פורום הורות (עמוד 20)

א. להעביר סמרטוט על הרצפה בסוף היום
ב. לשים את כל הכלים בכיור ולמרות את השיש גם אם לא שוטפים כלים...
אבל האמת שאם לא נקי, אז יש גבול כמה אפשר לעשות כאילו נקי...

סדר לסדר משטחים.
שולחן מסודר שיש מסודר מיטות מסודרות
אם יש דברים נוספים (אפילו דפים על השולחן או כמה כלים) לערום או לשים אותם בצורה מסודרת.

לגבי נקיון
קודם כל ריח זה ממש חשוב
לפנות אשפה לסדר כלים בכיור גם אם לא שטופים שלא יצטברו ריח ושאריות

אם יש מכשירי חשמל להקלה:
רובוט לרצפה, מדיח כלים
יכול להיות נהדר
יכול לעזור גם מטליות נקיון לרצפה כמו מגבונים מעבירים במרכז הבית ולפח זה עושה ריח טוב ותחושת נקיון חלקית

 

נכון! ריח ממש חשוב! פתחת לי את הראש!

 

אמנם"בת 30" צודקת עם המשפט האחרון שלה - שבסופו של דבר צריך להשקיע יסודי, ולא עוזר "מלמעלה"

אבל מאידך, יש בזה משהו שאולי כדאי *ל-ה-ת-ח-י-ל*   עם אלו שעושים ריח

כמו

1) בגדי ילדים שהתלכלכו בגן ...

2) סמרטוטי רצפה להכניס למכונה..

3) סירים לשטוף בקליל ולהשרות - שלפחות לא יהיה ריח...

4) לשטוף רצפה, בחפיף - להעביר סמרטוט, (לא שטיפה יסודית)

 

וכך יהיה יותר נעים

תודה!!! מהממת!!!

שמחתי לעזור
זה גם עושה הרגשה טובה של נקיון...

ואם כבר אז טיפ להחזיק ספריי של אקונומיקה מדוללת במטבח ולהתיז מדי פעם לכיור או לשיש איפה שצריך.
ואם את מאלה שריח של אקונומיקה עושה להן את זה אז בכלל

ולגייס אותם לכך בגיל המתאים למה שהם מסוגלים.
ילד בן שנתיים יכול בהחלט בעזרתנו ובעידודנו לאסוף צעצועים בסוף המשחק.
ופעם ועוד פעם ועוד פעם מחנכת אותו לסדר
ובסופו של דבר מסייע לנו ההורים.
ילד/ה בן/בת 7/8 בהחלט יכול/ה לשטוף מעט כלים שהצטברו בכיור או לקפל כביסה.
כל דבר קטן כזה יכול להקל עלינו ההורים.
בית זה מקום שיתופי טהורים לא חייבים להיות עבדים.
נכון שהרוב נופל עלינו,אבל זה בהחלט יכול לסייע כשיש ילדים שנותנים יד.

תודה לך !  רעיונות טובים!

אבל..

לא קשה להכריח ילד לאסוף משחקים?

אני אישית, לא מצליחה לבקש מהם , כמעט

 

בימים נדירים , הם מוכנים

זה ממש לרדוף אחריהם , שיוצא המיץ חחח

אולי צריכה להיות יותר קשוחה?! חח

 

יש לך טיפ איך לגייס אותם בכיף , בלי שתצא לי ה"נשמה" ? חחח

בהתחלה אוספים בשבילו.
אח"כ מצרפים אותו למשימה.(ילדים קטנים אוהבים לחקות מבוגרים).
ולאבא לאט הוא יעשה זאת לבד,בעצמו.
אפשר לשים שירים ברקע בכדי להנעים לו את המשימה.

בד"כ איסוף משחקים זה לקראת סוף היום.
אפשר להגיד להם-
בואו נאסוף מהר מהר ונלך לאכול ארוחת ערב טעימה שהם אוהבים.

אפשר לעשות ביניהם "תחרות" מי אוסף יותר(אם הם 2 ילדים ויותר).

אפשר להגיד להם שכל אחד אוסף 20 פריטים.
ככה הם לומדים גם לספור.

צריך להיות יצירתיים בכדי לגייס אותם

אני אמא ל5 ילדים הם כל כך מחונכים ומורגלים לסדר ונקיון שאני לא צריכה כמעט לעשות כלום כל השבוע.
הבית מתוקתק ( גם אנשים מבחוץ אומרים את זה)
פעם בשבוע יסודי , שרותים מקלחות אבק שטיפה של הכל ( בית בסביובות 200 מטר)
יום אחד אחיינית של בעלי פלטה...לפני שהספקנו לקלוט..הקטנה שעוד לא הייתה בת 4 רצה לנקות עם מגבון את הרצפה..
משקיעים כשהם קטנים וב"ה נהנים מהפירות

לא מנקים
מקפידים לטאטא ושיהיה כיור ריק ונקי בסוף היום

לנקות יסודי יסודי
עם ילדים קטנים בבית ועבודה ----
זה די תלוש מהמציאות

אז לפחות שהסלון יראה נקי⁦️⁩

עדיף מכלום... ⁦️⁩ מאמצת את גישתך
תודה!

אולי ללכת לחוות דעת נוספת?

אני פחות נוטה לחוות דעת נוספת דרך קופח', בפיזיו' שולחים אליו מכיוון שהוא מאוד מומחה ובדר'כ החוות דעת שלו מאוד מדוייקת.
השאלה אם למרות שהוא ראה לנכון לא לתת לו הפניה לפיזיו' האם כדאי ללחוץ את המערכת.

בהתמחות של?

רק עם הבת הרביעית שלי עשיתי עוד יום הולדת לחברות, בעיקר בגלל הקורונה שבקושי היה גן.
לא נראה לי שיש להן איזה חסך מזה

עודדת מאד!

וגם לא לאחים שלי
לא נרשמו חסכים

כי לי כן עשו
ושווה
אז פחדתי שלילד תהיה 'טראומה' חח
תודה!

אם לעוד אנשים זה סביר-אז סבבה , תודה עודדת

וגם לא בגיל גדול יותר. אא"כ החברות בעצמן ארגנו מסיבת הפתעה

את אומרת אין לך טראומה מזה?

גם עשיתי לילדה אחת כי היא ביקשה אז האחרות ממש לא הרגישו שזה לא פייר או משהו כזה

נשמע שהן סומכות עליך מאד
ילדות בוגרות
כשאחיות לא מקנאות אחת בשניה וסומכות על שיפוט ההורים - אין טוב מזה!
בזכותך! כנראה את אמא ממש טובה

מעולם לא חגגתי לאפחד מהם בבית עם כל החברים מהגן/מהכיתה.

חגגנו במתכונת משפחתית ומקסימום הזמנו 2/3 חברים הכי קרובים.

לא נרשמו טראומות

חח תודה על תגובתך חחח

גם בכיתות הנמוכות לא כ"כ. סתם בלאגן...
לחלק מהילדים יצא לי לעשות משהו קטן עם 3-4 חברים קרובים

בד"כ למשפחה אנחנו עושים עוגה שווה בשבת שצמודה ליום הולדת וכולם מברכים אותו
קורה שמזמינים סבתא וכד' אבל ממש לא תמיד

רק עכשיו סיימנו את המסיבה החמישית לאותה ילדה, ה' ישמור

מה ההבדל?

פעוטון של תמת ומאמין גם השאר, יקרים ממש, 2000+.
לתינוקות/עד גיל כמעט שנתיים, הייתי מעדיף שילך למשפחתון מומלץ עם תנאי מחייה טובים ולא אחד חאפר שמגיע אח''כ לחדשות..לעומת מעון/פעוטון שסתם יקר וסתם מיותר לגיל של עד כמעט שנתיים..
הנה לינק שמסכם קצת תהבדלים,לא יודע אמינות לגבי מחירים,
מורה נבוכים: מהן מסגרות החינוך לגילאי לידה עד שש שנים? ומה ההבדלים ביניהן? | בלוג בדרך לגן

אהה איזה הנחה? בכותרת התכוונתי שזה המחירים שאני מכיר בהנחה שהמחיר לא משתנה בין עיר לעיר.
ובלי קשר, לתמ"ת יש הנחה לפי גובה הכנסה, אמור להופיע סימולטור באתר שלהם או גוגל   ...

אבדוק את זה

בפ"ת למיטב ידיעתי מעון פרטי או משפחתון לתינוק יעלה 2400-2500 עד 4.
לפעוט קצת פחות.
אפשר לרשום למעון תמת ואז יש הנחה, אבל ההרשמה לשנה הבאה הסתיימה.

אגיד לך מה קורה אצלי.
אני חייבת להפריד השכבות, כי הקטנים כבר גמורים מעייפות, וזה לא הוגן לאף גיל שכולם ילכו לישון ביחד.
אז מה גורם להם להסכים לישון?
לא יודעת. זה פשוט ככה. הם אוכלים, לפעמים לפני הגדולות, לפעמים ביחד איתן, תלוי בנסיבות.
מיד כשגומרים לאכול, שוטפים פנים וידיים,מצחצחים שיניים ונכנסים למיטה. (הם כבר אחרי מקלחת בארוחת ערב).
בסוף ארוחת ערב אני אומרת להם שאם הם רוצים סיפור לפני קריאת שמע, אז הם צריכים עכשיו לעשות את כל הנ''ל כי עוד חמש דקות אני באה לחדר. לא שהם יודעים כמה זה בדיוק חמש דקות, אבל הם מבינים את הענין...
אז אני קוראת להם סיפור. אחד בלבד אחרת זה לא נגמר. קוראת קריאת שמע ושרה להם שיר. לרוב עד סוף השיר הם כבר ישנים, אם לא- אני יושבת עוד קצת בחדר עד שנרדמים.
בזמן שאני איתם, אני לא מרשה לגדולות להיכנס לשאול אותי שאלות וכאלה וגם הן צריכות להיות באווירה שקטה ולא בצחוקים ובלגן. אם צריך, אני מזכירה להן.
כשהן מסיימות לאכול- נכנסות להתקלח אחת אחרי השניה, ומסדרות מערכת אם לא סדרו עדיין.
לגדולות קבענו להן זמנים שבהם הן צריכות להיות במיטה. הן יכולות לקרוא או לקשקש קצת אחת עם השניה אבל במיטות.

לגבי מצעים...טוב, עדיף שלא אענה על זה...אני ממש לא מחליפה כל שבוע. ילדה שרוצה להחליף- בכיף.
לנו אני מחליפה פעם בשבועיים או כשמתלכלך מפליטות של התינוק...
שני ילדי הגן זוכים לתחלופה גבוהה יותר כי בורח להם פיפי לעיתים לא רחוקות.

1. אצלנו כולם נכנסים למיטות באותה שעה (שמונה וחצי). הגדולים יכולים לפעמים לצאת אח"כ אם הקטנים ישנים. אבל תכל'ס כולם, מלבד הבכורה, זקוקים לשינה בשעה הזו. (הקטנים - בדרך כלל אין סיכוי שיירדמו מוקדם)
2. אני אחראית על החלפת המצעים. בעלי משום מה לא סובל את זה (וזה בסדר, הוא עושה הרבה דברים אחרים ). לפעמים אני כן מבקשת את עזרתו או את עזרת הגדולים כשאני גמורה לגמרי. מורידה את המצעים ביום שישי כחלק מהסדר הכללי של הבית, ובליל שבת פורשת חדשים.

אני מחליפה באמצע השבוע, כשלב הסיום של הכביסות השבועיות (אח"כ יש המשכים...),
בד"כ יום שלישי או רביעי בבוקר אני מורידה את המצעים של הילדים, ומיד מכניסה למכונה - מייבש - ומחזירה למיטות.

לגבי השמיכות, בקיץ מכניסה למכונה כחלק מהמצעים.
בחורף - שונאת לצפות את השמיכות... שנה שעברה קנינו לילדים כירבוליות, ואז מכבסת אותן ולא מצפה.

ברווקותי,
היה יום כיבוס מצעים. אמא שלי מודיעה בערב או בבוקר, וכל אחד מוריד לעצמו ומכניס למכונה. אמא שלי מפעילה את המכונה ותולה, ובערב כל אחד בוחר לעצמו סט מהמכובסים ומסדר לעצמו, הגדולים עזרו לקטנים. לא זוכרת מה היה כשהייתי קטנה יותר...

הקטן הולך לישון מוקדם בהרבה מהגדולים ומעולם לא שאל למה הם נשארים ערים. זה לא משנה לו. יש לו סדר קבוע של ארוחת ערב, מקלחת ואז סיפור במיטה. לפעמים יוצא אח"כ מהמיטה ונרדם על הספה. אבל לרוב שוכב במיטה עד שנרדם. לפעמים הוא מבקש שמישהו ישב לידו עד שהוא ירדם. אנחנו מבקשים שהגדולים לא יעשו רעש מיותר בשלב ההשכבה.
מצעים- האמת שממש אין לי סדר קבוע בעניין. את המצעים שלנו אנחנו מחליפים בליל המקווה למצעים זוגיים וביום שאנחנו נאסרים למצעים נפרדים. אז יוצא פעם בשבועיים... לפעמים עושים את זה ביחד ולפעמים אחד מאיתנו.
הילדים הגדולים מחליפים בעצמם כשנחה עליהם הרוח. לפעמים אני אומרת להם שהגיע הזמן... הקטן מפספס בלילה אז מחליפה לו כמעט כל יום 😒

מצעים מחליפים.. אממ.. במקרה הטוב פעם בחודש

קוראת ומחכימה!

1. לא יודעת
2. בעבר היתי מחליפה כל יום שישי,
עכשיו בתדירות נמוכה יותר כי עמוס בבית....
כשהיתי מחליפה ביום שישי ( או ביום חופש שלך)
ממליצה -
א. על הבוקר להתחיל, (ככה אין לחץ לסיים לפני השינה-שאין איפה לישון...)
ב. לחלק ל-2 את המטלה:
הורדת מצעים
לשים חדשים

כלומר להוריד,
לבצע מטלות אחרות בבית כ'מנוחה'
ואחרי זמן רב לחזור לחלק השני - הצעת מצעים נקיים חדשים

זה מקל בהרבה!!! כי מתיש להחליף מצעים ...
זה תהליך מייגע כזה חח

הילדים קמים בבוקר יום ד', מורידים מצעים קבוע, מכניסים למכונה
אני מפעילה כשחוזרת (יום קצר שלי) מעבירה למייבש, וכל אחד לוקח מצעים ומסדר את המיטה שלו- אני עוסרת בשלב הזה כי קשה להם

פתאום היחס מתחלק.


נסי ללכת שהאחיינית השניה לא נמצאת
ותראי אם זה משתפר

הלוואי זה לא אפשרי זה לא קןרה אף פעם

אם לא, מין הסתם יש זמן שהיא לא נמצאת

גרה קרוב

סליחה על הפשטנות, אבל לעיתים זה בדיוק מה שקורה גם עם נכדים.

שכמו לצעצועים מתייחסים לבני אדם

הפסד שלהם
וברור שאם הן לא הנכדות היחידות לא יתייחסו רק אליהן. אימון נהדר לחיים, בשבילן ובשבילך 🙂

קל להגיד מהצד אולי את לא מרגישה ככה כי את לא יודעת מזה

מסכימה שזה לא קל
אבל אם את מעוניינת לשמוע גם דעות של אנשים שאולי יעזרו, אז זה מה שאני חושבת
אם את רוצה רק תמיכה מאנשים שחוו את זה- אני באמת לא אוכל לעזןר

מעריכה מאוד תודה בכל זאת 🙏

אם כן, מוזמנת לשאול בפרטי...

מצטער, לא נוח לי לדבר על זה בפומבי...

הנקה דורשת מאמץ.

שלום.

מה הבעיה שהילד ילך יחף, אם לא מציק לו?

אם אכן מציק לו ללכת יחף, נשמח לעזור לו לנעול נעליו.

אם מדובר בדבר מסוכן, יש למנוע ממנו.

אני בעד חינוך גם למשמעת

תלוי מה
ובאיזה גיל

פשוט.

 

כמו לגדולים.

 

ילד בן שלוש אינו מבין את הצורך בבקשה כמו סנדלים או קוקו...

 

יש דברים שכן מבין. שאסור לפספס ... שאסור לגעת בדברים מסוכנים ... ושצריך להתלבש ... [הכל כדוגמאות].

 

זה כמו שילד בן שש לא מבין *ממש* למה לא ללכת לכביש/רחוק. אז מלמדים אותו שוב ושוב, אבל בטח לא שואלים את עצמנו "למה הוא לא מבין" ... כך בגיל הנערות/טיפש עשרה ... ועוד ועוד.

 

גבולות צריכות להיות ברורות, תרתי משמע. ומתואמות גיל.

 

ביתי הקטנה, יותר מגיל 4, לא רוצה/מבינה למה מכריחים אותה לשים קוקו. אני מבין אותה . אך מתעקש על שלי לשים לה, לא מכריח אותה להבין.

 

בהצלחה.

לדעתי בגיל הזה עדיף לגרום לו לשתף פעולה דרך משחק, תחרות, הסחת דעת, שירים.

המשפט האחרון שלך בעיני לא לגמרי מדויק, וגם לא רלוונטי תמיד.
יש צד אמיתי בכך שילד לפעמים עושה כי הוא מקבל עליו באופן טבעי את הסמכות של ההורים שלו וכי הוא סומך עליהם.
אבל מצד שני, לא תמיד מבוגרים יודעים יותר טוב...עובדה שהורים עושים טעויות, בעיקר עם הילדים הראשונים אבל לא רק.
את חושבת שיותר טוב לנעול סנדלים. מי אמר שאת צודקת? הילד חושב שעדיף בלי.
אז אם יש לך סיבה אמיתית לחשוב שאת צודקת (יש זכוכיות, המדרכה חמה מאוד, יש קוצים) אז את לא צריכה בכלל לחנך אותו לנעול סנדלים כי ככה אמרת. אלא להסביר לו את עובדות החיים, לפי איך שאתה רואה אותם : חמוד, יש בחוץ קוצים וזכוכיות, בלי סנדלים זה ממש יכאב לך, אתה לא יכול לצאת יחף''.
וזהו.
עכשיו את יכולה להחליט כמה את גמישה. או שאת מתגמשת קצת, נותנת לו לצאת יחף'' ומקבלת אותו אחרי כמה דקות בוכה עם קוץ ברגל, מנחמת אותו ואומרת לו שלכן צריך סנדלים, או שאת מתעקשת על זה אבל בלי מלחמה.
אתה רוצה לצאת? תנעל סנדלים.
אין סנדלים? אתה לא יוצא.

כנ''ל כמעט בכל ענין.
צריכה להיות איזו סיבה לכך שאני רוצה שילד יעשה או לא יעשה משהו. והסיבה צריכה להיות ברורה לך.
למה צריך לאסוף את השיער?
כי שיער אסוף נשמר נקי, לא נכנס לאוכל, פחות כינים קופצות אליו.יש סיבות.
את לא חייבת להגיד לילד בגיל הזה את הסיבות, כי מן הסתם הן לא מעניינות אותו בגרוש. אבל שאת תדעי מה הסיבה.
וממש רצוי שהסיבה תהיה אמיתית ולא ''כי מה יגידו'' או ''כי ככה עושים''.

עוד דבר.
אם הילד צריך לעשות משהו, לא משנה מה. ואם אכן זה בגבולות היכולת שלו (לאסוף משחק עם מלא חלקים בשבע בערב, זה למשל לא ביכולת, כי הוא כבר עייף) אז תתעקשי עד שהוא יעשה. לא צריך להתעצבן
כל דבר אחר שהוא ירצה לעשות או לקבל תגידי לו ''בשמחה, אחרי שתעשה מה שאמרתי לך לעשות''.

את יכולה גם לתכנן את זה כך שבבוקר, רק אחרי שמתלבשים, נועלים סנדלים נוטלים ידיים, אז אפשר לאכול ואז זה יוצר לו מוטיבציה להתלבש וכו'.
כנ''ל אם יוצאים לגינה אחה''צ. ''מי שנעל סנדלים ויש לו קוקו מסודר יכול לקבל שלוק או עוגיה ולבוא איתי לגינה''
כנ''ל בערב ''מי שלבוש פיג'מה יכול לבוא לאכול''.
כלומר, את יוצרת לו''ז שבו כדי להרוויח הם צריכים לעשות את כל הנ''ל. ואם לא עושים?
אז לא מקבלים. או שלא יוצאים לגינה.


עוד ענין, זה הגיל...שנתיים זה הגיל שבו הם רוצים עצמאות...רוצים להרגיש שהם מחליטים על עצמם. ולכן מתנגדים הרבה ועושים שטויות לפעמים.
ולכן-
א. תחשבי פעמיים לפני שאת אומרת ''לא''. כי אח''כ תצטרכי לעמוד מאחורי כל ''לא'' שלך וזה עלול להיות מעייף. אז אם אין לך כוח לזה עכשיו, או שזה לא באמת כזה עקרוני, עדיף מראש לא להגיד ''לא''.
ב. אם כבר אמרת ''לא'', אל תשברי את המילה שלך. כי בנקודה הזאת נבנית הסמכות שלך מול הילד. אם אומרים לו משהו, והוא לומד שקצת צרחות או תחנונים משנים את רוע הגזירה, אז הוא יפעיל את כלי הצרחות לעיתים יותר ויותר קרובות וככה את תאבדי את הסמכות שלך.
אמרת- תקיימי.
ג. פשוט להיות יצירתיים. ליצור מעקפים. לא רוצה לעשות קוקו? לספר לו סיפור ארוך ומצחיק ותוך כדי לעשות לו קוקו והוא עסוק בסיפור אז אין לו עכשיו אינטרס להתנגד...
לא רוצה לנעול סנדלים? ליצור תחרות ''בוא נראה מי מוכן ראשון...הנה אני כבר נועלת סנדלים...אני אסיים לפניך...לא? אתה מסיים ראשון? אני לא מאמינה, איזה אלוף...הנה, ניצחת אותי''. (תחרות מולך, לא מול אח אחר בשום אופן)
לא רוצה להיכנס למקלחת? לתפוס אותו עם הרגליים למעלה והראש למטה ולהביא אותו ככה למקלחת. (הילד שלי מאוד נהנה מזה...היה מחכה לזה כל ערב...)
וכו', רק תנסו להיות יצירתיים וכיפים ולא רק להיות בראש של ''איך אני מלמדת את הילד להבין שאני האמא פה ולכן הוא צריך להקשיב לי''.

נכון, לפעמים אם ילדים אומרים ''אבל למההההה??", אז התשובה היא לפעמים ''ככה. כי אמרתי לך ואני האמא בבית הזה''. גם את זה הילד צריך ללמוד.
אבל לא שזה כל הזמן סובב סביב הנקודה הזאת. כי אם זה רק סביב זה, אז יכול להיווצר המון מתח ועצבים.

הרי הוא לא קושר נעליים לעצמו, גם לא מסדר שיער..

 

אז הוא מוחה... מחייכים, מסבירים תוך כדי למה צריך (מבין פחות או מבין יותר), ועושים...

 

לא צריך להתרשם מידי.

 

 

מן הסתם ילד ראשון אצלכם - אז הוא נראה לכם "גדול".. אצל האחרים זה בא יותר בטבעיות.

 

 

אל תנסי כעת שיעשה דברים כי הוא "יבין שמבוגרים יודעים יותר טוב ממנו".. ממש לא שייך. הוא קטנצ'יק. הוא יתפוס את זה באופן טבעי מתוך ההרגל.

 

כמובן, יש דברים שאפשר ללכת לקראת. לא צריך להפוך את החיים למאבק. רוצה עוד קצת לשחק, אז אפשר - טוב, עוד קצת ואז הולכים לאכול.. וכד'. יש דברים שסתם אפשר לקבל את רצונו. חינוך לטוב..

 

אבל בכללי, תאמינו בעצמכם שאתם ההורים, והוא ילד קטן, ואתם עושים דברים מתוך ישוב הדעת (תשימו לב שאכן כך - ולא מדובר על סתם "דרישות" שלא מתאימות לשלב בחיים).

כי זה משהו שלא כולם שמים לב.

רשמו כאן דברים נכונים.

מציע לבדוק שוב, מה פרקי הזמן בין הדלקות. בשביל התיעוד והדיוק.

אם יש לכם רופא ריאות להתייעץ, ומשאף - אז המצב בסדר.

סביר שיעבור בעה'

למשל דר פיקאר

למרות שלכאורה זה נשמע נושא אחר מאשר ריאות.

איך שאר ההתפתחות שלו?
איך העליה במשקל?

מבחינת משקל והתפתחות הוא תקין לגיל שלו ב"ה

הלב קשור כי הוא זה שמזרים דם לריאות, ומפעיל את כל הזרימה של החמצן בגוף (לא יודעת אם אני מדייקת במונחים...)
אני לא יודעת... אם המשקל תקין - אולי זה לא קשור. אבל בכל זאת הייתי בודקת ליתר ביטחון.

אז כדאי לראות חודש איך הוא עם המשאף ואז לראות מה הלאה? אני כבר מבולבלת ממש..
מבחינת הזמן אם חודש הוא מרגיש טוב ובלי אקמולים למינהם זה הישג גדול

אולי רגיש למשהו?
בהחלט נשמע שרופא ילדים רגיל לא מספיק.
רפואה שלימה!!!
ממליצה לכם, בנוסף לבירור רפואי, ללכת לרפלקסולוגית טובה עם המלצות.

רופא אלרגיה. רפלקסולוגית. אפילו דיקור.

ממש קשה. אין לי עצה...רק בהצלחה!! ורפואה שלימה!

ותקבלי משאפים למניעה..
עם הבן שלי שבן 16 עכשיו !
היינו מאישפוז לאישפוז בגלל דלקות ריאות במשך חודשים..
בסוף משאף למניעה וכמובן הזמן ריפאו את זה.

היום הרופא ילדים אמר לי שכנראה זה אסטמה והביא לי משאף אחד לזמן של התקף ומשאף שני למניעה. השאלה מה עם הבן שלך היום? אני מפחדת מהתמכרות ואז שלא יוכל לחיות בלי זה..

אחים שלי כמעט כולם עד גיל 3 היו עם בעיות של ריאות ב"ה עבר לכולם..
גם אצלי הקטנה סבלה מדלקות ריאות כמה פעמים והשנה היה ב"ה בסדר עברה כנראה את הגיל..

האוס טיפל במרפאה בילד אסמתי, שלא קיבל טיפול תרופתי.

 

החל מדקה 2:13:

 

 

אני אתרגם:

 

האוס שואל את האמא של הילד: האם הוא לוקח את המשאף שלו?

האמא: לא בימים האחרונים, הוא רק בן 10, אני מודאגת מכך שילדים בגיל הזה לוקחים תרופות כ"כ חזקות לעיתים קרובות. 

האוס: הרופא שרשם לילד את המשאף גם כן היה מודאג מעוצמת התרופה, אבל הוא כנראה שקל את זה אל מול הסכנה שבלא לנשום. החמצן כל-כך חשוב בשנות הילדות, אינך חושבת כך? 

אני אצא מנקודת הנחה שמעולם לא הסבירו לך מהי אסתמה, או שכן הסבירו אבל זה לא עניין אותך. חומר ממריץ בדרכי הנשימה של בנך גורם לשחרור חומר שגורם לדלקת בדרכי הנשימה, ולכן גורם להם להתכווץ. ייצור הליחה מתגבר, הקרום נהיה צפוף יותר ויותר, והסטרואידים עוצרים את הדלקת.

 

 

יש היום מיליוני אנשים ש"מכורים" לתרופות, כולל ילדים, מבוגרים וזקנים.

ההתמכרות הזאת מצילה אותם מלהריח את הפרחים מלמטה.

לא עדיף?

 

(כמובן אין לי מושג אם לילד שלך יש אסתמה, באתי רק לכתוב נגד המחשבה כאילו כדאי להימנע מתרופות מצילות חיים בשביל לא ליצור "התמכרות". כן, בני אדם מכורים לחמצן, קשה להם לחיות בלעדיו, ואם יש חשש שהם לא יוכלו לקבל חמצן - זה יותר חמור מ"התמכרות" לתרופה).

זה השורש בדרך כלל

על גוף זר בריאה..
עשו לו צילום? הדלקת כל פעם באותו מקום בריאה?
ממליצה מאוד לבדוק את הכיוון !
ייתכן שאכל משהו ונשאף לו לקריאה והוא מייצר כל פעם דלקת חוזרת.

רפואה שלימה

אני בטוח שכאשר יפרשו כנפיים ויעזבו את הבית, הם לא ירצו להיות שומרי תורה ומצוות.

אם כל החוויה נתפסת בעיניהם בצורה כל כך משפילה, אם כך זיכרון של תפילה או לולב יעיר בהם תחושות של אימה - הם יברחו מזה כמו מאש.

בעלך צריך טיפול, ויפה שעת אחת קודם.

איננה "הנחיית הורים". גם לה יש אג'נדה שלא מוסכמת בהכרח על כולם. אם זה מה שתדרשי ממנו, פיספסת.

 

הנקודה היא פשוטה, בשכל ישר:

 

קודם כל, כמובן לרצון לחנך לקיום מצוות, צריך דוגמה אישית. לקרוא לילד ח"ו "מטומטם", זה ההיפך משמירת הלשון, מעדינות הדיבור - למה זה מחנך. אפשר להעיר לכך את שימת ליבו.

 

דבר שני, כדאי שתנסי (אולי ניסית) לשוחח איתו בנחת. לא לנסות שיראה סרטון או שיעור, אלא את תדברי איתו, עניינית. להסביר לו, שאם אתה לוחץ בכח על עניינים "מצוותיים", זה משניא את הדברים הללו. כעת אינם אומרים כלום - כשיגדלו עלולים לזרוק הכל.

 

ולהסביר לו, שזה גם עלול לחזור כלפיו. הילדים מפתחים יחס עוין, עכשיו אינם יכולים/מעיזים לצאת נגד זה - כשיגדלו, עלולים פשוט לשנוא אותו. הוא עלול לשלם על כך מחיר לשנים רבות, כשכבר יהיה בשלב שהם לא ישאלו אותו... חבל גם אישית.

 

להציע לו שינסה דרך אחרת. לעודד באופן חיובי. לשבח כשקורה משהו טוב. לומר לו שאולי יראה תוך זמן קצר שבעצם גם היחס שלהם לדבריו משתנה, ואז גם לא ייפגע מהתייחסות שהוא מרגיש שהיא כנגדו, שבאה דווקא כתוצאה מלחץ כזה עליהם.

 

צריך לומר לו, שהנסיון מלמד שה"בעיות" באות בד"כ דווקא מלחץ-יתר. אפשר להדריך ולחנך בלי עלבונות ולחצים.

 

את יכולה לקנות אולי את הספר, הקטן בכמותו, "זריעה ובנין בחינוך" - של הרב שלמה וולבא זצ"ל. אולי יראה אותו בבית ויקרא. או שיסכים לקבל אותו כמתנה ואז יקרא.

 

הנקודה העיקרית איננה ש"לא טוב לך בבית כזה".. אלא מה באמת זה יכול לעשות ליחס עם הילדים, לחינוך למה שהוא עצמו רוצה לחנך.

 

כמו כן, יש מקום להבחנה, האם גם בעצמו הוא "אובססיבי" בנושא של קיום מצוות או בכללי - או שזו דווקא תפיסה בעייתית ביחס לחינוך ילדים.

יש כל מיני שיטות הנחיית הורים אני לא מחייבת להיצמד לאחת אבל הורה צריך להבין שחשוב להקשיב ללמוד להבין שאנחנו לא יודעים הכל וזה לא בושה לקבל תובנות ועצות ולמצוא את הדרך שמתאימה לחינוך הילדים שלו.
להגיד אני יודע ואף אחד לא יכול ללמד אותי איך לחנך את הילדים ולהתנהג ככה זו לא שיטה.
אם אני פונה כאו זה כבר אחרי שניסיתי כל מה שחשבתי. הרבה מאוד שיחות בנחת בלי לאיים ולהמשיך לעמוד לצידו לעזור לתמוך בכל דבר. שיבין שאני רוצה את הבית הזה להילחם עליו ולא ככה.
אני לא מנסה לחנך אותו, קודם עבדתי על עצמי והחכתי לחמוד כדי לתקן את עצמי. קיויתי שיראה מהצד וישפיע עליו. יש הרבה דרכים להגיע חומר בנושא סתם נתתי דוגמא של סרטונים או שיעורים. יש בבית ספרים עלונים וכו. אבל הוא לא ישב להשקיע ולקרוא כי כאמור הוא חושב שאף אחד לא יאמר לו איך לחנך.
אני כרגע שמתי את עצמי בצד ולא טוב לי רק בגלל ההשלכות על הילדים אני עוד לא במקום של לחשוב מה קורה איתי.
מקווה שמובן יותר עכשיו

אבל לומר שהפיתרון הוא דווקא ע"י שילך לחוג "הנחיית הורים", זה להיות שותפה בהעמקת הבעיה. דרך שמתאימה לך ללמוד, אינה בהכרח מתאימה לו. שלא לדבר שפעמים רבות החוגים להנחיית הורים הם בשיטה מסויימת - שכמו שכתבתי, בעצמה אינה מוסכמת.

 

אבל בוודאי לא יצאתי נגד "לקבל תובנות ועצות". הצעתי לך מה לדבר על זה, אולי ממך ישמע את הדברים הללו. וגם הצעתי ספר מסויים - קטן בכמות - שיתכן שאם הוא אדם שהנושא "התורני" חשוב לו, יאות לקרוא אותו. זה יכול ממש לפתור מה שציינת - כמובן אם יסכים לקבל את הדברים. אבל זה נכתב ע"י ת"ח גדול, איש חינוך, אדם מאד מוערך. אולי בדרך הזו יסכים לשמוע.

 

את אומרת שפנית כאן, כי מה שחשבת שאפשר לעשות עד כה, לא הצליח. אני הצעתי לך מה אני חושב שאפשר לנסות (כולל שאלה בסוף לגבי האופי ללא קשר דווקא לילדים, שלפעמים שם נעוץ הענין). את יכולה לקבל ויכולה שלא. אבל לא נכון לצפות שמה ש"יציעו" לך, זה איזשהו משהו שאת בסתר ליבך חושבת ורוצה "הסכמה"... זה לא הולך כך. כשפונים, כל אחד מייעץ לפי מה שנראה לו סביר שאולי יעזור.

אם כן אז תלכי לדבר איתו. תסבירי לו בהרחבה מה שקורה ותבקשי ממנו שידבר עם בעלך, לא פעם אחת, אלא שיהיה איתו בקשר לגבי הנושא הזה.
התפיסה של בעלך לא תשתנה בבת אחת, הוא צריך
להבין באופן עמוק כמה היא מוטעית, ואח''כ להתחיל לאמץ דפוסים חדשים.
את צודקת, הדרך הזו כנראה לא תביא ברכה בהמשך. אפילו בלי ענין המצוות. סתם, לקשר שלו עם הילדים כשיגדלו, לאווירה בבית.
האם הוא לפעמים מתנהל איתם בצורה טובה? כיפית? אוהבת? משחק, צוחק?

אין רב שהוא ממש קרוב אליו ואולי בתת מודע זו הדרך שלו לשמור מרחק כדי לא להיות במצב של הכנעה מול אף אחד. הוא ממש לא אוהב שאומרים לו מה לעשות.

לפעמים הוא מתנהל בצורה כיפית אבל זה מאוד מוגבל.

"ראיתי את דמעת העשוקים"

אולי צריך לרמוז לבעל
שאם לא ירסן את עצמו
תיאלצי לשקול פנייה לרשויות,
כדי למנוע נזק קשה מהילדים.
(מבלי להיכנס לנושא של 'חובת דיווח')

לפני כן
כדאי לתאם עם אדם מכובד (כגון רב בית הכנסת שלו)
שיהיה נוכח בעת סיטואציה כזאת,
בתקווה שהבעל יקבל ממנו.

הצלחה רבה!

כמו כן, נניח שזאת הייתה סיטואציה שבה הרשויות מתערבות, אתה מבין שעכשיו המלצת לה להכניס אליה הביתה עובדות סוציאליות, שאחרי כתיבת הדוח שלהן אין לך מושג איך התהליך הזה יסתיים?

 

 

חלק מהן אכן אינו 'גרויסע מציאה'
כי אם פגע רע.

אמנם כפי שתיארה הפותחת בהמשך דבריה
אם המצב הולך לכיוון של 'זעזוע הבית'
התערבות של פקידות סעד אינו הדבר הכי גרוע בסיפור.

בר מן דין
הפונה להתייעצות בפורום פתוח
צריך להיות מספיק אחראי לסנן את התגובות

היכן ראית בדבריי
המלצה
להכנסת עו"ס אל תוך הבית?

בקריאה נוספת
אני רואה שהאלימות הפיזית
היא רק 'בקטנה".

לא שאני מפחית בחומרת 'אלימות מילולית'
אך אין בה עילה מספקת לערב את הרשויות.

אף אני לא קראתי לערב את הרשויות
כי אם לומר לבעל
שתיאלץ לשקול זאת, אם המצב ממשיך

יש מספר דרכים דרכים, מניסיון, למזער את הנזק. לשנות את הרדם - כמעט בלתי אפשרי, לצערי.

 

1 - דוגמא אישית - מעל ומעבר למה שאת כבר עושה. לפטח את הילדים, לחזק אותם בכל רגע נתון, על מצוות ובכלל. ובעיקר לחבק !  אגב, והכל, בלי ל"השוות" לאבא שלהם, ו/או הערות לגבי מה שעברו לפני רגע/שעה.

זה קודם כל יגרום להם להרגשה שיש משהו אחר, טוב, ויביא אותם לאמצע [בתקווה שיותר לכיוון חיובי]. ושוב, בלי להזכיר/לעקוץ את האבא...

 

2 - לא להלחם בבעלך או להכריח אותו ו/או לעקוץ ולהעיר ליד הילדים. זה קשה בטירוף, אבל שתיקה שלך והתעלמות [עד כמה שאפשר/מותר] - תיתן לך את האפשרות לשכלל ולהגביר את סעיף 1 דלעיל.

 

3 - לא להגיד לו ש"יש לי אופציות בחיים"/ "אצלנו זה לא היה כך" ו/או דברים דומים שרק יתנו לו את ההרגשה ש"מישהו אחר טוב ממנו".

 

4 - לאהוב אותו. כן, לנסות כמה שאפשר. ולהכיל, ולהעיר רק אם באמת חייב.

 

5 - ברגע של אלימות אמיתית [לא מדבר על פליקים קטנים]  מול הילדים או חלילה מולך [כל אלימות !] - כן לשתף רבנית/רב.  

 

בהצלחה רבה !

כמה שאפשר לשתוק מול היחס הזה לילדים?

עכשיו הם קטנים וסופגים אבל אני רואה שקשה להם  בשעות שהוא נמצא בבית, אני מפחדת שהם צוברים וצוברים ויום אחד הכל יתפוצץ עלינו בפנים.

איזו אמא אני אם אני שותקת ברגעים האלו? (כל עוד זו לא אלימות שצריך לעצור) גם מילים קטנות פוגעות בהם.

ניסיתי הכל בשביל לשמור על שלמות הבית והמשפחה לנסות לנהל חיים כמה שיותר תקינים ובזמן שאני איתם להשקיע בהעצמה וכו' אבל להמשיך לחיות ככה? עד מתי?

 

הגעתי למצב שאמרתי לו שאני לא רוצה עוד ילד כי לא נראה לי נכון לגדל ילד בצורה כזו. הוא כעס עלי מאוד אמר שאני לוקחת את ההלכה לידיים. הוא מנסה לא לדבר יותר מדי על הדברים האלה ופשוט להמשיך בחיים כרגיל כאילו לא קרה כלום אבל אז הכל צף כי עוד פעם קורה משהו שמוציא את הבית מהשלווה. אי אפשר להמשיך במעגל כזה.

 

האם אין מנוס מלנקוט פעולה קצת יותר מאיימת ולקחת סיכון של זעזוע הבית? הרי גם ככה לא טוב להמשיך

 

כאחד שגדל בבית הרבה פחות טוב מזה שאת מתארת, וטוב בהרבה ממה שמצפים מאמא טובה. כל אחיי ואחיותיי הקימו בתים לתפארת, גם אם מאוד היו רוצים לשכוח את העבר...

 

אין תרופות פלא לאדם שמתנהג לא טוב כי כך התרגל. בד"כ הדרך להתנתק ממנו חלילה [כן, חלילה] מלווה בקיצוניות שעלולה לפגוע בילדים ובך לאורך הרבה מאוד שנים....

 

סטטיסטית - ילדים להורים פרודים ממהרים לחתוך. ולא רק בזוגיות

 

אני הצעתי את הצד שינסה לאזן את מה שהם חווים. וכמובן רק כצעד/ים ראשון/ונים. מאמין לך בהחלט שניסית גם את זה. אבל אולי עוד טיפה לטובתם ולטובתך.

 

והדגשתי, שאם יש משהו קיצון בהחלט, אז כל מה שהצעתי נופל.

 

נכון, זה הרס לחיים, אבל זה הרע במיעוטו. תבדקי בפנימיות ...

 

יש לך את כל הכוחות !!!! לתקן לפחות מצידך. לשפר להם את החיים, לאזן ולהראות להם את היפה והטוב, בדגש על "אי השוואה/השפלה" של הבעל.

 

לא אמרתי להתעלם מהבעיה, @פשוט אני , אלא לראות ולעשות את הטוב. ובמקרים קשים לפעול אחרת, כי אין ברירה. והמקרים קיצוניים - לעשות צעדים קיצוניים יותר [שיתוף של גורמים נוספים].

 

לא יודע כמה אנשים יודעים מה הולך בבתים אחרים, לטוב ולמוטב. לא הכל טוב, אבל ניתן לשנות הכל לטובה.

 

בהצלחה רבה.

כתבת לגבי עוד ילדים...

 

אז ככה, לא יכול להתערב בנושא אישי כל כך.

 

אבל כמו שכתבתי לעיל, לא צריך להלחם.. לא להעלות משהו שיגרום לו קיצוניות.

 

לנסות לעשות את מה שאת חפצה בו,  ויודעת שהוא ירתח, בדרכים אחרות.

 

אולי שווה לתת לו, לפעמים, חיזוקים בדברים שאתם מאוחדים ומסכימים עליהם. אולי זה מה שהוא זקוק ?

 

כל טוב

 

 

כנראה הוא מבין שמשהו לא תקין בגישה שלו,
אך קשה לו להודות בכך;
לכן אינו מוכן לדבר כלל על ה'נושא'.

אם המצב לא הגיע לכדי אלימות פיזית קשה,
באמת אין טעם לפנות לרשויות.

אמנם מהתיאור שלך נראה שאין לך שום דרך להביא אותו לדיון פתוח בדבר ההתנהלות שלו.

אולי הרצון שלו לילדים נוספים, יכול להוות מפתח לפתרון
אם הוא יראה עד כמה את איתנה בדעתך
שתהיי מוכנה לשקול היריון ולידה רק אחרי שתראי שינוי לטובה בהתנהלות שלו מול הילדים.

קפץ..

מה כוונתך בביטוי
"פעולה קצת יותר מאיימת"?

האם את רואה סיכוי כלשהו לשיפור התנהגותו
ע"י נקיטה באותה 'פעולה מאיימת'; אך יחד עם זאת חוששת מתוצאה בלתי צפויה העלולה לגרום ל'זעזוע הבית'?

לכאורה זה טוב יותר מאשר אם תריבי איתו מולם - זה עלול להרוס להם עוד יותר..

 

ואם הוא אמר שאת "לוקחת את ההלכה לידיים" - את יכולה לנצל את הענין הזה, ולומר לו: אדרבה. מצידי אני מסכימה שנלך לרב חשוב, גדול בתורה וגם נעים הליכות ומבין לנפש האדם - ונשאל אותו. אבל על דעת ששנינו מוכנים ללמוד ממה שיאמר.

ילדים זקוקים להגנה ואבא שלהם הורס להם את הנפש
לשתוק פירושו להפקיר אותם להתמודד עם ההרס הזה. להסכים עם המציאות.
אין מצב בעולם שמישהו קורא לילד שלי "מטומטם" באופן עקבי ואני שותקת.
מילים משפילות מזיקות לא פחות ואף יותר מהכאה פיזית.
את יכולה לומר לבעלך שלא מקובל עלייך שהוא מכנה אותם בשמות גנאי או מלביש עליהם תארים "שקרן" ואת לא מתכוונת להבליג על זה.
תמיד תמיד תאמרי לילד אתה לא מטומטם, אין דבר כזה ילד מטומטם. אתה ילד טוב. אתה לא שקרן, לפעמים מדמיינים דברים (יש גיל שבאמת מבחינה קוגניטיבית קשה להפריד בין דמיון למציאות)

את לא חייבת לקבל כסוף פסוק את המציאות שהוא לא מוכן ללמוד ולקבל בשום דרך. זה מתבטא באלף דרכים והזמן הנכון לטפל בדברים האלה זה עכשיו. ממליצה לך לפנות לעמותה שתתן לך כלים ותוכל לסייע לך להתמודד. אפשר גם דרך טיפת חלב. יש להם את הדרכים שלהם להתמודד עם בעיות כאלו. (ולא, לא שולחים אלייך את הרווחה. יש להם ארסנל כלים שמתאים לכל סדר גודל של בעיה, לא צריך להגיע למצבים של אלימות פיסית קשה כדי שהרשויות יתערבו)
היתרון המשמעותי הוא שאם אחות טיפת חלב אומרת לו שהיא רוצה לראות אותו מגיע אליה האפשרות לסרב מצטמצמת וככל שפחות ישתף פעולה ככה הלחץ מצד הרשויות יגבר
והוא יגיע רק כדי שלא יהיה להם מה להגיד, ושם הם כבר ידעו איך לתפוס אותו. לפעמים כמה משפטים מאיש מקצוע יכולים לעורר את מה שהוא מנסה להשתיק בכל דרך.

בבקשה תפני לעזרה מקצועית. אין שום סיבה שאת והילדים תמשיכו לסבול.
ודי עם הסטיגמה שרשויות זה משהו קיצוני. כ"כ לא. הם בהחלט יכולים לסייע בסיטואציה שתוארה.
קחי לדוגמה את נושא השארת ילדים באוטו. תארי לך שיש אבא שהוא מושלם. רק שהוא דוגל שאין בעיה להשאיר ילד באוטו לדתי דקות.
מה הדרך הכי יעילה להשפיע? טיפת חלב. שיחה אסרטיבית וברורה. לא תיק הרווחה וכו'.
נכון שגם שיחה עם רב יכולה לסייע אבל לרב אין את הסמכות להתערב. לרשויות הבריאות יש.

מסכימה איתך מאוד. וכואב על הילדים שהנפש הרכה שלהם מדממת. הילד מקבל את זה שהוא 'שקרן' ו'מטומטם' בעיני אביו- התוצאה- כאב גדול, ניכור, מערכת יחסים ללא אמון.. פשוט אי אפשר לשתוק. לומר כאלה דברים לילד זו אלימות רגשית שלדעתי יהיו לה השלכות נפשיות ופסיכולוגיות בעתיד ללא ספק!

לא להתנהג כמוהו, לא להגיד לו שזה לא ראוי להתנהג כך, לא להגיד לו שזאת התנהגות שאינה נורמלית והיא לא שכיחה בבתים דתיים אחרים...

 

אוקיי, אז מה כן?

 

הוא פתאום יום אחד יקום וזה יעלם, רק על ידי זה שכולם יהיו מאוד נחמדים אליו?

 

 

ועוד דבר:

 

כשיש אלימות פיזית פונים לאמא (וגם נוסעים אליה עם הילדים), או למשטרה, או לרווחה (תלוי בהיקף, תדירות וחומרת האלימות). אפשר גם לפנות לרב, אבל זה בשום פנים ואופן לא על חשבון הדברים האלה.

לא יועץ, אבל אני אישית לו יכלתי להחזיר את הזמן אחורה ולגדול רק עם אמא 

הייתי עושה את זה בלי להסס!

אני גדלתי בבית כזה, ויש לי טראומה לכל החיים מזה.
האם גם אליך הוא מתנהג ככה? כי אם כן אז לא רואה איך אפשר לדבר איתו. צריך ללכת לטיפול חיצוני דחוף. ואם הוא לא מסכים,
ללחוץ שיבין שאת לא מוכנה להמשיך ככה.
אלה הילדים שלך, זה הנפש שלהם!. גם בלי קשר לקיום מצוות, צורת החינוך הזאת גורמת לכלכך הרבה בעיות עכשיו ובעתיד, שאסור לאמא לתת לדבר כזה להמשך. ילד צריך להרגיש בביתו רגוע ושהבית יהיה לו מקום מבטחים. ילד שרומסים אותו בבית, מרגיש מעורער בעולם ושאין לו פינה של שקט ואהבה.
המצב אצלינו היום זה שמעט מהאחים בקשר עם אבא, הוא חי לבד וגם מי שבקשר איתו עושה את זה במאמץ רב. ופעם הוא אמר לאחד האחים שלי שהוא מצטער ש'חינך' בדרך כזאת. עכשיו הוא מבין שזה לא מתאים. את הנפשות שלנו הוא כבר הרס מזמן. הצער עכשיו ממש לא עוזר לאף אחד. גם הוא בזמנו לא הסכים ללכת לשום יעוץ ואף אחד לא יכל להגיד לו כלום.
תזכרי גם שעלול להיות שלב שהילדים יהפכו להיות כמוהו, הם יתנהגו לאחרים כמו שמתנהגים אליהם. זה בכלל לא נעים לראות את זה.
אולי אני נשמעת מפחיד, אבל אם הילדים שלך חשובים לך, טפלי בזה אתמול. אדם לא יכול להשתנות ברגע, אבל העלאה למודעות שכך לא יעשה ואח"כ בניה של תוכנית מה כן, יכולה לעשות טוב.
לא רואה איך את עושה את זה לבד בלי יעוץ. בהצלחה רבה

בעלי גדל בבית כזה ויותר חמור מיזה
וחצי מהאחים רחוקים מאווווד מהדת...

אלה שקרובים לדת זה בטח למרות ולא בגלל מה שהם עברו

כמו בעלי למשל
שהיה בפנימיה שהצילה אותו ב"ה תודה לה'

בסיטואציה הנוכחית, הנחיית הורים לא יעילה כמעט ויכולה לסבך.

במצב כזה חוזרים לבסיס ועובדים על הזוגיות.

אבל נשמע שבעלך לא בשל לתהליך כזה אז אני מציע שאת תלכי לבד לאשת מקצוע ותעשי מה שניתן איתה כדי לפתור דברים בקשר ביניכם. בהמשך בעזרת השם אני מקווה שהמצב ישתפר והוא גם יבוא לעזרה כזו או אחרת או שדרכך הוא גם ישתפר.

זה נשמע שהוא סך הכל אדם טוב אבל עצבני מכל מיני דברים, אפשר לשאול בזמן מוצלח אותו מה יכול להקל עליו ולהרגיע אותו.

מצטרף לחברים שאמרו לא לנסות "להציל" את הילדים ממנו כי זה יכול להעצים את החיכוכים ולהוביל לגירושים. עדיף שתצליחי לדייק את דרכי הפעולה מולו ואז זה יעזור גם לזוגיות וגם לילדים בעזרת השם.

מצער אותי לשמוע על גברים שלא מוכנים לעבודה פנימית. בזכות נשים צדקניות שעושות עבודה פנימית... בעזרת השם זה יצליח

נשמע כמו נישואין חד צדדיים. תתחילי את ללכת לטיפול.
בהצלחה יקרה.

הוא רק התחיל תהליך גמילה (3 שבועות זה עדיין התחלה).
כדאי לנסות להושיב על סיר/ישבנון כשחוזר מהגן, ולהתאזר בסבלנות.

daphnatayar.co.il

או חפשו 'הצטאות'/'אנקופרזיס'

הבן שלי גם בשלב הזה. אני מזכירה לו וגם קצת מכריחה אותו .. לא בעצבים. בסבבה ולוקחת אותו לשרותיים .
באמת צואה זה מעצבן אותו ללכת . אז אנחנו הולכים עם ספר או משו שמעסיק אותו תוך כדי .. וככה עושה .

בתור מטפלת לשעבר, היו לי ילדים שהיה להם יותר קשה עם צואה, אחד היה מבקש טיטול כדי לעשות והייתי שמה לו,
השני היה מפספס פעם ביום, בסוף למד לעשות בשירותים...

אני עכשיו עם הבן שלי בגמילה, כבר חודשיים, ועדיין לפעמים מפספס...
צריך הרבה סבלנות... בסוף הם נגמלים

ואז עשו. ואפילו התרגלו לבקש שנשים טיטול כדי שיעשו צואה ומיד אחכ החזרנו את התחתונים

 

בעיני זה שלב בתהליך כי הוא לא חייב להגמל מיד גם מצואה,

 

וזה הרבה הרבה יותר מוצלח מאשר בתחתונים!

 

 

אל תדאגי ואל תכניסי לך לראש שמשהו לא בסדר ואת צריכה ייעוץ לעניין. הכל תקין. לכל ילד יש את הקצב שלו ובגמילה יש בסוף מאה אחוזי הצלחה. תנשמי עמוק ועם קצת סבלנות זה יקרה.

 

בהצלחה רבה רבה!!

לבן שלי היה גמגום קרוב לשנה, בגלים. היו כמה פעמים שהיה נראה שעבר ואז חזר שוב. בסוף אחרי כמעט שנה עבר לגמרי ב"ה (אנחנו כבר כמה שנים אחרי ואין זכר לגמגום).
טוב שאתם בקשר עם קלינאית, ושהיא נתנה לכם הדרכה לגבי אופן התגובה הנכונה איתו.
אני רק רוצה להעיר עד אחד הדברים - כתבת שהיא אמרה לכם להתעלם מהגמגום. פעם זו היתה הגישה, אבל היום בהחלט אומרים שאם נראה שהילד מודע לגמגום וזה מפריע לו, אז ממש חשוב כן לדבר עם הילד על זה בצורה ישירה (לא לדבר על זה כל פעם כשהוא מגמגם, אלא להגיד לו משהו כמו 'נכוו לפעמים כשאתה מדבר המילים קצת נתקעות/קופצות לך? זה קורה להרבה ילדים וזה בסדר, אנחנו כל הזמן מקשיבים לך ומחכים עד שתסיים להגיד כל מה שרצית'). אם לא מדברים על זה, הילד עלול להרגיש שקורה לו משהו כל כך מפחיד שאסור לדבר עליו...
כשאני אמרתי את זה לבן שלי, הרגשתי שזה מאוד עזר לו והרגיע אותו.
ובאמת מה שהכי עזר לנו היה להקפיד על דיבור איטי. זה קשה ולא. טבעי ולכן קשה להכניס לשגרה, אבל זה באמת עוזר. כדאי לפחות להקפיד על זה כשמקריאים סיפורים, או בזמנים מסויימים במשך היום. (תבקשי מהקלינאית להדגים לך איך לדבר, כי זה לא רק עניין של קצב אלא דיבור יותר רך, מרוח קצת, למשוך את ההברות). עם הבן השני שלי שהתחיל לגמגם התחלתי מההתחלה לספר סיפורים בצורה הזו ולדבר איתו באופן כללי יותר לאט, והגמגום אצלו עבר הרבה יותר מהר.

(אני כותבת גם בתור קלינאית בעצמי, וגם בתקופה שהבן שלי היה מגמגם התייעצתי הרבה עם חברה מהלימודים שמתמחה בתחום של טיפול בגמגום).

תקצצי בצל, תשפכי מעליו דבש ותתני לזה לשבת כל הלילה. בבוקר, תני לה כף מהדבש פעם בשעה, אם היא מסכימה...או לפחות כמה פעמים ביום.

לנקות אבק ככל שניתן מהאיזור שלה. להוריד ממתקים ומוצרי חלב ככל שניתן.

רפואה שלימה

אולי יש לה משהו בריאות או קנה הנשימה, אולי יש לה אלרגיות (עכשיו זאת התקופה..)

כששמתי לב. לא עשיתי עם זה כלום. אם אני בקושי רואה את זה, אף אחד אחר לא יראה בכלל.

מנפילה כשהייתי ילדה קטנה. אפשר לשים לב אבל זה לא בולט או מוזר, ואף פעם לא אמרו לי על זה שום דבר.

הלכנו לרופא שיניים רק כדי לוודא שהשורש של השן לא שבורה.
חוץ מזה אין טעם להשלים את השן, כי זה עלול להישבר עוד הפעם.

אצל הבן שלי אנחנו כבר בכלל לא שמים לב, הוא בן 3 ואף אחד לא מכיר על זה.
הוא הכי חמוד בעולם גם עם שן קדמית שבורה ;)

נשברה חצי שן.
אמרו לנו לחכות חצי שנה לראות מה קורה.
אחרי חצי שנה הוא נפל עוד פעמיים ושבר עוד חתיכה וגם את השן השניה.
נהייתה בליטה מעל השיניים והן התחילו להאפיר.
אז רופא עקר לו את שתיהן.

והוא מתוק מדבש גם בלי 2 שיניים.
ילדים בגילאים האלה אם לא עד כדי כך מבינים. ועוד יותר לא שמים לב. אל תדאגי.

ויותר מזה אספר לך. הבן שלי כל תחילת שנה גימגם ופחדתי בטירוף שילעגו לו. ממש ממש. כמה דמעות שפכתי.

זה עבר לו אחרי כמה חודשים. והגננת היתה מדווחת לי שהוא אהוב ומקובל.
ובאמת ראיתי את זה. מול הילדים עצמם.
כלומר הם לא שמים לב.
זה לא גיל בית ספר.

בקיצור. הסירי דאגה מליבך. שירגיש טוב!

ולהביא עוד כמה כמוהו. מה תעשה אז? לא חסר סיפורים על בעלי חגורה שחורה שקיבלו סכין בגב.

אם גם בחור מופרע יכול להתאמן באומניות לחימה זה הסיבה הכי טובה ללכת גם בשביל להיות מספיק חזק לעמוד מולו.

ואם זו קושיא על קיומו של הענף והצדקתו אז כמה דברים:

• הענף ממילא קיים ואי אפשר לבטלו וצריך להתנהל בהתאם
• מופרעים לא הולכים בד"כ לאומנות לחימה בגלל סטיגמה שהיא נועדה לילדי כאפות או לפחות לא עושים את זה בגילאים שהאלימות בכיתות נפוצה. אני אמנם הלכתי מכות בשביעית אבל זה מאוד נדיר. ללמוד אימון בסיסי אפילו ביתי זה חובה ביסודי, אך אימון מקצועי באיזור גיל התיכון זה כבר תלוי בסביבה שאתה נמצא
• אותו מופרע שתקף אותי במסדרון בית הספר היה מיומן הרבה יותר ממני באומנות לחימה ויצא מכך עם הרבה יותר סימנים ממני. הרבה יותר קל להתגונן באופן יעיל מלהתחיל בעצמך מתקפה. במיוחד במסדרונות בית הספר שאתה אמור לדעת מי חמום מוח. או בסימטה חשוכה שבה אתה דרוך ממילא. כמובן בתנאי שלא תקפו אותך מאחורה אבל באותו מקרה הוא לא תקף מאחור למרות שהיתה לא הזדמנות
• לגבי חגורה שחורה שחטפו סכין בגב, יש אנשים ששמים חגורת בטיחות ומתים בתאונה שלא באשמתם

אפילו שולחת את הילדים שלי. וכן נתנו להם כל המגנים, משתתפים בתחרויות והכל בסדר.
רק שבמקרה שלך צריך לזרוק את המנהל וכל הצוות שם מעבודה. בנים בגיל 16 לא אמורים ללכת מכות קבוע בבית ספר. ואם הוא היה מציק למישהו שמימלא יותר חלש ממנו. גם אם הולכים לקרב מגע תמיד יש מישהו יותר חזק או יותר חכם.
וגם לא לנצח תהיה צעיר. מגיל מסוים גם גיל לוקח , אין מה לעשות.
ומה שאתה כותב לגבי מופרעים ואומנות לחימה לא נכון. דווקא ביסודי הרבה הורים של מופרעים שולחים אותם לאומנויות לחימה כדי שיוציאו אנרגיות.
וברור שבסמטה חשוכה ישתדלו לתקוף מאחורה. הם לא יעשו איתך קרב לפי כללים עם נקודות ומגן שיניים. הם יבואו עם סכין מאחורה או עם לבנה שיזרקו מרחוק גם מאחורה.

שהיו צוחקים על מי שהולך לאומנות לחימה על זה שהוא ילד כאפות.

ולא צריך להעיף מנהל על מופרע או שניים. דווקא בגלל שזה תופעה נדירה היא לא מוכרת ולכן לא חשב לטפל בה.

ושוב אם יש אנשים שתוקפים מאחור ואין מה לעשות עם זה, זה קיים בכל תחום. כמו שציינתי, יש אנשים ששמים חגורת בטיחות ונוהגים לפי החוק וחווים תאונה לא באשמתם ומתים

אצלנו לא צחקו, גם אצל ילדים שלי לא צוחקים. ברור שצריך להעיף מנהל וגם מחנך ויועץ כמובן. בשביל מה צריך אותם אם את הצורך הכי בסיסי שזה ביטחון אישי הם לא מספקים. בגיל 16-17 זה בכלל עניין של משטרה כבר.
ובכל גם אתה הולך לאומנות לחימה זה לא אומר שאתה תצליח שם וגם אם כן זה לא אומר שאתה עכשיו יכול להסתובב בלי חשש במקומות מסוכנים. או ללכת מכות בכיף. הרבה בחורים נפלו בזה.

ובמצבים שהכי טוב להתרחק מהם

ושום דבר ממה שתספרי לא מוחק את הרגע הזה בגיל 13 שמופרע העיף כסא על הראש שלי ותפסתי את הכסא ביד שמאל וביד ימין הוא חטף אגרוף לפרצוף שריתק אותו לרצפה

ומה היכולות הכלכליות של ההורים. למשל בישובים המרוחקים בד"כ לא יהיו חוגים ברמה גבוהה אלא אם כן גר בישוב או בסביבתו מדריך ברמה גבוהה. בערים הגדולות יש הרבה יותר אפשרויות.
גם בתור ילדה כשהייתי גרה בישוב קטן ומאוד דוס לא זכור לי שהביאו לנו מדריכים דתיים דוקא או מנעו מאיתנו להשתתף בחוגי מתנ"ס עם ילדים חילונים. מצד שני כשאמא שלי פעם אחת רצתה לתת לי משהו ממש ברמה, היא שלחה אותי בחופש הגדול לדודים בעיר גדולה כדי שאוכל להשתתף בסדנה של שבוע בנושא מסויים. הייתי הדתיה היחידה בסדנה וזה לא הפריע לאף אחד.
בקיצור אצלינו לפחות זה לא היה עניין דתי אלא עניין של מרחק וגם תקציב שבד"כ לא ממש היה.
לי מפריע שאצך דתיים יש חוגים שעושים אותם רק לבנים או רק לבנות ולא מציעים אפילו לפתוח קבוצה לבמי המין השני.
כמו לדוג': אומנויות לחימה, שאחת הבנות שלי מאוד אוהבת. ואני גם חושבת שזה ממש חשוב דוקא לבנות לדעת להתגונן. רק כשהיא יצאה לאולפנה וגם החליטה שלא איכפת לה להתאמן עם מדריך, פתאום נפתחו לה אפשרויות.
או ריקוד, שאחד הבנים שלי מאוד אהב בילדות, אף אחד לא חלם לפתוח קבוצה לבנים.

א. זה בול גיל של קפיצת גדילה. יכול להיות שהוא רעב? בקפיצת גדילה תינוק יכול לינוק כל שעה וחצי אפילו, כדי להשביע את עצמו, ובעצם זה גורם לגוף לייצר עוד חלב, כמה ימים וזה עובר.
ב. אולי הוא פשוט עייף. בגיל הזה תכל'ס הם רוב הזמן ישנים. זמני ערות של 10-15 דקות ואז שוב הם עייפים. אולי תנסי להשכיב אותו לישון ותראי אם הוא נרדם.
אם את אומרת שהוא בוכה עד שנרדם, זה עוד יותר מעלה לי את ההרגשה שהוא בוכה מעייפות.
ג. תנסי לשמוע את סוגי הבכי שלו. זה מאוד עוזר.
האם הוא בוכה במעין צליל של ''נה'' או ''גה'', מנוקד בסגול...? אם כן אז הוא רעב.
האם הוא בוכה במעין צליל של וואו,באו, האו, ? אם כן אז הוא עייף.
האם הוא מיילל בכזה חוסר שקט וריטונים קטנים תוך כדי תזוזה? יכול להיות שעוד תקוע לו גרפס או שהוא צריך לעשות קקי.

בהצלחה!!

מה שכתבתי זה על בסיס שפת התינוקות

כי הקובץ סגור.