזלנו הוא בבית ספר שאין שם לחץ על שערות...)

יש כל כך הרבה דברים שאפשר לריב עליהם, שעדיף לצמצם את הרשימה למה שבאמת באמת באמת אי אפשר לוותר עליו. 

אצלי זה תלוי עד כמה אני מגיעה באפיסת כוחות אל סוף שבוע כזה של חופש מהילדים.

אולי בעלך פוגש את הילדים בעיקר בסופי שבוע, והמפגש איתם היה לו חסר?

ואולי הוא פשוט בנוי אחרת ממך. מותר שיהיה ככה.

זה שאת יודעת להינות בלעדיהם זה דבר גדול. חבל להתייסר ביסורי מצפון והשוואות.

העיקר שאת חוזרת בשמחה ובכוחות מחודשים אל הטיפול בילדים.

|מקנא|  בקרוב אצלי בעז"ה .

אפשר גם להתגעגע וגם להנות מחופש.

אם יש מישהו שאפשר לסמוך עליו שדואג לילדים -איזה כיף !

ילדים שלי מאוד נהנים

ואני חושבת שזה תורם לנו, כי כך יש פחות עומס 

וגם תורם לילדים - לדעת שיש אנשים עם גישה אחרת, חוקים אחרים.

וגם סבא וסבתא נהנים מאוד.

בעלי פחות מתגעגע.

לי פעם היה מאוד קשה, כי היתה לי בעיה להרגיש געגוע כלפי מישהו - מאז השלמתי עם הרגש ועכשיו אני יודעת שאני מתגעגעת ושזה בסדר. מותר להתגעגע.

הפתרון הוא לעבוד פחות..

אף אחת לא יכולה לעשות את מה שאתן עושות (לעבוד משרה מלאה, הריון/לידה וגידול ילדים בשרשרת, לגור רחוק משני הצדדים ולהחזיק בית על כל מה שמשתמע מכך..) ולהישאר עם כוחות ואנרגיה!!

בדורות הקודמים הנשים נשארו בבית וחיו בסביבת חמולה של כל המשפחה המורחבת שנתנה יד..

צריך לשנות את הפורמט בראש ולבחור לעבוד פחות ולהסתפק בפחות.. לחפש עבודה אחרת שבה אפשר לעבוד פחות וכדומה.. העיקר שאמא תישאר עם קצת כוח להמשך היום..

או להתרגל לעייפות ולקבל אותה כחלק מהחיים עד לסוף השבוע שבו ממלאים מצברים..

הצעה קצת יותר פרקטית, להזמין ילדה/נערה שתהיה איתך לסירוגין ותוכלי לשים את הראש לחצי שעה, לעזור במקלחות/ארוחת ערב/כביסות וכדומה.. אצלנו משלמים להן עשרה ש"ח לשעה וזה לא יוצא הרבה לפעמיים שלוש בשבוע לשעתיים בכל פעם (הציל אותי בתקופות מסוימות).

זה הדבר הכי בסיסי.

מרוב שהוא בסיסי ומרוב שאנחנו מקבלים את אורח החיים המודרני כיחיד ואין בלתו, לא חושבים על האפשרות הפשוטה הזאת.

אין לי את העומס שלך אבל יש לי עומס מסוג אחר. עבודה- קשה פיזית ומנטלית במשרה מלאה לימודים- לתואר מאוד קשה בנוסף לעוד כל מיני עיסוקים

פעם בתקופה אני לוקח 3-4 ימי מחלה (מספר סיפורים לרופאה) שבהם אני נח את יכולה גם לנסות להוריד קצת שעות בעבודה. לטווח קצר זה יפגע בך אבל לטווח הארוך זה מאוד עוזר.

תשתדלי לעשות לפחות פעם בשבוע משהו שאת אוהבת, רק בשבילך. משהו שעושה לך טוב.

את תראי, זה יתן לך כח ומרץ. מנסיון.

היתה תקופה שהייתי ממש במצבך

כאילו אחרי הלידה לא הצלחתי לחזור לעצמי

כל הבדיקות דם היו תקינות והכל היה בסדר אבל אני הייתי עייפההההההההההההההההה

באיזשהו שלב חזרתי לקחת את הברזל של ההריון. זה ממש עזר לי, הרגשתי שחזרתי לחיים

הסיבה שאני לא ממליצה היא פרמדיק שאח"כ הסב את תשומת ליבי שעודף ברזל בדם זה מסוכן- מקשה על פעילות הלב.. אבל אני כן כותבת את זה כי אני מכירה את ההרגשה ולי היה ממש קשה

וגם אחרי 3 חודשים שנטלתי ברזל על דעת עצמי הפסקתי (בגלל אותו פרמדיק) והמשכתי להרגיש טוב.. אז אולי זה כן שווה..

לדעתי שווה להתייעץ אולי עם רופאה אם אפשר בכל זאת לקחת ברזל- אולי במינון נמוך.

בכל אופן מאוחר יותר המליצו לי על חליטת סירפדים לחיזוק הגוף. אפשר לקנות בחנויות טבע..

תרגישי טוב!

הייתי מציאה לך לעשות רשימת תחומים כמו: בריאות, תחום כלכלי, קריירה, ילדים, זוגיות, צמיחה אישית, סביבה פיזית.

את רושמת תחומים שמעניינים אותך. אחר כך נותנת להם ציונים מ-0 עד 10. כאשר 10 - את מרוצה מאוד מההשגים בתחום.

אחרי זה את שואלת את עצמך, באיזה תחום אם תעשי בו שינוי - הוא ישפיע על כל שאר התחומים לטובה?

ואחר כך רק נשאר לך לענות על השאלה: אילו פעולות את רוצה לעשות בתחום הזה בשביל להרגיש שינוי לטובה? איך את רואה את התחום הזה בשנתיים הקרובות? מה בשליטתך וניתן לשינוי בתחום הזה?

בהצלחה!

בכותרת - סליחה על הפלישה.

סליחה? למה סליחה? על פולשת לפורום? יש לך זכות להשתמש בו להתייעצויות חינוכיות כמו לכל אחד אחר!

שורה תחתונה בהודעה - סליחה על השאלה המוזרה.

תדעי שהיא בכלל לא מוזרה! שאלה חינוכית לגיטימית, וגם אם היא הייתה מוזרה - מותר לשאולשאלות מוזרות.

התנצלות על גב התנצלות.

ישראל ביישנים... (ורחמנים וגומלי חסדים).

בגדול, תכונה מבורכת. אבל אם נראה לך שהבישנות שלו מוגזמת, ברמה שמכשילה אותו, נסי לעבוד על איך בעצמך להרגיש יותר בנוח ויותר להרגיש שמותר לך לשאול ולהתייעץ, שיש לך זכות קיום... ואל תדאגי זה כבר יקרין גם אליו.

מקוה שזה בסדר שכתבתי לך ככה... הכול מאהבה...

באיזה גיל?

סתם שאלתי לגבי ילדים בכללי לא לגבי מישו מסויים.

 התכוונתי בעיקר לגילאי עשר- אחד עשרה.

תודה לעונים!!!

( זה הזמן גם לאחל שלג נעים!!)

לדעתי במצב כזה יש מישור פעולה מיידי ומישור פעולה לטווח ארוך.

מיידי: לעשות כל מה שאפשר כדי שתהיה לו דמות כלשהי שהוא מרגיש איתה בנוח. אני חושבת שחשוב מאוד שכל ילד, כל אדם, ידע שיש לו למי לפנות בקשיים, בלבטים, שיש לו את מי לשתף אם הוא רוצה. במינון שמתאים לו כמובן. לא חייבים לשתף בהכול. אבל צריך שתהיה אפשרות כזאת.

לדעתי, הרבה ילדים שמרגישים חוסר יכולת לשתף את ההורים, מוצאים להם את מי לשתף במקום. דוד, מדריך, מורה, רב... מוצאים דמות בוגרת כלשהי להיתמך בה.

במצב כזה כדאי להורים להשתדל שלא להרגיש מוקטנים מזה, כי הרגשה כזאת עלולה להכביד מאוד על הילד, ובסופו של דבר להוציא אותו קירח מכאן ומכאן - לא מסוגל לשתף את ההורים, אבל חסום גם מלשתף גורם אחר. וזאת בעיה.

לכן בעיניי במישור המיידי חשוב שהורים יעשו מה שאפשר כדי לתת לילד תחושה נוחה עם פנייה לאחרים - לצורך זה הם צריכים לאפשר לו פרטיות, לא לחקור, ואני יודעת שזה יכול להיות קשה מאוד. זה חשוב.

לטווח ארוך: הורים יכולים לנסות לחשוב אם יש משהו בתגובה שלהם אל מול סיפורים של הילד שאולי מרתיע אותו וגורם לו להעדיף לנצור לשונו לידם. למשל - אולי הם נבהלים מאוד ממה שהוא מספר, וכך הוא מנסה להגן עליהם? אולי הם מכבידים עליו בעצות מכוונה טובה, כשהוא היה מעדיף לנסות את דרכו ולקבל מהם עידוד לזה? אולי כשהוא מספר הם נותנים לו בלי כוונה תחושה של ביקורת, תחושה שאם הוא היה חכם יותר לא היה קורה לו הדבר הזה והזה?  וכן הלאה. יש הרבה אפשרויות. כדאי לנסות להקשיב לעצמנו מהצד כשמדברים עם ילדים, ולנסות לחשוב איך נשמע באוזניהם, איך אנחנו היינו חשים מהצד השני של השיחה. לא מתוך תחושת אשמה! מתוך חתירה תמידית לשיפור, חתירה שלעולם לא יהיה לה סוף, וטוב שכך.

ייתכן שחידוד המודעות הזאת, לטווח ארוך, תגרום לילד לרצות יותר לשתף את ההורים. ייתכן גם שלא. לא הכול תלוי בנו. כך או כך, כדאי לשדר לילד תחושה שזה לגיטימי, שזכותו לבחור את מי ועד כמה לשתף בענייניו הפרטיים.

אני רוצה להוסיף עוד שאלה-

מה לדעתכם הייתם עושים בתור ילד\ה כזה??

תנסו להיכנס לראש שלו ולהבין את העניין....

מה הייתם עושים עם עצמכם?

 חוצמזה, כשההורים לא רואים שקשה לו להגיד,

כי סתם ככה הוא כן משתף אותם במה שעובר עליו אבל לא את הדברים היותר אישיים.,

אי אפשר כ"כ לעשות עם זה משהו...

סליחה על הבילבול

שילד מתבייש לספר "דברים אישיים".

יש כאלה שמאד פתוחים עם ההורים, ומספרים הכל. יש כאלה שלא - ובדיוק כמו שכתבת, אפילו לא יודעים שהם לא מספרים.

ב. לגבי השאלה של עכשיו:

אם זה נשאל מצד ההורים, כדאי שהם בכללי ישוחחו איתו, כדי שירגיש בנוח. יתנו לו הרגשה שהם מקשיבים ברצינות לדבריו, לא "נבהלים" מכלום. גם יכולים לומר לו מפורש שהוא יכול לדבר איתם על כל דבר שהוא רוצה - והם יאזינו ואם יוכלו לעזור גם יעזרו. ושידע שיש הרבה דברים שנראים לילדים ש"אי אפשר לדבר עליהם", וההורים מכירים כמותם..

אם הילד הוא השואל, אז תלוי האם הוא מעונין לשתף ורק "קשה לו", או לא מעונין.

אם אינו מעונין, אי אפשר כלום "בכח" מנסה למצוא פיתרון בעצמו, אולי לשאול מורה שאפשר לסמוך עליו. אח/ות גדול/ה.

אם מעונין, צריך "לתפוס אומץ".. להקדים שהוא רוצה להגיד משהו "שלו", ומבקש שיתייחסו ברצינות.

לפעמים קשה לילד להגיע לכך לבד. ולכן טוב שאם יש אח גדול, למשל, שיודע על קשייו, שיעזור לו להיפתח, או יהיה בעצמו אוזן קשבת - ויתייעץ בעקיפין מה להגיד לאחיו.

[כתבתי כמה כיוונים, כי לא ברור מ"איזה צד" מגיעה השאלה.. חוץ מהרצון הטוב..]

ככלל, אכן יש דברים שהם "רשות היחיד" גם אצל ילד. זה בסדר. אבל דומני שעפ"י רוב, אם הוא מצליח לשתף מישהו גדול ואחראי, שלוקח את דבריו ענינית וברצינות - זה ממש יכול להקל ולגרום הרגשה נוחה יותר.  לפעמים, מה שאצל ילדים נראה "סוף העולם", בשביל אדם מנוסה זו שאלה שאפשר בקלות לסייע בפתרונה.

גם לילד אני מציעה:

1) למצוא מישהו בוגר ותומך שכּן נוח לדבר איתו. 

2) אם חוסר התקשורת עם ההורים מציק, ומרגישים צורך לשפר - לדעת שזה אפשרי.

לנסות להריץ בראש שיחה דמיונית איתם, שבה כן מספרים דבר אישי, ולזהות באיזה שלב בשיחה מרגישים אי-נוחות, איזו תגובה של ההורים גורמת לברוח לשתיקה. אחרי שמזהים, אחרי שיודעים איפה המחסום בתקשורת - אפשר לפנות עם זה להורים. אפשר בכבוד ובנימוס להגיד - אתם יודעים, שמתי לב למשהו שמציק לי לפעמים כשאני משוחח אתכם. גיליתי שכשאומרים לי XYZ אני נתקע וקשה לי לספר בצורה הזאת. יעזור לי אם תוכלו להגיב בצורה שונה.

רוב ההורים ישמחו שפונים אליהם ככה, ויעשו מה שאפשר כדי שהילד ירגיש בנוח לדבר איתם.

לגבי מה שכתבת שכשההורים לא רואים הם לא יכולים לטפל, זה נכון. ויותר מזה - לפעמים הם כן רואים שהילד סגור יחסית, אבל חושבים שהילד היה מעדיף שלא יתערבו. לפעמים זה באמת נכון ולפעמים זו טעות... ככה זה, הורים הם בני אדם. לא תמיד הם יודעים לקרוא מחשבות (רק לפעמים ).

לכן, אם השאלה נשאלת מהצד של הילד(ה), אני מציעה לקבל את זה שזה המצב כרגע, ההורים לא יפנו אלייך מיוזמתםכנראה כדי לשנות אותו, וצריך להחליט מה מתאים לך לעשות. אם מתאים להשאיר את המצב ככה - זה בסדר ולגיטימי. אין חובה לשתף את ההורים בכוח, כמו שדן כתב. אם כן יש רצון לשנות את המצב - זה אפשרי. באמת.

אחרון אחרון חביב: אם את רוצה אוזן קשבת ואוהדת, מוזמנת לפנות אליי באישי.

אני מרגישה שתפילות לא יעזרו בשלב זה . צריך לנקום ברוצחים ובאנשים שחינכו אותם .  

ת.נ.צ.ב.ה

שכדאי לבדוק את השורש להתנהלות הזו. יכול להיות שזה משהו שאפשר להתמודד איתו יחסית בקלות.

יתכן שכדאי ללכת לאבחון כלשהו כדי לראות אם יש מקום לטיפול שיעזור לו להתמודד.

בינתיים- הרבה תמיכה ואהבה!

לפותחת השרשור - את מכירה את הסיפור? כדאי מאוד לקרוא. ר' נחמן ממחיש שם רעיון מדהים: כדי להדריך מישהו ולעזור לו לצאת מהלופ שהוא תקוע בו, צריך קודם כול דווקא להיכנס ולהיות איתו באותו לופ! צריך לנסות לחוות את הדברים כמו שהוא חווה, לפרש את המציאות כמו שהוא מפרש, לתקשר איתו על בסיס תפיסת העולם *שלו* - ורק מתוך זה יש סיכוי לפתוח לו, לאט לאט, אפיקי מחשבה חדשים.

בהצלחה!

ומוסיפה שיש הגיון כלשהו בטענותיו.

שמתקשים לזוז מהמקום הזה..

אח שלי כזה. ואין ספק, זה גורם להמון בעיות ובלאגנים במיוחד בבי"ס.

באמת לא חושבת שהעניין הוא להסביר לו עד כמה טועה. הוא כ"כ דבק בעמדה שלו, שהוא רק יגן עליה יותר.

זה מזכיר לי סיפור מדהים (חבל, לא זוכרת איפה קראתי).

אספר בקצרה- על ילדה שתמיד רצתה לנצח במשחקים ואף פעם לא ויתרה.

יום אחד סבתא שלה סיפרה לה שגם היא כשהיתה ילדה היתה תמיד מנצחת והתעקשה על זה. עד שפרצה מלחמת העולם השניה והיא ואמא שלה נאלצו להסתתר תמורות הרבה כסף ושכנועים אצל אחת הגויות שעבדה אצלן. ההסכם ביניהן היה שאם יבואו הגרמנים הן יקפצו למטה (מהקומה השלישית).

לגויה היתה ילדה בגילה והן אהבו לשחק יחד. וכמובן שהסבתא תמיד היתה מנצחת. עד אמא שלה יום אחד קראה לה ושאלה אותה אם היא נותנת גם לבת הגויה לנצח, וכשהיא אמרה שלא, אמא שלה חייבה אותה מעכשיו לתת לה לנצח, בהדרגה (שזה לא יראה חשוד). ומיום ליום היא ויתרה לה שתנצח ובת הגויה היתה מאושרת שהיא מנצחת אותה.

יום אחד הגיעו הגרמנים, הגויה נבהלה ואמרה לסבתא ולאמה שיקפצו מהר (וכנראה ימותו). אך ביתה לא הסכימה בשום פנים ואופן! היא כ"כ נהנתה מהמשחקים עם הסבתא ומתחושת הניצחון שהיא לא ויתרה, ובזכות זה הן ניצלו.

אפשר להסביר לילד שנכון, יש מצבים שהוא צודק. אבל לפעמים לא שווה להיות צודק. עדיף להיות החכם.

ושהוא יעשה את הבחירה המושכלת שלו.

יכול להיות שהוא צודק בזה שרצה ללכת הביתה. צודק במאה אחוז!

עכשיו תהיה חכם.

תחשוב פעמיים. זה באמת משתלם לך ללכת הביתה? (ולחזור למחרת עם ההורים ולקבל עונש וכו'..)

יכול להיות שהוא יבחר ללכת הביתה מבי"ס ולהיענש על כך. אך זו היתה הבחירה שלו.

זה עניין של בגרות ולמידה.

בהצלחה רבה

אולי יש בעיה בבית הספר או זאת נורמה להתנהג ככה

בקשר לפרי אז אם דפקו אותו בכוונה אז הוא באמת צודק

אני עונה על דברים כאלה שאני כן מרימה ומנקה ומכבסת למרות שלא אני זרקתי , לכלכתי, שפחתי, אז גם ילד יכול לפעמים 

ללא קשר לכל מה שכתבו, נראה לי שהעלאת הבעיה מול המחנך לא תזיק, גם יתן לכם עוד זווית הסתכלות וגם יעזור למחנך שלו להבין את הראש שלו יותר טוב.

ושמחה בשמחתך שהילד שלך מתחיל להתגבר, לגבש את ההעדפות שלו ואת דרכי המחשבה שלו. נשמע שיש לו גרעין חזק של עוצמה פנימית, מסוג הילד שלא יהפוך לקורבן בקלות גם אם חלילה ייתקל בגורם שלילי. אני בטוחה שזה בזכות החינוך הטוב שקיבל יש לכם על מה לפרגן לעצמכם.

ועכשיו, כשהוא גדל וכבר לא בדיוק אותו ילדון חמוד שהכרת, איך מתמודדים?

את כותבת: "הבעיה היא שהוא פשוט לא מסכים להבין" "אמרנו לו ש... הוא לא מקבל את זה".

את יודעת? נראה לי שיש מצב שהוא מספר לחברים שלו (או לעצמו) ממש אותם דברים עליכם: "הבעיה היא שהם פשוט לא מסכימים להבין" "אמרתי להם שהשירותים בבי"ס מטונפים, הם לא מקבלים את זה".

הוא לא מקבל את מה שאתם אומרים, ואתם לא מקבלים את מה שהוא אומר. הוא לא מסכים להבין, ואתם לא מסכימים להבין.

מי יפרוץ את המעגל? למי יש כוח ומוטיבציה כרגע לשנות? מי יעשה את הצעד הראשון, ויסכים להבין את השני?

------

אחרי שתקבלו בהבנה, אחרי שתעריכו את העצמאות שלו, את הזכות שלו להחליט על עצמו הרבה דברים שלא היו כך עד כה, את השכל הישר וההיגיון שלו - אחרי כל זה, יהיה אפשר להתחיל לחשוב איתו ביחד על *המעשים*. כלומר לא עלתיקון דרך החשיבה שלו, אלא על תיקון למעשים שלא מקובלים עליכם. תבדקו ביחד מה אתם מוכנים לקבל למרות שלא היה ככה עד כה, ומה קו אדום מבחינתכם (פגיעה בזולת?). אני חושבת שעל רקע של הבנה וקבלה וכבוד (שרואים שכבר קיים, אבל תמיד יש לאן לשאוף) יהיה לו קל הרבה יותר להתאים את עצמו לכללים שלכם.

מה דעתך?

כשיש חלילה בעיה, אז צומחות חלק מהשיניים והשן הבעייתית לא מצליחה לבקוע.

אם אין זכר לשינים , ואין כאבים, ואין סימנים אחרים לבקיעת שיניים, סימן שעוד לא הגיע הזמן.

אם היו כאבים וסימנים ובכל זאת השן לא היתה מצליחה לבקוע, אז הייתי דואגת.

בדרך כלל זו פשוט גנטיקה. את יכולה לשאול את הסבתות מה הן זוכרות .

ורק לעיתים נדירות יש מצבים רגשיים מורכבים, שהנפש עסוקה בהם, והגוף והנפש לא פנויים לתהליך של בקיעת השיניים.

ב. הרבה פעמים זה תורשתי. תשאלי את אמא שלך או חמותך באיזה גיל יצאו שיניים לילדיהן...

אצלנו הייתי ממש לחוצה, ואז כשסיפרתי את זה בשדמחה משפחתית לקרובת משפחה היא אמרה לי שככה זה אצלנו!

באיזור גיל שנה וחודש יצאה השן הראשונה. 

אומרים שהן בריאות יותר...

תבדקי מה קורה אצלכם. אותי זה ממש הרגיע אז. 

אם היינו מגיעים לשנה ורבע-וחצי הייתי מתחילה בירור למרות הכל.

כל חמשת ילדינו לא הוציאו שיניים לפני גיל שנה.

השיאן הוציא בגיל שנה וחצי.

הקטנה כבר בת שנה ורבע ועוד אין זכר לשיניים.

כך זה היה גם במשפחה שלי, ואצלי בתור ילדה - במיוחד.

אז כמו שאמרו לך - רוב הסיכויים שזה גנטי.

בהצלחה!

השיניים התחילו לצאת אחרי גיל שנה (שנה וחודשיים בערך).

מוסיפה שכול מי שסיפרתי לו אמר שהשיניים יותר בריאות ככה.

בגיל שלושה חדשים ומי שמחכה עם השיניים עד שנה ויותר, הרופאה ענתה עם חיוך - עיכוב בקיעת השיניים מעכב את הופעת החורים בשיניים....

תהני מזה שאת לא צריכה לדאוג לצחצוח יומי!

בטח שלא משהו אלכוהולי.

הקיבה שלו בנויה לעכל חלב. אין לו בגיל הזה איך להתמודד עם מזונות אחרים. טעימות קטנות של דברים אחרים אני נותנת הכי מוקדם בגיל ארבעה חודשים - זה גיל הטעימות.

פעם אחת ויחידה שאני נותנת לתינוק קטן לטעום משהו שהוא לא חלב: בברית. מיץ ענבים (לא אלכוהול לקיבה כזאת פיצפונת). מנהג ישראל דין, ואני מאמינה שקיום המנהג לא יכול להזיק. אבל לא שמעתי שיש מנהג ישראל לתת לתינוק לטעום מהקידוש...

וכמובן שמדובר על מיץ ענבים ולא על יין.

מגיע לקיבה או לא אני לא יודעת, אז לא אתווכח.

נותנים תרופות אם צריך, זה נכון, אבל זה כי חייבים וברור שאם אפשר עדיף יותר בלי. כשלא חייבים - לא נותנים לתינוק טעימות לפני הגיל שרואים שמערכת החיסון שלו בשלה להתמודד עם זה (מלקק רצפה וכו).

מבחינתי טיפה מהקידוש זה חובה..

מטרנה זה דבר חיצוני אות דבר, גם זה תעשייתי ולמרות הכל נותנים.

אני חושבת שרק טוב קורה מלטעום מהקידוש..ובכל מקרה לא יכול לקרות שום נזק (זה לא מחקרי.. אבל כל הסביבה הרחבה שלי במשך כמה דורות עושה את זה ובנתיים לא קרה כלום ב"ה).

אשמח אם תפני אותי למראה מקום אם יש לך.

מטרנה כמובן חייבים לתת בדייקנות, רק מה שהוכן במפעל מוכר עם אישור משרד הבריאות ששמים רק מרכיבים שמתאימים לתינוקות, ורק במינון המדויק של מים ואבקה לפי ההוראות. דווקא נמזה תלמדי כמה חשוב להקפיד על מה שנותנים לתינוקות. וגם אחרי כל ההקפדות - ההמלצה הבסיסית כידוע היא לתת חלב אם ולא מטרנה. כשצריך נותנים מטרנה, גם אני נתתי, אבל לא לומדים מזה על מקרים שלא חייבים.

וכמו שאמרת בעצמך הסביבה הרחבה שלך זה לא מחקרי. אני מהמשפחה הרחבה שלי יכולה ללחמוד שלא מסוכן לסוע בלי חגורה ובלי כיסא בטיחות, וגם אין בעיה בעישון. ב"ה שנתונים סטטיסטיים מסיקים מאלפי אנשים עם double blind ושאר הכללים למחקר סטטיסטי.

את כתבת שאקמולי חייבים לתת ואני מכירה אלפים שלא נותנים דבר כזה לתינוק אלא מורידים חום או מסייעים בצורה אחרת בלי לתת חומרים זרים.

ברמה הזאת, מבחינתי הילד שלי יקבל לטעום מהקידוש. ושוב, זה לטבול את המוצץ ולנער, כך שנותר מעט מאוד רושם של טעם. ואני שוב מזכירה לך שבברית נותנים לתינוק יין וזה לדעתי כן כתוב איפה שהוא וכל הבנים היהודיים בעולם מקבלים את זה ודבר לא קרה. מחקרי יותר?!

בשום מקום לא כתבתי שחייבים לתת אקמולי. כתבתי כך: "נותנים תרופות אם צריך", וזה מבחינתי וממה שהבנתי מכל הרופאים - היחס הנכון. לתת תרופות, בין אם אנטיביוטיקה ובין אחרות, רק אם צריך. "צריך" זה אומר מצב ששיטות אחרות לא עושות את העבודה. ממש לא רצוי לרוץ לתת תרופות על כל פיפס, אפילו בילד גדול ובטח שבתינוק קטן. החום הוא כרגיל טוב להתמודדות עם המחלה ולא כדאי להוריד אותו. לרוב הנקות מרובות הן המשכך כאבים הכי טוב. אני נותנת אקמול רק במצב קיצוני. ובטח שאני לא מסיקה מזה שאפשר לתת חומרים אחרים, שאין עליהם אישור מיוחד לתינוקות, במצבים אחרים - שאין בהם צורך מיוחד.

כל הבנים היהודים מקבלים יין בברית? לא, הרבה מהם מקבלים מיץ ענבים. זה מה שהילדים שלי קיבלו בהוראת המוהל. גם את זה לא הייתי נותנת ביום אחר, אבל שומר מצווה לא ידע רע, ובברית זו באמת מצווה לתת לתינוק. ביום אחר גם לא הייתי כורתת לתינוקות חלק מהגוף! וזה שעושים את זה בברית לכל התינוקות וכמעט אף תינוק לא הגיע מזה לסיכון - אני לא חושבת שכדאי להסיק מזה שאפשר לחתוך תינוקות גם בימים אחרים....

ועם הרבה יותר סוכר.

ושוב, זה די דיון עקר... הילד שלי יקבל יין מהקידוש הרבה לפני שהוא יקבל כל תרופה קונבנציונאלית או מטרנה וכו'

לא יודעת מה יותר גרוע, רק חשוב להתייחס גם לנתון הזה.

לגבי "כל הבנים מקבלים את זה ושום דבר לא קרה" - אם את רוצה להתייחס לזה כנתון מחקרי את צריכה להוכיח ששום דבר לא קרה מזה - כלומר שאף ילד שקיבל סכרת זה לא קשור לחשיפה הזאת לסוכר, שאף ילד שפיתח אלרגיה בהמשך חייו זה לא קשור למזון זר שהוא נחשף בגיל שהקיבה עדיין חדירה, שאף ילד שפיתח דלקת במעי לא קשור לזה וכו' וכו'. כל זמן שאין לך הוכחה לזה - אי אפשר לסמוך על הנתון הזה כהוכחה שאין בזה סיכון. בגדול עושים ברית (על כל מה שכרוך בה) למרות שיש בה מעט סיכון, כי זאת המצווה. זה כתוב כבר בגמרא.

אני מכירה אמנית, אמא להרבה צפופים.

מכיוון שהתפרנסה יפה מהאומנות היא יכלה להרשות לעצמה מטפלת בשעות לא שגרתיות, גם כשהתינוקות היו קטנים מאוד, לזמנים שנחה עליה המוזה...

אם בוער בך חלום, לכי על זה.

כמובן שצריכה להיות היתכנות כלכלית לשנים של רכישת המקצוע ועד הקמה של בסיס לקוחות יציב. אבל מבחינת לגדל ילדים קטנים צפופים, זה לחלוטין אפשרי.

אני חושבת שזה מאוד תלוי במקצוע ובך.

מבחינת להיות עצמאית- זה בפירוש לא מתאים לכל אחד.

לחשוב שאת פותחת עסק ומייד מרוויחה זה לא לעניין.

הקמה של עסק דורשת ידע רחב בהתנהלות כלכלית נכונה ונבונה, ברואה חשבון אמין ומקצועי, בחשיבה כלכלית ארוכת טווח והבנה כוללת של צרכי קהל היעד.

ניסיון הוא בונוס רציני ותוכנית עיסקית גם אם לא תגישי אותה בפועל, תוכל לתת לך הבנה לקראת מה את הולכת.

מבחינת לימוד מקצוע- אני למדתי בלי ילדים ותוך כדי לימודים נולדה לי ביתי הבכורה.

זה היה מאוד קשה ומורכב ובלי שיתוף פעולה מלא מצד בעלי זה פשוט לא היה קורה.

וזה לפני יסוריי המצפון שנוספים לייסורי המצפון הקיימים בלב כל אם...

ככל שהתווספו ילדים, כך צימצמתי את הימים בהם עבדתי אחה"צ מחוץ לבית.

כיום אני יוצאת בשעות אחה"צ רק יום אחד בשבוע וזה מאוד קשה לנו כמשפחה. אפשרי, אבל קשה.

איך עושים את זה- צריך משמעת עצמית מאוד גבוה וקביעת גבולות ברורים.

אני גם נעזרת בעוזרת שמנקה ובחורה שמקפלת כביסה ישר לארונות.

אני קמה בבוקר לילדים, מארגנת אותם למוסדות החינוך ובעלי מפזר אותם במוסדות.

ואז מתחיל יום עבודה- תלוי במצבי (לדוג', בהריון אני זקוקה ליותר שעות שינה אז אני חוזרת לנוח וקמה ב9:00 למשרד)

סתם כך בדר"כ ישר למשרד עד 12:00 ואז לנוח במיטה עד 14:00 כשהילדים חוזרים מהגן.

מבחינתי מרגע שהילדים חוזרים מהלימודים והפעוטון (קצת לפני 16:00) אין עבודה!

עד 20:30 בערב ואז שוב זה תלוי או שאני מתרכזת בבית או עובדת מהמיטה על המחשב תלוי כמה כוח נותר בי...

וכמו שציינתי רק יום אחד בשבוע אחה"צ מחוץ לבית.

נשמע כמעט בלתי אפשרי לפי איך שאת מתארת את זה.

השאלה האם האינטנסיביות של המקצוע תלויה בי ואז אפשר לווסת במינונים או שכבר נשאבים ואז הבית נפגע..?

את צריכה להגיע מתוכננת ולשים גבולות ברורים.

מאמינה שכל מקצוע שונה מחברו ולכן לא תמיד יעזרו לך כל העצות (אני משלבת עבודה בתור שכירה במשרה קטנה ועבודה כעצמאית-אך בעיקר מהבית)

תנסי לשאול כאלה שמתעסקות בתחום שמעניין אותך

וגם אני לא לוקחת על עצמי הרבה עבודות.

בד"כ יש לי ממש נחת - אני משתדלת לעבוד רק בבקרים ובערבים. יש תקופות קצרות של לחץ, ואז אני עובדת לפעמים גם כשהילדים בסביבה - אבל אני תמיד בבית, אף פעם לא צריכה לצאת.

בהצלחה לך!

זה נכון שאם את עם ילדים קטנים לא תוכלי לעסוק בעיצוב פנים מהבוקר עד הלילה, ולא תוכלי להסתובב בבתים וחנויות בשעות האלו, אבל בדיוק בשביל זה יש את הבקרים ואת ימי שישי, ומי שטובה מוכשרת ורוצה את זה מאוד יכולה להצליח. השוק לא קל, לא אמכור לך סיפורים, אישית למדתי עיצוב פנים בקווים שזו מכללה מדהימה, סופר מקצוענית שקודם כל רואה את התלמיד לפני הכל, הרמה גבוה והם דורשים, וטוב שכך זו ההתלמדות הכי טובה למה שקורה בחוץ. איך עושים את זה? את קובעת לעצמך כמה פרוייקטים את יכולה לעבור עליהם במקביל, תתחילי מאחד ולאט לאט תרכשי לעצמך שם, אם תהיי טובה את תראי כבר לבד שלקוח ממליץ ללקוח אחד וככה זה עובד.

אבל באמת רק עכשיו כשכולם סוף סוף בבית הספר העסק ממש התחיל להתפתח. 

צריך לקחת בחשבון שכעצמאית ייתכנו כמה שנים של הכנסות נמוכות (אצלנו ההורים תמכו).

אין לי שמץ של מושג איך זה עובד עם עיצוב פנים, אבל על עצמי גיליתי שהיה יותר טוב שהתחלתי כעוסקת פטורה, בלי רואה חשבון וכהנה, כיון שאם הייתי לוקחת רואה חשבון בשנים הראשונות הוא היה אוכל את כל הרווחים....

עכשיו שהעלו את רף העוסק פטור אני כנראה אוכל להמשיך להיות פטורה עוד כמה שנים וכך אני מעדיפה (בעלי גם מפרנס).

מה שכיף בלהיות עצמאית זה שאת בוחרת את השעות שנוחות לך לעבוד. הילדים קמו חולים? אפשר לבטל עבודה בלי יותר מדי ייסורי מצפון. מה שבעייתי זה שאם לא עובדים לא מרוויחים. אני אישית עושה חוגי חיות בגנים ופעוטונים, אם לא הגעתי, אין תשלום. אי אפשר להביא אישור מחלה...

אני לא עובדת באוגוסט, גם כי יש הרבה פחות ביקוש, וגם בגלל שהילדים בבית, אבל שוב - זה חודש בלי הכנסה.

לא נראה לי יותר קשה להיות עצמאית ואמא מלהיות מועסקת ואמא - עשיתי את שניהם והיה הרבה יותר לחוץ לי בתור מועסקת.  

אחרי ש"מתאוששים" מהחזרה הביתה, אפשר לשחק ביחד, או הם לבדם, במשחקים שונים, או לעשות איתם יצירות פשוטות.

בשש מתחילים ארוחת ערב, ואז מקלחות והתארגנות לשינה עד שבע וחצי.

זה נשמע לך מתאים?

אני רוצה שיהיה סדר שבועי קבוע פחות או יותתר 

נניח-יצירה ביום שני

ספריה יום שלישי

כדי שיהיה לי קל יותר לא להימרח איתם אלא לעשות יחד דברים משמעותיים

רק עכשיו, ויש לי גם ילדים גדולים יותר...

אז זה את צריכה לראות לפי מה שמסתדר לך במהלך השבוע. אפשר גם יום בישול, יום שבו משחקים בכ-ל המשחקים, יום של דפי עבודה... וכו'.

רוצה גם בימים שעמוסים לי-לעשות יום סרט

בימים אחרים-יום טיול בחוץ

(גוזרים מגנטים של פרסומות לריבועים באותו גודל פחות או יותר, ומדביקים עליהם דפים עם ציורים וכיתובים של הפעילויות השונות.)

זה מאפשר לעשות שינויים במשך השבוע לפי הצורך.

כך אני מתאימה לכל שבוע מה שנוח לי.

אני התחלתי לעשות לוח של מה אוכלים כל יום והודעתי לילדים שמותר לי לשנות.

זה מאוד עוזר לי להתארגן ולהם להיות רגועים עם פחות ויכוחים.

הרעיון לעשות בלוח תוכנית לכל יום נשמע לי נהדר. אבל בגילאים האלה הם עוד לא יודעים לקרוא - כך שהלוח יותר בשבילך ...

משחקי קופסא- פשוט מוציאים ומשחקים.

יצירה- יש לנו מדף עם דפים חלקים ומלאנטלפים מדבקות צבעוניות בכל מיני וריאציות. מדי פעם אני מוציאה סוג אחר. יש צבעים מסוגים שונים (פנדה, רגילים, וטושי גואש) ואני משתדלת להביא כל פעם משהו אחר ולגוון.

הפתעות- יש  שקית מלאה בהפתעות קטנות מהכול בשקל. כדורי גומי קטנים,מראות,דפי עבודה חמודים,צמידים,שעונים,וכן על זה הדרך... (בכפולות...כדי שאם 2 ירצו אותו הדבר שיהיה בכיף) ואז יש ימים בצהרים שאני מוציאה איזה הפתעה, או נותנת לבחור ואנחנו עסוקים איתה ביחד. למשל-כדורי גומי-מדליקים מוזיקה וזורקים ורצים לתפוס... הצמידים-משחקים אבא ואמא... ככה לפי הדמיון.

ספרים-מדף שהילדים מגיעים אליו והם בוחרים איזה ספר הם רוצים שאמא תספר.

גינה/חצר-בימים עם מזג האוויר הנעים יותר (זה גם כיף לתינוק הפיצי)

שירים- הבנות שלי אוהבות ללבוש שמלות פורחות (כמו נסיכות) והן מסתובבות ורוקדות.

ובין לבין, לא צריך לפחד-אפשר לתת לילדים להסתובב ולהעסיק את עצמם בבית. להסתכל בתמונות של הספרים לבד... יש את המשחקים שנגישים להם. גם משחקי דמיון. (למשל קופסא עם כלי מטבח מפלסטיק,  כפה ומטפחת...) או שסתם הם לוקחים שמיכות מהארון ומשחקים איתם וזה כזה חמוד לראות אותם משחקים לבד. 

כשי כמה ילדים אז הם משחקים ביחד.

כשיש ילד אחד - את החברה שלו ודי כבולה.

לא שאני מצליחה להיות מסודרת אבל קצת יותר קל.

אם בכל זאת רוצים, צריך לקחת עזרה בנקיון או להפקיד את הילדים בידי מישהי - ביביסיטר, מטפלת, סבתא - למשך שעות רצופות פעם בשבוע, ואז כשהם חוזרים אליך, את מלאת סיפוק אבל ממוטטת מעייפות...

אז מגיע השלב של חוסר סבלנות קיצוני, ואם את מניקה, אז גם אין לך מספיק חלב. 

והעצבים, אחרי כל העבודה, כשהם שופכים משהו (חוק מרפי) או מפזרים הכל בשניות - כי הכי כיף לפזר את המשחקים על רצפה מבהיקה מנקיון....

לא שווה את זה.

כמו שאמא שלי אומרת לנו מאז שאנחנו עם ילדים - כשתהיו זקנות כמוני תשתוללו עם הניקיון.

אני כל כך מבינה את הצורך וההנאה שבנקיון יסודי, אבל אני חושבת שעיקר העבודה בשלב הזה בחיים הוא עבודה על שלוות הנפש.

​

אני עובדת 5 ימים בשבוע- יוצאת ב7:00 וחוזרת ב16:30, אז אין מצב להספיק,

מנקה חפיף ופעם בשבועיים מגיעה עוזרת ל4 שעות ועושה יותר יסודי.

מי שהיא אמא לכמה ילדים קטנים, לא נראה לי הגיוני בכלל שהבית יהיה נקי ומסודר תמיד.

אני יכולה לנקות ולסדר ולשטוף וגם לנקות חלונות ואחרי יום כבר הכל חזר לעצמו

צריך להחליט על כמה דברים שחשובים לך שאת מרגישה שאת יכולה לעמוד בתחזוקה השוטפת שלהם, ועליהם לנסות להקפיד.

כמובן שבזמן הריון ואחרי לידה צריך להנמיך עוד יותר את הציפיות מעצמנו. או לקחת עוזרת.

והכי חשוב- לתת לעצמך טפיחה על הכתף על כל מה שאת כן עושה!

את עושה כביסות? לכולם יש בגדים נקיים כשצריך? 20 נקודות

את מבשלת אוכל מזין וטעים? 20 נקודות

השרותים במצב סביר? 10 נקודות

חלק מזמנך את נמצאת עם הילדים- משחקת, מספרת, יוצאת? קבלי עוד 30 נקודות

יש לך גם את בעלך וגם את עצמך- גם לכם צריך לדאוג, נכון? קצת לשבת, לדבר, לצאת, לקבל החלטות חשובות. עוד 20 נקודות.

זהו, רק מהדברים האלה יש לך כבר 100 נקודות...

כל חלון שתנקי, כל ארון בגדים שתסדרי, כל מדף שתאבקי- זה בונוסים...

מתוסכלת מהבלאגן השמייאח והתמידי.

מפעילה את הדיבוט כל יומיים בערך בשביל שישאב ויעביר סמרטוט על הרצפה, עושה עבודה מעולה... ניקיון יסודי משתדלת לעשות פעם אחת בשבוע, לפעמים מפספסת ומנקה יסודי פעם בשבועיים.... אבל אומרים ש"יש לי כלים בכיור, בלאגן בחדרים וילדים מאושרים" אבל בהחלט לא היה מזיק לי יותר זמן לסדר.

ecovacs זה סוג כזה של "רובוט" שמטאטא/שוטף?

פרטי, הסבירי, ונמקי...

אולי זה פיתרון...

זה רובוט ששואב ומעביר סמרטוט על הרצפה, קטן, נוח מאוד לניקוי, נטען מהר ואני מריצה אותו בבית בדרך כלל משהו כמו פעמיים בשבוע וזה מקל מאוד!!! 

אנחנו הזמנו מהאתר הזה https://www.ecovacs.co.il/

אבל לפעמים, כשהמטלה על הילדים, אז הבית מטוטא אבל הסימפוניה נשארת, ואז בעצם לא עשית כלום..

לי קשה להכניס מנקה כי אני רגישה לביקורת. ואני גם ביישנית. ולמרות שאני יודעת בדיוק מה אני רוצה ואיך, מנקות תמיד נוטות לחשוב שאני חסרת ישע ולא מתפקדת בתחום הנקיון, ומרגישות בנוח להשתלט ולהעיר.

בעבר בעלי לחץ שניעזר במנקה (כולם היו קטנטנים והמצב היה בלתי אפשרי), ולמרות שעשיתי לעצמי דמיון מודרך, לא ישנתי בלילה לפני שהמנקה הגיעה.

אני מודה לה' שהילדים גדלו והם אלו שמנקים. אומנם גם להם יש ביקורת  אבל אני מרגישה בנוח לבקש שדברים יעשו בדרך שאני אוהבת.

אחרי ניסיונות אין ספור להסתדר בעצמי (בשיתוף הבעל והילדים, שלצערי לא ממש ששים לשתף פעולה), הגעתי למסקנה שכשאימא עובדת ללא ימים חופשים, ויש ילדים קטנים בבית - מוכרחים להעסיק עוזרת...

מקווה שאצליח לשכנע את בעלי (הוא מוכן שאעסיק עוזרת, אך אינו משוכנע שיש צורך בכך. חוששת שכל עוד הוא אינו משוכנע, לי יהיו ייסורי מצפון...)

זה מועיל בשני אופנים:

1. זה מוריד ממך את רוב הזמן והמאמץ של הניקיון, ואמא פחות עייפה ועסוקה זה יתרון לכל הדעות

2. זה ייתן לך נחת שהבית יהיה נקי יותר או יותר בקלות, והשמחה שלך היא גם דבר ששווה הרבה כסף, לא?

ועוד משהו צדדי:

פחות תצטערי אם יתלכלך..

כמו שכתבו כאן שאחרי שמנקים נורא מצטערים כשמתלכלך. כשממישהו אחר עושה את זה תמורת תשלום זה לא אותו דבר. את תגידי לא נורא, שבוע הבא ינקו יסודי שוב ותנגבי את הלכלוך וזהו. 

אני לא הייתי מסתדרת בלי.

שווה לחסוך בדברים אחרים ולהשאיר לעוזרת.

אם רוצים למזער את המחיר אפשר להשאיר לעוזרת רק ספונג'ה ושרותים ודברים גדולים כמו חלונות שלא מנקים כל שבוע.

את הסדר והאבק את תעשי וככה גם "תעברי" על הבית פעם בשבוע ותראי מה קורה ותארגני.

זאת עבודה קלה שאפשר לעשות בחלקים מדי פעם, בניגוד לספונג'ה.

חי..לא??

לא חושבת שיש טעם/תועלת בזירוז התהליך.

זה יבוא.

והרבה יותר כיף שהוא מצייר באופן שהוא רואה את העולם ולא בדרכך

בס"ד

אני רוצה שיפתח את זה בעצמו, יודעת שמבחינת הגיל וההבנה הוא צריך להיות שם (ברוך ה' הילד חכם) כרגע הוא פשוט הולך לשחק בדברים אחרים.. רוצה שיצייר ולא רוצה לצייר לידו.. 

יודעת שרוב הילדים מציירים כי הם רואים את אחים שלהם מציירים וזה ממריץ, רוצה לתת לו את המרץ הזה שירגיש שהוא יכול כי הוא לא מנסה כלכך עכשיו

בס"ד

אם לא הבנת את זה מהשאלה אז להפך, אני מחפשת איך להכיר לו את העולם המדהים של הציור בלי להשפיע עליו בכלל

לתת לו הצצה שיתן לו את החשק והבטחון 

( בכל שרשור אני מוצאת את ההטפה הזו..  אם משהו שואל שאלה זה לא אומר שהוא הסטרי על הנושא.. רק רוצה לשמוע רעיונות של אנשים יצירתיים, אפשר? )

אני בת לאמא מורה לאמנות.

אמא שלי יצירתית ומוכשרת אבל היא הקפידה תמיד לא "ללמד" אותנו לצייר.

אני חושבת שהאינטואיציה שלך נכונה.

מה שעושים עם ילדים גדולים יותר זה לפתוח עבורם אפשרויות אבל לא ללמד אותם, וודאי שלא לקבע אצלם תמונה  של איך לכאורה שמש אמורה להיראות  - כמו שכתבת.

פותחים אפשריות על ידי שאלות מנחות, אבל זה כאמור, לילדים גדולים יותר.

בגיל שלו, לענ"ד מה שאת יכולה לעשות זה לאפשר לו להתנסות בסוגים שונים של צבעים - פנדה, פסטל, אולי דווקא גואש - "סתם" לצבוע משטחים גדולים בעזרת מכחול עבה. אולי צבעי מים וחוברת צביעה שיש בה ציורים מודפסים מוכנים.

העיקרון שצריך להנחות אותנו לדעתי זה לספק את הצורך ביצירה, במגע עם חומרים, וגם על הדרך לשפר יכולות מוטוריות.

בשולי הדברים, אני יכולה לספר שאחד הילדים שלי כמעט לא צייר, ואם כן, אז שירבט דברים מאוד לא ברורים. מהסיבה הזו וכל מיני סיבות נוספות לקחנו אותו לאיבחון בהתפתחות הילד בגיל טרום או גן חובה -אני כבר לא זוכרת.

שם אמרו שציור זה כנראה לא התחום שלו, שהוא ילד מאוד וורבלי  . אבל תחושת הבטן שלי היתה נכונה - אומנם זה הצטרף לסימנים רבים נוספים מלבד הציור, אבל כשגדל ועלה לכיתה א' ובהמשך, הסתבר שהילד סובל מדיסלקציה חמורה.

סוף טוב הכל טוב, מצאנו דרך לטפל והיום הילד קורא. אני מביאה את הסיפור כדי להמחיש כמה הציור הספונטני של הילד מבטא את היכולת שלו, המוטורית, ההתפתחותית, וגם את מה שהנפש שלו עסוקה בו, ואין מה לגעת בזה . 

שיצייר כאוות נפשו.

אגב, מה שלך נראה כקשקושים בעיניו זה משהו אחר לגמרי...

ובאמת כדאי לחשוף אותו לעוד אפשרויות ציור, כמו שכתבו לך פה.

אם בכל זאת ממש ממש חשוב לך (לא יודעת בן כמה הוא)- אז את יכולה לצייר לו צורות ולתת לו לצבוע בתוכן, ודברים דומים.

בס"ד

עוד שניה שבת רק חייבת להגיד לכולכן תודה  

ברור שהקשקושים (-סרטוטים) מהממים, תודה על ההערות, השאלה לא היתה בקטע של לדרוש ממנו אלא לעזור לו לעשות את הצעד הבא בלי לפגוע ביצירתיות שלו.. טויב הוא יגיע לזה בעצמו..

החכמתן אותי, תודה! (בפרט לאנונימית עם הסיפור על הדיסלקציה, פתחת לי כיוון מחשבה בנושא אחר)

יאלה שבת שלום 

הבן שלי גם לא צייר כל כך ואחרי זמן מסויים הגננת הפנתה אותנו לריפוי בעיסוק.

ובאמת היה לו קושי.

אחרי 3 חודשים של טיפולים הילד התחיל לצייר.

ועוד דבר- יום אחד הבת שלי הביאה קשקוש מארץ הקשקושים ובאה אלי בגאווה (בת 4)

שאלתי אותה מה היא ציירה והיא פשוט הסבירה לי עולם ומלואו...

פנימיה זה אילוץ.

וזה לא מתאים לכל אחד.

ואם יש ישיבה טובה ליד הבית, עדיף.

או אולי יש בקירבת הישוב מוסדות לימוד פחות תורניים?

מאיזה מערכת נפלטים אם בכל זאת יוצאים מהישוב כדי ללמוד במוסד לימודים אקסטרני?

אמרתי שהילדים שלי לא ילכו ללמוד בפנימיה בחיים. גם בנים וגם בנות. שילמדו אקסטרני.

ואם הנער מתאים, חברותי, ובעל בטחון עצמי סביר, אין סיבה שיקרה לו משהו לא טוב חלילה.

חשוב להיות בקשר עם הילד גם כשהוא בישיבה. 

הבן שלי הולך להיבחן לישיבות עם פנימיה לשנה הבאה וממש קשה לי עם זה רגשית מלחשוב על זה שאראה אותו רק פעם בשבוע. לפעמים אפילו פחות.

אבל אני באמת מבינה ששם יקבל חינוך הרבה יותר טוב. אצלינו יש גם את עניין המרחק, אבל בלי קשר, בבית לא יהיו לו פעילויות חברתיות בערב, לא תהיה לו תפילת ערבית שהולכים ביחד כל החברים, לא יהיה לו סדר לימוד ערב.

מה יהיה לו בבית חוץ ממשפחה שאוהבת אותו? מחשב? ספרי פנטזיה? שיעמום ובטלה?

כבר עדיף שיהיה במקום שיעסיקו אותו בדברים חיוביים.

בעלי וחלק מהאחים שלי מתארים את הישיבות התיכוניות כמקום שבנה אותם בשנים הקריטיות של גיל ההתבגרות. לצערי לא אוכל לתת לו רמה כזאת בבית.

לא כדאי בגלל סיפור כזה או אחר להכפיש את כל המפעל הזה.

בדורות הקודמים זה הוקם כאילוץ ע"י הרב נריה..

היום המצב אחר ולא צריך לבנות אידיאלים ורעיונות על דבר שהוקם באילוץ.

גיל 14 זה ילד!!!

ולצערי אין באזור ישיבות תיכוניות ברמה סבירה שהן לא פנימייה. רוב מוחלט של בני הנוער כאן לומדים בפנימייה (הבנים. לבנות יש אופציה לאולפנית שהיא לא פנימייה). יש באזור ישיבות תיכוניות מצוינות - אבל עם פנימיות.

אם יקימו בכל מקום ישיבות תיכוניות אקסטרניות שלא מקבלות כל אחד יצא שהמוסדות לא יחזיקו כלכלית (כלומר יסגרו).

מאוד קשה להחזיק מוסד עם 100 תלמידים ופחות. וזה בדיוק מה שאתה מציע. כי רוב המקומות לא יכולים להחזיק מוסד רק עם ה'טובים', כי אין מספיק כאלה.

ולבנות על הבניין של ישיבת הסדר? ישיבת הסדר בונה על גבי היסודות שקיימים. אם יש יסודות טובים הבניין יהיה גבוה. עם היסודות יהיו רעועים הבניין יפול. חוץ מזה ההסדר הוא רק שנה וחצי לפני הצבא שזה מעט מאוד (אעפ"י שיש הרבה מה לבנות בפז"מ כזה).

ולמען הגילוי הנאות, אני למדתי באקסטרני שקיבל את הכינוי תיכון חילוני לחובבי דת ומסורת (מוקצן מאוד, אבל זה הגיע מאיפה שהוא)

בגלל שנער מתנייד בתחבורה ציבורית הרבה פעמים אין לו אפשרות להיות בישיבה בלי פנימיה גם במקום שהוא חצי שעה נסיעה ברכב מהבית שלו כי בתחבורה ציבורית זה ייקח שעתיים.

בנוסף, ילד שגר ביישוב ואין לו מספיק חברים שהולכים איתו לישיבה שהוא לומד בה כבר אין לו דרך להגיע לישיבה כל יום (גם אם מדובר ברבע שעה נסיעה ברכב).

הפנימיה מחנכת לא רק בשעות הלימודים אלה גם בשעות הפנאי (ואולי בעיקר...)

בתיכון רגיל החינוך צריך להדחף איפשהו בין שעות המתמטיקה והתנ"ך בעוד שבפנימיה יש אפשרות לעטוף את הילד במסגרת חינוכית 24 שעות ביממה... אני מדברת על ארוחות ערב אצל הרב או המחנכת, שחנ"שים עם המדריכים, שיעורי רשות, שבתות...

בנוסף, הפנימיה יוצרת ניתוק מתפנוקי הבית שהרבה פעמים מפריעים לחינוך כמו טלוויזיה ומחשבים ומעודדת חיי חברה עשירים הרבה יותר...

כי בעצם יוצרים נתק בין הילד להוריו. מי שעוטף אותו 24 שעות הם לא המשפחה הטבעית וההורים אלא אחרים.

אולי לפעמים זה נצרך, אבל ב"ה ברוב המקרים לא.

ויש גם מקומות עם חצי פנימיה.

ישיבה =תורני

תיכון = לא תורני

וחבל מאוד שהישיבות מנצלות את הסטיגמה וגובות אלפי שקלים מההורים עבור חינוך רגיל

שנמצא בכל תיכון

שעות הגמרא המתוגברות בישיבה  לא מלהיבות את הלמידים ולא גורמות להם לאהבו אתה גמרא

מה עוד שכיום הפנימיות לא נותנות מענה ואל מגבות שכן הילדים הם דור האינטרנט וכל אחד שקוע בעצמו

ההורים חייבים להתגבש ולחזק את התיכונים בערים שלהם ולחסוך אלפי שקלים בשנה (קרוב ל 15000)  כשבמצטבר יכולים לעזור לילד להתחיל את החיים שלו הרבה יותר טוב

לקבל את כל תלמידי האזור. ולכן נוצרים בתי ספר פחות תורניים או לא תורניים בכלל עם כותרת של "ישיבה תיכונית"

פנימיה יכולה לקבל את מי שהיא רוצה ולסנן את מי שלא- וככה נוצר בי"ס תורני יותר/מה שהם רצו מלכתחילה..

מתאימה רק למקרים שבהם מוסד הלימודים רחוק מאד וכיום כמעט בכל מקום יש מוסד חינוכי טוב קרוב לבית. כל מי שיטען ל'יתרונות' שישאל את עצמו איך זה שהחינוך הממלכתי לא גילה את היתרונות הללו ? איך זה שבחינוך הבנות כמעט לגמרי נגמלנו מהשיטה הזו ?

1. לא חיסנתי

2. חצי מילדים היו בריאים החורף וחצי היו חולים פעמיים עם אנטיביוטיקה, לא נראה לי שזאת הייתה שפעת

4. אוכלים הרבה פרות אבל כן יש ממתק פעמיים ביום- כוונה לשוקולד , עם מים משתדלים

3. זאת שחולה ומדביקה היא שנה ראשונה בגן ויש שם 34 ילדים

יש ילדים רגישים יותר ויש פחות, כך נראה לי. האם ניתן לחסן אותם טבעית? שאלה טובה. אולי אם את חוששת לויטמינים את יכולה לתת מולטיויטמין דובונים וכאלה. ברוך ה' שעברה את זה, אבל לדעתי חבל לך לייסר את עצמך.

1. מעולם לא.

2. לא, וגם אני לא זוכרת שהיתה שפעת, לפחות לא שפעת קשה בינתיים, ברוך ה'. היו לפעמים דלקות אוזניים וגרון, אבל לא הרבה (השנה בינתיים רק לילד אחד דלקת גרון) הם כן קצת משתעלים/מנוזלים לפעמים. גם לא בטירוף. 

3. לא נראה לי שהאזור שלנו נקרא צפוף אבל גם לא מרווח. אזור עירוני רגיל.

4. ירקות - משתדלים לתת בכל ארוחה, לא תמיד הם אוכלים אותם בגן ובבית הספר. פרות - כנ"ל. יש ילדים שיותר משתפים פעולה ויש שפחות. אני לא רואה הבדל בחולי בגלל זה. שותים מים+כוס שוקו כל יום ולפעמים תה עם סוכר. שבת מיץ. ממתקים - בעיקר שוקולדים אבל גם חטיפים וסוכריות, הם אוכלים ביום יום. לא בהגזמה לדעתי (לא במקום אוכל), אבל גם לא מתנזרים. אני לא מחזיקה מאגרים (רק של שוקולד, בסקויטים וקורנפלקס- שוקולד מריר ובסקויטים אוכלים כל יום כמעט, אבל הם משיגים חטיפים מהגן, מבית ספר, מהבית כנסת, ומדי פעם קונה להם..) הם שותים בבוקר שוקו עם בסקויטים, אוכלים 3 ארוחות מסודרות, ואחר הצהריים משתדלים לתת להם גם פרות ושוקולד מריר, ולפעמים הם מוסיפים לעצמם חטיפים... רק בעלי מקפיד על עצמו על קטניות מלאות.

1. אני לא מחסנת לשפעת

2. לא היתה לנו שפעת. (אחת הייתה יומיים עם חום וזהו. האם זה שפעת? או סתם וירוס?)

3. לא גרים באיזור צפוף.יש כאן אוויר הרים בשפע (עכשיו מלא באובך, אבל בדרך כלל לא..)

4. מקפידים על תזונה בריאה. הרבה פירות וירקות, קטניות, דגנים מלאים כמה שאפשר, וכמה שפחות דברים קנויים. אין אצלנו ביסקוויטים, משתדלת שיהיו עוגיות ביתיות בדרך כלל. שותים רק מים (בשבת קצת מיץ).

5. לא שאלת אבל בכל זאת- כשילדה מראה סימני "עוד מעט אני נהיית חולה"- אני נותנת מינון גבוה של ויטמין C.

חיממתם לי את הלב ..

1. לא חיסנתי.

2. היתה לה שפעת בחורף , היתה חולה גם בקיץ עם וירוס -כנראה שפעת. הפעם היה מפחיד.

3. אני גרה באזור צפוף ומה שגרוע גם עם זיהום אויר.

4. נושא כאוב שכבר כתבתי עליו . אין כאן ממש משפחה , ויש חוסר תקשורת בין כל המבוגרים שבקשר עם הילדה והם רבים , והיא ילדה אחת. אז מה שקורה ,זה שכל אחד חושב שהוא היחיד שנותן לה ממתקים ומשקאות מתוקים ושטויות. אני המכשפה הרעה , והמטיפה בשער אבל לא תמיד זה עוזר לי . 

אם כמו שכתבת אין לך שליטה על כל מה שהיא אוכלת, תנסי לחשוב איך מה שכן בשליטתך הוא הכי טוב.

אם נותנים לה הרבה ממתקים- אז את תתני לה ממתקים הכי מיוחדים, שאת הכנת בעצמך ואולי אפילו תכינו ביחד.

כדורי קוואקר או פצפוצי אורז עם דבש ושקדיה, או דבש וטחינה, או כדורי תמרים עם אגוזים, או סוכריות קליפות תפוזים. וכד'- כאלה דברים.

על טחינה אין מה לדבר, גם לא על אבוקדו , ואפילו לא על דייסת קווקר מתוקה . אבל בגדול , אני לא מתייאשת מלנסות מדי פעם . 

1. לא

2. לא

3. יחסית צפוף, עכשיו אנחנו לא יוצאים הרבה וגם כשכן- בד"כ אין עוד אנשים בסביבה

כי רק אנחנו ההזויים שיוצאים גם כשטיפה קר..

4. יחסית משתדלים, שותים רק מים, פרי וירק ליום, לצערי אוכלים לחם לבן (מדי פעם עם שוקולד)

אין אצלינו ביסקויטים וממתקים (חוץ ממה שמקבלים כל סוף שבוע- בגן- בביה"כ- בתהילים, וכל יומולדת

וכל הזדמנות שרק אפשר בגן שנחשב ל"בריא".. (כן, זה סוג של פריקה..))

שאם יש לך גנטיקה טובה , אתה אוכל בריא פלוס מינוס , וחי בצורה מאוזנת -הסיכוי שלך להדבק יותר קטן. נדמה לי. 

אם דואגים לתחזוק הגוף באופן שוטף- אז כל המערכות מוכנות ליום שבו יבוא הוירוס...

אני חיסנתי נגד שפעת כי יש לי 2 ילדים אסמטיים בקבוצת סיכון, ואם הם היו חוטפים שפעת זה היה עלול להסתבך...

משתדלת להקפיד על תזונה בריאה,

בקושי יש ממתקים אצלנו בבית

ואני גרה במקום פתוח לא צפוף.

ובזכות החיסון הם לא מפספסים יום אחד במסגרות