פורום הורות (עמוד 200)

יש על זה הרבה שרשורים בימים האחרונים...

להעלות כאן "סיפורים דומים עם סוף טוב".

 

לא רק כי זה זה פורום מעורב, מסתכלים בו כל מיני חבר'ה, ולא לכל פירוט כאן המקום -

 

אלא גם, כי עם כל הרצון להזדהות עם פותח השרשור כאדם כנה שמעלה דברים בתום לב,

 

הרי שבאינטרנט, "אנונימי", יכול להיות גם לא כזה.

 

מה נעשה.. לפעמים באמת אנשים טובים סובלים בגלל העלאת אופציה של "סיכון" כזה.

 

סיפור מפייסבוק:

https://he-il.facebook.com/hanaka.yotam/posts/881233068612804

סיפור מכנס לה-לצ'ה:

 

ולדן היקר, אני מבינה בהחלט את החשש שאתה מעלה, אבל הטקסטים שהעליתי הם צנועים דיים לטעמי, ולדעתי ההפסד לצד השני גדול יותר. חשוב לי לפרט:

שניים מילדיי לא ינקו לצערי הרב, ואני יודעת בוודאות שגם את השלישי לא הייתי מצליחה להניק אם לא הייתי מתחילה לחפש ולקרוא באתרים המון חומר, כולל המון סיפורים אישיים אופטימיים. הם נתנו לי כיוון השקפה, וחיזוק בימים קשים, ועוד ועוד. בזכותם היו לי כוחות להתגבר על המשברים כשבאו.

מילא אם הייתי היחידה, אבל אני יודעת על המון כמוני. שחומר כתוב שמסתובב באינטרנט הציל להן את ההנקה. ואני יודעת שבדורנו, דור האינטרנט, אחוזי ההנקה בארץ עלו פלאים - קראתי את המספרים בסקרים של משרד הבריאות שמפורסמים לעיון הציבור.

אז אני מקבלת את טענתך שיש גמדים טרוטי עיניים שמסתכלים רק על הצד הנמוך ביותר של הדברים, אבל לא נראה לי נכון לגנוז בגללם את כל העושר שבכתובים הללו. ההפסד לאוכלוסיה ענקית של תינוקות יהיה גדול מדי.

 

ובוודאי שיש כאלו ש"סיפורים" טובים עזרו להם (אגב, לא כל פרסום באינטרנט אכן שווה את התוצאה. אם יפרסמו דברים באופן באמת לא ראוי, "מצוה הבאה בעבירה".. לא מדבר על כאן).

 

אבל כאשר מישהו פונה לאנשים כאן ומבקש ש"יספרו את סיפורם", לא כללית כמו שהציעו לפנות למדריכה וכו', שיתמוך, ועידודים, שזה בוודאי טוב - אז בכל זאת, זה לא המקום לפירוטים.  ביחוד כשאיש אינו יכול לדעת מי האנונימי.

 

אמרתי, לעיתים באמת אנשים טובים נפגעים מכך ש"מזהירים" ממה שלא קשור אליהם והעלו בתום-לב.  אבל כבר היו מקרים שהעלו "בעיות" דווקא כדי ש"ידברו" על כך.. ואני חס על כבודן של אלו שרוצות לעזור מרצון טוב ואמיתי, שלא תהיינה קרבן לכך.

מה שענו עד כה, תופס את שביל הזהב. מחזק, נותן כיוון, ולא עובר מעבר למה ששייך כאן, לדעתי.

 

א) ילד ראשון! איזו שמחה! רוב ברכות ונחת לכם

ב) יישר כוחך שאתה תומך באשתך. התמיכה שלך היא הדבר הכי הכי חשוב שיכול להיות. באמת, מניסיון.

חוץ מהרעיון (המצוין) של חיפוש סיפורים אופטימיים עבורה, חשוב אם תוכל לעזור בכך שתאפשר לה כמה שיותר להיות עם התינוק במנוחה, ברגיעה, במגע עור לעור. זה עושה חצי מהעבודה

ג) אם אשתך תרצה ואם יתאים לה, היא מוזמנת בחום לפנות אליי (במסר או באימייל - behithavut בג'ימייל), ואשתדל לסייע כמיטב יכולתי. יש לי מעט ניסיון בסיוע לנשים בהנקה.

 

הנקה זה לא פשוט להרבה נשים . סבלנות , התמדה , עידוד מהסביבה , ובלי לחץ . אפשר לתת קצת מטרנה ולהמשיך בהנקה . זה דורש אמונה. כי כשאתה נותן בקבוק מטרנה, אתה יודע בודאות שהתינוק קיבל 60 מ"ל , נגיד.

 

כשאישה מניקה , היא לא יודעת כמה הילד ינק . לפעמים הוא בוכה כי יש לו בכלל גאזים , וזה יכול להלחיץ בהתחלה. אז סבלנות. 

עם הראשון הסתבכתי ממש..
הוא נולד וישר ינק ולא היתה שום בעיה
אבל אחרי הברית הוא פשוט הפסיק לינוק..
זה היה יום חמישי וכל הסופ"ש נאבקתי.. בסוף כבר היו לי כאבים ובלאגנים (לא מפרטת לשם הצניעות) עד שביום ראשון התקשרתי לקופ"ח וביקשתי להזמין יועצת הביתה.
היא הגיעה רק ביום שלישי וממש סבלתי עד אז. לא ניסיתי לגשת למישהי אחרת בינתיים כי הייתי סקפטית לגבי עד כמה זה יעזור..
תוך פגישה אחת איתה הכל היה הרבה יותר טוב!!
לא צריך לשלם הרבה, אלה של קופות החולים הרבה פעמים מצוינות..
אגב יש לי חברה שניסתה שתי יועצות פרטיות ושילמה מלא עד שהגיעה לזאת של קופת החולים ודווקא ממנה הגיעה הישועה..
המון הצלחה ומזל טוב

סבלתי חודש ראשון מסדקים

קניתי קונכיות+פטמות סיליקון ועוד פתרונות

לבסוף את הגדולה הנקתי תשעה חודשים את השלושה אחריה- 10-13 חודשים

אצל האחרים היו סדקים יום או יומיים וכבר ידעתי מה לעשות...

 

כדאי לפנות ליועצת הנקה

אין סיבה לסבול

 

בהצלחה

אני הגעתי לשלב שהנקתי ובכיתי יחד עם התינוק הייתי שניה לפני הרמת ידיים ואחותי שכנעה אותי להמשיך, לבסוף הנקתי שנתיים פלוס ההתחלה הקשה הייתה שווה ומשתלמת לי ולתינוק.

 

לדעתי למרות שזה יום הולדת משמעותי, כיף לקבל מה ששימושי או מאוד רגשי/משמעותי.

 

שעון יד/תכשיט

 

אלבום תמונות  שלה,שאת יוצרת מהילדות ועד עכשיו.

 

ספרים/דיסקים

 

פריט ריהוט לבית (כמו כורסא מפנקת, מנורת קריאה, פוף, תמונה)

 

איפור/בישום/הלבשה

 

מינוי לקונצרטים/סרטים/מגזין/מוזיאון

 

יום פינוק

 

ליזום מפגש עם חברות ילדות/דמות משמעותית - מהעבר הרחוק.

 

עציץ  , שובר קניה בחנות בגדים שווה , ספר , בושם , איפור .

 

אם את רוצה להיות מקורית ולהשקיע - תעשי לה אלבום כזה של תמונות עם כריכה קשה . תקני לה זרעים , אדמה ואדנית עם איזה מסר על זריעה וצמיחה . סתם ארוחה בבית קפה  שווה , טיול . בקיצור לא חסר -תלוי בתקציב . 

מה עושים?

במקרה כזה שאין מידע על מישהו ספציפי מוכר, את יכולה פשוט לבדוק באינטרנט או אפילו בבזק,.

 

באינטרנט תוכלי להתרשם מעבודות קודמות של הצלם, ואם זה דרך בזק 144, תוכלי ליצור קשר, לברר טווחים של מחירים וגם לבקש שישלחו לך במייל דוגמאות.

 

תבררי אם הצלם צילם חלאקה בעבר - אבל האמת שזה לא כל משנה - צלם טוב ידע לעשות עבודה טובה גם אם אין לו ניסיון קודם באירוע מהסוג הזה.

 

בהצלחה והרבה מזל טוב. בעז"ה תזכו לגדלו לתורה לחופה ולמעשים טובים.

אם זה מה שיעזור לו עכשיו אז תאפשרו לו. הוא לא ישן אתכם בגיל 18, אל דאגה.

הוא קטן, כולה 7 חודשים, רוצה אבא ואמא, לגיטימי, לא?

תתני לו לישון אותך רק אם את מוכנה לכך שזו תהיה תקופה שהוא ישן איתכם. אם את מניקה, זה מאד נוח. אם לא, אז הייתי משאירה אותו במיטה שלו תוך כדי שאת נוכחת איתו בחדר, מלטפת ומדברת בקול נמוך ומרגיע ( ממליצה על הספר של הלוחשת לתינוקות בצבע ורוד).

אני לא רוצה שהוא יתרגל לישון איתנו! כי זה לא ששנה הבאה הוא בן 18..

אם הוא מתרגל אז זה לפחות עד גיל 3..לא ככ נוח לישון ככה..וכשמפרידים מיטות?? מה נעשה?? 

אולי עד גיל 5?

כולן אצלי בגיל הזה היו איתנו במיטה, לפחות חלק מהלילה.

ברגע שזה הפריע לי, הפסקתי את זה. הרבה הרבה לפני גיל 3.

באופן כללי, דעתי היא שאם יש משהו שעושה לילד טוב, אז לא צריך למנוע את זה ממנו רק בגלל שאח"כ אולי יהיה קשה להפסיק.

הרי עם הגיון כזה, גם לא ניתן לילד מוצץ, ולא נניק אותו...

בכל אופן נראה לי שאם זה מה שיפתור לכם את הענין עכשיו, אז אתם לא צריכים לחשוש.

בדיוק היה פוסט יפה בנושא בבלוג של בהתהוות-https://behithavut.wordpress.com/2015/10/10/%D7%90%D7%AA%D7%9E%D7%95%D7%9C-%D7%96%D7%94-%D7%94%D7%AA%D7%90%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%A0%D7%95/
אני לפעמים הייתי משכיבה את הבת שלי במיטה שלנו, אח"כ כש הלכנו לישון הייתי מעבירה אותה למיטה שלה, ובפעם הראשונה שהיתה מתעוררת היתה חוזרת אלינו להנקה בשכיבה ונשארת עד הבוקר.
בתקופה האחרונה (היא עוד לא בת שנתיים) היא הולכת לישון במיטה שלה, ולרוב נשארת שם עד הבוקר. לפעמים לפנות בוקר היא מתעוררת ואני לוקחת אותה אלינו לעוד קצת זמן של שינה.

לפני שאת משכיבה אותו איתכם במיטה תבררו האם זה מתאים לכם?

אני קנאית למיטה שלי. ךא מסוגלת שהילדים שלי ישנים איתי במיטה. לפעמים כשבעלי עובד לילות אני ישנה איתם במיטה שלהם... אבל אני ממש לא מסכימה שהם ישנו במיטה שלי. בעיניי זה הרגל לא טוב ופשוט... לא נוח!!!! היום עמוס בכ"כ הרבה מטלות ומשימות וכמובן זמן עם הילדים שבעיניי הלילה צריך להטעין את ההורים בכוחות.
מה גם שזו הפינה הפרטית שלך ושל בעלך!!!

בקיצור, אני לא נגד, אבל דם לא בעד באיפן גורף.

מב שכן הייתי מציעה לך זה לשבת לידו עד שיירדם. ובהדרגה לצאת מוקדם יותר מהחדר

אצלנו זה עבד מצוין. היום הבת שלי שמה ראש ונרדמת ;)

שגם אני, שכתבתי למעלה שיישן איתם - בפועל אני קנאית למיטה שלי, ומגיל מסוים אין מצב שייכנסו אליה. עניין של תחושה פנימית שלי, לא עיקרון חינוכי או משהו. פשוט זה לא עושה לי טוב.

אז כשהם זקוקים לקרבה של מבוגר בלילה, הרי לכל ילד יש תקופות כאלה - אני או בעלי ישנים לידם, בחדר שלהם. לכל הלילה או לחלק - לפי הנסיבות.

בעיניי לא משנה איפה, באיזה חדר, באיזו מיטה. מה שמשנה זה לזרום עם הרצון של הילד לישון ביחד - כמובן בצורה שנוחה גם להורה.

גם אני לא מסוגלת לישון בלילה כשיש איתי ילד/תינוק במיטה.

 

כל התהפכות שלהם וכל תזוזה מעירה אותי, והשינה נעשית טרופה.

 

כל אחת צריכה לעשות את החשבון אם זה מתאים לה..

 

לא כל אחת מסוגלת להקריב את שנת הלילה שלה בשביל זה.

 

וב"ה הילדים שלי ישנים נהדר מגיל 0 בעריסה, במיטת תינוק ובמיטה.

להכנס אליו לחדר, ללטף תוך כדי שהוא במיטתו
ולהשאר עד שירדם
במשך הזמן להפחית נוכחות כל פעם קצת, עד שיתרגל..
יכול להיות שהוא יסוג אחורה מתישהו
אבל שזה לא ירפה את ידכם- זה קורה..
בהצלחה

אני יודעת שעקרונית יש שם עיצוב פנים ודברים דומים. שווה בירור.

אין הרבה סניפים, אבל אולי יש סניף קרוב אלייך.

מאוד מקצועיים ומורות טובות..

בין הבנות בחלוקה לחדרים.

 

ואפשר לא לתת מקום גדול כל כך למושג חדר: אפשר שכולן ישנו בחדר אחד בלילה, אפילו בצפיפות, אבל במשך אחה"צ יהיה לכל אחת את המרחב שלה לזמן מה.

וכדאי להקפיד שיהיו שעות מסויימות - נניח שעות אחה"צ המאוחרות/ערב - שכולם מתרכזים בסלון או בקרבת המטבח, מכינים שיעורים סביב אותו שולחן או משחקים במשחקי קופסא או הרכבה או מה שמתאים, וסופגים אוירה ביתית לקראת ארוחת הערב.

 

אצלי הקטנים הם בהפרשים כמו שאת מתארת (הגדולים בישיבות וכו') וככה אנחנו עושים. יש אוירה טובה וחמימות משפחתית.

 

זה מצד אחד. מצד שני, לא כדאי ל"הנדס" אותם יותר מדי. שתהיה זרימה, שזה יהיה מרצונם ולא מאולץ.

 

  

11, 9, 6

וחדר אצלן זה לא רק לישון, הן מארחות חברות (יש להן ב"ה הרבה חברות שבאות)

יש להן מדפים עמוסים באוספים למיניהם, הן אוהבות לקרוא במיטה לפעמים, לשחק בחדר. סתם להיות לבד כשהן כועסות או עצובות. הן צריכות מרחב אישי שהן יודעות שהוא שלהן באופן קבוע.

לכאורה, לפי השיקול שלכם (בהנחה שכפי שכתבת, אינכם מעוניינים לשים את הגדול עם הקטנה):

 

האחת, לומר לגדולה, שאת אחות גדולה - ותהיי עם בת ה6.

 

השניה, את שתי הצעירות ביחד. על פניו, זה נראה יותר טוב. יתקבל יותר בהבנה כנראה. אם לאמצעית יהיה "חדר לבד", הגדולה שכבר רצתה בכך, עלולה מאד לקנא.

 

ויש מקום לומר לגדולה מראש, שזה מותנה בכך שהחדר לא הופך למקום שמסתגרים שם כל הזמן, כי חשוב שיש זמנים לכולן ביחד.

 

[בית גדול.. "צרות של עשירים"...]

חשבנו כבר על האופציות האלו וזה עדיין נראה לא לעניין שאחת מהן תהיה לבד.
יש פה מישהי שהייתה לבד בחדר בילדות ויכולה להגיד לי מה הקשר שלה היום עם האחים? ואם נראה לה שיש קשר בין הדברים? וגם איך היה לה שהיתה צריכה להתחלק בחדר עם שותפה או עם הבעל?

מגיל 9 בערך. היו לי אחים בנים מעלי ומתחתי. אחות גדולה נשואה (שאותה החלפתי בחדר) ואחות קטנה שהיתה בחדר הקטנים.

מבחינתי היה סבבה. היה לי את המקום הפרטי שלי שהיה לי מאוד חשוב שיהיה קיים, בעיקר בגיל ההתבגרות. גם אהבתי לקרוא עד השעות הקטנות של הלילה... וגם כשהייתי צריכה מקום להתבודד, לחשוב, לדבר עם ה', לבכות...

לא נראה לי שזה קשור לקשר עם האחים, למרות שמטבע הדברים כשהאחים באזור שלי הם בנים הקשר קצת פחות הדוק.

לא היתה לי בעיה להתחלק בחדר עם שותפה או עם בעלי... 

אבל כן הייתי יחסית סגורה בזמן התיכון, לימדתי את עצמי לתקשר עם אנשים ועשיתי עבודה בשביל זה. אני לא יודעת האם זה קשור לכך ואם היו "מכריחים" אותי להיות בחדר עם אחותי הקטנה (שהיתה קטנה ממני ב-6 שנים) זה היה עוזר...

היא גדולה ממני ב-6 והיא רצתה פרטיות, ללמוד עד מאוחר למבחנים ובגרויות וגם לעצב את החדר שיתאים למתבגרת ולא לחדר שיש בו גם ילדה.
האמת שזאת הייתה תקופת הפיגועים ואני ממש פחדתי להיות לבד אז במהלך השבוע איכשהו הסכמתי ובסופי שבוע "התארחתי" בחדר שלה (שלנו לשעבר). כשהיא יצאה לשירות לאומי הייתי נשארת בחדר שלה גם במהלך השבוע ולפני שחזרה הייתי מסדרת אותו בחזרה כמו שהיא אוהבת.
הקשר שלנו הוא ממש מצוין ב"ה, היא לא רק אחות אלא גם חברה מאד מאד טובה, אבל תמיד היה לנו ככה קשר קרוב וטוב (עוד מלפני שנולדתי כי היא התפללה לאחות קטנה).

האמת שחשבתי על רעיון-
יש לכם שני חדרים ל-3 בנות, אולי חדר אחד יהיה חדר לשינה משותפת של שלושתן והחדר השני יהיה חדר אירוח כאשר מגיעות חברות וחדר לקצת שקט ושיעורי בית. אני מניחה שאם תארגנו שבחדר שבו הן ישנות יהיו רק מיטות יהיה להן מקום, ובחדר השני שיהיה מיטת אירוח+ארון בגדים+שולחן כתיבה בדיוק כמו בחדר רגיל.

זה ממש לא הרחיק ביננו, אלא רק קירב.
לכל אחד היה את המקום שלו והפרטיות שלו
ולא היה צריך להלחם על זה וזה רק חסך סכסוכים.
תחשבי שהגדולה עוד רוצה לקרוא ספר והיא צריכה לעשות זאת בחוץ כי הקטנה כבר הולכת לישון...
וכל מיני סיטואציות דומות...
אני אישית הייתי שמה את הגדולה לבד אבל אם אתם דואגים
אפשר לקבוע כללים.
למשל אני הודעתי שלא סוגרים סתם את הדלת של החדר. הדלת פתוחה תמיד.
הגדולה שלי בת 8 אז אני לא יודעת עד מתי זה מתאים,
אבל לחשוב על כללים שלא יגמרו להסתגרות
אבל כן לכבד את רצונה ולתת לה חדר.
זו דעתי האישית.

אנחנו 3 בנות ובן. עד כתה ה' ישנתי עם אחותי, ובחדר נוסף ישנו אחי ואחותי הקטנה. עברנו לבית גדול עם 3 חדרי ילדים. אחי קבל חדר לבד, אני- כי אני הבכורה ואחיותי נשארו יחד עד שנישאו  . (המון שנים, יש לציין)

לא זכורה לי שום טראומה מכך, לא בקשר עם אחי ואחיותי ולא בשיתוף בחדר עם בעלי לאחר נישואי.

גם כסטודנטית ובת שירות חלקתי חדר עם חברות ללא שום בעיה.

כאשר אני ואחותי היינו ביחד בחדר הקשר ביננו היה בינוני ומטה...(וממה שאני זוכרת זה היה סתם בגלל מריבות טיפשיות או הרגל לראות אותה.. וגם בגלל שעות שינה שונות וכו..) כאשר היא התחתנה ונשארתי לבד הקשר שלי איתה נהיה הרבה יותר טוב. 

אומנם אפשר לתלות את זה על הגיל שהשתנה.. וכך גם הבגרות..אבל לדעתי אין כללים בעניין, זה באמת תלוי באופי של הילדות..

בהצלחה! ותזכרי שכל מה שאת מחליטה עכשיו ניתן לשנות בעת הצורך.. זה לא קבוע! ואולי הידיעה הזו תעזור לך להירגע מהחששות (ניתן לשנות סדרים נניח בפסח, כשממילא הכל מבולגן ומסדרים הכל מחדש)

מחשבים, שולחנות עבודה וכו'

מרחב משותף/חצי משותף שאפשר לנצל לכל מיני מטרות מועילות.

נחשוב על האפשרויות , רעיונות מעניינים.

אני הבת הקטנה בבית (כיום בת 21) ומגיל 10 בערך הייתה לי האפשרות להיות לבד בחדר אבל העדפתי להישאר עם אחי (שגדול ממני ב3 שנים) כי היה לנו כיף ביחד.
אחכ כשהייתי בת 12 הוא כבר עבר לחדר אחר ומאז יש לי חדר לבד- דבר ממש מבורך בעיני. .. זה לא השפיע עלי באף צורה עם החברות- תמיד היתי פתוחה וכיפית איתן, זה לא גרם לי להתבודד מהן וזה. ..
מה שכן בכיתה י' וי"א העברתי את רוב השנה בערך בחדר עם דלת סגורה- לומדת לבגרויות/מכינה פעולות וכאלה. ..
אבל זה כבר בעיקר תלוי בקשר שיש לילד עם ההורים- בתקופה ההיא הייתי רבה איתם לא מעט אז הייתי מסתגרת מהם הרבה.
בגלל שגם אינלי אחים קטנים אז בעצם אני מאוד רגילה לפרטיות ומאוד חשוב לי שיש לי את הפינה שלי.
אבל זה לא השפיע עלי בצורה מיוחדת נגיד בש"ל וכאלה-הייתי שנתיים בדירת שירות צפופה ורועשת והיה לי כיף ממש.
פשוט בבית הפינה שלי חשובה לי- והמשפחה מודעת לזה...

בקיצור מה שניסיתי להגיד. .. שאני חושבת שלא צריך להיבהל כלכך מלשים ילדים בחדר לבד. ... לא גדלתי להיות בחורה אגואיסטית, ואני יודעת לחלוק דברים עם אחרים

יש ביננו קשר מעולה ב"ה.

בעזהי"ת

 

(יש אח"כ עוד בן קטן יותר, אבל זה לא שינה שום דבר)

ותמיד האח היה בחדר אחד,

ולנו הבנות היו 2 חדרים- בחדר אחד הייתה אחת, ובחדר השני- שתיים- והתחלפנו כל כמה חודשים (אולי כל שנה.. משהו כזה)

ככה שכל אחת הייתה קצת לבד וקצת ביחד, וגם הביחד היה פעם עם זאת ופעם עם זאת.

כשאני- הבכורה- יצאתי לפנימיה, אני קיבלתי את החדר לבד לתקופה יותר ארוכה- כמעט שלוש שנים- עד שהאחות שמתחתי יצאה גם היא לפנימיה, ואז הועברנו שתינו לחדר המשותף וזאת שנשארה בבית קיבלה את החדר לבד..

זה גם שיקולים די הגיוניים- כל פעם לצמצם לכמה שפחות חדרים; אם אני בפנימיה ויש 2 בבית- הם יהיו באותו חדר והחדר הלבד יהיה סגור רוב הזמן,

אם יש 2 בפנימיה ואחת בבית- ה2 יהיו יחד בחדר- והחדר הזה יהיה סגור רוב הזמן..

כשהתחתנתי אחיות שלי עברו יחד לחדר והחדר הלבד נשאר ריק.

 

הפערים כמעט בדיוק אותם פערים..  אולי היינו 12, 9 ו6.. משהו כזה

 

הגדולה שלך מאוד רוצה להיות לבד ואת מפחדת מההשלכות, מובן לגמרי. מה עם לנסות? אני חושבת שכדאי לך לעשות תקופת ניסיון, לפני זה לדבר עם הגדולה ולהסביר לה את השיקולים ברמה שלה, להדגיש ולהבהיר כמה כללים שאת קובעת ובודקת אותם בתקופה זו ולראות איך הולך.

הרי בינינו- נכון שלחיות עם אחות באותו חדר מפתח שיתוף ופתיחות וכו', אבל אני מכירה הרבה בנות שחיו לבד והן אחלה בקטע, ומלא שחיו ביחד ולא מבינה איך אחיות שלהן שרדו איתן יום. אני חושבת שמלנסות לא תפסידי. בטח אם הילדה תהיה מודעת להתלבטות ומה את מצפה ממנה. שיתוף עם אחיות ואכפתיות וכו' נוצרים מעוד הרבה דברים- אפשר לקבוע ארוחה ביום שבה כולם ביחד, אפשר לקבוע שלמשל בשבת כן ישנים יחד, אפשר ליצור פעילות משותפת ונחמדה כמו אפייה או הכנת ארוחת ערב או יצירה או חוג ביחד של הבנות, התנדבות משותפת, תפקיד מסויים ששתי בנות שותפות בו  ועוד...

 

לפחות בנתיים

את הקטנה.
הוא צריך את הפרטיות שלו, הוא מתחיל את גיל ההתבגרות ולא יכול להיות איתה (כמובן שבמקרים שאין ברירה זה משהו אחר)
הוא הולך לישון בשעות שונות צריך מקום לחברים וכו'

לגבי האחיות- יעצו לך פה מלא דברים טובים וחכמים.

אני הייתי עם אחותי כל הזמן (2 בנות ו4 בנים) והקשר שלנו סבבה, היא רוצה קשר יותר עמוק וקרוב אבל אני באישיות שלי לא כזו.(אני יותר מתבודדת וסגורה)

רבנו המון על הכל מכל אבל כשהיא הייתה מפחדת לישון בלילות (פצמרים, קסאמים, מחבלים, חלום רע) היא היתה באה לישון איתי.

היא הרבה יותר חברותית ממני ככה שאני חושבת שגם הינו לבד זה לא היה משנה זה תלוי אופי.

ושוב תודה לכל מי ששיתף.

התחלתי לדבר על זה עם הילדים, כמובן שלכל אחד דיעה שונה בעניין. נראה שנעשה איזה דיון משותף.

ונעשה תקופןת ניסיון.

לפעמים צריך לשים בצד את עבודת המידות והחינוך והמלחמות -- וללכת קצת עם הצרכים של הילד. כדי שאדם יוכל להתקדם ולהתפתח הוא צריך את המקלט הזה, את המקום שמקבל אותו ולא הולך נגדו.

כדאי שיהיו יחד ויתרגלו לשתף וכו'.

כשגדלים קצת הגיוני מאד שירצו יותר מרחב אישי. וזה לא כזה רע ונורא. כמובן במגבלות המקום וכו'.

ואני שותפה להרגשה שלך שזה נחמד שכולם כזה יחד ונהנים ומשתפים. ועדיין אפשר גם להענות לבקשות אם אפשרי.

אני הייתי תקופות מסויימות בילדותי עם אחות ואח"כ עם אחות קטנה ממני בהרבה ואח"כ גם לבד ולא נראה לי שזה עשה לי רע או משהו כזה.

חדר ראשון-הבת הגדולה עם זו שאחרי׳ה (את אומרת שדווקא הולך להן טוב ביחד
חדר שני-הבן עם הבת הקטנה
חדר שלישי-חדר משחקים או משהו כזה.
בהצלחה!

אח"כ הייתי שמה את האמצעית לבד.

נשמע שהיא היחידה שבקשה ורצה.

הקטנה לא רוצה להשאר לבד.

 

אני חושבת שאפשר ללמוד להסתדר גם אם לא באותו חדר.

אפילו להפך אם לאחת קשה יותר להסתדר עם אנשים לחלוק ביחד אותו חדר רק יחריף את המצב בגיל ההתבגרות.

נשמע שבמקרה שלה היא נמצאת בשלב שלפני חלוקת אותו חדר. גם לחלוק אותו בית מזמין התמודדויות לא פשוטות בעיקר בשבילה.

 

מזל טוב! רק בשמחות

או שלכם עם הילדי

* קניתי חמצוצים בצורת לב,ושמתי על שיפודים.
* הכנתי עוגה עגולה, וחתכתי אותה בצורת לב. קישטתי אותה מסביב בגליליות, וציפוי שוקולד עם עדשים.
* קניתי לו מתנות קטנות וכיפיות: 2 כיפות, חולצה עם הדפס חמוד (יש מלא רעיונות).

ומכתב מהלב.
הוא ממש שמח

ועכשיו הוא מחזיר לעצמו את החסר?

או שאולי משהו מטריד אותו רגשית?

 

אני מכירה את זה כחלק מתסמינים שמאפיינים 'טיפוס' מסויים בהומאופתיה. שם זה נחשב לא מאוזן, אבל תקין.

 

אם את לא שקטה, קחי אותו לבדיקה אצל רופא.

כמעט אף פעם לא חולה, לא עברה עליו תקופה בעייתית.

מה שכן - הוא משועמם. הוא טיפוס חברתי מאוד, ואני מתקשה לספק לו מפגשים חברתיים בתדירות שתספק אותו. זו בעיה בפני עצמה שאני מנסה לפתור. לפעמים אני תוהה אם הוא מבקש כ"כ הרבה לאכול כי זו פעילות מעניינת.

יכול מאוד להיות. מצד שני, ב"ה, הוא בנוי ככה שהוא מפנה את מה שמיותר...

 

תנסי באמת לראות אם יציאה החוצה ומפגשים חברתיים מפחיתים את הצורך לאכול.

ולכן הגוף שלו רוצה כמויות אוכל גדולות.

 

אני מציעה לך לנסות לרשום, במשך יומיים, כמה הוא אכל כל יום. זה ייתן לך תמונה כוללת של כל המידע.

אם זה נראה לך חריג ועוד מעורר בך תהיות- גשי לרופא המשפחה שלכם ותתייעצי לגבי זה.

 

בהצלחה!

כדאי לבקש מהרופא בדיקת צואה, לוודא שאין לו טפילים במערכת העיכול

לפעמים הם אוכלים את האוכל וכך האדם מרגיש רעב כל הזמן

ניתן לפתור את זה בטיפול תרופתי קצר..

 

אני מניחה שזה שום דבר, אבל סתם כדאי לשלול..

נראה לי שהגזמת... .

כל עוד הוא אוכל אוכל בריא (לחם, פירות, ירקות, ביצים, קטניות, בשר וכו' ), ההמלצה היא לתת לילד לקבוע את הכמויות. לתת מה שהוא מבקש. זו המלצה רפואית, אבל לדעתי היא כדאית גם מבחינת השלווה הנפשית של הילד - שאמא מספקת לו מזון כשהוא רוצה.

ולגבי היציאות - רופאת ילדים אמרה לי פעם שבגיל הזה הם עוד לא מאוזנים. אז בלי לחץ. ברוך ה', הגוף שלו מפריש את הפסולת. (אגב, שמעתי פעם את הרב אשרוב אומר שגם מבוגר צריך להתפנות אחרי כל ארוחה במצב תקין).

תסמכי על הגוף שלו (שברא ה') שיודע לחוש רעב ושובע, ויודע לעכל.

באופן כללי, התעסקות יתר עם המזון שהילד אוכל ממש לא עושה טוב, בלשון המעטה.

בהצלחה! ולבריאות לחמוד הקטן!

אבל בשקט בלי לעשות עניין. שהאווירה בבית תהיה שמחה, רגועה, ושכל צרכיו מתמלאים (גם אוכל..)

לגבי השאלה האחרונה - רק להשגיח. ולא לומר יותר מדי. לקחת אותה בטבעיות מהמקום הגבוה המסוכן ולהפנות את האנרגיות לעניינים אחרים. תראי אם זה עובד גם לגבי זה שהיא מושיבה על עצמה את התינוקת. אבל אם היא מסכנת אותה, צריך להפסיק את זה בתקיפות.

 

הן גדלות ב"ה והאישיות של כל אחת מתעצבת וכל אחת תופסת עכשיו מקום שונה בבית, במשפחה וגם ביניהן. אל תדאגי, אני בטוחה שהן מאוד אוהבות זו את זו.

 

גם אצלי הם רבים ואומרים שלא אוהבים

אבל אהבה מתגלה בזמן משחק משותף, שיחה משותפת כשמישהו נופל או רב עם ילדים מבחוץ

אני חושבת שלא כדאי לך לשאול האם הן אוהבות אלא לשאול יותר קונקרטי 

כי אם תשאלי אחרי ריב הן בטוח יגידו שלא אוהבות וחבל

לתת להן ביטויים מילוליים אחרים כדי לבטא אי-שביעות רצון 

יש לי אחות קטנה ממני בשנתיים (אני בת 20),
ואנחנו לא כלכך חברות טובות. זה כן בא בתקופות, ולאחרונה כן יש התקדמות ושיפור ביחסים בנינו. אבל היו תקופות שחוץ מדברים של בית (כביסה כלים אמא אבא וכו׳) אז לא היה הרבה קשר. והיו הרבה תקופות של ריבים מטורפים או שלא היינו יכולות להיות אחת ליד השנייה.
וכל זה התחיל בערך מאז שאני זוכרת את עצמי.
אני חלילה לא באה להאשים את הוריי. זה הכל מה׳ וכנראה שיש לי את התיקון שלי לעבור והייתי צריכה ללמוד לקבל ולהיות חברה של אחותי עוד בגיל קטן. אבל להורים כן יש המון השפעה בנושא זה.
למשל חדרים, תשאירי אותן באותו חדר עד גיל 15 לפחות! שיהיה להן ארון משותף אפילו ושיחלקו בבגדים! הרבה ריבים היו לנו על בגדים.. תלמדי אותן לשתף אחת את השנייה בחוויות מהגן, להתעניין!. כשקונים משחק חדש, לקנות אחד לשתיהן. אם קונים בגדים חדשים והן לא באותה המידה, אז שזה יהיה אותו הבגד. להגיד משפטים כמו :״אני סומכת עליכן שתסתדרו אתן אחיות וחברות טובות״ , בעיקר לחזק אותן ולעודד אותן בזה. ״להכניס״ להן לראש. כשנותנים תשומת לב למישהי אחת , מסיבה כלשהי כי באמת מגיע לה נגיד מצטיינת הגן או משהו כזה , אז לא להשאיר את השנייה בחוץ ולהגיד לה עכשיו זה תור האחות, אלא להגיד לה בואי תצטרפי אליי וניתן ביחד תשומת לב לשנייה. שיתוף, זאת הכוונה.
אני יודעת שזה לא מדע מדוייק, וגם הוריי ניסו ממש שנתחבר, אבל כן היו דברים שניתנים לשיפור כמו בכל דבר- למשל אני בתור בכורה, הייתי מקבלת דברים שאני רוצה ואחותי פחות, למשל ביקשתי חדר לבד כי אני כבר בת 12 ומגיע לי ״פרטיות״. אבל בדיעבד כן הייתי רוצה להשאר עם אחותי בחדר רק בשביל שהקשר יהיה יותר חזק ונלמד לחיות ולשתף אחת את השניה.
אני מאוד אוהבת את אחותי, ובגיל קטן אז לא מבינים מה זה אהבה, אז אל תתרגשי ממילים כאלה או אחרות של הבנות שלך. המושג שלהן לאהבה שונה. מאוד שונה. אז זה לגיטימי מה שהן אמרו. הייתי שואלת אותן במקום ״אוהבת״, אם את ״חברה״ של אחותך.
כי חברות יש הרבה בגן והכי כיף לשחק עם חברות ושהחברות יבואו הביתה ושיראו את האחות החדשה ואת המשחקים וזה הכי מרגש חברות!
אבל אחות - חברה ?! זה הכי טוב.
לעבוד איתן על הקשר החברי יותר מהקשר האחי.
בקיצור, זה כן משתפר עם הזמן, אבל כן לשים לב לזה ולעבוד איתן על זה- זה רק יעזור.
בהצלחה רבה! ובסבלנות רבה....

מנסיון עם אחותי הקטנה ( אני בת 20 היא בת 16) ההורים תמיד שמו אותנו ביחד כי רצו שנלמד להסתדר אבל זה פשוט היה נורא כי לכל אחת היו צרכים שונים שהתנגשו וזה יצר מריבות, היתה תרוםה קצרה שהיא עברה לחדר אחר ודווקא אז ממש נפתח משהו והתחברנו ובתקופה הזאת היינו ישנות הרבה פעמים בילד מרצון.. ( אירחנו אחת את השניה בחדר..)

ההבדל הוא מאוד דק.
הגבול דק ממש בין להיות בחדרים נפרדים ולהשאר חברות טובות לבין חדרים נפרדים ולהסתגר כל אחת עם עצמה.
צריך לפחות בהתחלה לגדול כן ביחד, וכשהבסיס של החברות בין האחיות יהיה מספיק אז אפשר להפריד חדרים. אחרת זה כן יכול ליצור יותר ריחוק.
״צרכים״ אחרים זה כבר סיבה שונה ומשהו אחר.
לרוב, הבדל בגיל של שנה-שנתיים, הצרכים הם זהים. פשוט כל אחת רוצה מטבעה פרטיות יתר, כל הדברים שעוברים על בנות זה מספיק חח.
אם מדובר בצרכים אחרים, לא של בנות גיל ההתבגרות שרוצות לבכות בשקט או רוצות להתאפר לבד מול המראה, אז זה לא רלוונטי למה שהתכוונתי אליו...
בכל מקרה, כמו שאמרתי בסוף, זה לא מדע מדוייק. צריך להפעיל הרבה שיקול דעת, להכיר את הנפשות שנמצאות בבית
הרבה סבלנות, תפילה ואמונה בקב״ה שהכל יסתדר.

וככל הידוע לי זה גם ההיפך ממה שמייעצים (שמעתי אפילו סיפור על הרב צבי יהודה שהעדיף לא לתת כלל מתנה לשני אחים מאשר להעניק להם רק מתנה אחת).

גם אצלי אותו סיפור פתאום הן התחילו לריב הרבה יותר מפעם.

זה כאילו שהקטנה תפסה לגדולה את המקום

אני משתדלת לפרגן מלא לגדולה ולחזק אותה במה שהיא טובה

ולגבי חוסר ההקשבה של הקטנה צריך להתעקש יותר ממנה...

ולעשות תרגילי משמעת- להגיד סתם דברים כמו תביאי את זה, תלכי לשם ,תחזרי לפה ולתרגל את ההקשבה

כשעושים בעקביות זה עוזר.

לגבי מריבות- כמה שפחות להתערב, לתת להן להסתדר ואני אומרת להן שאם כיף להן לריב אז סבבה אבל לא לידי...

ולהבין שכמו אצל כולם, מריבות וויכוחים זה חלק מהחיים , לא להיבהל מזה... וגם אפשר לנסות לשים לב אם יש גורם קבוע/זמן קבוע שבו הן רבות ואז להציע להן תעסוקה כיפית כמו משחק מעניין, יצירה וכו..

בהצלחה

אמא שלי תמיד היתה משקפת לנו שאנחנו באמת אוהבים אחד את השני. דווקא בזמן של מריבה, כש מישהי פוגעת באחותה, להתייחס לאחות שנפגעה, להגיד לה שאחותה באמת אוהבת אותה והיא רק 'שכחה' איך מתנהגים יפה, או קצת רעבה או עייפה ולכן מתנהגת פחות יפה.
אמא שלי אמרה שאף פעם האח הפוגע לא סתר את דבריה. וזה מלמד גם אותו שבעצם הוא באמת אוהב את אחיו...
לדעתי לשאול באופן ישיר אם ילדה אוהבת את אחותה יכול יותר לבלבל, כי ברגע שהיא אמרה שלא אז מוגדר לה שהיא לא אוהבת את אחותה.
אולי כדאי למצוא זמנים שכיף להן יחד ולשקף להן אז כמה הן אוהבות אחת את השניה, ובזמני מריבה להזכיר את זה- 'אחותך באמת אוהבת אותך! זוכרת איך היה לכן כיף כשהיא עשתה לך כך וכך? עכשיו היא קצת מתבלבלת ומתנהגת בצורה פחות נעימה, אבל באמת תמיד היא אוהבת אותך'.

 

קראתי את ההודעה הזאת לפני כמה שעות, ומאז אני מנסה להיזכר. יש לי זיכרון עמום למשהו כזה בהלכה או במחשבה/מוסר, קטע על זה שמסתמכים על כך שבעומק לבו אדם תמיד רוצה לקיים דבר ה', לכן זה לא יהיה שקר להגיד עליו? וכך מעוררים אותו להתחבר למה שבעצם כבר נמצא אצלו, בעומק? אני כותבת ומוחקת שוב ושוב, כי זה זיכרון חמקמק, ואני לגמרי לא בטוחה שזה המהלך. אבל נדמה לי שאני מכירה הנהגה כזאת, כמו של אמך החכמה.

אם מוכר למישהי אשמח שתאירו את עיניי.

 

שאם הכלה התנתה את הסכמתה לקידושין בכך שהוא יהיה צדיק, ולחתן יש אפילו הרהור תשובה- הקידושין תקפים.

לזה התכוונת?

"שאין אומרים אנוס, אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחויב בו מן התורה, כגון מי שהוכה, עד שמכר או עד שנתן. אבל, מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצווה, או לעשות עבירה, והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו, או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו, אין זה אנוס ממנו, אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך, זה שאינו רוצה לגרש, מאחר שהוא רוצה להיות מישראל, ורוצה הוא לעשות כל המצוות, ולהתרחק מן העבירות, ויצרו הוא שתקפו, וכיון שהוכה עד שתשש יצרו, ואמר: 'רוצה אני', כבר גרש לרצונו". (הרמב"ם מסביר למה כשכופים אדם לתת גט על ידי זה שמכים אותו עד שאומר 'רוצה אני' זה תקף ולא נחשב 'גט מעושה', כי בעצם הרצון האמיתי של האדם זה לקיים את המצוות, וההכאה מתשישה את היצר הרע ומגלה את הרצון האמיתי)

זה קצת שונה, כי פה אנחנו רק מבטאים את הרגש הפנימי עבור הילד, ולא דורשים ממנו לבטא את זה בעצמו, אבל הרעיון שמוביל לזה באמת דומה.
תודה!

יש לי אחות שקטנה ממני בשנתיים. כשהיינו קטנות רבנו הרבה ואז דוד שלי הסביר לנו שאנחנו אחיות שזה אומר שאנחנו החברות הכי טובות ואנחנו צריכות לדאוג אחת לשניה ולשמור אחת על השניה. זה עבד התחברנו מאוד והיא עדיין החברה הכי טובה שלי. למרות שאני כבר נשואה
יש לי גם אחות שקטנה ממני ב6 שנים שאיתה אני כמעט לא מתקשרת. וכמה שניסו לפייס ביננו זה לא עבד רק התסיס יותר. עכשיו אחרי שהתחתנתי זה לאט לאט מסתדר... אבל עדיין אם מישהו מנסה לפייס ביננו זה מחמיר את המצב
אני לא חושבת שיש כללים. אולי בגלל שהן קטנות הדרך הראשונה תעבוד... אולי לא.. מה שכן- אני חושבת שכדאי לתת להן לבנות את המערכת יחסים שלהן עם כמה שפחות התערבות חיצונית... עם הכוונה אבל בלי הץערבות...

לקחתי לתשומת ליבי הרבה מהדברים שכתבתן, בעיקר את העניין של לא להרבות בשאלות "את אוהבת את אחותך", וכן להסב את תשומת הלב של הבנות לכך שנעים להן להיות ביחד, ולדברים הטובים שהן עושות זו עבור זו.

 

שוב תודה, וכל טוב

ועם זאת שהלכתי מכות עוד בכיתה ט אני בקשר מעולה היום...

הבנות הגדולות שלי (7 ו5) גם רבות כמו שתי תרנגולות כל הזמן...

אני משתדלת למנוע מצבים יוצרי חיכוכים (למשל- הן אף פעם לא יושבות אחת ליד השניה בשולחן האוכל)

יש דברים שאני לא מרשה כמו להגיד מילים לא יפות (מטומטמת וכד') אחת לשניה

ובעיקר- כשהן כן משחקות יפה ביחד או עושות דברים נחמדים ביחד כמו יצירות או הצגות אז אני אומרת להן כמה שזה משמח אותי לראות אותן ביחד ולפעמים גם מצ'פרת אותן על זה.

 

שעות בבית הספר לילד עם בעיית קשב יכולות להיות סיוט. 

 

אפשר לקחת בחשבון לוותר לו , אבל אז השאלה היא מה החלופה? לשבת בבית בחוסר מעש -לא חלופה טובה כמובן. אתם יכולים להרשות לעצמכם חינוך ביתי? אם מחליטים להשאיר בבית ,אז חייבים לייצר מסגרת חדשה בתוך הבית. היא יכולה להיות טיפה יותר גמישה , אבל עדיין מסגרת זה בריאות. 

מכירה את זה מקרוב. זה מאוד לא פשוט.

 

אי אפשר לוותר על שיגרה וסדר יום לאורך זמן. אפשר לתת לו יום חופש פה ושם, אבל מנסיון, קשה להם עוד יותר לחזור ללימודים אחרי יום חופש.

את יכולה לשקול חינוך ביתי - יתכן שזה יהיה פתרון טוב, ויתכן שלא.

 

רק השבוע הבנתי מהיועצת בביה"ס שלנו שבהוראת הפיקוח ניתן לאפשר לילדים שסובלים מקשיים בתחום לסיים את יום הלימודים מוקדם יותר - זה יכול להיות חלק מהפתרון.

 

צריך לנסות כל מיני פתרונות - מאלטרנטיבי (אנחנו ראינו ישועות) ועד - אם אין ברירה - ריטלין.

להיות בקשר רצוף עם המחנך והיועצת ולחשוב יחד איתם איך אפשר למשוך אותו לביה"ס.

 

במקביל יש דרך הביטוחים המשלימים בקופות החולים כל מיני טיפולים רגשיים.

 

להתפלל שיעבור את מערכת החינוך בשלום , וגם לדעת שהילדים האלה הם ילדים נפלאים עם ערך מוסף.

 

אספר לך חוויה משלנו : את אחד הילדים (תיאור מאוד דומה למה שאת תיארת את הילד שלך) חשבו להשאיר כיתה. אמרתי למחנכת שלו - "תראי, אין לי ספק שבחיים הוא יצליח מאוד (בעל ידי זהב ויצירתי באופן יוצא דופן, וגם מבריק מבחינת אינטליגנציה), מה שנשאר זה לסמן V על 12 שנות לימוד. בואי נתקדם ושזה יהיה כבר מאחורנו..." .

 

בהצלחה.

 

 

 

יש לי בן שבכתה ג לא היה בבית ספר.
מאמצע כתה ב סרב ללכת, התנגד ללמוד, לא הסכים לחזור; ונאלצנו לחפש פתרונות יצירתיים מסוגים שונים - ולא הפסקנו לחשוב... שבועיים לפני סוף השנה - אחרי סוף השנה ברוב בתי הספר, הכנסנו אותו לתלמוד תורה ביישוב אחר.
היום הוא שם בכתה ד ולומד יפה.
(ודווקא אחיו הצעיר בכתה א עושה קצת בעיות...).

הרבה תובנות עלו לי בשנה וחצי האחרונות, ואני מקווה שיהיה זה לעזר.
קודם כל - הורי הילד מכירים אותו יותר טוב מכל אדם אחר. אנשי מקצוע, חכמים ונבונים ומקצועיים ככל שיהיו, יכולים לייעץ על סמך נתונים שונים ומשונים; אבל רק ההורים יכולים לדעת מה טוב לילד - ואולי עוד יותר, רק הילד עצמו יכול להגדיר מה מפריע לו.
הילד רוצה להישאר בבית - קחו זאת כמחמאה! טוב לו בבית!
הילד לא רוצה ללמוד? צריך לברר למה. אין אדם למד אלא במקום שליבו חפץ. לפעמים הוא צריך דרבונים חיצוניים שיגרמו לו לחפוץ; לפעמים פרסים קטנים או גדולים יכולים להוות אתגר שהוא יחפוץ לעמוד בו - ופעמים רבות, חשוב לו לקבל תשומת לב מאביו או מאמו, וכאשר הוא יישאר בבית, הוא יודע שיקבל זאת.
אני חושב שהצלחתי להשפיע על הבן שלי לחזור ללמוד, בשלב שהצלחתי להגיע להזדהות מאוד ברורה עם הסיבות שגרמו לו להפסיק לרצות. להבין שההתנגדות שלו ללכת ללמוד אינה משהו נגד ההורים ולפעמים אדרבה, ביטוי לאהבתו כלפיהם.
שמעתי כל מיני דברים מכל מיני אנשים. קב"ס, יועץ בית ספר, פסיכולוג, עו"ס, פסיכיאטר, אבחון פסיכודיאגנוזי, ועדת שילוב, ועדת השמה, ועדת ערר, חינוך ביתי, חינוך מיוחד, פנימיה, ועוד ועוד רעיונות שהיו אצלי בשלבים שונים ומשונים.
אבל כאשר היה ברור לי מה אני רוצה, מה אנחנו ההורים רוצים, ומה טוב לילד, יכולתי להיפרד לשלום או לא לשלום מכל האנשים והרעיונות הזרים שהיה ברור שלא שייכים אצלנו, ולהתקדם בדרך שברור לנו כי היא הדרך הנכונה.
ולא כפיתי על בני את החזרה. השקעתי זמן איכות ביחד איתו, רק אני והוא. בילינו ביחד בפיצריה, כשלושה חודשים מדי שבוע. הלכנו יחד למקומות שהוא אוהב, למעיין, לבריכה, סתם לטייל, ובדרך כבר הכנתי את החזרה - כמו קפיצה באמצע לחנות מכשירי כתיבה לשם תכנון משותף של מה שנעשה כשנחזור ומה נקנה.
תוך כדי, שוחחתי איתו הרבה. מה הציק לו ומי הציק לו בבית הספר, מה הוא יותר אוהב ללמוד ומה פחות; ומדי פעם היינו יושבים לחברותא קצרה, רחוק מהאנושות. אמרתי לו, ואני אמרתי זאת ברצינות - די לעולם אני ואתה...
כשהבנתי שהוא אוהב ללמוד משנה יותר ממקרא, עודדתי אותו ותגמלתי אותו בפרסים על לימוד משניות - אחרי תקופה שכלל הוא לא רצה ללמוד!
אחר כך הוא בקש ממני מבצעים גם על מקרא.
ועדיין, יש לו פער לימודי - אך הוא לומד במקום שהוא שמח ללכת אליו וששמחים בו; והוא מתמיד לקום ולהגיע בזמן, כבר כמה חודשים, באופן שמעולם הוא לא היה עושה.
וכל הזמן כשאני רואה אותו אני מרגיש כמה אני גאה בו, איך הוא הצליח לחזור ללימודים נגד כל הרעיונות המשונים של המומחים והמבינים. אבל אני חושב שהוא הצליח לחזור בין היתר גם כי הייתי גאה בו עוד לפני שהוא חזר. טוב, זו לא חכמה, אתם בכלל לא מכירים אותו. יש הרבה על מה להיות גאה בו. חוץ מזה שהוא היה מוכן להקדיש לי כל כך הרבה זמן ולהשקיע איתי זמן איכות ביחד...

יש לי בן שבכתה ג לא היה בבית ספר.
מאמצע כתה ב סרב ללכת, התנגד ללמוד, לא הסכים לחזור; ונאלצנו לחפש פתרונות יצירתיים מסוגים שונים - ולא הפסקנו לחשוב... שבועיים לפני סוף השנה - אחרי סוף השנה ברוב בתי הספר, הכנסנו אותו לתלמוד תורה ביישוב אחר.
היום הוא שם בכתה ד ולומד יפה.
(ודווקא אחיו הצעיר בכתה א עושה קצת בעיות...).

הרבה תובנות עלו לי בשנה וחצי האחרונות, ואני מקווה שיהיה זה לעזר.
קודם כל - הורי הילד מכירים אותו יותר טוב מכל אדם אחר. אנשי מקצוע, חכמים ונבונים ומקצועיים ככל שיהיו, יכולים לייעץ על סמך נתונים שונים ומשונים; אבל רק ההורים יכולים לדעת מה טוב לילד - ואולי עוד יותר, רק הילד עצמו יכול להגדיר מה מפריע לו.
הילד רוצה להישאר בבית - קחו זאת כמחמאה! טוב לו בבית!
הילד לא רוצה ללמוד? צריך לברר למה. אין אדם למד אלא במקום שליבו חפץ. לפעמים הוא צריך דרבונים חיצוניים שיגרמו לו לחפוץ; לפעמים פרסים קטנים או גדולים יכולים להוות אתגר שהוא יחפוץ לעמוד בו - ופעמים רבות, חשוב לו לקבל תשומת לב מאביו או מאמו, וכאשר הוא יישאר בבית, הוא יודע שיקבל זאת.
אני חושב שהצלחתי להשפיע על הבן שלי לחזור ללמוד, בשלב שהצלחתי להגיע להזדהות מאוד ברורה עם הסיבות שגרמו לו להפסיק לרצות. להבין שההתנגדות שלו ללכת ללמוד אינה משהו נגד ההורים ולפעמים אדרבה, ביטוי לאהבתו כלפיהם.
שמעתי כל מיני דברים מכל מיני אנשים. קב"ס, יועץ בית ספר, פסיכולוג, עו"ס, פסיכיאטר, אבחון פסיכודיאגנוזי, ועדת שילוב, ועדת השמה, ועדת ערר, חינוך ביתי, חינוך מיוחד, פנימיה, ועוד ועוד רעיונות שהיו אצלי בשלבים שונים ומשונים.
אבל כאשר היה ברור לי מה אני רוצה, מה אנחנו ההורים רוצים, ומה טוב לילד, יכולתי להיפרד לשלום או לא לשלום מכל האנשים והרעיונות הזרים שהיה ברור שלא שייכים אצלנו, ולהתקדם בדרך שברור לנו כי היא הדרך הנכונה.
ולא כפיתי על בני את החזרה. השקעתי זמן איכות ביחד איתו, רק אני והוא. בילינו ביחד בפיצריה, כשלושה חודשים מדי שבוע. הלכנו יחד למקומות שהוא אוהב, למעיין, לבריכה, סתם לטייל, ובדרך כבר הכנתי את החזרה - כמו קפיצה באמצע לחנות מכשירי כתיבה לשם תכנון משותף של מה שנעשה כשנחזור ומה נקנה.
תוך כדי, שוחחתי איתו הרבה. מה הציק לו ומי הציק לו בבית הספר, מה הוא יותר אוהב ללמוד ומה פחות; ומדי פעם היינו יושבים לחברותא קצרה, רחוק מהאנושות. אמרתי לו, ואני אמרתי זאת ברצינות - די לעולם אני ואתה...
כשהבנתי שהוא אוהב ללמוד משנה יותר ממקרא, עודדתי אותו ותגמלתי אותו בפרסים על לימוד משניות - אחרי תקופה שכלל הוא לא רצה ללמוד!
אחר כך הוא בקש ממני מבצעים גם על מקרא.
ועדיין, יש לו פער לימודי - אך הוא לומד במקום שהוא שמח ללכת אליו וששמחים בו; והוא מתמיד לקום ולהגיע בזמן, כבר כמה חודשים, באופן שמעולם הוא לא היה עושה.
וכל הזמן כשאני רואה אותו אני מרגיש כמה אני גאה בו, איך הוא הצליח לחזור ללימודים נגד כל הרעיונות המשונים של המומחים והמבינים. אבל אני חושב שהוא הצליח לחזור בין היתר גם כי הייתי גאה בו עוד לפני שהוא חזר. טוב, זו לא חכמה, אתם בכלל לא מכירים אותו. יש הרבה על מה להיות גאה בו. חוץ מזה שהוא היה מוכן להקדיש לי כל כך הרבה זמן ולהשקיע איתי זמן איכות ביחד...

לא כזה תענוג לשבת על כסא שעות על גבי שעות ולהשתעמם חלק ניכר מהזמן. אם יש לו בעיית קשב, זה דורש ממנו מאמץ גדול מאוד רק לעמוד במינימום, ואם הוא גם חכם מאוד אז המאמץ מאוד מאוד משעמם. 

לי יש שניים כאלה, אבל אני חייבת להגיד שבדרך כלל יש עוד אלמנט. לאחד יש מחנך מאוד מעצבן. לאחד אין ממש חברים (אף אחד לא מציק לו או רב אתו, אבל אין לו כל כך עם מי לשחק). שווה לבדוק אם יש עוד משהו שלא עליתם עליו. 

בזמנו הבן הגדול למד בתלמוד תורה, ולא רצה ללכת. אחרי בירורים מכאן עד פתח תקווה (וקשה מאוד לסחוט מילדים מידע!) התבררו תופעות חברתיות קשות מאוד, וחוסר מענה איום ונורא מצד הצוות. הוא הועבר אחר כבוד לממ"ד, אבל בגלל זה אני אומרת ששווה לברר לעומק. אם היית שואלת את הרב בתלמוד התורה, הוא היה אומר שהכל מצויין, והבן שלי היה מביא כל מיני סיפורים מופרכים לגבי למה הוא לא רוצה ללכת, כיון שהאמת כאבה מדי בשביל להתבטא.  

אם באמת זה "רק" חוסר רצון ללמוד, אז בד בבד עם טיפול הולם בבעיית הקשב, נדמה לי שמערכת מסודרת של תגמולים ו"מחירים" יכול לעזור - אם זה נעשה ברוגע ובאדישות מוחלטת מצד ההורים. מה שמתואר כאן נראה בין היתר כמאבק כוחות שנועד להקפיץ את ההורים אולי יותר מאשר זעקת מצוקה על תנאים לא הולמים בבית הספר. עם אחד הבנים (שכבר גדול יחסית) ולא אוהב ללכת לבית הספר היו המון המון מאבקים, צעקות, תחנונים, מה לא, עד שהחלטנו ששלושים יום של הליכה מסודרת לבית ספר מתוגמלים ביום כיף עם אבא, ואילו אי הליכה לבית הספר גורר "קנס" של עשרה שקלים, אבל בלי צעקות, כעס או מרירות. עד היום התוצאה הייתה שאפילו בימים שהוא הוציא את המיץ, אם התמדנו ודאגנו להישאר רגועים, ולהודיע לו שאין בעיה ש"יקנה" יום חופש בעשרה שקלים, אבל אבא יוצא עוד שתי דקות ואז נגמר, הוא תמיד הלך בסוף. כמובן שהטריק כאן זה באמת לקבל את זה שייתכן וישאר בבית באותו יום. כיון שזה ילד שמאווד אוהב כסף, עוד לא התנסינו בניסיון שבו הוא לוקח שבוע חופש בשישים שקלים!  מזל....

בשביל לא לרצות ללכת לביס.
מאוד ממליצה לצפות בהרצאה ביוטיוב " אסימוני משחק" איך להעצים את הביטחון והיכולת של הילד.ממש מומלץ.
גם לי יש ילד בכיתה ג אם אותה בעיה.

לפני חודשיים

בינתיים אני מרוצה ממנה (מיטת חבר+2 מגירות אחסון גדולות), נראה לי שאקנה כזאת גם לקטן שלי בע"ה..

לא כ"כ מכירה את עצמלה, קנינו מקודקוד דרך בהצדעה (אח"כ ראיתי גם קופונים בערך באותו מחיר דרך גרופון או משהו..)

ב"ה מרוצים. חפשי יש קופונים שווים שלהם. והנתקנה הייתה מעולה בבית.

שהיא אמרה רק "כדי להרגיע אותך".

 

אם אמרה שזה לא מסוכן, כנראה שחושבת כך. אחרת היתה אומרת שיש סיכוי טוב שלא מסוכן וכד'.

 

לא לפחד כלל.

 

תדעי, שכמעט כל אדם דומני, חשב פעם שאיזו בליטה זה סוף העולם, וחבל שלא בדק קודם... וכו' וכו'.

 

עם הזמן רואים שזה שטויות.

 

אז טוב שאת נזהרת, אבל לא לפחד. יש הרבה אפשרויות לא מסוכנות בעליל.

 

בריאות טובה!

 

 

חשוב מאד לקחת , בהתייעצות , ויטמינים !!. תראי לפעמים למען העתיד צריך לעשות איזשהו סטופ כללי מהכל -וזה אומר מהכל -כלומר עבודה , לימודים ופשוט להשאר בבית -ולהרגע קצת . לא יודעת אם זה מתאים לך . צריך לתעדף את מה שהחיים נותנים לך -עבודה זה חשוב , אבל זה בשום אופן לא הכל . אף אדם בערוב ימיו לא אמר -"חבל , שלא נשארתי שעות נוספות בעבודה .." . כך גם לגבי לימודים . מה שחשוב זו את , בריאותך הנפשית , הגופנית , וזו של היקרים לך . 

מברכת אותך בשלוות הנפש ויישוב הדעת , ושימחה . מגיע לך להיות מאושרת. 

הבדיקות דם נראו תקינות ב"ה.

הדמיונות מתעתעים ועוד יותר מציקים לשלוותי כשזה מגיע למחשבה על התינוקת.

אני אומרת לעצמי שרק בשבילה אני צריכה להיות חזקה, מאמינה ובטוחה. לא מצליח לי...
או שלא התאמצתי מספיק..

מוטב להסיח את הדעת.

 

גם אם בדיקות הדם יצאו תקינות - עדיין יתכן שלא נבדקו ויטמינים ומינרלים שחסרים לך.

 

מכל הבחינות, כדאי לך לשקול טיפול אלטרנטיבי שיפיג את החרדות ויזהה חסרים שבבדיקת דם רגילה לא בודקים.

 

תתפלאי איך הבליטות האלה שגורמות חרדה, אם הן שפירות, עשויות להיעלם אחרי טיפול כזה.

אנסה יותר.
עודדת אותי. תודה!

זה היה מאז ומתמיד. אבל זה התגבר עם המהפך להורות...

מכירה משהי מעולה מהמרכז. אם רלוונטי אשמח לשלוח לך באישי.

אני פגשתי את החרדות מהלידה. זה הצטרף לי לדיכאון אחרי לידה.

וזה היה נורא!!

היום טוב יותר. עוד לא כל החרדות נפתרו וזה תלוי תקופות (אני עוד בתוך הסיפור הזה..)

לי נשמע שכדאי משהו מקצועי. נשמע שהחרדות משתלטות עליך באופן שקשה לך לשלוט על זה. אני צודקת?

כי אם כן- המקום של האמונה לא יוכל לפתור הכל. כי זה משהו בלתי נשלט וזה מן שיגעון כזה שקשה לצאת לבד משם..

כן זה משתלט עליי וקשה לי לשלוט על זה חזרה.

כל העניין זה שכשאני נמצאת בספק כמו עכשיו, שבהליכי בדיקה (מקווה שהכל יהיה בסדר בעז"ה)
אז זה עוד יותר חזק ממני...כי אני כאילו מתכוננת לכל התרחישים. כל מקרה או השערה כלשהי, אני מיד חושבת על הקיצון.
והקיצון הזה כרגע ממש משבית אותי. מאמינה שברגע שאבצע את הבדיקה ובעז"ה שתצא בסדר אני אהיה רגועה בהרבה. ואז זה יהיה הזמן לעבודה עצמית אינטנסיבית...כי אני חיה כל תקופה בין פחד לפחד.

אבל אם חלילה חלילה...אני לא יודעת מה אעשה. ממש לא יודעת...

תודה לכולם על התמיכה..אין לכם משג כמה זה מעודד

לי באופן אישי, זה מאד עוזר!!

החשש שלי לגבייך (ואני מכירה את זה עלי..) שגם כשיש פחד והוא נרגע יבוא אחריו פחד נוסף. כאילו תמיד זה יתפס במשהו.. (ככה זה אצלי לפחות). לכן ממש מציעה לך לטפל בזה.ב"מוח אחד" מטפלים בדברים מהשורש.

וגם כל המקום הזה של הלחץ זה כ"כ לא בריא. ואני מניחה שאת מסכימה איתי.

לי זה נשמע המון לחץ נפשי ופחות פיזי וטכני. יכול להיות שהעבודה דורשת והטיפול בילדים דורש וגם בזה לדעתי כדאי לפתור. אבל כשהנפש כ"כ עמוסה ומבולבלת ובחרדות זה מחמיר ממש את המצב.

כ"כ מזדהה איתך וכואבת איתך.

הלוואי וה' ישלח לך רוגע ושלווה.

תודה רבה! את ממש צודקת! זה ממש ככה!
אשמח לדבר איתך בפרטי...

עם הטיטול, ואז באמצע הסיפור ככה בעדינות להציע להוריד. צריך לבדוק , כי אולי הישבנון לא נוח לה מאיזה שהיא סיבה . בכלל, למה לא להושיב כמה פעמים עם הטיטול ? אולי היא תוריד אח"כ בעצמה?

האמת שאני הייתי דוחה עד אחרי פסח

בגיל קטן גמילה יכולה לקחת המון זמן וחורף כבר בפתח

 

אני גם גמלתי את הבת שלי בגיל הזה. ועם סיר רגיל זה יותר פשוט. הישבנון היה לה יותר מסובך.

במשך היום היא מסתובבת עם טיטול?

אני הייתי ממשיכה לנסות עוד קצת למרות הגיל הצעיר. אצל הבת שלי זה לא לקח כל-כך הרבה זמן.

אבל האמת שזה היה בעיקר להיחשף לרעיון, באותו שלב עדיין לא הורדתי טיטול

אצלינו היא לא הסכימה אסלה, ישבנון וסיר של הישבנון. רק סיר רגיל ושונה מהישבנון. אחר כך היא עלתה גם על הישבנון...

אני גמלתי את הבת שלי בת שנתיים עכשיו, בחול המועד. מסיבה כמו שלך- היא הייתה נראית לי מוכנה, הודיעה לי כשיש לה "גדולים" וכו...

עכשיו היא עם טיטול רק בשינה, בבית כמעט בלי פיספוסים, ובגן היא פיספסה בערך פעמיים כל יום (8-4) מאז שחזרה.

כמה נקודות שכדאי לחשוב עליהן:
1. הילדה איתך או במסגרת, לגמול במסגרת זה קשה יותר
2. היא יודעת להוריד מכנסיים לבד? שלי לא יודעת וזה די מקשה על העניין
3. חורף...
4. האם תהיי את לחוצה מפספוסים או שלא..?

זה מה שעולה לי בינתיים

בהצלחה!

ננסה אולי לקנות סיר רגיל, אני רואה שהרבה הציעו את הפתרון הזה.

לגבי מה שכתבת, נעמונת2-
1. היא אכן במסגרת, אבל רק עד 2 כך שרוב היום היא איתי, המסגרת קטנה יחסית והמטפלת מוכנה להיות שותפה בתהליך. אני גם לא עובדת ביום חמישי, כך שחשבתי שכשמורידים ממש טיטול, נעשה את זה ביום חמישי ויהיה לנו שלושה ימים ברצף ללמוד את זה בבית. זה אמור להספיק?
2. אני לא יודעת אם היא יודעת להוריד לבד מכנסיים. ניסיתי לבקש ממנה היום והיא סירבה. אבל נראה לי שהסתבר בכל זאת, ומתי שהו היא כבר תלמד... זה קריטי?
3. לכן אני רוצה להספיק לפני... למרות שנראה שהפעם החורף התחיל בזמן בלי להשתהות, ב"ה. לא נורא, נסתדר...
4. לא יודעת, נראה לי שיהיה בסדק. בכל מקרה תמיד צריך להיות בהתחלה מוכנים להרבה פספוסים, אז נלמד להיות רגועים עם זה...

בכל מקרה, תודה על ההתייחסות המפורטת.

1. לנו לקח כשבוע עד שהיא נכנסה לנורמה... לדעתי 3 ימים זה קצת סיכון. אולי את יכולה להתחיל והכי הרבה לקחת חופש מהעבודה בראשון ושני?

2. זה לא קריטי, אבל זה לדעתי עבודה יותר קשה לנו מאשר להחליף טיטול. כי את (והמטפלת) צריכות להיות בהיכון כשהיא מבקשת להתפנות. וזה יכול להיות גם 10 פעמים ביום, ויש גם התראות שוא....
טיטול נותן לנו יד יחסית חופשית מתי להחליף

ובאופן כללי, לדעתי גמילה בגיל כזה זה אולי בשביל הילד, אבל ממש לא בשביל הנוחות של ההורה..
(כל זה אני אומרת בדיעבד)

3. בהצלחה עם זה לפי מה שהבנתי שבוע הבא הולך להיות טיפה חמים... תוודאי שיש לך מספיק תחתונים ובגדי החלפה שיהיו בבית ואצל המטפלת


שוב בהצלחה

ובנימה אישית, אני חושבת שאם תדירות הפיספוסים של הבת שלי בגן תרד אז אני לא אחזיר לה את הטיטול,
אבל בדיעבד הייתי מחכה עם זה לפחות עד פסח.

אה.. ושכחתי לציין שיש לנו עוד תינוק בבית אז זה קשה שאי אפשר לתת לה את כל תשומת הלב בתקופה הזו.

 

בס"ד

 

אבל לא הבנתי למה צריך ישבנון על סיר...?

ב"ה את כל הילדים שלי גמלתי בסביבות גיל שנה וחצי,

אבל תמיד זה היה על סיר עד שהם רצו כבר לעבור לאסלה.

 

אולי כדאי לשאול איך יהיה לה יותר נעים לשבת על הסיר,

לילדים יכולים להיות פתרונות מאד טובים...

למשל הילד שני בהתחלה לא רצה לשבת על סיר,

אני :"איך אתה כן מסכים?"

אז הואהצביע על הרצפה  ואמר לי שבי, התיישבתי,

הוא התיישב על הסיר, החזיק את היד שלי ואמר בחיוך :"ככה".

 

אז בהמשך גמלתי אותו גם מההרגל הזה,

אבל לי זה היה שווה את הגמילה המוקדמת מטיטולים קודם כל

 

בהצלחה 

 

בס"ד

 

והם בכלל לא היו במעון, אז זה היה הרבה יותר קל, למרות שיש עוד תינוק בבית,

כי באמת היו מליון התראות שווא, והסבלנות לכל זה,

ולעודד כל פעם,

למרות שחלק מהפעמים זה רק כדי לקבל אץ ה"פרס" והצומי, בלי שיש תוצאות בסיר,

לקבל כל ישיבה על סיר בתרועות זה משהו שדורש פנאי נפשי, שיאפשר לתת לזה זמן.

עוד לא הספקנו לקנות סיר בנפרד, אבל בשבת היא כבר הסכימה לשבת על הסיר של הישבנון (זה כמו סיר קטן שלא עומד בפני עצמו בצורה יציבה, אבל מתלבש בתוך בחור של הישבנון. מכרו את זה ב-10 ש"ח יותר מהישבנון הרגיל אז קנינו כדי לחסוך את הצורך לקנות גם סיר בנוסף). היא עדיין לא עשתה בפנים, אבל זה שהסכימה להוריד טיטול ולשבת זה הישג גדול.

ועוד שאלה קטנה- אם נתחיל בגמילה בבית בסוף שבוע, אבל נראה שזה עוד לא ברמה של לשלוח אותה למטפלת ככה, עד כמה זה יהיה נורא לשים טיטול רק למטפלת ובבית שוב להוריד? ככה רק לכמה ימים עד שמתאזן?

עשיתי ככה עם חלק מהילדים.

אפשר לנסות לעשות איתה ריטואל בשעות קבועות, זה יכול לעזור. לא מזמן קראתי כתבה על זה, אני מקווה שהיא תעזור לך כמו שהיא עזרה לי לינק

להביע תמיכה.

להציע או טיטול או שתישן במיטה צמודה למיטה שלך. תתנו ידיים  עד שהיא נרדמת.

 

זה לא כל כך הזמן לגמול משינה יחד איתך, אבל זה כן חשוב בהמשך.

 

 

היא נרדמת רק תוך כדי שאני מחבקת אותה . 

גם שלי היתה ככה עד לא מזמן.

 

לכן הצעתי טיטול, והיא תמשיך לישון איתך, בלי להירטב.

או להצמיד בשבילה מיטה למיטה שלך ולתת ידיים. להגיד שהיא כבר יותר גדולה עכשיו, ואת לא יכולה להירטב יחד איתה...

אני מקווה שלא נגיע לטיטול. אכן ישנה במיטה שלה , שהיא על יד המיטה שלי (אנחנו באותו חדר) , אבל בסוף נשברתי , וישנה איתי . מיטת מעבר קטנה -כנראה לא כל כך נוחה.

אני מדברת עם ילדים חופשי וגם עם בעלי לידם וזה ממש טוב, אין שום חרדות ושום פחד

איך בודקים דלקת?

 

זו גם סיבה להרטבה...

יש לצערי כמה חתולי רחוב , שהיא מתגפפת איתם , ולא עזרו תחנוני. היא בת יחידה , ואיכשהו הם הגיעו אליה, וזה מה שהיא עושה כשהיא לא רואה טלויזיה. אז פחדתי מאד מתולעים . סליחה על התיאור , אבל היא עושה פעם ביומיים בערך . איפה בדיוק מחפשים תולעים?

באמצע הלילה, כשהיא כבר ישנה לעומק, הן יוצאות להטיל ביצים. תבדקי באזור 11-12 בלילה, או שתדליקי את האור,  עם פנס, בלי להעיר אותה, להוריד תחתונים ולבדוק אם את רואה תולעים לבנות מאוד דקות באורך רבע/חצי סנטימטר.

גם גירוד או שריפה מקדימה או מאחורה בשעות הערב זה סימן.

אצל הבת והבן שלי - פספוסים היו אחד הסימנים לתולעים...

אולי אפשר קצת לנתק אותה מהחדשות מצד אחד ומצד שני מה שהיא כן קולטת לדבר על זה?

הייתי פשוט בדיכאון עמוק .זה נראה לי שכולם אדישים מדי , וזה כאילו מחיר שצריך לשלם , וחלילה כל פעם יקרה מקרה , וכולם יגידו "איום ונורא, איום ונורא" , ויחזרו לסדר היום . קרן נויבך , שהקשבתי לה ביום ראשון (זה קרה כזכור ביום חמישי בלילה) לא הקדישה אפילו מילה אחת ויחידה לזה. זה זעזע אותי מאד ,והייתי חייבת להסביר לילדה שלי , שזה לא קשור אליה. נדמה לי שדיי עברנו לסדר היום מאז. 

 

עכשיו יומיים שלא עשתה , אז אולי זה מסתדר. 

האמת שאמא שלי אירגנה (וגם שילמה...) ואנחנו היינו אחראים על התוכנית.

מצאנו וילה לאירוח במחיר סביר שהכילה את כולנו. אמא הזמינה קייטרינג מהמקום וכולנו אפינו והוספנו פשטידות, לזניה וכו'.

 

היתה שבת ממש מרוממת.

 

אבל אפשר לעשות גם הרבה יותר פשוט מזה - סעודה בערב לכל המשפחה, או - משהו שעשינו בהזדמנות אחרת - יצאנו רק הבנים/בנות וחתנים/כלות עם ההורים שלי למסעדה. 

 

מזל טוב ואריכות ימים.

גם לאבא וגם לאמא שבת משותפת.

 

כל אחד הכין אוכל, בשאר הדברים התחלקנו.

 

הכנו משחקים, תוכניות, שיר על "חתן/כלת" היומולדת

 

היה מקסים ממש!

אפשר לעשות "תחקיר" קטן על חייו, ואז להציג אותם במהלך האירוע - בסרט, חוברת, מצגת, הצגה...

ואפשר לאסוף ברכות מאנשים שונים בחייו, ולאגד אותן בחוברת. (אפשר אפילו לעשות משהו מגניב - ולנסות לאסוף 70 ברכות שונות...)

מזל טוב ורוב שנים!

ועשו אלבום משפחתי וקטרינג

לא לדבר כ"כ הרבה. בגיל הזה עושים 'דווקא', וזה לא מראה על חוסר חינוך / חוצפה וכו.

פשוט לדאוג שלא יעשה את הדברים הבעייתיים:
א. להרחיק מהישג ידו את המשחק הבעייתי, וכך גם חפצים מסוכנים, גפרורים, שקעים מכוסים, כל דבר שעלול להיהרס. לסגור דלת של אמבטיה וכו
ב. כשעושה משהו בעייתי אפשר לקחת לו בלי לדבר או לתת יד ולהרחיק אותו, ולהסיח את דעתו באמצעות משחק / סיפור / בוא תראה ציפור בחלון.
אם שואל למה, אפשר לענות בקצרה: כי זה מסוכן / מפריע
ג. לדאוג שיהיה עסוק תמיד בפעולות מתאימות. בד"כ אפשר לצפות מראש שעכשיו מתחיל מצב רוח לתעלול...

פרטים לגבי ערוץ 7. בשורה הראשונה יש אופציה "צור קשר".

צריך להשאיר כתובת אימייל, ולבחור את המחלקה המתאימה - הנהלה/טכני/ וכו'.

 

או דרך מנהלי הפורום.

אם הולכים לבד, להצטייד במה שצריך 

יש נשים שלא מסוגלות לעשות את שצריך בזמן אמת (ל"ע..), ולכן זקוקות ללווי. אם את מאלה- ללכת רק עם לווי.

ואחרי שזה נעשה- תפילות וה' יהיה בעזרכם..

 

 

תראי! כל יום , אבל כל יום ממש -נהרגים אנשים בתאונות דרכים , ונפצעים פצעים שלא עוברים עם פלסטר . משהו נורא . אבל מה הם לא מקבלים במה ולא חופרים עליהם שעות -כי זה לא פוליטי. אז אני למשל פוחדת לנסוע עם הבת שלי באוטו, ולא חשוב מי נוהג . מטעם זה טרם הגעתי איתה לכותל . אבל עקרונית אין לי פחד להסתובב ברחובות ירושלים , וגם לא ללכת לכותל.  אבל זאת אני. 

ולפותחת - שמך אמונה, לא כן?

בבקשה - השתמשי במשמעות שמך. תאמיני בה' ותסמכי עליו שאם הוא נתן לנו את הארץ הזו, ואם הוא השאיר לנו את הכותל כשריד אחרון מבית-המקדש - אז הוא גם ישמור עלינו כשנתפלל שם.

אין סיבה שניתן לערבים לנצח אותנו בטרור שלהם! צריך להמשיך בחיים הרגילים עד כמה שאפשר, וודאי שצריך להמשיך בתפילות במקומות התפילה המיוחדים.

אז כן, בתקופה הנוכחית כדאי להיזהר יותר (כמו שתמיד משתדלים להיזהר בנסיעה בכביש, למשל) - להסביר לילדים, לא להתעכב סתם ברחובות, להיות ערניים - אבל בעיקר להתפלל! ויש כאלה שמתפללים הכי טוב בכותל...

ותכלס - לדעתי הדרכים הכי בטוחות כרגע להגעה לכותל הן ברכב, ואז לחנות ברחוב הסמוך לשער האשפות, מעליו, או באוטובוס ישיר לכותל (קווים 1, 2, 3).

בהצלחה ובשורות טובות!