פורום הורות (עמוד 270)

אני ממליצה לך להשקיע בגילאים אלו הרגל מתעצבת.

נראה לי ששוה להשקיע משהו סביר, כי כן צריך סנדל שיתמוך ברגל ולא יעשה בעיות, אבל המשוואה סנדל יקר = סנדל איכותי היא לא תמיד נכונה. (לא כל הנעליים של נמרוד כ"כ איכותיות, תלוי בדגם, למשל.)

גם קחי בחשבון שלפעמים סנדל אחד הולך לאיבוד פתאום וצריך לקנות עוד זוג. זה גם קורה...

מבחינה אורתופדית, הכי טוב לילד זה להיות יחף. זה ציטוט ישיר מאורתופד ילדים... כמה שיותר יחף וכמה שיותר במגוון משטחים- רצפה, חול, כביש, אדמה וכו'.

אורטופדים אומרים שחשוב לעיצוב הרגל והגב

(אבל אני לא יודעת להוכיח ולהגיד אם נכון...)

אבל אני גיליתי שזה גם משתלם כלכלית-

אצלי לפחות הנעליים/ סנדלים הזולות לא שורדות עונה וצריך לקנות 2 זוגות בכל עונה והיקרים אפילו מצליחים לעבור מילד לילד ברוב המקרים...

המחיר של הנעל לא קובע את האיכות שלה (וגם לא החברה...)

 

חשוב להשקיע בנעליים נוחות וטובות, כלומר:

 

הסוליה צריכה להיות כמה שיותר גמישה, שניתנת ל"עיקום" ביד אחת (יש נעליים עם סוליה ממש קשה, זה מאוד לא בריא ולא נוח)

 

הנעל צריכה "לתפוס" את הרגל היטב, בעיקר באיזור העקב. אם הרגל של הילד "מחליקה" לצדדים, זה לא טוב.

 

רצועות דקות מידי נוטות להיקרע מהר. כנ"ל לגבי נעלי בד (בניגוד לנעלי עור, או דמוי עור)

 

חשוב לשים לב שהחלק הפנימי של הנעל הוא ללא תפרים לא נוחים או בליטות (הכוונה לחלק שבא במגע עם כף הרגל)

 

עניין נוסף- בנעליים או סנדלים עם סקוטצ'ים, לחברות היותר זולות יש נטיה להשתמש בסקוטצ'ים שלא מחזיקים מעמד זמן רב ואחרי בערך חודש-חודשיים של נעילה, הנעל מתחילה להיפתח מעצמה...

 

 

 

** ראוי לציין שאני מוצאת נעליים של חברות ידועות ויקרות שאינן עונות לכל הקריטריונים הנ"ל (כמובן לא כולן, תלוי בדגם), ומוצאת גם נעליים במחירים שפויים שהם ממש מצויינות.

 

בהצלחה!

בע"ה

הסנדלים במצב ממש ממש טוב...

השאלה אם הגדולה כבר "עיצבה" את הנעל,

וזה יפגע בהליכה וביציבה של הקטנה..

אשמח לשמוע!!

בסנדלים שבהם הסוליה קשה (כלומר- החלק הפנימי, שעליו דורכים.)- לא נראה לי שזה כ"כ משנה. מקסימום מהדקים יותר את הסגירה וכך מתאימים לרגל של הקטנה.

אבל בסנדלים עם משטח דריכה רך יותר, או בנעליים, צריך לבדוק אם עוד "נשאר משהו" אחרי שהגדולה נעלה.

אני ניסיתי להעביר נעליים במצב מצוין מהגדולה לשניה, אבל זה לא היה מוצלח בכלל, כי כל הספוג, או החומר ששמים שם, פשוט נשחק ולא נתן לה תמיכה, וזה גרם לה לכאבים ברגליים (יש לה פלטפוס). ואיך שקנינו לה נעלי ספורט חדשות- הילדה התחילה לרוץ ולקפוץ בקלות ובשמחה.

צעד ראשון. אח"כ נמרוד. ועכשיו אנחנו קונים לבנות אחת קטנה ואחת גדולה סנדלי איכות טובים... אבל לבן שלנו האמצעי זה בעייתי הוא הורס נעליים בקצב. אז אנחנו קונים נעליים בשוק כל שלושה חודשים בערך ב70 ש"ח.

אצלי יש ילד אחד שמאוד שומר נעליים, אז לפעמים אני מרשה לעצמי לקנות משהו יותר זול כי אני משערת שזה יחזיק עד סוף העונה, אבל לפעמים השיקול הפוך אני מעדיפה לקנות דווקא לו משהו יקר יותר ומקווה שזה יצליח אפילו לעבור לזה שאחריו וכך באמת קרה כמה פעמים!

האחרים שמפרקים נעליים מהר אז או שקונים נעל חזקה מאוד ומשקיעים כדי שישרוד כל העונה או שקונים בזול ממש ואז אם צריך קונים שוב בזול.

 

בחישוב כלכלי זה יוצא פחות או יותר אותו דבר...

 

בהצלחה!

 

עם סקוץ מעולות עמידות , אפשר לשטוף כל ערב , מחזיקות את הרגל ופשוט שוות כל שקל ... מומלץ

כי הסוליה של הכפכיים מאד מסוכנת לילדים. משרד החינוך אסר על ילדים להגיע לבית ספר ולגנים בכפכפי קרוקס, אחרי שילדים נפצעו בזמן שנעלו קרוקס.

להימנע מקרורס לילדים 

(אני אישית בכלל לא מתחברת לכפכפי ילדים..)

והוא נהדר ממש תענוג....קצת יקרות ( מעל 200) אבל נראות חדשות אחרי שטיפה ....זה אפילו לא דומה לכפכף הקרוקס המגושם....

לימדתי עד לפני כמה שנים בגן שפתי שהיה במתחם של גנים רגילים,

יצא שנחשפתי לבעיות קשב מאוכלוסיה מגוונת וכך ראיתי,

הילדים שיש להם בעית קשב אמיתית- לא מגיבים לשאר הדברים ה"טבעיים"

אני  מכירה את אחי,  ניסו עליו הכל, נסיונות ע"ג נסיונות- ולא הועיל כלום. היום הוא במצב לא טוב, פיתח בעיות התנהגותיות ולבסוף גם לא מסכים לקחת ריטלין.

 

 אם  לילד יש בעית קשב מסיבות אחרות של חסר בחומר וכדו' הוא יגיב טוב לנסיונות טבעיים.

 

אלא מה, צריך לראות רווח כנגד הפסד, אם הילד מפסיד חומר, מאבד בטחון ומראה סימנים של תופעות שיהיה קשה להחזיר את הגלגל אחורה, (לשמוע מהמורה מה הוא אומר)כל זמן הופך להיות קריטי, ועדיף לנסות את הקונבנציונאלי ובמקביל את הטבעי, ניתן לראות שיפור בזמן שאין השפעה של הכדור, ואז להוריד מינון ולעקוב עד להפסקה מוחלטת.

 

אם התופעות בשליטה ויש תחושה שעדין יש לנו זמן לבדוק- סבבה.

 

מה שאני שמעתי על אפשרויות טבעיות- אומגה 3, לפחות במשך 3 חודשים.-אני לא שמעתי על תוצאות.

אחרי שיטוט קצר ברשת, אני עכשיו קצת יותר יודעת מה אני רוצה:

אימון מוחי - האם מישהו יכול להפנות אותי לאתר מתאים / לספר מתאים?

אני לא מעוניינת במשחקים מול המחשב שגורמים לאימון מוחי, אלא לתרגילים ללא מחשב!

תרגילים המשפרים את הזיכרון, סדר וארגון וכדו'.

תודה

[כעת נזכרתי]

 

שנקרא "ביו-פידבק", למיטב זכרוני.

 

לטיפול בבעיות ריכוז וקשב.

 

בזמנו אמר הד"ר שטיינברג, שהוא נוירולוג ילדים וחתן פרס ישראל, שהשיטה הזו היא "חצי קונוונציונאלית" - ועובדת.

 

אינני יודע מה עם זה היום. אז זה היה מצריך הליכה לטיפול-אימון בקביעות במשך תקופה רצינית. גם השקעה כספית דומני.

דבר ראשון אולי כדאי לך לעבור איתו איבחון. כדי למקד את הבעיה.

יכול להיות שיש לו add שזה קשב בלי הקטע של ההיפראקטיביות.

לא איבחון טובה שזה בעצם בודק רק השפעה של ריטלין כן או לא

אלא אבחון פסיכודידקטי שבודק את כל המכלול של הפן הריגשי והלימודי וכו'.

זה גם ממקד מה בעצם יש לו וגם האבחון אמור לתת המלצות לפעולה איך להקל עליו ולטפל. ונותן גם המלצות לבי"ס איך לעזור לו.

לדוגמא אולי עזרה מסויימת באירגון וסדר של החומר, אולי הורדה בכמות שיעורי הבית אם זה בעיה אצלו, אולי בחינות עם הקלות מסויימות וכד'. וגם לפעמים מפנים לטיפול ריגשי וכד' אם צריך. (יכול להיות שגם אחת ההמלצות תהיה להמשיך יעוץ עם נוירולוג אבל זה לא העיקר).

יכול להיות שכרגע זה לא דחוף ואולי תעשי את האבחון יותר בהמשך אבל כדאי לך לקחת את האופציה בחשבון (זה גם לא זול...).

כי לפעמים זה עוזר גם למקד את המורים לכיוון של פעולה יותר פרודוקטיבית מאשר רק להגיד "תטפלו בו" "תקחו לנוירולוג" וכו'.

 

חוץ מזה יש את שיטת אלבאום שניתקלתי בה קצת בעבר. אולי כדאי לך לקרוא על זה.

יש מטפל אחד שהכרנו אבל זה היה לפני כמה וכמה שנים... אם תרצי פרטים באישי.

תודה רבה על התשובה המפורטת!

אני אתייעץ גם עם הרופאת ילדים, פשוט רציתי להגיע קצת מוכנה לפגישה איתה.

אני כמובן אבדוק את עניין האבחון, ואנסה לקרוא על השיטה שהצעת.

או מידי לילה?
האם בנוסף יש הצטאות (התלכלכות של צואה)?
אם כן, את מוזמנת לפנות באישי.
הייתה לי בעיה כזו עם הבן שלי בגיל הזה, וב״ה היא נפתרה.

זה יעבור בעז״ה.
תאמיני לי, אני חקרתי את העניין הזה. פשוט לכל אחד יש בשלות שונה.
שמעתי גם על ילד שנגמל רק בגיל 14 (שמעתי את זה מכלי ראשון - מאימא שלו).
מקווה שאצלך זה יהיה מהיר יותר...
אני יודעת שמעצבן לשמוע את זה, כי לא נעים לכבס כל יום מצעים ושמיכות, ותמיד כשחברים שלו (פעם ב) ישנים אצלו אני הייתי (ועדיין) בלחץ מזה ואני בטוחה שגם הוא.
אבל אם באמת זה לא משהו חדש כמו שמשיח עכשיו שאלה, אז פשוט לחכות בסבלנות...
בהצלחה!

האם שיניתם משהו בחייו לאחרונה? זה יכול להיות כל דבר...

 

אם הוא כבר נגמל עבר ועכשיו חזר לזה, בד"כ יש גורם נפשי (מתח, לחץ, חרדה וכו') 

לפעמים בעקבות שינוי משפחתי כמו לידה של אח, מעבר דירה וכדומה ולפעמים מסיבות אישיות שאולי יראו לאחרים נסיבות חיים ואצלו מייצר לחץ

אם הוא מעולם לא נגמל באופן מלא, זה הגיל לבדוק באופן מסודר האם יש בעיה אורגנית רפואית או התנהגותית ובכל מקרה, זה הזמן לטפל. 

 

 

**ועוד הערה, נכון שיש ילדים שפשוט נגמלים מאוחר, לרוב זה גנטי ואז גם אחד ההורים נגמל מאוחר, אבל בכל מקרה כדאי לוודא שאין משהו רפואי וגם שזה לא מפריע לילד מבחינת ביטחון עצמי, חברים וכו'

אחד הילדים שלי בן חמש הרטיב גם בלילה וגם טיפונת ביום, אני חושבת שכל יום שעובר זה פוגע בדימוי העצמי שלהם וכו'

וחבל לחכות שיעבור אם יש פתרונות!

אני אישית לא התחברתי לפתרונות של הרפואה הרגילה כמו פעמון שמצלצל ומעיר את הילד או זמזם וכו', בסופו של דבר החלטנו לטפל בו באמצעות טיפול ב c.b.t שזה טיפול קוגנטיבי התנהגותי בעקבות המלצות ששמעתי.

ב"ה ב"ה אנחנו עכשיו באמצע הטיפול והילד יבש בכמעט 100% אי אפשר לתאר את האושר שלו וכמובן את שלנו!

לדעתי שווה לבדוק!

כמובן שלא כל טיפול מתאים לכל ילד, קחי בחשבון...

 

המון הצלחה! אני יודעת כמה זה קשה!!

אני הייתי מרטיבה בקביעות  עד גיל 12. הלכתי לטיםול פסיכולוגי ומאז הפסקתי. שווה למנוע עגמת נפש, כי יכול להיות שזה משהו נפשי שיתפרץ בדרך אחרת.

עם ילדה יותר גדולה. כדאי לטפל. להתחיל מרופא ילדים והוא ינחה הלאה מה לעשות.

"המלאך הגואל אותי מכל הלילות", "מצה זה חמץ", ,"ברוך אתה שהכל נהיה מזונות"

בת שנתיים ו9 חודשים.

מטפסת ומפחדת לרדת "סבתא, תקראי לסמי הכבאי שיבוא להציל אותי"

אמא לאבא "איך קוראים לשיר ההוא של אריאל זילבר" 

הקטנה שומעת ושרה "הוווו! תן לי כח! להלהלה " לפי המנגינה.

לסבא שיצא מחדר השירותים "כל הכבוד" + מחיאות כפיים " אתה כבר גדול ואין לך טיטול"

"ברוך אתה ה' בורה פרי המזונים" (על עוגת תפוחים)

מלמדת את סבתא ואת אמא להתפלל , מצווה לשבת, עומדת מולנו, נותנת הוראות ומדגימה בעצמה 

"תושיטו יד, עכשיו לשים יד על העיניים .. שמע ישראל"... וכו'

ובהמשך : " ברוך אתה ה', משיב הגשם ומוריד הרוח" + ביצוע ל"מוריד הגשם טיף-טיף-טף"

התפילה מסתיימת ב" ברוך אתה ה' אשר קידשנו במצותיו וציוונו על מצוות ציצית" 

 

 

"ברוך את ה'.. בורא מיני.. מלפפון"

"ברוך את ה'.. מלך הליים" 

מצחצחים שיניים, המברשת נפלה לרצפה:

"אוי!.. נפל השיניים"

 

בן 6 מצא דרך יצירתית למלא את הבקבוק שלו מבלי להתאמץ:

הוא פשוט הודיע: "אני מניח את הבקבוק שלי על השיש. מי שימלא לי אותו...... יזכה במצווה!!!"

 

בן ה-6 קנה ברד ב-3 ש"ח מהכסף שלו: הביא למוכר שטר של 20 ש"ח וקיבל עודף - 17 ש"ח.

גם הבן השני (7.5) רצה לקנות ברד. היו לו בארנק 3 ש"ח, אבל הוא רצה להביא למוכר יותר מ-3 ש"ח.

הוא ממש התעקש על זה ולא הבנתי למה????????

עד שהוא הסביר: כי אני רוצה שהמוכר יביא לי עודף!!!

אני מקווה שאתן כותבות לעצמכן את כל הפנינים.

לי יש פנקס לכל אחד מהילדים והם ממש נהנים לקרוא ממנו אחת לתקופה. וגם אני

לא רעיון שלי, אבל אימצתי בחום...
לא תמיד זה קל, אבל שווה להשקיע 2 דקות ולכתוב כל פעם. אחרת שוכחים ואלו דברים שהולכים לאיבוד אחר כך...
הבאסה היא שרוב הדברים ה״שווים״ קורים בשבת... ועד מוצש אני שוכחת...

"אבא. השואה זה עצוב בטירוף"

 

 

 

שיר לפני השינה עם הבת שלי (2)

אני: "דומם שטה תיבה קטנה על היאור הזך..ובתיבה משה- - "

היא: "מורשה קהילת יעקב!"

 

וגם:

 

הוא עושה פיפי בחוץ ואומר:

"אני עושה על הנמלים שיהיה להם מה לשתות!"

 

וגם:

 

הוא לא רצה לעלות לאוטובוס וכשהסכים אמר:

"אבל אני נוהג!"

ואז כל הנסיעה חפר לכולם ועשה קולות שהוא נוהג..

זה כזה חמוד ומצחיק שהקטנים משתמשים בביטויים שלנו... הגדולה שלי אמרה לאחרונה "אין מה לעשות בכלל", ובהקשר אחר "חבל".

הכי מצחיק זה כשהיא מתחקרת "מי בילגן לי? את? נו נו נו לך"

אויש, יש בלאגן. מה זה? 

 

ייסורי מצפון הוא עושה לי.

כשניקינו לפסח "ווה, איזה בלאגן...". (וואלה, שמתי לב ).

 

ועוד משהו חמוד "את תאכלי את הטונה והשעועית, ואני אוכל את הפתיתים. יאללה?" (מעין, עשינו עסק?)

 

וגם "מודה אני לפניך... רבה אמונתך- בנים מצוות ציצית"

היא צריכה לשירותים. אז למה את לא הולכת? "אבל הריצפה שם איכס!"

ואפילו אבחנה "אמא את צריכה לעשות כביסה. תראי כמה מלא יש בסל!"

 

וגם: אחרי נהיגה קשה בגשם שוטף אני נכנסת לחניה באנחת רווחה "ברוך ה' שהגענו בשלום"

הילדה בחשדנות: "אמא, את מברכת על האוטו??"

זה חמוד כשהילדים חושבים שהם מנהלים את הבית ומחליטים לנו מה אנחנו צריכים לעשות.

 

ובמילים של בתי "תשתפי פעולה, אמא"  (אמרתי לקטנה שפחות יכאב לה כשנוריד את הבגד אם היא תשתף פעולה, אז הגדולה תפסה את זה מהר).

ועוד אחד- אמרתי לגדולה שאני ממש רעבה ושאלתי אם אפשר לאכול אותה. היא אמרה שלא, "בגלל שאני ילדה ו-ה' עשה אותי" 

הבאתי לו מעדן עם חתיכות הפרי,

"אמא, מדני לא טעים, יש שמה ג'וקה"

 

או שאמרתי לו: אתה מלפפון, הוא עונה לי, אתה עגבניה

אמרתי לו אתה קפה, עונה לי אתה שוקו..

 

אני: נצליח לתקן?
הוא: תן תן תן

 

משתלם זה מושג שנוי במחלוקת..

אז ככה, אני יודעת שחמותי עובדת 11 חודשים (היא עושה 3-4 שבועות קייטנה), היא מחשבת תשלום שנתי לחלק ל12 חודשים כך שבכל החודשים יש משכורת שווה (גם באוגוסט).

התשלום החודשי תלוי בביקוש והצע בכל מקום וגם במס' הימים והשעות (חמותי עושה רק 4 ימים) וכמובן גם במה שמקובל באותו מקום. (באזורים חרדים יכולים לקחת 300 לחודש, לעומת זאת ביישובים יכולים להגיע ל1000)

הוצאות - בהתחלה היא היתה מפרישה כל חודש צ'ק אחד ( ע"מ לכסות את ההוצאות ולהעשיר במשחקים מתאימים, היום היא מוציאה פחות על משחקים כי כבר יש לה מגוון).

יש הוצאה על ביטוח, במשפחתון של הבן שלי ביקשו את זה מההורים בנפרד (לא עם הצ'קים) - זה תשלום קטן וחד פעמי

אוכל - במשפחתונים שאני מכירה, ההורים מביאים את האוכל.

 

 

 

אני אשמח לקשר אותך למישהי בעלת משפחתון בבית,מישהי ממש רצינית ועם ראש על הכתפיים ויש לה מעל חמישה ילדים במשפחתון..

יש מקומות שלוקחים מעל אלף לילד ויש מקומות הרבה הרבה פחות.

תבדקי טוב שיש ביקוש לעוד משפחתון

וכן, שימי לב שאם את רוצה שזה יהיה המקצוע שלך, כדאי להפריש מעכשיו לפנסיה. אפילו חובה.

 

 

אשמח לענות בפרטי אם עוד רלוונטי...

זה להלחיץ. חבל שזה ככה, אבל עדיף שתסתכלי על זה ככה מראש ותמנעי מעצמך עוגמת נפש.

 

העולם מורכב באופן טיבעי מסקאלה של אנשים:

גבוהים - נמוכים

שמנים -רזים

זריזים - וכאלה שלוקח להם קצת יותר

 

עצם הדרישה של להשוות את כולם לקו הממוצע היא דרישה טיפשית (אם כי כמובן, שהמחשבה העומדת מאחורי היא הגיונית. וודאי שצריך לעקוב ולבדוק ככלל שאין עיכוב התפתחותי, אבל לרוב האחיות של טיפת חלב נשארות בשלב הלהלחיץ...)

 

ולעניין - זה נשמע לי עדיין בנורמה. האם בדברים אחרים הוא מסתדר? הוא מחקה תנועות אחרות? הוא מבין כשאת מדברת אליו? הוא יודע "להסביר" בדרכו שלו מתי הוא רוצה משהו ומתי לא?

שלום ולמחות כפיים עושים בלחץ?....

 

כמה סבלתי מהן. אמנם לא בנושא ההתפתחותי כ"כ, אלא בעיקר בעניין המשקל של הילדים. אני לא שוכחת את התקופה הנוראית הזאת. אל תתני לזה לקרות..
לא יודעת אם אצלך זה קיצוני כמו אצלנו, אבל אם הן באמת מלחיצות אותך ויש לך רופא ילדים טוב ורגוע - עדיף לך ללכת אליו. זה מה שאני עשיתי. מביאה להן את הילדים אך ורק לחיסונים וזהו.

חבל לך על הלחץ, וחבל על הילדים, שמרגישים כל טיפת לחץ שלנו ופועלים בהתאם (הילד שלי פתח בשביתת רעב באותה תקופה).

 

אני לא זוכרת מה אמורים לעשות בגיל 12 חודשים, את יכולה לבדוק בגוגל.. ואל תתייחסי למס' החודשים שכותבים לך במדויק.. כל ילד הוא אחר... סטייה של כמה חודשים לפה או לשם זה לא בעייתי.

בשמחה וברוגע

 

אה, ועוד משהו, אל תהססי גם להקשיב לבטן שלך. אם היא אומרת שהכל בסדר, אז סיכוי גדול שהיא צודקת
הבת שלי לקחה את הזמן לפני שהתחילה ללכת, וגם לפני שהתחילה לדבר.. נתתי לה את כל הזמן וממש לא נלחצתי.. יש ילדים כאלה.. ועכשיו אני נזכרת שגם עם הכפיים לקח לה זמן... בכלל לא התייחסתי לזה
(כמובן אם זה הופך להיות קיצוני ותמוה אז הולכים לבדוק, אבל לא על כל עיכוב קטן...)

"לפי הספר" תינוקות אמורים למחוא כפיים ולנופף לשלום מגיל 6 חודשים ועד בערך 9 חודשים.

 

אבל, בפעול לא כולם עומדים בלו"ז, וזה לא מעיד על שום בעיה!

 

(אצלי הגולה מחאה כפיים בשלב מאוד מאוחר, אבל את כל השאר היא עשתה מאוד מוקדם. והשני התחיל מחוא כפיים ממש מוקדם, אבל בשאר התחומים היה איטי יותר מאחותו...)

 

אם באופן כללי הילד ערני, מתקשר (לאו דווקא במילים, בעיקר בתנועות, קולות וכו'), מבין עניינים פשוטים (מזהה את ההורים שלו, מפחד מזרים, מתלהב כשהוא רואה משהו שהוא אוהב- נניח אוכל...), מתפתח מוטורית באופן קבוע (בקצב שלו..)

אין מה לדאוג!

 

בע"ה יום יבוא והוא ימחא כפיים, אל דאגה

קחי בערבון מוגבל את אחיות טיפת חלב, והפעילי את החושים האימהיים שלך

דוקא בגלל שהוא מתקדם מאד בשאר התחומים, זה מלחיץ אותי שהוא לא מוחא כפיים ועושה שלום.. אבל אתם צודקים.. ואני צריכה להרגע ובעז"ה זה יגיע. .

מוחאת כפיים ועושה שלום לאמא לחוצה?......

 

תרגעי - ימחא לך כפיים...

אבל למחוא כפיים היא התחילה רק לפני שבוע, בגיל 12 חודשים...

כשאני שאלתי את הרופא שלה הוא לא ציפה בגיל 11 חודשים שתמחא כפיים.

אבל זה יעבוד עם משהו יותר מהיר או חזק או גדול בכמה שנים

אבל בעקרון זה נכון

ובקשר להלשנה - מי שמתנגד להלשנה הוא העיקרון ילד שמגיע לו עונש ואם זה ישתלם לו אז הוא ירוץ וילשין בעצמו כך שצריך גם וגם 

אני אישית תומכת בגישה כזאת!!!!   לא בטוח שכל ילד יוכל לעשות זאת אבל בהחלט עקביות בלא לתת להציק.  אני אישית אהיה מוכנה שבני ירביץ (אם צריך) למישהו שמציק ומציק ולא מוכן להפסיק לאחר שהזהירו פעמים רבות.

כן כן אני  יודעת שזה לא נחשב לחינוכי אבל לפעמים כשאין ברירה זה עוזר.

בהצלחה!

אני גם תמכתי פעם בדיעה שצריך לעודד לערב את הצוות. לבסוף לאחר אכזבות.. לימדתי אותו שיחזיר וההצקות הלכו ונעלמו.

 נכון שראוי שילד לא יתן להציק לו - 

 

אבל:

 

א. לא לכל ילד יש הכח לכך. ומה עם ילד שמפחד מהשני? או מ"דעת הקהל" במקרה שלשני יש "מעמד חברתי".

 

ב. פרופורציה. לשבת חצי שעה על חברו, אולי זה טוב בשבילו. הז פרפורציונאלי? אולי זו שפיכות דמים של הזולת?  נכון ש"מגיע לו" משהו; אבל בלי גבול? הריה וא לא "חייב מיתה".

 

ג. זהירות מהאופן שאומרים, שלא פעם זה הופך לחינוך לתוקפנות וללקיחת דברים קשה בהרבה ממה שהם (לא תמיד).

 

 

לכן, יש אמת בעיקרון - אבל צריך זהירות בשימוש בו. ולא כאמצעי יחיד.

 

ענ"ד..

אבל מצד שני הילד המציק אמור לדעת שאסור להציק.

לכן צריך זהירות.

 

גם כשלילד אסור בשום אופן להציק - זה עדיין לא פוטר אותנו מזהירות מסויימת באופן החינוך לתגובה.

אני משלמת לריתמיקה גלובאלי וחודש ניסן בקושי הייתה בגן וקיבלה..

אם סיכמת גלובלי- את מקבלת כל חודש אותו סכום ולא משנה כמה עבדת...

(אומרת בתור אמא שמשלמת את כל הסכום היום למרות שהקטנה היתה אצל המטפלת פחות משבועיים בחודש הזה...)

זה קטע מאד קשה.. הייתי בסרט הזה כשהבת שלי חזרה עם הדפס של יד בורדו על הלחי.
אני חושבת שאת צריכה לדבר על כך עם הגננת. זה לא נעים אבל עוד יותר לא נעים שהבן שלך חשוף למכות אפילו אם זה בקטנה..
בהצלחה

למזלי זה היה בשבוע האחרון של השנה כך שזה היה לסיים איתה סופית.
רק ביום האחרון דיברתי איתה וכמובן דמעות משני הכיוונים.. סליחה וכו..
הייתי צריכה ממש להחזיק את בעלי שלא ירוץ לצרוח עליה ולהזמין משטרה כשהוא ראה מה קרה.
בכל אופן, לצוצלית הייתי ממליצה לך לדבר על זה עכשיו ולא לחכות עם זה כי לכי תדעי מה קורה שם עוד..
והכי חשוב, כל הזמן לדבר עם הילד ולשמוע מה קורה, במעון..

אני בטוח שברגע שהגנת תדע בוודאות שלא מדובר ברעב אלא בנסיון להשיג תשומת לב,

היא תדע להעניק לה את אותה תשומת לב בדרכים אחרות.

היא נותנת לה תשומת לב בהמון דרכים ויותר מילדות אחרות.. (סיפרה לי הגננת השניה)
הדרך הזו פשוט לא נראית לי .
הגננת בעצמה חסרת אונים מול ילדה מתוקה ש"רק" מבקשת לאכול..
איך אפשר להגיד לא לילד שמבקש לאכול??

בזמנים הללו כולם יושבים ביחד סביב שלוחנות ואוכלים עד ששבעים. ואח"כ עושים דברים אחרים- משחקים וכו' אבל לא אוכלים.

אפילו בלי קשר לתשומת הלב שהיא צריכה או לא- זה לא הרגל כ"כ טוב לאכול כל הזמן.

צודקת בקשר לזמני אכילה.
בקשר לאכילה עצמה, תקופה ארוכה מאד שהיא הדאיגה אותי שלא אכלה..
פתאום היא מחפשת את זה אז אני חושבת שזה טוב שסופסוף היא אוכלת ומגלה בזה עניין.
רק מה שמדאיג שנראה שאוכל אצלה זה דרך להשגת תשומת לב. גם כשלא אוכלת, לפעמים זה כי נהנת מההתעסקות סביבה בנושא.
ושלא תתעו, היא ילדה אהובה שמקבלת המון חום ואהבה. כנראה יש מי שצריך יותר

שבזמן שהיא אומרת לגננת שהיא רעבה- תקבל אותו?

ככה תימחק ההתניה ש'הגננת מביאה אוכל טעים', והאוכל יחזור למקומו...

ילדים מתים עליו זה נותן להם עיניין לשתות והוא הולך ככה: הילד מתחיל לשתות וכל זמן שהוא שותה את אומרת לו מיקי מיקי מיקי מיקי ואז כשהוא מפסיק או שאת רוצה שהוא יפסיק את אומרת לו מאוס זה נחמד להם 

על אחיינים שלי זה עובד מעולה

היא לא מפרסמת שום מוצר...

אני לא יודעת מהם כוונות הפותחת, אך מגיבה זו לא פרסמה כרגע כלום...

קחי בקבוק רגיל ותציירי עליו למטה איש. זה נראה איש עומד בתוך מים,  נכון?

ואז תגידי לחמוד שלך שהמטרה שלו  כל יום היא להציל את האיש שלא יטבע

עלי זה עבד..

בד"כ הם אוהבים את זה יותר

ועוד נקודה- האם אתם שותים היטב בבית? כהורים?

אותך!! דוגמה אישית

 

הכי פשוט, אני למדתי מהילדים שלי , בהתחלה שכנעתי עד שהתעייפתי..

 

היום אני שותה מבקבוק והם אוטומטית גם רוצים לשתות 

 

בהצלחה..

כי לפעמים יוצא שבשרשור ארחד יש המון אנונימימיים שכל אחד מהם זה מישהו אחר.

 

שרשור אנונימי שאין טעם לאלמוניותו- ינעל

שרשור אנונימי פוגעני- ימחק

וכן על זו הדרך

 

 

אני מבין שרצוי למחוק שרשור אנונימי פוגעני, ייתכן שביתר קפדנות מאשר שרשורים של משתמשים מזוהים. אבל למה למחוק משהו שאין טעם לאלמוניותו? 

לא תמיד אפשר לדעת מהם השיקולים של הכותב לכתוב מאנונימי, לפעמים אדם מופנם, ודברים והוא לא רוצה לפרסם על עצמו גם דברים שלאחרים נראים לא אישיים. לפעמים השרשור נראה תמים לחלוטין, אבל יהיו אנשים שיוכלו לזהות את הכותב על פיו.

 

מי שלא מתחשק להשקיע בכתיבת תגובה עבור אדם שאין לו מושג מי הוא, שלא יענה.

 

[גילוי נאות, איני הורה..]

גם ככה עיקר השטויות הם מפצלשים ולא מאנונימי...

לאותו אדם 

היתרונות עדיפים לענ"ד על החסרונות.

 

תודה על הניהול המסור.

 

אופצית האנונימי תיוותר על כנה,

ואני מבקש בכל לשון  של בקשה- אם מדובר בנושא שהוא ממש מפדח, אנא הקפידו שלפחות הודעת הפתיחה בכל שרשור לא תכתב דרך אנונימי.

 

זה מאוד יקל עלי.

 

 

תודה! 

הפחד לגיטימי ומובן , וכן לצערנו יש הרבה יותר תקיפות מפעם ופה אנחנו בתור הורים חייבים להכנס לתמונה ולהבהיר לילדים שלאף אחד לעולם אסור לגעת בגוף שלנו ללא רשותנו ולחזור ולהזהיר אותם שוב ושוב ולהגיד להם בכל הזדמנות שכל דבר הכי קטן שקורה בחיים שלהם אנחנו פה כדי להקשיב ולעזור...אנחנו המשענת הבטוחה שלהם ולעולם ניהיה...לכל הורה החרדות הפרטיות שלו לצערי איבדתי אחות בתאונה ולכן החרדות שלי מתמקדות בזה , לך יש את החרדות שלך וזה בסדר תני להן מקום אבל תיזהרי גם מלהכניס את הילדים עצמם לתוך החרדות הפרטיות שלך....שיהיה בהצלחה ושרק יהיו בריאים

טוב. איך לומר, באמת יש הרבה ממה לחשוש בנושא הזה.

אני, באופן אישי, חושבת שמאוד חשוב להגן על הילדים- ללוות אותם, להיות איתם, לשמור עליהם. כשיגיעו לגיל המתאים (אין לי מושג איזה גיל זה כי בנותיי עוד קטנות), לשלוח אותם לחוג הגנה עצמית/קראטה/ג'ודו/אחר. אם אין חוג כזה באזור, לדאוג שיהיה או לשלוח באזור אחר.

כמו כן, להסביר לילדים על פרטיות גופם ושלאיש מלבד אמא/אבא אין רשות להסתכל ולגעת וכו'. מאוד חשוב שזה יהיה להם ברור וידוע.

אני לא יודעת לגבי ציוד בכלי נשק/גז מדמיע (אני מסתובבת עם אחד כזה. לא יודעת מאיזה גיל אפשר לתת גם לילד, בלי לחשוש שזה ייצא מהתיק, סתם כמשחק, וייעשה בזה שימוש לא נכון). אבל זו נקודה למחשבה.

 

אני כן חושבת שיש ממה לפחד ושצריך לנקוט באמצעי זהירות, ועם זאת, אני לא נותנת לחשש לנהל את החיים שלי. אני לא חיה בתחושה פחד פנימית, ברוך ה'. אם את מרגישה שהחרדות מכבידות עלייך, קצת "מנהלות" אותך, יש מקום לשקול עזרה מקצועית עבורך, רק כדי שתוכלי לחיות יותר מתוך תחושת שלווה וביטחון.

 

הרבה הצלחה ושלווה

יש אנשים שהם  רגישים יותר וזה מתבטא בכל תחום בחיים שלהם. יש לזה פלוסים ויש לזה מינוסים. מה גם, שיש ממה לפחד.

 

מצד שני, מסכימה עם מה שנאמר לפני, שאם את מראש באה בגישה מלחיצה, את הופכת את העניין לאישיו, ומראש נותנת לו לצבור תאוצה.

 

אצלנו יש כמה כללי בסיס בבית, שאני טורחת לפזר ולהזכיר המון המון פעמים, כאשר מצד שני צריך כמובן לא לעורר את הנושא על ידי חוקים מוזרים מידי או נוקשים מידי שעשויים דווקא להביא את הילדים להבין דברים לא תמימים בעליל.

אני תמיד מזכירה דברים כמו:

לא נכנסים עם עוד מישהו לשרותים

לא משחקים משחקים בלי בגדים

לא הולכים לשום מקום עם מישהו שלא מכירים (יום אחד הם חזרו הביתה עם שמועה שיש ארצות שבהן ילדים הולכים ברחוב ויכול להיות שיחטפו אותם. אז הם התווכחו אם זה נכון או לא ובאו אלי ש"אפסוק".  קפצתי על המציאה כמוצאת שלל רב ואמרתי להם שבישראל אין דבר כזה א-ב-ל זה למה שחייבים להיזהר...ונתתי להם הרצאה שלימה למה לא להתקרב למישהו שמנסה לפתות אותך לבוא איתו לאן שהוא....)

 

בקיצור - תמצאי דרך שאת מצליחה לעבוד אם המציאות בלי להשתגע.

באופן אישי, עדיין לא מצליחה לדמיין אותי שולחת אותם ממש ממש לבד לאן שהוא. מניחה שגם זה יגיע...

ויוצא לי לחשוב הרבה איך לחנך את הילדות שלי לזהירות בתחום הזה. מצד אחד- לא רוצה לגרום להן לאבד אמון במבוגרים ומצד שני אני לא חושבת שאפשר לגדל היום ילדים בתמימות מוחלטת כמו פעם. כי לענ"ד את צודקת בתחושה שיש היום המון מקרים, וילדים או נערים ונערות צריכים לדעת לזהות את זה אם זה קורה, וכמובן- לדעת מה לעשות ואיך להגיב.

 

הבעיה היא שאי אפשר שהחשש או החרדה ישתלטו עלינו- וזה בנוגע לכל פחד. אמא שמפחדת מפיגוע או מחבל בבית ומתנהלת בחרדתיות סביב הנושא- גם משדרת לילדים את הפחד וזה מן הסתם לא בריא. וגם בתחום הזה של התקיפות לא טוב לשדר לילדים פחד ממשהו לא טוב שעלול לקרות.

נראה לי שצריך להבחין בין פחד ובין זהירות. כלומר- יש מציאות מסוימת שלצערנו היא קיימת. השאלה אם מפחדים ממנה ואז זה עלול לשבש את הטבעיות של החיים- לא לתת לילדה ללכת לגינה עם דוד שלה, אף פעם לא לתת לילדים ללכת לבד לחברים וכד', או שמפעילים מידה של זהירות. את הזהירות קצת יותר קשה לתאר- כי זה משתנה מסביבה לסביבה. אצלי למשל- אני לא אשלח אותן לגן לבד לגמרי וגם לא ארשה שיחזרו לגמרי לבד, כי אז אני מרגישה שאין לי מושג מה קורה איתן בדרך ואת מי הן פוגשות. אבל אני כן מחכה להן באמצע הדרך, נניח, או מסתכלת עליהן מרחוק עד שכמעט מגיעות לגן.

עוד דוגמא - לא נראה לי שאני אתן לילדה לשחק בבית של חברה בלי שאני מכירה היטב את ההורים. ולישון בבית אחר- על זה הטלתי וטו. אולי יש שיגידו שזה מוגזם, אבל מבחינתי זו הזהירות שבה אני נוקטת.

אבל יותר מהכל, אני מרגישה שבכל אופן, תמיד יכולים להיות מצבים שאני לא רואה ושלא בשליטתי. ועל זה צריך להתפלל הרבה. פשוט להתפלל שהילדים שלנו לעולם לא יחוו דבר כזה ושיגדלו בריאים בנפשם וגופם.

בהצלחה

אם הבנתי נכון אז 80% מהמקרים זה על ידי משהו מוכר לילד וכנראה צריך לקחת את זה בחשבון

קטינים בגיל התבגרות יכולים להיות יותר מסוכנים מהמבוגרים. לא מזמן דיווחו בחדשות על כל מיני מקרים. והם פחות מפחדים מהעונש

ועוד משהו- היום וגם בפורום הזה נהוג לחשוב שכל דבר הופך להיות חלק מבן אדם ומאז הוא בטראומה ויהפוך ללא יודעת מה וחייב טיפולים בלי סוף

אז לא הכל בשליטתנו, ולבן אדם יש את הכוחות לעבור דברים ומקווה שאף אחד ואחת לא יעבור- ולהמשיך הלאה

להבדיל אחרי פיגוע הרבה פעמים ממשיכים רק לעולם שכולו טוב 

לא לגמרי הבנתי למה התכוונת- לא כתבת איזה "דבר" נחשב שהופך לחלק מהבן אדם ולא ברור למה הכוונה בזה שזה הופך לחלק מהבן אדם. גם לא הבנתי את ההשוואה לפיגוע- התכוונת שלהבדיל, מפיגוע אפשר למות לעומת דברים אחרים?

 

בכל אופן, יש הבדל גדול בין טראומה שנגרמה מכוחות טבע לעומת טראומה שנגרמה ע"י בן אנוש. הרבה יותר קשה להתגבר ממקרה שוד שאדם חווה באופן אישי, מאשר הינצלות מצונאמי או סופת ברקים מסוכנת.

אותו דבר עם פגיעות מיניות- הן נגרמות ע"י בן אנוש באופן מכוון, ולעניות דעתי זה כן מותיר יותר טראומה. זה לא שהכל בשליטתנו לא אומר שזה לא צריך לטפל בטראומה שנגרמה. ברור שלא הכל בשליטתנו. ובכל זאת צריך לטפל ולהתגבר באופן בריא, מתוך התמודדות ומציאת הכוחות להתגבר על הקשיים.

אני יודעת שזה נשמע מוזר אבל זה עשוי להרגיע...או שמן תינוקות 

אולי יש לו אסטמה של העור או פריחה אלרגית. יש משחות שיכולות להקל.

 

בנתיים אפשר לקנות קרם נגד יובש של ד"ר פישר. שכחתי את השם, אבל זו סדרת קרמים טיפוליים.

(את בטוחה שזה לא עקיצות יתוש או כינים? )

יש לו קשקשים? הבן שלי בן 4 חודשים היה עם קשקשים וכל הזמן גירד בראש.. כשהתחיל לפצוע את עצמו, מרחתי שמן והורדתי בזהירות את הקשקשים.. בנתיים הוא לא חזר לגרד..
אם אין לו קשקשים, או שזה לא עוזר, שווה לבדוק עם רופא..
רפואה שלימה

בדיעבד זו באמת יכולה להיות הזדמנות מצויינת לצאת מהסניר של אמא, כפי שהיטיב להגדיר בעלך.

 

בעזרתו ובעידודו תרגישי עם הזמן שזו לא מפלה נוראה כ"כ ולא חרב עלייך עולמך,

אלא נעשתם קצת עצמאים יותר.

כנראה שהגיע הזמן

ברור שעבורך זה לא קל. נשמע שיש לך הרבה חששות וספקות.

עם זאת, תאמיני בעצמך וביכולותייך. את נשואה, ברוך ה'. יש לך ילדים, ברוך ה'. בטח שאת יכולה להסתדר גם בכוחות עצמך!

זה נעים ומרגיע להיות בתוך העטיפה וההגנה של ההורים, אבל עצמאות וביטחון ביכולותייך הם חשובים לא פחות.

 

אני חושבת שכדאי בהדרגה להסתדר בכוחות עצמכם עוד לפני שהורייך עוברים (באותם דברים שבהם את נעזרת בהם). אל תדאגי, בעז"ה יהיה בסדר  

ולמדנו להסתדר בע"ה בכוחות עצמנו, לא רק זה, אלא כשהיו מחשבות לעזוב למקום יותר קרוב אליהם (ללא קשר אליהם, משיקולי פרנסה) אני פתאום התחלתי לחשוש מהקירבה הזו... תנסי למצוא את הטוב- תתגבשו יותר אתם בעצמכם כמשפחה גרעינית, מוצאים את הפתרונות, יש בייביסיטר... ועוד...או שתעברו אתם לידם אם מתאפשר,אבל הכי חשוב שיהיה קשר בריא ולא תלותי או חונק. בהצלחה יקירתי!!

פעם תמיד גרו קרוב למשפחה והייתה עזרה והרגשה של ביחד.

יש לי חברה גויה שאמא שלה תמיד לימדה את כל האחים ואחיות- דם יותר סמיך ממים= משפחה זה הכי חשוב!

זה לא אותו דבר לשלוח ילדים עם חברים או בייביסיטר כמו עם המשפחה . 

כמו דברים אחרים בחיים תצטרכי להתרגל גם נפשית ולא רק מעשית.

קחי את הזמן להתרגל לרעיון וכשיעברו תשתדלי לראותם כמה שאפשר- לישון שם בשבת לבקש שיבואו לבקר (אם יש להם אוטו) וכדומה.

בעזרת השם תתגברי ותמשיכי להיות שמחה.

בהצלחה

אבל אולי ההורים שלך מעדיפים ככה?

מה פתאום! אתמול דיברתי איתם על זה. הם כבר שנים רוצים לעלות לשכונות למעלה בלי קשר אלינו אנחנו רק לפני 3 וחצי שנים חזרנו לגור לידם אחרי שלוש שנים שהיינו מרוחקים ממש. כל החברים שלהם מהשכונה עזבו ועכשיו הגיע תורם. הם מחפשים שכונה שקטה. ואין לזה קשר אלינו. להפיך שאמרתי לאמא שלי שיהיה לי קשה אז היא אמרה שיכול להיות שכן. אבל אני צריכה להסתכל על הצד החיובי שעכשיו אם נבוא ליהם שבת זה לשבת שלימה ולא רק לארוחה אחת... וגם הם מחפשים בית שיוכל לאכלס את כולנו. מאוד חשוב להם הקטע של הביחד והמשפחתיות.

גם אנחנו גרנו כמה שנים ליד הוריי.

כל פעם שהיינו יוצאים לגינה או משהו אחהצ זה היה נגמר בזה שאכלנו א. ערב אצלם או שאמא שלי הייתה אורזת ובאה לשבת איתנו בגן משחקים (בעלי היה חוזר מאוחר יחסית) וזה היה טוב לכולם.

 

אחרי כמה שנים עברנו לשכונה אחרת. גם אנחנו בלי אוטו ודווקא יש אוטובוס אבל הוא מטייל הרבה וזה לא ראלי מבחינתי לעלות עם כל החבורה רק כדי לקפוץ אחהצ. אנחנו מתראים, אבל בהחלט פחות.

 

מצד אחד - היה לי נורא קשה. (אצלנו זה היה שאנחנו עברנו, אז זה השכונה עם המשפחה למול שכונה חדשה ולא מוכרת, מסגרות חדשות, שכנים חדשים וכו)

 

מצד שני - רק בזכות זה הצלחתי יותר לעמוד ברשות עצמי. וזה ממש לא שאמא שלי הייתה עושה לי דברים בבית, זה יותר התחושה. ממש הרגשתי את הכנפיים שלי עולות וצומחות.

 

2 נקודות למחשבה: 

אם זה יכול לעודד אותך אולי כדאי לקבוע יום קבוע שהולכים אליהם וכך "לעגן" את הביחד ולא לחוש שזה מתמסמס רק בגלל המרחק.

 

נקודה שניה: תשמחי שהם עדיין במרחק סביר. כשעלי יצא למילואים ואני עבדתי על להיות גיבורה ואמיצה, ב 11 בלילה מצאתי בבית, לא פחות ולא יותר: עכבר!! ואבא ואמא באו....

 

ברור שאת שמחה בשבילם וברור שאת מתבאסת בשבילך. בהצלחה!

עד שהם יעברו. אומנם זה עוד קצת זמן שבוע אחרי תשעה באב. אבל אני לא מבינה למה אני כבר מעכשיו בדיכאון. הבית שהם עוזבים זה בית שגדלתי בו 17 שנה...אני מקווה שלאט לאט אני יתאפס על עצמי ואקבל זאת בהשלמה ואהבה...

גם אני גרה קרוב להורים, אם כי בגלל עומס היומיום אנחנו נפגשים בתדירות נמוכה מזו שתיארת . ואם אנחנו או הם נתרחק יהיה קשה לשני הצדדים אין לי ספק וכבר העלנו את זה לשיחה מספר פעמים. אבל לעיתים אין ברירה ויש לשמוח שזה מסיבות טובות לצורך מעבר לאיזור ובית טובים יותר. כל התחלה היא קשה אבל בעז"ה תעברו את זה בקלות ואולי מי יודע ביום מן הימים תתקרבו ותחזרו לגור לידם. בהצלחה

מיוחדים

 

זה ממש כמו קבוצת תמיכה ואוויר לנשימה להרבה מההורים שם

אז מה אם הוא בן 30 ולא בן 3, הוא בבית, העול עליה, הרגשות אשם/בושה/חוסר אונים שם איתה יום יום שעה שעה כל דקה בעימקי נשמתה

ולמצוא קבוצת שווים שפורום כזה זה כמו להרגיש שמבינים אותך ומכילים אותך,וכמובן שהם מייעצים שם מהיידע שלהם , ולקבל הערות/הצעות מקבוצת שווים הרבה יותר נעים מאשר הערות מבחוץ

 

מקווה בשבילך ובשבילה שהיא תסכים להצטרף לקבוצת התמיכה בפורום בכיפה

 

עד אז תכילו ולתבינו כמה קשה לה

נראה שאימך סובלת ממצוקה קשה בעקבות הגילוי של המחלה אצל אח שלך.

אני חושבת שצריך למצוא קבוצת תמיכה שתתאים לה  צריך לבדוק באנוש.

או למצוא עוגן לתמכה בכל דרך אחרת.

לרגשות אשם שלה אין מקום  כי סכיזופרניה לא מתפרצת בגלל כששלים בחינוך.

 

לענ"ד, קבוצת תמיכה לא מתאימה למי שקשה להפתח בציבור ולמי שקשה להמצא בציבור גם כשמישהו אחר נפתח.

אני לא מכירה את האמא, רק רציתי להסב את תשומת הלב בתור מישהי עם אופי כזה.

אם האמא לא מספרת את זה לאף טחד ולא מדברת על זה עם אף אחד אולי קבוצת תמיכה לא תתאים אבל כמובן כל מקרה לגופו, אני לא מכירה את האמא, רק נק' למחשבה....

קבוצות תמיכה מאד עוזרות גם למשתתפים שקטים שלא משתתפים בצורה אקטיבית. 

ומתמודדי נפש זה שתי עולמות שונים לגמרי

היא לאתקבל שם הזדהות 

וגם לא עצות לטיפול כי הטיפול מאד שונה

אבל אייעץ ממה שאני חושבת- כמה שיותר לחבק, לעטוף ולהכיל את אמכן. בהחלט נשמע שהיא על סף דיכאון, אם לא כבר בדיכאון, ממה שכתבת.

ליצור איתה קשר לעיתים קרובות, להתייעץ איתה בנושאים שונים, כך שהיא תרגיש חשובה ומשמעותית.

לספר לה סיפורים משמחים על הנכדים שלה, כך שתהיה לה נחת ותדע לאזן בין ההרגשה הקשה שהיא כביכול נכשלה בחינוך, לבין המציאות (הרי גם הבן החולה אינו אשמתה).

לעשות תורנות שכל בת תתקשר אליה פעם או פעמיים בשבוע, תשאל לשלומה, תתעניין... זה כ"כ חשוב ומשמעותי, כ"כ נותן הרגשת ערך, שקשה להמעיט בחשיבות של זה.

 

האם הצעתן לה לקבל עזר מקצועית, שתספק לה אוזן קשבת ותיתן לה כלים להתמודד?

 

 

 

[אני מבינה את הקושי לספוג ולספוג, ולהכיל ולהכיל... ועם זאת- באמת מאוד קשה לה, והיא לא יודעת לאן לנתב את הקושי הזה. חשוב שתיתנו לה מקום ותעטפו אותה באהבתכם.]

טיפולים  בתשלום מועט

יש גם בשרות הציבורי ממש חינם וליד הבית

זה רעיון טוב להתיעץ עם עמותת אנוש

טיפול חיוני במקרה כזה, קשה להתנהל לבד זו צרה קשה שלא כזו "פופולרית"

קחי למשל חולה סרטן, כמה אהדה הוא יקבל כמה תמיכה ועזרה, וחולה נפש רק בושה...

זו מציאות כואבת

כמה נפלא לקרוא תגובות מחזקות . תודה לכולכם.אתם נפלאים.

מקשיבים מניסיון
יעוץ ומידע טלפוני בנושא בריאות הנפש
ניתן ע"י מתנדבים מעמותת אנוש
טל : 1-700-551-616
דוא"ל : yeutz@enosh.org.il

 

קודם כל, מומלץ לפנות אליהם^^^

מי שעונה, ב"דכ בעל נסיון אישי

 

 האתר המרכזי שנותן מידע איפה אפשר לקבל תמיכה