פורום הורות (עמוד 22)

רק שאני בכלל לא בטוחה שמקום כזה מייצר נוער ירא שמיים ומקפיד...לפעמים זה בדיוק הפוך.

תבדקו את חרשה.

ראוי שכל עמ"י ינהג לפני התורה הקדושה, ולזה אנו רוצים לחנך את ילדינו. כמובן גם חינוך לאהבת הזולת באשר הוא, אך בכל מה שנוגע לחברים, למידות טובות ולשמירת המצוות כהלכתן, חשוב לנו מאוד שהסביבה תהיה מתאימה לכך.
דברים שמפריעים לי, לדוגמא:
אם החברה מדברת על תכניות טלוויזיה או אם יש הערצה לשחקני כדורגל, או אם בני הנוער מסתובבים בטלים ומתנהגים בצורה לא יפה ובניבול פה, או אם יש חוסר צניעות (גם בדיבור) או התייחסות ייתרה למראה החיצוני, אצל הבנות. באותה מידה אני גם מתנגדת לסביבה חונקת שמסתכלת ושופטת לפי אורך הגרביים או שלא מאפשרת בכלל גישה למחשב לדוגמא.
אבל הרעיון הוא עדיין על פי דרך התורה כשדרך ארץ לא פחות חשובה, ושניתן לה מקום מרכזי.

ולא על הרצון והאידאולוגיה.
ובמבחן התוצאה, ביישובים מאוד מאוד תורניים, אחוז הבנים והבנות בדור השני שלא ממשיך בדרך ההורים הוא הרבה יותר גבוה מאשר ביישובים פחות תורניים, או בערים, או ביישובים מעורבים.

ובסוף, הבית הוא זה שחשוב. הוא זה שנותן את הטון. גם אם ילדה חזרה מחברה ומספרת על שיחה שלא כ''כ ראויה בעינייך, את זו שנותנת לה את ההסתגלות הנכונה על הדברים, וכך את גם בונה לה, לאט לאט, חוסן פנימי שעוזר לה לא להיות מושפעת כ''כ אלא לדעת מי היא ומה דרכה.
כשכל החברה תורנית מאוד, יש הרבה הרבה פחות הזדמנויות לבנית החוסן הפנימי הזה.

אני אומרת את זה מדברים שאני חווה ביום יום. אני גרה ביישוב דוס ממש (חונק לי לפעמים) דווקא לכן שולחת את הילדות לבי''ס ממ''ד אזורי, שלא יראו כל הזמן ילדות שנראות בדיוק כמוהן...

דווקא בחרשה, הדור השני דווקא כן הולך בערך בדרך ההורים. נראה לי.

והחשיבות ליצור שיח ערכי של ההורים על כל מיני תופעות

 

אבל סטטיסטית זה ממש לא בטוח מה שכתבת. 

 

בזמנו היה את כל הרעש וההתנגדות (בעיקר מהכיוון השמאלי והליברלי יותר של הציבור הדת"ל] 

 

למחקרים שהרב שמואל אליהו הביא, שאחוז החילון הרבה יותר גבוה במקומות פתוחים יותר. 

 

אני גרה במקום מאד מגוון אבל יש לי הרבה הכרות גם עם מקומות הומוגניים הרבה יותר

 

והרושם שלי הוא שאפשר להצליח בחינוך במקומות מאד סגורים וגם במקומות יותר מגוונים

 

וגם בדיוק להפך לראות מצבים מאד עגומים בכל סוגי המקומות. (אבל שוב הרושם שלי או שלך הוא לא הקובע]

 

 

מסתבר שצריך הרבה הרבה מחשבה והשתדלות (אותם כל אחד עושה לפי הבנתו],

 

תפילות וסייעתא דשמיא בלי גבול. 

 

בהצלחה רבה לכולנו!!

כמי שמכירה וגרה בעבר גם במקומות כאלה וגם כאלה, הרושם שלי הוא שלמרות שיש בעיות בכל חברה, המצב הוא הפוך ממה שאת מתארת.
אולי פשוט בולט לך בעין כשיש נשירה במקום תורני, אבל בגדול, אולי למעט במקומות כמו בת עין, ככל שהמקום יותר תורני יש סיכוי הרבה יותר גבוה שגם דור ההמשך יהיה תורני.
מעבר לזה- אני מסכימה מאוד עם זה שעיקר החינוך הוא בבית.

על סמך מאמרים שקראתי
ועל סמך חוויות שלי אישית.
ברור שבסוף מדובר באנשים, נשמות, ולכן זה לא תמיד נכון לכאן או לכאן. אבל ככלל, ככל שילד גדל בצורה סגורה יותר, כך הוא לרוב מקבל פחות כלים להתמודד עם מה שבחוץ וממילא כשהוא נפגש עם החוץ משהו בתוכו עלול להתערער.
וילד שנפגש מגיל צעיר עם החוץ, בצורה מתאימה, כמובן, אז מפתח יכולת וכלים להתמודד איתו עם הזמן.

מעניין אותי לראות את המחקרים שאת קראת- רוצה להפנות אותי?
והאמת שהייתי עוברת אתך על מקומות כדי לבחון את הטענה הזו אבל אני קצת חוששת מלהוציא לעז או לשון הרע...
בכל מקרה לפותחת- מציעה לך לא לקבל החלטות על סמך מה שאת קוראת כאן (מכפ הכיוונים) אלא לנסות לדבר עם אנשים שגרים במקום ולהבין בין יתר הדברים שחשובים לך מה מצב הנוער. בהצלחה!

אבל ממש לא בא לי להתווכח. זו דעתי. לא חייבים להסכים. ולא, אני לא מתכוונת להתחיל בתחרות קישורים למחקרים...

אבל יש ת''ת בנריה
בי''ס לבנות בנחליאל
בי''ס לבנות בדולב
בי''ס בית יעקב בחשמונאים.

כלל אצבע- קהילה שהיא הכי הכי- לא להיות שם
הומוגני- לחשוב פעמיים

הכל יכול לקרות תמיד ובכל מקום. רק שעל כל מקרה- שיהיו מקדמי בטחון.

וכמובן- יציבות בבית, תמיד נצרך

שיש שם נתיה לאנשים להתעסק במה שקורא בבית של השכן במקום מה שקורא לו מתחת לאף.

וברצינות.
אני גדלתי במקום כזה,
שאסור טלויזיה, חובת כיסוי ראש וכו...
ההורים שלי היו הסמן הליברלי.
ופעם מישהי שלא מעט מהילדים שלה בחרו בדרך אחרת שאלה את אבא שלי איך כל הילדים שלו נשארו דתיים,
ואבא שלי ענה לה שהוא חשף את הילדים שלו לעולם, הכיר להם את החברה הישראלית עח כל גווניה אבל חינך אותם לבחור בדרך אותה הוא חושב לנכון.
לחנך ילדים מתוך עצימת עניים עלול לגרום להם להסתנוור

תתמקדי בחינוך אצלך בבית,
שהשכן יתמודד עם החינוך שלו

למשל בשבת, אני רוצה שנרגיש אווירה שבתית בלי מוזיקה ורעש מכוניות וכו'...
כמובן אני רוצה שכשהילדים שלי יצאו לרחוב הם לא יחששו ולא יפחדו.
מקום עם דרך ארץ.
וגם מוסדות חינוך תורניים (לא חונקים) במקום, בלי צורך בהסעות.

שסגורים בשבת, עם דרך ארץ ומוסדות חינוך תורניים

אין הרבה ישובים בלי טלויזיה וחובת גרביים

עם בית ספר לבנות תורני איכותי.
מקום עם גני שעשועים ופעילויות לילדים.
מקום שנעים לגור בו.
עדיפות ללא כלבים ומקום שקט ונעים.

כוכב השחר. יישובי לכיש.. בני דקלים. כרמי קטיף באמציה

מישהו שאל מקודם על הר המור אז אם זה אופציה יש את שכונות קרית יובל והר חומה. מומלץ בחום. 

אשמח לדעת אם יש שם שכונה דתית? איך הקהילה שם?
מוסדות חינוך?

אם את מחפשת משהו בסגנון אנחנו גרים בנוף הגליל, שזאת שלוחה של יד בנימין.
זה גרעין תורני ממש דוס, יש מוסדות חינוך והכל, הרבה פעילויות קהילתיות. זה כן לגור בעיר חילונית, אבל עם המון המון דתיים. יש בעיר שני גרעינים תורניים, אם תרצי ארחיב לך על כל אחד מהם, יש המטן חבדניקים וגם קהילה חרדית גדולה. מה שמקסים זה החיבור בין הקהילות. ולא דיברתי על השליחות של לגור במקום כזה...( עיר מעורבת שיש הרבה מה לעשות בה..)
והבונוס הוא יכולת לקנות בית במחיר שפוי

כמדומני.
בכל ישוב שיש בו מעל נגיד 4 משפחות, יש גיוון.
אין דבר כזה שכולם אותו דבר.
לא מכירה מחקרים אבל מניסיון החיים שלי - גדלתי בישוב דתי תורני מאוד ויש מילדי הישוב שיצאו בשאלה, היום אנחנו חיים בישוב מעורב וגם כאן יש נוער ש'מוריד כיפה' ויש נוער וגם מבוגרים שדוקא מתחזקים.
מבינה את הצורך בסביבה שדומה לך בערכים ובהשקפת חיים אבל לא נראה לי שיש מקום שבו כולם אותו הדבר. אלא אם תמצאי איזה גבעה/מאחז עם עוד 2 משפחות בדיוק כמוכם. אבל אז תשכחי מפעילויות לילדים וכדו'.
בהצלחה
ישובים תורניים שעולים לי בראש: בית אל, כוכב השחר, עמיחי, אחיה, אש קודש, נראה לי רחלים, אלון מורה, נריה, הר ברכה, נווה, בני נצרים ויש עוד
יש גם הרבה גרעינים תורניים בערים.

זה אמנם לא קל, אבל דאגתי לשאוב חלב, ואצל רוב ילדי הצלחתי להניק או לתת חלב שאוב עד גיל שנה ושלושה לפחות.

מה לעשות לדאוב בעבודה? בזמנים שהיא בדרך כלל יונקת ??

הייתי בטוחה שאשאר איתה שנה בבית לפחות.

הרגשתי שהגירויים שלה בבית כבר לא מספיקים ומיציתי את ההתעסקות בבית ובתינוק כל היום.

לדעתי בשלב שתינוקר מתהפך, אפשר להכניס אותו.

היא מרטיבה רק בשינה
זה גם אם היא נרדמה באמצע היום יכול ליקרות
יציאה לנסיעה ארוכה אם היא לא בנהיגה
וחושבת שהיא תירדם תמיד היא תבוא עם טיטול
גם אם היא לא תעשה בו ותיכנס לשירותים המון

הם מומחים לנושא הרטבות

הלכנו ועשינו בדיקות אן בעיה ויזיולוגית ובכול זואת כל בוקר טיטול רטוב

לכמה רופאים בתחום
בבית היא מדברת הכל טוב מגיעים לרופא היא מתבישת ושותקת אין עם מי לדבר
אנחנו מיואשים מנרין עזר אבל אחרי שהפסיקה אחרי חצי שנה יבשה ועם טיטול הכל חזר יומים אחרי שהפסיקה

מאוד מאוד מבייש. בהחלט אפשר להבין את ההתנהלות אצל הרופא.

אולי תרפו מזה. ותשקיעו פרק זמן בדימוי עצמי. וכד. ואז לגשת שוב לעניין.

פעמון, ניסיתם?

כשלוקחים מינירין זה בד"כ עם הדרכת רופא צמוד. הבת שלי נגמלה עם מינירין בגיל 14 בזכות רופאת המשפחה שנתנה לנו מינון מדויק כל פעם. בפעם הראשונה שהיא השתמשה בזה בגיל מוקדם יותר, הרופא שטיפל בה אמר שתיקח תקופה ואז הפסקנו והיא חזרה לפספס. כי לא היתה את הגמילה מהכדור. (הרופא ההוא עזב את הארץ ולא ידענו למי לפנות)
כדאי לחשוב גם על טיפול פסיכולוגי, אולי הבעיה בפן הפסיכולוגי.
בהצלחה

כלומר, למצות את הגמילה הנכונה.

 

וגם לבדוק צד פסיכולוגי, אצל מישהו מומחה.

 

בכללי, את אומרת שמגיעה לרופא אז מתביישת. טבעי לגמרי. תלכו לרופאה ולא לרופא. וכנ"ל אם צריך - םסיכולוגית.

צואה היא גם מפספסת? בורח?

צריך לבדוק אצל אורולוג בשלב הזה אם יש אישהי בעיה במקום. כי נשמע שמגיל מאוד מוקדם היא לא שולטת בצרכיה שזה משהו לא תקין ומצריך בדיקה.

בלי לומר "גונב", אלא לשאול מדוע לוקח כספים ללא רשות?

 

אולי במושגים שלו, לקחַת כסף מהבית זה דבר לגיטימי?

 

[יש משפחות שאכן זה כך. כסף מהארנק שבתיק של האמא, נחשב "של הבית"...] 

[מה שציינתי בסוף בסוגריים, היה שיש משפחות שאצלם זה כך. אבל גם אם "אצלם", ההורים, לא כך - לא בטוח שמנקודת המבט של הילד זה נתפס כמו שהם רואים..]

מספרים/ קורס הורות. כמה שיותר מוקדם בחיי הילדים יותר טוב.
אני מצטערת ממש שלא היו קורסים טובים כמו שיש היום כשהגדולים שלי היו קטנים.
בגדול צריך להבין שהילד מפעיל אותך, כמה שתכעס יותר הוא ירגיש בתת מודע שהוא השיג ממך תשומת לב, והוא ימשיך.
תנסה לשנות את הגישה, לראות בו סתם ילד קטן ומתוק שעושה לך הצגות, ואז אתה תרגע וגם הוא יוכל להרגע. תנסה לפתור בעיות בצחוק ובמשחק. תנסה לתת לו למצוא פתרון לבד. לשאול אותו: אוי מה נעשה?! תפתיע אותו בתגובה שלך.
לפעמים עוזר לדמיין שהילד ה'מעצבן הזה' הוא בכלל ילד של מישהו אחר, שביקשו ממך לשמור עליו. האם היית מגיב אותו דבר?
ובסופו של דבר לזכור, הוא כלכך קטן וכלכך זקוק לך, לחיבוק, להכלה, לאהבה ללא תנאים. בלי זה הוא פשוט ינבול. רק אתה בתור אבא שלו יכול לתת לו את זה. יש לך כח אדיר על עיצוב החיים שלו. תנסה לעשות הכל כדי לא לקלקל...
בהצלחה רבה לעוד הרבה שנים של אהבה אינסופית בינכם.

אני מניחה שהרבה הורים בתחילת דרכם עוברים קשיים כאלה או אחרים דווקא מתוך הקשיים לומדים איך להיות הורים טובים יותר ואיך לנהל את הילדים בצורה נכונה יותר.
אז אל יאוש, יש דרך. רק צריך להכיר אותה וללמוד אותה.
אכתוב לך בקצרה כמה נקודות, מקוה שיעזור.
א. התחושה שלנו לגבי הבכור היא לרוב שהוא גדול...פשוט כי הוא הכי גדול שאנחנו מכירים. גם בן שנתיים יראה לנו גדול, בעוד הילד השישי שלנו, גם בגיל עשר יראה לנו צעיר...כך שלפעמים נוצרות ציפיות לא נכונות מהבכור, וזה יוצר התנגדות ובלגן. אז כדאי לשים לב לזה ולפתח ציפיות תואמות גילת

ב. נכון שכולם מאבדים עשתונות מדי פעם, כי בסך הכל אנחנו אנשים, אבל השאיפה שלנו כמובן היא לא להגיע למצב כזה. ואם הגענו, אז להתבונן בו אח''כ וללמוד ממנו למה הגענו, ואיך נימנע מלהגיע שוב.
לפעמים עייפות שלנו, או משהו שמטריד אותנו, או מתח בין ההורים הוא זה שגורם לנו לחוסר סבלנות גם כלפי הילדים. אז כדאי לשים לב לזה, ולנסות להפריד.

ג. לוקח זמן לקלוט את זה, אבל גם ילד בן שנתיים הוא בנאדם מלא ושלם, עם רצונות ויכולות, וחשקים וכו'. אז כמו שלא היית מכניס הביתה בכוח ילד בן 18, ככה עדיף לא להגיע לזה עם הקטנים. (למרות שכולנו מגיעים לזה לפעמים...אבל יש הבדל בין הפעלת סמכות לבין פעולה מתוך עצבים והפעלת כוח. להרים ילד ולהכניס אותו הביתה, לא חייב להיות הפעלת כוח. זה יכול בהחלט להתבצע ברובע, מתוך הפעלת הסמכות ואפילו מתוך הבנה של הילד).
ברגע שמרגישים באמת שמולינו יש איש קטן, עם נשמה גדולה, אז היחס כנראה ישתנה. במקום לכפות עליו את הרצון שלנו, נוכל לשמוע מה הרצון שלו ואולי למצוא דרך להענות לרצון שלו.

ד. זה קטע חשוב- אתה לא חייב לעשות מה שהילד רוצה, אבל אתה בהחלט יכול לשמוע מה הוא רוצה, לתת לו הרגשה שאתה מבין את הרצון ואפילו לתת פתרון למימוש הרצון בצורה אחרת. אם תנסה, תראה שמלא מאבקים פשוט נחסכים. לפעמים הילד מרגיש משהו, שאפילו הוא לא יודע לתת לו שם, ולכן הוא מתנהג בצורה קשה, דווקא אז התפקיד שלנו הוא לא ''לנצח'' אותו אלא לעזור לו להבין את הרגשות שלו.
בכלל, לנצח זה סתם אשליה. עד איזה גיל תנצח את הילד? חמש? עשר? בחמש עשרה הוא כבר חופשי ינצח אותך.
ולכן ממש כדאי לעשות סוויצ' בתפיסה הבסיסית שלך מול הילד, ושל התפקיד שלך בתור אבא.
ממש ממש ממש!!! ממליצה על 'הורות מקרבת''. חפש בגוגל. יש להם קורסים להורים והם אלופים בזה. ממש משנה את החיים.

ה. עד כאן כתבתי מהותי. עכשיו ענין טכני- עם ילדים אפשר ליצור אוירה שמראש מונעת מאבקים, עם טיפה יצירתיות ורוח טובה.
נניח- התלבשות. אין שום סיבה שדבר בסיסי ויומיומי כזה יהיה מוקד לחיכוכים. כ''כ חבל.
יש מליון דרכים לגרום לו להתלבש בכיף.
1. תחרות- (לעולם לא עם אח!!) . אתה פשוט מכריז ''אני הולך להתלבש, בוא נראה מי יגמור להתלבש ראשון, אתה או אני''. וכמובן לתת לו לנצח ולפרגן לו על זה. אפשר גם תחרות אחרת ''אני הולך להכין לך אוכל, הוא נראה מי יגמור ראשון, אני להכין או אתה להתלבש...''. יש ילדים שתחרות עושה להם את זה..יש כאלה שפחות.
2. לספור. זה עוזר לילדים שלי המון. ''אני סופרת עד חמש ואתה מוריד מכנסיים''. לפעמים אני שואלת אותם עד איזה מספר הם רוצים. בגיל בוגר יותר עוברים לא-ב, לפעמים לאנגלית...אפשר לגוון.
ואז כמובן להיות מופתע ''מה? הגעתי רק ל3 וכבר לבשת חולצה? אלוף אתה''.
3. לספר סיפור...אחלה הסחת דעת. היום סיפרתי את הבן שלי, בן ארבע. כבר היה לו שיער מגודל. זה לא היה לו כ''כ נעים והוא די התנגד. אז התחלתי לספר לו על יוסי (יש לנו סדרת סיפורי יוסי. כל.פעם ממציאים לפי הצורך...) שהגיע חודש ניסן, והוא בכלל חשב שמתחפשים בפסח, או שאוכלים תפוח בדבש בפסח. בקיצור, יוסי התבלבל לגמרי ואפילו חשב שמצה היא חמץ. ועד שיוסי קלט מה באמת עושים בפסח ושלא שותים עשר כוסות אלא רק ארבע- הילד כבר היה מסופר וגמרנו עם זה, ואפילו הרווחנו צחוקים...
אז סיפור זה ממש נהדר.
4. שפת ההפך- עוזרת לי עם הקטנים...מסבירים לו שעכשיו אתם אומרים ההפך ממה שהוא צריך לעשות. ''עכשיו, לובשים מכנסי פיג'מה''. לוקח לו שניה והוא מבין שהוא צריך להוריד ולא ללבוש...אחרי שהוא קולט את הענין אפשר להצחיק יותר ''עכשיו אתה לובש חצאית'' פחחח איזה צחוקים, רק בנות לובשות חצאית, אתה לובש מכנסיים!! וכו' וכו'
5. שוחד. לא כדאי להשתמש בזה הרבה אבל לפעמים זה בהחלט יעיל. ''מי שלבוש ונטל ידיים מקבל קובית שוקולד''. אגב, אם זה לא עוזר, אז לא לנג'ז ''נו, אתה רוצה שוקולד?" כי אז זה שוב מאבק רק בתחפושת שונה...

כל הדרכים האלה, ועוד, פשוט הופכות הכל לכיפי. זה גם טוב לילד כמובן, וגם להורים. נותן כוח, נותן שמחה, נותן סבלנות.

ו. לגבי זה שהוא אוהב דברים במקומם. אני חושבת שראוי לכבד את זה. ואם יש דברים שקשורים אליו בבית, כדאי לעדכן אותו או לשאול אותו כשמזיזים.

ז. יש עוד מלא דברים לכתוב, אבל זה הכיוון בגדול. אתה אבא שלו, ואתה בסך הכל צריך ללמוד איך.לעשות את זה נכון. זה משהו שלא מלמדים היום באף מסגרת, ורק החיים מלמדים אותנו.
אם הוא מעצבן אותך- הוא רוצה אותך. במקום שיקבל אותך בצורה של עצבים, עדיף שיקבל אותך בצורה של שמחה ונעימות. וזה אפשרי.
ואל תחשוב שבגלל כל מה שכתבתי אני לא מתעצבנת על הילדים שלי לפעמים. בטח שאני מתעצבנת. אבל תמיד. תמיד תמיד, אני מתעצבנת לא בגללם, אלא בגלל המצב שלי. אני בלי כוח. אני עייפה, אני טרודה, אני בלי פניות נפשית.
אם אני במצב תקין, אז לרוב הם גם לא מעצבנים...שוב, לא בגללם, אלא בגללי. כי אני מצליחה להחזיק במושכות, לנהל אותם, לזהות מצב בעייתי מראש, או לתת לילד דרך לצאת ממצב כזה.

זה לא הם- הם ילדים, קטנים וחמודים ותמימים. זה לרוב אנחנו...

מקווה שעזרתי!
ממליצה שוב על ''הורות מקרבת''!!!
חג שמח.

שומרת לי את התגובה הזו כשאצטרך!

כבר מנסה ליישם.

הכרתי כבר חלק מהרעיונות, אבל בכל זאת מאוד נהניתי לקרוא הכל!
כבר לוקחת איתי כמה טיפים לשימוש מיידי.

תודה על זה.
קראתי בעיון...

הלוואי שנצליח כולנו לגדל אותם בנחת.

תקשיב טוב אבא יקר!
הילד המתוק שלך נמצא בגיל המרד ומה זה גיל המרד?
בסביבות גיל השנתיים פלוס הילד מתחיל לקלוט שהוא יצור בפני עצמו.
עד אז הוא הרגיש מקשה אחת עם ההורים.
פתאום הוא מגלה שהוא בן אדם לעצמו יש לו רצונות הוא לא רוצה דווקא מה שאבא או אמא רוצים יש לו דעות מעצמו זה תהליך בריא שהקב"ה ברא כחלק בהתפתחות הילד לקראת גדילתו הלאה בעזרת השם כאדם עצמאי ובוגר.
מה הילד עושה?
הוא רוצה עצמאות להראות לכם ההורים אני כבר גדול אני הוא אני!! ולילד יש צורך בנפש לעצמאות ואז אם אין לו הוא מתחיל למרוד אמא אומרת נעלים אז הוא רוצה מכנסיים אבא אומר לשתות הוא רוצה דווקא לאכול וכל דבר מורד. הילד עצמו מבולבל ההורה מסתכל עליו כאל חוצפן קטן והוא רוצה שיכירו בו כעצמאי .
יש עוד תופעה רוצה לבד.
לאכול לבד
לפתוח לבד
ללכת לבד הכל לבד.
מה אנחנו כהורים יכולים לעזור לילד בשל הזה?
א.להבין שהילד עובר תהליך בריא של גדילה ומעבר בין היותו תינוק ותלותי לבין היותו ילד!! אמנם קטן אבל עם רצונות דרישות והכרת העצמו. והוכחת עצמאותו.
ב.עלינו כהורים לתת לו להתנסות ולהרגיש גדול בד בבד עם שמירה על בטיחות וכללים.
מאוד מומלץ בגיל הזה לא להיכנס לאימות להוריד את הלא למינימום לא להתרגש מה לא שנהי המילה הנרדפת שלו....ברגע שירגיש שהמקום שלו יציב ואנחנו מכירים בעצמאותו הוא יתאזן.
ג.להחמיא ולהגדיל אותו ולהוכיח לו כמה שהוא גדול לפני שהוא יצטרך לחפש איך להראות לנו.
אפילו בגברים קטנים כגון-
היום יוסי פותח את הדלת במפתח כי הוא הגדול.
היום הוא מכניס את הכוסות לשולחן כי רק גדולים מכניסים ויוסי כבר גדול ככה כל מיני דברים שירגיד גדול.
ותשתדלו לא לחכת איתו ראש בראש כמובן שישפעמים שצריך להגיד את הלא ולא להתרגש מהבכי כשזה מגיע מעקרון מסוים שאנחנו החלטנו.
אבל בגדול לתת לו הרבה הרבה כדי שירגיש עצמאי.
ולכם תהי קצת מרווח לנשימה.
קחו נשימה!!
הבן שלכם בתלם.
תנסו לתת לו לא להכינס לעימותים רק כשאין ברירה.
והשם יעזור זה עובר בסוף...
בהלחה רבה

לכל אחד יש נקודות שבהם הוא מרגיש שזה גדול עליו \ לא בשבילו \ מחרפן אותו וכדומה

לא הרחבת בשאלתך מה לגבי הצלע השנייה בסיפור, אני מניח שהיא רואה את מצוקתך. אולי תשבו ותנסו לברר ולמפות את הסיטואציות הקשות ביותר ותחלקו ביניכם את העבודה. על מנת להימנע מלהגיע לקצה. באמת צריך המון סבלנות. אני יכול לשתף מנסיוני הדל (אב ל9) שאצל הגדול שלי גם הרגשתי כמוך, את הכל לקחתי נורא אישי כאילו הוא עושה את זה בכוונה נגדי. היום במבט לאחור אני צוחק וגם קצת כועס על עצמי, הוא בסך הכל ילד, תן לו להעביר את השנים האלה בכיף - שיצרח , שיבכה, שיקלל אפילו, שישבור רהיטים. הוא ילד והדברים האלה לא ממש בשליטתו. ואתה תסתכל עליו מהצד, בלי יותר מדי התערבות. וכשתראה שהוא ממש צריך עזרה תיגש - תלטף , תנחם. זה הדבר הטוב ביותר שתוכל לעשות. מנסיון  . בהצלחה

אכן קשה. חשוב לתת לו מרחב ולתת לו לעשות לבד כמה שיותר. פעילות גופנית בגינה כדי שהוא יבזבז את הכוח שלו על דברים אחרים. 

לקרוא הרבה חומר על מה שקורה בראש של ילד בגיל הזה, וללמוד סמכות הורים.

פרופורציות. הם רוב הזמן במסגרות, אפשר "לסבול" כמה שעות ביום. בגיל 3/4 מסתדר כי קל יותר לתקשר. 

בהצלחה רבה רבה 

[כלומר, לא רגישות למגע וכד']

 

מכיר את הענין.

 

לדעתי, הכלל הכולל הוא, שצריך רגישות חוזרת אליהם..  בנחת, בסבלנות, בהכלה והאזנה ודיבוב מתון. תגובות מתונות, דיבור נינוח, אוירה שמחה ורגועה.

 

התנהלות נכונה יכולה להיות בעלת השלכות לטווח ארוך, וגם למנוע בעיות.

 

זו ענ"ד.

הילדים הרגישים הם אלה שלפעמים הכי קשה להיות איתם בנחת ובסבלנות.

כשאת רואה את זה ש"איתם הכי קשה" להיות כך... זה כבר טוב.

 

אז זה ענין של עבודת המידות, עבודה על הסבלנות, וגם ילד תופס שההורה הוא בן אדם.

 

הבעיה הגדולה יותר, היא אם ילד מסתיר את רגישותו, לא מדבר, לא מראה, מתנהג "כאילו הכל בסדר", מרוב רגישות.. שלא להיפגע. חששות שווא לפעמים.

 

זה יכול להתפוצץ אחרי שנים..

 

אז כנראה צריכים להיות כך גם אל כולם...

 

וצריך הרבה תפילות. ולהקרין לילדים תחושת ביטחון, אמון, ואהבה. גם להיות קשובים לפעמים לרמזים ואיתותים, לא בצורה אובססיבית כמובן... הכל בנחת, בהאזנה.

לא בטוחה שיש מה לעשות חוץ מלקבל את זה ולא להלחם בזה

יש לו טיפול רגשי עם עוסית, טיפול באומנות, שחייה טיפולית וריפוי בעיסוק.

וכל זה לילד בן 5 😱

תנו לי כיווני חשיבה

מה אתם רואים?
אם שכלית בשל אבל רגשית עדיין ' קטן'- בגדול עדיף להשאיר

חוסר יכולת לשבת זמן ממושך ולהתרכז במשחק או להקשיב.
דחיית סיפוקים.
הבנת מצבים חברתיים בהתאם לגיל.
התאמת היכולת הקוגנטיבית לגיל.

יש ילדים שמתפתחים גופנית מוקדם, ואז כשמגיעים לגיל 10, החברים שלהם עדיין נראים ילדים והם נראים גברים,זה לא נעים. אצל בנות זה יותר גרוע.

צריך לשקול ברצינות.

קודם כל לראות שאין לו בעיות לימודיות

בעיות חברתיות

ואם בכללי הוא רגשית מפותח פחות מבני גילו

 

והכי טוב להתייעץ עם מישהו שמכיר אותו,ועם הורים שהשאירו ילד שנה

בהצלחה

לא פעם, משולב עם גיל גבולי.

 

עיקר החשבון הוא, כמה לא יהיה לילד קשה להשתלב בביה"ס עם החברה שסביבו. חברתית, התפתחותית, לימודית.

זה הבסיס להכל. איך הוא נפרד ממך. כמה הוא תלותי. כמה בוכה. נסי לדמיין שיצטרך להתמודד עם שעורי בית, האם מסוגל הוא שיהיו מאבקים או חוסר שיתוף פעולה מולך. איך הוא מתפקד בגן האם עצמאי, מול החברים.
מבחינה לימודים צריך לראות שהוא בסדר. הבדיקה הזאת תעשה בתנאי שהוא קטן בשנתון. אחרת לא רלונטית. אם הוא גדול עם קשיים השיקול יהיה חנ"מ/להעלות עם שילוב וכיוב..

אני חושבת שאם הילד גבולי בגיל ויש ספק אם הוא יתאים מבחינה רגשית לכיתה א' - עדיף להשאיר בבירור. יש ילדים חכמים מאוד אבל מבחינה רגשית עדיף להשאיר אותם.
בעיניי החרטה על השארת ילד בשל עדיפה על פני חרטה על העלאת ילד לא בשל.

כשאנחנו התלבטו הגננת המקסימה של הבן שלי חשבה איתנו הרבה קדימה, עד רמת בר מצווה אם הגיל שלו יהיה תואם אץ בני גילו, שלא יצור קושי בהמשך..
כדאי לקחת בחשבון גם את הגובה שלו (לא שעל זה יפול דבר אבל גם חשוב)
מבחינת התהליך הפסיכולוגית של הגן מגיעה לצפות בו ועל סמך זה יכולה לתת לכם נקודות מה דעתה, ולנסות לתת כלים לצורך השנה הנוכחית (לדוג הנחיית הורים) יש הרבה התחשבות בהחלטת ההורים בסופו של דבר.
זה יכול לנבוע מקשיים לימודיים, חברתיים, רגשיים, גבולות וכ'ו.
אני מאמינה שאם משאירים צריך לעשות תכנית עבודה מאוד מפורטת מה המטרות שנרצה להשיג בשנה הזו שהוא נשאר ולעבוד בכל הכוח כדי שבכיתה א' יהיה קל יותר להתאקלם. בייחוד עכשיו בתקופת קורונה שגם ככה קשה לכלל תלמידים כיתה א יותר מהרגיל..
אם יש ספק כדאי להשאיר, לפעמים גם הזמן עושה את שלו ופתאום הילד מתבגר גם..
בהצלחה!

הגדולה שלי גבוהה בצורה חריגה מגיל אפס.
ממש ראש מעל כל הגן השארתי אותה כי גם לדברי הפסיכולוגית שצפתה בה זה יתן יתרון.
היא מסיימת י"ב עכשיו..מטר שמונים ואחת!!
מקסימה חברתית (אולי עם יותר מידי מעגלים חברתיים (
ועם תעודת בגרות מושלמת ב"ה 🖐🖐
הגובה שלה בלט תמיד אבך ממש לא הפריע בשום שלב.

הגננת סוברת כך
אז החלטנו לעלות ועכשיו אנחנו צריכים להחליט לאיזה בית ספר
אולי גם על זה אתייעץ אתכם בהמשך

כי היום על כל דבר קטן אומרים להשאיר...

הגננת והפסיכולוגית.
נתנו לנו להחליט ואני חושבת שזו היתה טעות להעלות.

ויש פיספוסים...נכון
אבל גם ילד משועמם בכיתה א' שישגע את המורה ויקבל תווית של ילד בעייתי גם לא מומלץ

בגן טרום חובה הוא כבר קרא ספרים.
הבעיה היא שלא כל מורה יודע להתמודד עם ילדים שהם קצת מחוץ למסגרת.
המורים צריכים לדעת לתת פעילויות לילד שכבר יודע את החומר.
בדרך כלל מה שאת מתארת היא בעיה של מחוננים. לכן צריך גם לרשום את הילד לתכנית מחוננים במקרה כזה. אם יחד מחונן יקפוץ כיתה זה לא יעזור לו כי זה משהו במבנה הנפש שצריך מענה.
לכן אני כן חושבת שברוב המקרים כשיש ספק עדיף להשאיר ולא להעלות. כשיש פער רגשי זה עוזר שנשארים בגן עוד שנה.

מהקורונה.

גם אנחנו החלטנו להשאיר את הקטן השנה.

בא לך קצת להרחיב ולפרט על ההחלטה?
הוא קטן בשנתון?
מה אתם חושבים שהוא הפסיד השנה בתכל'ס? (מהבחינה שאין ממש סיליבוס בגן...)

למה תינוקות צריכים תנועה...

לא עדיף להם תנוחה קבועה?

בשביל להרגע הם צריכים תנועה, כי ככה הורגלו בבטן כשאמא שלהם רוב הזמן הלכה הם הרגישו תנועה, תפס להם תריכוז ביחד עם רעשי הגוף הפנימיים ששמעו,
ולכן בלילה כשהאמא ישנה,היא יותר מרגישה את הבעיטות שלהם כי הם התעוררו מהחוסר נידנוד שנגמר,
לכן תנועה וששש.. ביחד עוזרים לא מעט להרגיע כי זה מזכיר את מה שהורגלו עד עכשיו

זה יותר הגיוני, עכשיו ממש הבנתי.
תודה לך!

דרכי ההדבקה הן יחסי מין או אמא נגועה. תעשי בדיקת נוגדנים ותבדקי אם את נשאית.

יש מדינות באירופה שמחסנים את החיסון הזה בגיל תיכון. 

 

או מילדים אחרים

אלא במגע של דם לדם.
זה כתוב באתר של הcdc כתוב שם שמברשת שיניים של אדם עם מחלת חניכיים (דם) יכול להדביק.
בארץ תרגמו את זה כמגע של רוק. בארץ מסתמכים על זה שאנשים מטומטמים ולא טורחים לקרוא באנגלית.

מגע של דם לדם. האבא צריך לעשות פצע גילוח ואז התינוק צריך להיות פצוע גם.
וזה בלי לדבר על המחלה עצמה שרוב האנשים לא מפתחים סימפטומיים בכלל ורק נהיים נשאים. ואז מיעוט יפתחו תסמיני שפעת מתוכם מיעוט יפתחו בעיה בכבד שמתוכם מיעוט יפתחו בעיה ארוכת טווח.
זה שיש חיסון לא אומר שלא צריך להפעיל שכל ולשאול את עצמך מה הסיכונים לשני הצדדים ומה הסבירות להיפגע לשני הצדדים.
אה שכחתי חיסונים הם אבקת פיות קסומה ללא תופעות ללואי וכל המרבה הרי זה משובח.

באמצעותו. אין לזה הוכחה. 

בכל מקרה, גם הנגיף גם יכול לשרוד זמן ממושך מחוץ לגוף - אם האבא נחתך בגילוח ולילד יש פצע, אז שימוש באותה מגבת יכול לגרום להדבקה, למשל. 

 

רוב האנשים לא מפתחים תסמינים - אבל, שכחת לציין שככל שנדבקים בגיל צעיר יותר, הסיכוי לפתח מחלה עולה דרסטית. 

"שיעור המעבר למחלה כרונית תלוי בגיל החולה, כשבמקרים של הדבקה סביב הלידה המחלה הכרונית עלולה להופיע ב-90% מהמקרים, בגיל שנה עד 5 שנים 20-50% מהמקרים ועד כ-5% במבוגרים".

סביב הלידה - 90%. 

בגלל זה מחסנים כ"כ מהר את התינוקות - כי אם נדבקים סמוך ללידה, כנראה שזה יתפתח. 

העובדה שרוב החולים לא מפתחים תסמינים גורמת לכך שיש הרבה מאוד נשאים שיכולים להדביק מבלי שיהיו מודעים לכך. 

 

יש כל מיני אנשים שמשעמם להם בחיים והם רוצים להרגיש נורא חכמים אז הם מסכנים את הילדים שלהם וממציאים כל מיני תופעות לוואי מופרכות כדי להרגיש מיוחדים. 

חבל על הילדים שבסוף יצטרכו השתלות כבד כי ההורים שלהם חסרי אחריות. 

כלומר, אם אדם חולה נושך ילד דרך העור - מה שיכול למשל לקרות בפעוטון - הוא יכול להדביק אותו גם אם אין לו פצעים בפה. 

או, אם לתינוק יש פצע בפה והוא מקבל נשיקה בפה מאדם נגוע או אפילו אוכל מאותה כפית שאכל אדם נגוע. 

 

ממש לא רק "מאמא נגועה או יחסי מין". 

פשוט קשקוש. 

(none)

 

"Saliva of people with hepatitis B can contain the hepatitis B virus, but in very low concentrations compared with blood. Injections of infected saliva can transmit the virus, so bite injuries can also spread the disease"

ממש למעלה - אם כי לא ברור באיזה הקשר אבל נראה שהם מציינים רוק כמקור הדבקה אפשרי, אבל שוב, זה חתוך ולא ברור מה נכתב לפני כן. 

חתכתי איפה שפירטו את דרכי ההדבקה אבל בשבילך אעשה עוד צילום מסך של החלק הראשון.

צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים...

לא מפורט שם שמוצץ של ילד מדבק נכון? לעומת בארץ שכן כתוב ככה.
בכל מקרה המידע הרשמי לא מאוד שונה ממדינה למדינה.
באונטריו ונובהסקוטה נותנים את החיסון גיל 12 ולא בלידה. וזה חריג כי ברוב העולם כן נותנים בלידה.
צריך לעבור מדינה מדינה אבל חשבתי שיותר מדינות עם שכל ומסתבר שלא.

אני לא יודע מה "כתוב בארץ" - נראה שאת ממציאה דברים תוך כדי כתיבה. 

תראי משהו כתוב, ונוכל לדבר. 

 

אגב, להרבה אנשים יורד דם לפעמים כשהם מצחצחים שיניים - זה לא משהו נדיר במיוחד. 

 

אונטריו ונובה-סקוטיה הן מחוזות בקנדה. לא מדינות ולא באירופה... 

העמדה של משרד הבריאות הקנדי היא לחסן בלידה. 

 

לכל אנשים המקצוע בעולם אין שכל, אבל את ראית סרטון ביוטיוב אז לך יש יותר. 

אוקי, נקודה מעניינת... 

במגע עם דם ("עור סדוק" נכתב שם למעשה, אפילו לא דימום. מספיקה שריטה) - כפי שכתבתי. 

 

כלומר, נשיכה של ילד בפעוטון, נשיקה על פצע, אכילה מאותה כפית אם יש לתינוק פצע בפה וכו'. 

 

נגד צהבת בי בלידה אלא בתיכון? 

אני ממש מסוקרן. 

תמיד יש אוכלוסיות בסיכון גבוה יותר ביחס לשאר האוכלוסיה. 

כתבת שבמדינות אחרות מחסנים בגיל תיכון ולא בלידה - אז קדימה, בואי נשמע באילו מדינות מדובר... כבר כתבת שנדבקים רק מאם נשאית או באמצעות יחסי מין ואז הבאת קישור שמוכיח את ההיפך - עכשיו רק נשאר להפריך גם את השטות השניה שכתבת.

ממתי קנדה נמצאת באירופה? 

Hepatitis B FAQs for Health Professionals | CDC
הירוק הבהיר הוא ההמלצה.
כמו שתראה רוב המדינות לא נותנות בגיל לידה אלא בגיל חודשיים. חלק בגיל מאוחר יותר כמו בדנמרק ושתי מדינות בקנדה. ואין לי זמן לעבור על זה.
אגב לא היה קשה למצוא את זה.

עכשיו תבדקי מה השכיחות של המחלה באוכלוסיה של כל מדינה. 

לגבי יילודים מפורט שהם בסיכון בעיקר מהאמא לא כתוב שם מהמוצץ של ילד אחר במעון.

אני כתבתי שילד שנושך ילד במעון יכול להדביק אותו - לא ממוצץ. (אלא אם לילד שנדבק יש פצעים בפה ואז הוא כן יכול להידבק ממוצץ של ילד אחר). 

הונגריה איסלנד בגיל התבגרות ובפינלנד זה בכלל לא נמצא בתוכנית חיסונים.
https://vaccine-schedule.ecdc.europa.eu/Scheduler/ByDisease?SelectedDiseaseId=6&SelectedCountryIdByDisease=-1

חוץ מזה, כמעט בכל המדינות מחסנים לפחות במנה אחת עד גיל חודשיים. 

 

איסלנד היא מדינה קטנה. יכול להיות שהמחלה פשוט לא קיימת שם - לעומת ישראל שבה יש עשרות אלפי נשאים. 

גם פינלנד היא מדינה קטנה ויחסית מבודדת. צריכים לבדוק את הנתונים שם. 

מכירה הרבה שלא מחסנים.
בחיים לא שמעתי על תינוק או ילד שנדבקו.

אני מניח שלא, אבל בכל זאת יש כמה עשרות מיליונים בעולם.

המחשבה כאילו מה שאני לא מכיר בהכרח לא קיים, לא נכונה ואף מסוכנת.

היא לא שאלה ''מה דעתכם על החיסון'' אלא ''מי לא חיסנה והאם התינוק נדבק''.
ועל זה עניתי.
לא נכנסת לדיון של בטיחות, כי זה ארוך ואינסופי.

אני לא חושב שיש היתר הלכתי כלשהו להימנע מחיסון שמיועד למנוע סבל, כאב ומוות - כאשר החיסון יעיל, בטוח, חינמי, וניתן כברירת מחדל לכל תינוק במדינת ישראל (כלומר על מנת לא לקבל את החיסון צריך באופן אקטיבי להתנגד לזה).

https://www.yeshiva.org.il/midrash/23538

ארגון הבריאות הוא הנהגה שנבחרה ע''י הקב''ה?
לא צריך להגזים...

חיסנתי את הילדים מגיל בית ספר ןאילך.

מכירה גם מוהל שנדבק, אז אם מדובר בתינוק בן יש סיכון נוסף (אומנם קטן) בברית המילה (אם לדוגמא המוהל נשא ללא תסמינים...)

אלא גם כלכלית.
כדי שהורים יוכלו לעבוד, יש עדיפות גבוהה לפתיחת גני ילדים וכיתות נמוכות.
יכולה להגיד שאצלינו הגננת וגם הסייעת היו חולות ואף אחת מהילדות לא חלתה. יותר מ30 ילדות.
גם אף אחד ממשפחות הילדות לא חלה.

אני באה להגיד שצריך לבחון אופציה של פתיחת כיתות / גנים, לאחר מקרה קורונה, מיד לאחר בדיקה שלילית ראשונה, ולא לסגור את המוסד ל10 ימים.
אם כל הילדים עושים בדיקה, וכולם מקבלים תוצאה שלילית, נראה לי שהעלות בסגירת הגן, עולה על התועלת- הן כלכלית והן נפשית (משפחות שלמות נכנסות לבידוד על ספק-ספק).

אצלינו ב-2 מקרי ההדבקה היחידים שאני יודעת שהיו במוסדות לימוד הילדים קיבלו חיובי רק ביום ה-9.

היה לה ילד חיובי בגן בתחילת שבוע שעבר
מעל 60% מהילדים בגן נדבקו

השאלה שלי כמה הכרחי לסגור גן לאחר קבלת תוצאות לבדיקה ראשונה, למשך 10 ימים.
על הצורך בבדיקה, וסגירה ראשונית עד קבלת תוצאות, אין ספק!

בידודים.
מה שכן חברה מורה שנדבקה ספרה לי שחצי מהבנות בכיתה שלה נדבקו.
עכשיו שמעתי גם על צהרון ש-9 נדבקו לא יודעת מתוך כמה....

האמת רוב ההדבקות ששמעתי עכשיו זה בעיקר בגנים/ צהרוני גן. הם בלי מסכות ולא יכולים לשמור על ריחוק.

לפני הסגר האחרון ( נקווה שאחרון באמת...) הגן של הבן שלי נפתח למחלימים כשהתגלה ילד חולה.
היו שם 2 גננות מחלימות ומלא ילדים מחלימים
אני לרגע הצטערתי שהבן שלי לא מחלים

אני מכירה ילד, שכל משפחתו היתה חולה, והוא היה עם תסמינים אבל עשה כמה וכמה בדיקות ובכולן יצא שלילי.

כן יצאה לו בדיקה אחת חיובית גבולית
אבל אח''כ איזה 3 שליליות

האמת, לא מאמינה לדבר הזה...
בלי שיהיה יותר מידי אאטוינג, הבת שלי יצאה חיובית גבולית יחד עם עוד המון בנות בשכבה שלה, ואח''כ הסתבר שזו היתה טעות וכולן יצאו שליליות. איך קראו לזה? ''כשל טכני''.
וממישהי שעובדת במעבדת קורונה שמעתי שלפעמים בלחץ של המון בדיקות, בסוף היום, מה שלא הספיקו, כותבים ''חיובי גבולי''.
האם זה נכון? לא יודעת...

אבל הקטע של הבת שלי לגמרי הוריד לי את האמון בבדיקות האלה...

חיובי גבולי זה שהייתה תוצאה של קורונה בבדיקה, אבל מעט מהנגיף, זאת אומרת שאו שזו ממש תחילת המחלה, או ממש סוף המחלה, או שהגוף הצליח להתגבר על הנגיף לפני שהוא התחיל להכפיל את עצמו יותר מדי ולכן לא הדביק אחרים.
ולכן הגיוני שהרבה בנות קיבלו תוצאה של חיובי גבולי ואחר כך שלילי.


בדרך כלל חיובי גבולי דורש בדיקה נוספת, הבת שלך נדרשה לעשות בדיקה נוספת או שיצרו איתכם קשר ואמרו שהייתה טעות?
היה איזה שבוע אחד שאמרו שהייתה תקלה באיזה מחשב של הבדיקות.

לגבי מה שאמרת שבסוף יום כותבים חיובי גבולי על כך מה שלא הספיקו - ממש לא נשמע לי הגיוני, כי היו פעמים שלקח לי יותר ציוניים לקבל תוצאה, ולפעמים לקח פחות מיום, זה אומר שלפי כמות העומס משתנה משך הזמן שלוקח לקבל את התשובה.

שכמעט עשרים בנות קיבלו תשובה חיובית, אחרי שפנו מהמועצה זה הפך לחיובי גבולי וכולן יצאו שליליות בבדיקה חוזרת.
ברור שיש פה טעות. זה גם מה שהקופה אמרה.
ואנחנו תמיד מקבלים תשובה באותו יום, בין השעות 4 ל9 בערב

גם נשמע ממש מוזר שזה הפך לחיובי גבולי אחרי פנייה מהמועצה..
בסוף יותר הגיוני לי שהחבורה של בנות נוער הייתה ביחד, לא שמרה על מרחק ונדבקה, מאשר כל כך הרבה טעויות בבדיקות 🤭 אלא אם זה באמת סיפור מוזר כמו שאמרת ששמעת שהם פשוט ממציאים לגבי הבדיקות נשארות בסוף יום.
לי היתה תשובה לפעמים באותו יום ולפעמים אחרי יותר מיומיים גם בקופה וגם במדא, זה אומר שהקופה שלכם מאוד יעילה...

לא יודעת מה זה אומר, אבל נשמע כמו כסת''ח לאיזו פשלה...

וגם באיזה שלב של הקורונה זה היה..
נשמע סיפור ממש הזוי.
מבינה למה את סקפטית..

זה היה בלאומית. וזה היה ממש לפני שבועיים בערך.

אני גם בלאומית, יצא לכם מזל שקיבלתם תמיד תשובה באותו היום...

תמיד הכרתי סיפורים לצד השני, שהבדיקה חשבה שהם שליליים למרות שהיו חולים עם תסמינים, לא להיפך.
(חוץ ממחלימים שהיא ממשיכה לזהות במשך הרבה זמן אחרי)

אבל העיקר שבסוף אנחנו לא צריך צריכים בידוד...

בבדיקה שגרתית- במקום עבודתה כל שבוע חייבו לעבור בדיקה.
כולם כולל בעלה היו שליליים והיא הרגישה כרגיל.
התעקשה לקבל בדיקה חוזרת ויצאה שלילית.
בבדיקה סרולוגית לא היו לה נוגדנים....

באסה ליפול באחוזים שהיא לא נכונה..ת

בגיל 4 חודשים לא נותנים מוצקים. ההנחיה בעבר הייתה רק להתחיל טעימות בגיל זה, ברמה של כפית אחת כל פעם- אבל הורים לא הקשיבו להנחיות, העמיסו על הקטנטנים והתחילו לתת להם הרבה לפני הזמן פירות ומרק, מה שגרם להם לכאבי בטן נוראיים..
לכן, ההנחיה השתנתה, וכיום מומלץ להתחיל טעימות מגיל 6 חודשים בלבד.
אך האמת היא, שאין גיל מסוים שבו מתחילים.. מוקדם מידי- זה כמובן שלא, כי זה באמת מזיק להם וכואב.. אבל באופן כללי, יש לחכות לסימני התעניינות מהילדים..
אם כשאתם אוכלים משהו היא מושיטה ידיים, מתעניינת ונראה שהיא ממש רוצה לטעום- בשלב כזה הייתי מביאה להם לטעום קצת.. בהתחלה ברמת הללקק קצת מהרוטב, למעוך חתיכה קטנה של חביתה בפה שלהם וכד'.
אבל זה ממש תלוי ילד.. הבת (השניה) שלי התעניינה במוצקים רק כשהייתה בת 9 חודשים!! לפני זה היא פשוט לא רצתה.. לעומת זאת, הבן שלי (שלישי) ממש התעניין והיה נראה שהוא רוצה, ולכן התחלתי לתת לו טעימות כבר בגיל 5 וחצי חודשים.
אם היא לא מתעניינת- חכי.. אין מה לדחוף בכוח.. ואם היא מתעניינת מאוד- חכי לפחות חודש, וזכרי שבגיל 4 חודשים את יכולה לתת כמות קטנה- כפית כל פעם- לא להעמיס!
לגבי הדייסה- לעניות דעתי, הדייסה היחידה שמתאימה מגיל 4 חודשים היא דייסת קונפלור.
יכול להיות שהיה להם חסר או שזה היה במקום אחר, אבל זה עדיין קיים.
ב"הצלחה והמון נחת 😍😘

לאחר הטעימות, כשהיא תהיה מספיק גדולה כדי לקבל מנות של ממש, מתחילים עם מרק ופירות במרקם חלק, וכשרואים שהם מסתדרים עם זה, אפשר לנסות להוסיף בע"ה..
שוב, זה מאוד אישי ותלוי ילד..

דייסת קונפלור קיימת , אבל כתוב עליה חצי שנה ולא 4 חודשים כמו פעם 

תנסי אולי של beloved או של לייף..

לגבי כאבי בטן מפירות וירקות - חמותי תמיד התחילה במשפחתון מגיל 4 חודשים וגם אני. ולמיטב זכרוני מזמן חזרו להנחיה הישנה להתחיל בגיל 4 חודשים. פשוט צריך לוודא שהם לא רגישים לפרי/ירק כלשהו.
נדמה לי שהתחלתי מירקות. כל יום ירק אחר ואז בסוף מערבבים הכל. כנ"ל בפירות. ולא נותנים בהתחלה מה שנחשב אלרגני כמו אפרסק/שזיף וכו.

בפעם האחרונה אפילו האחות באיפת חלב צחקה איתי- את יודעת איךזה משרד הבריאות משנים את ההנחיות כל יום....

אני זרמתי עם הילד כשראיתי שהנקה לא מספיקה התחלתי לתת מרק ירקות ואח"ע פירות טחונים לאחר מכן עוף, קטניות ודגנים.
די זרמתי עם הילד.

אצל הבכור ההנחיות היו מגיל חצי שנה להתחיל טעימות.
הילד בגיל 4 ח' היה מורעב ולא שקט לא משנה כמה הנקתי.

המטפלת אמרה לי שבעבר ההנחיות היו מגיל 4 ח' ושאני אחליט מה לעשות....

בסוף התחלתי טעימות. הוא טרף את האוכל.
בגיל חצי שנה היו לו 3 ארוחות מסודרות ביום של מרק ירקות ועוף טחון, פירות טחונים וחתיכות לחם, ירקות וביצה קשה לארוחת ערב. מטרנה הוא לא רצה אבל הנקתי.

אצל אחותו ההנחיות כבר השתנו לגיל 4 ח' אבל בגיל חצי שנה בקושי אכלה כפית מרק טחון....

זה משתנה בין ילד לילד.
ובעיקר הוא נהיה תינוק רגוע יותר.

נראה כמו יציקת בטון לבטן, ועוד קצת תוספות שיהיה כתוב ויטמינים...
לא עדיף דייסת דגנים כלשהי? משהו שהוא אוכל אמיתי? דייסת קורנפלור זה נורא ריק.
לb&d יש דייסות דגנים מצויינות

אין לדבר סוף.

 

סביר שהחששות עצמם יכולים לגרום יותר "תחושות נזק" מהחיסון".

 

[ומה הבעיה להתחסן יום אחרי יום במקום באותו יום?]

 

 

אישית, התחסנתי שניים כבר לפני הרבה זמן. בלי בעיה כלשהי.

כדאי להתקשר לקופת החלים ולבדוק בין אלו תאריכים אתם יכולים לקבל את המנה השניה. 

 

בעיני, מה שכתבת זה בהחלט שיקול. 

אני יכול לספר לך שלי כאבה היד אחרי החיסון השני והייתי קצת מוגבל בלהרדים את הילדים ואשתי הרגישה קצת לא טוב יום אחרי החיסון כך שאם שנינו היינו מתחסנים באותו יום, אולי לא היינו נשברים מזה, אבל זה כנראה היה מקשה עלינו קצת - אז אולי זה לא רעיון כ"כ רע שלא תקבלו את החיסון באותו יום.

 

הייתי מפצלת יום אחרי יום, כמו שכבר הציעו לפני

יותר? אולי נתחסן בהפרש של יומיים וזהו
תודה על כיוני המחשבה

אצלנו ביום של החיסון בערב כבר התחלתי להרגיש לא טוב, ליום אחר כך ממש הרגשתי חולה כל היום עד הלילה. אצל בעלי ביום של החיסון הוא היה בסדר אבל ביום אחר כך לא הרגיש טוב. ובהחלט היה נוח שזה לא יצא ביחד.
אם זה יום אחרי יום, והשני מתחסן בצהריים אני מניחה שיהיה בסדר. אבל הייתי לוקחת הפרש של יומיים.

מנה ראשונה כאבים במקום הדקירה.
מנה שניה יום אחרי כל אחת שכבה במיטה 24 שעות עם כיווצי שרירים חזקים.
מי שחיסן אותי אמר במפורש שעשוי להיות תסמינים של שפעת. אבל כמובן, כל אחד מקבל את זה אחרת.
ממליצה לכם יום אחרי יום..
וקיבלתי הודעה מהכללית שצריך המתנה של 21-24 יום בין המנה הראשונה לשניה..לא בדקתי..

ולדעתי באמת כדאי לא להתחסן באותו יום

בסוף התחסנו באותו יום.
הוא הרגיש יחסית רגיל. אני הרגשתי חלשה אבל העיקר היה בלילה והכל עבר עם דקסמול (גנרי לאקמול).
עדאי לא לדחות, לדעתי אלא אם כן יש לכם ממש קטנטנים ויותר מאחד..... כדי שתהיו כבר מחוסנים בחזרה למסגרות ואם לילדים יהיה בידוד תוכלו ללוות אותם בלי להיות בבידוד.
אם לדחות אז ליום שישי אחרי הנקיונות ומקבימום מרגישים לא טוב בשבת.