פורום הורות (עמוד 264)

אל תשכחי להביא לה מוצץ ומשהו להתעסק איתו (אני תמיד מחזיקה בתיק מכונית קטנה).

חייבים לפי החוק וברוב המוחלט יש חגורות.

דומני שעפ"י רוה זה כן ענין של חינוך, בעיקר של אופן החינוך, וגם של שימת לב שלא יתחילו דברים כאלה.

ב. בנידון זה, חושבני שהכי טוב שהאחות תדבר איתה. תסביר לה את המשמעות. השוני שיש מצד אחד, שהיא עדיין לא יכולה ממש להבחין בו, ולאידך - הסיכון שבכך שאם וכאשר יתברר שזה לא, ההשלכות לקראת להגיע לחתונה בלי צורך לעבוד על להוציא מהראש דברים קודמים.

להסביר גם את החשיבות לתת לכל אחד מהמינים את היכולת להתפתח בפני עצמו, לפני בנין בית ביחד בעתיד.

להסביר את חשיבות הצניעות. את זה שה"ראש" של הבן אנו כמו שלה - בלי לעורר סקרנות יתרה.

חשוב שהיא תדבר איתה.  קשה להניח שאם כבר יש קשר, זה ילך "בכח", אבל תלוי באנשים ובנסיבות.

וכמה שיותר מוקדם, יותר קל לפעול.

שזה טוב לך להתערב 

גיל הזה כבר לא גיל התבגרות, הרי בני 18 כבר מתחתנים, עובדים או משרתים במקומות שדורשים בגרות ואחריות

אם אחות של חברתך מכבדת אותה אז היא יכולה להסביר לה כל מיני דברים

וגם יכול להיות שזה קשר רציני שיוביל לחתונה

וכמובן בלי פעולות קיצוניות. מה שזכור במקרה שבחדשות האשימו את אגודת אפרת במקרה מצער בצפון שנגמר באסון, מי שהיה באמת אשם יותר היו הורים של זוג צעיר ולא חכם שהכניסו אותם ללחץ מיותר והביאו למצב נפשי לא נורמלי. הרי בכל מצב אפשר למצוא פתרון, רק להישאר רגועים. אבל זה בטח לא המצב פה

ש"ההורים" היו אשמים?.. ו"לכל מצב אפשר למצוא פיתרון", כאילו הכל "טכני" ו"לא נורא", ולא מובן האסון שבעצם דבר כזה.

ולקרוא לזה "זוג"?..  איפה חיים?....

הדבר היחידי ש"אשם" זה תרבות הפריצות, ומי שנוהג בה. שלפעמים הוא גם סתם טיפש/מסכן.

לגבי מה שאת העלית הגבתי למעלה. והצעתי לאחות איך להסביר (ואני מסכים שלפעמים רואים שהם ממש בוגרים, ושזה כיוון טוב - אז העיקר צריך להיות עידוד הצניעות וכו', כדי להיות יכולים להתחתן טוב ולא לעבור על הלכה. וגם להסביר שען ענין ב"קשר" בפני עצמו, מעבר להכנה ובירור לקראת נישואין.  אבל בד"כ זה צעיר מידי, וגם לא "רציני", ואז צריך להסביר בכיוון אחר, כפי שכתבתי למעלה, לדעתי).

התגובה השניה שלי היתה על מה שהיא הביאה לגבי מקרה שקרה לפני זמן מה.

למה החברות הזו סודית?

זה לא אידיאלי חבר בגיל 17,ואני בהחלט לא מעודדת אבל מצד שני זה גם לא נורא. זה יכול להיות קשר שיבשיל לכדי חתונה.

כל עוד מדובר בבחור טוב ולא בעייתי, אני לא מבינה למה זה חייב להשאר סודי. הם לא בני 13.

כבר טוב, חשוב לשמור על ערוץ התקשורת שביניהן ולא לסגור אותו

ואם היא תשפוט אותה או תנסה לחנך באגרסיביות אז אחותה תסתיר גם ממנה.

לכן, אפשר לדבר עם האחות אבל להתחיל דווקא בכך שמבינים את הצורך (זה לא נותן לגיטימציה

אלא רק פותח את השני גם להקשבה כי הוא רואה שמבינים אותו) ואפילו אפשר להרחיב בצורך ורק

לאחר מכן לדבר על הבעייתיות של קשרים כאלו וגם כאן להרחיב ולהגיע לעמקי הנפש.

יתכן שהאחות שבתוך החברות כרגע בשלב שאין עם מי לדבר, יכול להיות שזה משהו חדש לה והיא לא תוותר עליו בקלות,

החכמה היא לא לסגור אלא להיות עם... ולהוסיף את הנדבך שלך.

מן הסתם אותה בחורה סיפרה לאחותה כי סומכת עליה

וזה לא הכי בסדר שזה עובר לחברות שלה ואחר כך לפורום

אני זוכרת שזאת הייתה אחת הסיבות שבגיל הזה הפסקתי לשתף את אימא שלי

כי כל דבר מקטן עד גדול עבר התיעצות עם דודה, שכנה ואימא של חברה...

אצלנו שלושת ילדנו שונאים נסיעות בהתחלה הם היו מקיאים לפי תור. בגיל הזה הפיתרון היחיד הוא פארמין לילדים... נרות. מורחים קצת וזאלין וזה נכנס בצ'יק. לוקח לו בערך 10 דק' להשפיע ...

תעשו לי טובה. אני מקיאנית מקצוענית וככה גם כל השלושה שלי אבל אני מעדיפה את הלעצור בתחנות דלק מזדמנות ולשטוף את כל המלתחה ולא לתת לילד פראמין. לדעתי זו ממש התעללות. 

ללחוץ בין העורקים של מעלה כף היד במרחק שלוש אצבעות מסוף כף היד לכיוון המרפק.

כיום שיכללו את הרעיון הנ"ל ומוכרים צמידים בבית מרקחת ששמים על היד שעושים את אותה פעולה בדיוק.

לדעתי אין טעם לשלם את הכסף על הצמידים (עולה בסביבות ה-60 ש"ח) כשאפשר לעשות זאת לבד ובקלות. 

ביטחונה של בתך קודם לכל,אין שום תירוץ לאלימות

ושאמא שלה יכולה להעניק לה בטחון ולפרוס עליה רשת הגנה במקרה הצורך.

בשורה התחתונה-

         נהגת בסדר גמור,

ובתור אב לילדה קטנה ומתוקה שבהחלט נוהגת לכפכף חברות שלה (ושניה אח"כ עושה להן "טובה" עאלק) אני הכי ישמח אם מישהו יעמיד אתה במקומה ברגע שזה קורה 

אם היא תגיד שזה הגיל ואין מה לעשות אז תפסיקי להזמין אותה לחודש-חודשיים

אם זה קורה פעם ב... אז זה באמת גיל אבל אם זה קורה בקביעות אז זה ממש לא בסדר ואין שום סיבה שבת שלך תסבול

ורב הילדים בגיל הזה בהחלט מבינים את העיניין

וגם אל תלכי אליהם

אומנם בת של של שכנים מפונקת וכאילו לא מבינה מה היא עושה אבל בת שלך לא אמורה לסבול בגלל זה

הילדה שלי עוד תינוקת, אבל אני לא מדמיינת מצב שמישהו מכפכף אותה ואחרי זה נפגשים שוב.

אבל יכול מאד להיות, שאני עדיין צעירה באמהות ולכן מגוננת יותר מדי...

אני מתפלאת על התגובות כאן...כאילו היא איזו מפלצת אלימה.

לפותחת השרשור- כל עוד את שולחת את הילדה שלך לשחק עם הסביבה קחי בחשבון שמדי פעם היא תחזור עם נשיכה או משהו כזה. ככה זה ילדים בגיל הזה ואת לא יכולה לחנך את כל העולם.. לא קשור לפינוק, לא קשור לאלימות, זה קשור לסוג של תקשורת של הילד. רוב הילדים הנשכנים והמכים מפסיקים עם זה מהר מאד.

אם את רוצה לוודא שהילדה לא מכה את בתך, פשוט תשלחי אותה הביתה ברגע שהיא מגיעה. לא בצעקות אלא בחביבות. אולי אפילו תני לה ופל או משהו כזה ותשלחי אותה לדרכה.

או שפשוט תשבי לידם כל הזמן.

אבל צעקות וכו' ממש לא שייך על ילדונת בת שנה וחצי. היא תינוקת בעצמה.

אבל לילדה שמקבלת מכות לא כואב פחות מזה 

וזה גם יכול להיות מסוכן

מה אם היא תשרוט עיניים חס וחלילה או תיתן מכה עם צעצוע כבד?

כמו שכתבתי שאם זה קורה בקביעות אז זה לא בסדר

וברור שלא משאירים בגיל הזה לשחק לבד או בהשגחה של בת 5 אלא יושבים איתם

ואני אישית נגד עשיית טובה כשלא ביקשו. צריך להגיד בטון ברור שלא מרביצים ואם זה לא עוזר אז להרחיק ולנסות להסיח תשומת לב. ולא להגיע למצב שזה יהיה מן משחק קבוע כשאחת מרביצה ושנייה בוכה

ובעיקרון זה תפקיד של שכנה של פותחת השרשור להתמודד עם זה

ועוד משהו שאם משדרים לילדה שזה בסדר שהיא תרביץ כל עוד היא תעשה טובה אחר כך אז היא פשוט תמשיך עם זה הלאה

גם בגיל יותר מאוחר

גם הילד הכי עדין  והכי שקט יכול פתאום לתקוע בחבר שלו משחק כבד בראש או משהו כזה.

זה לא נחשב לאלימות. יש פעוטות יותר אגרסיביים מאחרים.

ואני מסכימה איתך שצריך לומר לא בטון ברור ואם יש צורך גם להרחיק.

אבל בשום אופן לא להתייחס לילדה השניה כאלימה, או כפוגעת.

אם החלטתם לגדל את הילדים שלך בתוך חברה אנושית ולא בבידוד, אז דעו לכן שיש כל מיני סוגי ילדים ולא תוכלו אף פעם להגן עליהם באופן טוטאלי.

אגב, הייתה תקופה שהבן של השכנים היה מציקן. אז כל פעם שהוא היה מגיע הייתי נותנת לו ופל או שלוק ומסבירה לו שאי אפשר לבוא לשחק עכשיו. ככה הפרדתי בינו לבין הבת שלי ומצד שני גם עשיתי את בחביבות ובטח שלא כיניתי אותו אלים....

עובדה שאמא שלה באה כי היא ידעה שהילדה לא היתה בסדר

וזה מתחיל מזה שאומרים אבל הוא תינוק,לא מבין,מסכן תעזבו אותו וכו כי להורים אין כוח לחנך את הילד ולשים לו גבול

(כניראה שאין עשן בלי אש אבל זה לא הנושא

מה לעשות שזו התפיסה הרווחת היום במקומותינו והילדים סופגים מצוין

התפקיד שלך הוא לדאוג לבת שלך.

מצידי שכולם ינשכו אחד את השני, אבל לא את הבת שלי ובטח שלא בבית שלי.

יש מספיק ילדים שלא נושכים שאפשר להתחבר איתם.

בתור אמא לשני סוגי הילדים...

לא הייתי מוציאה בכעס (ציינת שזה לא היה בשלוות נפש) פעוטה בת שנה ו-8 חודשים.

זה בדיוק הגיל של בנותיי ומזעזעת אותי אפילו המחשבה הזו..

למרות שגם לי כאן יש שכנים לפעמים אלימים קצת וגם הבת לפעמים נושכת ומרביצה,

בכל זאת- היא תינוקת עדיין. אפשר להרים אותה או יד ביד ולקחת אל הבית שלה תוך כדי נזיפה.

ואם דלת הבית שלה הייתה סגורה??? היא עוד לא בגיל שהיא יכולה אפילו לפתוח אותה לבד! או לצאת לכביש.

או סתם לבכות מחוץ לדלתות הבתים.

תודה על תגובותכם התומכות וגם אלו שלא.

נהורא וצורית, תודה על תגובותיכן. בעיקרון אני מסכימה שצריך לשדר לילד גבולות לא מתוך כעס.(לא תמיד זה עובד לי אצל ילדיי) אני באמת הרמתי אותה והוצאתי אותה אל מחוץ לבית (והיא יודעת לפתוח לבד את דלת ביתה,ובד"כ היא גם פתוחה, אנחנו גרים בקרוונים), אני לא יודעת איך דמיינת את תגובתי, אך כתבתי שזה לא היה בשלוות נפש כי באמת הייתי בסערה פנימית. לא צעקתי עליה אבל הרמתי אותה ואמרתי לה בתקיפות לחזור הביתה. ייתכן ורק מעצם המעשה היא נעלבה, כי רצתה להמשיך ולשחק בביתי, אך אני מאמינה כי גם השדר משפיע וכאן מסקנתי מהדיון:

באמת טוב להציב את האידיאל, שאותו מעשה, דהיינו להוציא את הילדה החוצה, ייעשה פשוט מתוך רוגע (לא הייתי נותנת צ'ופר כי אז זה כמו שכר על המעשה, ואני לא רוצה לחזק מעשים כאלו), ולקחת את הדברים בפרופורציות כי זו רק ילדה קטנה.

ספציפית לגבי הילדה הזו, אך לא בהכרח נכון לשאר הילדים, לא הייתי מזהירה כמה פעמים לפני ההוצאה כפי שהציעו פה, כי זה היה מכניס אותנו למעגל קסמים של דריכות לקראת הבאות, והיא הייתה חוזרת ומרביצה, כמו משחק כזה..

אם אפשר להעלים את מיטת התינוק לכמה ימים- שבועות הכי טוב. 

עושים מסיבת פרידה למיטת תינוק ומעבירים. 

אצלנו אנחנו לא עושים עניין מדברים שצריכים שינוי, ז"א בעלי ואני בינינו. עם הילדים זה מסיבה וכו ועם עצמנו מבינים את החשיבות, את הבכי (אולי) שיהיה יום-יומיים עד שיתרגלו לשינוי. באים כל הזמן לחבק ולחזק, יושבים יותר זמן ליד הילד.

את בן השנתיים שלנו העברנו למיטה בגיל שנתיים וכמה חודשים חלק לגמרי.

צריך לתת מרחק בין המעבר שלה למעבר של הקטנה אבל אתם צריכים להחליט שזה מה שעושים וזהו. אתם המבוגר האחראי כאן...

ואחרי שתעבירו אותה והיא תפנים, אפשר לסגור את העריסה ולספר לילדה שלקטנה אין איפה לישון, אז אולי יש לה רעיון מה אפשר לעשות...

ככה אני עושה עם בת השלוש שלי כשהבגדים קטנים עליה: 

"אוי, זה קטן, מה נעשה? נזרוק את זה לפח??" ואז היא מציעה מעצמה להעביר לקטנה...

בהצלחה!

ורק אז להעביר את הקטנה

כדי שלא תחוש שמקומה נתפס

וכן להדגיש לה שהיא גדולה ישנה במיטה של גדולים

אנחנו השתמשנו בלול בזמנים האלה שהגדולה עוד לא נפרדה מהמיטה והקטנה כבר גדולה מידי לעריסה...

לא להסתכל על החבר של בנך בתור "הבן של חברה שלי", אלא בתור "החבר של בני".

אם לדעתך, מצפיה בחבר של בנך כמה פעמים וכן באינטראקציה בין בנך לבין החבר, החבר משפיע עליו לרעה, כדאי לשוחח עם בנך ולשמוע מה הוא אומר, מה הוא חושב. לדעתי, נכון ללמד אותו ("על הדרך") להבחין בין חברות טובה לחברות מזיקה, וללמד אותו להתבונן בחברויות שיש לו ובהשפעתן עליו.

מה שחברתך אומרת על בנה אינו רלוונטי לצורך העניין. חשוב שאת תקבלי את ההחלטה הנכונה עבור בנך, באמת מתוך הסתכלות אובייקטיבית, עד כמה שניתן, בחבר (ובהשפעתו על בנך), ועל סמך זה- תפעלי.

זו דעתי.

בהצלחה רבה.

האמא חילונית, האח חילוני וכו'. הוא לא מרגיש שייך.

לגור אצל האבא זה יכול להיות שייך, אבל האמא לא מאפשרת, הילד בחזקתה וזה לא הולך להשתנות בקרוב.

האמא מעדיפה פנימייה דתית מלגור אצל האבא.

יש לאבא כסף ב"ה, אז גם אם יש שכ"ל גבוה זאת לא בעיה.

אני בקשר גם עם האמא וגם עם האבא.

-אשר

אמנם לא מצוי בפרטים - אבל "האם לא מאפשרת, הילד בחזקתה.. מעדיפה פנימיה".. נשמע גרוע מאד.  לצערנו יש דברים כאלו  של "נקמנות" ע"ח הילד.

לגבי מקום. אולי יש איזור מועדף?  קרוב יותר למקום מגורי ההורים? איזור שהאבא יכול לבקר יותר בקלות?

אם תיכון- אפשר לברר על כפר הנוער אמי"ת בפ"ת, או מקווה ישראל לדתיים (יש 2),

לפי הסיפור של הילד, נשמע שזה המקומות בשבילו..

מגדל אור של הרב גרוסמן במגדל העמק

יש מסגרות עם דגש לימודי קודש, יש מסגרות תיכוניות יותר, יש מסגרות שמשלבות עבודה (חקלאית למשל) עם לימודים, יש פנימיות ישיבתיות בלי חובה ללימודי חול ובגרות.

רציתי רק להעיר לגבי המשפט שכתבת ' חשבנו להפסיק רק לזרוק כסף כל חודש על שכירות ולנסות לקנות נכס להשקעה'-

לא מזמן מישהו פה צירף את הספר 'ממינוס לפלוס'- 20140610094618.pdf

בפרק 37 (עמ' 159) יש שם הסבר מפורט למה לפעמים להוציא כסף על משכנתא זה הרבה יותר בזבוז מאשר להוציא כסף על שכירות. כדאי לקרוא שם בפנים..

[אני ממש לא יודעת אם זה נכון גם במצבכם, אבל הגישה הזאת נראית לי נכונה, וכדאי לשקול את הדברים בתשומת לב לפני מגיעים להחלטה]

בהצלחה!

רק קחי בחשבון שאם זה לא נכס שתגורו בו אלא להשכרה

יכולים להיות חודשים שזה יעמוד ריק, יכולות להיות הרבה נסיעות לשם כי צריך להראות את הדירה או לסדר כל מני דברים, יכולים להיות תיקונים וכו'

בקיצור צריך לקחת את זה בחשבון.

כדי לקנות דירה אתם צריכים 30% מהמחיר כהון עצמי ורק 70% משכנתא

לפני שמחליטים על מסלול מסוים בבנק מסוים כדאי ללכת לכמה בנקים ולשאול אותם מה הם מציעים

אם משכנתא צמודה מדד אז סביר להניח שאם כל עחיית מדד תשלום חודשי שלכם יעלה וצריך לקחת את זה בחשבון

אם אתם מתכוונים להשכיר כדאי לדעת שלא תמיד שוכרים משלמים ואם הם מקרה סוציאלי אז יקח לכם כמה וכמה חודשים להוציא אותם מהדירה וכמובן לשכח מהתשלום עבור שכירות

EMI זה לא משתלם ולא לכולם נותנים - תלוי בהכנסות שלכם

אשמח להבין את פשר האקסיומה.

ותודה על התגובות שמחכימות אותי הרבה

מעבר להתעסקות בשוכרים בעייתיים, תיקונים, שיפוצים שייעשו בעזרת החברות לפי התכנון שלכם,

חשוב חשוב- להתייעץ עם מישהו שמכיר את העיר הרלוונטית,

כדי לדעת באיזה אזורים יש בכלל סיכוי לשכירויות ומה סוג השוכרים

קיבלתי במייל פרסום של חברת אבני דרך--שמסייעים ומלווים בתחום הזה.

חוץ מזה שלא מזמן התוודעתי למקצוע- יועץ משכנתא. יש לנו שכן שעובד בזה וכל הזמן שומעים את השיחות טלפון שלו.

לדעתי שווה להשיע את הזמן המחשבה והכסף כדי ללכת על משהו סביר.

אצלנו שליש מההחזר החודשי הולך על ריבית לבנק--זה מלא.

בהצלחה

אין לנו ילדים בכלל (מה שאומר הרבה טיפולים שכוללים נסיעות והוצאות)

ואנחנו מרוויחים הרבה פחות ממה שכתבת, יחד (חיים בנס)

כך שאן לנו אפשרות להוציא הוצאות ולקנות דברים נחמדים בכלל.

ועדין אני לא חושבת כמוך. כי ברגע שיש בעל מדהים וטוב יחד עדין עדיף לעבור את כל הקשיים יחד איתו ולא לוותר עליו.

נראה לי שפשוט את צריכה לשנות משהו בחיים שלך, וכבר יהיה יותר טוב (גם בשאר התחומים).

כדאי שבעלך ישתתף יותר בחינוך הילדים (הם גם שלו) ואולי יפרגן לך לצאת עם חברות ערב בשבוע, כשהוא משגיח עליהם.

יש ארגונים לחלק מהבעיות. אולי תוכלו להעזר בארגון כזה? יתכן שיוכלו לממן לך אפילו מישהו שישגיח על הילד מדי פעם ותוכלי לצאת עם בעלך או עם חברה, לא דווקא למשהו יקר או שעולה כסף- מספיק להליכה, אפילו לסתם משהו שיעזור לך לא להרגיש חנוקה בחיים. 

וכדאי מאד לחזק את הזוגיות ולהקדיש לה זמן כדי שתרגישי כמוני, שעדיף להיות נשואה לבעל מקסים למרות כל הקשיים, מאשר להיות לבד עם קשיים אחרים. (לפעמים טוב להעזר ביועץ נישואין)

יש לא מעט שיש שני ילדים ב"ה, והבעל מרוויח כך ב"ה. והאשה עקרת בית ב"ה, יש לה מספיק זמן לטפל בבית שלה ובילדים ב"ה, ולא מרגישה "תקועה", ואחד הילדים אינו בדיוק רגיל, ואם ההורים אפילו עוזרים כשיש רק שני ילדים אז היא ממש שמחה בזה..

והן מאד שמחות שב"ה הן כבר לא רווקות, שמה שענין אותן היה ה"רזון" והשיער הפרוע, קל-וחומר הצבוע.. ושהיום הן זוכות ללכת עם כיסוי ראש, שרואים שהן נשואות ב"ה - ושמחות שאינן מאלו שרואות את זה כמשהו "אוטם"...

ולכן, כשהם באים לחתונה - הן מאד שמחות שגם החתן והלכה יזכו לאושר הזה.

ולכן גם פה יש מן הסתם לא מעט שיש להם ילדים עם כל מיני "בעיות" (למי לא..), והם לא עשירים מופלגים בכסף, ואין להם "הכל - ודווקא בגלל זה הם מרגישים שיש להם הרבה מאד.

אז כנראה שהכל שאלה של הסתכלות. ולהיות "מהחבר'ה הנ"ל" - זו פשוט בחירה. בתוך הראש.

אחרי שמבינים את זה - יש מקום לדון איך להקל ולסייע בבעיות ספציפיות אם עדיין יוותרו.

הצלחה רבה.

כי שם מופיעה אמירה כללית, ורק בפנים רואים שמדובר בסיטואציה מיוחדת שעימה אתם (או את לבדך) מתמודדים.

לכן אני הייתי נזהר מהצהרות כאלה.

אם את צריכה עזרה כאן, תמיד אפשר לבקש

[וכן, גם לי יש ילד "יוצא מן הכלל" שסביר להניח שמצבו הרבה יותר חמור משלך, ועוד ילד מנישואים ראשונים שדורש המון כוחות נפש, ועוד אתגרים רבים שה' סידר לנו בסדנא של החיים, וב"ה יחד אנו מגלים כוחות ונהנים מכל רגע] [ואני לא כותב את זה חלילה כדי להתגאות, אלא להראות לאחרים כאן שאפשר גם אחרת]

לגביי פותחת השרשור, כתבת שאת לא יוצאת לעבוד בגלל הילדים....

אגב אני נמצאת במצב שלך כרגע לא עובדת (בעבודה שהיתה לי בשכר מינימום וקצת) ומחפשת עבודה בתחום הלימודים שלי בגלל שנולדה לי בת לפני 7 ח' ולא יכולה להכניס אותה למעון ולכן מטפלת+ צהרון (לגדול) עולים לי יותר מההכנסה (קיבלתי משכורת שעתית ולא חודשית).

לא כתבת בני כמה הילדים שלך אבל לפחות לגבי שנה הבאה כדאי לברר על מקומות שיתאימו לילדייך. יש היום פתרונות גם לילדים "לא רגילים" בגיל קטן מאד וכדאי לבדוק את זה.

לגבי חופשים כדאי לך לבדוק "זכאות" לקייטנות וכד'... אפשר לקחת בייביסיטר בתשלום (זה כנראה יחסל לך את המשכורת של יולי- אוג' אבל ישארו לך על שאר המשכורת...). עצה נוספת: תנסי לעבוד בעבודה שתסתדר לך עם שעות הלימוד של הילדים, מה שיחסוך הרבה בייביסיטרים למשל סייעת וכד'....   

(אני מניחה שלא למדת מקצוע ספציפי...)

אם כן, זה משהו אחר......

ובטחון כל יום

וכל הכבוד על ההתמודדות היומיומית שלך.

אבל אם לא תקחו אחריות על עצמכם- אף אחד לא ייקח.

יש לך אפשרות להמשיך להתלונן על החיים. ואל תסתכלי כמה אחרים מרוויחים. כל אחד וה"תיק" שלו...

ויש לך אפשרות לקחת את עצמך בידיים ולהתקדם מעלה.

קודם כל את צריכה שותף. אני בטוחה שבעלך ישמח להתגיייס למטרה הזאת.

תחשבו על הדברים הבאים:

1. למה בעלך מרוויח ככ מעט? האם יש פוטנציאל עתידי להעלאת משכורת? איך מממשים את הפטנציאל הזה?

2. לכל האמהות העובדות  יש פתרון לימי החופשות. אמהות עם 6 ילדים יוצאות לעבוד ומסתדרות. האם את בטוחה שבדקת את כל האופציות לשמירה על הילדים? האם ניסית והתאמצת למצוא פתרון.?

3. אוולי שווה לך לצאת ללימודי תעודה כלשהם על מנת שתוכלי גם את למצוא את עצמך ביתר קלות בשוק העבודה?

3. בקשר לילד המיוחד שלך- האם אתם מקבלים את כל העזרה לה אתם זכאים? בדקתם את הזכויות שלכם?

אני מקווה שנתתי לך קצת רעיונות להתחיל לבדוק ולגשש. אל תסתפקי במה שיש לכם. אתם יכולים להגיע להרבה יותר.

בהצלחה!

אבל את לא יכולה לדעת מה היה קורה לך אם היית רווקה עדיין

הרי גיל לוקח את שלו - שער מלבין ומשקל לפעמים דווקא עולה אצל רווקות כי אין להן סדר יום קבוע

מן הסתם יש הרבה רווקות שלא מצליחות למצוא עבודה או שיש להן בעיות אחרות

אל תאכלי את עצמך.

בטבע של האדם זה שכאשר קשה לו והוא נמצא במשבר ממש - הכל מסביב נצבע שחור. גם הדברים הטובים והיפים. זו לא אשמתך, זה פשוט סימן שבאמת מאוד קשה לך.

מה שנמצא בידיים שלך הוא הבחירה אם לטפל בזה או להמשיך לטבוע בביצה שחורה.

נסי דברים פשוטים על מנת להתאוורר ולהקל - כוס קפה עם חברה, יציאה להליכה בצוותא, דייט משותף. אבל שיהיה על בסיס קבוע ולא משהו ממזדמן. שימי מוסיקה, דברים שקצת יעזרו לך לרומם את נפשך.

באם זה לא עוזר, או שאין לך כח אפילו לקטנות שכאלו, הייתי ממליצה לשקול עזרה מקצועית. מי שטובע לא תמיד שם לב שהוא נמצא בביצה. עזרה יכולה להקל ולהחזיר את האיזון בחיים.

תאמיני בעצמך.

ובהצלחה.

תעשי את זה מהר.

זה נשמע שככ רע לך וקשה ואת זקוקה לכמה שיותר עזרה,

והרגעה.

אני שולחת לך הרבה חיבוקים, ותפילה שה' יראה את צערך ויושיע אתכם בקרוב .

הרווחה יכולה לסייע לך, גם במציאת מסגרת מתאימה עבורו (בד"כ גם ברוב החופשים)

וגם מבחינה כלכלית 

ובעיקר, מבחינה נפשית

חס ושלום! לא לוקחים ילדים בכזאת קלות....

תראי, המצב שאת מתארת הוא זעקה לעזרה.

אנחנו, עם כל הרצון הטוב, יכולים רק לעודד ולנסות לתמוך...

כמו שאמרו לפני, כשיש בעיה הכל נראה שחור. אני זוכרת שכשאני עמדתי בפני התמודדויות הכל היה נראה לי קשה. ה כל! גם דברים שבכלל לא היו קשורים.

תנסי להבין שאם היית פורמת את כיסוי הראש - זה לא היה משנה את המצב בכלל, אלא רק מזמן לך עוד כל מיני בעיות...

את בטוח זכאית להמון הטבות.

בקשר להכנסות של בעלך - האם זה מצב קבוע או שהוא בתחילת דרכו המקצועית?

האם לך יש מקצוע?

אם תפרטי יותר אולי נוכל כולנו לתת לך עצות מניסיוננו הדל.

ילדים זה קושי עצום ולחץ כלכלי זה ממש "עוזר" לצבוע הכל בשחור,

אבל אולי יש דברים יפים בחייך שאת רוצה לספר לנו? זה יכול לעזור לך אם תעשי גם רשימה של הדברים החיוביים.

ודבר אחר,

זה לא חוכמה להשאר כל החיים רווקים, ללא ילדים וללא התמודדויות - כמעט כל התקדמות אמיתית מלווה בקושי אמיתי.

בהצלחה!

דבר ראשון - 5000 ללא מקצוע זה יפה מאד.

נוסף, תסתכלי על הפן החיובי - הוא התחתן ולקח ועדיין לוקח אחריות על החיים שלו. בתור אחת שחולמת להוריד כיסוי ראש - כדאי שתדעי שאצל בנות עם כיסוי ראש לקיחת אחריות בגיל נורמלי (פחות מ30 ) זה הרבה יותר נפוץ מאשר אצל אלו שבלי כיסוי ראש

דבר נוסף - יש בינכם תקשורת וזה הדבר הכי חשוב!!!! לפני כן היהשמח, כי השי"ת יודע למי לתת אלו חיים ואתם הספקתם לבנות משהו יפה ב"ה ועכשיו אתם תהיו זוג עם אתגרים, שזה די מבאס אבל השכר של זה ענק.

חכי לגיל 40-50 ותראי איזו זוגיות יפה תהיה לך בע"ה. את תודי להשם על כל קושי שעברת, נראה לי.

דבר שלישי - הערה . אל תגידי על בעלך דברים כמו "קביבל שכל"... אני הייתי נעלבת (אל תגלי לו, יכול להיות מאד שוא לא נעלב.) . כדאי מאד להזהר בכבוד מי שאת הולכת בע"ה לחיות איתו עדי עד

דבר אחרון, יפה שלא שייך מטלפת וכו'. אבל אל תקחי את זה בטוח. שלא יימאס לך מחר ואז תחושי אשמה...

בהצלחה! עדכני אותנו

היית מוכנה להיות רווקה ולא להתחתן עם בעלך?

עזבי עכשיו את המצב הכלכלי המטריד וכל המסביב...

קשר פשוט בין בעל לאישה, לאן זה נעלם? איפה הזוגיות?

כדאי ממש לחזק את הזוגיות שלכם כי זה מה שיחזיק אתכם במצב הזה ובכלל, בכל מצב בחיים! תשקיעו אחד בשני! זה לאו דווקא

הוצאה כספית! תמצאו זמן לצאת קצת, לא לבית קפה או מסעדה יקרה אפילו סתם סיבוב בחוץ...

פשוט תמוה לי ששרשור בו את מספרת על מצב כלכלי לא משהו וילד "מיוחד" את קוראת לו - להיכנס לנישואין זו טעות.

נישואין, מעבר למשפחה וניהול כלכלה- זה בראש ובראשונה זוגיות ואהבה,

אני באמת באמת מאמינה שאם שם יהיה לכם טוב- הכל ייראה אחרת בע"ה!!  

מאחלת לך המון ברכה והצלחה!!!

יותר כיף, זה העוגן והמשענת שלנו ומשם שואבים כוחות להתמודד עם הכל, כשיש בן זוג תומך ואוהב!!

תרדו מהעניין של "מי יקח אקדמאי להיות פועל"... היום אין עבודות לאקדמאים. יש מלללא אנשים עם תואר שני שעובדים כפועל ומרוויחים יותר ולחות יש עבודה.

אני לא הגישה של להוריד בהוצאות, אלא בגישה של להעלות בהכנסות.

זה מאד תלוי גישה, אבל לי יש מין פחד כזה להכנס למצב שאני הולכת ומצטמצמת...

בהצלחה!!

דווקא לא הייתי ממליצה על להשקיע עוד כמה שנים בלימודים אפילו אם זה רק שנה-שנתיים. זה המון! זה שנתיים להתפרנס תוך כדי לימודים ולפרננס גם אישה וילדים... זה לא פשוט!

מגייסים עכשיו שוטרים וסוהרים-כדאי לבדוק! זו עבודה מכובדת שמכירים בתואר האקדמי שלך ומתגמלים אותך בהתאם.

הדרישות לא גבוהות, במיוחד בשב"ס-לא מחפשים שם אנשים בכושר.

בהצלחה!

גם אנחנו מתמודדים עם זה. אוף! זה קשה.

יש תוכנית איך מסתדרים אם לא בלי החסכונות. יותר זול לשלם על מעבר ואח"כ לגור בזול מלהמשיך לשלם שכירות גבוהה

נכון  חלקית. המעביד משלם סכום מסוים מעצמו ובמקרים מסוימים גם מהפנסיה.

אם את יכולה להסתדר בלי הכסף, עדיף לשים אותו בחיסכון שיצטבר לך במשך השנים לסכום נאה.

נתון לבחירתך.

אגב, את רווקה? אם כן, את מוזמנת לפנות באישי לגבי עוד משהו שקשור לעבודה.

בכל חודש המעסיק מחויב להפריש לך לפנסיה וגם את מפרישה.

חוץ מזה יש עוד הפרשה שהמעסיק מפריש והיא לפיצויים כדי שאם יום אחד הוא יצטרך לשלם לך פיצויים אז זו לא תהיה לו הוצאה גדולה מדי בבת אחת אלא הוא כבר שם חלק מהכסף בצד.

ביום שהוא אכן צריך לשלם את הפיצויים הוא עושה חשבון כמה סה"כ אני צריך לשלם מפחית מזה את מה שהצטבר בקרן פנסיה תחת הכותרת פיצויים ואת השאר משלם לך (אם חתמת על סעיף 14 החשבון טיפה שונה, אבל הרעיון זהה)

אגב: האחוזים להפרשות בשנת 2014 הם:

עובד 5.5%

מעסיק 6%

פיצויים 6% (ישנם מעסיקים שמפרישים 8.33% שזה אחוז הפרשה מלאה)

מקווה שעזרתי לך.

אם יש לך עוד שאלות את מוזמנת לשאול בכיף 

את הכסף של הפיצויים שנמצא בקופת גמל את יכולה למשוך- הליך פשוט מאוד מול חב' הביטוח בה הופקדו הכספים.

או לחילופין שיעבירו לך אותו לכספים שאת צוברת לפנסיה.

אצלנו אוספים את הצעצועים ואז יושבים לאכול.. אז אין להם משחקים שיעסיקו אותם.. והם באים..

אני מכינה את ארוחת הערב, מסדרת יפה את השולחן.. וכשהם רואים אותו ככה מסודר עם האוכל זה ממש עושה להם חשק.. והם אוספים איתי יחד את הצעצועים ואז יושבים לאכול.. (אני באופן אישי גם נותנת להם אחרי האוכל לראות כמה שירי ילדים במחשב, אז זה בהחלט מדרבן אותם לאכול.. זה לא בתור "פרס", אלא משהו שעושים אחרי האוכל, ואם לא אוכלים אז אי אפשר..)

אמנם אצלי בשניה שאני מכריזה שיש אוכל ה-כ-ל נעזב והם רצים לשטוף ידיים ולשולחן - חבורת אכלנים בלי עין הרע. בפועל הם לא אוכלים המון אבל בזמן של ארוחת ערב הם מורעבים כבר. 

בזמן שאני מארגנת את הארוחה הם מסדרים ואז גם אין משחקים שמושכים אותם.

ואני פשוט לא מרשה לקום. מי שקם זה ישר למקלחת. אחרי פעם אחת לכל אחד מהם זה לא קרה יותר (רק לקחת אותם למקלחת ולהתחיל להפשיט והם רצים חזרה לשולחן ולא קמים יותר)

אני נשמעת אמא קשוחה, אבל אני ממש לא, פשוט נושא הארוחות הוא נושא שחשוב לי. אי"ה כשהם יגדלו קצת וארוחת ערב תוכל להיות קצת יותר מאוחר זה יהיה ארוחה משפחתית עם כולם וחשוב לי שההרגלים יהיו כבר מעכשיו

לא לצפות שתבוא לבד.

ואם היא קמה, סימן שסיימה לאכול ואפשר לפנות לה את הצלחת ולהתקלח

יש לי שני תאומים בלגנסטים ואוכל לא ממש נכנס לפה יותר לרצפה ובכלל לא כל כך מתלהבים מאוכל צריכה להכריח אותם לאכול אחרי הרבה מאמצים הפכתי שינוי בראש את שעת האוכל למסיבה האוכל קלסי כמובן אבל המוזיקה ברקע כולם סביב שולחן וכלי צבעוניים אאהה  והשיא מצאתי פתרון לכל הבלגן כל אחד מהילדים בגיל אחר וקשה להשגיח לפעמים הקטן זורק פתאום את הצלחת לרצפה מצאתי פתרון יצירתי מומלץ מאוד שהציל אותי נקרא מצמיד הקסם מחזיק את הצלחת במקום איך לא חשבו על זה קודם

ברוך ה אני רואה ניסים שעה הייתה טעונה הפכה לשמחה ונעימה חפשי פתרונות יצירתיים בהצלחה

דבר ראשון, אין משחקים בזמן האוכל.

תכיני אותה כמו שאת עושה, ותוסיפי שכשיגיע האוכל נצטרך לאסוף 

(יש זמן רק לעוד משחק אחד/מגדל אחד של קוביות/פריט אחד בציור ואז קמים וכדו')

זמן האוכל אין משחקים

תודיעי שאם היא לא באה, אין אוכל

וכמובן, כשמסתיימת הארוחה המטבח נסגר ולא אוכלים עוד כלום עד הבוקר.

(בטח לא ביסקויטים!)

בימים הראשונים יהיה יותר קשה, ככל שתהיי יותר בטוחה בדרכך ובכך שזה הדבר הנכון עבורה,

לאט לאט יהיה יותר קל וברור לכל הצדדים שצריך לקום עכשיו לאכול.

אם קמים מהשולחן זה סימן שהארוחה נגמרה

(כמובן, בימים הראשונים תני "התראה" שאם היא קמה וסיימה את מרימה את הצלחת)

בהצלחה!

כל כך הרבה קנו שם שאין לך מושג מה ייצא מזה...

גם אני בבעיה דומה אבל כמה טיפים שאצלי עזרו (כל עוד הייתי עקבית...)

קודם כל, אולי כדאי להעביר את שני הגדולים ביחד לאותו חדר 

וכך תוכלי לשים שם את כל המשחקים המתאימים לאותו גיל.

הרי שנה אח"כ גם הוא יעלה לכיתה א' והצרכים שלו שונים משל בנות השנתיים...

לגבי המשחקים- 

נראה לי שבמשפחות עם הרבה ילדים קטנים ב"ה, 

קשה לשמור על סדר מופתי.

אבל כמה טיפים:

- לי יש בחדר ילדים 4 עמודות של מגרות כתר. מאד קל להוציא, לשחק, לאסוף ולהחזיר למקום.

אני שמה שם את כל המשחקים המתפזרים: לגו, דופלו, רכבות, מכוניות, חיות, כלי מטבח, הרכבה, רעשני תינוקות ועוד.

- הכלל שצריך להיות: מיד שמסיימים לשחק- מסדרים את המשחק ורק אז אוספים עוד אחד!

(משננת גם לעצמי, כי לי אישית קשה לעמוד בזה).

לדעתי אפשר לתת פרסים- אני הכנתי לילדים טבלת מדבקות על סידור משחק, תיק במקום וכו'

וכל ילד מדביק כשהוא עושה זאת. סיכמנו שאחרי X מדבקות יקבלו פרס קטן.

חשוב לי להשריש להם הרגלי סדר מגיל צעיר

ולאחר שיתרגלו כבר לא יצטרכו מדבקות אלא יעשו זאת באופן טבעי.

- משחקים שמאד מבלגנים ואת מרשה רק בזמנים מסויימים, 

לשים במדפים עליונים שלא יגיעו לשם לבד...

- כשמסיימים לסדר- רגע לפני ארוחת הערב, אנחנו מסדרים מהר ביחד,

ואם אכן הקפדנו לא להוציא הרבה מידי משחקים

זה הולך ממש מהר...

כדי שיהיה יותר מסודר- עדיף קופסאות גדולות/מיכלים/מגירות פלסטיק גדולות שאפשר בקלות ומהר לדחוף הכל בפנים מאשר שלכל דבר יש קופסה משלו ולוקח שעות למיין...כמובן לצעצועים שבפני עצמם, כגון פאזלים- חשוב שתהיה קופסה נפרדת, אבל לצעצועים גדולים יותר, בובות, כדורים וכו' כדאי מקום כזה שאפשר פשוט לדחוף לקופסה וזה מסודר בתוך משהו ולא זרוק על הרצפה. לילדים זה קל יותר, זה לא יעייף אותם, ולך...

וכן- לתחיל נניח ב-17:30  לסדר את החדר. ולא לוותר להם, שיבינו שזה שלהם, ועליהם לשמור על הצעצועים בצורה שיהיה נעים להם להיכנס לחדר כל פעם...פחות כדאי פרסים כי זה טריוויאלי לסדר מה ששיחקת בו, כדאי יותר שתדרבני אותם במילותייך וזה יגרום להם למוטיבציה, למשל- אני רוצה לראות מי אוסף 5 דברים ומחזיר למקום!! עכשיו- את כל הבובות! עכשו כל מה שבצבע ירוק... להפוך את הסידור לכיף, תחרות אפילו... בהצלחה!

אני ממבקשת מהילדים לא להוציא שני משחקים בו זמנית (הכוונה למשחקי קופסא או קלפים). שיחקתם? תאספו, ורק אז תוציאו משחק חדש. אחרת המשחקים מתערבבים אחד בשני.

התחפשתם בתחפושות ועכשיו אתם רוצים לצייר? אין בעיה, תחזירו את התחפושות ואז תשבו לצייר.

לא תמיד אני מצליחה להקפיד איתם, אבל לפעמים דווקא מצליח לי.

בקשר למשחקים של הקטנים, להם פשוט קניתי מגרות ענקיות של כתר ואני זורקת הכל לבפנים בלי למיין. במילא זה לא משנה להם....

רק הבהרה: הגדולה בת והשאר בנים. משנה הבאה נעשה חדר בנים וחדר בנות (או בת... בע"ה יצטרפו עוד!).

כנראה שהבעיה העיקרית היא שאני לא כל-כך נמצאת איתם כשהם משחקים (אני בהיריון, ושוכבת הרבה, לא לידם).

אבל ננסה לפחות את הדרך של סידור כל המשחקים חצי שעה לפני ארוחת הערב.

תודה!

אז ניסיתי שיהיה מסודר,

אך ידעתי שבתקופה הזאת הבית מבולגן ואין מה לעשות...

וטיפ נוסף שמתאים רק לגדולים- להעביר את האחריות אליהם.

אני אמרתי לגדולים שלי (בני 4.5, 6) שתפקידם לסדר לפני ארוחת הערב.

כמובן שבזמן המתאים הזכרתי,

אך כשלא שיתפו פעולה הודעתי שמשחקים שלא יסודרו ואני אצטרך לסדר לבד בערב

אני אשמור עליהם אצלי בחדר ולא יוכלו לסדר על שיגדלו ויהיו אחראים מספיק.

אצלי זה בדר"כ עבד טוב.

(ובאמת פעם אחת לא סידרו ולקחתי את המשחק,

החזרתי אותו רק לאחר התחייבות שלהם...)

אם הם רוצים עוד משחק, אז צריך להחזיר משחק אחד. עד שלא אוספים, לא מוציאים משחק חדש.

הילדים אוספים, אם לא אוספים (מה שלא קורה) אז לא יוכלו להוציא משחק בפעם הבאה. המשחק ימתין בפינת החדר עד שיאספו אותו (כל עוד לא אספו, לא יוכלו להוציא אחר)

חצי שעה לפני ארוחת ערב, מתחילים לאסוף משחקים ולסדר את החדר.

לא מחלקת פרסים על איסוף משחקים, אני לא חושבת שזה נכון.

כן חייבים לעבוד על הטינה שבלב ולרסק אותה לרסיסים,

במיוחד אם מדובר בקרוב משפחה.

בהצלחה רבה.

ואת הקטע עם הפריצות והכסף תשאירי בצד,

נראה שבמקרה המתואר הם לא שיקול אלא רק תפאורה לאותה טינה.

או שבעלך ילך לבד, יגיד מזל טוב ואז  ילך אם זה ממש לא צנוע

אבל ככל שנפגשים יותר עם משפחה, ככה יש יחסים יותר טובים.

והיחסים הכי טובים עם האנשים הכי צדיקים - לא יתקרבו לעולם ליחסים עם משפחה שהיא לא צדיקה כביכול.

השם ית' ידע בדיוק לאיזו משפחה הוא מכניס אתכם ולאיזה ניסיונות - תחשבי מה השי"ת היה רוצה שתעשי

לא פשוט...

בהצלחה!!!!

מגיעים, אומרים מזל טוב, מתפעלים מהתינוקת, יושבים אוכלים משהו והולכים.

יותר למקד מחמאה על העשייה שלו ולא על-כך שהוא נולד יפה,

אז לומר "איך התלבשת יפה" " בחרת בגדים תןאמים" אדרבה, לחנך לנקיות ולאסטטיקה,

כמובן, להחמיא גם על דברים חשובים יותר, כמו לימוד תורה או התנהגות או ציונים וכו',

חשוב מאד וזאת צריך לעשות כל הזמן אבל זה לא סותר את  החינוך לנקיון ואסטטיקה,

אסטטיקה היא  לא שטחית בכלל בתנאי שאינה הופכת לעיקר החיים.

"וואי איזה חתיך/ה את/ה, אבל אני מקווה שתשמור על ענווה עם כל המתנה הזאת.........."

תנסו... אחלה דבר...

כל היום אומרת לילדים-

יפיוף, חתיך...

אבל-

אני אומרת גם- צדיק שלי, צדיקוש, ילד שמתנהג כ"כ יפה, ועוד..

והוא יהיה מספיק בוגר בשביל לדעת את זה ולא תהיה אפשרות לעבוד עליו?

ומה אם הוא יראה אנשים שלא זכו ליופי, הוא יחשוב שהם מסכנים, בניגוד אליו שב"ה, כמו שאמו טרחה להדגיש לו, זכה להיות יפה?

נראה לי שמכל הבחינות, עדיפה השיטה שהציעה "הורות משמעותית". גם לחזק את הבטחון, עדיף בדברים שתלויים בבחירתו של האדם, כך הם לא יכולים ללכת לאיבוד, וגם זה מעודד אותו להמשיך.

אבל שסתם אומרים לילד כל היום איזה חתיך זה די טיפשי בעיני

יש מספיק נושאים יותר חשובים למחמאות.

אבל האמת שאולי זה לא רק הקטע של היופי כי גם להגיד סתם לילד כל היום צדיק שלי זה לא עושה לי תחושה טובה.

אם עשה מעשה טטוב וכו אז ברור שמתאים לפרגן

וגם אם התלבש יפה והשקיע אפשר להגיד שהוא יפה

בקיצור אני בעד מחמאות לעניין ולא סתם התלהבות בלי תוכן.

"איזה חתיך אתה".. מחנך לשטחיות וזולות לדעתי.

שייך להגיד, במידה מידי פעם, בחביבות ואהבה, איזה יופי אתה נראה.

אבל לילד ממש קטן - כמו שציינת אח"כ - הרבה יותר מתאים: חמוד, מתוק.

בהיות שה"יפה" מבטא לפעמים רגש של אמא אליו (מה לעשות אצל אימהות - נשים - ה"יפה" זה משהו..) אפשר גם מידי פעם, לא בשבילו אלא בשבילה.. וממילא הוא מרגיש גם שהיא רוצה להגיד לו שהיא אוהבת אותו.

אבל לבַת קצת יותר גדולה, ובוודאי לבנות מתבגרות, בוודאי יש מקום לומר, כמה שאת יפה; או, נראית יפה. בחביבות ובמידה לקטנות יותר. ולגדולות יותר, בהערכה וב"נדיבות".  אבל תמיד העיקר צריך להיות על הצד המידותי. כמה שאת/ה טובה. עוזר/ת. מתחש/ת וכו'.

ענ"ד.

אני אף פעם לא חשבתי להגיד לילדים שלי שהם יפים, ואפילו מעט צרם לי כששמעתי אמהות אחרות מחמיאות לילדים שלהם שהם יפים. גם לי זה היה נראה כמו חינוך לחיצוניות. אבל אז הייתי בשיחה של מישהי ששינתה לי את נקודת ההסתכלות בכל מיני "עיניינים חיצוניים", וממנה הבנתי שחשוב מאד להגיד לילדות שהן יפות. בנות צריכות לשמוע את זה. ואם הן לא ישמעו את זה ממני, אז הן עלולות לחפש את זה אצל נערים אחרים שיגידו להן...

חשוב ביותר לדימוי העצמי של הילד.

איזה כיף לילד שיודע שהוא הכי יפה בעיני אמא.

אבל כמובן, כמו שאמרו לך, יש להחמיא  לא פחות גם על תכונות אופי.

אז לא ידעתי שאני יפה! והיתי ילדה מאוד יפה,

בגיל ההתבגרות שמעתי מאחרים שאני יפה. אז שאלתי את אמא שלי , והיא ענתה- אז מה...

חשבתי שהריסים שלי זה משהו שצריך לקצר(טוב שאמרתי לאימי והיא הודתה שריסים זה יפה ולא מקצרים אותם...)

חבל מאוד שלא אמרו לי. אני בטוחה שזה היה מוסיף מאוד לביטחון העצמי שלי.

עם זאת הייתי מסייגת.

דוגמא לכך-

היו לנו שכנים שכל הזמן היו אומרים לילד שלהם כמה שהוא יפה וחתיך והעיניים הירוקות שלו מהממות...

הוא היה ילד לא מחונך בעליל. מנופח ואגואיסט.

לכן מצד אחד חשוב להגיד מידי פעם. אבל לא רק זה ולא כל הזמן, להדגיש מחמאות על פנימיות.

מישהי אמרה שאמא שלה תמיד אמרה לה-"תהיי טובה וחכמה"

וזה עזר לה- כשנהרס לה חלק בגוף וזה השפיע לה על המראה, המצב לא היה אבוד, היא אולי לא נראת מושלמת, אבל היא עדיין יכולה להיות טובה וחכמה.

אני אומרת לילדה בסגנון של איזה יפה את יודעת/איזה נחמד את שרה

כשעבדתי עם ילדים אז הדריכו אותנו פחות להדגיש את הצד החיצוני

למשל גננת או מורה, לבין מחמאות של אמא ואבא.

גננת באמת לא צריכה להחמיא על חיצוניות, לעומת זאת הורים חייבים להחמיא (גם) על חיצוניות.

ככה גדלים ילדים בריאים בנפשם ובעלי בטחון עצמי.

אמא שלי תמיד אמרה (ועדיין אומרת) שאני יפיפיה. ברור לי שזה לא באמת ככה  , אבל זה נתן לי הרגשה נהדרת כל השנים, שאני היפה ביותר בעיני אבא ואמא שלי.

אם את הילדה זה כרגע לא מענין אני לא רואה שום סיבה להכניס לה רעיונות לראש אלא ללמד אותה להיות מוערכת לפי תכונות וכישורים פנימים שזה משהו קבוע

אני לא חושבת ש*חייבים* להחמיא על יופי. ועם זאת, מאוד ראוי בעיניי כן להחמיא על יופי.

למה? כי אם זה לא בא מההורים, מאוד מאוד קשה להטמיע את זה בעצמך, בכוחות עצמך.

יש הרבה מאוד דברים שאני רואה על בעלי, שהוריו לא החמיאו לא עליהם בתור ילד, ומאוד חסר לו ביטחון עצמי ותחושת ערך עצמי. ברור שאני, כאשתו, יכולה לחזק לו את זה. אבל זה לעולם לא יהיה טוב באותה במידה כמו שזה היה יכול להיות אם הוא היה מקבל את זה בילדות, מהם.

ברור שכל דבר צריך להיות במידה, ושלא צריך להתייחס רק או בעיקר ליופי. אבל כן נכון וראוי להתייחס גם לזה.

שהורים צריכים לתת מחמאות, זו אסכולה חינוכית.

את יכולה לקבל אותה או לא.

אם לא נראה לך שייך- אל תתני לה.

הילדים שלי יודעים שהם הכי יפים, חכמים, מקסימים, מוכשרים, טובים ומוצלחים.

(והם באמת כאלה ).

ומה מענין אותה או לא ולא ברור לי איך הסקתם ממה שכתבתי שהיא לא מקבלת מחמאות אלא שכל דבר בזמנו וכשיבוא הזמן שהיא תתחיל להתענין במראה חיצוני אתיחס לזה,מצטערת אני לא מגדלת ילדים לפי אסכולות

באות מעולם תרבותי שממנו (כך נראה לי) מסתייגים.

"חתיך" היא מילה שאותי אישית מרתיעה ונשמעת לי זולה.

אני כן חושבת שאפשר להשתמש במילים עדינות ומדויקות יותר. "יפה שלי".

אבל גם- לא טוב שכל הכינויים לילדים הם בענין המראה. אם כל הזמן ילד ישמע את מילת החיבה "חתיך" הוא יבין שזה הכי חשוב וטוב. אם "יפה" בא ביחד עם "מתוק, חמוד טהור, נשמה" ושאר ירקות כאלו אז זה כבר יוצר אוירה אחרת לגמרי.

בתור ילדה שהיתה יפה מאוד אבל גם מלאה,

לא ראיתי את זה שהייתי יפה, אלא רק את שהייתי מלאה (ולזה אמא שלי כן התייחסה...)

רק כשגדלתי, התחלתי לקבל מחמאות מאחרים שאני יפה ורק אחרי שהתחתנתי, התחלתי להאמין שאני באמת יפה.

חבל, זה היה נותן לי הרבה יותר ביטחון עצמי אם הייתי חשה בזה קודם...

(כמובן לא להגזים, אבל גם זה חשוב, והותן, בעיקר לבנות, ביטחון. אני גם לא חושבת שצריך להגזים ב"איזה גאון אתה" וכאלה, זה הכל מתנות מאת ה' יתברך שאנחנו שמחים בהם, אבל כדאי לעודד את הילד לראות את המתנות שה' שלח לו ולשמוח בהם)

פשוט יש במילה הזו משהו זול ושטחי

אבל יופי שהשם חנן אותה\אותו - למה לא לחזק את הילד על זה?

לתת לו בטחון עצמי באיך שהוא נראה, לא בקטע חיצוני אלא בקטע אישי - יש גילאים שזה נהיה מאוד חשוב להם, ואם הילד יודע את זה על עצמו מגיל קטן הוא לא צריך אישורים חברתיים כל הזמן, הוא פחות ינסה להתבלט - כך לעניות דעתי.

כמובן הכל במידה...

יש לי חברה שיש לה ילדה ממש יפהפיה, אבל היא נגד להחמיא על זה

הילדה גדלה מאד נחיתית בקטע של יופי כי אמא שלה כל הזמן רק אומרת לה שיש לה יופי פנימי וזה מה שחשוב

(מי אמר? אשה כן צריכה להיות נאה ומטופחת, זה לא סותר צניעות)

כמובן גם להחמיא הרבה על תכונות טובות, מעשים טובים, התקדמות שילד עושה וכד'

ברור שלא לשים את הדגש על חיצוניות...

אלו ילדות של דור הגאולה...