פורום הורות (עמוד 263)

מתחילים יותר מוקדם, ויושבים על-יד וקוראים ספר..

 

כשתמצה את עיסוקיה, תלך לישון.

אני חוששת שהיא פשוט תמשוך ותמשוך ותמשוך, ותשאר ערה עד שהעייפות תכריע והיא תתחיל לבכות בהיסטריה של עייפות..

הרי את מנסה והיא ממשיכה לשחק בכל מיני דברים.

 

אז תעשי אותו דבר - רק שלא "רצוף". תקראי קצת תוך כדי שהיא מתעסקת, ותמשיכי. לא כ"כ אינטנסיבי.

 

אפשר להתחיל תהליך של להשאיר אותה ולצאת, אנחנו התחלנו את זה עם בננו בגיל שנה בערך, והיה קשה כמה ימים אבל עבר.. ומאז כבר כמה חודשים טובים שהוא הולך לישון לבד.

לפעמים יש יוצאי דופן, וכמובן שנבוא אליו ונחבק אותו, אבל פשוט רואים שהוא בטוח בעצמו ובנו, וטוב לו

שמעתי דברים מאוד חמורים נגד השיטה של לצאת ולתת לבכות, כך שאם בזה מדובר, אני לא מעוניינת.. תודה

אבל חייבת לומר שזה היה רק כמה ימים בודדים בהם הוא בכה והשארנו אותו לבכות, ומהר מאוד הוא למד לישון לבד.בלי בכי.

אני לא חושבת שהדברים החמורים ששמעת (וגם אני שמעתי על כך..) מדברים על ילד שבערך שלושה לילות בכה 15 דק לפני שהלך לישון.

אבל כעבור תקופה, כשהתחלנו להשכיב את אחיו אתו בחדר, הוא נדבק גם הוא לטקס ההשכבה, כאילו הוא משחזר לעצמו משהו שהיה חסר לו... במשך עוד שנים אחר כך הוא ממש שנא ללכת לישון לבד, ורק ממש לאחרונה (בן תשע) התחיל לשחרר - הרבה אחרי האחים הצעירים שלו.

אני מתחרטת היום מאוד שעשיתי לו את זה, אפילו שזה היה "רק כמה ימים" ואח"כ הוא היה נראה שהוא רגוע וטוב לו...

אני במקרים כאלה מנסה להיכנס לראש של הבן שלי.
אותי היה מאוד מפחיד אם הייתי בוכה. אפילו "רק" ל-15 דקות בלי שאף אחד מתייחס.
הייתי מרגישה בודדה ושלאף אחד לא אכפת ממני.
ועם התחושות האלה הייתי נרדמת.
וכן, אחרי כמה ימים הייתי מתייאשת, כי הרי גם אף אחד לא יבוא, לא משנה כמה אני אבכה..
ואיך ההסתכלות אח"כ על העולם?...

ולפותחת, אני מאוד ממליצה על הספר "לישון בלי לבכות"!!

הבן שלי יכול לשחק אפילו שעתיים במיטה עד שהוא נרדם, ואין לו שום משחק. (כנראה עם דימיוןן מאוד מפותח )
לא מפריע לי שהוא ככה.
מה שכן הרגלנו אותו להיות לבד בחדר, בחושך (עם אור קטן).
לא זוכרת בדיוק איך עשינו את זה בדיוק, אבל העיקרון היה לשדר לו שאנחנו פה איתו אם הוא צריך למרות שאנחנו לא איתו בחדר.
והוא אף פעם לא בכה לבד יותר מכמה שניות!

שאם משאירים אותם ומידי פעם אומרים משהו מבחוץ, הם רגועים.

 

יש שלא.

 

אני לא הייתי משאיר ילד בוכה. וגם לא השארנו אף פעם (ב"ה, כמה וכמה.. ).

זה הרגל רע. הרי לא תוכלי תמיד לשבת לידה עד שתרדם נכון?

אני כן חושבת שנכון ללמד אותה לאט לאט להרדם ללא נוכחותכם.

 

אני כמובן לא מתכוונת לזה שתתני לה לבכות. אני נגד השיטה הזאת.

אבל אולי כן לשים אותה במיטה, לחכות איתה דקות ספורות ואז לצאת מהחדר.

אם היא בוכה אפשר לומר לה "אמא במטבח, תכף היא תבוא" ואז אפשר להכנס שוב לחדר לכמה דקות.

 

הרעיון הוא שהיא לא תרגיש זנוחה, שתדע שאתם לידה ומצד שני לא תצטרכו לשבת לידה כל לילה.

בהצלחה!

 

אני מעולם לא נתתי לאף אחד מילדי לבכות את עצמו עד שירדם. בעיני זה נורא.

אבל מצד שני, אף אחד מהילדים שלי לא ישן כמו שצריך....

 

 

 

לקחת תינוק בעגלה/מנשא. הרי לא תמיד תוכלי לעשות את זה, נכון?

ב"ה, ילדים גדלים והצרכים שלהם משתנים. אני זוכרת בבירור את הגיל שבו אחותי ואני היינו משחנ"שות לפני השינה ולא רצינו אף מבוגר נוכח באזור. אין מה לדאוג, השלב הזה יגיע. עד אז מה כיף ומתוק יותר מזמן איכות של השכבה

להפך, הרגלי שינה זה משהו שקשה לשנות. ואף אחד לא מבטיח לה שהילדה לבד "תגמל" מנוכחות הורי בזמן ההשכבה.

לא חסרים ילדים שלא מוכנים להרדם בלי שאמא תשב לידם, גם אם זה לוקח שעה ארוכה.

כאשר יש יותר מילד אחד, או כאשר יש לאמא עוד דברים לעשות חוץ מלשבת שעה ליד הילד בערב- זה הופך מעיק ובלתי אפשרי, אבל לרוב זה כבר בשלב שההרגל הזה התקבע מדי.

אנחנו ישבנו ליד הבת הגדולה ובאיזה שהוא שלב זה כבר היה סיוט

ממש לא התחשק לי לשבת ערב ערב (לפעמים מעל שעה) ליד המיטה של הגברת.

רציתי זמן עם בעלי, לראות סדרה בטלויזיה, או אפילו סתם לסדר את הבית...ובמקום זה ישבתי לפעמים מעל שעה ליד המיטה.

   היו פעמים שהייתי זוחלת מתחת למיטה שלה על מנת שלא תראה שאני הולכת...

עכשיו זה מצחיק אותי, אבל זה היה ייאוש.

 

בקיצור, המלצה חמה שלי היא לנסות כן להרגיל כמה שיותר מהר להרדם ללא נוכחות ההורים.

 

אפשר להכנס ולצאת או לדבר איתה מהסלון ככה שתרגיש בנוכחות.

ממש לא לתת לבכות.

 

 

ילד בן 12 שלא נגמל מנוכחות הורית בזמן ההשכבה?? אני לא. ככה שלכתוב שאף אחד לא מבטיח לך שבסוף נגמלים זה לא מדוייק. את אולי מתכוונת שהילד לא יגמל מזה כשלך יהיה כבר נח שזה יקרה- וזה כבר משהו אחר.

אני לא חושבת שהרגלי שינה זה משהו שלא משתנה.

וזה שמישהו יושב ליד הילד בתקופה מסויימת לא אומר שבזמן אחר שזה כבר לא יתאים לו הוא לא יוכל ללמד אותו להרדם לבד.

הרבה פעמים זה גם לא לגמרי קשור להרגלים מוקדמים. כמו לדוגמא השאלה שיש כאן ממש בעמוד הזה. ילדים שישנו נהדר עד גיל מסויים ופתאום פחות. ויש הרבה מקרים כאלה. יש הרגלים שמתאימים בגיל שנה ויש שמתאימים יותר מאוחר.

אז אם עכשיו מתאים שאמא תשב ליד זה לא אומר כלום על ההמשך.

אבל אם זה מתחיל להעיק- כדאי להפסיק עם זה.

 

אני מניחה שפותחת השרשור לא הייתה פותחת את ההודעה אם היה לה נחמד עם הסידור הזה.

היא פתחה את ההודעה  כי התופעה הזו, שלשבת ליד הילדה התחיל להעיק עליה.

לא מבינה את התגובות שמבטיחות לה שזה יעבור לה.

כי לא תמיד זה עובד, לא חסרים ילדים בני 5 שעדיין צריכים את אמא להרדם.

ותאמיני לי שזה מעיק ומפריע להתנהלות של כל בני הבית (בהנחה ויש עוד ילדים המשפחה, ובהנחה ואמא לא רוצה להיות כבולה לבית כל ערב באותה שעה).

 

כאחת שלא השכילה להקנות לילדים שלה הרגלי שינה נכונים, אני ממש ממליצה כן לנסות ולעשות את המאמץ הזה.

 

 

לא קל אבל שווה את ההשקעה,כמו עם כל הרגל חדש שמלמדים

אני לא מבינה מה הבעיה עם זה שיש עוד ילדים - הם ישנים באותו חדר, ונהנים ביחד משעת השכבה מתוקה.

למה דווקא אמא "כבולה" (תמיד מוזר לי הדימוי הזה ביחס להורוּת, אבל שיהיה)? ילדים רכים, מעצם טבעם, זקוקים לליווי מבוגר כשהולכים לישון. כשנוח לאמא - תהיה אמא, כשנוח לאבא - יהיה אבא, כשאבא ואמא יוצאים לשמוע הרצאה - תהיה סבתא ברכה. הרי גם כך לא נשאיר את הילדים ללא מבוגר בבית, לא?

אפשר לעשות את השעה הזאת נעימה. אפשר לשבת ליד המיטות של הצדיקים ולסרוג למשל, או לקרוא... השעה השקטה של הבית...

מבחינתי זה משהו קבוע בסדר יום כל עוד יש ילדים קטנים בבית - כשאחד גדול כבר, הבא אחריו עוד קטן, כך שזה לא עומד להשתנות בשנים הקרובות. כמו שבילוי אחה"צים במגרשי משחקים לא עומד להשתנות. אבל אני בטוחה שזה עובר, ושעוד תגיע התקופה שלא יהיה לי אף קטן להשתרך איתו למגלשות, להקריא לו סיפורים או להשכיב לישון אף אחד מהדברים האלה לא יישאר לנצח.

 

מי שיש לו כוחות ומלא סבלנות אשריו,אני מאוד מעריכה אנשים כאלה.

אז יש כאלה

יש מי שמדבר עם הילד מהסלון וניגש מידי פעם שזה מה שאני עושה

יש מי שישב חמש דקות ויצא ויחזור

כל אחד לפי כוחותיו מראה לילדים שהוא שם בשבילם

 

ויכולה לקרות באותה מידה בעוד הרבה בתים.

 

השעה 8 בערב-

בת חמש, צריכה ללכת לישון- לא יכולה להרדם בלי שאמא תשב על ידה

בת השנתיים וחצי- ישנה במעון שעתיים. ממש לא מתכוונת להרדם לפני השעה 10, היא בקטע של לקפץ בבית

הקטנה- בת חודש, שעות הגזים הקשות, ממש לא רגועה.

 

אבא- חוזר מאוחר.

איך את בדיוק חושבת שאמא יכולה באותה שעה גם לשבת ליד הגדולה (בחושך ברוגע), גם לתחזק בת שנתיים שובבה וקופצנית, וגם לטפל בבת חודש "מוגזת"? אז אגיד לך- אי אפשר.

לא אצל כולם הילדים הולכים לישון באותם שעות.

 

דינמיקה של בית משתנה. במציאות בהם ילדים לא הולכים לישון באותה שעה, האופציה של "לשבת ליד הילד עד שהוא נרדם" הופכת די בלתי אפשרית.

לכן, מהנסיון הרב שיש לי- ילדים שמצליחים להרדם ללא נוכחות אמא- אבא. זה נכס אדיר.

עיון קצר בכל מיני פורומים של הורים מעלה שבעיית השינה היא בעיה שמטרידה הרבה הורים.

ושוב, אני מדברת מנסיון של אמא לילדים עם הרגלי שינה מזעזעים. הלוואי שידעתי אז מה שאני יודעת היום.

 

 

את צודקת. בכל משפחה הנסיבות שונות, ולכל זוג הורים יש זכות וחובה לעשות את מערך השיקולים שלהם, שהם יודעים לעשות אותו הכי טוב, ולראות מה האפשרויות שלהם, עד כמה הם יכולים להיענות לילדים ובאיזו נקודה זה כבר עובר את גבול האפשר.

 

ועדיין אני חולקת מאוד על הטרמינולוגיה של "הרגל רע".

כי בעצם לא רק ממשפחה למשפחה הנסיבות שונות, אלא גם בתוך אותה משפחה הנסיבות משתנות בתקופות שונות, ולדעתי הדבר החכם ביותר להורים לעשות - הוא לבחור בכל פעם מה לעשות על פי האפשרויות שלהם *בהווה*. כשהמצב משתנה ומערך השיקולים משתנה - אז הוא משתנה. אז עושים חשיבה מחדש. מה שבחרת בגיל חודש לא מחייב אותך גם בגיל שנה! הנסיבות השתנו, והבחירה יכולה להשתנות לפי הצורך.

לפי הטרמינולוגיה של "הרגל רע", כל הילדים נולדים עם הרגלים מזעזעים, מחרידים ממש - הם נרדמים רק כשכל נקודה בגופם במגע עם אמא! תשעה חודשים הרגל כזה...

 

מניסיוני, כשרוצים לחנך ילדים למשהו חדש, הדבר שהכי עוזר הוא מוטיבציה מיידית. אם אני אסתדר עם המצב הנוכחי אבל אחשוש שמא בעתיד הבחירה שלי תתנקם בי, אני לא אהיה נחושה מספיק כדי לעשות שינוי בצורה טובה. אם אני ארגיש שכרגע ממש, היום ולא מחר, הגעתי לנקודת הקצה שלי, והמצב הקיים כבר לחלוטין לא מתאים לי - אז אני יכולה לגייס בי את כל הכוחות שאני צריכה כדי לעשות שינוי. אז המצב שהיה עד עכשיו לא היה "הרגל רע" אלא הרגל שהיה מצוין לזמן שלו, והזמן הזה נגמר והגיע הזמן להכניס לדינמיקה המשפחתית הרגל חדש,שגם הוא יהיה מצוין לזמן שלו

יחד עם זאת, לשנות הרגלים קיימים- זה קשה שבעתיים.

 

ונכון שילדים גדלים וצרכים משתנים ובאופן טבעי גם הרגלים משתנים.

אבל מהנסיון שלי (שוב, שלי בלבד) הרגלי שינה בעייתיים אצל ילדים, משפיעים על כל הבית ולא בצורה חיובית.

זה לא דומה למשל למוצץ, טיטול, או בקבוק (שזה גם הרגל שממנו נגמלים באיזה שהוא אופן).

 

אני עדיין חושבת שלשבת ליד ילד עד שירדם- זה הרגל לא טוב (לא רע! ), בגלל שלל הבעיות שהעליתי.

 אני ישבתי שנים ליד הקטנים עד שירדמו.

וזה מקסים ומתוק בילד הראשון..אחר כך זה כבר הופך למטורף עד בלתי אפשרי.

 

לכן, לי חשוב מאד לומר להורים צעירים שכן ישתדלו להקנות לילד שלהם את היכולת להרדם לבד.

 

 

 

 

 

עד שהיא מתעייפת לפחות שעתים ולא מפריע לנו,להיפך אני מדברת איתה מהמיטה שלי,ניגשים מידי פעם וזהו

בהתחלה גם חשבנו שצריך לשבת לידה עד שלמדנו לשחרר ולתת לה בקצב שלה ולא אף פעם לא השארנו אותה בוכה אלא רק אם היא השתוללה ואז ניגשים אליה אחרי שנרגעת

היא בת שנתיים ועכשו יותר התיצבה בהרגלי שינה ומהר מאוד היא נשכבת ונירדמת.זה מצריך הרבה עיקביות לאורך זמן עד שרואים תוצאות.

הבן שלי גם יכול לשחק שעתיים במיטה.
הוא נכנס למיטה כבר בסביבות 7 וחצי אז גם אם לוקח לו זמן אז הוא נרדם בסביבות 9 וחצי, שלדעתי זה לא נורא.

תסתכלי בתגובה שלי יותר למעלה, פירטתי לך קצת יותר.
אשמח לענות עוד.

בשעה שאתם מתחילים להשכיב וכדאי לחכות שהיא תתעייף

אם יש לך כח אז טוב להיות בגינה ואז חוזרים רעבים ועייפים

עד שאוכלים ומתקלחים היא תוציא את כל האנרגיות

זה קצת השתפר. נראה לי שאולי לא היתה מספיק עייפה, למרות השעה. אבל תודה!

אין לי הרבה תובנות מיוחדות לומר. אני מכירה קצת את נושא ההבדלים בהשקפת העולם מהצד של בעלי (בעלי למד בישיבה כל השנים, ומשפחתו גם טוענת שככה אי אפשר לחיות ולהתפרנס), אבל ההורים שלו בכל זאת עוזרים לנו מאוד כספית (וגם קנו לנו דירה).

מההסתכלות סביבי על משפחות האברכים בישיבה אני רואה שבהחלט אפשר לחיות כך, גם בלי תמיכה שוטפת וגדולה מההורים, וגם בלי הכנסות גבוהות. העיקר הוא האושר שבידיעה שאנו עושים את הדבר הנכון.

אם את חזקה ובטוחה בדרכך הזו, אין סיבה שזה לא יעבור לבחורים שאת יוצאת איתם, ובע"ה, ברגע שתתארסי עם הבחור המתאים לך, תוכלו שניכם ביחד לעמוד בדרך שלכם, ואולי אף "להוכיח" למשפחה שהיא אפשרית ואולי אפילו עדיפה.

בהצלחה!

את חיה באמת, דרך החיים שלך נכונה, ערכית, והיא מביאה שמחה פנימית רבה יותר, "שמחה שאינה תלויה בדבר"..

 

אם יש להם כסף רב - יופי (ואגב, את יכולה לראות בעליל: איזהו עשיר, השמח בחלקו. הרי גם כעת הם מתלוננים שקשה לחסוך והכל קשה וכו'..).

 

תלכי בדרכך בשמחה.

 

שלך גדול משלהם - וגם ריאלי יותר. כך בונים עולם יציב.  ומן הסתם את תדעי מתוך ערכייך, גם לשים לב לפרנסה טובה. בסדרי עדיפויות נכונים.

תשמרי על האמת שלך. את יודעת ומרגישה שכסף הוא לא הכל בחיים, ושאפשר לחסוך בנושאים שונים, ואת צודקת מאוד.

בני משפחה קרובים אלייך רואים את זה אחרת. זה עניין אישי שלהם. אל תתני לזה לערער את האמת שלך.

ואת לא צריכה להתווכח ולטעון מולם את האמת שלך- מדובר כאן בהשקפות עולם שונות. כל אחד רשאי להמשיך להחזיק בהשקפתו, וזהו. כדאי למצוא נושאי שיחה אחרים

 

ואם יש להם אמירות שלא נעימות לך, אפשר לומר- זו האמת שלי, וזהו. כך אני רואה את הדברים.

 

בהצלחה רבה.

מכיוון שאני מרגישה ככה מול חלק מהמשפחה של בעלי.

זה לפעמים קשה כי יש מין תחושה של "נחיתות"- ההכנסות שלנו יותר נמוכות, לא קנינו עדיין בית, אנחנו גרים ב"חור" מבחינתם, כל אורח החיים שלנו יותר פשוט ופחות "עדכני ומודרני".

אז לפעמים זה יוצר חוסר הבנה וקצת ריחוק, אבל מה לעשות...

אין דרך אחת לחיות את החיים. יש הרבה.

יש דרך "בורגנית" יותר, כמו שכתבת, ויש לה יתרונות וחסרונות.

ויש דרך חיים פשוטה יותר. וגם לה יש יתרונות וחסרונות. החסרון הבולט הוא (ממש לא תמיד) רמת חיים נמוכה יותר.

 

המשפחה שלך צריכה להבין שהדרך שלהם היא לא היחידה, וגם אם היא לא תבין- את צריכה ללכת עם זה עמוק בלב. וכמו שהם חושבים שאת חיה בבועה, כך גם את תחשבי יום אחד- כשתבני את משפחתך וחייך בצורה אחרת- את תסתכלי עליהם ותחשבי "וואו, באיזו בועה הם חיים".

העיקר שתהיי שלמה עם הדרך שלך, וכשהם יראו בית שמח, ילדים טובים עם תמימות וקדושה, חיי משפחה שמחים וכו'- אז אולי גם יבינו שהדרך שלך לגיטימית...

ואם הם צוחקים עלייך "תקני דירה בX"- שיערב להם...למה את תרצי בכלל לקנות דירה במקום אחר? כל אחד קונה במקום שטוב לו וזהו.

ולסיום- אני חושבת שלפעמים, מאחורי הקצת לגלוג וחוסר ההערכה מסתתר משהו אחר. כי הם רואים משהו אחר, ורואים שהוא טוב, אבל ליישם אותו בחייהם זה מאוד קשה וכביכול לא שייך, ולכן בוחרים ללגלג עליו.

 

 

 

 

אני די מזדהה עם כל מה שכתבת שאפשר לחסוך וכו' וכו'. וגם בעלי בגישה הזו.וככה אנו משתדלים לחיות את חיינו . אבל למרבה הכאב, המציאות טופחת על הפנים. למשל אפשר לגור בשומרון,אבל אז לא תמיד יש עבודה, או שהרבה כסף,זמן וכוחות  נשפכים על נסיעות,דלק, זה ממש לא פשוט ולא תמיד חוסך. וכשיש כמה ילדים,עם כל החיסכון,וקונים בגדים בשוק ובהאנגר ומקבלים יד2  (ד"א גם מי שמוכן לקבל יד2,לא תמיד יש ממי לקחת), ובקושי בקושי יוצאים,ולא קונים מעדנים ולא גבינה צהובה ובשר רק בחגים, ולא חוגים לילדים ולא בריכה בקיץ ולא אטרקציות-עדיין-צריך ביגוד לכל עונה-הילדים גדלים-צריך נעליים-צריך טיטולים ומטרנה-מעונות עולים כסף-גנים-קופ"ח (יש תקופות שילדים קטנטנים חולים הרבה במחלות חורף שגרתיות,וזה הפסד ימי עבודה+תרופות),שלא לדבר על ילדים עם צרכים מיוחדים(לאו דווקא קטסטרופות. מספיק שילד צריך ריפוי בעיסוק כמה פגישות, או פיזיותרפיה.) . ומה עם לארח קצת בשבתות,זה מאוד מקובל בציבור שלנו-הופ,עוד 100 שח הוצאות לשבת.

דרך אגב 30 אש"ח למשפחה שיש 4-5 ילדים זה לא כזה המון. זה בהחלט משהו לשאוף אליו.

בקיצור.

הכסף חשוב מאוד מאוד בחיים. גם לחסכנים הכי צנועים ופשוטים. ודאגות עליו פוגמות מאוד בזוגיות,במשפחתיות ובשמחה בבית.

ובלי כסף לא "מאוד קשה" להסתדר אלא בלתי אפשרי להסתדר. 

צריך להסתפק במועט וזו מעלה אבל החיים הבסיסיים עם הרבה ילדים כן דורשים את שלהם.

אני הגעתי מבית חילוני עם אותן השקפות מבחינה כספית ג"כ ישוב מבוסס מאוד והכל ולפעמים שאת גדלה בבית שיש בו גשמיות וחסר לו רוחניות את נוטה ללכת לקיצוניות השניה בדעותייך בהתחלה כדי לנער מעלייך את ההשקפה הרווחת שהדבר הכי חשוב בעולם זה כסף אבל צריך להיות עם רגליים בקרקע מבחינת פרנסה כל אחד כפי הצרכים שלו.

העיקר שיהיה משא ומתן באמונה ולהבין בשורש שרדיפת כסף זה לא העיקר, זה לא סותר פרנסה בכבוד. 

כמובן שראוי להערכה שניערת מעלייך את ההשקפות השטותיות שמי שגר במקום מסויים "יותר שווה" ממי שגר במקום פחות יוקרתי וכל זה.

זה תיאור של חיי הישרדות..
"תחייה את מה שיש ומה שאין ותסתפק בזה ".

צריך הרבה כוחות לחיות חיים כאלו.
ולצערנו הרבה משפחות חיות כך וזה עצוב!

אינו דומים "בורגנים" ל"אברכים", וזה בסדר גמור,אל תקחי ללב, תעשי מה שטוב לך.

יסלחו כל אלה שחושבים שאפשר לחיות חיים שלמים במשכורת של מינימום. אולי בללה לנד אבל לא במדינת ישראל. בסופו של דבר כל אלה ששמחים בהסתפקותם במועט- נופלים לעול על הציבור. מבקשים הנחות, הטבות , הולכים לגמ"ח וכו'.

אני לא רואה שום דבר ערכי במשפחות שכל השנים חיו מיד לפה (כאידיאל, לא בגלל מצב אובייקטיבי כלשהו) ) ושהמצב נהיה קצת קשה הן פונות לכל מיני קרנות לעזרה הדדית כי פתאום צריך סכום כסף גדול שאין להם (כי כל השנים לא היה מאיפה לחסוך).

ואני מדברת על סביבתי הקרובה. לצערי אני רואה לא מעט מקרים כאלה. של משפחות שמסתמכות על ההנחות ועל ההטבות שיקבלו....

 

בקיצור- אל תזלזלי במשפחתך. במדינת ישראל צריך כסף והרבה.

 

מה שכן, אני בהחלט מסכימה איתך שאפשר לגור בפנטאוז בגבעת שמואל ולשלוח את הילדים לגן פרטי ואפשר לגור בדירה ברמלה ולשלוח את הילד לגן של תמ"ת.  זה נכון. אבל גם כדי לגור ברמלה ולשלוח את הילד לגן של התמ"ת גם לזה צריך כסף.

בסופו של דבר אפשר להחליט האם לחיות חיי "שופוני" או חיי צניעות, אבל בכל מקרה צריך כסף, גם לזה וגם לזה.

 

מתנצלת עם פגעתי במישהו בדברי. לא זו הייתה הכוונה ממש לא.

 

 

גם אני ממשפחה מסורתית ופחות או יותר כמוך ,

 

ואני גרה בבנימין וזה לא פשוט בכלל.

 

 

כל עוד שזה זוג אפשר לחסוך וגם להתקמצן בכיף,

 

אבל כשאת צריכה לשלוח את הילדה למטפלת וכסף זה שיקול או בע"ה אח"כ לאולפנא ואז אוהו כמה שכסף זה שיקול...

 

תקשיבי למשפחה שלך, הם לא סתם מציקים, אלא בשביל לעזור לך - זה מתוך אהבה ואין לך מה להתווכח איתם.

 

תעשי בדרך שלהם - אם יהיה יותר מדי כסף תמיד תוכלי להשאר בבית ובעלך להיות אברך - אבל אם אין כסף לא תמיד אפשר לעשות ההיפך...

 

ותקראי כמה הודעות שהיו כאן לאחרונה על משפחות אברכיםשנקלעו לבעיות בשלום בית וזה יעשה לך סדר קצת גם כן...

 

 

בהצלחה!

ברור שהחיים דורשים כסף...

ביגוד, הנעלה, אוכל, טיפולים, חינוך ועוד המון. אבל יש הבדל בין משפחה שמתפרנסת בצורה סבירה, מצליחה להחזיק את עצמה, וגם קצת לחסוך לבין משפחה שמוציאה על מותרות. 

מחילה, אבל 30 אלף בחודש למשפחה עם 4-5 ילדים זה לא רגיל. זה הרבה מאוד. משכורת כזאת אומרת שכל אחד מביא 15 אלף- וזה הרבה הרבה מעל השכר הממוצע. לא כולם הייטקיסטים ואנשי מחשבים.

גם עם הרבה פחות מזה אפשר להחזיק משפחה בכבוד.

יש הבדל בין לחיות בכבוד לבין לטוס כל חופש לנופש בחו"ל  עם כל הילדים.

יש הבדל בין להיות מסוגלים לקנות לילדים ביגוד ונעליים כל עונה לבין להלביש אותם בקולקציה החדשה של כל המותגים.

יש הבדל בין להיות מסוגלים לערוך קניות שבועיות בנחת לבין לקנות המון מזון מיותר או יקר ולצאת פעם בשבוע למסעדה.

יש הבדל בין להיות מסוגלים לשלוח ילד לחוג לבין להפציץ את הילד בשלושה חוגים בשבוע.

ואת כל הדוגמאות האלה אני נותנת מתוך הכרות אישית.

 

הצד השני של הבורגנות הוא לא עוני, אלא חיים בפשטות. אפשר לחיות בשמחה ורוגע עם הרבה פחות כסף.

אין שאיפה לעוני ולחוסר. כי באמת עוני וחוסר מקשים מאוד על שלום בית ועל ניהול תקין של הבית. אבל שאיפה לפשטות בעיני היא יפה ונכונה.

אנחנו חיים סבבה עם חצי מהמשכורת הנ"ל (מתוך אידאל של חיי תורה וכו')

וחוסכים

ומשקיעים לעתיד

וזה שזה נהיה מקובל להתבכיין שאי אפשר לחיות פה זה בעיה קשה.

 

ולפותחת השירשור- מה אכפת לך מה הם חושבים?

כמו שאת שונה מהם בחשיבה על הדוסיות, ככה את גם שונה בחשיבה על כסף.

בשורה התחתונה כמו שאמרו לפני- איזהו עשיר- השמח בחלקו.

וכמו שתיארת העצמך- אחים שלך עם המשכורת היפה שלהם לא מצליחים לחסוך- מה שאומר שהעניין הוא לא בכמות הכסף אלא בגישה אליו ובברכה שיש בו.

בהצלחה

 

 

 

אשמח לשמוע באופן מפורט איך 15000 שח בחודש מספיקים לפרנס משפחה עם 4-5 ילדים, קטנים וגדולים. 

אנחנו מרוויחים פחות מ15K. ויש לנו שישה ילדים. (עוד לא הגענו לשלב הישיבות התיכוניות...)

גרים בשכירות בישוב, לא מחזיקים רכב (עובדים ביישוב, וההורים במרחק אוטובוס)

קונים בגדים בזול- תופרים וגם ביד שניה.

אוכל- מכינים לבד, מצמצמים בבשר ועוף- קונים בעיקר במבצעים, קניות מרוכזות פעם בחודש במקום זול.

קנינו לפני שנה דירה להשכרה בפריפריה, וכל חודש אנחנו חוסכים 1500 ש"ח מהתזרים- ויחד עם השכ"ד מקווים לגמור את המשכנתא תוך 6 שנים.

חוץ מזה אנחנו משקיעים בלימודים שמעניינים אותנו ואולי יפרנסו אותנו בעתיד- הנחיית הורים וכו'.

בקיצור- חיים טוב!

 

אשמח לענות על עוד שאלות!

אני לא חושבת שהדיון הוא כמה אידיאלי להרוויח בחודש או כמה כסף צריך למחיה (אפילו שיש לי מה לומר בנושא).

את ההחלטות האלה נראה כבר שהחלטת לעצמך וכל הכבוד.

 

אבל באמת קשה להתמודד עם מה המשפחה חושבת. עם זה שצוחקים עליך, שחושבים שאת 'פשוטה' כזאת.

אני רוצה לחזק אותך. הדרך חיים שבחרת אכן לא פשוטה אבל אם את מאמינה בה וכך טוב לך אז אשרייך.

כדאי לך לחשוב ככה מדי פעם ולרענן למה בחרת בדרך הזו, שחיי פשטות הם חיים יפים ונעימים לא פחות.

שבסוף הדרך לא הכסף ילווה אותנו אלא איך שחיינו את חיינו ומה עשינו איתם.

 

בהצלחה

 לדעתי גם אם גרים בשומרון וחוסכים וכו'-- לא פשוט להסתדר עם משכורת אחת/ שתיים נמוכות.

כמובן שלא צריך שלושים אלף, אבל צריך סכום מכובד שהולך וגדל עם השנים.

ואם את בכיוון של בעל אברך אז תדעי לך שזה ממש מצריך מסירות נפש...

בהצלחה.

לכי איתה עד הסוף.
יש כאלה שבגדי מותגים להרוויח הרבה בחודש בילויים וכו שזה המדד שלהם לשמחה.
ויש את אלה שהמדד שלהם לשמחה זה פשוט לשמוח במה שיש!! !אפילו שיש קצת זה משמח ועושה טוב ועם זה חיים.
מכיר הרבה זוגות שחיים בצמצום ושמחה

זוכרות את ריקי כהן המסכנה של אירי לפיד?!

 

הם משלמים משכנתא או שכירות 4-5 אלף, קניות שבועיות מינימום 1500-2000 בשבוע, ופשוט קונים מה שנראה להם, לא עושים חשבון. דוגמאות שאני מכירה?

ג'ינס ב700 ש"ח- ברור!

נעליים לתינוק שעוד לא הולך- 800 ש"ח (כי לכל החברות יש)

ילדה בת חמש צריכה לפחות 6-7 זוגות נעליים בשנה- לא ידעת?  (לפחות חלק מהן מגיע אלי אח"כ...)

רכב- ברור שקונים חדש ולא יד שניה- וגם יש ביטוח מקיף והמון דלק

ואם לא יוצאים פעם בשנה- שנתיים לחו"ל אז פדיחה מהסביבה.

 

ובאמת לא נשאר מה לחסוך.

אני לא מזלזלת באנשים שזוהי תרבותם- הם באמת ובתמים מרגישים שאין להם מספיק. אני פשוט קצת מרחמת עליהם לפעמים.

הבן שלי למשל,בן 3וחצי,הורס נעליים בשניה. ניסיתי פושטיות(30 שח זוג נעליים),ניסיתי יותר איכותיות (במחיר של 100 בערך לזוג),אז הפשוטות נהרסו תוך חודש,והטובות תוך כמה חודשים,אבל מתישהו כבר זה הרוס וצריך חדש לא? הבת לעומתו פשוט גדלה בצ'יק ומה שמתאים היום נהיה קטן ממש בזמן קצר. ומה שקיבלתי יד2 מחברה לא מתאים כי לחברה יש ילדה עם רגל צרה,ולבת שלי זה לוחץ ולא נוח. לפעמים זה מחויב המציאות לקנות כמה זוגות נעליים בשנה.בטח בילדים שמשתנים במהירות.

אצלי בתקופות החורף אני יכולה להגיע ל100+ שח בחודש,בערך 3-4 חודשים, על תרופות למחלות עונתיות של הילדים (מוקסיפן,טיפות אוזניים/עיניים, תכשירים לאינהלציה או משאפים,נורופן וכו') ולהפסיד בכל שבוע ימי עבודה בגלל ילד חולה

לאחותי יש רכב יד2 והם זרקו עליו כ"כ הרבה כסף למוסך וימי עבודה אבודים שהיא מקללת את הרגע שהיא לא קנתה חדש

בקיצור מלבד דוגמאות קיצוניות כמו חו"ל כל שנה(מעולם לא נסענו לחו"ל) ו800 שח נעליים לתינוק(לא היה עולה על דעתי) לכל דוגמא שלך אפשר למצוא את הצד השני של המטבע

 

 

 

ובדר"כ אנשים שמרוויחים סכומים מאוד גדולים ומתלוננים שאין להם מספיק זה בגלל חיי מותרות, לא בגלל חיים סבירים כמו שאת תיארת.

אני כן הייתי מעירה

רפואה שלמה!

אסור להשאיר בלי טיפול

צריך להגיד לו: אבא אמר בצחוק (גם בעלך צריך לומר).

 

ולהגיד לו: אין דבר כזה.

 

ה' לא אומר לאף אחד כך. ה' רוצה שההורים ישמרו על הילדים שלהם הכי חזק בעולם. הם גם ילדים שלו..

 

גם לאברהם אבינו ה' לא אמר באמת. כתוב בתורה שזה היה ניסיון. הוא לא התכווין אפילו רגע אחד שכך יעשה אברהם אבינו.

 

וזה היה רק לאברהם אבינו וליצחק  - שכולם ילמדו כמה הם אוהבים את ה'.

 

אבל יצחק לא היה ילד. הוא היה איש בן 37. גדול. ואברהם אבינו היה זקן. אם יצחק לא היה רוצה - זה לא היה יכול להיות.

 

אבל שניהם ביחד אמרו: אם ה' רוצה - אנחנו מוכנים אפילו למסור את החיים שלנו.

 

ואז ה' אמר - חס ושלום. אל תעשה כלום..

 

 

ואחרי כן - האהבה של אברהם ליצחק היתה הרבה יותר גדולה. כי הוא הבין שהוא אוהב את הבן שלו לא רק בתור אבא שהכי אוהב אותו, אלא גם כי ה' רוצה שיצחק יהיה בעולם. שניהם הבינו שיצחק בחיים בעולם, הרבה יותר יקר לה' מאשר אם ימסור את נפשו לה'.  ה' רוצה שנהיה בעולם. נעשה טוב. 

 

זה היה פעם אחת, בהתחלה של עם ישראל - שכולנו נלמד כמה אהבת ה' והאמונה בה' גדולה. וכמה ה' אוהב אותנו ורוצה שנהיה פה, ושנשמור על הילדים שלנו כאן, על עם ישראל.  וזה לא היה עם ילד, אלא עם איש גדול. 

 

אין דבר כזה שה' יגיד: תשחט את הילד. זה כאילו תשאל: אם ה' יגיד להיות רע...  אין דבר כזה. ה' אומר להיות טוב - הוא לא אומר להיות רע. גם אצל אברהם אבינו, שזה היה ניסיון לשניהם, הוא לא רצה שיעשו כך.

 

 

מה שאמרת נראה לי נכון

הבעיה ששכנעתי את בעלי ללכת לטיפול , כי היו עוד בעיו כאלו

והפסיכולוג אמר שזה לא נורא

אבל לשלוח את הבעל לטיפול אצל פסיכולוג?

לאן הגענו?

טוב שהוא הרגיע אותך..

שזה כן "נורא" (להגיד כך..).

 

וזה לא אומר שבעלך צריך "טיפול".

 

זו הטעות  -שהיום כל דבר חושבים על "טיפול".  יש לו טעות - וצריך להסביר. אפשר לדבר על זה.

 

ותתקנו עם הילד את הענין, בנחת.

ורצוי שבעלך יסביר לילד שהוא לא התכוון לזה.

ואם בעלך לא מוכן להסביר, אולי כדאי שהגננת תדבר עם הילד.

הרי אם הוא היה חושב לשנייה שזה יתקיים הוא היה עונה כזה דבר??

 

לא צריך לעשות עסק מפטפוטים בעלמא. 

הילד לא הבין שזה בדיחה?

זה נבע מחינוך ליאת שמים בלי פשרות

ונוסיף על זה שהוא נוהג לספר להם כל מה שקורה בעולם הפתוח:

סמים,התאבדות,דיכאון,בעיות נפשיות,הפלה מלאכותית

והילדים קטנים בגילאי 5עד 9

מצד שיני הוא אוהב אותם מאוד, מחבק אותם , משחק איתם,מספר להם סיפורים

מקשיב להם,נותן להם גבולות

נהיה כנים אם נאמר שהם ממש אוהבים אותו

הבעיה שלו זו הפתיחות הזו, מין בעיה בטקט,

פעם כעסתי עליו והוא היה מצוברח, אז הוא אמר לילד בן:6 בוא לחבק אותי כי אמא לא מחבקת אותי

וסליחה שאני שופכת לכם את כל הכעסים שלי אבל הוא מבקש מהילדים כל היום עזרה:

תביא לי כום מים, תסדר את כל הבית, תלך לקניות, תרים מהריצפה

הילדים אמרו לי שהם מרגישים שהוא משתמש בהם למשרתים, אם למשל אני מבקשת ממנו משהוא 

ולא מתחשק לו לעשות אז הוא מבקש מהילדים.

אפשר לבקש מילד בן 9 כמה דברים ביום אבל לא להגזים!

ולהראות להם שכאשר לאבא אין כח הוא מבקש מהילדים, אז זה לא חינוכי ולא טוב ריגשית

כמעט חשבתי להתגרש בגלל זה, אני פוחדת שיתפתחו אצלם בעיות נפשיות בגלל אבא כזה

וואי. תודה באמת..

 

באת להתלונן או לשאול? נשמע כאילו את מלאה כעסים ותלונות עליו וקפצת על ההזדמנות שהוא טעה כדי לשפוך הכל.

וכשאני ממשיך לקרוא את תגובתך אני מקבל ראיות לדבריי.

"כמעט חשבתי להתגרש בגלל זה, "בעיות נפשיות בגלל אבא כזה" וכד' אמרות שפר, רח"ל.

 

זה לא אסור כאן חלילה, משום בחינה, אבל מצאתי לנכון להדגיש את הנקודה,

מתוך כוונה להסביר שזו לא הדרך לפתרון אלא רק להעצמת כעסים.

 

 

 

 

 

 

יותר ויותר נראה לי כמו טרול

העניין בבדיקה.

הסתמכתי מאד על האנונימי כאן

וייגרם לי עוגמת נפש גדולה אם תדע מי אני

 

זה ממש לחדור לי לפרטיות לבדוק מי זה. 

השאלה נשאלה גם בפורום נשואות.

פתאום מתברר שהנושא זה לא רק "עקידת יצחק", אלא יחסך לבעלך.

 

סליחה על הבוטות - זה לטובתך: גם את צריכה "טיפול" - לטפל בעצמך.

 

האמירות האלה: כמעט חשבתי להתגרש.. על כל שטות. שלחתי אותו לטיפול פסיכולוגי.. מראות על בעיה אצלך לא פחות מאצלו לענ"ד.

 

ואל תסתמכי על מה שהילדים אומרים לך שאבא "משתמש בהם".. הם לא היו אומרים - אם לא היו מרגישים שאמא מסכימה/רוצה לשמוע אמירות כאלה.

 

את אומרת שהוא אבא אוהב והם אוהבים אותו - אז על כל השאר מדברים.

 

הוא לא "ילד שלך"..  הוא איש. יש לו מן הסתם שיקול דעת.  אם תכבדי ולא תתייחסי אליו כאל "בעיה", אלא כאל אדם שאת מחוייבת לאהוב ולכבד - יש להניח שגם ישמח לשמוע ולדבר. בתנאי שגם את תשמעי אותו.

 

 הפתיחות אינה "בעיה שלו" - אלא אופי שלו.

 

את צריכה לעשות שינוי אצלך לדעתי.

 

 

כתבת: 

להראות להם שכאשר לאבא אין כח הוא מבקש מהילדים, אז זה לא חינוכי ולא טוב ריגשית

כמעט חשבתי להתגרש בגלל זה, אני פוחדת שיתפתחו אצלם בעיות נפשיות בגלל אבא כזה

 

אני חושב ש"בעיות נפשיות" עלולות להתפתח הרבה יותר בגלל יחס כזה שלך אל האבא שסה"כ ("נהיה כנים"), והב אותם והם אותו.

 

אמא שמשדרת חוסר כבוד לאבא, זלזול, גורמת לבעיות הרבה יותר גדולות מאשר חוסר טאקט מסויים שלו.

 

סה"כ, ילדים קולטים שאבא מדבר "חופשי", אז הם גם לוקחים את זה אחרת.  כמו שילדים שיש להם למשל אמא כעסנית, כבר מתייחסים לא כ"כ "ברצינות" לכעסיה. מנגנוני הגנה טבעיים.  אז זה פחות מדאיג.

 

הסדר: קודם כל שיוני כיוון אצלך, פנימית, בזריזות.  לאהוב ולכבד מבפנים את הבעל. להסתכל ממש בעין טובה.

 

אח"כ להבין שיש לו אופי שלו - אינו אמור לקלב את "הסכמתך" להתנהלותו עם הילדים ,זה בהידברות ובכבוד הדדי.

 

אח"כ - אפשר לדבר על עניינים ספציפיים בחינוך. לא בתור ה"יודעת", אלא בכבוד הדדי.

 

פתאום תראי שזה עולם אחר לגמרי..

 

 

אבל אתה אדם גאון. ואני ממש מעריכה אותך.

בלי קשר "לגאונות".
(וסליחה על האנונימי, אני גם לא שייכת לפורום הזה עדיין...)

(ודוקא אני לא תמיד מסכימה עם דבריך )

שחייבים תמיד להסכים?... לגופה של אמירה/דעה.

 

[ואגב כך, חן-חן לקןמפלימנטים של האנונימית לעיל... אע"פ שהגזימה והעלתה אצלי חיוך - אבל חביב.. יפה שאנשים רוצים לתת הרגשה טובה לזולתם. מאחל לה שתזכה בקרוב להיכנס לפורום הזה בדרך המלך...]

האם לדעתך עלייך כאם אוהבת להגן על בנך הרך מפני אביו המסוכן?

סליחה על ההקצנה אבל זה מה שאת מתארת פה.

הלו? רק את יודעת איך נכון לחנך ולענות לילדים שלך? אם ככה למה טרחת לארגן להם אבא? הוא בתפקיד העציץ- לקישוט? או שהוא ת"פ שלך- יאמר מה שתגידי לו לומר?

אין לו זכות לדעה משלו? אין לו זכות לענות לילד לפי האמונה שלו? לחנך את ילדיו למסירות נפש (אני משערת שזו הכוונה שלו)?

 

הפגיעה הגדולה פה היא בילד, שלא זוכה לאבא. יש לו אמא נהדרת, אבל אבא? חלקי וחלש.

תני אמון בילד שלך שהוא יכול ומסוגל להתמודד עם האבא הנהדר שבחרת לו, עם כל האמירות והמעשים שלו.

תני אמון בבעלך שהוא רוצה בטובת הילד בדיוק כמוך ועושה את הדבר הנכון ביותר שנראה לו.

שחררי. 

כבדי אותו וכך הילד ילמד ממך לכבד- גם את אבא וגם את אמא.

 

(לא כ"כ רלוונטי למקרה הזה, ובכ"ז-

משהו שראיתי כיועצת- ברגע שבן זוג אחד לוקח אחריות על המעשים של בן הזוג השני- השני מרשה לעצמו ל"התפרע", לעשות מעשים לא אחראיים ולא הגיוניים. ברגע שבן הזוג הראשון מפסיק לקחת את האחריות שאינה שלו- השני לוקח בחזה את האחריות למעשיו ופועל בהגיון ובאחריות. כדאי לנסות בבית)

ילדים קטנים צריכים להרגיש את העוול הזה על הכתפים שלהם?
זה שהוא אבא שלהם לא אומר שהוא לא עושה טעויות ויש טעויות שהילדים משלמים עליהם מחיר כבד - מחיר של פחד ודאגות של בטחון עצמי וכו... אין כל רע בלקבל הכוונה זה רק עושה אותנו הורים ואנשים טובים יותר

את באמת פעם טיפלת במישהו וזה הצליח?

הייתי פעם בשיעור של אהובה צוקרמן אם אני לא טועה ולדעתי את לוקחת את כל הדברים יותר מדי רחוק

וכן לפעמים אי- אפשר לסמוך על בן אדם, אפילו הרבה פעמים. משימה צריכה להתאים ליכולת שלו

ואני לומדת אצל אהובה כבר 5 שנים, וזה בדיוק מה שהיא אומרת.

 

אולי אם הייתי ה' הייתי מסדרת לילד הזה עול קצת פחות כבד. בכלל הייתי משנה כמה דברים בעולם...

אבל אני לא, ואם אני מאמינה שה' הוא טוב אני צריכה להאמין שההורה הזה מדויק לו, לטובתו.

ולא אמרתי שהורים לא טועים, הם בני אדם ולכן הם טועים.

 

זה סתם תירוץ כדי לשתף...

אם אני טועה אז חוזרת בי...

זה מאד תלוי איך השאלה נשאלה

יש הבדל גדול אם הילד הגיע הביתה, מפוחד כולו מהסיפור של העקידה, ובא לאבא ואומר "אבא, גם אתה תהרוג אותי אם ה' יאמר לך?"

או שהילד למד נושא בכיתה, והוא שואל שאלה תאורטית האם היית מקשיב לה' במקרה כזה

 

בשתי המקרים לא צריך לענות תשובה כזאת, אבל במקרה השני זה פחות גרוע

 

 

 

למעשה אני חושב שהייתי עונה שהקב"ה לא מבקש כאלה דברים, והקב"ה אוהב אותנו ואוהב אותו, ולעולם לא יבקש כזה דבר, וגם את אברהם אבינו הקב"ה רק ניסה, ואם חלילה היה קורה כזה דבר הייתי מתפלל ומתחנן לה' שישנה את הגזירה וכו'

 

בעלך חושב שצריך לענות כן וזהו, או שהוא אמר כך בגלל שזה בא לו בהפתעה, ואח"כ הוא התחרט?

הוא מוכן לתקן?

אם היו שואלים אותו שוב הוא היה עונה שוב אותו דבר?

 

 

עכשיו אני רואה שדן אמר בערך אותו דבר (מה שכתבתי שהייתי עונה)

 

 

אולי הולדת הבת השנייה? (אם הבנתי נכון).

אין לי ממש עצות, רק נראה לי שאסור "להיכנע" ולהוציא אותה. אולי רק לשבת לידה ולהסביר לה שוב ושוב שצריך לישון.

כל היום? אולי ישנה יותר מדי בצהריים? בגיל כזה זה חריג ללכת לישון בעשר בלילה...ילדים קטנים בד"כ נשפכים בסביבות שבע...

 

אם ישנה בצהריים- תגבילי את שעת השינה, 

 

אולי תשאירי לה צעצועים במיטה כך שאם מתעוררת שתשחק בשקט עם עצמה בלי לצרוח ובלי להעיר אחרים,

 

כשהיא מתעוררת זה בשעות שאתם כבר ישנים? אם הבית יהיה חשוך ושקט ולא ישתפו איתה פעולה אולי זה יוציא לה את החשק...אבל אם מדליקים אור ועושים חגיגות... למה לא בעצם?  היא מדברת? מבינה? אולי ללטף אותה ולהגיד לא חמודה, בלילה לא משחקים אלא ישנים, כמה לילות להעביר את המסר ואולי זה יעבוד? א י פשוט לא מכירה אותה ואת רמת ההבנה...

 

 

בכל אופן בהצלחה!!

אם את לוקחת אותה לשחק- אז בטח שלא תשן בלילה! מה יותר כיף מלשחק עם אמא באמצע הלילה?

 

וזה מה שגורם לה להתעורר?

משאירים פתוח לחצי שעה, ומנקים עם חומרים חזקים.

 

סה"כ חלל המקפיא לא גדול ואין סיבה לנקות כל פעם אזור קטן כאשר שאר המאכלים עדיין שם.

אבל הריח נשאר.

וכן כל דבר ששמים במקפיא הכל מקבל את הריח שלו. לדוג' שמנו קציצות מטוגנות ומאז הכל מריח קציצות מטוגנות.

 

אשמח מאוד לעצות.

להניח צלחת עם פחמים שיספחו את הריחות. אולי גם במקפיא זה יכול לעזור. לא ניסינו...

אין לי תשובה לדבר הזה

לא מתעסקים עם כלי פלסטיק...
וכדאי לקנות את האיכותיים יותר ובכלל עדיף לעבור לזכוכית נכון שזה הרבה יותר יקר אבל זה יותר בריא ולא משאיר ריחות.
ודרך אגב מעניין שהפנית את השאלה לנשים ...אולי גם לגברים יש מה להגיד בנושא ;)

לשפשף טוב עם לימון, לתת לזה לשבת מעט ואז לנקות כרגיל. בדר"כ עוזר

לשים בקערה קטנה אבקת כביסה( כן , כן אבקת כביסה) עם סבון כלים ומים חמימים.
מסיר כתמים, ריחות ושומנים !!!
בהצלחה!!

לאחר ששמים את הדברים בקערה קטנה לוקחים סקוץ ומשפשפים את הכלי המלוכלך היטב! הכל יורד פלא פלאים!

|מזועזע|

הקלות של השימוש באקנומיקה זה זוועה.
זה רעל הדבר הזה. עדיף זרוק לפח את כלי, מאשר לעשות מהגוף שלנו פח.

כך אמר לנו נטורופת... והוסיף שזה החומר ניקוי היחיד חוץ מסבון כלים שמשתמשים בבית, לרצפה, לשירותים וכו'

אם זה כלי פלסטיק לא יקרים מידי, אני הייתי זורקת.

 

אופציה נוספת זה לשים במדיח כלים - החום של המים עוזר.

 

ואם אין אז תנסה להשרות במים חמים עם סבון ללילה ולראות אם זה עובד.

 

 

לפעמים הבאות- ברגע שמסיימים את מה שיש בקופסא לשים ישר מים חמים וסבון להשרייה.

הקופסא. גם מנקה את הקומקום מאבנית וגם מנקה את הכלי.
אב. סודה לשתיה גם סופגת ריחות

לא ניסיתי בנידון דידן, אבל בכללי סודה לשתיה מועילה בקטע של ריחות.

רק אולי לא להעביר סחיטה שהכדורים לא יתכווצ'צ'ו.

ואפשר לכבס ביד. נראה לי הכי מוצלח.

הרבה תובנות אין לי. את המעט שיש, אכתוב:

-לא נראה לי שזה משהו שמיוחד לבנות. אני בטוחה שיש גם בנים עם חששות/חרדות כאלו.

-נשמע כמו היפוכנדריה קלה.

-יכול להיות שצריך לטפל/להתייחס לנושא בצורה יותר כוללת, ויכול להיות שיחס נקודתי, לכל חשש בעתו ובזמנו, יענה על הצורך.

לדוגמא, ההסבר שלך לגבי צחצוח השיניים.

לגבי פלאפונים, אפשר לומר לה שלמרות כל המחקרים, לא הוכח באופן מוחלט/נחרץ/ודאי שהקרינה שלהם מסכנת. גם המיקרוגל והטלפון האלחוטי פולטים קרינה. השאלה היא האם הקרינה מסכנת אותנו, ובמקרה של הפלאפון, לא הוכח לגמרי שלא (למיטב הבנתי וידיעותיי).

מעבר לזה, לקבל בהבנה וברוגע את פחדיה. לא לשדר לה פחד מאותו דבר ממנה היא פוחדת, או פחד מהפחד שלה. ללמד אותה את כוחה של תפילה ואת האמונה בקב"ה, שאם קורה לאדם משהו לא טוב, ל"ע, ה' נותן כוחות להתמודד ומלווה את האדם בהתמודדות.

 

הרבה הצלחה.

יתכן שסתם כי היא חכמה, ולכן חוששת יותר. יש גם בנים כאלה.  לאורך זמן - יש מקום לשים לב אם יש יותר מידי "חרדות".

 

בינתיים, הכי טוב לענ"ד, לדבר על כל נושא שעולה לגמרי עניינית, בשלוה, להסביר "ברצינות" את הענין - כשהכיוון הוא "להרחיק" את זה ממנה לגמרי, ולהראות את יכולת הבחירה.

 

למשל: "גנבים".  קודם כל, אין הרבה כאלה. לא יבואו לכאן. דבר שני - זה סתם אנשים פחדנים.  ואצלנו - אף אחד לא יכול להיכנס. הנה, בואי תראי - בלילה אנחנו סוגרים, אף אחד לא יכול להיכנס לדלת. גם החלונות סגורים. ולהתבדח קצת: אפילו אם מישהו היה רוצה להיכנס דחוף לתת לנו מתנה - לא היה לו מאיפה.. היה צריך לחכות בסבלנות עד שנחליט אם לפתוח לו.

ותדעי - ה' שומר עלינו.

 

פלאפונים - אומרים בנחת: יש כאלה שאומרים שיש לזה קרינה שהיא לא בריאה, זה לא בטוח. אבל אם לא מדברים הרבה, אז גם הם חושבים שזה לא מזיק.  אז אם את לא מדברת יותר מרבע שעה ביום בגיל שלך, זה בסדר..  הנתונים ה"מדעיים" שמים את הענין בגבולות. היא נרגעת.

 

כביש - להסביר קודם כמה זה טוב שיש כביש, מכוניות. איך פעם היה צריך לטרוח להגיע ממקום למקום, מבט סימפטי.

 

אח"כ - בצורה "זהירה", מה מסוכן. להראות שאין שום סיבה להגיע לכך. לתת שניים-שלושה כללים לגבי הכביש. להסביר לה שזה לגיל של עכשיו ואח"כ תוכל כבר לחצות בעצמה למשל, וזהו. כך תהיה יותר בטוה באמת, וגם תירגע.

 

 

הקיצור - מבט חיובי על העולם. הסברה "עניינית" באופן הכי מינורי ופשוט. בכיוון מרגיע ואמין. ולהראות איך ניתן ע"י בחירה "לשלוט" במצב, בצורה פשוטה. זה גם מצוה, ונשמרתם לנפשותיכם.

 

[על "מחלה", אפשר לומר שזה ממש נדיר, וגם מרפאים. אבל בשלב של הריפוי לפעמים נושרות שערות, ואז זה ממש יפה שנותנים להן בינתיים. להסיח את הנושא לענין של כמה יפה לעזור לאחרים וכו' - עד ש"נוסעים" משם..]

 

 

בהחלט נתתם לי כיוון למחשבה.

 

אני מניחה שאם נמשיך נקודתית להתייחס לפחדים ספציפיים שלה זה בסוף יעבור בע"ה.

 

קצת חששתי מאמירה אחת שלה- "אני יודעת איך מקבלים סרטן, אם ה' עושה שיהיה".

 חשבתי שאולי זה בעייתי כי היא יכולה לשמוע על אנשים אחרים שחלו ולחשוב ח"ו שה' רצה להרע להם, או בכלל לקשר בין דברים רעים שקורים לרצון ה'- מה שנראה לי מורכב מדי לגיל הזה ויכול גם להפחיד..

 

באינסטינקט ישר עניתי שכל מה שה' עושה הכול לטובה וה' אוהב אותנו ושומר עלינו, אבל זה לא באמת נותן לה תשובה (ואולי לגילה זה מספיק בשביל להרגיע למרות שזה לא עונה, לא יודעת).

אני דווקא חושב שאם ילד אומר כך, אז זה איזו "אמונה תמימה" כזו, ואין לו "ביקורת" על ה'. הוא "תופס" שה' זה מעל ההשגה שלנו..

 

ומה שענית לה, הולם את זה.

 

אם ילד שואל, למה ה' הרשה/נתן/עשה - אז זה כבר רובד אחר, ואפשר בהחלט לענות ולהסביר.

אפשר להסביר מושגים באמונה, גם באופן שיתאימו לילדים. כמובן, אחרי שאנחנו מבררים לעצמנו מה אנחנו מבינים ומה לא..

פחד וחרדה מי שהרגיש את זה יודע שזו הרגשה נוראית וכשילד מרגיש את זה זה לא קל לו זה חדש ולא מוכר ומלחיץ אותו.... זה שהיא מגיעה לספר לך ושואלת עשרות שאלות זה מעולה זה מראה שהיא סומכת עליך ויודעת שכשהיא תספר לךצהיא תצליח להרגע... על ידי זה זהיא שואלת הגבה שאלות היא כאילו מחפשת "סוף טוב" לפחד....היא הולכת כאילו על הכי גרוע ואת זו שבעצם צריכה לתת לה את הסוף הטוב כמובן שבלי לשקר ולדבר איתה רק אמן,... ואכן להחדיר בה המון אמונה שה שומר עליה ולה בעזרת ה לא יהיה שום דבר רע

בתי כמעט בת 5 ומאז שהיתה פיצית ראיתי שיש לה אופי כזה- תמיד בוחנת את הכל שמה לב אם מישהו שלא מכירה נמצא- מגיל 6 חודשים ראיתי את זה!  ויכולתי להשוות את התאום שלה שממש לא היה כך-   איני יודעת אם זה עניין של בנות אבל זה יכול להיות אופי.  אנחנו נמצאים בטיפול (לא רק בגלל זה אבל הרבה כן) ושם הפסיכולוגית עוזרת לי איך להתמודד ומה לומר.  

אני חייבת לציין שאצלה לא נתקלתי בדברים כמו שציינת- פחד ממחלות, צחצוח שיניים וכו" ולכן אין לי תשובות על כך.

אני מ א ו ד ממליצה כן ללכת לטיפול כי באמת לא תמיד ההורים יודעים מה לומר ואיך לענות וכדומה, ואפילו הערות קטנות של הפסיכולוגית גרמו לי להתנהג קצת אחרת ו מ א ו ד לקדם את הבת שלי.  

(ודרך אגב פניתי למרפאת בריאות הנפש וזה לוקח קצת זמן אבל זה בחינם למי שתקציבו לא מאפשר פרטי)

יכול מאוד להיות שמכיוון שאצלך זה נראה מאוד ספיציפי תספקנה כמה פגישות ספורות של ייעוץ לכוון אותך איך להתמודד.

כמובן שבינתיים כדאי לחפש באינטרנט - בד"כ באנגלית יש יותר- מה אפשר לעשות במקרים כמו של הבת שלך.

אני יודעת שתמיד כדאי לתת לילד לדבר על פחדיו לנסות לשאול אותו עליהם ולנסות להסביר (כמו שציינת שעשית) כמה שאפשר- חשוב לא לומר- את לא צריכה לפחד מזה או זה שום דבר .  אני חושבת שההסברים שציינת הם מאוד טובים ואפשר גם לומר שהקב"ה שומר עלינו תמיד ורק בזכותו אנו חיים ונושמים וכדומה והוא אוהב אותנו ומגן עלינו וכדומה ושבאמת גם מה שנראה לנו רע הוא רק לטובה.  (אפשר לתת דוגמאות -אולי מסיפורים לילדים - על משהו שהיה נראה רע ובסוף הסתבר שהיה לטובה)

 

בהצלחה!!!

כי גם הבן שלי ( בן 4 וחצי) מאד חושש ומדבר הרבה על מוות וכדומה.
הגעתי למסקנה שכשאני אומרת לו אין לך מה לחשוב על זה עכשיו ( כלומר לא מתייחסת ולא עונה לו תשובות) זה מכניס אותו יותר למתח ודאגות .
ולכן אני נוקטת בהרבה הרבה סבלנות והסברים שמתאימים לגילו , לפעמים זה קשה כי גם אנחנו המבוגרים חוששים ופוחדים אבל אני מרגישה שזה מה שנכון לו ואני נותנת לו את המקום לפחד ולחשוש ולשאול ואז הוא נרגע וחוזר לשגרה... עד הפעם הבאה

אני חושבת שתלוי כמה זה גורם לה מצוקה וקושי בתפקוד יומיומי. אם זה ברמה שמפריעה אולי שווה ללכת לטיפול..

לאחותי היו פחדים בנושאים אחרים אבל שממש הפריעו לה לתפקוד בחיים והכניסו אותה למצבים שהיא לא הייתה חופשיה לפעול כמו פעם וכמו ילדה נורמלית בגילה.

היא הלכה לטיפול מדהים בשיטת TAT בערך 4 פגישות ויצאה מזה כמעט לגמרי!

חרדות אצל ילדים זה נורמלי,צריך לתת פרופורציות.

יכול להיות שהיא נחשפה לזה בבית  הספר או בגן.

לתת פרופורציות.

לנסות להבין ממנה את המידע  שיש לה ,להסביר מה האמת.

להגיד שרוב האנשים לא חולים בזה,לתת דוגמאות  ממי שהיא מכירה .

אם זה ממשיך מעבר לזמן סביר ומפריע לתפקוד שלה או לשינה,לפנות לטיפול.

בינתיים נראה שאת החרדה הנוכחית עברנו בשלום.

מניסיון אישי יש סימפטום של סטרפטוקוק אצל ילדים שנקרא PANDAS (מכווה שכתבתי נכון) הגורם לחרדות. הרבה ילדים חרדתיים בגיל צעיר נשאים של סטרפטוקוק הגורם לפחדים מעבר לרגיל. ואז הטיפול פשוט... פשוט עושים טיפול מונע באנטיביוטיקה והפחדים נעלמים. ממליצה מאד לשלב טיפול פסיכולוגי.

וכמובן אם יוצא שלילי כמו שהרב דן כתב כאן... לדבר איתה ברצינות ובעדינות על הפחדים שלה, ולא להראות מזה עניין גדול... 

בהצלחה ובשורות טובות.

של לי-טף

יתרונות- ממלא את תפקידו. זול יחסית. מתאים כמעט לכל העגלות

חסרונות- לא ניתן לעלות במדרגות אחורנית (זה חסרון של כל טרמפיסט)

מרוצים

היינו קונים שוב

 

 

ואז זה על אחריותם. היא הכי חשובה. 

יש כל מיני תרופות סבתא,מיץ רימונים עוצר, אולי תסכים לשתות אם לא לאכול...

רפואה שלמה!!!!!!!!! 

אם זה וירוס אין יותר מדי מה לעשות רק לחכות שהוירוס יצא מהגוף. אפשר לתת כלכלה תומכת- אורז, תפוח ירוק.

 

בקשר לאורחים- תיידעו אותם והם יעשו את השיקולים שלהם אם לבוא או לא.

לדעתי, אם אין להם ילדים קטנים ואם יש לכם 2 שירותים, אני לא רואה בעיה שיבואו. (בתנאי שתקפידו שהילדה תלך לשירותים אחרים משל האורחים)

אולי זה שיניים?

זה משקה שקונים אותו בבית מרקחת של הקופה. הוא לא זול אבל שווה את זה.הוא מחזיר את האיזון לגוף. תקני מראש כבר שני בקבוקים לפחות.

היא נדבקה במעון איזה מעצבן זה ויש לנו מינרלי. מה לתת לה פשוט לשתות איך שזה? 

עושה את הדבר הנכון?- אם צניעות חשובה לך למדי הלכות צניעות בלבוש, לכי על פיהן, ומכאן והלאה כל מי שפותח פה- זו בעייה שלו, זה נשאר בינך לבין הקב"ה.גם אם קשה מיד- תעשי זאת בקצב שלך, ותדעי שה' אוהב אותך ומבין לליבך בהתקדמות וברצון... בהצלחה מתוקה!!

באמת שצניעות זה אחד הניסיונות הקשים בדור שלנו. וכל אחת שמתמודדת עם העולם החיצוני ופיתוייו מתגברת כל פעם מחדש, ואת בכללם, עושה עבודת קודש.

יש כאלה שזה בא להם בקלות, אבל אם לך זה לא, אז תדעי לך ש"לפום צערא אגרא", כגודל המאמץ וההשקעה שלך כך השכר בשמים. וגדולה מצווה אחת בצער ממאה שלא בצער, ועל זאת שאת מקיימת בצער, וסובלת הערות למרות מאמצייך, את מקבלת שכר גדול. והעיקר זה הרצון, כמה את באמת רוצה להיות צנועה, ובע"ה ה' יסייע לך לממש את הרצון ולהתגבר על הסביבה המפתה שבה את מתחנכת.

אשרייך! שיהיה לך בהצלחה!

 

"לפום צערא אגרא" (לפי  המאמץ השכר).

 

כל הכבוד שאת משתדלת. 

 

תשתדלי למצוא דברים יפים שהם גם צנועים.

 

תשמחי שאת לא "נסחפת" (הרי אם האופנה היום היתה צנועה - יש להניח שכולן כמעט היו הולכות כך..).

 

העיקר להבין בראש שזה חשוב. את הערך של המאמץ ושאת מכבדת את עצמך, ונוהגת לפי רצון ה'.

 

עוד כמה שנים - מאד תשמחי שתוכלי לומר שלא היתה לך תקופה "לא טובה" בזה...

 

 

ולגבי אמא - הכי טוב "לתאם ציפיות" מראש.  מן הסתם זה יגרום גם שהיא תהיה מוכנה להוציא יותר, כדי שיהיה גם יפה וגם לפי הבנתה מה זה צנוע.

עם מישהי שאת סומכת עליה כדי שתדעי אם את צודקת או אימא שלך?

מחילה על הבוטות

תנסי פעם ללכת ברחוב ולעקוב אחרי מבטים של גברים (לא משנה באיזה גיל) כאשר עוברת לידם אישה או נערה.

מקווה שלא תזדעזעי יותר מדי. אותי זה מזעזע.

שימי לב להבדל העצום שיש בין המבט על אישה שמתלבשת בחוסר צניעות לבין המבט (אם בכלל ישנו) על אישה שמתלבשת בצניעות.

אני לא יודעת מה איתך, אבל לי אישית, המחשבה שגברים זרים מסתכלים עלי גורמת לי לחלחלה ולבחילה.

אז נכון שאת לא נשואה, אבל הרי יום אחד תהיי נשואה ותהיי "שייכת" רק לאחד ואז בוודאי לא תרצי שכולם יביטו עלייך.

הלבוש הצנוע ממש מגן עלייך כשאת הולכת ברחובות. ממש ממש מגן עלייך מפני מבטים חודרניים ומחשבות של אנשים שה' ישמרנו.

 

קרה לי פעם שהלכתי עם גיסתי ברחוב. לצערי היא לא מתלבשת בצניעות.  עברנו ליד איזה איש מבוגר. ראיתי את המבט שלו חולף עליה מכף רגל ועד ראש, כמעט הקאתי, ואז שמתי לב שעלי הוא בכלל לא הסתכל, כאילו הייתי שקופה.

באותו רגע ברכתי את חולצות הבסיס החמות והגרביים...לא יכולתי לשאת את המחשבה שהוא יסתכל עלי בכלל. איכס.

 

מחילה אם זה היה בוטה מדי, אבל נראה לי שנערות צעירות לא תמיד מודעות ב100% למשמעות של מה שהן לובשות, ולמשמעות של לבוש צנוע וההגנה שהוא נותן.

שה' יתן לך כוח להתחזק בענין הצניעות, ותראי שכר לפעולתך.

הבת התחילה "לנצנץ" בצניעות מטעמי לחץ חברתי

והאם אמרה לה- ביתי יקירתי אני מבינה שקשה לך אבל אני מבקשת שתחליטי כי אם את לובשת חולצה פחות צנועה אז החצאית תהיה מאוד צנועה ואם החצאית פחות צנועה אז החולצה מאוד צנועה

כך מצד אחד היא נתנה לה מקום לשלב קשה זה בחייה מצד שני היא נשמרה מפני הדרדרות מלאה למראה לא צנוע ולהרגל שבו.

גם כשהיא התלבשה פחות בצניעות זה היה לא טוטאלי.

ושהיא גדלה ועברה את שלב המה יגידו בחייה היא חזרה ללבוש את כל בגדיה בצניעות.

 

עוד עצה- להשקיע בבגדים! תקני לך בגדים צנועים שאת ממש אוהבת והם ממש יפים אפילו שהם יקרים יותר (אפילו לעבוד בשביל זה.. אולי לשתף את אמא שזה יעזור לך לעמוד בקושי שלך והיא עזור). כך ההרגשה שאת אופנתיתת ויפה שהיא כ"כ חשובה בגיל הזה (ותמיד) תמשיך להיות אך תמשיכי לכבד את היותך ביתו של מלכו של עולם

 

זה נסיון מאוד קשה- אך חשובה בו מאוד ההתמדה וההתעקשות.

 

ומסכימה עם מי שאמר פתוח בגלוי את הנושא עם אמא-  חבל שיהיו מתחים סביב ענין זה

 

בהצלחה צדיקה

או שלא הבנתי.

אבל חולצה צנועה ממש לא מפצה על חצאית חשופה ולהיפך...

 

או שלא הבנתי?

אבל אם זה יהפך לנורמלי, אז מישהיא תשאל "למה א"א להיות בתוך הברכה עם לבוש מלא+חלוק מבד כבד שלא נצמד"

או במילים אחרות -גדר- להתרחק כמה שיותר מהסיכוי לעברה

אם כי לדעתי זאת הרגשה במקום

גברים עם בגדי ים?

 

נעים להם?

 

"ואהבת לרעך כמוך"?...

בבריכה האזורית פה מקובל לראות אמא או שתיים בזמן של הגברים יושבת בחוץ לבושה, אז לבקשת בעלי (כשהוא מבטיח לי שיהיו שם עוד נשים ) באתי לעזור לו להשגיח על הקטנים .. הייתי מובכת ברמות!! היו שם גברים עם פאות ארוכות ובגד ים, פגשתי תלמידים שלי (מכיתה ח') חלק בבגדי ים וחלק בתחתונים!! למרות שהייתה שם עוד אמא אחת (שקועה עמוק עמוק בפלאםון בקאנדי קאש ?!?!?) רציתי לקבור את עצמי וכבר לצאת משם

 

וגם לך זה לא בריא לראות גברים חצי לבושים... לי אמנם יש רק בן אחד אבל אבא שלו לוקח אותו כשיכול ולפעמים הולך עם חבר ועם אבא של החבר כי גם לא שוחה לבד.

אין איסור הלכתי כלשהו על זה?

ולא שלוש ימים. ואז זה כבר לא מדבק.

 

וזה מדבק!! גם דרך האוויר.

במידה ולא עבר 48 שעות תרחמי על העובדים האחרים לאף אחד אין כוח להיות חולה.

 

(סליחה על ההתפרצות, אבל אני שכבתי שבוע וחצי בבית עם שפעת בגלל עובדים "מסורים" שבאו לעבודה חולים...)

 

הוא מדבק דרך הפרשות- כגון רוק.

 

לדעת, אם הוא במילא כבר מרגיש טוב, ואת משגיחה שלא יתקרב לשאר העובדים- אני לא רואה בעיה.

אלא אם כן, יש אצלך בעבודה אדם עם מערכת חיסונית ירודה ( למשל אם מישהו מקבל טיפולים כימותרפיים) ואז לא הייתי לוקחת סיכון .

אני אישית, אם רק נפגשת עם בן אדם שחולה בסטרפטוקוק/ שפעת לאחר שבועיים חולה.

 

ובקשר לסרפטוקוק- זה עובר בחלקיקי רוק..אז אם את מספיק קרובה פיזית לאדם ומדברת איתו- יש סכוי שתדבקי

מוריד לי את רוב סוגי הכתמים

פני לאדריכל או מהנדס

שלה או על האוכל שלה אין סיבה לפחד. זה חומר ביתי. שימי לב שביום הקרוב היא תשחק אולי באיזורים אחרים אבל חוץ מזה אין מה להלחץ