נשמע לי ממה שכתבת, גם כאן וגם למעלה, שהדברים קצת יצאו משליטתך. כאילו, אין לך שליטה במה שקורה והחיים מובילים אותך במקום שאת תובילי.
אני חושבת שהדבר הראשון שצריך לפתור הוא התחושה האישית שלך. גם לי קשה לפעמים עם הבנות שלי. בד"כ, אני מצליחה להתמודד עם זה בשלווה. ובכל זאת, לפעמים זה מוציא אותי משלוותי, וזה קורה בד"כ כשאני עייפה/יגעה/חסרת כוחות להתמודד מסיבה אחרת. אז כן, יכול להיות שאחת מהבנות שלי התנהגה בצורה מאתגרת. ועם זאת- אני צריכה לבדוק עם עצמי למה הגעתי למצב של איבוד עשתונות ולחץ כתוצאה מזה. אני האמא, אני זו שמתווה את הדרך (מדובר בילדים קטנים 
). אם אני אהיה במקום טוב עם עצמי, כל ההתמודדות תגיע ממקום טוב ונכון יותר, גם עבורי וגם עבור הבנות.
(יש כל מיני שיטות ודרכים שיכולות לעזור בהגעה למקום טוב ורגוע עם עצמך. אני יכולה לעזור במסר אישי אם תרצי).
אחרי שפותרים את זה, צריך לחשוב על שאר הדברים.
לגבי בן החמש- יכול להיות שיש צורך להתייעץ עם איש חינוך לגבי זה. אני כותבת רק קצת ממחשבותיי (עוד לא היה לי בן/בת בגיל הזה). קודם כל, חשוב להחליט עם עצמך/בעלך מה הגבולות שלך. איזה קו אדום אסור לעבור, ומה קורה אחרי שהילד עובר אותו (גם אם נותנים עונש, חשוב שהוא יהיה פרופורציונלי ולא ליותר מדי ימים).
לדוגמא, את יכולה להחליט שבבית שלכם לא מדברים בצעקות. תסבירי את זה לילד בצורה נעימה- אנחנו לא מדברים בצעקות בגלל שברוך ה' כולנו שומעים היטב ואין צורך לצעוק- ותיישמי בפועל. הוא מתחיל לצעוק ולא מפסיק גם כשאת מזכירה לו (בנועם, בביטחון פנימי), שאמרת שככה לא מתנהגים? אז את לא מגיבה לדבריו. כמה זמן הוא יצעק? חצי שעה? שעה? שעתיים אפילו? בסוף הוא יתייאש. את צריכה להיות נחושה בהחלטתך ולהראות לו שאת לא מוותרת גם אם הוא מתעקש מאוד.
אמירות לא מכבדות מצד הילד ("אמא את ממש מעצבנת")?- תאמרי בתגובה (שוב, בשלווה פנימית) שאלייך לא מדברים ככה. הוא ממשיך? דווקא רוצה לפגוע? תתרחקי ממנו. תלכי לחדר אחר. אפשר גם להגיד לו שלא נעים לך להיות בחברת ילד שמדבר ככה. לעניות דעתי, מדברים ששמעתי בשיעורים על חינוך ילדים, הוא לא מבין עד הסוף מה המשמעות של דבריו ולא בהכרח מתכוון לפגוע מתוך רוע. יכול להיות שהוא הכניס את עצמו למשבצת מסוימת במשפחה ("הילד המופרע"), ומתנהג בהתאם. תעזרי לו לצאת משם. תאמיני בטוב שבו ובזה שהוא יכול (וצריך) להתנהג אחרת.
אגב, אם את מרגישה שאת נותנת לילדים עוד ועוד (ועוברת את גבולות היכולת של עצמך), זה הזמן לעצור. ילדים לא צריכים רק לקבל בלי הפסקה. זה סוחט אותך וייתכן שזה כלל לא נחוץ. למה את עושה בשבילם כ"כ הרבה? (תעני בעיקר לעצמך). למה חשוב לך לקנות להם דברים? ילדים כן צריכים דברים (כלי כתיבה, חומרי יצירה, צעצועים, בגדים). ועם זאת, זה לא אמור לעבור את גבול יכולת הנתינה שלך. יכול להיות שאת צריכה לתת להם יותר את עצמך- לעשות איתם דברים ביחד- ופחות לתת להם דברים. אולי הם יותר צריכים *אותך* ופחות את מה שהם מקבלים.
אגב, מריבות בין ילדים לא אומרות שהם לא מעריכים את מה שאת עושה עבורם. ילדים הרבה פעמים רבים. צריך ללמוד לעזור להם בזה (לא שיריבו הרבה, חלילה . אלא שיריבו בלי אלימות ומתוך כבוד. אפשר חילוקי דעות בלי להגיע לכעס ופגיעות אישיות. ויש כמובן ספרים טובים בנושא).
(וכמובן, חשוב להסב את תשומת ליבם למה שהם מקבלים ולהכרת טובה על זה בזמן שהם מקבלים דברים. לא לחכות שזה "יתפוצץ" אח"כ, אלא לקבל את הכרת הטובה עוד קודם).
לגבי בעלך- זו סוגיה סבוכה ומורכבת. אני חושבת שצריכה להיות הרבה הידברות ביניכם על מה שאת מרגישה בקשר עם הילדים ובקשר איתו (בלי להאשים אותו בהשפעה של השני על הראשון), וכן לשמוע ממנו איך הוא מרגיש בנושא. זה מאוד מאוד מאוד חשוב.
כתבת פעמיים שבעלך הוא לא אלים, וזה גרם לי לחשוב שאולי הוא כן אלים (במין "הפוך על הפוך". אולי את מנסה להרגיע את עצמך באמירה "הוא לא אלים, הוא לא אלים", כשבאיזשהו מקום את כן חשה מאוימת מההתנהגות שלו וחוששת מתגובות שלו. אלימות לא מתבטאת רק במכות. אני ממש יורה באפילה כאן; תבדקי בינך לבין עצמך אם יש משהו במה שאני כותבת. אגב, יש שאלון שאפשר לבדוק לפיו האם בעל הוא אלים. אוכל לחפש אותו עבורך אם תרצי).
ודבר אחרון- אל תצברי את התיסכול והמרירות לבד. תמצאי לך שכנה/חברה, שיודעת לשמור דברים אצלה ולהקשיב בחוכמה, ושתפי אותה במה שעובר עלייך. מאוד לא טוב לאגור רגשות שליליים בבטן בלי לתת להם ביטוי כלשהו (אפשר גם ביטויים אחרים... אני חושבת שעבורך יותר נכון לשתף מישהי, לפחות בטווח הקרוב).
כתבתי הרבה מאוד. אני מאוד מקווה שזה עוזר.
הרבה הרבה הצלחה.
. זה היה יצחק אבינו.
