אני שוקלת לפתוח משפחתון בביתי, רציתי לשאול בעלות נסיון-
זה משתלם?
כמה לוקחים? כמה מתוך מה שלוקחים הולך להוצאות המשפחתון?
האם אמורים להכין את האוכל בבית או שההורים מביאים?
האם מקבלים משכורת גם על החופשים? (חגים? אוגוסט?)
יש איזשהו מסמך/ חוזה מומלץ?
תודה רבה!!!
משתלם זה מושג שנוי במחלוקת..
אז ככה, אני יודעת שחמותי עובדת 11 חודשים (היא עושה 3-4 שבועות קייטנה), היא מחשבת תשלום שנתי לחלק ל12 חודשים כך שבכל החודשים יש משכורת שווה (גם באוגוסט).
התשלום החודשי תלוי בביקוש והצע בכל מקום וגם במס' הימים והשעות (חמותי עושה רק 4 ימים) וכמובן גם במה שמקובל באותו מקום. (באזורים חרדים יכולים לקחת 300 לחודש, לעומת זאת ביישובים יכולים להגיע ל1000)
הוצאות - בהתחלה היא היתה מפרישה כל חודש צ'ק אחד ( ע"מ לכסות את ההוצאות ולהעשיר במשחקים מתאימים, היום היא מוציאה פחות על משחקים כי כבר יש לה מגוון).
יש הוצאה על ביטוח, במשפחתון של הבן שלי ביקשו את זה מההורים בנפרד (לא עם הצ'קים) - זה תשלום קטן וחד פעמי
אוכל - במשפחתונים שאני מכירה, ההורים מביאים את האוכל.
אני אשמח לקשר אותך למישהי בעלת משפחתון בבית,מישהי ממש רצינית ועם ראש על הכתפיים ויש לה מעל חמישה ילדים במשפחתון..
יש מקומות שלוקחים מעל אלף לילד ויש מקומות הרבה הרבה פחות.
תבדקי טוב שיש ביקוש לעוד משפחתון
וכן, שימי לב שאם את רוצה שזה יהיה המקצוע שלך, כדאי להפריש מעכשיו לפנסיה. אפילו חובה.
אשמח לענות בפרטי אם עוד רלוונטי...
זה להלחיץ. חבל שזה ככה, אבל עדיף שתסתכלי על זה ככה מראש ותמנעי מעצמך עוגמת נפש.
העולם מורכב באופן טיבעי מסקאלה של אנשים:
גבוהים - נמוכים
שמנים -רזים
זריזים - וכאלה שלוקח להם קצת יותר
עצם הדרישה של להשוות את כולם לקו הממוצע היא דרישה טיפשית (אם כי כמובן, שהמחשבה העומדת מאחורי היא הגיונית. וודאי שצריך לעקוב ולבדוק ככלל שאין עיכוב התפתחותי, אבל לרוב האחיות של טיפת חלב נשארות בשלב הלהלחיץ...)
ולעניין - זה נשמע לי עדיין בנורמה. האם בדברים אחרים הוא מסתדר? הוא מחקה תנועות אחרות? הוא מבין כשאת מדברת אליו? הוא יודע "להסביר" בדרכו שלו מתי הוא רוצה משהו ומתי לא?
שלום ולמחות כפיים עושים בלחץ?....
כמה סבלתי מהן. אמנם לא בנושא ההתפתחותי כ"כ, אלא בעיקר בעניין המשקל של הילדים. אני לא שוכחת את התקופה הנוראית הזאת. אל תתני לזה לקרות..
לא יודעת אם אצלך זה קיצוני כמו אצלנו, אבל אם הן באמת מלחיצות אותך ויש לך רופא ילדים טוב ורגוע - עדיף לך ללכת אליו. זה מה שאני עשיתי. מביאה להן את הילדים אך ורק לחיסונים וזהו.
חבל לך על הלחץ, וחבל על הילדים, שמרגישים כל טיפת לחץ שלנו ופועלים בהתאם (הילד שלי פתח בשביתת רעב באותה תקופה).
אני לא זוכרת מה אמורים לעשות בגיל 12 חודשים, את יכולה לבדוק בגוגל.. ואל תתייחסי למס' החודשים שכותבים לך במדויק.. כל ילד הוא אחר... סטייה של כמה חודשים לפה או לשם זה לא בעייתי.
בשמחה וברוגע 
אה, ועוד משהו, אל תהססי גם להקשיב לבטן שלך. אם היא אומרת שהכל בסדר, אז סיכוי גדול שהיא צודקת
הבת שלי לקחה את הזמן לפני שהתחילה ללכת, וגם לפני שהתחילה לדבר.. נתתי לה את כל הזמן וממש לא נלחצתי.. יש ילדים כאלה.. ועכשיו אני נזכרת שגם עם הכפיים לקח לה זמן... בכלל לא התייחסתי לזה
(כמובן אם זה הופך להיות קיצוני ותמוה אז הולכים לבדוק, אבל לא על כל עיכוב קטן...)
"לפי הספר" תינוקות אמורים למחוא כפיים ולנופף לשלום מגיל 6 חודשים ועד בערך 9 חודשים.
אבל, בפעול לא כולם עומדים בלו"ז, וזה לא מעיד על שום בעיה!
(אצלי הגולה מחאה כפיים בשלב מאוד מאוחר, אבל את כל השאר היא עשתה מאוד מוקדם. והשני התחיל מחוא כפיים ממש מוקדם, אבל בשאר התחומים היה איטי יותר מאחותו...)
אם באופן כללי הילד ערני, מתקשר (לאו דווקא במילים, בעיקר בתנועות, קולות וכו'), מבין עניינים פשוטים (מזהה את ההורים שלו, מפחד מזרים, מתלהב כשהוא רואה משהו שהוא אוהב- נניח אוכל...), מתפתח מוטורית באופן קבוע (בקצב שלו..)
אין מה לדאוג!
בע"ה יום יבוא והוא ימחא כפיים, אל דאגה
קחי בערבון מוגבל את אחיות טיפת חלב, והפעילי את החושים האימהיים שלך
מוחאת כפיים ועושה שלום לאמא לחוצה?......
תרגעי - ימחא לך כפיים...
הנושא הזה די מטריד אותי כרגע.
אני יודעת שיש הסוברים שיגיד למורה מה שיכול להפוך אותו למלשן וכו´.
מה דעתכם על ההדרכה של הרבנית שנייציר? (מי זאת?)
פגשתי בזה באקראי ברשת זה משהו ישן...
אני מעתיקה לפה:
באחד הסדנאות של הנחיית הורים אצל הרבנית דבורה שנייציר היא דברה על הנושא של אלימות בין ילדים בתלמוד תורה וכיצד לתת כלים לילד שלא יציקו לו.
היא אמרה שאחד הדברים הנחוצים ללמד את הילד, היא: עקביות ב"לא לתת להציק לו", ואם ילד עושה לו משהו שמציק לו ולא משנה מה הדבר ומי הילד, שיטפל בו בלי רחמנות או פחד.
כדי להמחיש לנו היא סיפרה לנו על אחיה, (היא שמעה את זה מהמורה שלו)
אחיה למד בתלמוד תורה של בנים והוא היה ילד שהילדים גם מהשכונה פחדו להציק לו - כדרכם של ילדים לפעמים. ולא שהוא היה "בריון" הוא דוקא היה עם נתונים פיזיים רגילים ביותר, ובכל זאת פחדו להתעסק איתו. מה היה הסוד שלו? הוא היה עקבי ב"לא לתת להציק לו". - לדוגמה - היא סיפרה: שאחיה היה מגיע לתלמוד תורה מוקדם עם ההסעה, ועד הצלצול הוא היה משחק עם חבריו. בוקר אחד, החליט אחד מחבריו להציק לו, הוא הזהיר אותו שאם לא יפסיק הוא יישב עליו עד הצלצול, ולמרות שהזהיר אותו הוא עצבן אותו שוב, והוא אכן קיים, הוא השכיב אותו והתיישב עליו עד הצלצול ולא נתן לו לקום במשך כחצי שעה! (בלי להרביץ לו חס וחלילה) ולמרות שלא היה לו נעים מכל הילדים שהתאספו סביבו הוא היה עקבי עד הסוף ולא נתן לילד להשתחרר עד הצלצול.
יש שם עוד כל מיני ברברת בנושא אבל זה החלק העיקרי. יש משהו בשיטה שלה?
תודה
אבל זה יעבוד עם משהו יותר מהיר או חזק או גדול בכמה שנים
אבל בעקרון זה נכון
ובקשר להלשנה - מי שמתנגד להלשנה הוא העיקרון ילד שמגיע לו עונש ואם זה ישתלם לו אז הוא ירוץ וילשין בעצמו כך שצריך גם וגם
אני אישית תומכת בגישה כזאת!!!! לא בטוח שכל ילד יוכל לעשות זאת אבל בהחלט עקביות בלא לתת להציק. אני אישית אהיה מוכנה שבני ירביץ (אם צריך) למישהו שמציק ומציק ולא מוכן להפסיק לאחר שהזהירו פעמים רבות.
כן כן אני יודעת שזה לא נחשב לחינוכי אבל לפעמים כשאין ברירה זה עוזר.
בהצלחה!
אני גם תמכתי פעם בדיעה שצריך לעודד לערב את הצוות. לבסוף לאחר אכזבות.. לימדתי אותו שיחזיר וההצקות הלכו ונעלמו.
נכון שראוי שילד לא יתן להציק לו -
אבל:
א. לא לכל ילד יש הכח לכך. ומה עם ילד שמפחד מהשני? או מ"דעת הקהל" במקרה שלשני יש "מעמד חברתי".
ב. פרופורציה. לשבת חצי שעה על חברו, אולי זה טוב בשבילו. הז פרפורציונאלי? אולי זו שפיכות דמים של הזולת? נכון ש"מגיע לו" משהו; אבל בלי גבול? הריה וא לא "חייב מיתה".
ג. זהירות מהאופן שאומרים, שלא פעם זה הופך לחינוך לתוקפנות וללקיחת דברים קשה בהרבה ממה שהם (לא תמיד).
לכן, יש אמת בעיקרון - אבל צריך זהירות בשימוש בו. ולא כאמצעי יחיד.
ענ"ד..
לכן צריך זהירות.
גם כשלילד אסור בשום אופן להציק - זה עדיין לא פוטר אותנו מזהירות מסויימת באופן החינוך לתגובה.
עמותת בינינו מפעילה רשת חנויות המרכזות פריטי יד שניה, בגדים לכל הגילאים והמינים, אקססוריז, כלי מטבח, מוצרי חשמל, רהיטים ומוצרים, שנתרמו על מנת לעזור לחסרים אותם ולמעוניינים בהם. הפריטים נמסרים לזקוקים להם או נמכרים במחיר של עד 20 ש"ח בחנויות העמותה והתרומה מועברת לנזקקים לה.
בחנויות ובנקודות האיסוף המיועדות ניתן לתרום פריטים שאין בהם יותר צורך.
חנות בינינו גבעת שמואל - רחוב ויצמן 2, גבעת שמואל - נא להתקשר לתאום 073-7971970 שלוחה 4
נקודות איסוף נוספות ניתן למצוא באתר www.benenu.org
אני עובדת עצמאית בבית יש לי צהרון ,סגרתי עם ההורים גלובאלי בחודש סכום מסויים ,החודש בגלל שהיה הרבה חגים וחופשים הילדים לא היו אצלי שבועיים איך אני אמורה לגבות מהם מכסף?גלובאלי או לגבות חצי חודש ?הסכום שסגרתי לא כולל תשלום על חופשות ...הילדים אף פעם לא אצלי בחופשות יש לכם עצה?
אני משלמת לריתמיקה גלובאלי וחודש ניסן בקושי הייתה בגן וקיבלה..
אם סיכמת גלובלי- את מקבלת כל חודש אותו סכום ולא משנה כמה עבדת...
(אומרת בתור אמא שמשלמת את כל הסכום היום למרות שהקטנה היתה אצל המטפלת פחות משבועיים בחודש הזה...)
בבוקר שאירגנתי את הקטן בן ה2.9 למעון הבאתי לו עוגיות ואמרתי לו שיכבד את הילדים והמטפלות אמרתי לו שם של מטפלת אמר לי אני אביא לה וברגע שאמרתי את שם המטפלת השנייה הוא אמר לי "אני לא מביא לה היא הביאה לי מכה" שאלתי אותו שוב ושוב ואמר שהיא הכתה אותו ,מה עושים ?? גם עדיין בבוקר הוא עצוב ובוכה וקשה לו להיפרד ממני..רוצה לציין שהוא ילד מאוד נבון וחכם מדבר מאוד יפה..
אני בטוח שברגע שהגנת תדע בוודאות שלא מדובר ברעב אלא בנסיון להשיג תשומת לב,
היא תדע להעניק לה את אותה תשומת לב בדרכים אחרות.
בזמנים הללו כולם יושבים ביחד סביב שלוחנות ואוכלים עד ששבעים. ואח"כ עושים דברים אחרים- משחקים וכו' אבל לא אוכלים.
אפילו בלי קשר לתשומת הלב שהיא צריכה או לא- זה לא הרגל כ"כ טוב לאכול כל הזמן.
רק לשמוחאחרונהשלום, יש לי ילד בן 5 והוא לא שותה מספיק. וזה מאוד מדאיג אותי.....
אני כל הזמן מציעה לו לשתות וכשהוא כבר שותה, אז הוא שותה ממש קצת
אמרתי לגננת שתשים עין עליו שהוא שותה, וכשכל הזמן תביא לו את הבקבוק.....
היא אומרת שהוא שותה אבל אני לא בטוחה שמספיק...
אשמח לשמוע מה אפשר לעשות.... ואיך אפשר לשכנע אותו לשתות....
יעל.
ילדים מתים עליו זה נותן להם עיניין לשתות והוא הולך ככה: הילד מתחיל לשתות וכל זמן שהוא שותה את אומרת לו מיקי מיקי מיקי מיקי ואז כשהוא מפסיק או שאת רוצה שהוא יפסיק את אומרת לו מאוס זה נחמד להם
על אחיינים שלי זה עובד מעולה
זה משחק שמשחקים בטיולים...טוזייעל משיחקחי בקבוק רגיל ותציירי עליו למטה איש. זה נראה איש עומד בתוך מים, נכון?
ואז תגידי לחמוד שלך שהמטרה שלו כל יום היא להציל את האיש שלא יטבע
עלי זה עבד..
)יעל משיחבד"כ הם אוהבים את זה יותר
ועוד נקודה- האם אתם שותים היטב בבית? כהורים?
אותך!! דוגמה אישית
הכי פשוט, אני למדתי מהילדים שלי , בהתחלה שכנעתי עד שהתעייפתי..
היום אני שותה מבקבוק והם אוטומטית גם רוצים לשתות
בהצלחה..
מה דעתך-
לבטל או להותיר על כנה את אופציית הכתיבה מאנונימי?
השיקולים לכאן ולכן ברורים וידועים,
אני מניח.
במידה ולא- אפרט בשמחה.
אנא שרשרו דעתכם.
תודה ושבוע טוב!
אלעד ובת מלך
כי לפעמים יוצא שבשרשור ארחד יש המון אנונימימיים שכל אחד מהם זה מישהו אחר.
שביבשרשור אנונימי שאין טעם לאלמוניותו- ינעל
שרשור אנונימי פוגעני- ימחק
וכן על זו הדרך
אני מבין שרצוי למחוק שרשור אנונימי פוגעני, ייתכן שביתר קפדנות מאשר שרשורים של משתמשים מזוהים. אבל למה למחוק משהו שאין טעם לאלמוניותו?
לא תמיד אפשר לדעת מהם השיקולים של הכותב לכתוב מאנונימי, לפעמים אדם מופנם, ודברים והוא לא רוצה לפרסם על עצמו גם דברים שלאחרים נראים לא אישיים. לפעמים השרשור נראה תמים לחלוטין, אבל יהיו אנשים שיוכלו לזהות את הכותב על פיו.
מי שלא מתחשק להשקיע בכתיבת תגובה עבור אדם שאין לו מושג מי הוא, שלא יענה.
[גילוי נאות, איני הורה..]
לאותו אדם
היתרונות עדיפים לענ"ד על החסרונות.
תודה על הניהול המסור.
אופצית האנונימי תיוותר על כנה,
ואני מבקש בכל לשון 
של בקשה- אם מדובר בנושא שהוא ממש מפדח, אנא הקפידו שלפחות הודעת הפתיחה בכל שרשור לא תכתב דרך אנונימי.
זה מאוד יקל עלי.
תודה!
אני סטודדנט במכון לב בירושלים המבצע סקר על שביעות רצון היולדות בבתי החולים בירושלים. אשמח אם תקדישי מזמנך 2 דקות.
תודה https://docs.google.com/forms/
שלום כולם
אני כותבת פה הרבה בפורומים אבל מתביישת לכתוב עכשיו בכינוי שלי.
רציתי לפרוק ולהתייעץ עם הורים חכמים ומנוסים, לשמוע מה דעתכם ואולי תצליחו להרגיע אותי.
אני אמא לשני מתוקים ומקסימים (בן ובת). הרבה פעמים יוצא לי לחשוב ולפחד מהנושא של פגיעות מיניות.
אני גדלתי בעולם מאוד, מאוד תמים ונקי, מכל הבחינות. כמבוגרת אני נחשפת לחלקים הלא ככ תמימים של העולם, ולא יודעת אם זו רק הרגשה שלי או שבאמת, המצב הוא כזה שיש ככ הרבה פגיעות מיניות מכל הסוגים, אני מדברת במיוחד על ילדים.
אני מרגישה לפעמים שאני חיה בחרדות. אני משקשקת מפחד שיום אחד מישהו יעשה משהו לילדים שלי (שהם יפים ומתוקים ומושכים תשומת לב ממבוגרים, לא שאני אוביקטיבית אבל באמת). אני מפחדת שהתמימות שלהם תיפגע, אפילו רק מלראות משהו שלא ייתן להם לישון בלילות. אני מפחדת שהעולם התמים והמקסים שלהם ייסדק (מה שבטוח יקרה איכשהו יום אחד). כמובן שכל רמז לדברים כאלו או משהו שאיכשהו קשור, מקפיץ אותי ומעורר בי חרדות. כמובן שגם כשאני חושבת למשל על ההתבגרות של הבן שלי וכל מה שקשור בה, זה מכניס אותי ללחץ.
זה מפחיד אותי ברמות כאלו של מחשבה אם בכלל "שווה" להביא ילדים לעולם כזה מפחיד.
אני חייבת לציין שלא עברתי שום פגיעה כזו (לפחות ממה שידוע לי), וזה גם לא שאני מתעסקת עם הנושא בחיי היומיום שלי. סתם המחשבות והחרדות שלי לוקחות אותי לשם. זה הרבה יותר מפחיד אותי מאשר פגיעות פיזיות כמו תאונות או פיגועים רח"ל.
זהו, פרקתי.
אשמח לדעת אם עוד הורים מרגישים כמוני, ועצות בעיקר איך להתמודד עם זה בתחושות שלי כאמא.
תודה רבה!
טוב. איך לומר, באמת יש הרבה ממה לחשוש בנושא הזה.
אני, באופן אישי, חושבת שמאוד חשוב להגן על הילדים- ללוות אותם, להיות איתם, לשמור עליהם. כשיגיעו לגיל המתאים (אין לי מושג איזה גיל זה כי בנותיי עוד קטנות), לשלוח אותם לחוג הגנה עצמית/קראטה/ג'ודו/אחר. אם אין חוג כזה באזור, לדאוג שיהיה או לשלוח באזור אחר.
כמו כן, להסביר לילדים על פרטיות גופם ושלאיש מלבד אמא/אבא אין רשות להסתכל ולגעת וכו'. מאוד חשוב שזה יהיה להם ברור וידוע.
אני לא יודעת לגבי ציוד בכלי נשק/גז מדמיע (אני מסתובבת עם אחד כזה. לא יודעת מאיזה גיל אפשר לתת גם לילד, בלי לחשוש שזה ייצא מהתיק, סתם כמשחק, וייעשה בזה שימוש לא נכון). אבל זו נקודה למחשבה.
אני כן חושבת שיש ממה לפחד ושצריך לנקוט באמצעי זהירות, ועם זאת, אני לא נותנת לחשש לנהל את החיים שלי. אני לא חיה בתחושה פחד פנימית, ברוך ה'. אם את מרגישה שהחרדות מכבידות עלייך, קצת "מנהלות" אותך, יש מקום לשקול עזרה מקצועית עבורך, רק כדי שתוכלי לחיות יותר מתוך תחושת שלווה וביטחון.
הרבה הצלחה ושלווה
יש אנשים שהם רגישים יותר וזה מתבטא בכל תחום בחיים שלהם. יש לזה פלוסים ויש לזה מינוסים. מה גם, שיש ממה לפחד.
מצד שני, מסכימה עם מה שנאמר לפני, שאם את מראש באה בגישה מלחיצה, את הופכת את העניין לאישיו, ומראש נותנת לו לצבור תאוצה.
אצלנו יש כמה כללי בסיס בבית, שאני טורחת לפזר ולהזכיר המון המון פעמים, כאשר מצד שני צריך כמובן לא לעורר את הנושא על ידי חוקים מוזרים מידי או נוקשים מידי שעשויים דווקא להביא את הילדים להבין דברים לא תמימים בעליל.
אני תמיד מזכירה דברים כמו:
לא נכנסים עם עוד מישהו לשרותים
לא משחקים משחקים בלי בגדים
לא הולכים לשום מקום עם מישהו שלא מכירים (יום אחד הם חזרו הביתה עם שמועה שיש ארצות שבהן ילדים הולכים ברחוב ויכול להיות שיחטפו אותם. אז הם התווכחו אם זה נכון או לא ובאו אלי ש"אפסוק". קפצתי על המציאה כמוצאת שלל רב ואמרתי להם שבישראל אין דבר כזה א-ב-ל זה למה שחייבים להיזהר...ונתתי להם הרצאה שלימה למה לא להתקרב למישהו שמנסה לפתות אותך לבוא איתו לאן שהוא....)
בקיצור - תמצאי דרך שאת מצליחה לעבוד אם המציאות בלי להשתגע.
באופן אישי, עדיין לא מצליחה לדמיין אותי שולחת אותם ממש ממש לבד לאן שהוא. מניחה שגם זה יגיע...
ויוצא לי לחשוב הרבה איך לחנך את הילדות שלי לזהירות בתחום הזה. מצד אחד- לא רוצה לגרום להן לאבד אמון במבוגרים ומצד שני אני לא חושבת שאפשר לגדל היום ילדים בתמימות מוחלטת כמו פעם. כי לענ"ד את צודקת בתחושה שיש היום המון מקרים, וילדים או נערים ונערות צריכים לדעת לזהות את זה אם זה קורה, וכמובן- לדעת מה לעשות ואיך להגיב.
הבעיה היא שאי אפשר שהחשש או החרדה ישתלטו עלינו- וזה בנוגע לכל פחד. אמא שמפחדת מפיגוע או מחבל בבית ומתנהלת בחרדתיות סביב הנושא- גם משדרת לילדים את הפחד וזה מן הסתם לא בריא. וגם בתחום הזה של התקיפות לא טוב לשדר לילדים פחד ממשהו לא טוב שעלול לקרות.
נראה לי שצריך להבחין בין פחד ובין זהירות. כלומר- יש מציאות מסוימת שלצערנו היא קיימת. השאלה אם מפחדים ממנה ואז זה עלול לשבש את הטבעיות של החיים- לא לתת לילדה ללכת לגינה עם דוד שלה, אף פעם לא לתת לילדים ללכת לבד לחברים וכד', או שמפעילים מידה של זהירות. את הזהירות קצת יותר קשה לתאר- כי זה משתנה מסביבה לסביבה. אצלי למשל- אני לא אשלח אותן לגן לבד לגמרי וגם לא ארשה שיחזרו לגמרי לבד, כי אז אני מרגישה שאין לי מושג מה קורה איתן בדרך ואת מי הן פוגשות. אבל אני כן מחכה להן באמצע הדרך, נניח, או מסתכלת עליהן מרחוק עד שכמעט מגיעות לגן.
עוד דוגמא - לא נראה לי שאני אתן לילדה לשחק בבית של חברה בלי שאני מכירה היטב את ההורים. ולישון בבית אחר- על זה הטלתי וטו. אולי יש שיגידו שזה מוגזם, אבל מבחינתי זו הזהירות שבה אני נוקטת.
אבל יותר מהכל, אני מרגישה שבכל אופן, תמיד יכולים להיות מצבים שאני לא רואה ושלא בשליטתי. ועל זה צריך להתפלל הרבה. פשוט להתפלל שהילדים שלנו לעולם לא יחוו דבר כזה ושיגדלו בריאים בנפשם וגופם.
בהצלחה
אם הבנתי נכון אז 80% מהמקרים זה על ידי משהו מוכר לילד וכנראה צריך לקחת את זה בחשבון
קטינים בגיל התבגרות יכולים להיות יותר מסוכנים מהמבוגרים. לא מזמן דיווחו בחדשות על כל מיני מקרים. והם פחות מפחדים מהעונש
ועוד משהו- היום וגם בפורום הזה נהוג לחשוב שכל דבר הופך להיות חלק מבן אדם ומאז הוא בטראומה ויהפוך ללא יודעת מה וחייב טיפולים בלי סוף
אז לא הכל בשליטתנו, ולבן אדם יש את הכוחות לעבור דברים ומקווה שאף אחד ואחת לא יעבור- ולהמשיך הלאה
להבדיל אחרי פיגוע הרבה פעמים ממשיכים רק לעולם שכולו טוב
לא לגמרי הבנתי למה התכוונת- לא כתבת איזה "דבר" נחשב שהופך לחלק מהבן אדם ולא ברור למה הכוונה בזה שזה הופך לחלק מהבן אדם. גם לא הבנתי את ההשוואה לפיגוע- התכוונת שלהבדיל, מפיגוע אפשר למות לעומת דברים אחרים?
בכל אופן, יש הבדל גדול בין טראומה שנגרמה מכוחות טבע לעומת טראומה שנגרמה ע"י בן אנוש. הרבה יותר קשה להתגבר ממקרה שוד שאדם חווה באופן אישי, מאשר הינצלות מצונאמי או סופת ברקים מסוכנת.
אותו דבר עם פגיעות מיניות- הן נגרמות ע"י בן אנוש באופן מכוון, ולעניות דעתי זה כן מותיר יותר טראומה. זה לא שהכל בשליטתנו לא אומר שזה לא צריך לטפל בטראומה שנגרמה. ברור שלא הכל בשליטתנו. ובכל זאת צריך לטפל ולהתגבר באופן בריא, מתוך התמודדות ומציאת הכוחות להתגבר על הקשיים.
אני יודעת שזה נשמע מוזר אבל זה עשוי להרגיע...או שמן תינוקות
אולי יש לו אסטמה של העור או פריחה אלרגית. יש משחות שיכולות להקל.
בנתיים אפשר לקנות קרם נגד יובש של ד"ר פישר. שכחתי את השם, אבל זו סדרת קרמים טיפוליים.
(את בטוחה שזה לא עקיצות יתוש או כינים? 
)
אנחנו והוריי גרים באותה עיר. אנחנו גרים במרחק 5 דק' הליכה מההורים שלי. ההורים שלי במשך 5 שנים מנסים למכור את הדירה שלהם ובאיסרו חג סוף סוף הם הצליחו למכור אותה. הם מתכננים לגור בשכונה מרוחקת יותר ושקטה (שכונה של וילות).אתמול הם סיפרו לי על כך. ומאז אני עצובה ממש. הם כל כך עוזרים לנו בהכל והילדים מתים עליהם אנחנו הולכים לשם כל שבת לפני סעודה שלישית וגם במשך השבוע הם לוקחים את הילדה כל בוקר לבית הספר(אחים שלי והבת שלי באותו בית ספר) וזהו זה לא יקרה יותר כי הם הולכים לגור בצד השני של העיר. אין לנו רכב ולהגיע אליהם זה יהיה בשני אוטובוסים. וגם האחיות שלי היו עושות לי בייביסיטר ועכשיו אני מרגישה ממש עצוב. כי זה נראה לי פתאום ממש קשה להתמודד לבד עם המון דברים. למרות שיש עוד קצת זמן לקחתי את זה נורא קשה. בעלי אמר לי שמה שיעזור לי זה לנסות להיגמל מהם לאט לאט. אבל זה נורא קשה לי בתור אחת שלא יכולה לצאת מהסינר של אמא שלה... אני נמצאת שם המון.ופתאום שהם אמרו לי את זה קיבלתי בום לפנים. זה לא שאני תלותית בהם אם ההורים שלי לא יכולים לקחת בבוקר יש לנו חברים וגם יש לי ביביסיטר קבוע שרק שהיא לא יכולה או שזה פשעות מאוחרות אני פונה לאחיותיי. אבל לפחות היה מספיק לי שהם נמצאים קרוב ושאני יודעת שהם קרובים ועכשיו אני ממש עצובה בשבילי
אבל שמחה בשבילם
בדיעבד זו באמת יכולה להיות הזדמנות מצויינת לצאת מהסניר של אמא, כפי שהיטיב להגדיר בעלך.
בעזרתו ובעידודו תרגישי עם הזמן שזו לא מפלה נוראה כ"כ ולא חרב עלייך עולמך,
אלא נעשתם קצת עצמאים יותר.
כנראה שהגיע הזמן
ברור שעבורך זה לא קל. נשמע שיש לך הרבה חששות וספקות.
עם זאת, תאמיני בעצמך וביכולותייך. את נשואה, ברוך ה'. יש לך ילדים, ברוך ה'. בטח שאת יכולה להסתדר גם בכוחות עצמך!
זה נעים ומרגיע להיות בתוך העטיפה וההגנה של ההורים, אבל עצמאות וביטחון ביכולותייך הם חשובים לא פחות.
אני חושבת שכדאי בהדרגה להסתדר בכוחות עצמכם עוד לפני שהורייך עוברים (באותם דברים שבהם את נעזרת בהם). אל תדאגי, בעז"ה יהיה בסדר
ולמדנו להסתדר בע"ה בכוחות עצמנו, לא רק זה, אלא כשהיו מחשבות לעזוב למקום יותר קרוב אליהם (ללא קשר אליהם, משיקולי פרנסה) אני פתאום התחלתי לחשוש מהקירבה הזו... תנסי למצוא את הטוב- תתגבשו יותר אתם בעצמכם כמשפחה גרעינית, מוצאים את הפתרונות, יש בייביסיטר... ועוד...או שתעברו אתם לידם אם מתאפשר,אבל הכי חשוב שיהיה קשר בריא ולא תלותי או חונק. בהצלחה יקירתי!!
פעם תמיד גרו קרוב למשפחה והייתה עזרה והרגשה של ביחד.
יש לי חברה גויה שאמא שלה תמיד לימדה את כל האחים ואחיות- דם יותר סמיך ממים= משפחה זה הכי חשוב!
זה לא אותו דבר לשלוח ילדים עם חברים או בייביסיטר כמו עם המשפחה .
כמו דברים אחרים בחיים תצטרכי להתרגל גם נפשית ולא רק מעשית.
קחי את הזמן להתרגל לרעיון וכשיעברו תשתדלי לראותם כמה שאפשר- לישון שם בשבת לבקש שיבואו לבקר (אם יש להם אוטו) וכדומה.
בעזרת השם תתגברי ותמשיכי להיות שמחה.
בהצלחה
מה פתאום! אתמול דיברתי איתם על זה. הם כבר שנים רוצים לעלות לשכונות למעלה בלי קשר אלינו אנחנו רק לפני 3 וחצי שנים חזרנו לגור לידם אחרי שלוש שנים שהיינו מרוחקים ממש. כל החברים שלהם מהשכונה עזבו ועכשיו הגיע תורם. הם מחפשים שכונה שקטה. ואין לזה קשר אלינו. להפיך שאמרתי לאמא שלי שיהיה לי קשה אז היא אמרה שיכול להיות שכן. אבל אני צריכה להסתכל על הצד החיובי שעכשיו אם נבוא ליהם שבת זה לשבת שלימה ולא רק לארוחה אחת... וגם הם מחפשים בית שיוכל לאכלס את כולנו. מאוד חשוב להם הקטע של הביחד והמשפחתיות.
גם אנחנו גרנו כמה שנים ליד הוריי.
כל פעם שהיינו יוצאים לגינה או משהו אחהצ זה היה נגמר בזה שאכלנו א. ערב אצלם או שאמא שלי הייתה אורזת ובאה לשבת איתנו בגן משחקים (בעלי היה חוזר מאוחר יחסית) וזה היה טוב לכולם.
אחרי כמה שנים עברנו לשכונה אחרת. גם אנחנו בלי אוטו ודווקא יש אוטובוס אבל הוא מטייל הרבה וזה לא ראלי מבחינתי לעלות עם כל החבורה רק כדי לקפוץ אחהצ. אנחנו מתראים, אבל בהחלט פחות.
מצד אחד - היה לי נורא קשה. (אצלנו זה היה שאנחנו עברנו, אז זה השכונה עם המשפחה למול שכונה חדשה ולא מוכרת, מסגרות חדשות, שכנים חדשים וכו)
מצד שני - רק בזכות זה הצלחתי יותר לעמוד ברשות עצמי. וזה ממש לא שאמא שלי הייתה עושה לי דברים בבית, זה יותר התחושה. ממש הרגשתי את הכנפיים שלי עולות וצומחות.
2 נקודות למחשבה:
אם זה יכול לעודד אותך אולי כדאי לקבוע יום קבוע שהולכים אליהם וכך "לעגן" את הביחד ולא לחוש שזה מתמסמס רק בגלל המרחק.
נקודה שניה: תשמחי שהם עדיין במרחק סביר. כשעלי יצא למילואים ואני עבדתי על להיות גיבורה ואמיצה, ב 11 בלילה מצאתי בבית, לא פחות ולא יותר: עכבר!! ואבא ואמא באו....
ברור שאת שמחה בשבילם וברור שאת מתבאסת בשבילך. בהצלחה!
שלום. אנו מספר אחיות שנשואות עם ילדים ב"ה. אחינו הצעיר(30) לקה בסכיזופרניה. אושפז פעמים .ההורים עברו את שלב ההלם ועכשיו בהתמודדות והשלמה(אם אפשר לקרוא לזה ככה). הוא גר עימם והם מטפלים בו: מסרב ליטול התרופה - והם נותנים לו התרופה באוכל בלי שיודע. מכינים לו אוכל ושמים בחדרו (נהיה טבעוני ואוכל מעט), מנקים מידי פעם את חדרו. הוא עובד כמאבטח ללא נשק במשמרות נראה מוזנח וחסר הגיינה אישית. בעבר השתמש בסמים. לאחרונה נתפס ושוחרר בשל הכרות אבי עם מפקד המשטרה.
אבא יותר חזק וממשיך את החיים עם כל הכאב והצער. אמא, לעומת זאת, דואגת וקשה לה מאוד . היא לא ספרה לאף אחד מבני משפחתה מהצד שלה (הצד של אבא כן יודע) ולא לחברות בעבודה. הדוד גר לידם ועוזר. השינה שלה לא מה שהיתה פעם וכן האכילה ומצב הרוח . בקיצור- נראה לי שהיא מתחילה דיכאון. בעבודה היא מתנתקת ומתפקדת כרגיל, ובבית היא מסתגרת - רק רדיו תהילים וטלפונים - אנו משוחחות המון אנו גרות די רחוק. המשפט"אין כוח ואין חשק" שגור על פיה.
אנו חושבות שהיא צריכה קבוצת תמיכה ו/או טיפול שיחות אצל עו"ס (אנו לא יכולות למלא תפקיד זה שעות בטלפון..)והיא לא מתנגדת לכך. אבא טוען שהיא בסדר גמור.(אין לה רשיון והיא תלויה בו לנסיעות כיוון שגרים רחוק מהעיר)
במוצאי שבת חוה"מ פסח התפרצה בצורה קיצונית ביותר,איבוד עשתונות- מה שלא מאפיין אותה הטיחה בנו אשמות קשות ("נכשלתי בחינוך שלכם, זה לא מגיע לי" בגלל שלא באנו לעזור בשטיפת הכלים..- כאילו שאנו זרות!!)ואח"כ אמרה היא כבר לא מה שהיתה פעם בגלל המצב היא חסרת סבלנות.. נפגענו והיינו בהלם. גם לנו יש רגשות ויש לה עוד ילדים ונכדים בריאים חוץ ממנו.. נראה לי שהסגירות שלה וחוסר הטיפול בעצמה גורמים לה למצב נפשי כזה..ולנו להיות הסופגים אך נראה לי שזה היה קו אדום. ובשלב כלשהו גם לנו נגמר הכוח.. מה לעשות?תודה רבה
מיוחדים
זה ממש כמו קבוצת תמיכה ואוויר לנשימה להרבה מההורים שם
אז מה אם הוא בן 30 ולא בן 3, הוא בבית, העול עליה, הרגשות אשם/בושה/חוסר אונים שם איתה יום יום שעה שעה כל דקה בעימקי נשמתה
ולמצוא קבוצת שווים שפורום כזה זה כמו להרגיש שמבינים אותך ומכילים אותך,וכמובן שהם מייעצים שם מהיידע שלהם , ולקבל הערות/הצעות מקבוצת שווים הרבה יותר נעים מאשר הערות מבחוץ
מקווה בשבילך ובשבילה שהיא תסכים להצטרף לקבוצת התמיכה בפורום בכיפה
עד אז תכילו ולתבינו כמה קשה לה
נראה שאימך סובלת ממצוקה קשה בעקבות הגילוי של המחלה אצל אח שלך.
אני חושבת שצריך למצוא קבוצת תמיכה שתתאים לה צריך לבדוק באנוש.
או למצוא עוגן לתמכה בכל דרך אחרת.
לרגשות אשם שלה אין מקום כי סכיזופרניה לא מתפרצת בגלל כששלים בחינוך.
לענ"ד, קבוצת תמיכה לא מתאימה למי שקשה להפתח בציבור ולמי שקשה להמצא בציבור גם כשמישהו אחר נפתח.
אני לא מכירה את האמא, רק רציתי להסב את תשומת הלב בתור מישהי עם אופי כזה.
אם האמא לא מספרת את זה לאף טחד ולא מדברת על זה עם אף אחד אולי קבוצת תמיכה לא תתאים אבל כמובן כל מקרה לגופו, אני לא מכירה את האמא, רק נק' למחשבה....
קבוצות תמיכה מאד עוזרות גם למשתתפים שקטים שלא משתתפים בצורה אקטיבית.
ומתמודדי נפש זה שתי עולמות שונים לגמרי
היא לאתקבל שם הזדהות
וגם לא עצות לטיפול כי הטיפול מאד שונה
אבל אייעץ ממה שאני חושבת- כמה שיותר לחבק, לעטוף ולהכיל את אמכן. בהחלט נשמע שהיא על סף דיכאון, אם לא כבר בדיכאון, ממה שכתבת.
ליצור איתה קשר לעיתים קרובות, להתייעץ איתה בנושאים שונים, כך שהיא תרגיש חשובה ומשמעותית.
לספר לה סיפורים משמחים על הנכדים שלה, כך שתהיה לה נחת ותדע לאזן בין ההרגשה הקשה שהיא כביכול נכשלה בחינוך, לבין המציאות (הרי גם הבן החולה אינו אשמתה).
לעשות תורנות שכל בת תתקשר אליה פעם או פעמיים בשבוע, תשאל לשלומה, תתעניין... זה כ"כ חשוב ומשמעותי, כ"כ נותן הרגשת ערך, שקשה להמעיט בחשיבות של זה.
האם הצעתן לה לקבל עזר מקצועית, שתספק לה אוזן קשבת ותיתן לה כלים להתמודד?
[אני מבינה את הקושי לספוג ולספוג, ולהכיל ולהכיל... ועם זאת- באמת מאוד קשה לה, והיא לא יודעת לאן לנתב את הקושי הזה. חשוב שתיתנו לה מקום ותעטפו אותה באהבתכם.]
טיפולים בתשלום מועט
יש גם בשרות הציבורי ממש חינם וליד הבית
זה רעיון טוב להתיעץ עם עמותת אנוש
טיפול חיוני במקרה כזה, קשה להתנהל לבד זו צרה קשה שלא כזו "פופולרית"
קחי למשל חולה סרטן, כמה אהדה הוא יקבל כמה תמיכה ועזרה, וחולה נפש רק בושה...
זו מציאות כואבת
כמה נפלא לקרוא תגובות מחזקות . תודה לכולכם.אתם נפלאים.
מקשיבים מניסיון
יעוץ ומידע טלפוני בנושא בריאות הנפש
ניתן ע"י מתנדבים מעמותת אנוש
טל : 1-700-551-616
דוא"ל : yeutz@enosh.org.il
קודם כל, מומלץ לפנות אליהם^^^
מי שעונה, ב"דכ בעל נסיון אישי
האתר המרכזי שנותן מידע איפה אפשר לקבל תמיכה
דוגמא מהיום:
הוא קיבל בגן פרוסה עם שוקולד ואכל אותה בדרך הביתה, באוטו. כשהוא לא סיים אותה אבל כבר לא רצה לאכול עוד, הוא ניסה להעביר לי אותה, ואני אמרתי לו שישמור אותה אצלו ונזרוק אותה כשיהיה לנו פח. באותו זמן כבר הגענו והייתי באמצע להוציא מהכיסא את אחותו הקטנה, בינתיים הוא זרק את הלחם על המושב האחורי (ליד הכיסא שלו), וניגב את הידיים על הכיסא.... העובדה שהוא זרק את הלחם הרבה פחות הטרידה אותי מהכיסא שעמלתי עליו קשות לפני פסח, ואמרתי לו שלא מנגבים ידיים על הכיסא כי זה מלכלך אותו, וניקינו אותו טוב לפני פסח, אנחנו רוצים שיישאר נקי... הוא לא התייחס אלי והמשיך במה שעשה...
לא היה כבר אכפת לי מה נכון לעשות כי היה לי חםםםםםםםם ורק רציתי כבר להיכנס לבית... אז פשוט אמרתי לו שאם הוא לא מפסיק ברגע זה - הוא לא יילך היום עם אבא לקניות.
הוא ענה: "לא רוצה ללכת לקניות"
אבל לפני שהספקתי להגיב הוא חזר בו, והפסיק..
אחרי זה דרשתי ממנו להרים גם את הלחם, והוא זרק אותו בפח.
אני מרגישה שלא הגבתי נכון כשאיימתי מיד בעונש, אבל באמת היה לי פשוט חם והרגשתי שאני לא מסוגלת לעמוד שם עוד רגע...
אבל מה באמת עושים במצבים כמו אלה?? שילד מתעלם ולא מקשיב... ומאיפה זה בא לו בכלל??!
נ"ב - אני רוצה להוסיף.. בד"כ כשאני רואה שהוא לא מקשיב, אני פשוט לוקחת לו מהיד את אותו חפץ, או מרימה אותו מאותו מקום ומציבה לו עובדה. אבל במצב הזה לא יכולתי כי הייתי באמצע לשחרר את הקטנה... אז אני שואלת על מצבים מהסוג הזה.. שאני באמצע משהו והוא לא שומע לי... או אותה שאלה מהצד ההפוך - כשאני מבקשת ממנו לעשות משהו והוא לא עושה. למשל להרים משהו שנפל, לשים משהו במקום וכו'. איך צריך להגיב כשהוא לא מוכן? הוא תמיד לא מוכן.... =/
דווקא אם היה תמיד מקשיב אז זה היה מוזר
וזה בסדר לתת עונש לפעמים
אהבה של אימאכאילו, הוא צריך להקשיב לי כי אני אמרתי, ולא כי הוא מפחד להפסיד קניות או משהו כיפי אחר... פתאום אז הוא מפסיק?? זה אפילו עוד יותר גרוע בעיניי... שאני צריכה לאיים עליו, אחרת הוא לא שם עלי..
נורמלי לגמרי שהוא לא תמיד מקשיב.
אם הוא היה תמיד מקשיב הוא לא היה ילד אלא גולם.
אני לא מסוגלת לעשות כזה דבר... קודם צריך להזהיר, שהילד ידע מה ההשלכות של המעשים שלו... אם הוא לא מקשיב אז מענישים.. וכבר קרה שהוא למשל לא שמע סיפור לפני השינה כי כשאבא סיפר הוא לא היה מוכן לשמוע... זה עלה בבכי רב, אבל לא ויתרתי... אבל להעניש בלי להזהיר אותו קודם נשמע לי קשוח מדי...
גם אני נופלת בזה הרבה, אבל בעקבות שיעור מהרבנית עידית איצקוביץ הבנתי (למרות שלא אמרה בפירוש) שאיום בעונש כדי לשנות התנהגות זה הורדה בסמכות ההורים שכל כך צריך לחזק אותה . כי הילד לומד שעושים מה שאמא אמרה כי... (עונש או פרס...) ולא פשוט כי אמא אמרה...
.אולי לומר ברוגע ובחצי חיוך משהו כמו "נו באמת, זה לא מתאים לך!" (מתוך תחושת ביטחון שהילד רוצה להיות טוב!)
בינתיים רק אומר שזה טבעי שילדים לא תמיד רוצים לעשות בדיוק מה שאומרים להם , כך אם אני לא טועה גם אני הרגשתי בתור ילדה... ולא צריך להיבהל מזה כל פעם מחדש.. ברור שלא עוזר להיכנס למלחמה ולהפגין חוסר אונים. להשתדל מאוד להישאר רגועים ולהרגיש שולטים במצב. להתחזק בראיית הטוב אצל הילד- - לשים לב שהרבה פעמים כן עושה מה שמבקשים ועל זה לשבח ולעודד.
בהצלחה רבה!
להסביר לו מה יהיו תוצאות מעשיו,
למשל: אם אתה מלכלך את הכסא תצטרך לנקות אותו,
אם אתה לא אוכל יפה לחם עם שוקולד מחר לא נוכל לתת לך כי אתה לא יודע להתנהג איתו
וכן הלאה.
יש דברים שיש להם פתרונות...
למשל אם הוא זורק איזה משחק על הרצפה במקום לשים במקום, אני יכולה להגיד לו שהוא לא יוכל לקחת משחק אחר.. או שאני ארים את המשחק, אבל הוא לא יוכל לשחק בו מחר" או דברים כאלה..
אבל לפעמים אלה דברים שאין להם תוצאות...... למשל לנקות את הכיסא לא בא בחשבון מבחינתי, היה לי חם וזה עונש שאני בעצמי לא מוכנה לסבול, לעמוד שם כשהוא מנקה את הכיסא.. ולנקות אותו בזמן אחר לא מתאים ולא מסתדר אצלנו בלו"ז..
וגם עוד דברים.. למשל הוא אוהב לחרוט לי על הקירות בבית עם כל מני חפצים :S איך מטפלים בזה? כמה שאני מסבירה לו איך שהקיר נהרס לנו ואיך שאי אפשר לנקות את זה וכו' - כל פעם הוא יעשה את זה באיזה קיר אחר או באיזה שולחן..
איזה תוצאות יכולות להיות לזה? אני לא אתן לו צבע ואגיד לו לצבוע את הקיר, נכון? ;)
זה נשמע שהוא איזה בלגאניסט.. הוא מה זה לא.. אבל אני רוצה לדעת איך להגיב גם בצבים האלה....
תדביקו על הקיר חתיכת לוח שעם/לוח לבן/אחר שעליה הוא יכול לחרוט ולקשקש ולעשות מה שבא לו? אבל רק עליה?
אפשר כמובן שהיא תהיה די גדולה, כך שהיא תספיק לכל צורכי החריטה שלו
לפעמים גם אני מאיימת בעונש, אפילו שגם בעיניי זה לא אידיאלי. מה כן אפשר לעשות? לקשר בין המעשה לתוצאה- אתה מלכלך את הכסא? אח"כ תצטרך לנקות במיוחד עם מגבון היטב-היטב (וכן למצוא זמן שהוא ינקה, באותו יום או למחרת).
כמו כן, להסביר לו בבית, במיזוג , שזה מצער אותך שהוא מנגב את הידיים על הכסא כי טרחת מאוד לנקות את הכסא לפני פסח (בלי דרמטיות-יתר). להבא, את תשמחי אם הוא יבקש מגבון/מגבת כדי לנקות את ידיו (אה, וגם לדאוג שיהיו מגבונים זמינים באוטו).
בהצלחה.
שמתי חבילת מגבונים באוטו ושאלתי את עצמי למה לא עשיתי את זה עד היום... כל כך מתבקש..
לגבי הלוח שעם או משהו בסגנון - אלה דברים שקורים למשל בזמן ארוחת הצהריים... שהוא פשוט לוקח את המזלג ומתחיל לחרוט על השולחן... או כשהוא בשירותים ואני נותנת לו להכניס משחק או שניים איתו והוא מחליט לחרוט איתם על הקיר... את מבינה? בספונטניות... זה לא שאין לו על מה לצייר בבית.. אבל זה כנראה יותר מעניין ככה......
בכל זאת אני אנסה משהו בסגנון....... תודה
אפשר להוציא את הכיסא מהרכב ולנקות אותו בבית אם חם לך שם
ולא בתור עונש אלא בתור נשיאה בתוצאות מעשיו (לא תמיד זה מתאים, אבל במקרה הזה - קלאסי)
מצד שני לא להכנס למאבקי כוח על כל דבר קטן
אם הוא זרק משהו מתוך כעס - את יכולה להגיד (בנחת) -
מותר לך לכעוס, אבל לא לזרוק דברים. וכשתגמור לכעוס תצטרך לאסוף הכל.
הילד מבין שיש לו אחריות
ומצד שני כן להיות קשובה לרגשות שלו
הוא רק בן 3... לפעמים היה לו יום קשה, לפעמים החזרה מהחופש למסגרת מבלבלת אותו והוא עצבני
(זה קורה גם הפוך - כשיוצאים לחופש והילד פתאום מאבד את השגרה הקבועה)
כדאי להגדיר מה אפשר "להחליק" ומה עקרוני ולא מוותרים. זה אישי ותלוי בך ובבעלך.
אני אמנם לא הורה, כך שאולי לא תקבלי בברכה את עצתי, אבל הרשי לי לומר שאני מבין קצת בתחום, ולכן כותב.
בתחילה - ממש הזדהיתי ואפילו התרשמתי באי רצונך לאיים בעונש וכו'...
אבל בסוף דברייך כתבת: "בד"כ כשאני רואה שהוא לא מקשיב, אני פשוט לוקחת לו מהיד את אותו חפץ, או מרימה אותו מאותו מקום ומציבה לו עובדה".
למיטב הבנתי, זו תגובה גרועה מאוד. גם לילד קטן יש רצון וצורך לאוטונומיה על גופו. לא יתכן שכל (או "בדר"כ") קונפליקט עם המבוגר האחראי (אמא/אבא) יסתיים בניצחון "הכח". אם הילד לא מוכן לעשות מה שאומרים, צריך להסביר למה זה נכון וראוי לנהוג כך, ולתת לילד להבהיר את עמדתו. ילד הוא לא רובוט. ואחרי שהילד מבין, אם עדיין מסרב - אפשר בהחלט להבהיר מה יהיו ההשלכות. אבל לעשות לילד בכח באופן שיטתי? לומר לו - כל פעם שאנחנו נתווכח אני אנצח כי אני אתפוס אותך כמו בובה ואציב לך עובדה?. לא חיובי, ולא בריא. - והאמת? אפילו מטריד.
מעניין אותי אם מה שאתה אומר רלוונטי בכלל גם לילדים בגיל כזה.
שמעתי באינטרנט שיעור של הרב קרוב, שבו הוא אמר שבגיל 0-5 לילדים אין את היכולת השכלית להפעיל שיקול דעת ולעשות בחירה מושכלת. לכן, להציב בפני ילד בחירה או לשאול אותו מה דעתו בנושא זה וזה- בגיל כזה- זה לא תמיד שייך.
ברור שיש דברים שבהם שואלים את הילד מגיל מסוים מה דעתו, כי הוא בעצמו מביע העדפה. אבל גם לא צריך לאפשר יותר מדי בחירה (חוזרת, שוב- בגיל הזה).
אני לא באה לומר שיש לעשות דברים בכוח תמיד, אבל אם ילד מתנהג בצורה מאוד לא רצויה ולא נענה לבקשה מילולית להפסיק, יש לעצור אותו באופן פיזי. לאו דווקא כואב ולא נעים, אלא באופן ברור וחד-משמעי.
לפי מה שהבנתי מסגנון השאלה, מדובר בילד מעל גיל 2-3 לפחות...
צר לי לשמוע......אבל אם את מביאה ראיה מהרצאה של רב, שסותר את המוסכם בקרב הפסיכולוגים היום - עצוב.
מעניין מדוע כבוד הרב לא מחווה את דעתו גם על טיפולים כימותרפיים?.. חבל שאנשים לא מודעים שתחום הפסיכולוגיה בכלל, וההתפתחותית בפרט לא פרוץ כל כך...
מלבד זאת - לא ממש דיברתי על בחירה, אלא על האמירה "בד"כ כשאני רואה שהוא לא מקשיב, אני פשוט לוקחת לו מהיד את אותו חפץ, או מרימה אותו מאותו מקום ומציבה לו עובדה". - זה קצת יותר מאשר "לא לאפשר יותר מידי בחירה".
אכן - לעיתים הפעלת כח מוצדקת. דיברתי על זה שזה לא שיטה ל"בדר"כ"...
אני רוצה להתנצל על הטון התוקפני בתחילת דברי, אבל באמת כואב לי שעם כל הכבוד, את שואלת בתמיהה שכזו, בגלל שזה "סותר" את מה שרב כלשהו אמר. אני רוצה להבהיר לך - לומר שלילד עד גיל 5 אין לו בחירה "מושכלת" (ובגיל 10 זו בחירה "מושכלת"?) ולכן אין טעם לשאול אותו, זו טעות פטאלית. אולי הרב התכוון בצורה הרבה פחות קיצונית. ובכלל... להכליל "0-5" בנשימה אחת?? את יודעת כמה שלבים התפתחותיים יש שם?.. כואב לי שבענייני פסיכולוגיה אנשים רבים אשר אין להם הסמכה מחווים את דעתם. (ולא- זה לא כתוב בתורה. למדתי שנים רבות בישיבה. כמו"כ, אינני הראשון שטוען זאת, הרב רפי פויירשטיין לדוגמא, (שלמד פסיכולוגיה) העיד שיש מקרים של רבנים שחושבים שהן יכולים לקחת את תפקיד הפסיכולוג ומסבים נזק רב מאוד.
ובכלל - את, כאדם בוגר, וכאמא, צריכה לעשות את ההבדל בין חוו"ד מקצועית, לבין הרצאה של אדם שאיננו מן התחום. אני די בטוח שבענייני רפואה פיזית, את יודעת למי פונים. תדעי שרפואה נפשית לא פחות חמורה.
שאם אוסרים על ילד משהו אז בדרך כלל זה משהו מסוכן או מפריע מאוד לסביבה
כך שאין מקום לדעה אחרת
לדוגמא ילד רוצה לשפוך את כל המים שלקחנו לטיול כדי להשקות פרח והוא לא מוכן להבין שאם הוא ישפוך אותם אז הוא יישאר צמא. מה שיהיה בסוף שהוא יבכה ויבקש לשתות
או ילד שהחליט לשחק עם חתיכת זכוכית. הוא רוצה אותה כי היא יפה. לך תסביר לו שהיא מסוכנת
והורה לא יכול לתת לילד להתנסות בדבר מסוכן ולשאת בתוצאות אחר כך
אלא שלא התרשמתי מדברי כותבת ההודעה, שבזה המדובר. אני מצטט אותה שוב... "בד"כ כשאני רואה שהוא לא מקשיב, אני פשוט לוקחת לו מהיד את אותו חפץ, או מרימה אותו מאותו מקום ומציבה לו עובדה". - זה קצת יותר מאשר "לא לאפשר יותר מידי בחירה".
סליחה מכותבת ההודעה... לא התכוונתי שיתפתח כזה דיון סביב ההערה הזו שלי. ברור שאת הורה טוב. ניתן לראות זאת משאלתך. רק הארתי.
מרוב ציטוטים זה נשמע כאילו מה שאני עושה כל היום זה לקחת לבן שלי חפצים מהידיים בתוקפנות בלתי מתפשרת....
אז לא... אני אבהיר את עצמי כי כנראה לא הייתי מספיק ברורה -
כשכתבתי "בד"כ" הכוונה הייתה לבד"כ של מצבים כאלה שאין לי ברירה, ומשהו צריך לקרות מיד, והוא לא מקשיב. לא ל"בד"כ" בכל פעם שהוא לא מקשיב לי..........
כשיש ברירה זה לא דיון מבחינתי.. אני מסתדרת איתו ב"ה..
חוץ מזה, אני לא חושבת שזה דבר כזה נורא, ילד גם צריך לדעת שלאבא/אמא יש סמכות, שמילה שלנו היא לא משהו שמנפנפים אותו, שאם אמרתי שעכשיו הולכים לישון ולא משחקים והוא לא מקשיב, אז אני אקח לו את המשחק מהיד. לא, לא בכח, לא בכעס, לא ב"הא! אני חזקה ואל תתעסק איתי", אלא "מתוק של אימא, אני מצטערת מאמי, אבל עכשיו לא משחקים, עכשיו הולכים לישון. אם לא תחזיר את המשחק למקום - אני אקח אותו ואחזיר אותו בעצמי" (סתם אמירה כללית, כל מקרה לגופו). ואם הוא לא מקשיב, אז כן, אני אקח. אני לא חושבת שצריך לפחד להציב עובדות... אני לא אסמוך עליו בגיל 3 שהוא יבין שבבוקר הוא יהיה עייף ולכן לא כדאי לו לשחק עכשיו במקום לישון...
ושוב, אני לא עושה את זה כל פעם... אי אפשר באמת להעביר דיוקים של כל מקרה דרך כתב. בכל אופן, אני לא יודעת איך עושים את זה
כמובן תודה לכולם על התגובות.. זה האתגר שלנו, לדעת להגיב בהתאם לכל סיטואציה על דיוקיה ברגעי האמת...,,
אלא כשזה ממש מתבקש - אני מסכים.
אכן, הבנתי אותך אחרת. סליחה.
אבל סה"כ, הדברים היו ראויים להיאמר (:
אתה יודע בכלל מי זה הרב קרוב? קראת עליו? שמעת עליו? או שסתם שפטת לפי מה שאתה חושב, בלי שום רקע?
אני לא באה לומר שאני מכירה את הרב קרוב יותר מדי. לא גיגלתי את שמו. אני כן יודעת שהוא היה ראש ישיבה תיכונית במשך הרבה שנים, גידל בעצמו כמה ילדים, שבטח שמעת על אחד מהם לפני כמה שנים. אתה יכול גם לקרוא את ספרו "בלבב פנימה".
אז לומר שהוא לא מן התחום, שאין לו הסמכה, או להביא כראיה את דברי הרב פוירשטיין שכלל לא קשורים למקרה הנ"ל- לא שייך בכלל.
מאוד לא נעים לקרוא את השמצותיך, המפורשות והמשתמעות מדבריך.
ואם אנסה להגיב יותר לתוכן שכתבת- האם זה באמת רלוונטי כמה שלבים התפתחותיים יש מגיל 0-5 לצורך ההבנה של היכולת השכלית בגיל זה??
ברור שיש התקדמות גדולה, קפיצה מטאורית, מגיל הינקות לגיל 4 או 5. אין מה לחלוק על זה. אבל האם ילד בן 4.5, לדוגמא, באמת מפעיל שיקול דעת כשהוא בוחר בין אפשרויות, או שהבחירה שלו נסמכת על דברים אחרים (התניות, רצון בתגובה מסוימת לפי ניסיון עבר וכו')?
אני לא באה לומר שיש הבחנה חותכת בין גיל 5 לגיל 6. ברור שהגבול הוא אפור, ויכול לנוע מעט למעלה או למטה, אבל זו ההפרדה שהרב עשה ואני מאמינה שיש סיבה טובה שהוא בחר לחלק את הגילאים כך.
אגב, מעניין אותי מה אתה למדת שגורם לך לחשוב שהגילאים לא מתחלקים כך. אני אמנם לא יודעת מה מקורות הידע של הרב, אבל מכיוון שאתה חולק עליו בצורה נחרצת, אשמח לדעת על מה אתה מבסס את דבריך.
ואני לא אומרת שאין טעם לשאול ילד בן חמש במה הוא בוחר. מותר לשאול אותו. זה לגיטימי. מה שניסית להביא מדברי הרב היה שזה לא נכון לעשות את זה בגילאים הצעירים כי אז הילד יותר צריך שההורה יתווה לו את הדרך ויציב לו גבולות.
(ברור שגם אח"כ צריך שההורה יתווה את הדרך ויציב גבולות, אבל בגיל הצעיר יותר, זה יותר קריטי. זה מהווה את הבסיס).
אגב, אתה מוזמן לשמוע בעצמך את השיעור כך שיהיה לך ברור למה הרב התכוון בדיוק. זה מופיע בארכיון השיעורים של "בניין שלם" (כרוך בתשלום כנראה).
ולא כתבתי עליו אישית, אלא רק *אם* אין לו הכשרה בפסיכולוגיה התפתחותית.
הוא יכול להיות ראש ישיבה 100 שנה, ולכתוב 200 ספרים. זה לא מוכיח כלום. גם את יכולה לכתוב ספר.
לא שמעתי שראש ישיבה נדרש להמציא תעודה כלשהי. מה-גם שאין השוואה בין גיל של נערים לגיל הרך.
זה שהוא היה הורה - ??? אז מה?. - הורה זה הוכחה שהוא יודע לחנך ילדים??? דווקא נראה לי שהרבה לא...
מה אני לומר? - פסיכולוגיה התפתחותית. - *בול* מה שנוגע לעניין פה.
אולי תקלטו שלא כל הנושא בתואר "רב" מבין בהכל??. אני אישית למדתי למבחני ההסמכה, ונחשי מה? אין מבחן בחינוך...
(לגבי הצעתך לשמוע את השיעור - אני לא שומע הרצאות בתשלום מאנשים שלא הוסמכו לנושא. נראה לי חוצפה לדרוש תשלום על נושא שאתה מומחה בו מטעם עצמך. - אבל שוב, אני לא מכיר לאן הפנית אותי, ואם הטענה לא במקומה - אני מתנצל).
אני לא מכירה אותו אישית, אבל כן יודעת לא להשמיץ אותו, או לערער על הידע שלו.
אם אתה רוצה לומר שהרב הנ"ל לא יודע על מה הוא מדבר ולא מבין בתחום, אתה צריך להראות ולהסביר למה *אתה* כן מבין בתחום ומה ההסמכה שלך בנושאי חינוך.
אני בכלל לא מבינה מאיפה העזות והחוצפה הזו לערער על ידע של מישהו אחר, בלי לומר ולהראות שאתה בר-סמכא בנושא, שאתה נושא בתארים האלה והאלה שמכשירים אותך לעסוק בנושא. אחרת, למה אתה שם את עצמך מעליו? מי שמך???
ואני למדתי קורס בפסיכולוגיה התפתחותית ולא זכור לי שהמרצה שמה דגש מיוחד על היכולת הקוגניטיבית של ילדים בין 4.5-5 לקבל החלטות מושכלות ולהפעיל שיקול דעת, אז אם אתה רוצה להתייחס לפרט ספציפי מהתחום הרחב שנקרא פסיכולוגיה התפתחותית ולהביא אותו כהוכחה לדבריך, וכן להראות איזה פסיכולוגים התפתחותיים תומכים בדעתך (שמתנגדת כאמור לדעת הרב)- אשמח לקרוא.
אחרת, אני לא רואה שום תוקף למה שאתה אומר, אלא רק רצון להשמיץ ולבזות אחרים בלי ידע משלך.
ואם באמת לא שמעת על "בנין שלם", אולי כדאי שתבדוק את הנושא. בכלל, מי דרש תשלום על נושא שבו הוא הסמיך את עצמו?? על מה אתה מדבר בכלל?? למה אתה משמיץ בלי לבדוק עובדות מוצקות לדבריך?? יותר ראוי קודם לבדוק ואז לומר את טענותיך בכבוד לאחר, מאשר קודם להשמיץ, ואז להסתייג ולומר שאם אתה טועה, כבר הנחת על השולחן התנצלות מראש.
אה, ודבר אחרון, בהנחה שאתה לא מתכוון באמת להכליל את "כולנו" בפניה "תקלטו" (למי בדיוק אתה מתכוון, כשאתה פונה לקבוצת אנשים שחושבת שרב הוא אדם מבין בהכל? יש לך הנחה סמויה שכל/חלק מהכותבים כאן הם אנשים שזו התפיסה שלהם? על מה אתה מבסס את זה?). אז בהנחה הזו, שאתה בעצם פונה אליי (ואולי לעוד אחרים כאן)- לא חשבתי שרב מבין בהכל. בעיניי, הרב קרוב הוא איש חינוך. לא באתי אליו הביתה וביקשתי שיראה לי את התעודות שלו וההסמכות שלו, ויוכיח את מקור הידע שלו. אם אתה מרגיש צורך לעשות כך, אתה מוזמן. אם לא, אל תשמיץ על סמך בורותך וחוסר ידיעתך מה הן ידיעותיו. תודה
אפילו שהוא מעולם לא קיבל הכוונה ממומחה מקצועי בתחום
(אני מסכימה שאם חלילה עולות בעיות שהן מעבר לבעיות יום-יומיות בחיים נורמליים עם ילד (למשל סרטן, או דיכאון) כדאי להיעזר באנשי מקצוע.)
בגלל שהוא יצחק אבינו? - אז אם ככה, גם תרח עובד האלילים חינך לתפארה? או שאולי לפעמים אין קשר לחינוך?
ומה עם יעקב שגידל את עשיו? ועוד מליון צדיקים שגידלו רשעים?
למה לתקוע טענות בלי קשר?????
ובכלל - כל הנושא היום בתואר "רב" הוא אברהם אבינו?.....
הטיפשות *כן* הורגת. (ומי החכם שישתמש בזה נגדי?...).
לא, לא כל מי שנושא בתואר "רב" הוא אברהם אבינו.
אתה מוזמן לקרוא בספר "הכוזרי" על עניין הגרעין והקליפה, שדילג דור מ-עבר אל אברהם.
ויעקב אבינו לא גידל את עשיו 
. זה היה יצחק אבינו.
אשמח לרשימה של מיליון הצדיקים שגידלו רשעים.
זה שהיו צדיקים שהיו להם בנים רשעים לא מוכיח ולא מפריך. אני מסכימה עם טענת הכותבת שגם בעבר היו מחנכים דגולים, אפילו בלי שקיבלו הכוונה מקצועית בתחום. לא רוצה להאמין שהיו מחנכים דגולים בלי שקיבלו הכוונה מקצועית? סבבה, עניין שלך.
הבלי קשר הכי גדול זה שבא היום איזה "גמד" ומדבר כך על אברהם אבינו.
ורשעים שגדלו מצדיקים - אינה ראיה. עדיין היתה להם בחירה.
ובוודאי שחינוך טוב נותן יותר סיכוי.
ומי שטוען שלא כל הנושא בתואר רב הוא אברהם אבינו - שילמד קודם לא לשאול כאלה "קושיות" על אברהם אבינו.
ואז בטוח יתרגל יותר להיזהר גם בכבוד ת"ח מאוחרים יותר, איש לפי מעלתו.
תוכנית א
לנסות לעצב את הסיטואציה כך שהוא מרגיש שהוא בעצמו עלה על הפתרון לבעיה והוא המוביל והמחליט. אני אוהבת לעשות את זה בעזרת הצגות קטנות שאני מאלתרת על המקום. הנה שתי דוגמאות:
1) "אוי, אני שומעת משהו.. אני שומעת משהו... מה זה?" (הילד נהיה שקט ומנסה לשמוע גם) "אה, זה בכי! מי בוכה? ששש... תהיה בשקט, נראה לי שגם אומרים משהו... כן, אני שומעת: 'עצוב לי לבד על הרצפה, אני רוצה לחזור להיות במגרה עם כל שאר החברים שלי הטושים... הוי, אני כל כך מתגעגע לחברים שלי...' " בשלב הזה בדרך כלל נדלק אור גדול בעיניים של הילד, והוא רץ לתקן את הבעיה. למהדרין אפשר להוסיף השלמה להצגה, בסגנון "עכשיו אני שומעת קול צוחק ושמח..."
2) "אוי, הנעליים התבלבלו! הן חושבות שהן צריכות להיות על הספה! נעליים, התבלבלתן? אתן לא יודעות שהמקום של הנעליים הוא רק על הרצפה? אוי, הן לא מבינות אותי. תסביר להן שאתה מצטער מאוד, אבל אתה צריך לחלוץ אותן ורק אז להניח רגליים על הספה. אם הן עצובות תגיד להן שלא נורא, הן יכולות להיות ליד המגפיים של אבא!"
תוכנית ב
אם תוכנית א לא עולה יפה, אני משתדלת להניח לעניין לכמה דקות, ולשוב אליו בעת רצון. למשל כעבור חמש דקות, אם הוא מבקש שאקריא לו ספר / אחתוך לו פרי / אתן לו פלסטלינה, אני אומרת: עדיין אי אפשר, הקליפה של הבננה עדיין על הספה. אני בכוונה אומרת את זה רק כעובדה ולא מוסיפה הנחיה מה לעשות, כי שוב - מבחינתו יש לו חשק לעשות כשהוא זה שמוצא את הפתרון לבעיה!
תוכנית ג
אם אני מזהה מראש מצב שבו לא יהיו לי משאבים (זמן, כוח, פניות...) לתוכנית א או ב, אני משתדלת לוותר מראש על הדרישה. אומרת לעצמי שאצטרך לזכור לחזור בהמשך ולנקות את מה שהוא לכלך. לדעתי הילד יצא מחונך להפליא גם אם הוא לא יתקן כל דבר שהוא הורס, אלא רק את הדברים שיש לך כוחות להשקיע בהם.
תוכנית ד
אם לא זיהיתי מראש שהייתי צריכה לנקוט בתוכנית ג, ובפועל יוצא שביקשתי משהו ויש מולי ילד בן שלוש שממשיך בשלו ויש לי תינוקת ביד וחם לי ואני מתה לעוף משם - אז וואללה, גם לי קורה לפעמים שאני צועקת או מאיימת או משחדת... כולנו בני אדם 
אנסה ליישם
תודה על תגובה מעשירה.
כל הכבוד, תגובה מחכימה מאד.
אהבה של אימאפשוט מהמם!!!! אני אנסה ליישם בע"ה.. ממש תודה!!!
לפעמים, אם לא מקשיבה ואין לי יכולת לגשת- אני אומרת חבל, הפסדת מצוות כיבוד הורים.. ולא ממשיכה לבקש.
בד"כ זה עובד.. וגם אם לא- המסר הוא שצריך לשמוע בקול ההורים כי הם הורים ולא בגלל עונש.
בגיל הזה עובד גם"דובי לא לא"- אני אומרת שאני לא מרשה בשום פנים ואופן לאסוף את המשחקים ותוך 5 דקות הם במקום..
שלום וברכה
ילד עם מום מולד קטן, אך אינו מוגבל, ועושה הכל לבד (חוסר בכמה אצבעות),
בין היתר, כי מגיל 0 קיבל מנות רבות של ביטחון עצמי..
יש לו חוש טכני,
ומרבה "למצוא דברים" בבית, בחוץ, בבי"ס,
חפצים, משחקים, ממתקים..
עד כתה א, והמשכנו ל-ב', "העברנו", כי הדמיון והמציאות בערבוביה,
אבל עכשיו הבחור בכיתה ג'..
למשל, העלים (ממחבוא בארון!) כ-20 שוקולדים "כיף כף", חלקם נמצאו אצלו.., הגיע עם ערימה של דפי טיוטה (אין לי איך לברר אצל כל המורים והמזכירות אם הוא קיבל- או חשב שקיבל- רשות מאחד מהם)
אשמח לתגובות של בעלי נסיון, ולאו דווקא של בעלי סברות,
תודה
זה קשור לפורום כי אני צריכה לדעת אם אני עם הילדים בראשון בערב או אם אני יכולה להביא ביביסיטר 
כמעט בכל פעם שהבכורה שלי (בת 3.5) הולכת לשירותים, היא רוצה שאני אבוא גם. זה לא מתאים לי כי יש לי עוד דברים לעשות והיא יודעת לעשות הכל לבד. חשבתי-קיוויתי שזה יעבור מתישהו, וזה לא קורה. מה לעשות? איך להסביר לה שהיא יכולה לבד ואני לא באה?
(כמובן הסברתי לה מילולית המון פעמים ).
ובאותו הקשר- יש לנו "כסא שירותים" (כסא קטן שבתוכו קופסא נשלפת שמשמשת כ"סיר"). הבת מעדיפה בד"כ לעשות שם, למרות שהיא יודעת ויכולה לשבת על האסלה הרגילה ולעשות שם (כך היא עושה בגן, וגם בבית לעיתים רחוקות יחסית). לי יהיה יותר נוח אם היא תעשה שם, כי אז לא אצטרך לשטוף את הקופסא בכל פעם (זו שטיפה מהירה, ובכל זאת- מכיוון שהיא יודעת ויכולה לעשות באסלה הרגילה, אני לא רואה סיבה עקרונית שלא תעשה שם). אז איך לשכנע אותה להיגמל מכסא השירותים?
ועוד שאלה על גמילה- כבר שלושה חודשים בערך שאנחנו מתגמלים את הגדולה כשהיא עושה יציאה בשירותים. זה יכול להיות פרס קטן או משהו קצת יותר גדול. אני רוצה להתחיל לגמול אותה מזה . מה לעשות?
תודה רבה!
ככה אין לה ברירה אלא לעשות בשירותים.
גם אצלי הם העדיפו בסיר (אפילו הגדול כשגמלתי את הקטן) והשארתי אותו רק כי יש לנו שרותים אחד ולא רציתי שיתאפקו התקופת הגמילה כשתפוס.
בתכלס' ברגע שהוא נעלם הם לא חיפשו אותו..
אורטל- העלמת הסיר היא לא ממש אופציה כי האחות הקטנה רוצה לעשות מדי פעם גם כן, והיא יושבת על הסיר הקטן.
נושבת- אני לא נמצאת לידה כל הזמן כשהיא בשירותים, וכן נכנסת ויוצאת. אבל אני מראש מעדיפה שהיא תהיה פחות תלויה בי בשביל זה.
וניסיתי את שיטת הצבירה- הכנתי דף שעליו הדבקנו כמה מדבקות, ואמרתי לה שאחרי שתמלא את הריבוע במדבקות, היא תקבל פרס יותר גדול. זה לא עבד. היא עדיין רצתה בכל פעם.
לשתי האנונימיות- תודה. קצת התייחסתי לדברים שכתבתן בתשובות מעל (:
שלום,
אני לוקחת גלולות כבר כשנה וחצי,
ואני כל הזמן חוששת מתופעות לוואי, למשל, אני מרגישה לפעמים לא רגועה, ואז אני לא יודעת האם יכול להיות שזה בהשפעת ההורמונים, או שאני פשוט צריכה להירגע.
ושאלה נוספת, האם מישהי יודעת להגיד לי האם יכול להיות שזה גורם לדופק לב מהיר יותר?
כשאני אומרת לרופאה, למשל, שאני לא יודעת אם הגלולות גורמות לסחרחורות היא אומרת לי: "אז אפשר לנסות להחליף"
כלומר היא לא יודעת להגיד האם הגלולות משפיעות או לא.
לכן אני מעדיפה לשאול בפורום, לפעמים אנשים מהניסיון שלהם יודעים להגיד מה שהרופא לא יודע..
תודה
באופן כללי גלולות הן דבר קצת מוזר כזה, שהרפואה לא לגמרי הצליחה למדוד ולכמת ולדייק
כל אישה, ואותה אישה בתק' שונות בחיים- מגיבה אחרת לגלולה כלשהיא
אז אם יש לך תופעות לוואי שקשות לך מאותה גלולה- כדאי לנסות להחליף, עד שתמצאי תרכיב כימי מדוייק אחר שלא ישגע אותך...
האם התופעות שמהן את חוששת כתובות שם, או לא?
אם לא, פחות סביר שמה שאת מרגישה נגרם מהן.
ובתור אחת שסובלת מסחרחורות לפעמים (בגלל לחץ דם נמוך), אני ממליצה לך לשתות כוס מים או שתיים כשאת מרגישה סחרחורת, ולראות אם זה עוזר.
