פורום הורות (עמוד 264)

משאירים פתוח לחצי שעה, ומנקים עם חומרים חזקים.

 

סה"כ חלל המקפיא לא גדול ואין סיבה לנקות כל פעם אזור קטן כאשר שאר המאכלים עדיין שם.

אבל הריח נשאר.

וכן כל דבר ששמים במקפיא הכל מקבל את הריח שלו. לדוג' שמנו קציצות מטוגנות ומאז הכל מריח קציצות מטוגנות.

 

אשמח מאוד לעצות.

להניח צלחת עם פחמים שיספחו את הריחות. אולי גם במקפיא זה יכול לעזור. לא ניסינו...

אין לי תשובה לדבר הזה

לא מתעסקים עם כלי פלסטיק...
וכדאי לקנות את האיכותיים יותר ובכלל עדיף לעבור לזכוכית נכון שזה הרבה יותר יקר אבל זה יותר בריא ולא משאיר ריחות.
ודרך אגב מעניין שהפנית את השאלה לנשים ...אולי גם לגברים יש מה להגיד בנושא ;)

לשפשף טוב עם לימון, לתת לזה לשבת מעט ואז לנקות כרגיל. בדר"כ עוזר

לשים בקערה קטנה אבקת כביסה( כן , כן אבקת כביסה) עם סבון כלים ומים חמימים.
מסיר כתמים, ריחות ושומנים !!!
בהצלחה!!

לאחר ששמים את הדברים בקערה קטנה לוקחים סקוץ ומשפשפים את הכלי המלוכלך היטב! הכל יורד פלא פלאים!

|מזועזע|

הקלות של השימוש באקנומיקה זה זוועה.
זה רעל הדבר הזה. עדיף זרוק לפח את כלי, מאשר לעשות מהגוף שלנו פח.

כך אמר לנו נטורופת... והוסיף שזה החומר ניקוי היחיד חוץ מסבון כלים שמשתמשים בבית, לרצפה, לשירותים וכו'

אם זה כלי פלסטיק לא יקרים מידי, אני הייתי זורקת.

 

אופציה נוספת זה לשים במדיח כלים - החום של המים עוזר.

 

ואם אין אז תנסה להשרות במים חמים עם סבון ללילה ולראות אם זה עובד.

 

 

לפעמים הבאות- ברגע שמסיימים את מה שיש בקופסא לשים ישר מים חמים וסבון להשרייה.

הקופסא. גם מנקה את הקומקום מאבנית וגם מנקה את הכלי.
אב. סודה לשתיה גם סופגת ריחות

לא ניסיתי בנידון דידן, אבל בכללי סודה לשתיה מועילה בקטע של ריחות.

רק אולי לא להעביר סחיטה שהכדורים לא יתכווצ'צ'ו.

ואפשר לכבס ביד. נראה לי הכי מוצלח.

הרבה תובנות אין לי. את המעט שיש, אכתוב:

-לא נראה לי שזה משהו שמיוחד לבנות. אני בטוחה שיש גם בנים עם חששות/חרדות כאלו.

-נשמע כמו היפוכנדריה קלה.

-יכול להיות שצריך לטפל/להתייחס לנושא בצורה יותר כוללת, ויכול להיות שיחס נקודתי, לכל חשש בעתו ובזמנו, יענה על הצורך.

לדוגמא, ההסבר שלך לגבי צחצוח השיניים.

לגבי פלאפונים, אפשר לומר לה שלמרות כל המחקרים, לא הוכח באופן מוחלט/נחרץ/ודאי שהקרינה שלהם מסכנת. גם המיקרוגל והטלפון האלחוטי פולטים קרינה. השאלה היא האם הקרינה מסכנת אותנו, ובמקרה של הפלאפון, לא הוכח לגמרי שלא (למיטב הבנתי וידיעותיי).

מעבר לזה, לקבל בהבנה וברוגע את פחדיה. לא לשדר לה פחד מאותו דבר ממנה היא פוחדת, או פחד מהפחד שלה. ללמד אותה את כוחה של תפילה ואת האמונה בקב"ה, שאם קורה לאדם משהו לא טוב, ל"ע, ה' נותן כוחות להתמודד ומלווה את האדם בהתמודדות.

 

הרבה הצלחה.

יתכן שסתם כי היא חכמה, ולכן חוששת יותר. יש גם בנים כאלה.  לאורך זמן - יש מקום לשים לב אם יש יותר מידי "חרדות".

 

בינתיים, הכי טוב לענ"ד, לדבר על כל נושא שעולה לגמרי עניינית, בשלוה, להסביר "ברצינות" את הענין - כשהכיוון הוא "להרחיק" את זה ממנה לגמרי, ולהראות את יכולת הבחירה.

 

למשל: "גנבים".  קודם כל, אין הרבה כאלה. לא יבואו לכאן. דבר שני - זה סתם אנשים פחדנים.  ואצלנו - אף אחד לא יכול להיכנס. הנה, בואי תראי - בלילה אנחנו סוגרים, אף אחד לא יכול להיכנס לדלת. גם החלונות סגורים. ולהתבדח קצת: אפילו אם מישהו היה רוצה להיכנס דחוף לתת לנו מתנה - לא היה לו מאיפה.. היה צריך לחכות בסבלנות עד שנחליט אם לפתוח לו.

ותדעי - ה' שומר עלינו.

 

פלאפונים - אומרים בנחת: יש כאלה שאומרים שיש לזה קרינה שהיא לא בריאה, זה לא בטוח. אבל אם לא מדברים הרבה, אז גם הם חושבים שזה לא מזיק.  אז אם את לא מדברת יותר מרבע שעה ביום בגיל שלך, זה בסדר..  הנתונים ה"מדעיים" שמים את הענין בגבולות. היא נרגעת.

 

כביש - להסביר קודם כמה זה טוב שיש כביש, מכוניות. איך פעם היה צריך לטרוח להגיע ממקום למקום, מבט סימפטי.

 

אח"כ - בצורה "זהירה", מה מסוכן. להראות שאין שום סיבה להגיע לכך. לתת שניים-שלושה כללים לגבי הכביש. להסביר לה שזה לגיל של עכשיו ואח"כ תוכל כבר לחצות בעצמה למשל, וזהו. כך תהיה יותר בטוה באמת, וגם תירגע.

 

 

הקיצור - מבט חיובי על העולם. הסברה "עניינית" באופן הכי מינורי ופשוט. בכיוון מרגיע ואמין. ולהראות איך ניתן ע"י בחירה "לשלוט" במצב, בצורה פשוטה. זה גם מצוה, ונשמרתם לנפשותיכם.

 

[על "מחלה", אפשר לומר שזה ממש נדיר, וגם מרפאים. אבל בשלב של הריפוי לפעמים נושרות שערות, ואז זה ממש יפה שנותנים להן בינתיים. להסיח את הנושא לענין של כמה יפה לעזור לאחרים וכו' - עד ש"נוסעים" משם..]

 

 

בהחלט נתתם לי כיוון למחשבה.

 

אני מניחה שאם נמשיך נקודתית להתייחס לפחדים ספציפיים שלה זה בסוף יעבור בע"ה.

 

קצת חששתי מאמירה אחת שלה- "אני יודעת איך מקבלים סרטן, אם ה' עושה שיהיה".

 חשבתי שאולי זה בעייתי כי היא יכולה לשמוע על אנשים אחרים שחלו ולחשוב ח"ו שה' רצה להרע להם, או בכלל לקשר בין דברים רעים שקורים לרצון ה'- מה שנראה לי מורכב מדי לגיל הזה ויכול גם להפחיד..

 

באינסטינקט ישר עניתי שכל מה שה' עושה הכול לטובה וה' אוהב אותנו ושומר עלינו, אבל זה לא באמת נותן לה תשובה (ואולי לגילה זה מספיק בשביל להרגיע למרות שזה לא עונה, לא יודעת).

אני דווקא חושב שאם ילד אומר כך, אז זה איזו "אמונה תמימה" כזו, ואין לו "ביקורת" על ה'. הוא "תופס" שה' זה מעל ההשגה שלנו..

 

ומה שענית לה, הולם את זה.

 

אם ילד שואל, למה ה' הרשה/נתן/עשה - אז זה כבר רובד אחר, ואפשר בהחלט לענות ולהסביר.

אפשר להסביר מושגים באמונה, גם באופן שיתאימו לילדים. כמובן, אחרי שאנחנו מבררים לעצמנו מה אנחנו מבינים ומה לא..

פחד וחרדה מי שהרגיש את זה יודע שזו הרגשה נוראית וכשילד מרגיש את זה זה לא קל לו זה חדש ולא מוכר ומלחיץ אותו.... זה שהיא מגיעה לספר לך ושואלת עשרות שאלות זה מעולה זה מראה שהיא סומכת עליך ויודעת שכשהיא תספר לךצהיא תצליח להרגע... על ידי זה זהיא שואלת הגבה שאלות היא כאילו מחפשת "סוף טוב" לפחד....היא הולכת כאילו על הכי גרוע ואת זו שבעצם צריכה לתת לה את הסוף הטוב כמובן שבלי לשקר ולדבר איתה רק אמן,... ואכן להחדיר בה המון אמונה שה שומר עליה ולה בעזרת ה לא יהיה שום דבר רע

בתי כמעט בת 5 ומאז שהיתה פיצית ראיתי שיש לה אופי כזה- תמיד בוחנת את הכל שמה לב אם מישהו שלא מכירה נמצא- מגיל 6 חודשים ראיתי את זה!  ויכולתי להשוות את התאום שלה שממש לא היה כך-   איני יודעת אם זה עניין של בנות אבל זה יכול להיות אופי.  אנחנו נמצאים בטיפול (לא רק בגלל זה אבל הרבה כן) ושם הפסיכולוגית עוזרת לי איך להתמודד ומה לומר.  

אני חייבת לציין שאצלה לא נתקלתי בדברים כמו שציינת- פחד ממחלות, צחצוח שיניים וכו" ולכן אין לי תשובות על כך.

אני מ א ו ד ממליצה כן ללכת לטיפול כי באמת לא תמיד ההורים יודעים מה לומר ואיך לענות וכדומה, ואפילו הערות קטנות של הפסיכולוגית גרמו לי להתנהג קצת אחרת ו מ א ו ד לקדם את הבת שלי.  

(ודרך אגב פניתי למרפאת בריאות הנפש וזה לוקח קצת זמן אבל זה בחינם למי שתקציבו לא מאפשר פרטי)

יכול מאוד להיות שמכיוון שאצלך זה נראה מאוד ספיציפי תספקנה כמה פגישות ספורות של ייעוץ לכוון אותך איך להתמודד.

כמובן שבינתיים כדאי לחפש באינטרנט - בד"כ באנגלית יש יותר- מה אפשר לעשות במקרים כמו של הבת שלך.

אני יודעת שתמיד כדאי לתת לילד לדבר על פחדיו לנסות לשאול אותו עליהם ולנסות להסביר (כמו שציינת שעשית) כמה שאפשר- חשוב לא לומר- את לא צריכה לפחד מזה או זה שום דבר .  אני חושבת שההסברים שציינת הם מאוד טובים ואפשר גם לומר שהקב"ה שומר עלינו תמיד ורק בזכותו אנו חיים ונושמים וכדומה והוא אוהב אותנו ומגן עלינו וכדומה ושבאמת גם מה שנראה לנו רע הוא רק לטובה.  (אפשר לתת דוגמאות -אולי מסיפורים לילדים - על משהו שהיה נראה רע ובסוף הסתבר שהיה לטובה)

 

בהצלחה!!!

כי גם הבן שלי ( בן 4 וחצי) מאד חושש ומדבר הרבה על מוות וכדומה.
הגעתי למסקנה שכשאני אומרת לו אין לך מה לחשוב על זה עכשיו ( כלומר לא מתייחסת ולא עונה לו תשובות) זה מכניס אותו יותר למתח ודאגות .
ולכן אני נוקטת בהרבה הרבה סבלנות והסברים שמתאימים לגילו , לפעמים זה קשה כי גם אנחנו המבוגרים חוששים ופוחדים אבל אני מרגישה שזה מה שנכון לו ואני נותנת לו את המקום לפחד ולחשוש ולשאול ואז הוא נרגע וחוזר לשגרה... עד הפעם הבאה

אני חושבת שתלוי כמה זה גורם לה מצוקה וקושי בתפקוד יומיומי. אם זה ברמה שמפריעה אולי שווה ללכת לטיפול..

לאחותי היו פחדים בנושאים אחרים אבל שממש הפריעו לה לתפקוד בחיים והכניסו אותה למצבים שהיא לא הייתה חופשיה לפעול כמו פעם וכמו ילדה נורמלית בגילה.

היא הלכה לטיפול מדהים בשיטת TAT בערך 4 פגישות ויצאה מזה כמעט לגמרי!

חרדות אצל ילדים זה נורמלי,צריך לתת פרופורציות.

יכול להיות שהיא נחשפה לזה בבית  הספר או בגן.

לתת פרופורציות.

לנסות להבין ממנה את המידע  שיש לה ,להסביר מה האמת.

להגיד שרוב האנשים לא חולים בזה,לתת דוגמאות  ממי שהיא מכירה .

אם זה ממשיך מעבר לזמן סביר ומפריע לתפקוד שלה או לשינה,לפנות לטיפול.

בינתיים נראה שאת החרדה הנוכחית עברנו בשלום.

מניסיון אישי יש סימפטום של סטרפטוקוק אצל ילדים שנקרא PANDAS (מכווה שכתבתי נכון) הגורם לחרדות. הרבה ילדים חרדתיים בגיל צעיר נשאים של סטרפטוקוק הגורם לפחדים מעבר לרגיל. ואז הטיפול פשוט... פשוט עושים טיפול מונע באנטיביוטיקה והפחדים נעלמים. ממליצה מאד לשלב טיפול פסיכולוגי.

וכמובן אם יוצא שלילי כמו שהרב דן כתב כאן... לדבר איתה ברצינות ובעדינות על הפחדים שלה, ולא להראות מזה עניין גדול... 

בהצלחה ובשורות טובות.

של לי-טף

יתרונות- ממלא את תפקידו. זול יחסית. מתאים כמעט לכל העגלות

חסרונות- לא ניתן לעלות במדרגות אחורנית (זה חסרון של כל טרמפיסט)

מרוצים

היינו קונים שוב

 

 

ואז זה על אחריותם. היא הכי חשובה. 

יש כל מיני תרופות סבתא,מיץ רימונים עוצר, אולי תסכים לשתות אם לא לאכול...

רפואה שלמה!!!!!!!!! 

אם זה וירוס אין יותר מדי מה לעשות רק לחכות שהוירוס יצא מהגוף. אפשר לתת כלכלה תומכת- אורז, תפוח ירוק.

 

בקשר לאורחים- תיידעו אותם והם יעשו את השיקולים שלהם אם לבוא או לא.

לדעתי, אם אין להם ילדים קטנים ואם יש לכם 2 שירותים, אני לא רואה בעיה שיבואו. (בתנאי שתקפידו שהילדה תלך לשירותים אחרים משל האורחים)

אולי זה שיניים?

זה משקה שקונים אותו בבית מרקחת של הקופה. הוא לא זול אבל שווה את זה.הוא מחזיר את האיזון לגוף. תקני מראש כבר שני בקבוקים לפחות.

היא נדבקה במעון איזה מעצבן זה ויש לנו מינרלי. מה לתת לה פשוט לשתות איך שזה? 

עושה את הדבר הנכון?- אם צניעות חשובה לך למדי הלכות צניעות בלבוש, לכי על פיהן, ומכאן והלאה כל מי שפותח פה- זו בעייה שלו, זה נשאר בינך לבין הקב"ה.גם אם קשה מיד- תעשי זאת בקצב שלך, ותדעי שה' אוהב אותך ומבין לליבך בהתקדמות וברצון... בהצלחה מתוקה!!

באמת שצניעות זה אחד הניסיונות הקשים בדור שלנו. וכל אחת שמתמודדת עם העולם החיצוני ופיתוייו מתגברת כל פעם מחדש, ואת בכללם, עושה עבודת קודש.

יש כאלה שזה בא להם בקלות, אבל אם לך זה לא, אז תדעי לך ש"לפום צערא אגרא", כגודל המאמץ וההשקעה שלך כך השכר בשמים. וגדולה מצווה אחת בצער ממאה שלא בצער, ועל זאת שאת מקיימת בצער, וסובלת הערות למרות מאמצייך, את מקבלת שכר גדול. והעיקר זה הרצון, כמה את באמת רוצה להיות צנועה, ובע"ה ה' יסייע לך לממש את הרצון ולהתגבר על הסביבה המפתה שבה את מתחנכת.

אשרייך! שיהיה לך בהצלחה!

 

"לפום צערא אגרא" (לפי  המאמץ השכר).

 

כל הכבוד שאת משתדלת. 

 

תשתדלי למצוא דברים יפים שהם גם צנועים.

 

תשמחי שאת לא "נסחפת" (הרי אם האופנה היום היתה צנועה - יש להניח שכולן כמעט היו הולכות כך..).

 

העיקר להבין בראש שזה חשוב. את הערך של המאמץ ושאת מכבדת את עצמך, ונוהגת לפי רצון ה'.

 

עוד כמה שנים - מאד תשמחי שתוכלי לומר שלא היתה לך תקופה "לא טובה" בזה...

 

 

ולגבי אמא - הכי טוב "לתאם ציפיות" מראש.  מן הסתם זה יגרום גם שהיא תהיה מוכנה להוציא יותר, כדי שיהיה גם יפה וגם לפי הבנתה מה זה צנוע.

עם מישהי שאת סומכת עליה כדי שתדעי אם את צודקת או אימא שלך?

מחילה על הבוטות

תנסי פעם ללכת ברחוב ולעקוב אחרי מבטים של גברים (לא משנה באיזה גיל) כאשר עוברת לידם אישה או נערה.

מקווה שלא תזדעזעי יותר מדי. אותי זה מזעזע.

שימי לב להבדל העצום שיש בין המבט על אישה שמתלבשת בחוסר צניעות לבין המבט (אם בכלל ישנו) על אישה שמתלבשת בצניעות.

אני לא יודעת מה איתך, אבל לי אישית, המחשבה שגברים זרים מסתכלים עלי גורמת לי לחלחלה ולבחילה.

אז נכון שאת לא נשואה, אבל הרי יום אחד תהיי נשואה ותהיי "שייכת" רק לאחד ואז בוודאי לא תרצי שכולם יביטו עלייך.

הלבוש הצנוע ממש מגן עלייך כשאת הולכת ברחובות. ממש ממש מגן עלייך מפני מבטים חודרניים ומחשבות של אנשים שה' ישמרנו.

 

קרה לי פעם שהלכתי עם גיסתי ברחוב. לצערי היא לא מתלבשת בצניעות.  עברנו ליד איזה איש מבוגר. ראיתי את המבט שלו חולף עליה מכף רגל ועד ראש, כמעט הקאתי, ואז שמתי לב שעלי הוא בכלל לא הסתכל, כאילו הייתי שקופה.

באותו רגע ברכתי את חולצות הבסיס החמות והגרביים...לא יכולתי לשאת את המחשבה שהוא יסתכל עלי בכלל. איכס.

 

מחילה אם זה היה בוטה מדי, אבל נראה לי שנערות צעירות לא תמיד מודעות ב100% למשמעות של מה שהן לובשות, ולמשמעות של לבוש צנוע וההגנה שהוא נותן.

שה' יתן לך כוח להתחזק בענין הצניעות, ותראי שכר לפעולתך.

הבת התחילה "לנצנץ" בצניעות מטעמי לחץ חברתי

והאם אמרה לה- ביתי יקירתי אני מבינה שקשה לך אבל אני מבקשת שתחליטי כי אם את לובשת חולצה פחות צנועה אז החצאית תהיה מאוד צנועה ואם החצאית פחות צנועה אז החולצה מאוד צנועה

כך מצד אחד היא נתנה לה מקום לשלב קשה זה בחייה מצד שני היא נשמרה מפני הדרדרות מלאה למראה לא צנוע ולהרגל שבו.

גם כשהיא התלבשה פחות בצניעות זה היה לא טוטאלי.

ושהיא גדלה ועברה את שלב המה יגידו בחייה היא חזרה ללבוש את כל בגדיה בצניעות.

 

עוד עצה- להשקיע בבגדים! תקני לך בגדים צנועים שאת ממש אוהבת והם ממש יפים אפילו שהם יקרים יותר (אפילו לעבוד בשביל זה.. אולי לשתף את אמא שזה יעזור לך לעמוד בקושי שלך והיא עזור). כך ההרגשה שאת אופנתיתת ויפה שהיא כ"כ חשובה בגיל הזה (ותמיד) תמשיך להיות אך תמשיכי לכבד את היותך ביתו של מלכו של עולם

 

זה נסיון מאוד קשה- אך חשובה בו מאוד ההתמדה וההתעקשות.

 

ומסכימה עם מי שאמר פתוח בגלוי את הנושא עם אמא-  חבל שיהיו מתחים סביב ענין זה

 

בהצלחה צדיקה

או שלא הבנתי.

אבל חולצה צנועה ממש לא מפצה על חצאית חשופה ולהיפך...

 

או שלא הבנתי?

אבל אם זה יהפך לנורמלי, אז מישהיא תשאל "למה א"א להיות בתוך הברכה עם לבוש מלא+חלוק מבד כבד שלא נצמד"

או במילים אחרות -גדר- להתרחק כמה שיותר מהסיכוי לעברה

אם כי לדעתי זאת הרגשה במקום

גברים עם בגדי ים?

 

נעים להם?

 

"ואהבת לרעך כמוך"?...

בבריכה האזורית פה מקובל לראות אמא או שתיים בזמן של הגברים יושבת בחוץ לבושה, אז לבקשת בעלי (כשהוא מבטיח לי שיהיו שם עוד נשים ) באתי לעזור לו להשגיח על הקטנים .. הייתי מובכת ברמות!! היו שם גברים עם פאות ארוכות ובגד ים, פגשתי תלמידים שלי (מכיתה ח') חלק בבגדי ים וחלק בתחתונים!! למרות שהייתה שם עוד אמא אחת (שקועה עמוק עמוק בפלאםון בקאנדי קאש ?!?!?) רציתי לקבור את עצמי וכבר לצאת משם

 

וגם לך זה לא בריא לראות גברים חצי לבושים... לי אמנם יש רק בן אחד אבל אבא שלו לוקח אותו כשיכול ולפעמים הולך עם חבר ועם אבא של החבר כי גם לא שוחה לבד.

אין איסור הלכתי כלשהו על זה?

ולא שלוש ימים. ואז זה כבר לא מדבק.

 

וזה מדבק!! גם דרך האוויר.

במידה ולא עבר 48 שעות תרחמי על העובדים האחרים לאף אחד אין כוח להיות חולה.

 

(סליחה על ההתפרצות, אבל אני שכבתי שבוע וחצי בבית עם שפעת בגלל עובדים "מסורים" שבאו לעבודה חולים...)

 

הוא מדבק דרך הפרשות- כגון רוק.

 

לדעת, אם הוא במילא כבר מרגיש טוב, ואת משגיחה שלא יתקרב לשאר העובדים- אני לא רואה בעיה.

אלא אם כן, יש אצלך בעבודה אדם עם מערכת חיסונית ירודה ( למשל אם מישהו מקבל טיפולים כימותרפיים) ואז לא הייתי לוקחת סיכון .

אני אישית, אם רק נפגשת עם בן אדם שחולה בסטרפטוקוק/ שפעת לאחר שבועיים חולה.

 

ובקשר לסרפטוקוק- זה עובר בחלקיקי רוק..אז אם את מספיק קרובה פיזית לאדם ומדברת איתו- יש סכוי שתדבקי

מוריד לי את רוב סוגי הכתמים

פני לאדריכל או מהנדס

שלה או על האוכל שלה אין סיבה לפחד. זה חומר ביתי. שימי לב שביום הקרוב היא תשחק אולי באיזורים אחרים אבל חוץ מזה אין מה להלחץ

אל תשכחי להביא לה מוצץ ומשהו להתעסק איתו (אני תמיד מחזיקה בתיק מכונית קטנה).

חייבים לפי החוק וברוב המוחלט יש חגורות.

דומני שעפ"י רוה זה כן ענין של חינוך, בעיקר של אופן החינוך, וגם של שימת לב שלא יתחילו דברים כאלה.

 

ב. בנידון זה, חושבני שהכי טוב שהאחות תדבר איתה. תסביר לה את המשמעות. השוני שיש מצד אחד, שהיא עדיין לא יכולה ממש להבחין בו, ולאידך - הסיכון שבכך שאם וכאשר יתברר שזה לא, ההשלכות לקראת להגיע לחתונה בלי צורך לעבוד על להוציא מהראש דברים קודמים.

להסביר גם את החשיבות לתת לכל אחד מהמינים את היכולת להתפתח בפני עצמו, לפני בנין בית ביחד בעתיד.

 

להסביר את חשיבות הצניעות. את זה שה"ראש" של הבן אנו כמו שלה - בלי לעורר סקרנות יתרה.

 

חשוב שהיא תדבר איתה.  קשה להניח שאם כבר יש קשר, זה ילך "בכח", אבל תלוי באנשים ובנסיבות.

 

וכמה שיותר מוקדם, יותר קל לפעול.

שזה טוב לך להתערב 

גיל הזה כבר לא גיל התבגרות, הרי בני 18 כבר מתחתנים, עובדים או משרתים במקומות שדורשים בגרות ואחריות

אם אחות של חברתך מכבדת אותה אז היא יכולה להסביר לה כל מיני דברים

וגם יכול להיות שזה קשר רציני שיוביל לחתונה

וכמובן בלי פעולות קיצוניות. מה שזכור במקרה שבחדשות האשימו את אגודת אפרת במקרה מצער בצפון שנגמר באסון, מי שהיה באמת אשם יותר היו הורים של זוג צעיר ולא חכם שהכניסו אותם ללחץ מיותר והביאו למצב נפשי לא נורמלי. הרי בכל מצב אפשר למצוא פתרון, רק להישאר רגועים. אבל זה בטח לא המצב פה

ש"ההורים" היו אשמים?.. ו"לכל מצב אפשר למצוא פיתרון", כאילו הכל "טכני" ו"לא נורא", ולא מובן האסון שבעצם דבר כזה.

 

ולקרוא לזה "זוג"?..  איפה חיים?....

 

הדבר היחידי ש"אשם" זה תרבות הפריצות, ומי שנוהג בה. שלפעמים הוא גם סתם טיפש/מסכן.

הרי גם את בעלי הכרתי בגיל 17 ואנחנו כבר המון שנים יחד וגם התחתנו צעירים.... אז אולי באמת זה כבר גיל שלא כדאי להתערב,? בנתיים האמא לא מעורבת בעניין רק האחות ...

לגבי מה שאת העלית הגבתי למעלה. והצעתי לאחות איך להסביר (ואני מסכים שלפעמים רואים שהם ממש בוגרים, ושזה כיוון טוב - אז העיקר צריך להיות עידוד הצניעות וכו', כדי להיות יכולים להתחתן טוב ולא לעבור על הלכה. וגם להסביר שען ענין ב"קשר" בפני עצמו, מעבר להכנה ובירור לקראת נישואין.  אבל בד"כ זה צעיר מידי, וגם לא "רציני", ואז צריך להסביר בכיוון אחר, כפי שכתבתי למעלה, לדעתי).

 

התגובה השניה שלי היתה על מה שהיא הביאה לגבי מקרה שקרה לפני זמן מה.

למה החברות הזו סודית?

 

זה לא אידיאלי חבר בגיל 17,ואני בהחלט לא מעודדת אבל מצד שני זה גם לא נורא. זה יכול להיות קשר שיבשיל לכדי חתונה.

 

 

כל עוד מדובר בבחור טוב ולא בעייתי, אני לא מבינה למה זה חייב להשאר סודי. הם לא בני 13.

 

 

 

 

 

 

כבר טוב, חשוב לשמור על ערוץ התקשורת שביניהן ולא לסגור אותו

ואם היא תשפוט אותה או תנסה לחנך באגרסיביות אז אחותה תסתיר גם ממנה.

 

לכן, אפשר לדבר עם האחות אבל להתחיל דווקא בכך שמבינים את הצורך (זה לא נותן לגיטימציה

אלא רק פותח את השני גם להקשבה כי הוא רואה שמבינים אותו) ואפילו אפשר להרחיב בצורך ורק

לאחר מכן לדבר על הבעייתיות של קשרים כאלו וגם כאן להרחיב ולהגיע לעמקי הנפש.

 

יתכן שהאחות שבתוך החברות כרגע בשלב שאין עם מי לדבר, יכול להיות שזה משהו חדש לה והיא לא תוותר עליו בקלות,

החכמה היא לא לסגור אלא להיות עם... ולהוסיף את הנדבך שלך.

 

מן הסתם אותה בחורה סיפרה לאחותה כי סומכת עליה

וזה לא הכי בסדר שזה עובר לחברות שלה ואחר כך לפורום

אני זוכרת שזאת הייתה אחת הסיבות שבגיל הזה הפסקתי לשתף את אימא שלי

כי כל דבר מקטן עד גדול עבר התיעצות עם דודה, שכנה ואימא של חברה...

 

אצלנו שלושת ילדנו שונאים נסיעות בהתחלה הם היו מקיאים לפי תור. בגיל הזה הפיתרון היחיד הוא פארמין לילדים... נרות. מורחים קצת וזאלין וזה נכנס בצ'יק. לוקח לו בערך 10 דק' להשפיע ...

תעשו לי טובה. אני מקיאנית מקצוענית וככה גם כל השלושה שלי אבל אני מעדיפה את הלעצור בתחנות דלק מזדמנות ולשטוף את כל המלתחה ולא לתת לילד פראמין. לדעתי זו ממש התעללות. 

אם יש לכם עוד עצות נשמח לשמוע.
תודה רבה

ללחוץ בין העורקים של מעלה כף היד במרחק שלוש אצבעות מסוף כף היד לכיוון המרפק.

 

כיום שיכללו את הרעיון הנ"ל ומוכרים צמידים בבית מרקחת ששמים על היד שעושים את אותה פעולה בדיוק.

לדעתי אין טעם לשלם את הכסף על הצמידים (עולה בסביבות ה-60 ש"ח) כשאפשר לעשות זאת לבד ובקלות. 

ביטחונה של בתך קודם לכל,אין שום תירוץ לאלימות

תוצאות ההתנהגות הלא טובה. ואז אם אמרתי אני פשוט עושה!

יכול להיות שאולי היה כדאי בתור התחלה להיות קצת יותר עדינה ולהושיב אותה על כיסא מיד עם ההתנהגות הזו ולומר בצורה ברורה ״בבית שלנו לא מרימים ידיים״ לתת לה מנוחה ואם זה חוזר פשוט לחזור על ההרחקה עד שזה יופנם, אבל אין ספק שזה החלקים הפחות נחמדים בחיי חברה.

ושאמא שלה יכולה להעניק לה בטחון ולפרוס עליה רשת הגנה במקרה הצורך.

 

בשורה התחתונה-

         נהגת בסדר גמור,

ובתור אב לילדה קטנה ומתוקה שבהחלט נוהגת לכפכף חברות שלה (ושניה אח"כ עושה להן "טובה" עאלק) אני הכי ישמח אם מישהו יעמיד אתה במקומה ברגע שזה קורה 

וזה חשוב שהילדה שלך תדע שאמא מגינה עליה אבל תדעי שילדים בגיל הזה לא מבינים בכלל את המושג הזה שכואב לילד או מבוגר אחר. ההבנה הזאת מתחילה רק בגיל שלוש בערך. ולכן בשבילה זה יותר משחק כזה - אני מרביצה והילד צורח. זה נחמד. אין באמת הבנה מה זה גורם.
אבל כמובן עם ההבנה שהילד המכה בעצמו אינו מבין את נהשלכה של מעשיו אין ספק שההתנהגות שלך נכונה ותתמידי בה לדעתי עד שהיא תבין - אולי - שבבית שלך לא מרביצים.
אני אומרת אולי כי שלי מכפכף את אחותו הקטנה בלי סוף ומסרב להבין שפה לא מרביצים. אבל שוב. אנחנו נחזור על זה עוד פעם ועוד פעם. בסוף זה יקלט

אם היא תגיד שזה הגיל ואין מה לעשות אז תפסיקי להזמין אותה לחודש-חודשיים

אם זה קורה פעם ב... אז זה באמת גיל אבל אם זה קורה בקביעות אז זה ממש לא בסדר ואין שום סיבה שבת שלך תסבול

ורב הילדים בגיל הזה בהחלט מבינים את העיניין

וגם אל תלכי אליהם

אומנם בת של של שכנים מפונקת וכאילו לא מבינה מה היא עושה אבל בת שלך לא אמורה לסבול בגלל זה

הילדה שלי עוד תינוקת, אבל אני לא מדמיינת מצב שמישהו מכפכף אותה ואחרי זה נפגשים שוב.

 

אבל יכול מאד להיות, שאני עדיין צעירה באמהות ולכן מגוננת יותר מדי...

 

אני מתפלאת על התגובות כאן...כאילו היא איזו מפלצת אלימה.

 

לפותחת השרשור- כל עוד את שולחת את הילדה שלך לשחק עם הסביבה קחי בחשבון שמדי פעם היא תחזור עם נשיכה או משהו כזה. ככה זה ילדים בגיל הזה ואת לא יכולה לחנך את כל העולם.. לא קשור לפינוק, לא קשור לאלימות, זה קשור לסוג של תקשורת של הילד. רוב הילדים הנשכנים והמכים מפסיקים עם זה מהר מאד.

 

אם את רוצה לוודא שהילדה לא מכה את בתך, פשוט תשלחי אותה הביתה ברגע שהיא מגיעה. לא בצעקות אלא בחביבות. אולי אפילו תני לה ופל או משהו כזה ותשלחי אותה לדרכה.

או שפשוט תשבי לידם כל הזמן.

 

אבל צעקות וכו' ממש לא שייך על ילדונת בת שנה וחצי. היא תינוקת בעצמה.

 

 

 

 

אבל לילדה שמקבלת מכות לא כואב פחות מזה 

וזה גם יכול להיות מסוכן

מה אם היא תשרוט עיניים חס וחלילה או תיתן מכה עם צעצוע כבד?

כמו שכתבתי שאם זה קורה בקביעות אז זה לא בסדר

וברור שלא משאירים בגיל הזה לשחק לבד או בהשגחה של בת 5 אלא יושבים איתם

ואני אישית נגד עשיית טובה כשלא ביקשו. צריך להגיד בטון ברור שלא מרביצים ואם זה לא עוזר אז להרחיק ולנסות להסיח תשומת לב. ולא להגיע למצב שזה יהיה מן משחק קבוע כשאחת מרביצה ושנייה בוכה

ובעיקרון זה תפקיד של שכנה של פותחת השרשור להתמודד עם זה

ועוד משהו שאם משדרים לילדה שזה בסדר שהיא תרביץ כל עוד היא תעשה טובה אחר כך אז היא פשוט תמשיך עם זה הלאה

גם בגיל יותר מאוחר

 

גם הילד הכי עדין  והכי שקט יכול פתאום לתקוע בחבר שלו משחק כבד בראש או משהו כזה.

 

זה לא נחשב לאלימות. יש פעוטות יותר אגרסיביים מאחרים.

ואני מסכימה איתך שצריך לומר לא בטון ברור ואם יש צורך גם להרחיק.

אבל בשום אופן לא להתייחס לילדה השניה כאלימה, או כפוגעת.

 

אם החלטתם לגדל את הילדים שלך בתוך חברה אנושית ולא בבידוד, אז דעו לכן שיש כל מיני סוגי ילדים ולא תוכלו אף פעם להגן עליהם באופן טוטאלי.

אגב, הייתה תקופה שהבן של השכנים היה מציקן. אז כל פעם שהוא היה מגיע הייתי נותנת לו ופל או שלוק ומסבירה לו שאי אפשר לבוא לשחק עכשיו. ככה הפרדתי בינו לבין הבת שלי ומצד שני גם עשיתי את בחביבות ובטח שלא כיניתי אותו אלים....

 

 

 

 

עובדה שאמא שלה באה כי היא ידעה שהילדה לא היתה בסדר

וזה מתחיל מזה שאומרים אבל הוא תינוק,לא מבין,מסכן תעזבו אותו וכו כי להורים אין כוח לחנך את הילד ולשים לו גבול

לא אומר שההורים התיאשו ולא מחנכים אותו.
כמו שאמרתי - מנסיון בבית ותאמיני לי אני לא מוותרת.
וזה קצת הרבה מעליב שאנשים חושבים ככה. אבל נו טוב.

(כניראה שאין עשן בלי אש אבל זה לא הנושא

מה לעשות שזו התפיסה הרווחת היום במקומותינו והילדים סופגים מצוין

התפקיד שלך הוא לדאוג לבת שלך.

 

מצידי שכולם ינשכו אחד את השני, אבל לא את הבת שלי ובטח שלא בבית שלי.

 

יש מספיק ילדים שלא נושכים שאפשר להתחבר איתם.

 

 

תפקידך לא לחנך אותה אלא להגן על ביתך.
את צריכה לתפוס את אימא של הילדה ולהגיד לה את זה.
במקרה הצורך תרחיקי את הבת שלך ממנה
ענד

בתור אמא לשני סוגי הילדים...

לא הייתי מוציאה בכעס (ציינת שזה לא היה בשלוות נפש) פעוטה בת שנה ו-8 חודשים.

זה בדיוק הגיל של בנותיי ומזעזעת אותי אפילו המחשבה הזו..

 

למרות שגם לי כאן יש שכנים לפעמים אלימים קצת וגם הבת לפעמים נושכת ומרביצה,

בכל זאת- היא תינוקת עדיין. אפשר להרים אותה או יד ביד ולקחת אל הבית שלה תוך כדי נזיפה.

 

ואם דלת הבית שלה הייתה סגורה??? היא עוד לא בגיל שהיא יכולה אפילו לפתוח אותה לבד! או לצאת לכביש.

או סתם לבכות מחוץ לדלתות הבתים.

 

 

תודה על תגובותכם התומכות וגם אלו שלא.

נהורא וצורית, תודה על תגובותיכן. בעיקרון אני מסכימה שצריך לשדר לילד גבולות לא מתוך כעס.(לא תמיד זה עובד לי אצל ילדיי) אני באמת הרמתי אותה והוצאתי אותה אל מחוץ לבית (והיא יודעת לפתוח לבד את דלת ביתה,ובד"כ היא גם פתוחה, אנחנו גרים בקרוונים), אני לא יודעת איך דמיינת את תגובתי, אך כתבתי שזה לא היה בשלוות נפש כי באמת הייתי בסערה פנימית. לא צעקתי עליה אבל הרמתי אותה ואמרתי לה בתקיפות לחזור הביתה. ייתכן ורק מעצם המעשה היא נעלבה, כי רצתה להמשיך ולשחק בביתי, אך אני מאמינה כי גם השדר משפיע וכאן מסקנתי מהדיון:

 

באמת טוב להציב את האידיאל, שאותו מעשה, דהיינו להוציא את הילדה החוצה, ייעשה פשוט מתוך רוגע (לא הייתי נותנת צ'ופר כי אז זה כמו שכר על המעשה, ואני לא רוצה לחזק מעשים כאלו), ולקחת את הדברים בפרופורציות כי זו רק ילדה קטנה.

ספציפית לגבי הילדה הזו, אך לא בהכרח נכון לשאר הילדים, לא הייתי מזהירה כמה פעמים לפני ההוצאה כפי שהציעו פה, כי זה היה מכניס אותנו למעגל קסמים של דריכות לקראת הבאות, והיא הייתה חוזרת ומרביצה, כמו משחק כזה..

אם אפשר להעלים את מיטת התינוק לכמה ימים- שבועות הכי טוב. 

עושים מסיבת פרידה למיטת תינוק ומעבירים. 

 

אצלנו אנחנו לא עושים עניין מדברים שצריכים שינוי, ז"א בעלי ואני בינינו. עם הילדים זה מסיבה וכו ועם עצמנו מבינים את החשיבות, את הבכי (אולי) שיהיה יום-יומיים עד שיתרגלו לשינוי. באים כל הזמן לחבק ולחזק, יושבים יותר זמן ליד הילד.

 

את בן השנתיים שלנו העברנו למיטה בגיל שנתיים וכמה חודשים חלק לגמרי.

 

צריך לתת מרחק בין המעבר שלה למעבר של הקטנה אבל אתם צריכים להחליט שזה מה שעושים וזהו. אתם המבוגר האחראי כאן...

ואחרי שתעבירו אותה והיא תפנים, אפשר לסגור את העריסה ולספר לילדה שלקטנה אין איפה לישון, אז אולי יש לה רעיון מה אפשר לעשות...

 

ככה אני עושה עם בת השלוש שלי כשהבגדים קטנים עליה: 

"אוי, זה קטן, מה נעשה? נזרוק את זה לפח??" ואז היא מציעה מעצמה להעביר לקטנה...

 

 

בהצלחה!

ורק אז להעביר את הקטנה

כדי שלא תחוש שמקומה נתפס

וכן להדגיש לה שהיא גדולה ישנה במיטה של גדולים

אנחנו השתמשנו בלול בזמנים האלה שהגדולה עוד לא נפרדה מהמיטה והקטנה כבר גדולה מידי לעריסה...

נתתן עצות מועילות ומחזקות שהתחלנו כבר ליישם! !
ברכות!