פורום הורות (עמוד 263)

תנסי להציע לו צעצועים,ספרים,מוסיקה,מוביל,אולי מנשא כמובן אם אתם בטוחים שלא מציק לו משהו או שהוא סתם רעב,עשה

אני אחרי לידה שלישית ב"ה!!

והאמצעית..

שנה וחצי

כל היום על הידיים!!

כואבות לי הידיים והכתפיים...

והיא צורחת אם לא מרימים אותה....

אשמח לטיפים

אני מבינה כמה זה מלחיץ....תראו להם שיש עוד אלטרנטיבות,שאתם שם בשבילם עם קשר עין ודיבור

אני חצי יום עם הקטנציק עלי במנשא מעולה ונוח שקניתי יד שנייה. הוא מבסוט ורגוע וצופה בעניין במה שאני עושה וזה מפתח לו את המוח -חחח- כיף לו להיות בגובה העניינים ולא לבד על הרצפה - אפשר להבין! במנשא גב איכותי זה לא כבד מדי, וגם אימון מאוד בריא לשרירים (כי הוא גדל בהדרגה, וככה בדיוק ממליצים כשמתאמנים - להעלות משקל מאוד בהדרגה). וככה אני רגועה שאחיו לא ימעך אותו בטעות, ולא צריכה כל רגע להשגיח...

במיוחד בשעות העמוסות- ארוחת ערב מקלחות והשכבה. וימי שישי.

חוסך לך המון נדנודים, חוסר סבלנות, עייפות והתעסקות.על הגב וגמרנו.

(הקטנה שלי עלתה על הגב בגיל 4 חודשים וירדה ממנו בגיל שנה וחצי...)

גם אצלי זה היה ככה,ביגלל זה רציתי לעודד אותכם שלא חייבים כל הזמן ידים

אני בילד הזה פשוט החלטתי לשנות את כיוון המחשבה שלי:

נקודת הפתיחה היא שילד צריך אותי כל הזמן כשהוא ער-

לא סתם על הידיים, אלא ללמד איך לשחק (במיוחד שאין אחים אחרים מסביב),

לשיר שירים, ריקודים וכו'.... (אפשר אפילו לקפל כביסה תוך כדי שהוא משחק עם הבגדים)

מידי פעם כשהוא כבר משחק לבד על הספה- פתאום אני מקבלת 10 דקות מתנה להספיק לעשות דברים.

וכשהוא ישן- זה הזמן שלי לכל מה שאני צריכה.

לאט הוא יגדל וילמד להעסיק את עצמו וכמובן שאם יש ילדים אחרים מסביב- תראי שזה מעניין אותו לא פחות...

אולי כי יש פה חבורה שלמה שרק מחכה לכל ציוץ כדי להרים אותה על הידיים??

בילדים הראשונים זה לא היה. העסיקו את עצמם לבד יפה מאוד.

והרבה פעמים כשאני איתה והיא מיללת מין בכי כזה של שעמום, אני מניחה אותה בלול/ שטיח פעילות מולי, ומדברת אליה שתשמע את הקול שלי, ותהיה איתי בקשר עין ושמה סביבה משחקים/ אוניברסיטה וכד'-

מצד אחד שתרגיש שאני קרובה ואני שם- ומצד שני שתלמד להעסיק את עצמה לבד בלי להיות כל הזמן על הידיים.

מפריע לו אך בידיים נרגע, אולי כדאי לחשוב בכיוון הזה... שיניים, רעב, אוזניים...

אולי רקע מקדים מה פתאום עכשיו התחיל עם זה?

ולשאלתכם- כן, זה ילד ראשון.

הוא באמת רוצה לשחק איתי כל הזמן...

מקווה שזה יעבור ברוגע ובשלום

ולגבל את זה שלילד יש צורך במגע אנושי וחם

הוא לא מציק כי הוא מפונק- הוא מבקש כי יש לו צורך

אם הוא היה בא ואומר לך- אמא תחבקי אותי- היית מסכימה גם שעות לחבק אותו- נכון?

אז למה כשהוא בוכה ומבקש  על הידיים- זה שונה????

תחשבי על זה...

קנו לנו במתנה לול - שיהיה לו כמובן איפה לשחק

הוא ש-נ-א את הלול, גם כשהיה איתי במטבח ואני מבשלת והוא ליידי

רק במנשא.

עד שלמד לזחול והתחיל להפוך את כל הבית

ואלו שאחריו - כל אחד היה משהו אחר

יש ילדים רגועים יותר, שיודעים ומסוגלים להירגע לבד ויש שפחות

בכל אופן הוא בהחלט מתקרב מאוד לגיל זחילה, ואז יהיה לו מעניין על הרצפה

את פגשת פעם חברה שידעת שהיא בדרכה למקוה? אז למה את חוששת שכולם יראו אותך?

אז קודם כל, להוריד חשש! וגם אם מישהי תפגוש אותך ואולי תעלה במוחה מחשבה, אז מה? תתעלמי!

הכי חשוב הרוגע הפנימי שלנו....

ולגבי הילדים- בני כמה הם? אני פשוט אמרתי לילדים שלי שאני צריכה ללכת ואחזור עוד מעט.

הבכורה שיגעה אותי במשך יומיים לאן הלכתי ואמרתי לה שהייתי צריכה וזהו.

היא הבינה שיש דברים שאמא לא חייבת לספר לילדה על הכל....

ואולי- לשלוח את הילדים עם האבא לתפילה כי אמא נשארת לארגן/ לנוח או משהו כזה ואז הם בכלל לא ידעו?

ואת יוצאת פשוט מאוד מניסיון עובד מצויין!

יש לזה שני יתרונות:

1. הכל מתקתק מוקדם

2. הילדים לא ישנים מאוחר מדי

מביך אותי לראות מידי פעם נשים רצות למקווה במבט מפוחד ועצבני לכל הצדדים

תוך שהן אוחזת את ה(לא יודע מה אתן סוחבות שם) צמוד לגוף כאילו כדי להסתיר.

הכי מצחיק זה אלו שנצמדות לקירות ומזנקות מצל אחד לשני. כיאלו הן הולכות לעבור על הפשע החמור ביותר..

בזמן שלמעשה,

הליכה נינוחה ורגועה לא היתה מעלה חשד אצל אף אחד.

(ודאי לא אצל גברים)

את גם לא חייבת תשובות לאף אחד, וודאי שלא להמציא תירוצים וכד'

הילדים שואלים? מהם את מודאגת?? תגידי שאת הולכת ל..אנא עארף, זה לא עניינם.

ונכניס שבת מוקדם

בעלי ילך לתפילה ויחזור מהר בלי פטפטת אי"ה, נאכל סעודה, אני אתחיל להשכיב את הילדים ואז אבא יבוא לעזור ואני אצא.

אני מקווה שזה באמת יהיה כזה פשוט...

ולגבי ההליכה והחשדות. לא אכפת לי, שיחשדו!! אם זה מה שמישהו חושב זבשו. עוד לא קרה לי מעולם שחשדתי במישהי שהיא הולכת למקווה כי זה לא מעניין אותי. אני נמצאת בחוץ המון פעמים בשעות האלה ובטוחה שהיו כאלה שהלכו למקווה, אבל מה כ'פת לי!

בהצלחה!

אני גרה ביישוב קטן. המקווה קרוב לביה"כ (תכנון דפוק).

כולם יכולים לראות מי הולכת. אין איפה להסתתר

זה לא נעים.

ולדעתי זה לא צנוע. כי באמת כולם רואים.

אני אישית לא הולכת בליל שישי. זה לא אפשרי מבחינתי. יש לי בנות מתבגרות שהולכות לביה"כ ואני ממש לא חושבת שאני צריכה לשתף אותן בהליכה שלי למקווה (הרי ברור שיראו אותי שם).

(לא מתכוונת להכנס לויכוח הלכתי אם מותר או אסור. זה פשוט בלתי אפשרי עבורי).

ואני לא מעוניינת לפתוח דיון בנושא.

רק אגיד ברמיזה שאפשר לקבל היתר להרבה דברים.

כמעט ולא יצא לי לטבול בימי שישי.

כנראה הקב"ה עוזר לי.

המקווה אמור להיות סמוך לביכנ"ס/בית מדרש ע"פ ההלכה

אולי מדובר על מקווה גברים?

מקווה נשים אמור להיות במקום מוסתר (אך לא מסוכן)

הבעיה היא שבד"כ שני המקוואות סמוכים ואי אפשר להפריד (מטעמי חיסכון...)

ויש מקוואות שעושים כניסה נפרדת ונסתרת יותר למקווה הנשים.

וזה ממש לא תופס יותר מקום. התיק קל משקל מאד והתיק הקטן לא מפריע בכלל. זה תלוי בדגם ובחברה של התיק.

עגלה אני דווקא לא ממליצה

וגם ממש לא תיק כזה שהגלגלים והידית בנויים בתוכו.

זה נורא מסורבל, כבד, מסתבכים כשיש מדרגות וכו'.

בכדי לקנות לו את הילקוט הכי נוח והכי קטן.

ליבי נכמר ונחמץ כשאני רואה זאטוטים סוחבים תיקים גדולים עליהם בכמה מידות..

התיקים הילדותיים שמתאימים לכיתה א'- כבדים בטירוף גם כשהם ריקים.

קלמר+ 2חוברות+ מחברות= כובד מטורף לילד בכיתה א'.

הילקוטים הקלילים יותר- עשויים בדוגמאות מבוגרות לילד בכיתה א'.

חבל ומעצבן כל פעם מחדש.

אם ראית שהיא כזו אז אל תספרו לה כלום ותשאירי לבעלך להסתדר עם המישפחה שלו

ובכלל לא כדאי לעשות מזה כזה סיפור גדול. לקבל את האופי של החמה, לדעת איך להתמודד (לא לספר דברים אישיים) ונגמר העניין

למדתי מאמא שלי דבר חשוב וחשוב לי שכול אחד יקח את זה הלאה-

החבר הכי טוב,השותף לחיים זה הבעל.רק אותו משתפים בדברים מהותיים ומשמעותיים שלא רוצים שידעו.

לא חברים,לא משפחה,לא אחים.חבל סתם ליצור קנאה.אני לא אומרת לא לשתף בכלל אבל תדאגי לשמור דברים בינך ובין בעלך בלבד.מנסיון זה מאוד מחזק את הזוגיות כשיש סודות משותפים.

במקרה של דבר מאוד אינטימי עדיף להתייעץ עם רב או מייעצת מאשר בתוך המשפחה-אלא אם כן יש לך אמון מלא באדם שאת משתפת שלא יפלוט שום מילה.

תתעסקי בענייניך בחדרך ותני להם את הזמן בשביל עצמם.

הורים לא חייבים לתת סיבה לכל מה שהם עושים.

וחבל מאד בעיני שהם צריכים להמציא לך סיפורים כי זה סימן שאת חוקרת אותם יותר מידי....

תתייחסי לכך כרמז שכעת לא מקומך "להתערב". ותכבדי את שמירתם על פרטיותם.

ומה שאת אמורה לעשות אח"כ - זה פשוט לא להיות שם. אין לך חדר משלך? חברות ללכת באותו זמן?

אם את חושבת שאת כבר בוגרת ויודעת לאן הלכו (בהנחה שזה כך), אז תהיי גם בוגרת לתת להם קצת זמן משלהם.

תני להם לעשות את מה שנכון שיעשו

ומה את בכלל נדחפת להם

תגידי כשאת קולטת שאמא שלך הולכת,את עדיין בכל זאת שואלת לאן? למה?

 תעבדי על המידות

ודוקא לשאול

כשאת יודעת את התשובה?

היא לא קטנה זה זלזול

זה ענין של עבודת מידות ושלא תאשים את ההורים שלה

היא עושה מעשה מבייש

לאן הם הולכים, רק שהיא מבינה את הסיבה האמיתית. 

לא מחייב שהיא זו ששואלת.

חבל להתקיף סתם כשלא יודעים מה המקרה האמיתי..

גם הסגנון שלה נשמע כזה

"כל פעם"- איך את מצליחה להבין כל פ-ע-ם ממש נשמע מעקב

ו"אח"כ הם מגיעים ואוכלים יחד"-מה את רוצה?? זה בד"כ קורה גם בלי מקוה נשמע שיש פה הרבה הסתכלות מזלזלת שלא נותנת להם מקום  אצלה

מה מביך? זה בראש שלה! של הילדה!

תני להם פרטיות.

"חושבים שאני סתומה"? מה את רוצה? את נשמעת שהתעסקת בהרבה תחומים בענין היום הזה..רק את זה שהזוג צריך לעשות זאת בצניעות לא קלטת?

זה נשמע סגנון חטטני, נדחף, מזלזל בהורים בצורה שהיא לא נותנת להם מקום.. אלא מרשה לעצמה לחטט ולא לתת לגיטימציה אצלה לפרטיות של הסמכות ההורית

ועוד נפגעת?ואם אמא שלך תקרא כל פעם בחשאי יומן שאת כותבת.. ועוד תיפגע שאת לא מספרת לה.

את תקבלי את זה?

או תתני לה הרצאה על כבוד הילדה?

שהלך לאחור כדי לא לפגום בצניעות אביו, וזכה לברכה, וממנו יצא אברהם - ולא מחם, שפגם בצניעות אביו, וקולל, וממנו יצא כנען בעל התועבות.

אני לא רציתי לדעת, בכלל לא רציתי לדעת. הייתי עושה הרבה מאמצים כדי לא לדעת.

אבל גם ההורים שלי כנראה חשבו שאני סתומה, ולא שמרו את האינטימיות שלהם באמת לעצמם, וככה גם אני הייתי צריכה להיות מודעת לה.

היו תקופות שממש סבלתי מזה. לא רוצה לא רוצה לא רוצה.

לא רוצה לראותא ת המבטים האלה. לא רוצה את הארוחת ערב המיוחדת. לא רוצה לקפל כביסה ולראות. לא רוצה שתמציאו לי למה צריך לישון היום מוקדם. לא רוצה ללכת החוצה להסתובב כמה שעות רק כדי לא לשמוע ולא לדעת.

אולי הייתי ממליץ לך לעקוב אחר מועד הטבילה למשך מספר חודשים

ולערוך תחזית ובלילה המדובר למצוא תעסוקה מחוץ לבית תפרגני להורים שלך ...

אם את מעל גיל 20, אולי זה הזמן לצאת מהבית ולשכור מקום משלך.

ואם את מתחת גיל 20, אל תחשבי על זה בכלל. תתעסקי בעיניינים שלך.

 היא ודאי תוכל לתאר לך טוב יותר מה מתרחש בכיתה, וגם מחוץ לכיתה.

ואת המורה המחליפה צריך לתלות בכיכר העיר.

חוצפנית.

לאחותי יש התמודדות דומה,

אולי היא תוכל לסייע לך מניסיונה.

רטלין לא פותר את כל הבעיות שיש לאדם בחיים

הוא לא מקנה מיומנויות למידה

הוא לא מקנה מיומנוות חברתיות

הוא לא מקנה ביטחון עצמי והרגשת הצלחה

הוא רק מחליש את הסממנים של ההפרעת קשב וריכוז--- וגם מעורר תסמינים ותופעות לוואי אחרות

כל הכשרה בסיסית - כוללת- או צריכה לכלול-

את הידע וההבנה הבסיסית שהתמודדות עם ADD היא משולשת-

אולי רטלין

חובה- ליווי לימודי וחברתי לילד- להקנות לו את המיומנויות שהוא פיספס בינתיים

וגם הדרכה והכוונה להורים - איך לעזור לילד

דברי עם יועצת בית הספר.

חפשי ברשת אתרים ומידע של קהילות הורים לADD

חפשי ספרים בנושא

א. ריטלין בצורה נכונה - אכן מקנה ביטחון עצמי והרגשת הצלחה ב"קטע הלימודי". יכול ממש להשפיע על תדמית עצמית חיובית (כמובן, בעיות חברתיות יכולות להזיק בפני עצמן, ללא קשר לקשיי ריכוז או לא).

ב. ריטלין לא רק "מחליש" סימנים של בעיות ריכוז, יכול ממש לגרום להתגברות עליהן, כאילו אינן.

ג. לא בהכרח מעורר "תסמינים ותפעות לוואי". לפעמים כן ולפעמים לא. ולפעמים תלוי בילד/בסוג/במינון.

ד. ילד בכיתה ב שמקבל ריטלין ולומד היטב, בד"כ לא "פיספס" באופן שמצריך הקניית מיומנויות לימודיות. ומבחינה חברתית - ילד עם קשיי ריכוז אינו אמור להיות פחות "חברותי" מאחרים. תלוי באישיות. יש כאלה שבדיוק ההיפך.. ודווקא בגלל ה"בעיה"...

ה. גם "הדרכה והכוונה להורים" לא תמיד נצרכת. הרבה פעמים זה פשוט למדי ברגע שמקבל מה שצריך.  

ב. איך הוא היה לפני כן מבחינה חברתית?  אם זו בעיה שלא התחילה מהריטלין, אז אכן חייבים לעזור לו. לבקש ישיבה עם המחנכת (אם יש יועצת טובה - גם איתה. אם לא - עדיף שלא תקלקל). לתכנן איך לשלב אותו בכיתה, וכמובן שהמורה תיקח אחריות גמורה על אי פגיעה בו.  

כדאי גם לראות אם יש חבר-שניים, אולי אפילו מהשכונה, שאפשר להזמין הביתה מידי פעם.

ג. ל"בדידות" החברתית אין בהכרח קשר ישיר לריטלין או לadd.  אבל אם זה התחיל מהריטלין, שווה לבדוק מינון/סוג עם הנוירולוג.  יש ילדים שהsr מכניס אותם ל"קיפאון", הם לא יוצאים להפסקה, וממילא אינם שותפים במשחקים וכד'.  לפעמים החלפה לla משנה את המצב. זה צריך התייעצות.  כך גם מינון גבוה מידי - יכול לגרום אותה בעיה.

כדאי שתשוחחי בנחת עם הילד, מה הוא עושה בהפסקה, יוצא, אין חשק לצאת.. כבדרך אגב, אולי יעזור להבין את המצב שאינו יודע להגדירו בדיוק.

כיף! גם לנו יש כאלה. ממש מכה. בלי סוף.

אני החלטתי לקנות מחבט חשמלי, ואני חובטת בהם בלי רחם במידת הצורך. זה באמת מפחית את הכמות שלהם גם באופן כללי (אולי הם "לומדים" שלא שווה להגיע לכאן).

הם מתים בצ'יק. אבל יש המונים חוץ מאלה שאני הורגת.

יש חומצת מלח שבפעם אחת אוכלת הכל. את שמה באסלה מחכה כמה דקות חוזרת לשטוף והאסלה מבריקה כמו חדשה. כמובן שצריך לעבוד עם כפפות ולפתוח חלון עם יש... אני שמה גם חיתול על הפנים כדי לא לשאוף את הריח. אגב הוא טוב גם לכתמים על הרצפת שלט יורדים... ולגבי הזבובים תקנו קוטל יתושים ושימו אותו במקום גבוה...

וזה אמור להיות חזק יותר מאקונומיקה או מחומר של שירותים- כמו סנובון?

רשתות יכולות לעזור במניעה מעופפים בבית.

(לא את הברחשים הקטנטנים והמעצבנים אבל זבובנים הם אמורים לחסום)

והדירה שכורה כך שלא אשקיע בה

לפזר מלח לימון לכמה זמן. ולשפשף טוב.

הם עולים מהביוב.

אחת לכמה שבועות פתחי את הביוב במיקלחת ורססי חומר הדברה( אצלינו מספיק ה k300) .

כנ"ל לביוב של הכיורים- פשוט להשפריץ בכמויות.

ואם יש לכם גישה לביוב שבחוץ- בידקו שאין שם חריץ כלשהו ואם כן דאגו לחסלאותם כבר משם.

דרך אגב אפשר ל ראות את השלבים של הם גם במים בביוב- אם תיראי תולעים קטנות תידעי שהן בקעו ואוטוטו יהפכו שוב לזבובונים מעיקים.

וד"א- הם אוהבים פירות וירקות.

אישית אני מעלימה כל חתיכה הכי קטנה של פרי/ ירק ישר לפח.

קניתי. אנסה

הייתרון:

חומץ תפוחים הוא אוכל- לא רעל כמו ריסוסים

חיסרון:

לא לשים חומץ על השיש להרבה זמן- עלול לשחוק ולהכתים אותו

בארה"ב

אם  יש צורך יעשו את זה תוך כמה ימים.

אנחנו טסנו עם תינוקות מגיל חמישה שבועות - שלושה חודשים ואין שום בעיה. (כמובן שזה אומר שטסנו גם עם גדולים יותר)

מים? או משהו ממותק?

אם ממותק- אז לא כ"כ רצוי, שיניים וכו'.

אם מים- נשמע נורמלי לגמרי. שתיים שלי גם נרדמו עם בקבוק (ומוצץ). כשתרצי לגמול אותה מטיטול- פשוט תצטרכי לגמול אותה מהבקבוק קודם, אבל זה עוד רחוק.

גגלי עששת הבקבוק

למה את לא נותנת מוצץ אגב?

לשואלים- בקבוק מטרנה.

לפחות בלילה.ביום פחות נורא,זה לשינה יותר קצרה.גם הילדים שלי היו ככה, ועכשיו אחד מהם ממש עם חורים רציניים בשיניים-בן 3.5.כמובן שזה לא רק הבקבוק- זה הרבה גנטיקה-אבל אם השיניים דפוקות אז בקבוק בלילה ממש יכול להחמיר את המצב...

אוכלת משעת ההשכבה 3 בקבוקים

ויש לה מוצץ

לעבוד בדייסה או ארוחה יותר ממלאת והכי עזר לי עם הרעב גם כדי שתהייה בטוחה שזה לא זה

תתני החל משעתיים לפני כל חצי שעה מהוא לאכול יש להם קיבה קטנה מנות קטנות ומשביעות עד השינה

אותה בעיה הייתה לי עד שהחלטתי שאין ברירה אלא להרגיל וגם הוא אצלי אכל הרבה דברים וסתם בלילה עוד שלושה בקבוקים כי הוא לא יודע להרגיל את עצמו לישון לבד ....

אז בהמלצת חברה התחלתי לפני חודשיים (הוא הייה בגיל 9 חודשים ) לעבור למוצץ בהתחלה הייה לא קל עד שחברה אמרה לי תמצאי מוצץ בפטמה בול כמו הבקבוק !! למזלי טומי טיפי הוציאו סדרה כמו הבקבוק שהשהוא מכור אליו ... אותו פטמה ותוך שלושה ימים לאט לאט  התרגל אבל חשוב להקפיד לא להציע מוצץ שהוא כבר יותר מדי מתוסכל ועצבני וגם לא  רעב אלא שהוא רגוע בהתחלה כדי ליצור הרגל בהצלחה זה גרם לכך שהוא יישן יותר בקלות חוזר לישון (אין את זמן הכנת הבקבוק ...

והכי חשוב סבלנות לתהליך ....

אם לא מסכים שהוא יעזור.

זו לא מצווה גדולה ללכת לכולל כשהאישה קורסת. אפילו עבירה.

ודבר שני חשוב חשוב חשוב- אתם ביחד חזית אחת מול הילדים.

אין כזה דבר אמא מרשה ואבא לא או הפוך.

כל צד מגבה את השני ומראה לילדים שאין תועלת לפנות לצד אחד אם לא קיבל את מבוקשו מהצד השני.

את רק בן אדם ומה הפלא שהגעת להתפרצות.

הם לא צריכים לקבל כל מה שהם מבקשים רק מה שאת חושבת שנכון שיקבלו. גבולות.

המון הצלחה בזוגיות דבר ראשון, ועם הילדים- מתוך כך.

הלוואי שתצליחי למצוא את הדרך לקבל מאישך היקר רק את היחס שראוי לך - יחס של בת מלכים.

לא נראה לי שזה יפריע לה יותר מדי, כל עוד זה יהיה נוח. ותודה 

ואם כבר- עוד שאלה לגבי נשיכות- איך מגיבים על נשיכות בין אחים?
 

תודה רבה.

לא כל כלב נושך ולדעתי תגובה כזאת רק מעודדת את הילד לפחד מכלבים..

אפשר לשאול את הילד, איך לדעתו מרגיש מי שנושכים אותו ולשדר לו את הכאב של האחר..

אם זה לא עוזר- אפשר לקנות לילד נשכן כזה של תינוקות ולהגיד לו שמתי שהוא כועס ומרגיש שהוא ממש רוצה להוציא את הכעס שלו בנשיכה, אז שינשך את הנשכן חזק חזק כי לנשכן זה לא כואב..

לגבי מגן ברכיים- יש לקנות מפלסטיק כזה כמו מגינים לאופניים בכל חנות צעצועים.. אבל אני פעם ראיתי על תינוקת ברחוב מגן ברכיים מבד, כנראה בשביל שלא השתפשפו לה הרגליים בזחילה.. עד היום אני מחפשת כזה..

אולי בחנויות ספורט ואופנים?

ולגבי הנשיכות,פשוט עושים פרצוף כועס ומראים שזה לא מקובל אצלכם בבית,הבת שלי ניסתה פעם לנשוך אותי ואחרי התגובה  הזועמת שלי היא הבינה שלא כדאי לה לנסות עוד פעם

הנושכת היא בת שנתיים. ממש לא נראה לי שהיא תבין הסבר כזה.

אני מגיבה בצורה תקיפה (שגורמת לה לבכות), אבל לא נראה לי שזה עוזר; כשהיא כועסת על אחותה הגדולה (שבדיוק הרביצה לה או לא נתנה לה משהו שהיא רצתה), היא משתמשת ב"נשק" הזמין הזה...

לא התכוונתי להסבר ארוך אלא לתגובה תקיפה

כן, זה מה שאני עושה (התגובה שלי הייתה מכוונת ל"כוכב לכת").

נשיכה היא כלי מצוין להשיג את כל מה שילד צריך. זה כואב מאוד לננשך- מה שלא תמיד אפשר להשיג בסתם מכה, וזה מקפיץ את כל המבוגרים מסביב. 

תרחיקי את הנושכת ללא מילים ותני עודף תשומת לב לננשכת. היא תנסה אותך עוד מספר פעמים ותפסיק.

בדוק ומנוסה.

שאר התוכנות קלות לפריצה.

מתחילים יותר מוקדם, ויושבים על-יד וקוראים ספר..

כשתמצה את עיסוקיה, תלך לישון.

הרי את מנסה והיא ממשיכה לשחק בכל מיני דברים.

אז תעשי אותו דבר - רק שלא "רצוף". תקראי קצת תוך כדי שהיא מתעסקת, ותמשיכי. לא כ"כ אינטנסיבי.

אפשר להתחיל תהליך של להשאיר אותה ולצאת, אנחנו התחלנו את זה עם בננו בגיל שנה בערך, והיה קשה כמה ימים אבל עבר.. ומאז כבר כמה חודשים טובים שהוא הולך לישון לבד.

לפעמים יש יוצאי דופן, וכמובן שנבוא אליו ונחבק אותו, אבל פשוט רואים שהוא בטוח בעצמו ובנו, וטוב לו

אבל כעבור תקופה, כשהתחלנו להשכיב את אחיו אתו בחדר, הוא נדבק גם הוא לטקס ההשכבה, כאילו הוא משחזר לעצמו משהו שהיה חסר לו... במשך עוד שנים אחר כך הוא ממש שנא ללכת לישון לבד, ורק ממש לאחרונה (בן תשע) התחיל לשחרר - הרבה אחרי האחים הצעירים שלו.

אני מתחרטת היום מאוד שעשיתי לו את זה, אפילו שזה היה "רק כמה ימים" ואח"כ הוא היה נראה שהוא רגוע וטוב לו...

שאם משאירים אותם ומידי פעם אומרים משהו מבחוץ, הם רגועים.

יש שלא.

אני לא הייתי משאיר ילד בוכה. וגם לא השארנו אף פעם (ב"ה, כמה וכמה.. ).

זה הרגל רע. הרי לא תוכלי תמיד לשבת לידה עד שתרדם נכון?

אני כן חושבת שנכון ללמד אותה לאט לאט להרדם ללא נוכחותכם.

אני כמובן לא מתכוונת לזה שתתני לה לבכות. אני נגד השיטה הזאת.

אבל אולי כן לשים אותה במיטה, לחכות איתה דקות ספורות ואז לצאת מהחדר.

אם היא בוכה אפשר לומר לה "אמא במטבח, תכף היא תבוא" ואז אפשר להכנס שוב לחדר לכמה דקות.

הרעיון הוא שהיא לא תרגיש זנוחה, שתדע שאתם לידה ומצד שני לא תצטרכו לשבת לידה כל לילה.

בהצלחה!

אני מעולם לא נתתי לאף אחד מילדי לבכות את עצמו עד שירדם. בעיני זה נורא.

אבל מצד שני, אף אחד מהילדים שלי לא ישן כמו שצריך....

לקחת תינוק בעגלה/מנשא. הרי לא תמיד תוכלי לעשות את זה, נכון?

ב"ה, ילדים גדלים והצרכים שלהם משתנים. אני זוכרת בבירור את הגיל שבו אחותי ואני היינו משחנ"שות לפני השינה ולא רצינו אף מבוגר נוכח באזור. אין מה לדאוג, השלב הזה יגיע. עד אז מה כיף ומתוק יותר מזמן איכות של השכבה

להפך, הרגלי שינה זה משהו שקשה לשנות. ואף אחד לא מבטיח לה שהילדה לבד "תגמל" מנוכחות הורי בזמן ההשכבה.

לא חסרים ילדים שלא מוכנים להרדם בלי שאמא תשב לידם, גם אם זה לוקח שעה ארוכה.

כאשר יש יותר מילד אחד, או כאשר יש לאמא עוד דברים לעשות חוץ מלשבת שעה ליד הילד בערב- זה הופך מעיק ובלתי אפשרי, אבל לרוב זה כבר בשלב שההרגל הזה התקבע מדי.

אנחנו ישבנו ליד הבת הגדולה ובאיזה שהוא שלב זה כבר היה סיוט

ממש לא התחשק לי לשבת ערב ערב (לפעמים מעל שעה) ליד המיטה של הגברת.

רציתי זמן עם בעלי, לראות סדרה בטלויזיה, או אפילו סתם לסדר את הבית...ובמקום זה ישבתי לפעמים מעל שעה ליד המיטה.

   היו פעמים שהייתי זוחלת מתחת למיטה שלה על מנת שלא תראה שאני הולכת...

עכשיו זה מצחיק אותי, אבל זה היה ייאוש.

בקיצור, המלצה חמה שלי היא לנסות כן להרגיל כמה שיותר מהר להרדם ללא נוכחות ההורים.

אפשר להכנס ולצאת או לדבר איתה מהסלון ככה שתרגיש בנוכחות.

ממש לא לתת לבכות.

ילד בן 12 שלא נגמל מנוכחות הורית בזמן ההשכבה?? אני לא. ככה שלכתוב שאף אחד לא מבטיח לך שבסוף נגמלים זה לא מדוייק. את אולי מתכוונת שהילד לא יגמל מזה כשלך יהיה כבר נח שזה יקרה- וזה כבר משהו אחר.

אני לא חושבת שהרגלי שינה זה משהו שלא משתנה.

וזה שמישהו יושב ליד הילד בתקופה מסויימת לא אומר שבזמן אחר שזה כבר לא יתאים לו הוא לא יוכל ללמד אותו להרדם לבד.

הרבה פעמים זה גם לא לגמרי קשור להרגלים מוקדמים. כמו לדוגמא השאלה שיש כאן ממש בעמוד הזה. ילדים שישנו נהדר עד גיל מסויים ופתאום פחות. ויש הרבה מקרים כאלה. יש הרגלים שמתאימים בגיל שנה ויש שמתאימים יותר מאוחר.

אז אם עכשיו מתאים שאמא תשב ליד זה לא אומר כלום על ההמשך.

אבל אם זה מתחיל להעיק- כדאי להפסיק עם זה.

אני מניחה שפותחת השרשור לא הייתה פותחת את ההודעה אם היה לה נחמד עם הסידור הזה.

היא פתחה את ההודעה  כי התופעה הזו, שלשבת ליד הילדה התחיל להעיק עליה.

לא מבינה את התגובות שמבטיחות לה שזה יעבור לה.

כי לא תמיד זה עובד, לא חסרים ילדים בני 5 שעדיין צריכים את אמא להרדם.

ותאמיני לי שזה מעיק ומפריע להתנהלות של כל בני הבית (בהנחה ויש עוד ילדים המשפחה, ובהנחה ואמא לא רוצה להיות כבולה לבית כל ערב באותה שעה).

כאחת שלא השכילה להקנות לילדים שלה הרגלי שינה נכונים, אני ממש ממליצה כן לנסות ולעשות את המאמץ הזה.

לא קל אבל שווה את ההשקעה,כמו עם כל הרגל חדש שמלמדים

אני לא מבינה מה הבעיה עם זה שיש עוד ילדים - הם ישנים באותו חדר, ונהנים ביחד משעת השכבה מתוקה.

למה דווקא אמא "כבולה" (תמיד מוזר לי הדימוי הזה ביחס להורוּת, אבל שיהיה)? ילדים רכים, מעצם טבעם, זקוקים לליווי מבוגר כשהולכים לישון. כשנוח לאמא - תהיה אמא, כשנוח לאבא - יהיה אבא, כשאבא ואמא יוצאים לשמוע הרצאה - תהיה סבתא ברכה. הרי גם כך לא נשאיר את הילדים ללא מבוגר בבית, לא?

אפשר לעשות את השעה הזאת נעימה. אפשר לשבת ליד המיטות של הצדיקים ולסרוג למשל, או לקרוא... השעה השקטה של הבית...

מבחינתי זה משהו קבוע בסדר יום כל עוד יש ילדים קטנים בבית - כשאחד גדול כבר, הבא אחריו עוד קטן, כך שזה לא עומד להשתנות בשנים הקרובות. כמו שבילוי אחה"צים במגרשי משחקים לא עומד להשתנות. אבל אני בטוחה שזה עובר, ושעוד תגיע התקופה שלא יהיה לי אף קטן להשתרך איתו למגלשות, להקריא לו סיפורים או להשכיב לישון אף אחד מהדברים האלה לא יישאר לנצח.

מי שיש לו כוחות ומלא סבלנות אשריו,אני מאוד מעריכה אנשים כאלה.

אז יש כאלה

יש מי שמדבר עם הילד מהסלון וניגש מידי פעם שזה מה שאני עושה

יש מי שישב חמש דקות ויצא ויחזור

כל אחד לפי כוחותיו מראה לילדים שהוא שם בשבילם

ויכולה לקרות באותה מידה בעוד הרבה בתים.

השעה 8 בערב-

בת חמש, צריכה ללכת לישון- לא יכולה להרדם בלי שאמא תשב על ידה

בת השנתיים וחצי- ישנה במעון שעתיים. ממש לא מתכוונת להרדם לפני השעה 10, היא בקטע של לקפץ בבית

הקטנה- בת חודש, שעות הגזים הקשות, ממש לא רגועה.

אבא- חוזר מאוחר.

איך את בדיוק חושבת שאמא יכולה באותה שעה גם לשבת ליד הגדולה (בחושך ברוגע), גם לתחזק בת שנתיים שובבה וקופצנית, וגם לטפל בבת חודש "מוגזת"? אז אגיד לך- אי אפשר.

לא אצל כולם הילדים הולכים לישון באותם שעות.

דינמיקה של בית משתנה. במציאות בהם ילדים לא הולכים לישון באותה שעה, האופציה של "לשבת ליד הילד עד שהוא נרדם" הופכת די בלתי אפשרית.

לכן, מהנסיון הרב שיש לי- ילדים שמצליחים להרדם ללא נוכחות אמא- אבא. זה נכס אדיר.

עיון קצר בכל מיני פורומים של הורים מעלה שבעיית השינה היא בעיה שמטרידה הרבה הורים.

ושוב, אני מדברת מנסיון של אמא לילדים עם הרגלי שינה מזעזעים. הלוואי שידעתי אז מה שאני יודעת היום.

את צודקת. בכל משפחה הנסיבות שונות, ולכל זוג הורים יש זכות וחובה לעשות את מערך השיקולים שלהם, שהם יודעים לעשות אותו הכי טוב, ולראות מה האפשרויות שלהם, עד כמה הם יכולים להיענות לילדים ובאיזו נקודה זה כבר עובר את גבול האפשר.

ועדיין אני חולקת מאוד על הטרמינולוגיה של "הרגל רע".

כי בעצם לא רק ממשפחה למשפחה הנסיבות שונות, אלא גם בתוך אותה משפחה הנסיבות משתנות בתקופות שונות, ולדעתי הדבר החכם ביותר להורים לעשות - הוא לבחור בכל פעם מה לעשות על פי האפשרויות שלהם *בהווה*. כשהמצב משתנה ומערך השיקולים משתנה - אז הוא משתנה. אז עושים חשיבה מחדש. מה שבחרת בגיל חודש לא מחייב אותך גם בגיל שנה! הנסיבות השתנו, והבחירה יכולה להשתנות לפי הצורך.

לפי הטרמינולוגיה של "הרגל רע", כל הילדים נולדים עם הרגלים מזעזעים, מחרידים ממש - הם נרדמים רק כשכל נקודה בגופם במגע עם אמא! תשעה חודשים הרגל כזה...

מניסיוני, כשרוצים לחנך ילדים למשהו חדש, הדבר שהכי עוזר הוא מוטיבציה מיידית. אם אני אסתדר עם המצב הנוכחי אבל אחשוש שמא בעתיד הבחירה שלי תתנקם בי, אני לא אהיה נחושה מספיק כדי לעשות שינוי בצורה טובה. אם אני ארגיש שכרגע ממש, היום ולא מחר, הגעתי לנקודת הקצה שלי, והמצב הקיים כבר לחלוטין לא מתאים לי - אז אני יכולה לגייס בי את כל הכוחות שאני צריכה כדי לעשות שינוי. אז המצב שהיה עד עכשיו לא היה "הרגל רע" אלא הרגל שהיה מצוין לזמן שלו, והזמן הזה נגמר והגיע הזמן להכניס לדינמיקה המשפחתית הרגל חדש,שגם הוא יהיה מצוין לזמן שלו

יחד עם זאת, לשנות הרגלים קיימים- זה קשה שבעתיים.

ונכון שילדים גדלים וצרכים משתנים ובאופן טבעי גם הרגלים משתנים.

אבל מהנסיון שלי (שוב, שלי בלבד) הרגלי שינה בעייתיים אצל ילדים, משפיעים על כל הבית ולא בצורה חיובית.

זה לא דומה למשל למוצץ, טיטול, או בקבוק (שזה גם הרגל שממנו נגמלים באיזה שהוא אופן).

אני עדיין חושבת שלשבת ליד ילד עד שירדם- זה הרגל לא טוב (לא רע! ), בגלל שלל הבעיות שהעליתי.

 אני ישבתי שנים ליד הקטנים עד שירדמו.

וזה מקסים ומתוק בילד הראשון..אחר כך זה כבר הופך למטורף עד בלתי אפשרי.

לכן, לי חשוב מאד לומר להורים צעירים שכן ישתדלו להקנות לילד שלהם את היכולת להרדם לבד.

עד שהיא מתעייפת לפחות שעתים ולא מפריע לנו,להיפך אני מדברת איתה מהמיטה שלי,ניגשים מידי פעם וזהו

בהתחלה גם חשבנו שצריך לשבת לידה עד שלמדנו לשחרר ולתת לה בקצב שלה ולא אף פעם לא השארנו אותה בוכה אלא רק אם היא השתוללה ואז ניגשים אליה אחרי שנרגעת

היא בת שנתיים ועכשו יותר התיצבה בהרגלי שינה ומהר מאוד היא נשכבת ונירדמת.זה מצריך הרבה עיקביות לאורך זמן עד שרואים תוצאות.

בשעה שאתם מתחילים להשכיב וכדאי לחכות שהיא תתעייף

אם יש לך כח אז טוב להיות בגינה ואז חוזרים רעבים ועייפים

עד שאוכלים ומתקלחים היא תוציא את כל האנרגיות

אין לי הרבה תובנות מיוחדות לומר. אני מכירה קצת את נושא ההבדלים בהשקפת העולם מהצד של בעלי (בעלי למד בישיבה כל השנים, ומשפחתו גם טוענת שככה אי אפשר לחיות ולהתפרנס), אבל ההורים שלו בכל זאת עוזרים לנו מאוד כספית (וגם קנו לנו דירה).

מההסתכלות סביבי על משפחות האברכים בישיבה אני רואה שבהחלט אפשר לחיות כך, גם בלי תמיכה שוטפת וגדולה מההורים, וגם בלי הכנסות גבוהות. העיקר הוא האושר שבידיעה שאנו עושים את הדבר הנכון.

אם את חזקה ובטוחה בדרכך הזו, אין סיבה שזה לא יעבור לבחורים שאת יוצאת איתם, ובע"ה, ברגע שתתארסי עם הבחור המתאים לך, תוכלו שניכם ביחד לעמוד בדרך שלכם, ואולי אף "להוכיח" למשפחה שהיא אפשרית ואולי אפילו עדיפה.

בהצלחה!

את חיה באמת, דרך החיים שלך נכונה, ערכית, והיא מביאה שמחה פנימית רבה יותר, "שמחה שאינה תלויה בדבר"..

אם יש להם כסף רב - יופי (ואגב, את יכולה לראות בעליל: איזהו עשיר, השמח בחלקו. הרי גם כעת הם מתלוננים שקשה לחסוך והכל קשה וכו'..).

תלכי בדרכך בשמחה.

שלך גדול משלהם - וגם ריאלי יותר. כך בונים עולם יציב.  ומן הסתם את תדעי מתוך ערכייך, גם לשים לב לפרנסה טובה. בסדרי עדיפויות נכונים.

תשמרי על האמת שלך. את יודעת ומרגישה שכסף הוא לא הכל בחיים, ושאפשר לחסוך בנושאים שונים, ואת צודקת מאוד.

בני משפחה קרובים אלייך רואים את זה אחרת. זה עניין אישי שלהם. אל תתני לזה לערער את האמת שלך.

ואת לא צריכה להתווכח ולטעון מולם את האמת שלך- מדובר כאן בהשקפות עולם שונות. כל אחד רשאי להמשיך להחזיק בהשקפתו, וזהו. כדאי למצוא נושאי שיחה אחרים

ואם יש להם אמירות שלא נעימות לך, אפשר לומר- זו האמת שלי, וזהו. כך אני רואה את הדברים.

בהצלחה רבה.

מכיוון שאני מרגישה ככה מול חלק מהמשפחה של בעלי.

זה לפעמים קשה כי יש מין תחושה של "נחיתות"- ההכנסות שלנו יותר נמוכות, לא קנינו עדיין בית, אנחנו גרים ב"חור" מבחינתם, כל אורח החיים שלנו יותר פשוט ופחות "עדכני ומודרני".

אז לפעמים זה יוצר חוסר הבנה וקצת ריחוק, אבל מה לעשות...

אין דרך אחת לחיות את החיים. יש הרבה.

יש דרך "בורגנית" יותר, כמו שכתבת, ויש לה יתרונות וחסרונות.

ויש דרך חיים פשוטה יותר. וגם לה יש יתרונות וחסרונות. החסרון הבולט הוא (ממש לא תמיד) רמת חיים נמוכה יותר.

המשפחה שלך צריכה להבין שהדרך שלהם היא לא היחידה, וגם אם היא לא תבין- את צריכה ללכת עם זה עמוק בלב. וכמו שהם חושבים שאת חיה בבועה, כך גם את תחשבי יום אחד- כשתבני את משפחתך וחייך בצורה אחרת- את תסתכלי עליהם ותחשבי "וואו, באיזו בועה הם חיים".

העיקר שתהיי שלמה עם הדרך שלך, וכשהם יראו בית שמח, ילדים טובים עם תמימות וקדושה, חיי משפחה שמחים וכו'- אז אולי גם יבינו שהדרך שלך לגיטימית...

ואם הם צוחקים עלייך "תקני דירה בX"- שיערב להם...למה את תרצי בכלל לקנות דירה במקום אחר? כל אחד קונה במקום שטוב לו וזהו.

ולסיום- אני חושבת שלפעמים, מאחורי הקצת לגלוג וחוסר ההערכה מסתתר משהו אחר. כי הם רואים משהו אחר, ורואים שהוא טוב, אבל ליישם אותו בחייהם זה מאוד קשה וכביכול לא שייך, ולכן בוחרים ללגלג עליו.

אני די מזדהה עם כל מה שכתבת שאפשר לחסוך וכו' וכו'. וגם בעלי בגישה הזו.וככה אנו משתדלים לחיות את חיינו . אבל למרבה הכאב, המציאות טופחת על הפנים. למשל אפשר לגור בשומרון,אבל אז לא תמיד יש עבודה, או שהרבה כסף,זמן וכוחות  נשפכים על נסיעות,דלק, זה ממש לא פשוט ולא תמיד חוסך. וכשיש כמה ילדים,עם כל החיסכון,וקונים בגדים בשוק ובהאנגר ומקבלים יד2  (ד"א גם מי שמוכן לקבל יד2,לא תמיד יש ממי לקחת), ובקושי בקושי יוצאים,ולא קונים מעדנים ולא גבינה צהובה ובשר רק בחגים, ולא חוגים לילדים ולא בריכה בקיץ ולא אטרקציות-עדיין-צריך ביגוד לכל עונה-הילדים גדלים-צריך נעליים-צריך טיטולים ומטרנה-מעונות עולים כסף-גנים-קופ"ח (יש תקופות שילדים קטנטנים חולים הרבה במחלות חורף שגרתיות,וזה הפסד ימי עבודה+תרופות),שלא לדבר על ילדים עם צרכים מיוחדים(לאו דווקא קטסטרופות. מספיק שילד צריך ריפוי בעיסוק כמה פגישות, או פיזיותרפיה.) . ומה עם לארח קצת בשבתות,זה מאוד מקובל בציבור שלנו-הופ,עוד 100 שח הוצאות לשבת.

דרך אגב 30 אש"ח למשפחה שיש 4-5 ילדים זה לא כזה המון. זה בהחלט משהו לשאוף אליו.

בקיצור.

הכסף חשוב מאוד מאוד בחיים. גם לחסכנים הכי צנועים ופשוטים. ודאגות עליו פוגמות מאוד בזוגיות,במשפחתיות ובשמחה בבית.

ובלי כסף לא "מאוד קשה" להסתדר אלא בלתי אפשרי להסתדר. 

צריך להסתפק במועט וזו מעלה אבל החיים הבסיסיים עם הרבה ילדים כן דורשים את שלהם.

אני הגעתי מבית חילוני עם אותן השקפות מבחינה כספית ג"כ ישוב מבוסס מאוד והכל ולפעמים שאת גדלה בבית שיש בו גשמיות וחסר לו רוחניות את נוטה ללכת לקיצוניות השניה בדעותייך בהתחלה כדי לנער מעלייך את ההשקפה הרווחת שהדבר הכי חשוב בעולם זה כסף אבל צריך להיות עם רגליים בקרקע מבחינת פרנסה כל אחד כפי הצרכים שלו.

העיקר שיהיה משא ומתן באמונה ולהבין בשורש שרדיפת כסף זה לא העיקר, זה לא סותר פרנסה בכבוד. 

כמובן שראוי להערכה שניערת מעלייך את ההשקפות השטותיות שמי שגר במקום מסויים "יותר שווה" ממי שגר במקום פחות יוקרתי וכל זה.

אינו דומים "בורגנים" ל"אברכים", וזה בסדר גמור,אל תקחי ללב, תעשי מה שטוב לך.

יסלחו כל אלה שחושבים שאפשר לחיות חיים שלמים במשכורת של מינימום. אולי בללה לנד אבל לא במדינת ישראל. בסופו של דבר כל אלה ששמחים בהסתפקותם במועט- נופלים לעול על הציבור. מבקשים הנחות, הטבות , הולכים לגמ"ח וכו'.

אני לא רואה שום דבר ערכי במשפחות שכל השנים חיו מיד לפה (כאידיאל, לא בגלל מצב אובייקטיבי כלשהו) ) ושהמצב נהיה קצת קשה הן פונות לכל מיני קרנות לעזרה הדדית כי פתאום צריך סכום כסף גדול שאין להם (כי כל השנים לא היה מאיפה לחסוך).

ואני מדברת על סביבתי הקרובה. לצערי אני רואה לא מעט מקרים כאלה. של משפחות שמסתמכות על ההנחות ועל ההטבות שיקבלו....

בקיצור- אל תזלזלי במשפחתך. במדינת ישראל צריך כסף והרבה.

מה שכן, אני בהחלט מסכימה איתך שאפשר לגור בפנטאוז בגבעת שמואל ולשלוח את הילדים לגן פרטי ואפשר לגור בדירה ברמלה ולשלוח את הילד לגן של תמ"ת.  זה נכון. אבל גם כדי לגור ברמלה ולשלוח את הילד לגן של התמ"ת גם לזה צריך כסף.

בסופו של דבר אפשר להחליט האם לחיות חיי "שופוני" או חיי צניעות, אבל בכל מקרה צריך כסף, גם לזה וגם לזה.

מתנצלת עם פגעתי במישהו בדברי. לא זו הייתה הכוונה ממש לא.

גם אני ממשפחה מסורתית ופחות או יותר כמוך ,

ואני גרה בבנימין וזה לא פשוט בכלל.

כל עוד שזה זוג אפשר לחסוך וגם להתקמצן בכיף,

אבל כשאת צריכה לשלוח את הילדה למטפלת וכסף זה שיקול או בע"ה אח"כ לאולפנא ואז אוהו כמה שכסף זה שיקול...

תקשיבי למשפחה שלך, הם לא סתם מציקים, אלא בשביל לעזור לך - זה מתוך אהבה ואין לך מה להתווכח איתם.

תעשי בדרך שלהם - אם יהיה יותר מדי כסף תמיד תוכלי להשאר בבית ובעלך להיות אברך - אבל אם אין כסף לא תמיד אפשר לעשות ההיפך...

ותקראי כמה הודעות שהיו כאן לאחרונה על משפחות אברכיםשנקלעו לבעיות בשלום בית וזה יעשה לך סדר קצת גם כן...

בהצלחה!

ברור שהחיים דורשים כסף...

ביגוד, הנעלה, אוכל, טיפולים, חינוך ועוד המון. אבל יש הבדל בין משפחה שמתפרנסת בצורה סבירה, מצליחה להחזיק את עצמה, וגם קצת לחסוך לבין משפחה שמוציאה על מותרות. 

מחילה, אבל 30 אלף בחודש למשפחה עם 4-5 ילדים זה לא רגיל. זה הרבה מאוד. משכורת כזאת אומרת שכל אחד מביא 15 אלף- וזה הרבה הרבה מעל השכר הממוצע. לא כולם הייטקיסטים ואנשי מחשבים.

גם עם הרבה פחות מזה אפשר להחזיק משפחה בכבוד.

יש הבדל בין לחיות בכבוד לבין לטוס כל חופש לנופש בחו"ל  עם כל הילדים.

יש הבדל בין להיות מסוגלים לקנות לילדים ביגוד ונעליים כל עונה לבין להלביש אותם בקולקציה החדשה של כל המותגים.

יש הבדל בין להיות מסוגלים לערוך קניות שבועיות בנחת לבין לקנות המון מזון מיותר או יקר ולצאת פעם בשבוע למסעדה.

יש הבדל בין להיות מסוגלים לשלוח ילד לחוג לבין להפציץ את הילד בשלושה חוגים בשבוע.

ואת כל הדוגמאות האלה אני נותנת מתוך הכרות אישית.

הצד השני של הבורגנות הוא לא עוני, אלא חיים בפשטות. אפשר לחיות בשמחה ורוגע עם הרבה פחות כסף.

אין שאיפה לעוני ולחוסר. כי באמת עוני וחוסר מקשים מאוד על שלום בית ועל ניהול תקין של הבית. אבל שאיפה לפשטות בעיני היא יפה ונכונה.

אנחנו חיים סבבה עם חצי מהמשכורת הנ"ל (מתוך אידאל של חיי תורה וכו')

וחוסכים

ומשקיעים לעתיד

וזה שזה נהיה מקובל להתבכיין שאי אפשר לחיות פה זה בעיה קשה.

ולפותחת השירשור- מה אכפת לך מה הם חושבים?

כמו שאת שונה מהם בחשיבה על הדוסיות, ככה את גם שונה בחשיבה על כסף.

בשורה התחתונה כמו שאמרו לפני- איזהו עשיר- השמח בחלקו.

וכמו שתיארת העצמך- אחים שלך עם המשכורת היפה שלהם לא מצליחים לחסוך- מה שאומר שהעניין הוא לא בכמות הכסף אלא בגישה אליו ובברכה שיש בו.

בהצלחה

אשמח לשמוע באופן מפורט איך 15000 שח בחודש מספיקים לפרנס משפחה עם 4-5 ילדים, קטנים וגדולים. 

אנחנו מרוויחים פחות מ15K. ויש לנו שישה ילדים. (עוד לא הגענו לשלב הישיבות התיכוניות...)

גרים בשכירות בישוב, לא מחזיקים רכב (עובדים ביישוב, וההורים במרחק אוטובוס)

קונים בגדים בזול- תופרים וגם ביד שניה.

אוכל- מכינים לבד, מצמצמים בבשר ועוף- קונים בעיקר במבצעים, קניות מרוכזות פעם בחודש במקום זול.

קנינו לפני שנה דירה להשכרה בפריפריה, וכל חודש אנחנו חוסכים 1500 ש"ח מהתזרים- ויחד עם השכ"ד מקווים לגמור את המשכנתא תוך 6 שנים.

חוץ מזה אנחנו משקיעים בלימודים שמעניינים אותנו ואולי יפרנסו אותנו בעתיד- הנחיית הורים וכו'.

בקיצור- חיים טוב!

אשמח לענות על עוד שאלות!

אני לא חושבת שהדיון הוא כמה אידיאלי להרוויח בחודש או כמה כסף צריך למחיה (אפילו שיש לי מה לומר בנושא).

את ההחלטות האלה נראה כבר שהחלטת לעצמך וכל הכבוד.

אבל באמת קשה להתמודד עם מה המשפחה חושבת. עם זה שצוחקים עליך, שחושבים שאת 'פשוטה' כזאת.

אני רוצה לחזק אותך. הדרך חיים שבחרת אכן לא פשוטה אבל אם את מאמינה בה וכך טוב לך אז אשרייך.

כדאי לך לחשוב ככה מדי פעם ולרענן למה בחרת בדרך הזו, שחיי פשטות הם חיים יפים ונעימים לא פחות.

שבסוף הדרך לא הכסף ילווה אותנו אלא איך שחיינו את חיינו ומה עשינו איתם.

בהצלחה

 לדעתי גם אם גרים בשומרון וחוסכים וכו'-- לא פשוט להסתדר עם משכורת אחת/ שתיים נמוכות.

כמובן שלא צריך שלושים אלף, אבל צריך סכום מכובד שהולך וגדל עם השנים.

ואם את בכיוון של בעל אברך אז תדעי לך שזה ממש מצריך מסירות נפש...

בהצלחה.

זוכרות את ריקי כהן המסכנה של אירי לפיד?!

הם משלמים משכנתא או שכירות 4-5 אלף, קניות שבועיות מינימום 1500-2000 בשבוע, ופשוט קונים מה שנראה להם, לא עושים חשבון. דוגמאות שאני מכירה?

ג'ינס ב700 ש"ח- ברור!

נעליים לתינוק שעוד לא הולך- 800 ש"ח (כי לכל החברות יש)

ילדה בת חמש צריכה לפחות 6-7 זוגות נעליים בשנה- לא ידעת?  (לפחות חלק מהן מגיע אלי אח"כ...)

רכב- ברור שקונים חדש ולא יד שניה- וגם יש ביטוח מקיף והמון דלק

ואם לא יוצאים פעם בשנה- שנתיים לחו"ל אז פדיחה מהסביבה.

ובאמת לא נשאר מה לחסוך.

אני לא מזלזלת באנשים שזוהי תרבותם- הם באמת ובתמים מרגישים שאין להם מספיק. אני פשוט קצת מרחמת עליהם לפעמים.

הבן שלי למשל,בן 3וחצי,הורס נעליים בשניה. ניסיתי פושטיות(30 שח זוג נעליים),ניסיתי יותר איכותיות (במחיר של 100 בערך לזוג),אז הפשוטות נהרסו תוך חודש,והטובות תוך כמה חודשים,אבל מתישהו כבר זה הרוס וצריך חדש לא? הבת לעומתו פשוט גדלה בצ'יק ומה שמתאים היום נהיה קטן ממש בזמן קצר. ומה שקיבלתי יד2 מחברה לא מתאים כי לחברה יש ילדה עם רגל צרה,ולבת שלי זה לוחץ ולא נוח. לפעמים זה מחויב המציאות לקנות כמה זוגות נעליים בשנה.בטח בילדים שמשתנים במהירות.

אצלי בתקופות החורף אני יכולה להגיע ל100+ שח בחודש,בערך 3-4 חודשים, על תרופות למחלות עונתיות של הילדים (מוקסיפן,טיפות אוזניים/עיניים, תכשירים לאינהלציה או משאפים,נורופן וכו') ולהפסיד בכל שבוע ימי עבודה בגלל ילד חולה

לאחותי יש רכב יד2 והם זרקו עליו כ"כ הרבה כסף למוסך וימי עבודה אבודים שהיא מקללת את הרגע שהיא לא קנתה חדש

בקיצור מלבד דוגמאות קיצוניות כמו חו"ל כל שנה(מעולם לא נסענו לחו"ל) ו800 שח נעליים לתינוק(לא היה עולה על דעתי) לכל דוגמא שלך אפשר למצוא את הצד השני של המטבע

ובדר"כ אנשים שמרוויחים סכומים מאוד גדולים ומתלוננים שאין להם מספיק זה בגלל חיי מותרות, לא בגלל חיים סבירים כמו שאת תיארת.

אני כן הייתי מעירה

רפואה שלמה!

אסור להשאיר בלי טיפול

צריך להגיד לו: אבא אמר בצחוק (גם בעלך צריך לומר).

ולהגיד לו: אין דבר כזה.

ה' לא אומר לאף אחד כך. ה' רוצה שההורים ישמרו על הילדים שלהם הכי חזק בעולם. הם גם ילדים שלו..

גם לאברהם אבינו ה' לא אמר באמת. כתוב בתורה שזה היה ניסיון. הוא לא התכווין אפילו רגע אחד שכך יעשה אברהם אבינו.

וזה היה רק לאברהם אבינו וליצחק  - שכולם ילמדו כמה הם אוהבים את ה'.

אבל יצחק לא היה ילד. הוא היה איש בן 37. גדול. ואברהם אבינו היה זקן. אם יצחק לא היה רוצה - זה לא היה יכול להיות.

אבל שניהם ביחד אמרו: אם ה' רוצה - אנחנו מוכנים אפילו למסור את החיים שלנו.

ואז ה' אמר - חס ושלום. אל תעשה כלום..

ואחרי כן - האהבה של אברהם ליצחק היתה הרבה יותר גדולה. כי הוא הבין שהוא אוהב את הבן שלו לא רק בתור אבא שהכי אוהב אותו, אלא גם כי ה' רוצה שיצחק יהיה בעולם. שניהם הבינו שיצחק בחיים בעולם, הרבה יותר יקר לה' מאשר אם ימסור את נפשו לה'.  ה' רוצה שנהיה בעולם. נעשה טוב. 

זה היה פעם אחת, בהתחלה של עם ישראל - שכולנו נלמד כמה אהבת ה' והאמונה בה' גדולה. וכמה ה' אוהב אותנו ורוצה שנהיה פה, ושנשמור על הילדים שלנו כאן, על עם ישראל.  וזה לא היה עם ילד, אלא עם איש גדול. 

אין דבר כזה שה' יגיד: תשחט את הילד. זה כאילו תשאל: אם ה' יגיד להיות רע...  אין דבר כזה. ה' אומר להיות טוב - הוא לא אומר להיות רע. גם אצל אברהם אבינו, שזה היה ניסיון לשניהם, הוא לא רצה שיעשו כך.

מה שאמרת נראה לי נכון

הבעיה ששכנעתי את בעלי ללכת לטיפול , כי היו עוד בעיו כאלו

והפסיכולוג אמר שזה לא נורא

אבל לשלוח את הבעל לטיפול אצל פסיכולוג?

לאן הגענו?

טוב שהוא הרגיע אותך..

שזה כן "נורא" (להגיד כך..).

וזה לא אומר שבעלך צריך "טיפול".

זו הטעות  -שהיום כל דבר חושבים על "טיפול".  יש לו טעות - וצריך להסביר. אפשר לדבר על זה.

ותתקנו עם הילד את הענין, בנחת.

ורצוי שבעלך יסביר לילד שהוא לא התכוון לזה.

ואם בעלך לא מוכן להסביר, אולי כדאי שהגננת תדבר עם הילד.

הרי אם הוא היה חושב לשנייה שזה יתקיים הוא היה עונה כזה דבר??

לא צריך לעשות עסק מפטפוטים בעלמא. 

הילד לא הבין שזה בדיחה?

זה נבע מחינוך ליאת שמים בלי פשרות

ונוסיף על זה שהוא נוהג לספר להם כל מה שקורה בעולם הפתוח:

סמים,התאבדות,דיכאון,בעיות נפשיות,הפלה מלאכותית

והילדים קטנים בגילאי 5עד 9

מצד שיני הוא אוהב אותם מאוד, מחבק אותם , משחק איתם,מספר להם סיפורים

מקשיב להם,נותן להם גבולות

נהיה כנים אם נאמר שהם ממש אוהבים אותו

הבעיה שלו זו הפתיחות הזו, מין בעיה בטקט,

פעם כעסתי עליו והוא היה מצוברח, אז הוא אמר לילד בן:6 בוא לחבק אותי כי אמא לא מחבקת אותי

וסליחה שאני שופכת לכם את כל הכעסים שלי אבל הוא מבקש מהילדים כל היום עזרה:

תביא לי כום מים, תסדר את כל הבית, תלך לקניות, תרים מהריצפה

הילדים אמרו לי שהם מרגישים שהוא משתמש בהם למשרתים, אם למשל אני מבקשת ממנו משהוא 

ולא מתחשק לו לעשות אז הוא מבקש מהילדים.

אפשר לבקש מילד בן 9 כמה דברים ביום אבל לא להגזים!

ולהראות להם שכאשר לאבא אין כח הוא מבקש מהילדים, אז זה לא חינוכי ולא טוב ריגשית

כמעט חשבתי להתגרש בגלל זה, אני פוחדת שיתפתחו אצלם בעיות נפשיות בגלל אבא כזה

וואי. תודה באמת..

באת להתלונן או לשאול? נשמע כאילו את מלאה כעסים ותלונות עליו וקפצת על ההזדמנות שהוא טעה כדי לשפוך הכל.

וכשאני ממשיך לקרוא את תגובתך אני מקבל ראיות לדבריי.

"כמעט חשבתי להתגרש בגלל זה, "בעיות נפשיות בגלל אבא כזה" וכד' אמרות שפר, רח"ל.

זה לא אסור כאן חלילה, משום בחינה, אבל מצאתי לנכון להדגיש את הנקודה,

מתוך כוונה להסביר שזו לא הדרך לפתרון אלא רק להעצמת כעסים.

יותר ויותר נראה לי כמו טרול

העניין בבדיקה.

הסתמכתי מאד על האנונימי כאן

וייגרם לי עוגמת נפש גדולה אם תדע מי אני

זה ממש לחדור לי לפרטיות לבדוק מי זה. 

השאלה נשאלה גם בפורום נשואות.

פתאום מתברר שהנושא זה לא רק "עקידת יצחק", אלא יחסך לבעלך.

סליחה על הבוטות - זה לטובתך: גם את צריכה "טיפול" - לטפל בעצמך.

האמירות האלה: כמעט חשבתי להתגרש.. על כל שטות. שלחתי אותו לטיפול פסיכולוגי.. מראות על בעיה אצלך לא פחות מאצלו לענ"ד.

ואל תסתמכי על מה שהילדים אומרים לך שאבא "משתמש בהם".. הם לא היו אומרים - אם לא היו מרגישים שאמא מסכימה/רוצה לשמוע אמירות כאלה.

את אומרת שהוא אבא אוהב והם אוהבים אותו - אז על כל השאר מדברים.

הוא לא "ילד שלך"..  הוא איש. יש לו מן הסתם שיקול דעת.  אם תכבדי ולא תתייחסי אליו כאל "בעיה", אלא כאל אדם שאת מחוייבת לאהוב ולכבד - יש להניח שגם ישמח לשמוע ולדבר. בתנאי שגם את תשמעי אותו.

 הפתיחות אינה "בעיה שלו" - אלא אופי שלו.

את צריכה לעשות שינוי אצלך לדעתי.

כתבת: 

להראות להם שכאשר לאבא אין כח הוא מבקש מהילדים, אז זה לא חינוכי ולא טוב ריגשית

כמעט חשבתי להתגרש בגלל זה, אני פוחדת שיתפתחו אצלם בעיות נפשיות בגלל אבא כזה

אני חושב ש"בעיות נפשיות" עלולות להתפתח הרבה יותר בגלל יחס כזה שלך אל האבא שסה"כ ("נהיה כנים"), והב אותם והם אותו.

אמא שמשדרת חוסר כבוד לאבא, זלזול, גורמת לבעיות הרבה יותר גדולות מאשר חוסר טאקט מסויים שלו.

סה"כ, ילדים קולטים שאבא מדבר "חופשי", אז הם גם לוקחים את זה אחרת.  כמו שילדים שיש להם למשל אמא כעסנית, כבר מתייחסים לא כ"כ "ברצינות" לכעסיה. מנגנוני הגנה טבעיים.  אז זה פחות מדאיג.

הסדר: קודם כל שיוני כיוון אצלך, פנימית, בזריזות.  לאהוב ולכבד מבפנים את הבעל. להסתכל ממש בעין טובה.

אח"כ להבין שיש לו אופי שלו - אינו אמור לקלב את "הסכמתך" להתנהלותו עם הילדים ,זה בהידברות ובכבוד הדדי.

אח"כ - אפשר לדבר על עניינים ספציפיים בחינוך. לא בתור ה"יודעת", אלא בכבוד הדדי.

פתאום תראי שזה עולם אחר לגמרי..

שחייבים תמיד להסכים?... לגופה של אמירה/דעה.

[ואגב כך, חן-חן לקןמפלימנטים של האנונימית לעיל... אע"פ שהגזימה והעלתה אצלי חיוך - אבל חביב.. יפה שאנשים רוצים לתת הרגשה טובה לזולתם. מאחל לה שתזכה בקרוב להיכנס לפורום הזה בדרך המלך...]

האם לדעתך עלייך כאם אוהבת להגן על בנך הרך מפני אביו המסוכן?

סליחה על ההקצנה אבל זה מה שאת מתארת פה.

הלו? רק את יודעת איך נכון לחנך ולענות לילדים שלך? אם ככה למה טרחת לארגן להם אבא? הוא בתפקיד העציץ- לקישוט? או שהוא ת"פ שלך- יאמר מה שתגידי לו לומר?

אין לו זכות לדעה משלו? אין לו זכות לענות לילד לפי האמונה שלו? לחנך את ילדיו למסירות נפש (אני משערת שזו הכוונה שלו)?

הפגיעה הגדולה פה היא בילד, שלא זוכה לאבא. יש לו אמא נהדרת, אבל אבא? חלקי וחלש.

תני אמון בילד שלך שהוא יכול ומסוגל להתמודד עם האבא הנהדר שבחרת לו, עם כל האמירות והמעשים שלו.

תני אמון בבעלך שהוא רוצה בטובת הילד בדיוק כמוך ועושה את הדבר הנכון ביותר שנראה לו.

שחררי. 

כבדי אותו וכך הילד ילמד ממך לכבד- גם את אבא וגם את אמא.

(לא כ"כ רלוונטי למקרה הזה, ובכ"ז-

משהו שראיתי כיועצת- ברגע שבן זוג אחד לוקח אחריות על המעשים של בן הזוג השני- השני מרשה לעצמו ל"התפרע", לעשות מעשים לא אחראיים ולא הגיוניים. ברגע שבן הזוג הראשון מפסיק לקחת את האחריות שאינה שלו- השני לוקח בחזה את האחריות למעשיו ופועל בהגיון ובאחריות. כדאי לנסות בבית)

את באמת פעם טיפלת במישהו וזה הצליח?

הייתי פעם בשיעור של אהובה צוקרמן אם אני לא טועה ולדעתי את לוקחת את כל הדברים יותר מדי רחוק

וכן לפעמים אי- אפשר לסמוך על בן אדם, אפילו הרבה פעמים. משימה צריכה להתאים ליכולת שלו

ואני לומדת אצל אהובה כבר 5 שנים, וזה בדיוק מה שהיא אומרת.

אולי אם הייתי ה' הייתי מסדרת לילד הזה עול קצת פחות כבד. בכלל הייתי משנה כמה דברים בעולם...

אבל אני לא, ואם אני מאמינה שה' הוא טוב אני צריכה להאמין שההורה הזה מדויק לו, לטובתו.

ולא אמרתי שהורים לא טועים, הם בני אדם ולכן הם טועים.

ותמיד טוב ללכת לייעוץ ולהבין מה כדאי לעשות במקומות שלא יודעים... (אחרת ממה אני אתפרנס?)

זה סתם תירוץ כדי לשתף...

אם אני טועה אז חוזרת בי...

זה מאד תלוי איך השאלה נשאלה

יש הבדל גדול אם הילד הגיע הביתה, מפוחד כולו מהסיפור של העקידה, ובא לאבא ואומר "אבא, גם אתה תהרוג אותי אם ה' יאמר לך?"

או שהילד למד נושא בכיתה, והוא שואל שאלה תאורטית האם היית מקשיב לה' במקרה כזה

בשתי המקרים לא צריך לענות תשובה כזאת, אבל במקרה השני זה פחות גרוע

למעשה אני חושב שהייתי עונה שהקב"ה לא מבקש כאלה דברים, והקב"ה אוהב אותנו ואוהב אותו, ולעולם לא יבקש כזה דבר, וגם את אברהם אבינו הקב"ה רק ניסה, ואם חלילה היה קורה כזה דבר הייתי מתפלל ומתחנן לה' שישנה את הגזירה וכו'

בעלך חושב שצריך לענות כן וזהו, או שהוא אמר כך בגלל שזה בא לו בהפתעה, ואח"כ הוא התחרט?

הוא מוכן לתקן?

אם היו שואלים אותו שוב הוא היה עונה שוב אותו דבר?

עכשיו אני רואה שדן אמר בערך אותו דבר (מה שכתבתי שהייתי עונה)

אולי הולדת הבת השנייה? (אם הבנתי נכון).

אין לי ממש עצות, רק נראה לי שאסור "להיכנע" ולהוציא אותה. אולי רק לשבת לידה ולהסביר לה שוב ושוב שצריך לישון.

כל היום? אולי ישנה יותר מדי בצהריים? בגיל כזה זה חריג ללכת לישון בעשר בלילה...ילדים קטנים בד"כ נשפכים בסביבות שבע...

אם ישנה בצהריים- תגבילי את שעת השינה, 

אולי תשאירי לה צעצועים במיטה כך שאם מתעוררת שתשחק בשקט עם עצמה בלי לצרוח ובלי להעיר אחרים,

כשהיא מתעוררת זה בשעות שאתם כבר ישנים? אם הבית יהיה חשוך ושקט ולא ישתפו איתה פעולה אולי זה יוציא לה את החשק...אבל אם מדליקים אור ועושים חגיגות... למה לא בעצם?  היא מדברת? מבינה? אולי ללטף אותה ולהגיד לא חמודה, בלילה לא משחקים אלא ישנים, כמה לילות להעביר את המסר ואולי זה יעבוד? א י פשוט לא מכירה אותה ואת רמת ההבנה...

בכל אופן בהצלחה!!

אם את לוקחת אותה לשחק- אז בטח שלא תשן בלילה! מה יותר כיף מלשחק עם אמא באמצע הלילה?

וזה מה שגורם לה להתעורר?