פורום הורות (עמוד 199)

המשכורת של בעלך מספיקה לכלכל אתכם?

אם כן, לדעתי כדאי לך להשאר עם התינוקת בבית.

תבדקי כמה תרוויחי בסוג העבודה שאת מחפשת, תורידי מהמשכורת את המחיר של מעון/מטפלת ותחשבי אם שווה לך לעבוד בשביל הסכום הזה וההרגשה של מימוש היכולות (שכמובן אין לזלזל בה, זה חשוב מאד )

ואם את מתלבטת על תואר שני, תבדקי כמה זה קשה, כמה ימים בשבוע.. לא פשוט ללמוד עם ילד אבל זה כן אפשרי

בהצלחה ומזל טוב!

אני לא יודעת אם המקצוע שלך מאפשר,

אבל את יכולה לנסות לעבוד במשרה חלקית ולקחת מטפלת לפי שעות כך שזה יצא לך מן הסתאם פחות ממעון, וגם את תהני מהילדה וגם מעבודה 

גם מעון אם את עובדת לפחות 24 שעות יש לך הנחה מהתמת...יש מחשבון של דרגה בתמת באינטרנט את יכולה לבדוק...

אני היית די היסטרית,(עם הבת הראשונה, לפני שנים רבות) אז נתתי לבעלי בעיקר לשהות איתה לפני כדי לא להשפיע מהפחד שלי, והוא זה שנכנס איתה לתוך חדר הניתוח.

החלק הקשה זה הצום שלפני, אבל אין מה לעשות, זה עובר....

עברנו ניתוח בגיל 6.

אבל כשהייתי צריכה לקחת את בת השנתיים וחצי או קצת יותר לחיסון-

יום לפני החיסון שיחקתי איתה ולקחתי בובה ואמרתי לה הנה הבובה באה עכשיו לאחות וצריכה לעשות חיסון כדי להיות בריאה והיא עושה ככה וככה ועושה דקירה קטנה ואוי הבובה בוכה קצת ואמא נותנת לה נשיקה ופרס.

וחזרנו על המשחק הזה 80 פעמים... ופעם אני הייתי התינוקת ופעם הבובה וכו'.

(היא כמובן אמרה "לא רוצה" כשאמרתי במשחק שהולכים לחיסון אבל אמרתי כל פעם שחייבים וצריך לעשות את זה כי...).

זה ממש עזר. הרגשתי שהיא הרבה יותר לוקחת את זה בקלות מפעמים אחרות. למרות שברור שהיא בכתה.

אני לא חושבת שצריך להכין אותו ל"רעיון שיכניסו לו מחט לגוף" או לעשות עניין מהכניסה לבית חולים.

הוא עוד קטן זה נראה לי מסובך מדי להבנה שלו. ומה אכפת לו אם נכנסים לבית חולים או לקניון או לספריה וכו'? לא נראה לי שההבדל ברור לו בכלל.

תכיני אותו למה שהוא יכול להרגיש. דברים פשוטים יחסית. ולהסביר שזה כדי שלא יכאב לו ושיהיה בריא וחזק.

דבר נוסף- תבררי אבל אני כמעט בטוחה שלפני ההרדמה נותנים סירופ שמטשטש קצת ככה שהילד כבר די רדום

מה שכן אולי כדאי להכין אותו לפתיחת וריד למרות שיכול להיות שגם את זה עושים כבר אחרי הטישטוש. אם לא- אז כדאי לדרוש שישימו לו משחת אמלה שזה מאלחש את האזור.

בקיצור הכי חשוב שתכיני אותו לבדיקה של הרופא שידע לקראת מה הולכים ולמה.

אם לפני הניתוח צריך להיות בצום תכיני לו כל מני משחקים לבוקר כדי להסיח את דעתו. כמו בועות סבון וכד'.

בהצלחה.

שלדעתי לא צריך להכין הרבה מראש. הוא עוד קטן. אפשר יום יומיים קודם.

בינתיים כבר עשיתי לי רשימה של שאלות למזכירה שם (באורך הגלות..) כדי שיהיה לי מושג מה הולך לקרות..

ב. בהיות שהוא אמור להיות מורדם, אז בעצם אין ענין שידע על "ניתוח" ושום דבר משמעותי מעבר למה שהוא עתיד לראות/לחוש.

ג. הרדמה לא אמורה להכאיב בשום שלב. אם זו מסיכה, תוך רגע הוא כבר "בחלומות". אם מחט, אז שמים קודם חומר אילחוש, וכך צריך לבקש. אם את תעמדי בצד השני, הוא לא יראה את זה בכלל.

ד. אז בעצם, אם היה מדובר רק בניתוח, היה אפשר לומר לו שצריך לעשות לו איזה משהו קטן לא כואב כדי שלא יהיו לו כאבים בבטן, ושהוא לא ירגיש כלום. הרופא יגע קצת בבטן וזהו. אתה אפילו תישן קצת בינתיים (אם אמור ללבוש בגד של בי"ח, להוסיף שיתנו פיז'מה מצחיקה של בית חולים).

ה. ה"בעיה" זה דווקא הביקור המקדים.. בדרך כלל, יש להם איזו "גישה" לענין. אפשר לומר שם, שמה שאפשר לדחות לזמן שהוא כבר מורדם - עדיף..

כעיקרון, כמה שההורים לוקחים יותר בשלוה וב"אגביות" וענייניות וביחס נעים, כך גם הילד קולט.

לגבי ביה"ח, מניין לילד מה זה "בית חולים". תראו לו דברים מענינים במקום. גם בחדר ניתוח, אפשר להראות איזה מנורות מענינות יש וכו'. "תשכב לרגע, נספור ביחד עד 10 וגמרנו"..  (ב8 יירדם..)

כבר ראיתי ילדים קטנים שעוברים תפירה בראש, הרדמה מקומית, ובגלל שלוה של ההורים, אמון של הילדים, ושיחה נינוחה תוך כדי, לא היתה בהלה ולא ציוץ..  כאילו משוחחים על כוס שוקו...

כשמתעורר, להתכונן להרגשה לא נעימה ובכיונים.

הרבה חום ועל הידיים. עובר תוך זמן מה..

יש הבדל בין ניתוח כילה לבין בקע בטבור.

בטבור זה הרבה יותר פשוט. (לדוג'- באותו היום כבר משתחררים הביתה.)

את הבת שלנו  ניתח ד"ר בוריס אורקין שהכרנו אותו כי היה הכירוג במרפאה שלנו, מאז הוא כבר הפסיק לעבוד שם, אבל המשיך איתנו בבי"ח קפלן ועכשיו הוא במעייני הישועה.

הוא היה בסדר גמור, והשרה עלינו (ועל הילדה) בטחון.

בזמנו כשבררנו על הניתוח- בקע בטבור- הרופאים עשו פרצוף שזה ניתוח קל ולא משהו מסובך שצריך לבחון בדקדקנות מי המנתח.

לפשט את הדברים -לרמה של בן שנתיים . חשוב שיבין שאתם אוהבים אותו , שאולי זה לא נעים , אבל זה לטובתו . 

הילדה שלי עברה איזשהו טיפול מתמשך , אבל זה היה לפני גיל שנה .כך שלא היו נדרשים הסברים. חיבקתי הרבה , לפעמים בכיתי קצת איתה . אמרו לי שצריך להיות חזקים ולשדר לילד , שאת יודעת מה את עושה , ומה הולך לקרות, למרות שבגילאים מוקדמים לפחות , אין מה להסביר . בכל זאת , למרות שהיתה בת כמה חודשים , דיברתי איתה מהלב . הבטחתי שהכל יהיה בסדר . אני זוכרת שהבטחתי לקנות לה אופנים אדומים (לילדה בת כמה חודשים...) שהיא תהיה בריאה וכל מני דברים כאלו . אז נראה לי שזה טוב לדבר מהלב . 

בהצלחה!

כאשר עבדתי בבית חולים במחלקת ילדים, הרבה מהילדים שם היו לפני/ אחרי ניתוח. וההכנה שלהם לניתוח הייתה לא פעם ע"י צוות מקצועי (פסיכולוגית רפואית, מרפאה בחיות או במוזיקה..) היו מקרים שהליצנים הרפואיים של בית החולים (במידה והילד נרגע מהם) הכינו את הילד לניתוח או אפילו נכנסו איתו לחדר הניתוח לפני ההרדמה. 

הייתי מציעה לך אולי אם כל הדברים לעיל לא רלוונטים, לקחת בובה/ דובי ולהסביר לילד ע"י כך במילים פשוטות (ותקריני לו רוגע, ושאת שומרת עליו וכך גם הרופאים וכו..) שהדובי חולה וצריך לרפא אותו ושילטף אותו, (אפשר ממש להסביר על הדובי את התהליך הפשוט של הניתוח: שיכניסו אותו לחדר עם בגד מיוחד ויהיו אנשים עם בגדים ירוקים שאוהבים אותו ורוצים לרפא אותו וכו....) וככה כיד הדימיון הטובה. ואח"כ תגידי לו שמה שעושים לדובי צריך לעשות גם לו. ואיזה כיף שאמא ואבא שומרים עליו. 

אני מבינה שמדובר בילד בן שנתיים וחצי וזה נשמע מטופש לספר לו סיפורים על דובי וכו.. אבל באמת מניסיון הילדים מבינים וזה יכול להרגיע אותם ולעזור להם (כמובן כאשר מדברים בשפה שלהם ולא מידי גבוה..). 

רפואה שלימה!

הוא גם ככה לא ממש מבין, הכי חשוב לפנק במתנות

בכורי עבר ניתוח כזה.

הוא היה בהחלט מודע לעניין אך היה גדול יותר - קרוב ל6.

איני יודעת היכן תעברו את הטיפול, אך אצלו - נתנו לו לפני כן, עוד כשהיינו איתו בחדר, חומר כלשהו להרגעה והוא נהיה רגוע ומנומנם. המשכתי לקרא לו סיפור שהיינו באמצעו עד שהגיע הזמן ללכת לחדר ניתוח.

ליוויתי אותו עד החדר. שם נתנו לו את ההרדמה העמוקה יותר לצורך הניתוח וכך הוא לא התנגד או נבהל. זה עבר ממש ברוגע.

(עברנו לפני כן טיפול כלשהו עם בן אחר, והוא באמת ברח מחדר הניתוח, עם הבגד והכל, למסדרון... חמוד כזה - היינו צריכים ממש לשכנע ולהתאמץ להשכיבו במיטה. ב"ה הרופא והמרדים היו נפלאים וסבלנים. אבל ראיתי בדיעבד כמה קל יותר זה היה עם ההרגעה המקדימה)

כפי שכתבו לך, גם אצלו ההתעוררות וההתאוששות היו סבירות מאד, תודה להשם.

בנוסף, יש לפעמים במקומות ייעודיים לילדים חדר משחקים לזמן ההמתנות, ולעיתים גם ליצן\נית רפואיים.

אל תהיי לחוצה מידי. תהיו איתו, ויהיה בעז"ה בסדר.

איחולי לבריאות ולרופ"ש!

עם הרדמה כללית - אמרנו לו רק יום לפני שהוא עובר מחר בדיקה (ניתוח) לא כואב בזמן שהוא ישן ואמא ואבא יחכו לידו כל הזמן עד שיתעורר.

אגב ההחלמה הייתה מדהימה וקלה - תוך כמה שעות אחרי הניתוח הוא חזר לתפקוד מלא.

תבקשי שירדימו אותו עם מסכה ואז הוא בכלל לא יודע על כל מה שהולך בחדר ניתוח.

ואם אפשר שיהיה כמה שיותר מוקדם בבוקר כדי שלא ירגיש את הצום והמתח של הלפני...

תקנו לו מראש מתנות ופינוקים ותתכונני להרבה צומי שהוא ירצה אח"כ- אם אפשר שהמשפחה תבוא לעזור 

להצחיק אותו ולהסב את תשומת ליבו כי זה יכול להיות מעיק הבכיונים אחרי.

ועוד טיפ מנסיוני- אולי זה ברור אבל כדאי ששני ההורים יהיו ביום של הניתוח (אם בעלך לא יכול אז סבא או סבתא או דודה)

שיהיה עוד מבוגר כי זה יום מפרך וצריך עזרה ביום הזה עם ילדים קטנים שאי אפשר לזוז מהם.

ותדאגי לארגן מראש אוכל מזין ומגוון לך ולילד.

רפואה שלמה!

כדאי לפני שנכנסים לומר, שאחרי שגומרים הולכים לקנות, נניח אוטו שהוא בוחר.. משהו שאוהב. לומר בנחת, לא שיחוש שיש "סיבה מדאיגה"...  ואז תשומת הלב מופנית לחכות שיגיע כבר "אחרֵי"..  וגם שווה את המחיר..

הילד בטח עוד לא מבין איזו מהומה היתה סביבו....

תשאלו את האורטופד. גם הבת שלי הייתה צריכה ולאורטופד הייתה שקית עם נעליים שאנשים שסיימו טיפול השאירו אצלו אז הוא בחר משם נעל בגודל המתאים וכשסיימנו החזרנו לו אותה. נראה לי רעיון נחמד...

האורטופד שלנו היה בסורוקה (היינו בכללית)

בהצלחה!

יש מאות סוגים

נראה לי שהוא לא מביא את כל הנתונים.

חוץ מזה שבימבה ג'וק הכי זול שם ב93. זה בוודאות יכול לעלות הרבה פחות.

זאת של ה40 היתה הרבה יותר טובה...

חיפשתי באינטרנט (גם לא בזאפ), וראיתי הכי זול באיזור 80...

אין לי זמן להתרוצץ בין חנויות, ובחנות לידנו יש בערך ב90.

איך הוא מתנהג כשאת לא נמצאת?

גם בגן הוא לא מעז לעשות דברים עם כולם מחשש שהוא יתבלבל או יפול או כל דבר כזה... לא ספורט ולא משחקים משותפים ואפילו לא ברכת המזון, כדי שלא ישמעו אותו אם הוא יתבלבל (ובבית הוא מברך ברכת המזון מההתחלה ועד הסוף ואומר כל מילה במדויק... החשש שלו לא נובע אפילו מתוך שהוא באמת חלש בזה, אלא רק כי הוא מפחד מאיך שהוא/אחרים יתפסו אותו ברגע שיכשל).

הגננת מנסה בכל דרך... ניסתה להתעלם, ניסתה לשדל, ניסתה בעדינות.. ניסתה קצת בכח.. כלום לא עובד...

למשל בברכת המזון היא נשארת בגן אחרי האוכל ומי שלא ידע לברך יושב לברך איתה שוב, ועם שאר הילדים שלא בירכו... אז הבן שלי לא מברך גם אז... אז הוא מפספס את החצר... וזה מצער אותו נורא!! היו כמה ימים שהוא לא רצה ללכת לגן עד שהוא סיפר לי שזו הסיבה.... אז דיברתי עם הגננת, הסברתי לה שגם זה נובע מאותה סיבה שהוא לא משתתף בספורט וכו'.. ושזו לא הדרך, כי הוא יהיה מוכן לפספס את החצר כל יום, ויבכה אח"כ בבית - ועדיין זה א יגרום לו לברך מול כולם....... 

אז למחרת הוא בירך רק עם השפתיים (מעצמו הוא החליט), וכך יצאה פשרה... הוא יוצא לחצר...

אבל הבעיה לא נפתרה

1- שמישהו בכל זאת מציק לו וצוחק עליו

2. שדרישות ממנו מוגזמות אולי בגן אולי בבית

3. הוא רוצה צומי בצורה כזאת ופה זה גם מתחלק לשתי אפשרויות

א. הוא לא מקבל מספיק 

ב. הוא רגיל ליותר מדי צומי 

ואם לא מצליחים לאה קרה כלום.

לפעמים אני בכונה עושה דבר שאני מפסידה למשל במשחק הכיסאות אני משחקת איתם ומפסידה בכוונה וחוזרת למקום שמחה ומאושרת וזה ממש עובד.

בנוסף ילד כזה לתת לו הרבה שליחויות לך תביא לי את התוף בבקשה- איזה כיף שאתה עוזר לי בלעדך לא היתי מסתדרת... זה נותן להם תעצומות ומנסיון זה מאוד משחרר ופותח.

שיהיה בהצלחה.

נב: מה עם טיפול רגשי?? בבעלי חיים למשל? תשלחי איתו מהבית ספר משחק ממתק שיחלק מדי פעם לכולם. שהגננת תקרה מהספר שלו סיפור לכולם??

אני יודעת שללכת לבריכה זה גם מאוד מעצים ביטחון אישי. בפרט שהולכים עם אחד ההורים- כך שמעתי מאשה בעלת תארים בחינוך וטיפול רגשי.

אני רווק ואין לי ילדים ואין לי חלילה כוונה לשפוט אותך או בעלך.

לפי מה שאת מספרת לילד יש יכולות טובות והשאלה מה מונע אותו להביא את היכולות לידי ביטוי. אולי פחד מכישלון? אולי התחושה שצריך להצליח בכל מצב? אולי כמו שכתבת פרפקציוניסט? אני לדוגמא לוקח את האחיינים שלי לטיול\סיבוב\גן והם עם אופניים אני כולי רועד מפחד שחלילה לא יפלו ובמידה מסוימת אני רואה שזה משדר אליהם (או שחוצים כביש. כמו שאחיינית שלי אמרה לי "אתה לא נחמד בכביש")

איך שאומרים אדם קרוב אצל עצמו וההמלצה שלו נותנת לך נקודת פתיחה טובה.

לא יודע אם עזרתי אבל התחושות של הילד שלך מוכרות לי באופן אישי אז מזדהה איתו 

ראשית, אני מסכימה מאוד עם האינטואיציה שלך שלא ללחוץ עליו - גם אם הוא רומז בכיוון.

אני זוכרת את עצמי בתור ילדה שמיניתי אחת החברות שלי שתהיה "שוטרת" ותכריח אותי לעשות משהו שלא הסתדרתי איתו. היא סבלה מזה, ולי זה לגמרי לא הועיל. זו הייתה מחשבה ילדותית כזאת, שאם יכריחו אותי הקושי הפנימי ייפתר. כמבוגרות אנחנו יודעות שקושי לא פותרים על ידי לחץ.

אני תוהה אם הניסיון לשלב אותו בפעילות בחברת הרבה ילדים הוא לא מדרגה גבוהה מדי. אולי יש צורך בכמה שלבי ביניים קודם?

כשהוא רק אתכם - הוא מעז לעשות דברים?

וכשגם סבא וסבתא נמצאים? או חבר?

אפשר לעבוד על להגדיל את מעגלי ההעזה שלו לאט לאט, בהדרגתיות - לפחות כמה חודשים שירגיש לגמרי בנוח בכל מעגל לפני שעוברים למעגל הבא. מה דעתך?

דבר נוסף, הרבה פעמים רואים שהורים מקדישים את תשומת הלב להתמודד עם בעיה פנימית שלהם, אפילו כזאת שלגמרי לא קשורה לילדים - ואיכשהו במקביל רואים שיפור גם בהתמודדויות של הילדים. הם מושפעים בדרכים נסתרות.

כתבת שגם את מתמודדת עם בעיה דומה. אולי זה הזמן לעשות צעד קדימה? כתבת שסיגלת לך דרכים להתגבר - אולי תוכלי עכשיו גם למצוא את הדרך להשלמה פנימית, שתמוסס את הקושי? אני מאמינה שזה אפשרי.

בשינויים פנימיים כאלה, עזרו לי מאוד מאמרים של מאמנת אישית בשם עירית לוי. אם מעניין אותך - גגלי ותראי ישועות

רוב ברכה ונחת מהילדון המקסים שלך.

לגבי הניסיון לשלב אותו - זה דווקא חוג ממש קטן - 6 ילדים בסך הכל. תרגילים שהוא מאוד אוהב, ומדריך עם גישה מקסימה לילדים. בבית יש לו ביטחון ב"ה, גם עם סבא וסבתא ודודים.. אני חושבת שהבעיה מתחילה כשמדובר בילדים בגילו, שמסוגלים פחות או יותר לאותם דברים והוא מפחד לצאת "פחות" מהם.. באחד על אחד יש לו ביטחון... חברים מאוד אוהבים אותו והוא לא מתבייש מהם ברמת המשחק... כשמדובר בהישגיות הוא נרתע...

אני זוכרת לדוגמא, שכשהייתי בבית ספר יסודי קיבלנו גלגיליות חדשות לשיעור ספורט, ואני ממש זוכרת את עצמי יושבת ומסתכלת בעיניים כלות על כל הבנות שמתגלגלות להן בגלגיליות בחופשיות... אבל אני בשום אופן לא הסכמתי לנסות - כי פשוט פחדתי שלא אצליח......... ישבתי שם והשתוקקתי לנסות, אני זוכרת את זה עד היום... את הרצון ההוא שהיה לי וכבשתי אותו. פשוט לא העזתי. ממש אותו הדבר. ואני כל כך לא רוצה שזה יקרה לו....

וכן, אני עד היום מתגברת על זה... עברתי כברת דרך ארוכה מאוד, אני רחוקה מהמקום ההוא שהייתי בו.. ועדיין יש לי הרבה על מה לעבוד.. עובדת על זה בלי הפסקה.... אז יותר מזה אני לא יכולה לעשות מהבחינה הזאת אבל בהחלט אסתכל על המאמרים שהצעת.. תודה רבה!

אין לי הרבה זמן לפרט עכשיו אבל אולי כדאי להמציא משחקים "מצחיקים" שבהם דווקא צריך להכשל . כלומר מי שמפסיד הוא המנצח . ואז המתח שלו ירד .  גם אפשר לשתף את הגננת בבעיה ובמשחק . משחקים שבהם כולם מנסים להכשל וכולם צוחקים מזה .

הילד ששמו בתמונה (בעמוד של הפורומים, שמפרסמים שרשורים) באמת דומה לו.. 

קראתי את כל התגובות/עצות. אני לא פסיכולוג או פסיכיאטר אבל נראה לי שהבעיה כאן מאוד חריפה וכדאי להתיעץ עם איש מקצוע. [גם כשיש בעיה, תלוי במידת החריפות שלה. אם המצב לא כל כך קשה, אולי ההורים, המורים והאדם עצמו יכולים להתמודד בעצמם. כאן הבעיה חריפה מכדי להתמודד לבד.] בדרך כלל, אני נגד טיפול תרופתי, אבל כאן יש לי חשש שהבעיה היא אובססיב/קומפלסיב. לזה יש תרופה שמקבלים דרך הפה וזה עובד יופי. בכל מקרה, שיהיה בהצלחה גם לך גם לבנך שהוא ממש ממש מקסים ומדהים ! גם את נשמעת אמא נהדרת.

לדעתי נשמע ממך שאת פועלת בכל הדרכים הנכונות ומבינה מאוד למצב ולליבו של הילד. ולכן אני חושבת שאם למרות זאת, אין עדיין שינוי או התקדמות, כדאי להתייעץ עם פסיכולוג/פסיכולוגית ילדים. (לעיתים אפשר לעשות זאת גם דרך הפסיכולוגית של הגן). אפילו פגישה אחת או שתיים. הבנתי שבכל מקרה בגיל הזה ההורים מטפלים (הפסיכולוגית נפגשת עם ההורים ולא עם הילד). אלא שההורים מקבלים הדרכה מהפסיכולוגית כיצד לפעול. לפעמים יש לה רעיונות מקוריים שלא חשבנו עליהם איך לעזור לילד. אני ממש ממליצה לך כי זה יכול לעשות ממש פלאים . (דרך אגב, אני לא פסיכולוגית אבל ישלי גם איזו בעיה עם הבת שלי בת 3 שמאוד מאוד ביישנית ואני גם בדרך להתייעצות..). חבל לגרום לילד כזו עוגמת נפש הוא בטח מאוד מתוסכל מהמצב. אם היה רק הענין של להפסיד בכבוד, זה קשה להרבה ילדים, אבל זה שהוא מונע מעצמו פעילויות שהוא אוהב, זה כבר מעיד שיש בעיה יותר עמוקה שמצריכה טיפול. זוהי דעתי בכל אופן בהצלחה ממש!!

אני בדיוק התחלתי ללמוד הוראה ואחד השיעורים זה פסיכולוגית CBT(לא טיפול בשורש הבעיה אלא טיפול מעכשיו והלאה..) שזה יכול להיות 2-3 פגישות ולדעתי כך תטפלי בבעיה שלך וכף זה גם יעבור אוטומטית לבן שלך...בהצלחה

אולי תנסי להראות לילד שלך מקומות שבהם את לא מושלמת, מול אחרים (חברות שלך, כך שתהיה הקבלה טובה), ותראי לו איך את מקבלת את המקומות האלו בשמחה, באהבה, ברוגע. אם זה עוזר- לחזור על זה שוב ושוב, שהוא יטמיע בתוכו את ההרגשה שמותר לטעות ולהיות מובך, והכל בסדר. העולם לא נהרס מזה

וגם בהתהוות כתבה עצות טובות

והבן שלך מקסים (: (והוא עוד לא בן חמש, נכון? הבכורה שלי חגגה חמש אתמול והוא קצת יותר קטן ממנה, אאל"ט).

אולי נגיד בבית, כשהוא מרגיש בנוח.. לשחק איזשהו משחק או לתת לו לעשות איזשהיא התעמלות כמו שהוא עושה,

אבל דווקא מי שמפסיד במשחק מקבל מחיאות כפיים ותשואות, כדי להראות שזה בסדר? או דווקא כשהוא לא מצליח או נופל- לקבל מחיאות כפיים?

ואז להמשיך ככה בחוג- אם הוא יסכים להשתתף- דווקא כשהוא לא מצליח לתת את המחיאות כפיים?

נשמע ילד מתוק.. הלוואי ויצליח לשחרר את הדבר הזה..

אגב, הייתי מנסה אולי משהו ברפואה אלטרנטיבית- דיקור סיני או אולי הומיאופתיה.. אני לא מבינה בזה יותר מדי אבל יש לזה היום תמיכה של קופות החולים. את מגיעה לרופא שמייעץ מה יכול לעזור מבין הטיפולים השונים..

לדעתי שווה לנסות, אולי זה יוכל לפתוח לו איזה דלת..

בהצלחה!

בתור אחת פרפקציוניסטית שהיום מטופלת במוח אחד. זה מאד עוזר..

שווה לנסות!

ב"ה

ראיתי את השרשור הזה הראשי אז קפצתי לראות

יש את הסרטון של ריצרד לבוי - כשהאסימונים נגמרים,

מומלץ בחום!!

בתור גננת מתחילה, נשמע לי הכי טוב, לשאול חברה פסיכולוגית, עם תיאור המקרה "האם לדעתך יש פה בעיה חריגה?". היא תוכל לענות תשובה חברית ומהירה.

את יכולה לבקש מהגננת להתייעץ לגביו עם פסיכולוגית הגן. (יש מקצוע כזה. בדר"כ למספר מכובד של גנים ממנים פסיכולוגית אחת. עוד לא פגשתי אותן. אני לא בטוחה מה נכלל בתחום העבודה שלהן. נשמע שהמקרה הזה יכול להכלל בכך. אם כי היא, כפי הידוע לי, לא מעניקה שיעורים מקדמים לילדי הגן. יותר עוסקת באיבחון ראשוני, לבקשת הגננת. שמעתי על מקרים שונים מזה שמופנים לפסיכולוגית הגן. יכול להיות שכאבחון ראשוני של לא/בעיה, מומלץ לבקש ממנה לצפות).

                                                                                                                                                                   עדיף לנסות להפחית מוצרי חלב ומתוקים.                                                                                                                  

פעם פעמיים ותראי אם זה עזר לה

לא להשתמש יותר מידי

כשהוא רוצה ללכת גם בחוץ וקר או שיש זכוכיות, אבנים... נעליים זה בשביל לשמור על הרגל. מבחינת התפתחות ההליכה - יותר בריא בלעדיהן. גם אחרי שקונים נעליים, בבית תמיד לחלוץ.

שההליכה ממש יציבה.

וצריך להתאים למידה של הילד- לא גדול יותר ולא קטן יותר.

נעל גדולה ממידת הרגל יכולה לגרום להליכה לא טובה וחבל.

ולא מידה גדולה יותר

בדקי, אם יש מרווח של אצבע מהאגודל של התינוק, זה בסדר בד"כ.

לא להסתמך על המוכרת החביבה שנעל בדיוק מתאימה, אלא לראות אם לילד נעים איתם.

לנסות יותר מנעל אחת, כדי לבדוק אם יש לו העדפה.

תמיד למדוד את שתי הנעליים, כדי שהילד ילך באופן מאוזן ומיטבי.

לודא שהליכתו בנעל יציבה, הקרסוליים לא נוטות פנימה או החוצה.

חשוב מאוד שהסוליה תהיה גמישה, שניתן כביכול לקפל את הנעל (אצבעות אל פתח הנעל).  לא חלילה שהנעל בלויה ולא יציבה, אלא שהנעל ילך עם צעדי הילד, ולא שהרגל של הילד יוכנס לסד המכונה נעל.

נעל רכה ונעימה, שמגינה על הרגליים של הילד במידת הצורך, ולא יותר מדי.  הוא איננו זקוק, בדרך כלל, לנעל הרים.

וכמו שכבר אמרו - רק להליכה בחוץ, הנעל נועדה להגן על הרגל של הילד.  הילד אמור ללכת יציב בלעדיהם.

יש חנויות מוכרות וידועות שהמכורים יודעים להתאים נעליים לילדים באופן מקצועי.  עדיף אליהן.

לשים לב שאם הילד מתחיל להתלונן על הנעל שיש לו, כנראה הרגל גדלה והנעל כבר לא גדולה מספיק, וצריך נעל חדשה

רגליים של ילדים יכולות לגדול "מהיום למחר", חשוב לשים לב.

עוד דבר מאוד חשוב - לנעליים יש אורך, נכון אבל חשוב מאוד לשים לב שיש להן גם רוחב!!!

יש אנשים וגם פעוטות עם רגל רחבה.  אם נכריח את הרגל להכנס לנעל צרה מדי, אצבעות הרגל יעלו אחת על השניה, בסופו של דבר, ולכל אורך הדרך יהיה ליד כואב וגם לא בריא לרגל.

בהצלחה!

אני ממש ממש ממליצה בחום על חברת פאפיה. הנעליים שלהם איכותיות, יפות, מבחר צבעים ודוגמאות, ומחזיקות מעמד הרבה זמן גם לילד הבא. אנחנו אישית קונים הרבה מחברת פאפיה וזה מוכיח את עצמו מאוד. ממש ממש כדי.

כמובן שיש  עוד חברות לא פחות מוצלחות שכדי לקנות.

אבל אני ממליצה במיוחד לצעד ראשון ולכל הגילאים: פאפיה!!!

הבנתי שההמלצה היא להתחיל חודש אחרי שהילד הולך, בחורף זה קצת יותר בעייתי אז אולי אפשר לקצר, למרות שגרביים עבות זה סבבה..

בקשר לסוג אני הבנתי שמה שמומלץ (ויקר) זה פפאיה או אלפנטן לצעד ראשון\שני

לאלפנטן פחות התחברתי, הילדים שלי עם פפאיה. שתי הפירמות בכלל לא זולות- סביבות ה-250 ש"ח לזוג, אבל יש חנויות עודפים..

שלום בתור אמא ותיקה נעליים קונים רק שהתינוק הולך ממש יציב וטוב ונעליים קונים הכי פשוטות שיחזיקו את הרגל ולא יקר בבית ללכת עם גרביים נגד החלקה או יחף בהצלחה

לדעתי קודם נסו לבדוק רבדים אחרים בדיקת רמת הסוכר בדם

וכן בדיקת שתן

אם זה לא תקין , צריך לבדוק למה.

ואם זה תקין, אז הוא פשוט צמא, יש ילדים ואנשים צמאים במיוחד. למה לא לתת לו לשתות?

כמובן שהוא צריך לשתות מים.

מצד שני, הוא עדיין תינוק, מן הסתם יש לו תקופות שהוא מצמיח שיניים וחווה ירידה בתאבון. תינוק שלא אוכל מספיק מוצקים במשך היום בגלל שלא הרגיש טוב, ירצה להשלים עם הנקה או מטרנה.

אם הוא לא אוכל טוב בגלל תוספת הבקבוקים, אפשר להמשיך למהול את המטרנה ביותר ויותר מים בכל פעם, עד שתהיה דלילה ולא תשביע.

צריך לשתות באמת יותר מדי, אני לא בטוחה שהוא מגיע לזה

גם הבן שלי שותה הרבה (מים) ואין עם זה בעיה, להפך..

בדגש על כמה שהוא רוצה. לבדוק אינסיפידוס . לא לפחד , בתכל'ס זה שום דבר , אבל אכן תינוקות כאלו צריכים הרבה מים . 

תבררו אם יש בעיה רפואית.

אכן יותר מידי נוזלים לא בריא לאף אחד.

אפשר להפחית כמויות של מטרנה - לדלל שיהיה פחות טעים.

וגם להפחית את כמויות המים בבקבוק. אבל בהדרגה.  כל כמה ימים להוריד עוד קצת.

נראה לי שהייתי מחליטה איזה בקבוק מהארבעה הוא בשעה הכי לא נוחה, ומתחילה ממנו.

חשובה מאוד ההדרגתיות, כי הוא רגיל לזה.  (במקום 180, שימי 170 וכך כל כמה ימים תורידי עוד קצת, עד שהגוף שלו יתרגל לכמויות המצומצמות).

אפשר גם להרגיל אותו שהבקבוק במיטה והוא שותה לבד בלעדיכם.  (אני לא אוהבת, מפחדת מחנק).

הבת שלי עד גיל שנתיים לא ישנה לילה רצוף כי היתה כמה לשתות בקבוק מים.  העברתי לכוס גם בלילה, והיא התחילה לישון.

בהצלחה.

שמאפיינת שתייה מרובה כמו סכרת, בדיקות דם מקיפות וכו'.....

אנחנו מביאים לו מטרנה מדוללת- כפית על 180. 

אני תמיד מנסה רק מים עד שהוא בוכה כי זה 'לא טעים' לו.. ובסוף כדי שירגע אני מוסיפה לו כפית או קצת פחות מטרנה. סוג של מים בטעמים... (במשך היום הוא מעדיף דווקא מים,  השבוע פעם ראשונה שהוא הסכים לשתות קצת תה).

אני שואלת עכשיו כי פתאום זה נראה לי מתחיל להיות כבר יותר מידי.. אציין כי כשאנו בנסיעה או בדרכים הוא נרדם בעגלה בלי שום דבר.

תודה על העצות. ננסה אכן לבדוק יותר- למרות שפעמיים היינו אצל הרופאה ושאלתי אבל היא פתרה אותנו לשלום בלי שום בדיקה מעבר (אמרה שזה הרגל שצריך לגמול אותו מזה).

ניסיתי חלב, הוא לא רוצה.

תה הוא הסכים לשתות השבוע אבל אני ממתיקה את זה בקצת סילאן,

אני מפחדת שיהיה לו בעיות בשיניים אם הוא יתרגל עכשיו לישון עם משקה מתוק..

אולי הוא רעב בלילה, וצריך לאכול בערב / במשך כל היום  יותר ממה שהוא אוכל? המשקל תקין? 

בהצלחה (כמובן זו רק אפשרות אחת, ולא בטוח שיותר מתאימה לכם מכל שאר האפשרויות שהועלו כאן)

נשמע מעניין מה שאת אומרת.

הוא לא אוכל כמעט כלום... העניין הוא שהוא נראה טוב- גבוה לגילו, בריא כזה- לא רזה אבל גם לא שמן.

מטריד אותי הדבר הזה וגם על זה שאלתי את הרופאה אבל היא אמרה שהוא נראה טוב אז אין מה לדאוג. (רק לדאוג שמתי שהוא כן אוכל אז שיהיה יחסית מזין ולא 'שטויות'. אני מקפידה על כך אך עדיין די קשה למצוא כזה אוכל...)

נבדוק..

התחלנו לעשות לו תזונה בריאה בעקבות בעיה באסטמה בגיל 9 חודשים, וחלק מזה היה הפחתה משמעותית בכמויות האוכל. איך שהתחלנו, הילד לא הפסיק לשתות. הוא לא יודע לבקש אוכל אבל הוא שתה בכמויות של החלפת טיטול כל שעתיים! עד היום כשהוא לא אוכל מספיק הוא שותה כדי להרגיש תחושה של שובע.. הוא התרגל "להתפוצץ" מאוכל. זה הילד שלנו.. המטפלת הטבעית שלו שהיא מדהימה העלתה השערות של בעיות בריאותיות, אבל לא כל דבר מעיד על בעיה. התחושה שלי כאמא הייתה מתוך הכרות איתו, שהאוכל לא הספיק לו וזו הדרך שלו להתמודד עם הרעב. תנסי לחוש אותו בעקבות ההכרות שלך עם ההרגלים שלו.. ותנסי לתת לו יותר אוכל בעיקר לפני השינה רק בשביל לבדוק את האופציה. בהצלחה ולילות שקטים ורגועים!

אם את יכולה מנשא -תשתמשי בו לפחות בחלק מהזמן.

אם היא עלולה למעוד בלי השגחה צמודה, הייתי מארגנת לה לול באמצע הבית לחלק מהזמן - כשאת לא יכולה להיות צמודה אליה.

זה כנראה שלב זמני מאוד בעז"ה - היא תלמד לעמוד יציב ולא תצטרך השגחה צמודה, אבל בינתיים, אי אפשר שהיא תיפול על הראש כל כך הרבה. לא טוב.

רק לגבי ההערה של הקטנה בגלל צעקות.

גם אצלי הילדה בת החמש צועקת הרבה. ככה היא, יש לה רמקול בגרון באופן טבעי.

אין יותר מדי מה לעשות חוץ מלהסב את תשומת ליבה לענין, ואם היא צועקת להרחיק אותה. נראה לי שזה גם ענין של הצבת גבולות. עכשיו לא צועקים נקודה.

גם לי יש בת שלוש שמציקה בצורה מתעללת בקטנטונת בת חודשיים וחצי. זה לא בכוונה, אני בטוחה. זה מתוך אהבה וחוסר יכולת לווסת את העוצמה של הליטוף או המשיכה. ושוב- ללמד אותה, להרחיק אם זה עובר את גבול הטעם הטוב ולהזכיר לה שוב ושוב שרק העדינות. אל תדאגי, ילד שלישי מפתח חסינות מהר מאוד....עוד כמה חודשים היא תרביץ בחזרה ואז יסגרו כל החשבונות...

איך לעשות דברים בבית? או כשהיא ישנה או כשהיא במנשא או לתמרן כל הזמן. אין יותר מדי אפשרויות. לגייס לטובת התקופה הזאת את המתכונים המהירים והפשוטים ולשמוח שאלו הצרות שלנו

זמן לאחיות: יש דבר שנשמע מאוד פשוט אבל קשה ליישם אותו, ועם זאת הוא המפתח בעיני לפתרון של הרבה בעיות ולמניעה של בעיות חדשות: זמן אישי עם אבא, זמן אישי עם אמא לכל אחת. לכל אחת ביום ובשעה קבועים עד כמה שניתן.

זה קשה להכניס את זה ללו"ז, גם לי זה עדיין לא מסתדר אחרי הלידה ובינתיים רק בעלי לוקח אותם מדי פעם לזמנים אישיים. זה כ"כ חשוב. כ"כ חשוב שילדה תרגיש שעכשיו אבא או אמא רק שלה. אפילו אם זה חצי שעה או פחות- עצם העובדה ש100% של תשומת הלב מופנית אליה זה עושה הכל. אפשר לדבר, אפשר עם הגדולה ללמד אותה לרקום, או לשחק משחק או לספר סיפור, או לטייל בחוץ או לשוחח על מה שהיה בגן או להכין עוגיות ביחד- וכיד הדמיון הטובה.

ועוד רעיון לגבי הקדשת הזמן. נראה לי שהענין הוא לאו דווקא הזמן אלא תשומת הלב וההרגשה ש"אמא רואה אותי". ואת זה אפשר לתת להן די בקלות. מספיק שאת מתיישבת איתן ליד השולחן ומציירים ביחד ציור, או שתוך כדי שאת עושה משהו את פשוט מדברת איתן ואולי מסבירה להן מה את עושה, או כל דבר אחר שבו את בעצם נותנת להם את עצמך. גם לשתף אותם במה שאת עושה אפילו להגיד "מתוקה, תסתכלי בחלון ותגידי לי אם יש עננים. כן? יש? איזה צבע- לבן או אפור? אפור? זה סימן שעוד מעט ירד גשם, בואו תעזרו לי להכניס את הכביסה מהר מהר שלא תירטב". וכד'

כדאי גם לנצל שבתות שבהן את איתן הרבה- לראות יצירות מהגן, לדבר על דברים שלמדו, לשבת בנחת ולספר סיפור, לשחק משחק וכד', וגם- לשתף אותן: שיערכו את השולחן, שיביאו לך ירקות מהמקרר לסלט וכד'.

לגבי ההעלבויות- מן הסתם הן נובעות מסוג של קנאה ותחרות שיש ביניהן. מה שיש לה- גם אני רוצה. "למה היא"????השאלה הנצחית. לדעתי דרך האמצע היא הכי טובה- לגלות אמפטיה "אני רואה שגם את מאוד רוצה" אבל לא לתת להן לנהל אותך במובן הזה שכל פעם את צריכה לתת לשתיהן מה שהתכוונת לתת לאחת. כן הייתי מונעת מצבים כאלה ומראש קונה או מכינה דברים בזוגות (מה שקונים- בדר"כ לשתיהן) אבל לא הכל. לשאלה המנצחת "אבל למה לה יש???"  אני עונה לפעמים "את רוצה שכשהיא תהיה חולה גם את תהיי חולה? שכשיברח לה פיפי בלילה גם לך יברח? כל אחת היא ילדה בפני עצמה".  ודברים כמו שתארת עם הבגד- קביעת תורות יכול להיות כלי עזר. גם בדברים כמו מי יושבת ליד אמא בארוחת צהריים, מי מביאה טיטול לתינוקת, ושאר דברים כאלה.

צריך לזכור שלמרות שהן  הגדולות בעצם הן קטנות....וכך להתייחס אליהן, בלי לצפות שיבינו מעצמן או שיוותרו כל הזמן מעצמן.

היה שרשור דומה לפני זמן קצר.

מה שהיא לא תראה/תרגיש, אין טעם לומר.

כמו שאמרת: עושים הרדמה, כדי שתרגישי נעים. הרופא מתקן שם את הבעיה (אם תשאל "איך" - תגידי שהוא יודע איפהלגעת ולסדר את זה), וזהו.  אח"כ הולכים בדרך לקנות מתנה שאת אוהבת - וחוזרים הביתה.

אל תגידי חותכים, אל תחזרי על התופרים.  לא מלחיץ אותה שהיא לא מבינה "בדיוק". אם את תשדרי שלוה וביטחון, היא תסתפק במה שהסברת. בשבילה זה "בדיוק".

או אם יש שיחה עם המרדים לפני כן.

הם יוכלו לעשות לה שיחת הכנה וככה תדעי גם את מה להגיד ומה לא.

תחשבי על זה שאחרי הניתוח היא תראה את מקום החתך (החיצוני) וצריך להכין אותה לזה ולחבישה של המקום.

אולי להגיד יהיה לך "סימן" איפה שהרופא יטפל בך או משהו כזה...

אם תראה אח"כ, תגיד אח"כ.

מה שפחות מתח מראש, יותר טוב.

לא צריך לפרט מה יעשו בדיוק כשהיא תהיה בניתוח עצמו כמובן.

אבל להסביר מה היא תחווה ותראה אחרי נראה לי ממש בסיסי. (שתהיה לה חבישה וצינורות וכו' ושתשכב במיטה כמה זמן). זה ילדה בת 5 לא בת שנה וחצי.

לפי מה שראיתי בד"כ בבית החולים יש עובדת סוציאלית מיוחדת שעושה את זה עם בובות וכד'. כנראה כי הם חושבים שזה עוזר להתמודדות.

ילדה מפחדת. עוד יותר בגיל 5 מאשר שנה וחצי..

[גם לא נראה לי שאמורים להיות "צינורות"... ניתוח די פשוט. גם חבישה לא רואה מיד]

לאחר מעשה, אפשר להסביר באופן פשוט ורגוע. כאן הרופא טיפל כשישנת. יש פצע קטן מהטיפול, שיעבור עוד קצת זמן.

הבן שלי בן שנתיים וחצי, אז אולי זה קצת שונה..

אבל בהתחלה גם אני חשבתי שצריך לספר לו הכל

ואז- בעיקר בגלל תגובה של דן בפורום (תודה דן!) החלטתי שאולי באמת הוא לא צריך לדעת

עברנו על כל מה שיקרה עד ההרדמה: נלבש פיג'מה חמודה של דובונים, נשתה תרופה (לטשטוש), נשים מסיכה בטעם תות.. וזהו.

בדיעבד אני חושבת שעשינו את הדבר הכי נכון לילד.

יכול להיות שאני הייתי רגועה יותר אם הוא היה יודע מה עובר עליו כי הייתי מרגישה שיש לי "שותף".. אבל בשבילו זה היה הדבר הכי נכון
הוא עד עכשיו (זה היה ביום ראשון) לא מבין שהוא עבר ניתוח

הוא התעורר עם כאבים, קיבל משככי כאבים במשך יום וחצי וזהו ב"ה.

כשהוא שאל למה כואב לו אמרנו שיש לו פצע ושזה יעבור. כשהוא רואה את הפלסטר שיש לו ושואל מה זה אנחנו אומרים שזה פצע וזה תכף יעבור. הבאנו לו לבית חולים פלסטרים עם ציורים בשביל לשים על הפלסטר של הניתוח, שיהיה יותר ידידותי ומוכר.

עוד משהו..

בעלי עבר גם ניתוח בקע כילד (בגיל 6). הוא אומר שהדבר שהכי זכור לו זה הפאניקה שהיתה סביבו והפחד שזה יצר אצלו. לא הכאב..

כמסקנה מכך בודדנו את הפאניקה מהילד.

אנחנו יודעים על הניתוח הזה כבר דיי הרבה זמן אבל לא סיפרנו למשפחה שקבענו תאריך. את התמיכה שהייתי צריכה לקבל קיבלתי מבעלי ומהחברים בעבודה. לא רצינו שהילד ירגיש את הלחץ (ואמא שלי למשל לא יודעת להסתיר דברים כאלה היא דיי ספר פתוח..)

להורים שלי סיפרתי על הניתוח בערב שבת כשהניתוח היה ביום ראשון וביקשתי מהם לא לומר לילד כלום על זה.

הרבה מהשיחות ביני לבעלי בקשר לניתוח עשינו בטלפון כשכל אחד בדרך לעבודה שלו, ככה שהילד לא שומע (הוא כבר בגן..)

פשוט לבודד אותו מכל הלחצים.

ועוד משהו שעזר לי..

לדעת בבטחון מלא שאת עושה את ההכי טוב בשבילה. זה באמת מה שהיא צריכה ואת עושה את זה.

תהיו חזקים, בטוחים, רגועים.. שיעבור בקלות ובע"ה החלמה מהירה!

אם היא מצחצחת שיניים אחרי זה... ניחא. אבל אם זה נשאר על השיניים שלה כל הלילה... ה ישמור.

השיניים שלה בשלב הזה נורא-נורא פגיעות. חיצונית הן שלמות, אבל פנימית הן רופפות לגמרי.

אגב, היא אוכלת ארוחת ערב? אם ההנקה לא מספיקה מה שהכי כדאי זה להגדיל את הארוחה.

גם לא לתת לה בבקבוק. 

אולי להוסיף מוצקים במשך אחה"צ?

אם ההנקה לא מספיקה - סימן שהיא כבר זקוקה לאוכל רציני יותר מחלב.
 אז בשביל מה לתת חלב/פורמולה?

ממליצה להעשיר את המוצקים ובמקביל להשאיר את ההנקה כבונוס חיסוני וכו'.

ערב ושום דבר לא קרה...

טוב.

אני לא יודעת איך הבת של הפותחת שותה, אבל שתייה ממותקת בבקבוק זה הרסני, בשכיבה על אחת כמה וכמה.

בגיל חמש השיניים גם השיניים כבר בנויות הרבה יותר טוב ופחות פגיעות (אם כי עדיין רחוקות מלהיות שיניים של מבוגר).

ועדיין - ההמלצה הכללית היא להפחית סוכר כמה שאפשר. לאחרונה רופא שיניים נתן לי ממש נאום על כמה שסוכר זה רעל. קשה להתחמק מהרעל הזה כי הוא בערך בכל מאכל שאנחנו אוכלים, אבל מנה מרוכזת של סוכר כמו שוקולית - זה אף פעם לא אידיאלי. גם אם בגיל חמש פחות מזיק מבגיל שנה וחצי.

לא בחלב ולא בשוקולית. למה לתת לה סוכר לבן וקקאו לפני השינה? או בכלל? זה לא מזין או משביע בכלל.

יש עוד אפשרויות לארוחת ערב בגיל הזה, לא רק דייסה.

מרקים עם ירקות, עדשים וכד', פרוסת לחם עם ממרח, בטטות בתנור (יאמי יאמי..)., דייסות (לא קנויות) מומתקות בפרי מרוסק.

במקומך בכלל לא הייתי נכנסת לפינה הזאת של השוקו לפני השינה, אלא מרגילה כבר מעכשיו לאכול ארוחת ערב מזינה ומשביעה.

ושוקו זה לא אוכל, מקסימום יסתום לה את הבטן, אבל זה לא טוב לסתום לילד רעב את הבטן בנוזלים לא מזינים. ובכל מקרה- להתרגל לסוכר זה לא ממש בריא, בטח לא בגיל שנה.

תאכילי אותה בארוחת ערב יותר גדולה [היא כבר יכולה לאכול איתכם הכל בעצם]. ההנקה לפני השינה אמורה להיות סתם לפינוק בגיל הזה, לא תחליף לארוחה.

אוקיי, צודקת. תודה רבה

לגבי הגזים שווה לנסות למצוא טיפות כלשהן שיכולות לנסות לעזור לתינוק (יש הרבה סוגים שונים תנסי לשמוע ואולי לחפש בפורומים מה מומלץ ומה עוזר, הבת שלי לא השתמשה אז לא יכולה לעזור לך בזה).

חוץ מזה שאומרים שזה עובר סביב גיל שלשה חודשים, אז תתעודדי זה ממש אוטוטוטו.

לגבי החיוכים, רשמית מותר להתחיל לחייך עד גיל 10 שבועות ואם הוא כבר התחיל זה ימשיך ויתפתח לאורך זמן בעזרת ה' (חוץ מזה שיש תינוקות יותר חייכנים ויש פחות בדיוק כמו מבוגרים...)

ולגבי השכיבה על הבטן אז יש לי שתי עצות:

א. תעשי את זה ושבי איתו תשירי לו, תצחקי איתו, תראי לו משחקים והרבה פעמים זה עוזר למשוך את הזמן על הבטן. ברגע שהוא מתחיל להתעצבן תהפכי אותו וככה כל יום תמשכי דקה יותר ודקה יותר.

ב. תני לבעלך להיות איתו כשהוא על הבטן. יותר קל לאבא להיות הקשוח וע"י כך לעזור לילד.

דבר אחרון- אף פעם אבל אף פעם אל תשווי את הילד שלך לתינוקות אחרים. כל עוד הוא בטווח הנורמה הוא לא צריך להיות בטופ. כל עוד הוא מתקדם לאיטו זה בסדר. עוד כמה חודשים אם עדיין תרגישי שיש בעיה תפני לרופא ילדים שאת סומכת עליו שיגיד לך אם אכן יש בעיה.

תני לו את הזמן להתפתח ותעודדי אותו בלי להסתכל על תינוקות אחרים

בהצלחה רבה!

מה זה מלווה התפתחותי?

ממש לא הייתי נלחצת

הוא לא צריך להיות הרבה זמן ברצף על הבטן, שימי אותו כמה פעמים ביום

גם אם אחרי דקה או שתיים הוא בוכה, דקה ועוד דקה מצטרפות לזמן משמעותי

מה שלומך? איך ההתאוששות מהלידה?

אני מקווה שאת מוצאת לך זמנים לנוח לבד או עם התינוק, וליהנות ממנו. זה הכי חשוב!

נשמע שהנחיתה לעולם ההורות לא פשוטה - כאבי לב, כאבי בטן... קחו נשימה עמוקה. התחלה מאתגרת זימן לכם הקב"ה... בע"ה עוד תצמחו מהקשיים האלה, ביחד עם העולל, ותגיעו לתקופות קלות ופשוטות יותר. אני יודעת שמהשלב שאתם נמצאים זה נראה נצחי. זו אשליה אופטית

בעניין ההתפתחות אין לי הרבה מה לתרום, לא מבינה בזה, אבל נשמע לי שיש לך אינטואיציה חזקה מאוד שיש כאן צורך לבדוק. בעיניי חשוב מאוד (בחיים בכלל ובהורות בפרט) להאזין בתשומת לב למה שהאינטואיציה אומרת. את חשה שצריך עין מקצועית? פני לאיש מקצוע. בשביל זה הם קיימים.

לגבי חיזוק חגורת הכתפיים, אני מצטרפת בחום ל'סדר נשים' - הרבה פעמים ביום לדקה, שוות הרבה יותר מפעם ביום להרבה דקות - בעיקר אם הוא בוכה ולא משתף פעולה.

ההשכבה לישון על הבטן בהשגחה נשמעת לי מצוינת. כל הכבוד.

שימי לב שחוץ מ'על הבטן' ו'על הגב' יש עוד המון תנוחות אפשריות, ובכל אחת היתרונות שלה. למשל כשמחזיקים תינוק בתנוחה זקופה - זה קל לו יותר מעל הבטן, ומאמן אותו יותר מעל הגב. או אימון יותר מתקדם - על הבטן כשהחזה מורם על הברך שלך. זה ממש נהדר, ומאוד מעודד אותם לשתף פעולה. וכמובן שעל הבטן כשהוא שוכב על הברכיים שלך יהיה לו נעים יותר מעל הרצפה.

גם נשיאה במנשא פיזיולוגי טובה לחיזוק חגורת כתפיים.

בקיצור - יש המון דרכים, המון אפשרויות, הכול פתוח עוד לא מאוחר

ו--- התינוק של השכנים תמיד ירוק יותר. זה ידוע. הקושי הרגשי - לא נאשים אותך. אנושי לגמרי. אבל אם תעשי כאן סקר נראה לי שתגלי שלכל זוג הורים כאן יש ילד שכן שיותר טוב מהילד שלהם בא', ב' וג'. מה שמוצלח וטוב תמיד לוכד את עינינו המקנאות. את הקשיים אנחנו פחות רואים... באמת תופעה מוכרת וידועה.

רוב נחת ושמחה מהקטן.

ושוב - בין דאגה לדאגה אל תשכחי לשים אותו עלייך, ללטף, ליהנות ממנו שהוא כזה פשושון. שיהיה לך כיף ונעים ומתרפק איתו - זו המתנה הכי טובה שאת יכולה לתת לו (ולעצמך).

בניגוד לכל האחים שלו שהסכמו לישון על הבטן בלבד ולא היו שניה אחת על הגב...

הוא דווקא ישן על הגב כמו שאצלך עטוף בחיתול או שמיכה

ושנא להיות על הבטן.

גם בגיל חצי שנה ככה כשלמד להתהפך הוא היה מתהפך תוך שניה על הגב וזהו.

(די זרמתי איתו אבל כן אולי התחלתי טיפה לדאוג כי אחיינית שלנו קטנה ממנו בשלושה חודשים ועושה הכל בערך כמוהו אם לא יותר מהר...)

בקיצור היום הוא בן 10 חודשים ופתאום תוך חודש בערך הוא נתן ממש "קפיצה" והתחיל לשכב מלא על הבטן ולזוז ולנסות לזחול על הגחון. וממש פתאום מתגלגל וזוחל בכל מקום.

ממליצה לך להחזיק אותו הרבה בתנוחת "נמר על העץ" (כשהוא שוכב עם הבטן על הזרוע שלך עם הראש שלו לכיוון המרפק שלך). גם זה בערך כמו לשכב על הבטן וגם זה טוב לגזים.

גם מנשא בתנוחת בטן לבטן או עירסול זה טוב לשני הדברים. גם לגזים וגם להחזקת ראש.

ובאמת אם זה בטווח הנורמה לא כדאי סתם להיות בלחץ יותר מדי ולהנות ממנו איך שהוא עכשיו.

בקשר לדבר השני אין לי מושג.

דווקא הבת שלי ממש לא אהבה להיות על הגב, היא אפילו למדה קודם להתהפך מהגב לבטן, כנראה, הייתה לה מוטיבציה חזקה לכך, כי בדרך כלל קודם לומדים הפוך

יש סיפורים לכאן ולכאן, כמו שכבר כתבו לך.  יש לי בן דוד שלא התהפך גם בגיל 6 חדשים.  רופא הילדים בדק אותו ואמר שהוא פשוט חכם ומבין שבטן גב או גב בטן - מה זה משנה.  הוא לא יכול להתקדם מעבר לזה.  כשהיה מסוגל, פשוט קם והלך.  היום הוא מנתח בכיר , אחרי שבנערותו היה בנבחרת שחיה...

לגבי ריפלוקס, הרבה מחקר בימינו מראה שריפלוקס נגרם מרגישות למזון.  הרפואה הקונבנציונלית לא יודעת להתמודד עם רגישויות \ אלרגיות עד גיל שנה, וגם אז - רק להשתדל לאבחן, לא מעבר לכך.

הרפואה המשלימה (יש סוגים שונים) יודעת גם לאבחן וגם לטפל = להביא את התינוק למצב שלא יהיה רגיש.

אם אתם מסתדרים עם רפואה משלימה - כדאי מאוד לנסות (קרניו-סקראל, אייפק, ביקומ, ועוד).

אם את ממשיכה לדאוג - פנו למומחה גדול יותר.  קבלי המלצות על רופאים התפתחותיים או מטפלים\ות בתחום ההתפתחות, ושמעי מהם עצות ורעיונות - למה לשים לב.

האם את יכולה להחזיק אותו כשגופו מאונך, לא סמוך לאוכל, שאז אולי כואב לו יותר, ולשיר לו, לדבר איתו, לחייך אליו, ליצור קשר עין איתו ולראות, תרתי משמע, מה תגובתו.  לא רק פעם אחת, אלא לאורך כמה ימים.

האם  ניסיתם להעמיד אותו - אתם מחזיקים אותו חזק, אבל נותנים לכפות הרגליים להרגיש את המשטח הקשיח (שולחן?) מתחת לרגליו, ולעבוד על חיזוק השרירים.  יתכן שאם תראו שיפור פיזי כלשהו, יהיה לכם קל יותר להירגע בנושאים אחרים.  הצעתי לא הזויה, ככל ש"תעמידו" אותו יותר, שרירי הרגליים יתחזקו.  אפשר גם כשהוא שוכב על הגב ואתם לוחצים על כפות הרגליים כדי שהוא יתנגד \ יתן "קונטרא" ללחץ שלכם.

ריפלוקס זו תופעה ממש לא נעימה.  כואבת מאוד לקטנים האלה.  ככל שתמצאו למה הוא רגיש ותוכלו לטפל בנושא, כך ייקל לו.  ולכם.

בהצלחה!

חחחחח

שאלו יהיו בעייותייך...

אל תדאגי הכל מסתדר בסוף והילד בסדר גמור. אם תיכנסו לסרטים באמת תחיו אותם.

לא לפחד לא לדאוג. באמת לכלילדיש קצת התפתחות משלו ואופי משלו..אל תשווי אף פעם.

יש גם הבדלים עצומים בהתפתחות בין ילד ראשון לשני וכו'...

שמעתי שיש כל מיני ארגונים וגמ"חים שאפשר להשיג שם חלב אם שאוב. אולי תנסי לתת לפחות פעם ביום, ולראות אם יש הבדל.

לגבי הרמת ראש - האמת שזה לא קל לשכב על הבטן ולהחזיק ראש וחזה מורמים ללא עזרה של ידיים לאורך זמן. אני באופן אישי לא מצליחה לעשות זאת להרבה זמן בלי לשים יד מתחת לסנתר. והרי אצל תינוקות הראש גדול מאוד באופן יחסי...

לגבי החיוך - חשוב לזכור שהקטנים הם חקיינים מעולים, ולחייך להם המון המון, כדי לקבל את החיוך בחזרה... לפי הנסיון האישי שלי, הבכור/ה מתפתח/ת קצת יותר לאט מילדים הבאים, כי יותר קל להם ללמוד מהאחים הגדולים מאשר מההורים

פעם הכרתי מישהי שהיא עוסקת בליווי התפתחותי. שבת אחת היינו ביחד והיא התעסקה קצת עם התינוקת שלי. לא  בשל בעיות, אלא סתם בשביל הכיף. אז היא עשתה איתה כל מיני משחקים ותרגילים. כעיקרון, אלה היו דברים שכל אמא יכולה לעשות עם התינוק שלה, אבל אמהות בדרך כלל לא מכירות את כל התרגילים, אז אולי כדאי לך לעשות לפחות פגישה אן שתיים עם מישהי. בתור ההתחלה אפשר גם למצוא כמה דברים באינטרנט באתרים של מלוות התפחות

בהצלחה והרבה נחת!

א. את צודקת שאת רוצה לברר דברים.

במקום להלחץ הייתי מבקשת מרופא הילדים הפניה למכון להתפתחות הילד 

שיגידו לך אם יש בסיס לחששות שלך או לא.

לחיזוק חגורת הכתפיים:

בקשי מרופא הילדים שלך הפניה לפיזיוטרפיסטית.

התיעצי איתה אם ההתפתחות נורמאלית או לא

התיעצי לגבי שיטות מקצועיות יותר לחיזוק פיזי.

כשאת שמה את התינוק על הבטן נסי לשים אותו מול הטלויזיה.

או לתלות לו מובייל שנתלה על דופן המיטה - כמו ציפור שמניעה כנפיים וכו'

שיספק לו עניין.

שימי לו תמונות בשחור לבן מסביבו.

נ.ב

אם הילד שלך מתקדם ברצף,

אם טיפול פיזיוטרפי משפר את תיפקודו

אל תילחצי יותר מידי אם הילד מתקדם קצת יותר לאט.

מנסיון, בדור של היום, שמשכיבים תינוקות על הגב

(בניגוד לדור של לפני 20 שנה ומעלה)

תינוקות מתרגלים להתנגד לשכיבה על הבטן.

מחקרים חדשים מראים שהיום הרבה יותר תינוקות מתרגלים \

להחזיק את הראש על הצד בגלל השכיבה על הגב.

פיזיוטרפיסטית בשלב זה תוכל ללמד אותך איך למנוע את התופעה גם אם ילדך

מתפתח לגמרי בסדר ותחסוך לך צורך לחפש פיזיוטרפיסטית בעתיד.

המון הצלחה ובריאות

ללכת ליעוץ התפתחותי - זה ממש לא אסון.

אם תלכי - ויגידו לך שהכול בסדר, זה פשוט ירגיע אותך.

טיפולים פרא-רפואיים, הם לא אנטיביוטיקה. הם טיפולים טבעיים. אז למה לא?

אם המטפלת היא טובה ומקצועית, הטיפול יהיה חוויתי.

אז תעשי את זה בכיף. אבל באמת בכיף.

מזל טוב! והתאוששות קלה.

מציעה לך לפנות לעמותת "שלוה" בירושלים,

לתוכנית "אני ואימי" 02-6519555.

יש להם תוכנית התערבות פרא רפואית-

עושים לתינוק אבחון ובודקים אם יש צורך בהתערבות.

אם הכל בסדר, מרגיעים אותך.

ואם יש צורך בהתערבות יש בוקר טיפולים קבוע בחינם, בימי שלישי

עם מטפלים מקצועיים ומנוסים בתינוקות-

פיזיותרפיה, קלינאית תקשורת, ריפוי בעיסוק, הידרותרפיה וכו.

ממליצה בחום.

התינוקת שלי סבלה ברמותתת מגזים. בגיל חודשיים לא חייכה בכלל(ובאמת אפשר להבין אותה!)

אני הלכתי לקינזיולוגית(מוח אחד) לא כל אחד יודע לטפל בזה טוב אז תבררי לפני.

היא עשתה לה טיפול נפשי (קשה להסביר אבל זה עובד!)

ובשניה שיצאתי ממנה ראיתי שיפור משמעותי! רק אל תלכי לכל אחד, תבקשי המלצות..

בכללי אני מאמינה שכל דבר פיזי שעובר עלינו נובע ממשהו נפשי..וכמובן חשוב ללכת לרופא אבל אם כבר הלכת והוא אמר שאין מה לעשות אז שווה לנסות!

יש לי המלצה על מישהי מעולה מירושלים..

גם לנו, יותר נכון לקטנה עזרו טיפות הגרפווטר, לנו הרוקח המליץ ובמקביל התייעצנו עם רופאת הילדים, חשוב להגיד שלוקח לטיפות כמה ימים להגיע לספיגה מלאה ולהשפיע, אבל ההמתנה השתלמה, שילבתי עם הטיפות ערסול וככה העברנו את שלושת החודשים.

אמבטיות ועיסויים, ושינויי תזונה (כשמניקים)

לחברות שלי עזרו מנשא וסימיקול

ויש כאלה ששלבו הכל..

אני בדר"כ לא כותבת בפורום, במיוחד כשכתבו לך הרבה דברים נכונים ואמיתיים, אך ראיתי שהתייחסו בעיקר לצד אחד של הדברים ולעיתים זה מחוסר ניסיון בקשיים התפתחותיים.. חשוב לי שתשימי ךלב לצד השני. אנחנו עברנו הרבה עם הבן שלנו  מבחינה רפואית והתפתחותית ואחד הדברים שהכי למדתי הוא שאין כמו אינטואיציה של אמא!

הדברים החשובים שכתבו לך- 

* ללכת לרופאת ילדים טובה ובעלת ניסיון וכן לרופאה התפתחותית טובה- לא לחוצה אך מנוסה- שתראה את הילד. אני לא ראיתי את הילד שלך וגם לא שאר האנשים בפורום אז לדאוג שאנשים בעלי ניסיון ישמעו אותכם, ואת התחושות שלכם ויראו את הילד.

* לקבל פיזיותרפיה וטיפולים פרא רפואיים- שלווה זה מקום מעולה. יפה ומקסים ויש להם ניסיון עם קשיים התפתחותיים. לדאוג שיקבל אבחון מקיף- ואז או שזה ירגיע אתכם או שבאת יפנו אתכם לבדיקות ולטיפולים הנכונים. חוץ מזה שפיזיותרפיה ואשת מקצוע בתחום שתיתן לך כלים לעבוד איתו- זה תמיד טוב, במיוחד אם יש רפלוקס. בהקשר לרפלוקס- לא מכירה את הסיפור אך יכול להיות שלא הצליח לינוק טוב גם בגלל שרירים חלשים (טונוס נמוך)?- שווה לבדוק גם את זה אצל רופאת התפתחות

* תגידי לעצמך (בקול!) וגם לו- שלא משנה מה יש לו ומה יהיה את הכי אוהבת אותו, ותמיד תהיי איתו ובשבילו, והוא מקסים ומתוק בעינייך ותעברו את זה ביחד. תגידי את זה, תשירי את זה, תחזקי את עצמך, את בעלך ואותו. תרבי במגע מלטף- ובסוגים שונים של מגע נעים. (במיוחד כשיש איזה עיכוב בראייה- המגע והתחושה יותר עוצמתיים ומשמעותיים). שימי לב אם הוא מחייך בתגובה למגע או לקול מסוים- ותחזרי על זה  יותר.. 

*זמן איכות של סתם כיף והנאה- שלך עם הקטנצי'ק, של בעלך איתו (רק כיף וטוב - בלי דאגות ומשימות), שלך עם עצמך ושל שניכים יחד- אל תטבעו בהתחלה הלא פשוטה הזו. הזמן הזה זה מה שנותן כוחות

* להקשיב לאינטואיציה שלך- כמו שכתבתי- מה שאני הכי למדתי הוא שהתחושות שלי הן המדד הכי טוב. אם את הולכת לרופאת ילדים ולרופאת עיניים- ואת עדיין לא רגועה, אל תרפי! תלכי לעוד רופא או תחזרי אליהם, גם אם את לא יודעת להגדיר את זה במונחים הנכונים זה לא אומר שאת לא צודקת. (ולהורים שהרגיעו אותך- כך זה ילד בכור, אני לא חושבת שזה מניסיון של קשיים בהתפתחות כמו חוסר מיקוד ועקיבה וחיוך מועט שלא ממוקד מבט- לנו לצערנו כן יש ניסיון כזה.) את הכי טוב מכירה את הילד ומחוברת אליו.

קבלה של תורים לרופא התפתחות ושל טיפולים- יכולה להיות עם הרבה בירוקרטיה ולקחת זמן רב - כן לזרז את זה ולהתעקש שתקבלו בזמן סביר. שוב, לא מתוך לחץ אך מתוך מודעות וכהשתדלות מעשית נכונה.

לצערי, התיאור שלך מאוד הזכיר לי את הבן שלנו בגילאים אלו שיש לו בעיות התפתחותיות שונות ועברנו איתו הרבה, אני מקווה שרוב הסיכויים שהסיפור שלכם מאוד שונה  שונה אבל מה שקפץ לי לעין שכתבת- "לא עוקב אחרי צעצועים ולא ממקד מבט שמחייך"- זה תיאור שמאוד אופייני לבעיה התפתחותית בראייה, (שאנו מכירים מקרוב). קודם כל- הייתי מבקשת הפנייה לרופאת עיניים ילדים- וקובעת תור . התורים בדר"כ מאוד ארוכים כך שאם יעבור עד אז- מצוין. אם לא- חשוב לבדוק כי יש טיפול שבהחלט יכול לשפר. בינתיים- כשהוא רגוע כמובן, 

* תבדקי לאן העיניים שלו רוב הזמן מופנות, האם למשהו מסוים, האם למקור אור? אלו חפצים יותר מושכים אותו

* לגבי החיוך- תבדקי אם מחייך יותר כתגובה לגירוי שמיעתי או תחושתי- צחוק שלך, ליטוף וחיבוק, שיר ודיבור- תשלבי ביניהם-  ותגבירי את הגירויים שאליהם מחייך יותר. כמה שיותר קשר תקשורתי וחיוכים זה טוב לשניכם.

* האם כשמחייך אליכם- מסתכל לכיוון מסוים ,(למעלה, לצד, לכיוון האור, למטה..)?

* תנסי לעבוד איתו עם גירויים חזותיים נוצצים- זהב וכסף וכן גירויים בצבע אדום (אלו הצבעים של, הראייה הכי בסיסית), תנסי לעבוד איתו בחדר ללא פלורוסנט או מקור או מלאכותי, נסי  מעט גם לעבוד קצתבחדר חשוך כשאת מאירה את הגירוי הראייתי (הזוהר- בזהב וכו') בפנס ומזיזה אותו מצד לצד.

אשמח לענות לך ולפרט אם תרצי בפרטי. המון בהצלחה ובע"ה שהכל יתברר כחששות שווא. הרבה נחת ושמחה.

שכיבה על הבטן, הרמת ראש ומעקב אחרי חפצים...

קודם כל לכל תינוק יש את הקצב שלו... כמובן חייבים להיות עירניים, אבל בשלב הזה עוד אין לכם סיבה לדאגה...

הבן שלי גם היה עם רפלוקס, לא רק פולט אלא ממש מקיא כל כמה זמן... ולכן לא הייתי שמה אותו כמעט בכלל על הבטן כי פשוט הוא היה מקיא את כל הארוחה..... ואז בגיל חודשיים וחצי, כשלקחתי אותו לטיפת חלב, האחות לא הייתה מרוצה מכך שהוא בקושי מצליח להחזיק את הראש... אמרתי לה את הסיבה, אבל יש אחיות בטיפת חלב שלא יכולות לא להלחיץ... ואז היא התחילה לבדוק אם הוא עוקב אחרי חפצים, והוא לא עקב בכלל...... הביאה עוד אחות, גם היא ניסתה - והוא לא עקב - כלום! (רציתי להגיד לה שהיא כנראה לא מספיק מעניינת בשביל שהוא יעקוב אחריה, אבל שמרתי את זה לעצמי..)

בקיצור הן התחילו להפנות אותי לרופא כזה ואחר, התחילו להסביר שיכול להיות שהוא לא רואהההה וכו וכו....

אני כבר מנוסה עם טיפות חלב ויודעת שהן פשוט כאלה... הן מלחיצות... אבל בדרך הביתה המחשבות התחילו להציק לי... ולקחתי אותו לרופא הילדים שלנו שהוא גם רופא התפתחות.

הוא כמובן הרגיע אותי מיד, ואמר שצריך להסביר לאחיות בטיפות חלב שיש גם ילדים בריאים בעולם....

אז בגיל חודשיים וחצי הוא לא עשה מה ששאר ילדי גילו עושים - אז מה?! היום הוא בן 5 חודשים, התחיל לזחול.. מתהפך חופשי.. מחייך לכולםםם, עוקב וגם תופס חפצים והכל בסדר ב"ה...

תני לו את הקצב שלו... תעקבי כמובן.. אבל אל תתני לאף אחד להלחיץ אותך... גם לא לתינוקות אחרים

תמיד קורה שהילדים פתאום זורקים לחלל האוויר מילים לא נעימות, זה יכול להיות גם מהגן לפעמים. לא להתרגש יותר מדי, אולי אפילו להתעלם, ואז הם ישכחו מזה ויבינו שזה לא גורר צומי

אבל צריך להסביר לו שבבית שלנו לא מדברים ככה. רק סבתא אומרת את המילים האלו.

ולתת לו מילים טובות במקום המילים הרעות.

ובגן הוא ייחשף ליותר מילים ממה שאת מאמינה.

יום אחד הבן שלי חזר מהגן ואמר לא עילנו את המילה "חרא". בהתחלה הזדעזעתי אבל אז חשבתי שהוא בטח שמע.

שאלתי אותו מה הפירוש והוא לא ידע מה להגיד אז הסברתי לו את הפירוש והוא כל כך התבייש במה שהוא אמר.

אני לא אומרת כלום, לא למי שמדבר ככה ולא לבנות שלי, שכבר יותר גדולות.

זו המשפחה שלנו, לטוב ולמוטב, ואני לא מתכוונת לשנות אותם או אפילו לרמוז שההתנהלות או השפה היא בעיני לא טובה.

אני רק יכולה להגיד לך שילדים הם חכמים. הם קולטים היטב איך אבא ואמא מדברים, והם קולטים את ההבדל בין זה לבין איך סבתא או דודים מדברים.

ואם סבתא משתמשת במילה מסוימת שאצלנו בבית אני לא מרשה להם להגיד, בעיקר לא אחת לשניה, אז הן מבינות יפה מאוד. נראה לי שאולי קצת לא נוח להן או לא מובן להן איך סבתא מדברת ככה, אבל זו סבתא שלהן, כמו שכתבתי- לטוב ולמוטב, והיא אוהבת אותנו ואנחנו אוהבים אותה. גם אם היא אומרת מילים שאנחנו לא אומרים. ומעולם לא קרה לי שהערתי להן על מילה לא יפה והן אמרו לי "אבל סבתא אומרת ככה". מעולם, מעולם לא קרה לי, ב"ה.

ילדים מבינים שיש הבדל בין הבית שלהם לבתים אחרים והם מקבלים כמובן מאליו שמה שבבית שלהם הוא זה שקובע לגביהם...

(אגב- זה גם יכול להיות בתחומים אחרים- סבתא שלא מכסה את הראש ואמא כן, סבתא ודודות שלא מתלבשות צנוע ואמא כן, לסבתא ולדודים יש טלוויזיה ולנו לא וכו' וכו'. )

אנחנו ב"שליחות עצמית" . 

אצלנו הבנים כן נהנים לגלגל מדי פעם על הלשון מילים וביטויים, לפעמים מהסוג הגרוע ביותר, שהם שומעים בחוץ.

אני מפסיקה אותם מיד ואומרת שאני לא מרשה לדבר ככה. אבל אין הרבה דברים שאני לא מרשה ביום יום, ולכן אם אני עומדת על זה, שאת זה אני לא מרשה, הם מיד מפסיקים.

בדרך כלל זה מספיק.

ולילד שמתעקש להמשיך אני מסבירה שהנשמה שלו מצטערת מזה, שהקב"ה מצטער מזה, ושקשה ללמוד את התורה הקדושה אם לא שומרים על קדושת הדיבור.

לגדולים יותר אני מסבירה שהם אפילו לא יודעים מה הם הוציאו מהפה כרגע,ואם זה שייך, אני אפילו מסבירה במה מדובר.

אני מניחה שעצם התחושה שלנו כמשפחה שאנחנו בסוג של "שליחות" במקום שבו אנחנו נמצאים, נותנת כוח - למשל, כשהיה המונדיאל הבנים ביקשו שנקנה להם חליפות ספורט "כמו כולם".

אני אוהבת לזרום עם הילדים ולאפשר להם עד כמה שניתן, אז קניתי להם חליפות, ואז בעלי שם לב שיש בדגלי המדינות צורות צלב. בהסכמתם גזרנו מכל חולצה את הריבוע שעליו התנוסס הסמל הזה, והם הסתובבו גאים במדי הספורט שלהם והסבירו לילדי השכנים למה יש ריבוע גזור...

כל משפחה שמשתדלת לחנך ליראת שמים ולהקפיד על דיבור נקי יכולה להרגיש ב"שליחות" בסביבה שבה הילדים חשופים למה שלא היינו רוצים שיחשפו אליו.

אני מיד אומרת שאצלנו לא מדברים ככה, ושאנחנו שומרים על הפה שלנו נקי וכו' וכו'.

במשפחה של בעלי גם זורקים מילים לא יפות מידי פעם 

והם יודעים שאנחנו לא אוהבים את זה

אצלינו זה שונה כי גם חמותי מעירה להם 

ואומרת שכשאנחנו באים צריך לשמור על הפה

והיא עובדת איתם על זה גם כשאנחנו לא שם 

כשקורה ויש פליטה אני כבר תמיד אמרתי להם איי מזה

ואז הילד מבין שזה משהו שאת לא אוהבת 

הוא לצערינו ייחשף לזה אבל הוא מבין "לא בבית ספרינו"

 אני חושבת שכדאי שיקחו באותו זמן את הילד לשכן או לחבר.

או לבקש מהמשפחה לא לדבר זאת לידו ולחנכו שזה מילים שיהודי, בן של ה' לא משתמש

במילים אלו.

או מהשכנים.

בעיני זה יותר גרוע.

וכבר כתבו רבים שאפשר לחנך ילד שאצלנו לא כך וכו' והילדים מקבלים זאת כמובן מאליו (מנסיון).

אז חיים עם זה . הכי חשוב , שאתם ההורים שלא לא מדברים מילים לא יפות . 

בע"ה

לענ"ד הבעיה בשורשה היא שיש תחושה של חוסר אונים. אני לא יכול לשלוט בילד  24 שעות. שנה הבאה הוא ייצא לגן והילד מופקד אצל אנשים אחרים. לפעמים הילדים חוזרים עם כל מיני מילים שהיינו מעדיפים לא לשמוע מהם, החוסר שליטה הזו מתסכל מאוד. ובצדק.

אז מה עושים? צריכים לדבר על זה עם הילד. ילד צריך לשמוע גם ביקורת על מעשיו הרעים, שלא יחשוב שאנחנו חושבים שסגנון הדיבור שלו הוא סבבה מבחינתנו. 

מתי מעירים? ראשית, בסוף היום. אם אפשר במיטה לפני השינה- מה טוב. במהלך היום הילד נמרץ, משתולל. כשהוא בסוף יום הוא הרבה יותר רגוע ופתוח לשמוע שיחה רגועה ונעימה.

על מה מעירים? צריכים לדעת שכשאומרים לילד על הרבה דברים "לא", גדל הסיכוי שהילד לא יקשיב אלינו. הוא לא רובוט, הוא ילד. צריך להחליט בחינוך על קווים ברורים שאותם לא עוברים ועליהם אומרים "לא". מה שהחלטתם- לכו עם זה ואל תחששו, הילד צריך לפעמים לשמוע "לא", זה בונה את האישיות שלו שהוא גדל עם תחושה שהעולם אינו הפקר ויש דברים שהוא כרגע לא יכול לקבל, או יש התנהגות שלא באה בחשבון.

אוקי, הילד אמר מילה שאנחנו החלטנו שהוא לא אומר אותה-  מה עושים? צריך להדגיש לילד 2 דברים: מה הייתה הטעות שלו וכיצד הוא מתקן אותה. איזו מילה הייתה לא בסדר וכיצד הוא היה צריך להתבטא במקום. לפעמים זה רק מילה בעייתית, ולפעמים כל המחשבה והמסר שהילד רצה לומר - הכל בעיייתי ולא מתאים. כדאי לשים לב למקרים השונים.

נקודה חשובה בקשר להתנהלות שלכם מול המשפחה- אם הילד יגדל בבית  שבו הדיבור בפה נקי, הוא יגדל בסדר. הדוגמה האישית עוזרת לילד יותר מכל דבר בחינוך. יש חשיבות לסביבה טובה, למוסדות לימוד טובים וחברים איכותיים וכו', אך הדוגמה האישית היא מעל הכל. קשה להתנתק ממשפחה, אלא אם כן מדובר ממש במקרה של שפה מאוד בעייתית, וגם אז כדאי להתייעץ עם רב כיצד עושים את זה.

מעל הכל אתם צריכים לזכור- מה שלא תלוי בכם בחינוך- רק תפילות עוזרות. ותפילות עוזרות! בכל מקום, בכל מצב, ה' מחכה לדיבורים שלנו. בקשו עזרה ובורא עולם יעזור.

השתדלתי לעזור ולכוון, שיהיה הרבה בהצלחה.

נדמה לי שרובנו- הנשים שרואות ערך בלידת יותר מילד אחד או שניים- מתמודדות עם הדילמה הזאת בוואריאציות שונות לאורך כל שנות ההריון- לידה- גידול ילדים שלנו.

קשה להחליט בשבילך, כמובן....

אבל דבר אחד ששמעתי פעם שאולי יבהיר לך את התמונה: במחקר מקיף שנעשה בקרב נשים בכל העולם התברר שרוב ככל הנשים הצטערו על כך שלא ילדו עוד ילד אחד, בנוסף לאלו שילדו, בלי קשר למספר הילדים.

תראי, מבחינה מקצועית בוודאי שיותר קל להיכנס לקריירה בשנות העשרים מאשר בשנות הארבעים שלנו, אבל יש לא מעט נשים שעושות ועשו את זה, בהצלחה יפה.

הי.

אני התחתנתי מבוגרת וב"ה יש לי שלושה ילדים. גם צפופים - דבר שמקשה מאוד.  אני גם עובדת כך שהקושי גדול עוד יותר.

אבל.    הייתי מאוד רוצה עוד ילד. רק שהזמן כמעט תם ולא מצליח לנו.

את הילד אי אפשר אח"כ את העבודה כן, גם אם קשה.

וכדי לקבל החלטה תסתכלי קדימה עוד 10-20 שנה ותראי את המשפחה שלך.   לי קוסם לראות שם עוד ילד.

זו התכלית לדעתי.  העבודה מספקת עכשיו ונעלמת אח"כ.  המשפחה מספקת עם כל הקושי, כל הזמן ובטח בעתיד.  משם הנחת האמיתית.

תזכרי שאפשר לחזור לעבודה גם אחרי שנה בבית.  לפעמים בריא לאמא לעשות משהו עם עצמה וכך טוב יותר לבית ולילדים.

הרבה הצלחה

בגלל זה אני כל כך רוצה עוד ילד, כי בטווח הארוך ברור לי שאשכח את כל הלילות בלי השינה ואת כל העומס שבלגדל ילדים קטנים וצפופים. אילו ההריון ההוא היה מחזיק הייתי אמא לחמישה ילדים כשהגדולה עוד לא בת 5 (הריון תאומים) אבל זה לא מה שקרה. הזדרזנו במודע כי הזמן כמעט נגמר גם לנו, ושנינו רוצים עוד אחד.

וכן, אני בטוחה שאתחרט אם לא אלד שוב. בטוחה מרגע שילדתי את השלישית.

אבל - בדומה לבתים רבים - אני הלב של הבית. אם לי אין כוח הבית נופל איתי ועלי. בעלי נהדר, פשוט המפתח לאיזון הוא אצלי. ההריון מטלטל את הגוף ואת הנפש, ולאחריו שהות בבית עם קטנטן חדש.

במישור האישי מפחדת שלעולם לא אפתח קריירה. אני עצמאית ועובדת בבית, וזה כבר לא עושה לי טוב.

לקח לי הרבה זמן להתאושש מההפלה ולהתאזן מחדש. אז שוב לטלטל הכל. והכוח מנין. והכסף. והרוך והעדינות לבעלי. והסבלנות לילדים. אלה לא רק המחירים האישיים שאני משלמת, לא רק המחירים שסופגת הזוגיות, אלא גם מחיר שמשלמים הילדים הקיימים.

כל הטיעונים בעד ונגד כל כך משכנעים . אז נדמה לי שמהפורום לא תצא לך ישועה . את צריכה לנשום עמוק , להסתכל פנימה . להקציב זמן ולקבל החלטה . ואז -גם אם את מחליטה שזהו, את שמחה ברוך השם בשלושה ילדים בריאים ולא יהיו עוד -אז לסלק את הצער, ואת החרטה , ולשמוח. 

מברכת אותך בהחלטה טובה , ותמיד לזכור , שאת ההחלטה האמיתית מחליט בורא העולם , ולא נותר לנו אלא לקבל באהבה, שזה לא פשוט בכלל לפעמים . 

אין זה סותר.

כמובן צריך הרבה כוחות אבל בסופו של דבר הילדים נותנים את הכוחות גם לכל השאר...

ואפשר לגדל ילדים ביחד עם יציאה לעבודה ופיתוח האישיות, תוך ויתורים מסוימים, שאת חושבת שאינם גדולים מדי עבורך. למשל אין חובה להשאר שנה עם כל ילד בבית. יש בעולם מעונות מצוינים ומטפלות מעולות שאפשר להשאיר את הילד בעיניים עצומות ולתת לעצמך (וגם לפרנסה) את רוב היום ואז אחר כך מתחילים החיים "האמיתיים"

נכון שאפשר, אבל מבחינתה אם היא תלד עוד ילד אז היא רוצה להישאר איתו בבית.

גם אני חשה כך.

כל ילד מעכב עוד שנה (+-) את ההתפתחות האישית.

אני כ"כ רציתי להתחיל ללמוד את התואר השני אחרי הלידה האחרונה (הקטנטונת בת 1.8) ולטפח את העסק שלי והיה לי ברור שזה מה שאעשה סוףסוף!!!! (גם היה לי ברור ש"סגרתי ת'בסטה")

אבל לריבונו של עולם היו תכניות אחרות ואני כבר בסוף החודש השמיני.

מבינה שעם כל הקושי והכמיהה ללמוד ולהתפתח - אדחה זאת לעוד שנה שנתיים.

פעם יצא לי לשוחח עם אם לשישה, שכיום כבר סבתא, והיא אמרה שהיא מאוד מאוד מצטערת שלא "הביאה" עוד שני ילדים בהמשך. בזמנו, כשהיתה צעירה יותר, היו לה שיקולי קריירה. והיום היא מצטערת.

מצד שני: אני מכירה אמא ל3 בנות מקסימות שמבחינתה מציתה את העניין והיא פורחת מבחינת קריירה.

לכי עם הלב!! בהצלחה.

לפעמים כיף ולפעמים... מתסכל לדחות את הלימודים שוב ושוב ושוב. ושוב.

להביא ילד.

נשמע שמבחינת הגיל להריון אין לך עוד הרבה זמן. זה כנראה דבר ידוע.

באשר לגיל התעסוקתי- זה לא דבר שיש בו כללים ושנה- שנתיים לא מהווים באמת בעיה.

מקובל לומר בשם חכמים שהילדים מביאים איתם את המזל.

יתכן ויהיה קושי כלכלי. לדעתי כשבעוד עשור או שניים תשבי בשולחן מלא באנשים וילדים שכולם יצאו מפרי בטנך (לרבות נכדים מתוקים)- לא תצטערי שהיה לך קצת קשה כלכלית. ולוואי שגם קושי כלכלי לא יהא.

עם שאולי18.

בע"ה תצליחי להביא עוד ילד בריא (או תאומים בריאים) ועל זה בחיים לא תצטערי.

שיהיה לך רק טוב. בהצלחה.

שלום כמובן ששאלתך נפוצה גם אצל דתיים, אולם הזכות להוסיף עוד ילד בעם ישראל גדולה לאין ערוך מהתפתחות עסקית שמתוך רצון אמיתי תוכל להיות מצליחנית גדולה גם בעוד כמה שנים ובצלחה בגידול השלושה שכבר זכיתם .

בתחילת הקשר הייתי מאד חולה והריון לא היה אפשרי. משהחלמתי והבאנו את הראשונה היינו כל כך מאושרים שהמשכנ, בקצב שהפתיע את הסובבים אותנו (3 ילדים ב 3.5 שנים לא נפוץ במחוזותנו), פשוט איבדתי את עצמי בדרך ואני רוצה למצוא את עצמי מחדש . אם לי יהיה רע כל המשפחה תסבול. אני רוצה להתאזן, מקווה לעשות זאת בקרוב, ואז להרות שוב. בעלי איתי, הוא רק רוצה שאהיה במצב טוב יותר להכיל הריון ולידה וגידול אינטנסיבי של ארבעה. הגדולה עוד לא בת 5.

מאד מייחלת למשפחה גדולה, זה חלום שלי מגיל צעיר.

תודה לכולכם על החיזוק והעידוד, הכף אצלי מאד נוטה להריון ולא לכיוון כלכלי/עסקי (אנחנו טיפוסים מאד לא חומרניים) אבל אני מרגישה שהנפש צריכה להיות מאוזנת וכמהה באמת לילד נוסף, שאי אפשר להביא נשמה לעולם 'בכוח', אלא צריך לרצות באמת, כפי שרציתי את השלושה שישנם.

קודם כל חיבוק על החולי שתיארת בתחילה, ועל ההפלה שחווית לא מזמן. הפלה זה דבר טראומטי וכואב ששובר את החלומות ואת התקוות. זה ממש אובדן גדול וקשה, גם אם היה בשבוע מוקדם.

חיבוק חם.

אני רוצה להבדיל פה בין מספר דברים שכתבת, ואולי לתת לך נקודת מבט.

את רוצה ילד, זה רצון טבעי ונורמלי של אמא, נשמע שאת מאושרת עם ילדייך ועם גידולם ואת רוצה עוד. זה נפלא! נשמע גם שבעלך תומך מאוד ואוהב אותך ואת הילדים. נשמע שהוא קשוב לך ולרגשותייך ומכבד אותם. כמה נהדר וחשוב, ולא מובן מאליו!

אני מניחה שהאובדן גרם לרצון לעוד ילד לגדול בהרבה. יש תחושה אחרי אובדן הריון- שאם נלד עוד ילד הוא ימלא את החלל שנפער (אני מדברת מנסיון). זה נכון במידה מסוימת אם כי לא לגמרי. תמיד נשארת פינה קטנה לאובדן ההוא, שאי אפשר להחליפו בדבר אחר.

ויחד עם זאת- ההרגשה החזקה מאוד היא שהריון נוסף באמת יביא רפואה לנפש ולנשמה שכל כך רצו עוד, ואיבדו...

הרצון שלך מובן והגיוני.

זה מישור אחד.

יש מישור נוסף- של הרצון שלך לעבוד ולצאת לשוק, ליצור לעצמך קריירה משלך שהיא שונה ממה שעשית עד היום בבית. הרצון שלך לפרוץ החוצה ולממש את עצמך, כשהתחושה החזקה היא שמימוש עצמי וקריירה בהכרח סותרים את גידול הילדים והתנהלות הבית השליו.

דבר שלישי שאת מעלה פה- והוא בעיני המפתח- זה התחושה שלך שאת חלשה בנפש, שאין לך כוחות, שמשהו בתוכך זקוק לקצת אויר ולאיזון. 

אני חושבת שיש לך יכולת מודעות טובה מאוד, והמבט הזה על עצמך הוא המפתח להחלטותייך.

יקרה, אמא טובה ובת זוג טובה היא זו שמרגישה שיש לה מקום בנשמה שלה להכיל את העולם ואת עצמה. היא אישה שמרגישה שטוב לה בתוך עצמה. היא אישה שמרגישה שיש לה כוחות נפש להכיל את הדברים סביבה- הבית, הילדים, הבעל, וגם את מה שהיא חווה בתוכה.

אין זה משנה כל כך אם תצאי לעבוד ובכך תרכשי את האיזון ותחושת הרוגע הפנימית שלך, או שתישארי בבית ותלדי עוד ילד ובכך תשיגי רוגע פנימי, או שתעשי דברים נעימים וטובים לנשמה ולעצמך. משנה האם בסופו של דבר תשיגי תחושה פנימית שאת רגועה ונינוחה, מסוגלת בצורה מאוזנת להכיל את העולם סביבך.

לשם את צריכה לחתור בעיני, וזו הנקודה שצריכה להיות נר לרגלייך בבואך להחליט החלטות.

לפי מה שקראתי ממה שכתבת- את רוצה מאוד ילד אך מרגישה מדולדלת כוחות.

האם יכול להיות שתמתיני שנה? האם את יכולה לקחת בחשבון שנה אחת של רוגע והתחדשות פנימית, ייצוב פנימי (כמה זמן עבר מההפלה, ומה גיל הכי קטן/ה שלך?)

האם את יכולה לקחת את עצמך רגע ברצינות ולהניח בצד לשנה את החלום לעוד ילד- ולתת לעצמך להתאוורר מעט מכל הבעיות? לדאוג לעצמך ולמלא מצברים?

איני מדברת דווקא על יציאה לשוק העבודה. יכול להיות שתמצאי שדברים אחרים משמחים אותך ומאווררים אותך ונותנים לך משמעות לחייך.

[הקריירה יכולה לפרוץ גם בעוד כמה שנים, אינך צריכה לפחד מכך. בעיני גם בגיל 40+ קריירה יכולה לפרוץ. הכל בראש.]

אני מרגישה שאת זקוקה לאיזון פנימי לפני שאת הולכת על עוד הריון. רלוונטי לחכות שנה בשביל זה? ואז לבחון מחדש את העניינים בתוכך?

בעיני זה הכי נכון- לך, למשפחתך, ולתינוק שבעזרת ה' תלדי בעוד שנה או כמה זמן שייקח.

בהצלחה רבה!

התגובה שלך מאד חידדה לי משהו. נטיתי לחפש את הפתרונות בחוץ (פיתוח הקריירה/לידה של ילד נוסף) אבל הם בי, רק לא גלויים לי עדיין. כשהייתי חולה היתה תקופה בה הייתי כועסת וממורמרת והיה לי רע. מאד. לקח לי הרבה זמן לקבל את החולי ולהשלים איתו, וברגע שיכולתי לעשות זאת הפכתי לאדם נעים ורגוע יותר. המצב הרפואי לא השתנה, רק התפישה שלי השתנתה.

גם התקופה הזו היא סוג של מבחן עבורי, ואני מרגישה שאני צריכה להפנות אנרגיות פנימה כדי לצלוח אותה. לא ברור לי מה השתנה, כי המציאות הסובבת אותי דומה, רק משהו פנימי עכור כרגע ומושך אותי למטה.

הקטנה שלי בת 16 חודש. נכנסה למסגרת בספטמבר.

אולי זה חלק ממה שמושך אותי למטה. הילדים שלי מאד קטנים, אבל אני כבר מתחילה לראות את העצמאות שלהם מתפתחת ואת ההיפרדות שלהם ממני כל פעם קצת, שמחה לראות אותם גדלים ומתפתחים כל כך יפה, אבל גם  חוששת מלגדל ילדים גדולים, כאלה שהם כבר אנשים בזכות עצמם, שלא זקוקים לי באמת.

אני יודעת שילד 'אחר' לא יפצה על ההריון שאבד. לצערי זהו לא האובדן הראשון שלי.

אבל התשוקה לילד נוסף מאד חזקה, אני מקווה שאתאושש בקרוב, מתקרבת לגיל בו לא אוכל עוד ללדת.

- הפתרונות בתוכך, שמחה שאת מבינה זאת, ושיש לך נסיון חיים עם הנושא. את מבינה את זה עמוק מבפנים.

- תינוקת בת 16 חודש זה אומר פחות משנה וחצי. זה קטן מאוד. את יודעת, עד שנתיים אחרי לידה- את עדיין נחשבת יולדת. זה נכתב בהלכה אך גם ברפואה מתייחסים לזה כך. אישה נחשבת יולדת (מבחינה גופנית ונפשית) עד שנתיים אחרי לידה!! זה אומר שאת עדיין בתחום של אישה יולדת, עם העליות והירידות שיש לעיתים ליולדת, עם חוסר היציבות העדין, לעיתים עם חוסר שינה מספקת, לעיתים עם הנקה עדיין, לעיתים עם התמודדות עם התפתחות של הילד וצרכים שונים שלו.

זה קשה לגדל תינוק קטן, ועם זאת משמח מאוד- כדברייך.

את נחשבת יולדת עוד מהלידה של בתך, קל וחומר שמההפלה שעברת. אני מניחה שיש לך עדיין הורמונים שונים, וקושי אמיתי עם ההפלה ההיא, למרות שלכאורה חזרת לחיים רגילים והכל מאחורייך.

בנוסף את מתמודדת עם 3 ילדים קטנים וזה דורש הרבה. אין זה פשוט!! שימי לב ליומיום שלך וכמה הוא דורש ממך.

- הרצון שלך להשאיר את הילדים שלך תינוקות קטנים ותלויים הוא מובן, ועם זאת אני חושבת שכדאי להבין שגם אם תלדי עוד תינוק שיהיה תלוי בך- הילדים האחרים ימשיכו לגדול... והם, מה לעשות (זה הטבע וזה מצוין למרות הכאב הכרוך בכך) ייפרדו ממך ויותר ויותר יפתחו עצמאות. בכך שאת יולדת עוד תינוק אינך עוצרת את הילדים האחרים מלגדול... ולכן כדאי שתביני כבר עתה שהילדים שלך גדלים ורוצים אותך מאפשרת להם צמיחה ועצמאות.

אני חושבת שהתפקיד שלך כאמא לילדייך הגדלים הוא מצד אחד להיות להם אמא שהם יכולים להיתלות בה ולהישאר קשורים אליה חזק, ומצד שני מאפשרת להם לצאת לעולם, להסתדר לבד, לגדול ולהוציא את כוחותיהם לפועל... ולהישאר שם, לכל מקרה שיצטרכו אותך. תמיד להיות שם קשובה ואוהבת, אך לאפשר להם עצמאות ולשחרר אותם בתוכך.

אם לא תאפשרי להם לגדול ולהיות עצמאיים הם עלולים לפתח תלות לא בריאה, ובסופו של דבר יהיו פחות עצמאיים.

היי קשובה, אוהבת ותומכת, ואפשרי להם עצמאות לחקור את העולם.

זה כואב לשחרר אותם אך בסופו של דבר את לא לגמרי משחררת- את תמיד שם עבורם. משגיחה מהצד, וכתובת לחזרה כשיש צרה. (כמו ציפור שמשלחת את גוזליה ומחכה להם בקן, והם חוזרים כל פעם שהם מתגעגעים או זקוקים לחיבוק או הגנה או תמיכה...)

- נסי לבדוק עד כמה התשוקה לילד נוסף מיידית לא תפגע בך עוד יותר כאמא- גם לו וגם לילדיך האחרים.

ונסי להבין מה באמת מניע אותך לרצות עוד ילד למרות שאת מרגישה מדולדלת כוחות מגידול הילדים הצפופים. זה באמת לא קל. האם ארבעה צפופים יהיו קלים יותר? ומה עם האמהות שלך והזוגיות שלך? עד כמה זה ייקח ממך כוחות?

אפילו חצי שנה לחכות ולתת לעצמך קצת זמן- זה זמן שאת יכולה לקחת.

השעון הביולוגי אמנם מתקתק, ועם זאת גם לגוף שלך ולנפש שלך יש מה לומר בעניין. והם מאותתים לך לעצור רגע ולהקשיב לעצמך. מה את צריכה. למה את זקוקה. ומה יהיה הכי טוב עכשיו. לך, לבעלך, לילדייך.

הקשיבי לעצמך באהבה.

לא מעט נשים יולדות גם בגילאים מאוחרים יותר.

איני ממליצה על כך, אך אני רק מזכירה שזה אפשרי.

בעיני העיקר הוא הבריאות הנפשית שלך והליכה לדברים מתוך ראייה רחבה ומפוכחת.

- דבר אחרון: אמרת שאת שוקעת. זה הזמן אולי לבדוק דיכאון אחרי לידה. זה בהחלט יכול להיות. ואם זה אכן זה- כדאי לטפל. טיפולים עוזרים פלאים!

רוצה לבדוק סימפטומים?

קראי כאן:

http://www.psychologia.co.il/depres1.htm#_top#_top

יש בסוף הכתבה שאלון שאפשר למלא ולבדוק את עצמך.

חיבוקים.

וכל הכבוד לך שאת שמה את הדברים על השולחן בכנות וביושר.

לקחת טווח של חצי שנה ולהגדיר יעדים לביצוע

לתת לעצמכם מלכתחילה אפשרות לעוד 3 חודשים

כך אפשר למצות ולהתקדם עוד קצת במישור האישי, ולא לדחות פרק זמן מדי משמעותי

דרך אגב, מי שמלכתחילה מביא ילדים על מנת שלא לחנכם- זה לא כמו מי שמשתדל להשקיע ולחנך בילדיו

הגיל הזה. בגדים ילדותיים עדיין מדברים אליהם - גיזרה, צבע, הדפסים - אבל כבר קטנים עליהם .

שיהיו בריאים, יצמחו ויגדלו בעז"ה.

אז הפתרון אצלנו זה לקנות מידה S.

אפשר למצוא ברשתות האופנה.

לבנים קניתי בתמנון, ב FOX, לילד בר מצווה מצאתי חולצת כותנה לבנה לשבת בTNT - המחיר בהתאם .

לבנות בתמנון ובלורד קיטש.

ויש למצוא גם במקומות כמו פוזה, מחסני אופנה ו SELECTION.

בהצלחה.

(את החולצה בTNT קניתי בלית ברירה לחגים).

בסוף עונה זה משתלם יותר מאשר לא מותגים.

בתמנון המחירים עממיים -זולים.

בירושלים היה בזמנו את בזאר אליצור בכנפי נשרים.

לגבי מכנסיים - הוא צריך כנראה מידה 34-36. תנסי בבאזרים.