פורום הורות (עמוד 315)

רק רוצה להזכיר שגיל שנתיים ידוע בתור "גיל המרד", שהילד לא רוצה לעשות מה שאומרים לו.

כנראה שאת משדרת יותר סמכות, ולכן הוא מקשיב לך לפעמים.

ובעלך לא צריך להיעלב, הוא בסך הכול תינוק, בסופו של דבר. וזה יעבור, בעזרת ה'!

בהצלחה!

לדעתי,

המצב שבעלך מבקש משהו והילד לא מסכים ואז את באה והוא עושה- מנציח את המעגל הלא טוב,

מה שאני חושבת זה אולי לנסות לתת לבעלך להתעקש בלי שאת תתערבי, או שתגידי לו לעשות מה שאבא אומר, להדגיש שהעיקר ויותר חשוב זה להקשיב לאבא, לא שהדבר יעשה!..

אבל בעיקר לתת לאבא להתעקש.. אם כל פעם את תבואי ו"תצילי את המצב" זה לא ישתנה...

ככה זה נשמע לי...

אני לא כ"כ מסכימה שאת משדרת יותר סמכות, זה לגמרי עניין של חינוך. לאבא- מקשיבים!!

בהצלחה!

שהשלב הבא יהיה,

המלצה של "אנונימי" בדיוק על חברה מסויימת וכו'.

אולי כדאי כבר להפסיק עם ה"אופנה" החדשה הזאת כאן?..

[וצריך להבין, שמי שבין ההודעות המועטות בכרטיסה האישי נמצא "קישור" לפירסומת, ועוד "המלצה" על חברה שכבר "הומלצה" כאן בכל מיני פטנטים, "נחשד"... מה נעשה?]

וסליחה מיוקטנה, שקצת "גוזלים את פרנסתה" כאן בזמן האחרון (למדנו ממנה משהו..)

הם גוררות תגובות מה זה מצחיקות

את יכולה לעוף לפריז עם כנפיים של חברת טבעוף, או, היי, אולי פשוט עם איזה רכב של חברת אלבר (בטוחה שיש חהם איזה דגם עם כנפיים).

מה שלא יהיה, מקווה שמפריז לא תהיה לך אפשרות להמשיך להגיב פה

מגוון את השאלות האמיתיות שדורשות הרבה פלסף...

כשאני קוראת הודעות והמלצות, אני נוטה להאמין, מה לעשות? כנראה שמטבעי אני סומכת על בני אדם... ופתאום מתגלה כאן רשת מכוערת, של רבקה28, יפה ג. , אליאב81, נתנאלה41, yardenzen, נועה12, דפנה22, שלומית27, מרדכי בן דוד, meir_rut, ומפחיד לדעת מי עוד.  וכולם לדעתי הם אותו בן-אדם, או אותה חברת פרסום, שיש לו כמה מוצרים שמפרסמים אותם (מי עדן, אלבר, עוף ללא אנטיביוטיקה, מזרחי טפחות...).

עכשיו שזה התגלה לי בימים האחרונים, זה מוציא אותי משלוותי. איך יכול להיות שאנשים כל-כך רעים כדי לנצל את התמימות של אנשים אחרים? לדעתי צריך להוקיע כל מפרסם שכזה!!

אולי יש כאן איזה מישהו שיודע אם אולי זה לא חוקי לפרסם ללא יידוע שמדובר בפרסומת? אם זה באמת לא חוקי, אז אולי אפשר איך-שהוא אפילו לפנות למשטרה או לאיזה שהוא גוף שאמור לאכוף את החוק. (יש לי תחושה שזה לא חוקי, אחרת למה על כתבות פרסומיות בעיתון כתוב למעלה בקטן "מודעה" ? אני מאמינה שזה לא מטוב ליבו של המפרסם...)

זה לא הרגל עדיין. ככה היא חוקרת את העולם.

שלי בת 3 חודשים בערך וזה מה שהיא עושה חלק ניכר מהיום מוצצת אצבעות ולפעמים את כל היד.

אני נורא נהנית לראות איך זה ממש מעניין אותה.

אני נותנת לה גם מוצץ כשאני רוצה שתרדם או לא תבכה וכו'.

מעבר למה שכתבו... יכול להיות שבעוד זמן מה, יצאו שיניים ולכן זה סימן להכנה של החניכיים הכואבות

אין מה לדאוג בנתיים תמתיני בסבלנות, ותראי לאן זה מתפתח. אחרי שיהיה ברור יותר- יהיה יותר פשוט לחפש פתרון נקודתי

מאוד התלבטתי מה לעשות.

בסוף, אחרי שראיתי שהיא יודעת להכניס ידיים לפה, ואחרי שהיא גילתה את האצבע, והייתי רואה שהיא מכניסה אותה לפה כדי להרגיע אותה, החלטתי שבכל פעם שאני רואה שהיא שמה אצבע בפה אני יוציא לה את האבצע מהפה ואכניס מוצץ במקום.

לדעתי זה עובד. היא לוקחת מוצץ? אני הייתי שמה לה בכל פעם שאני רואה את האצבע.

לעומת זאת, חפצים ברור שאני נותנת לה להכניס לפה.

בהצלחה.

אכן אנסה את המוצץ....

רק כשהיא לא רגועה, צריכה להירדם או כד'.

אם מעבר לכך, סתם מכניסה אצבעות לפה - לא כדאי להתערב "בכח"..

ילדים מכירים את העולם דרך הפה וחשוב לאפשר להם את זה..

ובפרט שהיא עדיין קטנה, קשה להסיק מסקנות לגבי הסיבות שבגללן היא מכניסה ידיים

חבל שתרגילי אותה למוצץ, בעוד שבעוד תקופת מה תגלי שזה חלף כלא היה! ותשארי עם המוצץ..

(אגב, ישנן ילדים שגם לוקחים מוצץ וגם מוצצים אצבע. מתי שמתחשק להם..)

הלוואי עלי שהילד שלי ימצוץ אצבע! זה שיטה זמינה להרגעות במקום להיות על הידיים שלי כל היום..

(לא לוקח גם מוצץ..)

ילד שירצה למצוץ אצבע- ימצות ולא יעזור לך כלום.

ילד שיצטרך התמכרות למשהו- יתמכר ולא יעזור לך כלום. (ואם לא לאצבע- אז למוצץ, או לשמיכה, או לדובי או לידיים שלך..)

פשוט תרגעי ותני לה להנות, לא בריא להיות אמא לחוצה, תשמרי את הלחץ הזה לדברים חשובים יותר..

יש מעטים שכן- וזה לרוב בגל סיבות אחרות שגורמות להם להצטרך משהו מרגיע.

רוב הילדים בכיתה א' כבר לא מוצצים אצבע או מוצץ, למרות שבגן של גיל 3 הרוב כן...

ואני מכירה כמה ילדים שהתחילו בגיל יותר גדול (כמו שנתיים) פתאום להתמכר לאצבע/מוצץ.

אז לא אמרתי להרגיל אותה, אבל לא לקחת את זה קשה. תני לה לגדול ולהתפתח- ואם תצטרכי בכיתה א' להתמודד עם זה, אז דיה לצרה בשעתה (ורוב הסיכויים שלא תצטרכי..) 

לרוב הילדים זה עובר אחרי זמן מסוים

הדרך שלה להכיר את העולם הוא ע"י הפה

ועכשיו מבחינתה העולם=ידיים והיא מנסה להבין מה זה ואיך זה

לא נשמע אטרקטיבי במיוחד!!

אמרה שהיא עושה את זה לילדים שלה.

היא אמרה שכשהם ממש קטנים ורק מתחילים לאכול, היא מכינה אוכל, מרסקת ומקפיאה בוך תבניות של קרח, וכל יום מפשירה קוביה אחת, וזה מה שהילד אוכל.

אני לא ניסיתי, אבל בהחלט היה נשמע לי רעיון טוב.

ואגב, בפרוזן יוגורט וכל הדברים האלה שמים בננה מופשרת...

הערך שלו יורד..

אני הייתי מפנקת את התינוק שלי עם כמה שיותר בריאות

מה זה כבר למעוך פרי, כמה שניות? לדעתי כדאי להתאמץ קצת שהילד ירוויח את הטריות.

בהצלחה רבה =]

בלי לימון רק סגור טוב בניילון

אבל נראה לי שזה די מאבד את כל הויטמינים

היא דיאטנית קלינית לילדים.

מעתיקה את תשובתה:

הי,

סליחה על העיכוב בתשובה.

הקפאת פירות פוגעת יותר במרקם ובטעם,

הפגיעה ברכיבים התזונתיים היא לא מאוד משמעותית.

זה לא בעיה של חמצון אלא המים שתופסים יותר נפח כשקפואים וכך המרקם נפגם.

עדיף טרי.

כגון: טלפון ושם? כדי להתייעץ איתה במידה ורוצים

תמיד נחמד יותר להתייעץ עם מישהי שיש עליה רקע מקדים טוב

שמה יעל שמעיה - היא עשתה פעם ארוח כאן בפורום.

היא עובדת במכון להתפתחות הילד בתל השומר, וגם בעפולה בפגיה, אבל אני לא יודעת אם היא כבר עובדת פרטי יופי של אחות אני...

שלחתי לה גם את זה (היא עוד לא חזרה אלי מאתמול).

תשובתה:

עוד לא התפנתי לעבוד פרטי.

אבל יכולה להמליץ על אחרות אם צריך.

אך כשהבת שלי בת 4 שאלה אותי, פשוט עניתי לה: "כי ככה לפעמים אבא ואמא ישנים".

חשבתי שזה לא יספק אותה, אבל זה כן סיפק. לא יודעת אם גם בגיל 9...

מאז זה ברור מאליו כמו הרבה דברים אחרים והיא לא חושבת לשאול אפילו...

ולדעתי חשוב שילד ידע שזה מצב שקיים לפעמים ולא להסתיר מהילדים.

(יש לי חברה שכשלמדנו את זה לקראת חתונה אמרה: "ההורים שלי אף פעם לא מפרידים מיטה". והיה לה ממש קשה להתרגל לעניין...)

וזו לא פעם ראשונה שהיא רואה את המיטות מופרדות, ובכל זאת פיתאום היא באה אלי עם השאלה הזאת. אני חושבת שכן מגיעה לה תשובה יותר אמיתית מאשר "ככה".

אני מסכימה איתך שלא צריך להסתיר מהילדים, וכך גם כתבתי, שאין לי בעיה עקרונית לספר לה, הבעיה שלי היא שהם ידעו מה מצבי בכל רגע נתון. נראה לי שזה לא עניינם.

ש"מגיעה לה תשובה יותר אמיתית"..

היא עצמה הטעיה עצמית לדעתי.

לא פעם, הורים חושבים לדבר "מתקדם" ואמיץ, להסביר לילדים כל דבר. אבל בעצם, זה יותר איזשהו "תיקון" אצל עצמם: אני מדבר בפתיחות, אני לא חושש להסביר וכו'..

כמובן, לעיתים זה נכון - אבל השאלה הבסיסית זה לא "אתה" אלא הילד. 

בנידון זה, את הילדה לא מענין באמת "הסבר" מדויק. זה כלל לא שייך לעולמה. זו יותר סקרנות טבעית לגבי שינוי ששמה לב אליו - אולי לעתים בצירוף רצון לדעת שזה לא מעיד על איזשהו "ברוגז" או משהו כזה..

העסקת ילד בדברים שכלל אינם שייכים לעולמו, אינה מועילה לו - לפעמים אף מזיקה. הוא ממילא לא תופס אותם בכלים השייכים אליהם.

לכן, אם עונים כלאחר יד: "אה, לפעמים שמים כך ולפעמים כך". אז הילד מבין לפי הטון - שאין פה ענין מיוחד (ואכן - לגבי דידו זו תשובה אמיתית לגמרי. שהרי מה הוא רצה לברר? אולי שזה לא מראה משהו בהתייחסות האישית זה אל זה. ואולי אם יש לכך משמעות מבחינת מושגיו. על שניהם התשובה הזו אמיתית לגמרי: זה לא מראה כלום, ואין לכך כל משמעות. משמעות מבחינת הלכות שאינו שייך אליהן כרגע, ומכל מיני בחינות עמוקות - אינה קיימת לגביו כעת, וממילא "הבנתה" באופן כלשהו - גם אינה מחנכת או בונה אותו)

אכן, אחרי שאמרת לה ש"תעני" - כבר "ניפחת" מזה קצת ענין.. כעת כבר יותר בעיה פתאום להגיד כלאחר יד, שלפעמים זה כך..

יכול להיות שאתה צודק, וחשוב לי להיות פתוחה בשביל התחושה העצמית שלי (אולי זה משום שאמא שלי לא דיברה איתי בפתיחות כשהייתי נערה...) אבל אני כן חושבת שהפתיחות חשובה גם בשבילה. אני מאמינה שאם לא פתוחים עם הילדים, אז כשיהיו להם שאלות הם יחפשו תשובות בחוץ, וזה בטוח לא רצוי... אני מבינה שלא צריך לרדת לפרטים, משום שזה עוד כל-כך רחוק מעולמה, אבל ידע כללי תאורטי זה לא נראה לי רע.

טוב, אני מקווה שאני אסתדר עם התשובה אליה (הרי אני צריכה לתת לה תשובה...), אבל עדיין נשארה לי השאלה השניה שעלתה לי בעקבות השאלה של ביתי.

מה עושים עם הדלת של חדר הורים? איך מסתירים מהילדים את המצב הנוכחי שבו ההורים נמצאים, גם מילדים גדולים יותר שכבר כן יודעים ומבינים (מה שאין לי עדיין...)? האם כשהילדים גדולים הדלת חייבת להיות סגורה? ואם כן - איך מסתדרים עם הילדים הקטנים שבבית, שבשבילם כן צריך דלת פתוחה?

תודה רבה

אין מחלוקת עקרונית שטוב להסביר עניינית דברים שעולים בכל מיני נושאים. אבל באופן המתאים לכל גיל, לפי יכולתו קליטתו ולפי ההשפעה הנפשית על מכלול מושגיו. כמו כן, להבחין מה "עולה". כאן לא עלתה באמת שאלה להערכתי, אלא יותר סקרנות וכו', כמו שהסברתי מקודם.

לגבי ילדים גדולים. גם זה הרבה פעמים דמיונות..  לרוב הם לא "יודעים ומבינים". זה לא מעסיק אותם. וגם אם בשלב מבוגר למדו משהו וכן "מבינים", לא מענין אותם מה קורה אצל ההורים. זה פשוט לא בעולמם.

אכן, יש כאלה שאו שמשאירים ביום בקביעות מופרד, או ההיפך. ולא קורה כל אסון אם לפעמים "מזהים" שיש מצבים שונים.

כמה שהורה תופס שזה פשוט לא שייך אל הילד, גם הילד אינו מעסיק עצמו בכך. טבעי לגמרי.

וכל דכפין יכול להכנס? (זה המצב אצלנו כיום...)

מוזר לי... אני בתור מתבגרת (בלי אחים קטנים בבית, האח הקטן בעצמו כבר היה גדול) זוכרת את הדלת של ההורים שלי תמיד סגורה.

לא חייב להיות פתוח לרווחה. הרי גם בשביל שיישאר מסודר, מותר להשאיר סגור.

ובכלל, לא מזיק שיש יחס מכבד ע"י כך שלא נכנסים סתם, לא מקום לבלגן אותו.

אבל לא צריך להגזים. אם "כל דכפין" נכנס, למה לא. אין צורך לייצר מלאכותיות לדעתי. רק באופן טבעי - אין לילדים כ"כ מה לעשות שם, חוץ מאשר כשצריכים מישהו מההורים שבדיוק שם.

הבת שלה נכנסה לחדר שלהם ושאלה למה המיטה ככה?

כשהיא לא קיבלה ישר תשובה היא החלה לצעוק את השאלה בקול גדול.

בסוף האמא מצאה תשובה שסיפקה אותה לחלוטין,

המיטה ככה כי אמא הזיזה אותה,

הילדה נרגעה.

בלי התחמקות, בלי שקר, והילדה קיבלה את התשובה שהיא רצתה.

אבל כמו שדן הבין, אני כבר לא יכולה לפתור את הבת שלי בתשובה של "ככה" לאחר שהבטחתי לה תשובה.

יום אחד הבן שלי, שהיה אז בן 4, מפתיע אותי ושואל "אבא אני מבין איך התינוק יוצא (בטוח?) אבל איך מכניסים את התינוק לבטן של אמא?"

אני הייתי בהלם לשניה, ואז התעשתתי ועניתי לו ככה בטבעיות "ממש בזהירות!"

זה סיפק אותו, ב"ה

אחרת הייתי מתחיל לגמגם

אני זוכרת שאצל ההורים שלי הפרדת המיטות היתה כרוכה גם בשינוי מקום הטלויזיה וכו'

וזה היה נראה לי טבעי לחלוטין שבא להם לשנות את מראה החדר.

מכיוון שהבטחת לה תשובה לאחר "חשיבה", אפשר להפנות את משקל החשיבות של המעמד ב- האם גם את רוצה שינוי כלשהו בחדר? (החל מוילון/ תמונה או לשנות מקום של מיטה/ שידה)

אני זוכרת בתור ילדה שהיינו כמה בנות בחדר וכל אחת רצתה את הפרטיות שלה (סביבות גיל תיכון) אז היה לי כ"כ טבעי שהמיטות של ההורים מופרדות...

חדר ההורים היה (ועדין) תמיד בגדר "קודש קודשים". לא היה לי מושג למה, וגם לא חשבתי על זה. אבא שלי תמיד שידר שזה המקום של אבא ואמא, הוא מיוחד רק להם ופשוט לא נכנסים אליו בלי רשות. ותמיד היה גם מפתח בדלת. ככה גדלתי וזה היה נראה לי ככ טבעי ופשוט. על הפרדת מיטות שמעתי אולי בגיל תיכון... למרות שמן הסתם כן יצא לי לראות מיטות מופרדות. לא שלא נכנסנו לחדר של ההורים, אבל תמיד היה צריך לבקש רשות לפני. עד היום (ואני נשואה עם ילדים) אני לא אכנס לשם בחופשיות. לעומת זאת אצל ההורים של בעלי, מאוד מפריע לי שחדר ההורים הוא חדר "של כולם". דווקא בגילאים קטנים הם בטח לא ישנו עם הילדים, אבל גיסתי כנערה יכלה לבוא להתפנק עם אמא שלה במיטה... ואני רואה שמה גם קשר לבעיות בזוגיות.

אצלי בבית כרגע אין אפילו דלת נורמלית לחדר ההורים, וכמובן שעוד ישנים איתנו לפעמים בלילה. בכלל, נורמות השתנו ונראה לנו מאוד נכון לישון עם הילדים (מיטה משפחתית וכו). אבל ברור לי שכשהילדים קצת יגדלו תהיה דלת עם מפתח, התינוקות יישנו איתנו והגדולים - ממש לא. 

אותי כילדה זה חינך להבנת קדושת הזוגיות של ההורים שלי, ולהרבה צניעות.

לא שכרגע זה המצב אצלנו... ממש לא. כבר כתבתי שאצלנו כל דכפין נכנס (הבהרה - רק הילדים. כשיש אורחים אני מקפידה לסגור את הדלת), אבל ברמה תאורתית אני מתחברת לעניין. השאלה איך אפשר ליישם זאת כשיש ילדים קטנים, שבשבילם אני צריכה את הדלת פתוחה (ואין סיכוי שהמיטה שלי תהיה גם המיטה של התינוק. לרעיון המיטה המשפחתית אני ממש לא מתחברת. אמנם הם ישנים איתי לפעמים אבל זה לא מתוך עקרון - אלא מתוך צורך רגעי נקודתי שיש להם באותו רגע).

סליחה שאני סוטה מהנושא השירשור..

אבל אני לא רואה בלבוא להתפנק עם אמא במיטה

קשר כלשהו לבעיות בזוגיות... אלו שני דברים נפרדים שקיימים אצלה,

ואת החלטת שאחד מוביל לשני.

אני גדלתי בבית עם המון פתיחות, 

והייתי הרבה פעמים באה סתם לשכב במיטה ליד אמא או אבא בערב, ולראות טלוויזיה, או לדבר איתם,

 עד שהתחלתי לצאת עם בעלי בשירות לאומי, ושאז באמת זה היה נראה לי לא מתאים,

שה"עוד רגע כלה", תבוא להימרח עם אמא ואבא שלה במיטה... 

וב"ה אין לי בעיות בזוגיות, התחתנתי צעירה, ילדתי אחרי שנה, יש לנו חיי נישואים והורות מאושרים,

והשאיפה שלי, זה שהזוגיות שלי תגיע למדרגה של הזוגיות של ההורים שלי,

שהיא כל כך יפה, טובה ומלאת אושר ב"ה.

ההורים שלי הם אנשים מדהימים ואני מלאת אהבה והערכה כלפיהם,

יש להם טוב לב של99% אחוז מהאנשים שאני מכירה אין אותו.

אחרי שילדתי הייתי כמה זמן אצל ההורים שלי אחרי הלידה, ובבוקר הייתי ישנה במיטה

של ההורים כשאמא שלי, הבאמת צדקת, טיפלה בתינוקת. 

ולא חשבתי עד שקראתי ת'שירשור הזה שזה משהו לא לגיטימי לנערה מתבגרת

להימרח עם אמא במיטה אחרי שהיא סיימה את כל העבודות והמטלות שלה ואין פה עצלנות,

או לישון במיטה של אמא ואבא...

אנשים סתם נראה לי מנפחים דברים למימדים מוגזמים...

ולפותחת השירשור, 

אני חושבת שתגידי לה שלפעמים את רוצה לשנות את המראה של החדר כמו שאמרו קודמיי...

לא נראה לי כדאי לשתף אותה במתי את ככה ומתי ככה. 

אני אישית ידעתי תמיד מתי אמא שלי במצב מסויים לפי הפח

אבל זה לא עניין אותי ולא הזיז לי... לא ייחסתי לזה חשיבות.

(אני מדברת על גילאים יותר גדולים, כיתה ו' ומעלה. בגיל 9 לא ידעתי בכלל מה זה וסת).

יכול להיות שגם אם היא תדע מתי את כך או מתי אחרת, היא לא תייחס לזה חשיבות

ולא תתעמק בזה, אבל אם אני הייתי נמצאת בשאלה הזאת, לא הייתי משתפת... 

במקרה שלנו נראה לי שזה לא שייך. הזזת המיטה לא גורמת ל"שינוי מראה החדר". החדר נשאר אותו דבר, רק שהמיטה זזה. והיא לא זזה לשבועיים שלמים, אלא גם בזמן הזה היא מתחברת מדי פעם (למשל אחרי שקמנו, או אחד מאיתנו קם). החדר גם קטן ואין בו הרבה רהיטים, כך שבאמת אין מה לשנות במראה החדר (מבחינת מיקום הרהיטים)

שהיא חושבת שהילדים צריכים לראות שזה מדי פעם כך ומדי פעם כך. והיא אמרה שהיא בכלל לא מסתירה את המצב (גם כשיש בנים גדולים בבית) אלא שהיא משתדלת לטשטש את המעברים. בעצם זה מה שאת כתבת. אני גם מזדהה עם הרעיון הזה, אלא שאני לא יודעת איך ליישם אותו.  לצערי באותו שיעור לא שאלתי על כך כי הגדול שלי היה אז תינוק- זה היה לפני כמכה וכמה שנים...

אצל ההורים שלי אפשר להיכנס לחדר.

רק קצת לפני שהתחתנתי הם הלחילו לישון עם דלת סגורה, לפני כן בכלל לא שמתי לב.

אני מאוד בעד השיטה שביום המיטות צריכות להיות כל הזמן מחוברות, ולמרות שהמיטה אצלינו כבדה, אנחנו משתדלים לחבר אותה גם ביום, אם אנחנו יודעים שמישהו צריך להגיע או אם יש סיכוי שמישהו יגיע (אפילו שברור שאין סיבה מלכתחילה שהוא ייכנס לחדר שלנו).

אני באופן אישי לא חושבת שילדה בת 9 צריכה לדעת באמת למה המיטות מופרדות. אני גם לא ידעתי, לא בגיל 9 ולא בגיל מאוחר יותר, וזה ממש לא הפריע לי להתחתן. אני חושבת שתשובה שלא עושה עניין נכונה (ואני מבינה שכרגע נקלעת למצב שאת לא יכולה לתת תשובה כזאת). אני חושבת שהילדים הם הרבה יותר תמימים ממה שאנחנו חושבים. אצלינו זה נראה שאנחנו מתחמקים אם לא ניתן תשובה אבל הילדים, כמעט כל תשובה (לא בטון מתחמק), תספק אותם.

פעם סיפרו לי על זוג שלא היה להם מקום בחדר להפריד את המיטות, אז הם שמו מטאטא בין 2 המיטות ובבוקר הילד שאל "אמא, למה יש פה מטאטא?" אז האמא אמרה לו "אתה לאיודע מה קרה לי אתמול, טאטאתי את הבית והייתי כ"כ עייפה עד שנרדמתי עם המטאטא ליד המיטה".

אני חושבת שצריך תשובה שתישמע טוב. אם הילד מבין, אני לא חושבת שמותר להכחיש, כי אח"כ כשהוא יגלה הוא יחשוב ששיקרתם, אלא תשובה מתחמקת, לא להגיע בכלל לנקודה הזאת.

כפי שכתבתי אצל ההורים שלי היה אפשר להיכנס לחדר, ואני כל פעם שראיתי את המיטות מופרדות חשבתי שזה או שהם רצו לנקות את החדר, ולא הספיקו להחזיר את המיטה (כי כל פעם שאמא שלי הייתה מנקה את הבית היא הייתה מזיזה את כל המיטות, לא רק את שלהם, אז זה היה נראה לי הגיוני מאוד), או שנפל להם משהו והם היו צריכים להחזיר. ממש לא היה נראה לי מוזר.

היום, כשאני נשואה אני עדיין נכנסת לחדר של ההורים שלי באופן חופשי (רק כשהדלת פתוחה כמובן), ואני אף פעם לא רואה את המיטות מופרדות (והם עדיין צעירים..), וזה ברור לי שהם יודעים שעכשיו יש כבר ילדים יותר גדולים, והם חייבים כל בוקר להחזיר את המיטות.

לגבי הדלת: האמת סתם חשבתי על איזה רעיון שהציעו לנו פעם, לישון עם איזה הוקי טוקי, שאתם יכולים לשמוע מה קורה בחדר של הילדים, ואז אין שום בעיה לסגור את הדלת. וגם אם אחד הקטנים בא ופותח, הוא לא יודע על זה, ואחרי שהוא חוזר למיטה, אתם שוב מקפידים לסגור. לא ניסיתי. סתם חשבתי כי אמרת שאת צריכה לשמוע אותם. תחשבו על זה... (אני יודעת שיש בשילב מוניטור, שאפשר לשים בחדר של הילדים ולשמוע בחדר שלכם מה קורה שם, ואפילו לדבר איתם. הציעו לנו לקנות את זה כי חיפשנו מוניטור. בטח זה יקר. אני מאמינה שבמקומות אחרים יש דברים פשוטים וזולים יותר).

בהצלחה.

על המיטות, אמרתי שהם זזו. כשאני קמה אני מחברת את המיטות בחזרה ואז הילדים יכולים לחשוב שהמיטות זזו בלי כוונה.

(ככל הידוע לי גם לא צריך קילומטר בין המיטות. מרחק קטן לא מעורר הרבה תשומת לב)

מסכימה מאוד עם דן שלא צריך להעמיס על ילדים מידע שמוקדם בשבילם לדעת, אפשר להתחמק. זה לטובתם.

יצא לי הרבה פעמים לטבול בשבת לצערי, והילדים לפעמים שאלו, לאן אני הולכת, אז עניתי שאני צריכה ללכת לאיזה מקום,

שאני לא יכולה ולא צריכה לספר להם לאן ואני כבר חוזרת. או שאני הולכת לדבר עם חברה. זה הספיק להם.

וגם ביומולדת שלי בני החמוד בן ה10 החליט שכל אחד צריך לברך את אמא ואח"כ לתת לי נשיקה וחיבוק. והיינו אסורים באותו זמן. אז בעלי מברך אותי והבן אומר- אבא עכשיו תחבק את אמא. אז בעלי אמר לו שהוא ישמור את החיבוק לאח"כ. לילד זה הספיק.

לדעתי צריך להיות פשוטים איתם. לא לעשות מהכל סודות, לחשושים, הורים מגמגמים ומתבלבלים, זה רק מסקרן יותר ככה. לענות תשובה פשוטה ולעבור בטבעיות לנושא הבא.

ברוך ה' יש הרבה עונים, וכבר קשה לענות לכל אחד באופן אישי...

מבחינת הדלת - אני בהחלט מתחברת לעניין ה"קודש קודשים", אך זה לא אפשרי כרגע אצלנו עם 2 הקטנים (ובעזרת ה' כשהם יגדלו יהיו קטנים חדשים...). לכן אני חושבת שאני אשאיר את המצב כמו שהוא עכשיו, ואני אשתדל לטשטש את העניין ולא לעשות ממנו "עסק גדול" .

לגבי תשובה לבת שלי - קיבלתי את העניין שלא צריך להעמיס עליה את הידע הזה בגיל הזה, ואני מבינה שסיבכתי את עצמי... בעלי אומר שאולי היא שכחה ואפשר לא לענות לה, אבל לדעתי אם הבטחתי לה תשובה אני חייבת לחזור אליה.  אני עדיין חושבת איך לצאת מזה טוב, אשמח לרעיונות...

אתמול הבן שלי ( בן ה - 11) ראה ברחוב פרסומת לטמפונים ושאל אותי מה זה? עניתי לו שזה משהו של נשים.

הוא לא הרפה ושאל מה עושים עם זה... אני כולי הייתי נבוכה וממש לא ידעתי מה לענות.

מה דעתכם? האם כבר בגיל כזה צריך להתחיל לדבר איתם על נושאים כאלו ? זה לא היה נראה לי רלוונטי לבנים בגיל כזה...

כל טיפשות שישימו ברחוב תדברי עם הבן שלך?

כפי שאתה מנחה כאן..

יש כאלה בלשנים קטנים, לא ינוחו ולא ישקטו עד שיקבלו תשובה הולמת ומדוקדקת.

לכן גם אני, כשעניתי לבן שלי (עיין לעיל) הקפדתי לא לומר סתם "ככה" גם כי תשובה כזו תגרור אחריה את הטיעון המנצח "אבל ככה זו לא תשובה!" ובעיקר משום שהיה לי חשוב לתת לו מין תשובה שתספק אותו, תפעים אותו ותסיח את דעתו בצורה מסויימת.

זה היה על השאלה האפשרית למה יותר נוח (בהודעה הבאה)..

ויותר נוח - זה ענין סובייקטיבי. גם הילדה מבינה שיש דברים שיותר נוח לה. ילדה רגילה, שאומרים לה באופן הכי טבעי (וזה גם אמיתי), "לפעמים נוח ככה", בד"כ לא תשאל. ואם תשאל ויענו לה בסתמיות לגמרי (לא "התרסה"), "ככה".. היא תקבל את זה כמובן מאליו, לדעתי. כמו שמקבלת אותה תשובה, למשל, על אם היתה שואלת דבר "פרווה": אמא, למה אתמול בושם כזה והיום כזה?  לפעמים נוח לי זה ולפעמים זה. למה? מן הסתם היא תמשוך בראשה ותענה "ככה"..  מה ההבדל? כנראה שלדידה של הילדה אין בדיוק הבדל..  לעיתים זה יותר בראש של ההורים.

ההודעה שהגבת עליה - זה ענין אחר. עקרונית אני חושב שלא יעלה על הדעת שה"רחוב" יכתיב לאמא על מה לדבר.. אבל האמת לא התייחסתי שם מה כן לומר. והיא ענתה בסדר.

בעיקרון, אני מסכים איתך. צריך להשיב - והתשובה ה"עניינית" היא לכל אחד לפי מושגי עולמו..

[ואני כמובן לא "מנחה". סה"כ מציע כיוון..]

אפשר להגיד שזה תחבושת.

אפשר להגיד שאת לא יודעת (ולי זה לא נשמע מתחמק, יש הרבה פרסומת שאני רואה אין לי מושג מה זה הפרסומת...).

לפעמים זה יותר נוח כך ולפעמים כך.

למה?

ככה..

אבל תכיני לך תשובה שאם היא תשאל עוד פעם, תגידי לה "אה נכון, שכחתי... זה ככה..."

יש דרך להגיד את זה.

רציתי להתייחס, להגיב, אפילו להתלבט אולי את צודקת.

אבל הדרך שבה כתבת את תגובתך - פגעה בי. (תתביישו!!!).

אני חושבת שאת גם צריכה להתבייש בתגובה שלך, בזה שפגעת. חבל.

ואם את רוצה שאני אסביר את עצמי, את מוזמנת לעשות את זה בצורה קצת יותר נעימה.

זה נכון שהייתי בלי מצב רוח כשעניתי לך, אבל נפגעתי מהתגובה והייתי מצפה לפחות להתנצלות.

אבל אני בכל זאת מרגישה שאם הבת שלי שאלה, ואמרתי לה שאני אחזיר לה תשובה, אז אני צריכה לעמוד בדיבורי

שמעתי שיעור של מישהי שמתעסקת המון עם הנושא הזה.

מה שהיא מדגישה כל הזמן זה א.שהילדים ידעו וירגישו שאפשר לדבר איתנו-ההורים על הנושא הזה.

ב. לא לפחד לספר לילדים דברים בנושא הזה (כמובן שלא צריך לספר הכל, אבל בהחלט לדבר על זה)

נגיד לשאלתה של פותחת השירשור: לענות לילדה כי ככה ההלכה אומרת שלפעמים אבא ואמא צריכים להתרחק קצת.

או אם ילד שואל איך התינוק נכנס לבטן, אז קודם כל אפשר וכאדי לשאול אותו מה הוא חושב (וזה נכון לכל שאלה של ילדים בתחום הזה, שאז יותר קל לענות להם אחרי ששומעים אותם). וגם לענות: שהזרע של אבא מתחבר עם הביצית של אמא. אם שואלים איך? אז לומר ששאבא ואמא שוכבים ממש קרוב אחד לשני וה' עושה נס.

מה שאמרו פה, בכל מיני תשובות, כגון לא לענות או להמציא תשובות לא נכונות, עלול לגרום לילד/ה להבין שלא מדברים על הנושא הזה עם ההורים וכדאי להסתיר/להתבייש במה שקשור לזה.

זה נכון גם לילד בן 11 שלא מסבירים לו כלום בעניין.

ילדים בגילאים האלו כבר מתחילים לראות בעצמם סימני התבגרות, לפעמים הם נבהלים מזה ולא יודעים מה זה. לפעמים אין להם את מי לשאול. או שהם הולכים לחפש תשובות במקומות שהיינו מעדיפים שלא יסתובבו או שהם מפתחים תיאוריות לא נכונות, או שהם לומדים לדבר על זה עם החברים, אבל לא עם ההורים.

הילדים קולטים את הבושה וההסתרה שלנו, ועושים את אותו הדבר כלפינו

לא צריך כמובן לדבר על הנושא בפורום נרחב, אבל כן לשבת עם הילד בנפרד בפינה שקטה, בבית ולדבר איתו.

ילדים צריכים להתחנך לאהוב את הגוף שלהם. לא לפחד ממנו.

וכמובן שאחרי כל זה, לפעמים צריך להגיד לילד זה משהו פרטי/אישי של אבאמא.

שתינו מצאנו את אותו פתרון 

ראי הודעה שלי בהמשך

פירטתי להלן.

אתמול אחר הצהריים מצאתי זמן שאני איתה לבד, ושאר הילדים מתעסקים בעינייניהם בחדר אחר. אמרתי לה בלי יותר מדי הקדמות דרמטיות, את זוכרת ששאלת על המיטות ואמרתי לך שאני אחזיר לך תשובה? היא כמובן אמרה שכן.

אמרתי לה שמבחינה הלכתית יש זמנים שאסור לאבא ואמא לישון ביחד, וזו גם הסיבה שיש לנו מיטות שיכולות להיות צמודות או נפרדות. כמובן שהיא שאלה למה, ועניתי לה שבגלל שהיא עוד לא מתחתנת אז לא חשוב עכשיו בדיוק לפי מה יודעים מתי כן ומתי לא, אבל שאין לה מה לדאוג, כשהיא תתחתן אני אסביר לה את כל מה שהיא תצטרך לדעת, ואיך יודעים מתי להפריד ומתי לחבר.

התשובה הזו סיפקה אותה בהחלט, לשימחתי.

תודה רבה לכולכם,

מבחינתי קיבלתי תשובה לשאלותיי, וברור לי כיצד לנהוג גם להבא.

פורום נהדר 

אבל עם מה שכתבה האנונימית לפנייך אינני מסכים.

זו לדעתי הגזמה ועירבוב של כמה עניינים.

כשלא מספרים לילד מה שלא שייך אליו - אין שום בעיה.

ורגש של "בושה" וצניעות מסויים - אינו רע כלל. מי שזה הופך אצלו ליחס שלילי כלפי הגוף - זה מהתנהלות לא נכונה. זה עדיין לא מחייב להקצין לצד השני.

מה שאת עשית - זו דוגמה טובה לאיזון טוב, במקרה שכבר היה צורך להסביר משהו.

וגם ילד שלא מדברים איתו על כל דבר - קולט יפה אם אפשר לשאול את הוריו על כל תופעה שהוא נתקל בה/רוצה לשאול עליה.

זה יותר שאלה של האופן הרציני והענייני שמקשיבים לו, ושעונים לו - מאשר של ה"מה". ומי שמתייחס כראוי, יכול לשדר יחס של ענייניות ושל עדינות/צניעות כאחד.

נראה שמה שהכי גורם הנאה לתינוקות, הוא לגרום לאבא ואמא שלהם לחשוב שהם רכשו הרגל הכלשהו, ואז הם מחליפים והופכים את ההרגל הזה...

ההנקה מעניקה לבתך את השקט והשלווה שצריך בשביל "לישון כמו תינוק" - בלי דאגות.

ייתכן שהיא לא ישנה לידך? ואז היא דואגת שאין מגן עליה בשנתה, ומחפשת אותך בשביל לקבל שוב את הרוגע והשקט והשלווה והביטחון, שיאפשרו לה להירגע ולהמשיך לישון בנחת.

תנסי לישון איתה - לפחות חלק מהלילה (אצלנו התינוק עובר אלינו ביקיצה ראשונה, ועד לבוקר). אולי זה ימנן את היקיצות שלה, כשהיא תרגיש את אמא לידה, גם בלי הנקה

התשובה בהרחבה- שם

את יכולה לקרוא את הספר של הלוחשת לתינוקות -(של טרייסי משהו..) הוא מעולה והיא ממש מתייחסת לבעיה הזאת, שמאוד נפוצה, ומסבירה איך לטפל בה.

בקיצור אגיד, צריך לתת לילד להבין שבלילה ישנים, ובד"כ לא צריך לאכול - כמובן תלוי באיזה גיל, אבל תינוק בגיל -6-8 חודשים יוכל לישון בלילה רצוף עם הנקה אחת באזור 11, ואח"כ גם זה יורד. כשהתינוק בוכה ללכת אליו  להרים אותו ולהחזיר למיטה בלי לאכול, אפילו המון פעמים עד שהוא ירגע. מניסיון זה קשה, אבל עובד! ואין כמו לישון לילה נורמלי, בלי לקום מלא פעמים באמצע, ואז גם בבוקר יש מלא חלב... מומלץ לקרוא את הספרים שלה!

מערכת העיכול של תינוקות ופעוטות שונה משלנו- הם לא מסוגלים להחזיק משכי זמן ארוכים בלי אוכל

תינוק שקם בלילה לאכול- הוא באמת רעב!!

נכון לא לנצח תינוק יהיה רעב כל שעתיים- כמו שהוא היה בגיל שבועיים, אבל כל 5 שעות- הגיוני להיות רעב....

תתני לו- למה להתקמצן?

תינוקת שקמה כל שעה בלילה-

זה נשמע שהיא עולה ל"שינה קלה" ואז לא מצליחה להרדים את עצמה- וצריכה עזרה מאמא- שנותנת לה לינוק

לכן המלצתי על הספר בנושא שינה

אם היא בת 6 חודשים ואלה – להפסיק את ההנקה בלילה.

רבנים אומרים שמ6 חוד. זה הרגל רע ולא צורך של הילד. היה לי באמת אותו סיפור !

מחילה מכבודם, אבל מי שאומר כזה דבר לא ממש מבין בהנקה.

צורך הוא לא רק לאוכל. יש צורך בבטחון, בהרגעה, במגע של אמא. והנקה נותנת את כל הצרכים, לא רק ממלאת את הבטן.

ממליצה לך לקנות את "המיניקה האוטומטית" של חברת בייבי-חרטא. אני מאוד נהניתי והמחיר פשוט משתלם!!

סתם...

אצלי הילד (9 ח') עדיין מתעורר בלילה לינוק. פעם-פעמיים. לפעמים יותר.

אני מסיקה שחם לו (קר בחוץ, וחימום וזה) או שהוא צריך להרגיש שאמא בסביבה, או שמתקשה לחזור לישון.

בכל מקרה לא מתעלמת ולדעתי זה לא פינוק

הפרש הגילאים ביניכם?

מתוך עיון בהודעותיה הקודמות.

הוא לא באמת רלוונטי לעצם זה שיש את הבעיה הזאת [כלומר: זה לא שבגלל זה "חייב" כביכול להיווצר משהו כזה]. אבל היה יכול לעזור, בנידון הספציפי, להבין משהו. אם היתה עונה - אח"כ הייתי מציע משהו לגופו של ענין.

נגעת לי בלב מאד.

לא אשתף בפורום במחשבות והרגשות העמוקים והפרטיים.

אבל מעבר להם, נותר בי רושם, שהמשכת את רווקותך לתוך הנישואין ואת מסע החיפוש המתמשך, שאולי בעצם קיים אצל כולנו.

הנשמה כמהה לאלוקים, האשה לאיש...יש איזו כמיהה בסיסית אל הטוב המושלם והאידאלי ואין פשרות.

השכנוע העצמי שלך אומר - בואי, אל תחפשי את האוצר מתחת לגשר, אלא פה , בבית, מתחת לתנור. לחיות בתודה לבורא על מה שנתן ואכן נתן...

אבל אי אפשר לטשטש את בקשת הלב...

אני לא יודעת להגיד לך על טיפול זוגי ועוד כל מיני טיפולים שבטח יעוטו עלייך להציע לך.

אני חושבת מכיוון אחר -

לא שוקלת את האפשרות להתגרש כי זה ימוטט אותי לגמרי, ללא כל ספק.- זה משפט שלך...

לא תתגרשי! החיפוש לא יוליד תוצאה. הוא יתמיד, בזכות הכמיהה הנפשית שלך. אז אל תתבלבלי.

אבל:

מאיפה הפסקנות הזו? את תתמוטטי?!

אני בטוחה שיש בך מעיינות של עוצמה ורגש טוב.

בטוחה שיש לך סיפורי גבורה ועמידות והצלחה בחייך!

אני בטוחה שברווקותך היית בשיאים גדולים למרות היאוש. אם היית באמת מיואשת - לא היית מתחתנת.

תתבונני.

ומה הביא אותך להתחתן עם צפרדע ירוקה ומיובלת שלא הפכה לנסיך יפה תור וחינני? תתבונני גם בזה. במה שחיזק אותך לעשות את הצעד המרשים והגדול הזה. אחרות לא עושות זאת...

יקירה,

אין לי לאן להוביל אותך ולהושיע...

אבל נכנסת לי בלב ואחשוב עלייך ואולי, שהמלך יעורר את לבי ואתפלל עלייך...

כולנו מחפשים את בעלינו בתוכם עצמם...וגם את עצמינו בתוכנו.

שה' יתן עצה טובה.

דבריך ריגשו אותי ואני רואה את גודל אישיותך דרך המילים...

את מחזירה אותי אל נקודת ההתחלה, שם אני מזהה תקוה גדולה ואכזבה קשה. החלטתי להתחתן בעקבות סדרת שיעורים ששמעתי, בה הרב הציג את הרומנטיקה כהמצאה טיפשית של העולם המערבי והוכיח שאהבה זאת החלטה (זה ממש בקצרה כמובן). בשילוב עם פניקה שאשאר רווקה לנצח - הנה החלטתי לקפוץ למים.

אז היתה לי האמונה שבידיים שלי להחליט לאהוב אותו. והאמת? התחלתי להצליח בזה, עד שלאט לאט התבהר לי שאני לבד במשחק - שהאיש הזה חסום לחלוטין לקשר רגשי (הוא אפילו מודע לזה ולא רואה סיכוי לשינוי) ושלמעשה אני לא בתוך זוגיות כלל. ההבנה הזאת התחילה כמה ימים אחרי החתונה ולאורך השנים הובהרה יותר ויותר - בכל פעם חלק נוסף ממני נשבר, עד שהפסקתי לנהל שיחות בנושא ואפילו להראות לו שקשה לי כי למדתי שוב ושוב ושוב שאין בכך שום תועלת - שהוא יסכים איתי שהצורך הרגשי שלי אמיתי ומוצדק, ילך לישון מהורהר ויקום ליום עבודה חדש...

היינו אצל מטפל זוגי, אולי באותה תקופה היה שיפור מסוים, אבל היה בזה משהו מאוד קוסמטי וחולף.

אני לא חושבת שאני מתחרטת על מה שהיה. אני באה מרקע מאוד מורכב ובאמת היה לי סיכוי מאוד גבוה להישאר לבד, אני מודה לה' שזיכה אותי להיות אמא, וחסך ממני את הקושי הנוראי של להיות רווקה בגיל מתקדם. ועם כל זה החוסר הזה סוחט את הנפש...

 אבל אני חושבת  שאם בעל עוזר לך בבית הוא כן אוהב אותך וככה מבתא  את האהבה ודאגה

רוב הגברים שהם טובים בהפתעות הם לא עושים את זה מתוך אהבה -הם  פשוט יודעים איך להרשים אישה

היה משורר שכתב שככול שגבר אוהב את  האישה פחות כך הוא יכוך לבנות תקטיקה ולהיראות נאה בעיניה

כשאת כותבת שהוא חסום לקשר רגשי - למה את מתכוונת? - הוא לא מדבר על זה? לא מגלה רגשות חיבה? זה רק כלפייך או שבאופן כללי?

אני שואלת מכיוון שיש לי  ילד עם בעיית תקשורת , וחלק מהבעיה היא שאנשים כמוה לא מגלים את הרגשות שלהם למרות שהם מלאים ברגשות . לדוגמא - קשה לי להיזכר מתי הוא אמר לי שהוא אוהב אותנו ,אך מנגד אני בטוחה שהוא אוהב אותנו אך זה רק קשה לו לבטא את זה ....

1. יש משפט של הרב דסלר  שמלווה אותי כל החיים: "לאשר ייתן יאהב", ואני היום כ"כ מרגישה שזה נכון, שאתה נותן למישהו אתה אוהב אותו, כשאתה משקיע במישהו- זה גורם לך להתקרב אליו. הורים תמיד יאהבו את הילדים שלהם כי הם לא מפסיקים לתת להם... ממליצה לך לתת, לתת לו את כולך, מה שאת יכולה, מתנות, להכין לו אוכל, לא יודעת כל מה שעולה על דעתך, לדעתי אם תהיי בגישה שאת עושה את זה בשבילו ורק בשבילו, אני חושבת (ומקווה) שתצליחי לאהוב אותו, אני מקווה שאח"כ כמובן גם הוא יאהב אותך, אבל זה צעד ראשוני.

2. אני לא יודעת מה את חושבת על זה, אבל אני חושבת שבמצב כזה נכון וכדאי לפנות לייעוץ (אפילו אדם מבוגר שאת מעריכה שתוכלי לדבר איתו). אני לא איזו מומחית, אבל אני ממש ממש חושבת שזה יהיה צעד נכון, ואם בעלך מוכן לבוא איתך, עוד יותר טוב - אפילו מעולה!!!

אני רוצה להוסיף שבעלי הוא גם ממש לא אחד שיודע לבטא רגשות, וממש קשה לו לבטא רגשות, והמדריך חתנים שלו דיבר איתו על זה לפני החתונה ודיבר על החשיבות להביע רגשות וכו'...

זה לא שבעלי היום כן יודע להביע רגשות, אבל אני חושבת שכלפי- הוא כן יודע. היה לו קשה בהתחלה והוא גם אמר לי את זה פעם שהיה לו ממש ממש קשה להגיד לי "אני אוהב אותך", אבל הוא אמר... והיום הוא ממשיך להגיד, הוא עבד על זה. אבל כלפי חוץ אני לא חושבת עדיין שהוא מבטא רגשות... סתם כתבתי כדי שתדעי שאולי זה יכול להשתנות טיפה....

שיהיה המון בהצלחה ובשורות טובות!

מאחלת לך רק טוב... ואהבה... (לבעלך הנוכחי!!)

כואב כואב כואב...

מדבריך נראה שאת צמאה לאהבה. כולי תקווה שתצליחו יחד לפתח אותה ולממש אותה. המון תפילות ובעז"ה הרבה עבודה והצלחה.

חוץ מכל התאוריה 

יש שם הרבה תרגילים לפיתוח האהבה

ואולי קודם תשאלי את עצמך

מה גורם לי להתאהב?

הרבה פעמים זה מחוצה לי.

לא משהו שאני יוצרת ועושה מעצמי כלפי חוץ.

ואז - אין מקום (אצלי) לשאלה כזו - כי אם אין את הנתונים המעוררים התאהבות - אין בסיס לכל ההכוונה הזו...

אולי היסוד הוא לא "להתאהב"  - אלא למצוא  בעין טובה נקודות זכות ולראות מה יש בכל זאת. להתרגש ממה שמעריכים וממה שמוצאים.

יוצא שיותר שמחים בטוב, בקשר, בזוגיות.

שמחים זה לא מתאהבים.

ואלי גם יימשכו הלבבות.

את כל זה, הבנתי שסיפורי מעשיות עשתה וגם עושה. ושם הגיעה למבוי סתום.

אני על עצמי ראיתי, שכש"רע" לי ואני עצמי מוסיפה ועושה טוב - כבר יותר טוב.

זה לא בתחום הרגשי ולא הרגשני.

זה פרקטי.

מעשה.

אבל אני יכולה להבין שאצל סיפורי מעשיות זה קשה. יש הצטברות. ובמקום עם מטען נפץ - הגברת הטוב, לעתים מחלישה ומדכדכת ומתגנבות מחשבות מרירות של ניצול וקיפוח וחוסר צדק ואי שוויון ובסוף - רחמים עצמיים. וטינה.

אפשר להציע: כונת הלב.

לעשות טוב לשם שמיים.

אני בזוגיות קבועה ומתמשכת עם ה'. אז לעשות לו "שמחה בלב" - נחת רוח. לשמח את ה' במחשבות שלי, ברצונות שלי, בדיבורים שלי. בשתיקות שלי.

בכאבים, בשמחות, בכל דבר ועניין. בכל המעשים. כל מה שעושה עבור הבעל שלי - לכוון שזה יהיה כבוד ה'.

האם יש אפשרות שתדברי איתו ותבהירי לו את הסכנה במצב שאתם נמצאים?

אולי הוא יהיה מוכן לקחת על עצמו להתשתולל לריב ולצעוק עם הילדים, ואת תוכלי

להנות ברוגע ולדעת שהכל בשליטה.

כמה פעמים עוצרים בצד, אפילו מסתובבים וחוזרים - אני בטוחה שהמסר ייקלט אצל רוב הילדים הנורמטיביים בשלב מסויים

ולא בקטע של עונ, אלא "ילדים זו ממש סכנה בשבילי להמשיך לנהוג ככה, ואני רוצה לשמור על החיים לנו. לכן אני עוצרת ומחכה כולם יירגעו ונוכל להמיך לנסוע בבטחה"

"טיול" לא קודם לדיני נפשות.

צריך להגיד לילדים (אני מניח שהם קשורים כדין וכו'), במצב רגוע בבית - שכאשר נוהגים חייבים להתרכז. תסבירי להם בנחת, כמה צריך לשים לב, שלא מגיע רכב ממול וכו'. בלי כל הפחדה, רק בהסברה עניינית. ושלכן, אפילו אם יש נושאים חשובים לויכוח - צריך לדחות את זה, כי זה מפריע להתרכז.

ותגידי להם בשיא הנינוחות, שלכן מעכשיו - בגלל שאת כ"כ אוהבת אותם ובגלל המצוה "ונשמרתם לנפשותיכם" ,לא תוכלי לנהוג כשהם רבים - ותצטרכי לעצור בצד כל פעם שיריבו עד שיפסיקו.

גם תגידי להם, שכמובן לא תוכלו כך לצאת לטיול - כי זו סכנה.

מן הסתם, יבטיחו כל מיני הבטחות. ואת תגידי שצריך קודם לעשות "ניסוי"..  תצאו לנסיעה קצרה, תסבירי בדיוק מה אמור להיות, יושבים קשורים, לא קופצים, לא רבים. אפשר לדבר רק בשקט ונחת. אם מגיע ויכוח, מפסיקים מיד ודוחים את ההמשך לבית.

תעשי ניסוי קצר.  אח"כ קצת יותר ארוך.. הכל כמובן בתזכורת שבודקים אם אפשר לסוע לטיול בפסח (אפשר לתאר גם למה שזה שוה וחבל להפסיד. במתינות, ללא הקצנה).

יתכן שזה יעזור בעז"ה.

נ.ב. כמובן, לנסיעה ארוכה כדאי לדאוג לתעסוקה מתאימה בדרך, אולי כולל חידות שאבא ישאל אותם וכד'.  את בנהיגה.

אפשר לשים דיסק עם שירים שאוהבים ולשיר כולם ביחד.

דיסק  עם סיפור לילדים.

שקית תפוציפס לכל אחד , סוכריה על מקל וכל דבר אחר שיגרום להם לסגור את הפה...

משחקי שירים - מי מוצא שיר שמתחיל באות א' וכדו

משחקי כן ולא - אישיות או חיה שאני בוחרת ואתם צריכים לשאול שאלות ולגלו.

בהצלחה

או במקרה זה - הנהגת. ארבעה ילדים שרים יחד בפה מלא, זו לא ממש ערובה לריכוז מלא על הכביש. וגם לא אם היא תתערב במשחקים שלהם. הם צריכים להיות מסוגלים להעסיק את עצמם בשקט עם ספרים או צעצועים במהלך הנסיעה. יש כאלו שמקרינים להם סרטים במכשירים למיניהם אבל אני לא בעד... יכולה להמליץ לך גם להתקין מערכת התראה לרכב (יש את איווקס למשל) שמתריאה בפנייך כאשר את סוטה מהנתיב או מתקרבת באופן מסוכן לרכב שלפניך. אני חושבת שזה יעזור לך להרגיש שיש עוד עין על הכביש. 

אפשר לעשות משחק כזה שכל אחד סופר: כמה אוטובוסים/ משאיות/אמבולנסים וכו'??

הם חייבים להסתכל בדרך.

ואגב, מה שיוקטנה הציעה - אני זוכרת שכשהיינו קטנים אבא שלי כל הזמן היה עושה את זה. עוצר עד שנרגעים...

זה ממש היה עוזר!!

תראי, יש המון אפשרויות בשוק העבודה.

את יכולה לפתוח אפילו שרשור בבקשת רעיונות למקצועות מכובדים.

מבטיחה בלי נדר שכל דבר שתפרסמי פה אני לא קונה.

נ.ב- הטריק של לענות לעצמך ולהעלות פתאום את האופציה של אייווקס ככ שקוף.

(שמך השני? תקני אותי אם טעיתי...)

הסתכלתי על שאר ההודעות משמות המשתמש האלה. משעשע... כמה שמות קבועים שואלים זה את זה ועונים זה לזה שוב ושוב על אותם נושאים בגרסאות שונות.

ובדיוק באחד הפורומים השכנים צצה בשעה האחרונה המלצה (נראה לי שלקורס הכנה ללידה) עם קישורים ממשתמשת שזו ההודעה הראשונה שלה באתר...

חברים, להיזהר. אני ממליצה להתעלם מהמלצות שהם לא משמות מוכרים בפורומים.

תופעה מבחילה, שאנשים משתמשים ברצון הטוב לעזור בשביל הפרסומת המעוותת הזאת.

בושה ונכלמת על שנפלתי שוב בפח, ומלאת הערכה לפועלך המרשים!!!

אנא... אנא!!! מבטיחה לא לגלות לאף אחד מי את/ה!!!

אם כיף לך לשחק איתה במחיאות כפיים, אז תעשי זאת כי זה מהנה אותך, ולא בשביל "ללמד אותה"  

הבת שלך קונה כישורי חיים בהתאם לקצב בו היא צריכה אותם או מתעניינת בהם.

תעשי איתה מה שנחמד לשתיכן... חיבוקים ונשיקות ואהבה, חשובים להתפתחות שלה הרבה יותר ממחיאות כפיים

את מוזמנת לקחת מטיפת חלב מה שנחמד ונשמע לך הגיוני, ולהגיד "תודה רבה" על כל השאר, ולשכוח מיד...

את יכולה גם להגיד שמות של חפצים תוך כדי משחק..

לספר סיפורים פשוטים, גם סיפורים עם תמונות ולהצביע על התמונות הרלבנטיות תוך כדי סיפור.

העיקר - לא להילחץ כלל. הכל בטבעיות, באהבה, בקירבה - כדבר אמא עם ביתה בת השנה..

מהר"ל - עוד לא צריך ללמד.  אפילו מסילת ישרים עדיין מוקדם מידי...  [אבל את ה"הליכות" שלך, והשלוה והחביבות והטון האוהב והנינוח - היא קולטת בהחלט]

פעם היו כללים של בן חמש למקרא וכו'. יש פרקי אבות -שבעה דברים בגולם והיפוכם בחכם. כל ההדרכות שם - של איך אני צריכה לפעול. לתת סגנון ואוירה בבית.

היא? - היא המורה: תעקבי אחריה בעניין, בסקרנות ובהתפעלות ותלמדי ממנה המון - מה היא רוצה, מה יכולה, למה היא נמשכת, כלפי מה היא "אטומה".

תכתבי את הספר הפרטי שלה.

תעודדי, אבל עד הגבול שלה.

אני רוצה לגמול. אני רוצה שתיסע בבימבה שקנינו לה ליומולדת שנה.  - אבל היא לא בעניין של "לשבת על". אני רוצה שתצפצף בצפצפות.

אבל היא - ממציאה לעצמה משחקים. אוהבת כלים אמיתיים ועטיפות ולא משחקים שמישהו מוכר עבור בני גילה.

אני פוקחת לה עיניים לסובב אותה - ובכ"ז היא לא רואה כל דבר.

היא כמו פופ קורן. כשזה מגיע - זה נובט בבת אחת.

דוגמה: נשיקות. היא לא ידעה לתת, אבל ניסתה ועשתה סימנים. פתאום יצא לה כמו שצריך. אתמול יצאנו לבית הכנסת והתעכבתי לנעול את הדלת. והיא (ביד השניה שלי) רכנה לעבר המזוזה ונשקה לה. התרגשתי.

היא ראתה כיוון. אבל יזמה רק כשהבשילה לכך.

אני רואה אופי:

תינוקת מתבוננת וחוקרת ולומדת ומגיבה חיובי למציאות ובשמחה ובהתפעלות. ברוך ה' אני אומרת. ב"ה.

ועם זה אני הולכת. אני פותחת. היא מבקשת או עושה בעצמה. או שהיא מושכת אותי אחריה.

בהצלחה לך.

בן 5 למקרא, שבעה דברים וכו' - זה לא דברים שהיו "פעם".. אלו דברים נצחיים, ככל דברי תורה..

לא קראתי את כל מה שכתבה אנטילופה- אבל הפסקה הראשונה מאוד צרמה לי

מצטערת שצרמתי לכם.

תגיבו לגופו של עניין אם נראה לכם.

התכוונתי שיש לנו כללים שמחייבים אותנו, המבוגרים - למסגרת מוסרית ומידותית. וזה מחלחל בנו ובילדים מעצם ההתנהגות.

בראש ובראשונה - שלנו אנו.

בגיל הזה, הלכאורה משוחרר מכללים כובלים - ההבטה בתינוק - פותחת שערים וכיוונים.

אנחנו צריכים לשמור את אוזניו  ע"י שאנו שומרים את לשוננו.

אנחנו מוסיפים קדושה בבית.

אנחנו חיים סדרי עדיפויות.

אבל איתו עצמו - חיים! חום! שמחה! אהבה! תנועה! חקר העולם! טעימה מהעולם! פיתוח חושים! לתת כלים לנשמה!

בגיל חמש - מקרא וכו'. אפשר גם קודם. להרגיל את אזני התינוק בצלילי הפרשה , בתהילים, בשירי קודש. להרגיל את עיניו במראות של קדושה וטעם טוב. של יופי החיים ועשיית חסד. בית כנסת. שיעורים. אותיות.ועוד.

(כשהתינוק רואה/שומע תינוק אחר בוכה - כבר להרגיל אותו לחמלה ונחמה ותפילה למען האחר - ע"י מילותינו וע"י יד מלטפת, מנגינת דיבור והבעת פנים וע"י הפניה לבקש את הטוב עבור השני. קצת משחק והתניה? - מצויין! התניות לא יוצרים רק עם אוכל וסיר לילה...)

הכל תכנית חיסכון.

מה שמכניסים - מצטבר.

אח"כ יוצקים משמעות ותוכן.

שמי שצריכה להגיב לגוף ההערה שנאמרה לה - זו דווקא את...

הרי איש לא חלק על הדברים שאת כותבת כאן,

העירו על משפט מסוים: "פעם היו כללים של בן 5 למקרא" וכו'. משפט כזה צורם כמובן, כי מה שחכמים אמרו זה לא "פעם"..

ובפורומים זה דבר מקובל, שלפעמים מגיבים על עצם הדברים - ולפעמים לא רואים לנכון להגיב עליהם, או כי מסכימים איתם או מכל סיבה אחרת; אבל כן מגיבים על ביטוי שנראה מאד לא שייך.

קורה.. אפשר לחזור מהביטוי המוטעה, ולהישאר עם הדברים החשובים האחרים שנכתבו..

סתם יצא לי קודם לראות סרט באתר מטרנה.

יש את שי זילברבוש. יש גם את ורדי.

אפשר לחפש באינטרנט או סתם להמציא לבד - המון משחקים של חיבוקים וצחוקים ופעילות גו]נית - ממש בזהירות!! רק בהתאם לטווח התנועה והיכולת שלה!!!

חויה משותפת.

חיזוק הגוף.

וידוע ש המח "זז" יחד עם התנועה הגופנית - אולי ישפיע לטובה.

המון שירי משחק (סבתא בישלה, בוא אלי פרפר, האף הוא חשוב, עבביש...) - שטויות של דתיה בן דור או כל מיני שירי ילדים באינטרנט (אני מתחילה להכיר מה שכולם גדלו עליהם ואני לא...).

לדעתי ממש לא חייבים שירי הפעלה ומשחק שטותיים - אפשר גם, אבל לא רק - ואפשר לעשות תנועות לשירי קודש ושירים של חרדים וגם ולהמציא על סיטואציות כמו עייפות וללכת למיטה או כל דבר אחר - תנועות ומשחקים.

פעם היה שיר: "אני הולך בשמחה לבית הכנסת בשמחה" - אז אפילו לשיר אותו בשמחה בדרך לבית הכנסת.

לשמוח בהבדלה - לעשות חושך, כדי שהנר יאיר את החדר ויהיה במוקד ההסתכלות, לעשות דרמטיות מההסתכלות על הצפורניים לאורו וממש להריח מלוא הריאות ובקול את הבשמים ולהתפעל מהריח. להבדיל על משקה חריף שעושה להבה צבעונית ומרקדת בצלחת ההבדלה - כשמכבים את הנר. לשיר ולרקוד בהתלהבות שבוע טוב ואליהו הנביא - זה מאיר ומדליק ויוצר התייחסות והתקשרות של הילד, מגיל 0 והוא רק מחכה שזה יחזור

עדיף לדעתי שלא יתרגלו למרקם חלק לגמרי. אפשר למעוך היטב עם מזלג או עם האצבעות.

לגבי מתכונים- פשוט לתת ירקות מבושלים, עדיף בלי תבלינים.

פרות אפשר לגרד בפומפיה עם כמה גדלים.

למעבר לאכילת מוצקים יש שלבים ואי אפשר בבת אחת לדעתי להעביראותם מנוזל לחתיכות ולכן עדיף לטחון. ברור שלאחר חודש חודשיים שהכל הולך טוב אפשר כברלמעוך אבל עדיין אי אפשר בבת אחת לעשות את המעבר.

לי באופן אישי יש בלנדר של קנווד והוא מאוד חזק יש לי אותו המון זמן, פעם אחת היתה לי איתו איזושהי בעיה (לא הצלחתי להבריג את הכלי למנוע) אבל במעבדה בברימאג סידרו לי את זה ומאז אני לא חושבת שהיו לי איתו תקלות.

לגבי מתכונים - אני הייתי מכינה מרק ירקות וכל פעם מנסה ירק אחר (בטטה, תפו"א, קישוא, גזר וכו'), אח"כ כבר הייתי נותנת את כל הירקות בשילוב עם עוף. בעקרון לא מתבלים כדי שיתרגלו לטעם אבל אני מכירה המון שדווקא כן היו מתבלות במלח ופלפל אז זה עניין של העדפה. פירות אני התחלתי עם בננה ותפוח טחונים ואח"כ עברתי לשאר הפירות.

אני מעדיפה להחזיק ביד מאכל, ולתת להם למצוץ ממנו.

לדעית חשוב שיכירו גם את המרקם של כל מזון.

זה נראה לי לא נכון להציג בפניהם מצג שווא, כאילו דלעת ותפוח יש להם אותו המרקם. חשוב לי שיתרשמו מהצבע השונה, המרקם השונה...

נכון, לפעמים הם מנסים לבלוע ביס גדול מדי. ב"ה יש להם רפלקס הקאה בדיוק בשביל זה, והם מוציאים, ושוב לועסים, ושוב מנסים לבלוע. בסופו של דבר הם לומדים איזה גודל חתיכה הם יכולים לבלוע, ממש כמו שהם לומדים ללכת אחרי שהם נופלים כמה פעמים על הישבן.

בדרך המציצה הוא רק טועם

נראה לי שכדאי לעשות שילובשל כל התגובות ששלחו לך - 

בהתחלה ריסוק רציני - בכל זאת - הוא רגיל לחלב...

אח"כ (וזה יכול להיות תוך כמה ימים בלבד), אם השלב הזה עוברבשלום אז טיפה פחות טחון

ואח"כ גם בצורה השלמה שלהם.

אני טוחנת עם בלנדר כזה קטן שקניתי במיוחד (לתינוק סרבן מטרנה...) - יש קערת זכוכית, להב ומכסה שעם לחיצה קלה מפעיל את הבלנדר.

אני מכינה כל מיני ירקות: גזר,קישוא,תפוח אדמה, בטטה,דלעת.ומבשלת את זה במים עם חתיכה של הודו (קצת ברזל...) וזהו.

אני שמה בשקית/קופסא כמות של ארוחה (ובגיל הזה זה לא הרבה..) ומקפיאה.

המטפלת מקבלת כל יום שקית ו...בתאבון.

אין לי מתכונים מיוחדים.

ירקות שונים ומשונים (בטטה ובצל מתוקים, יהיה יותר קל לתת לו).

ואפשר גם עוף.

וכל זה (טיפ טיפה מלח, או בכלל לא)לתוך הבלנדר.

אבל סתם שאלה - למה את אנונימית?... כתבת משהו מביך?

אמנם אני טחנתי לה אבל מהר מאוד הפסקתי.

ב"ה היא אוכלת מוצקים טוב מאוד מגיל צעיר.

לגבי מתכונים-אין

מה שאנחנו אכלנו-גם היא אכלה. בחתיכות קטנות יותר

אולי חוץ מפסטה.

לתת לתינוק שלא יודע ללעוס,

פרי או ירק לא מרוסקים היטב.

הבת שלי קיבלה אוכל מרוסק היטב עד שלמדה ללעוס,

והיא מבדילה מצויין בין מרקם של דלעת ומרקם של תפוח,

אין לה שום חסכים.

עד גיל 11 חודשים היא אכלה מרק מרוסק ופירות מרוסקים,

ולאט לאט עברה גם למאכלים רכים כמו פירה, פסטה ...

כשלמדה ללעוס התחלנו לתת חתיכות עוף קטנות,

היה נמאס לה מהמרק המרוסק ומהמחית פירות בבלנדר,

והיא קיבלה את האוכל חתוך לחתיכות.

"נותנת לו למצוץ " "רפלקס הקאה ב"ה"? 

ספרי לחברה שלי שנתנה לאחיינית שלה למצוץ תפוח במדרשה,

ומזל הרב  שהוא אבא עם ניסיון הספיק לרוץ מהבית שלו הסמוך לבית מדרש והציל את הילדה

שנחנקה, הכחילה והפסיקה לרגע לנשום, כי

היא כניראה לא ידעה שיש לה רפלקס הקאה ב"ה.

הבת שלי היום אוכלת יפה ומהכל, בגיל כמעט שנתיים,

אין לה שום חסכים מזה שהיא קיבלה את התפוח ואת הדלעת באותו מרקם.

אבל את גם לא יכולה לקרוא לזה חוסר אחריות. זה אחראי מאוד לתת לתינוק ללמוד בעצמו, לחוש, ובאופן כללי- להאמין בו (ולא לחשוב שעד גיל 11 חודשים (??? וואו!) הוא לא יודע ללעוס, וגם אז לעבור בהדרגה כ"כ איטית לחתיכות עוף)

בקיצור הגישה של יוקטנה הרבה יותר בריאה מהגישה שלך, אבל על טעם וריח אין להתווכח. 

(ותמיד יש סיפורים מפחידים לספר, רק מזל שאנחנו לא פועלים כ-ל היום לפי מה שמספרים, ו"מה יקרה אם.." ו"מה קרה להוא.." כי אז היינו מחזיקים את הילד על הידיים ולא עוזבים אותו לפחות עד גיל 18..)

ה' ישמור. גם בגיל מבוגר יותר תפוח זה בהשגחה. יוקטנה מן הסתם התכונה לאוכל מבושל.

לתת חתיכת תפוח ביד זה ברור שלא, אבל כשיש תפוח מקולף שלם שאמא מחזיקה ביד והילד עליה מוצץ אותו - איך זה מסכן אותו? הרי התפוח השלם הענק לא יכול להיכנס לפה של התינוק, אז איפה הסכנה?

אני נתתי ככה לתינוק בן חמישה חודשים (בלי תכנון מראש, אכלתי תפוח כשהוא עליי והוא פשוט התנפל בתאווה, אז אפשרתי לו). האירו את עיניי בבקשה למה זה מסוכן. אם אשתכנע אולי בילד הבא נוותר על התענוג.

ולשאוף אפשר גם אוכל מרוסק, וגם נוזל.

אני מרגישה שההוראות הללו הן כסת"ח (סליחה על הצרפתית שלי). לדעתי תינוקות שלא נחשפו לתחושה של מוצק בפיהם בגיל שבו רפלקס הקאה עדיין גבוה בחיך, ולא תרגלו "משחק" בפה עם מוצקים בעלי נפח בגיל הזה, חשופים יותר לסכנת חנק בגיל מאוחר יותר. אני מרגישה שהדחף של התינוקות לתפוס ולהכניס כל דבר לפיהם, קיים מסיבה מסויימת.

כמובן שצריך להשגיח - זה תמיד נכון. היתה תקופה שאנשים נהגו לתקוע בקבוק בפה של תינוק שוכב, כאשר הבקבוק מונח על חיתול מקופל שהונח על חזהו של התינוק. המון תינוקות פשוט טבעו תוך כדי אכילה, כאשר לא יכלו להתחמק מהטפטוף של הנוזל מהבקבוק אל תוך פיהם - למרות שמדובר בנוזל ולא בתפוחים. תמיד צריך להשגיח!

אז צריך לרסק

אם מטרה היא ללמוד מרקם אז לא לרסק

נראה לי שלאמא מרוב עיפות אין כח לרסק אז היא ממציאה סיבות חכמות

סליחה אם אני מעליבה

אותן דבר  כשתינוק מכניס דברים לפה-לאמא כשהיא בהריון אין כח לרדוף ולהתכופף אז ממציאים כל מיני סיבות ותירוצים-ככה נראה לי

מה שיש לך להגיד לגופו של עניין - ראוי ומתקבל. אבל לייחס את הדעה המנוגדת למניעים אישיים של עצלות וכו' - זה לגמרי לא לעניין. אפילו אם על המחשבות קשה מדי לשלוט והיצר מסית אותך לדון לכף חובה, ממליצה לפחות לשמור את המחשבות האלה אצלך ולא להיכשל גם בלשון הרע והוצאת דיבה.

ולגופו של עניין - מכל מה שלמדתי מהרבה טקסטים של תזונאיות ועוד, ברור לי שכאמא אין לי אחריות או מטרה "שהילד יאכל". אם אעמיס את האחריות הזאת עליי, זה רק עלול לעודד הפרעות אכילה. בשלב הראשון, השבועות הראשונים של החשיפה למזונות, המטרה המוצהרת היא חשיפה - שהתינוק ילמד להכיר ולאהוב את הטעם, המרקם, הריח, המראה. שיפתח רגשות חיוביים כלפי האוכל, שהוא משחק חווייתי ומהנה (לכן, למשל, ממליצים במדריך משרד הבריאות לתת לתינוק לאכול בידיים, שזו בפירוש לא אכילה 'יעילה', ועוד). וכן לתת למערכת החיסון שלו הזדמנות להתמודד עם כמויות קטנטנות של האלמנט הזר הזה. בהמשך המשחק הזה מקבל גם משמעות תזונתית. כמה בהמשך? אינדיבידואלי לכל תינוק. כשתינוק זקוק לאוכל כאוכל, כמזון, כשהוא זקוק לכמות משמעותית ממנו ולא סתם מציצות - הוא יודע יפה מאוד לאותת על זה. לכן אני לגמרי לא "רוצה שתינוק יאכל ולא רק יטעם" (כפי שכתבת) - אני רוצה שיעשה בדיוק את מה שמתאים לו בשלב שבו הוא נמצא, וסומכת עליו שיקבל מהמזון את הכמות שהוא זקוק לה.

וגם אני מתנגדת לתת לתינוק להכניס חפצים קטנים לפה, וחושבת שזה ממש לא רעיון טוב. אבל אין לי שום פקפוק בכוונות הטובות של מי שמאמינה שזו הדרך הטובה והבטוחה יותר עבורו - יש לי איתה רק מחלוקת עניינית

צריך לשפוט  לכף זכות

ואני לא התכונתי לעצלות אלא לקושי אוביקטיבי

גם אני אמא לכמה קטנים צמודים וקורה שאני לא תמיד עושה דבר נכון

אבל אני מודעת לכך שלא עשיתי משהו כי לא הספקתי או לא היה לי כח

ולא עושה מזה אידיאולוגיה ולא מוכיחה לאף אחד שכולם צריכים להיות כמוני

בקשר לאוכל מרוסק זה בא מניסיון שלי -כשנתתי לא מרוסק -ילד לא אכל

וכשריסקתי טוב הוא אכל

וכמובן שמגיע שלב שתינוק כבר לא צריך אוכל מרוסק

ובקשר ללמידת מרקם-אני מבינה שאמא יהודיה לא יכולה סתם להגיש ארוחה-ילד חיב ללמוד משהו בדרך

ואצל אחרים זה אחרת.

יש לי ילדה שדווקא ממש לא אכלה ולא אהבה מרוסק ואהבה והצליחה לאכול לבד חתיכות (של אוכל מבושל כמו תפו"א בטטה וכד')

וזה שאין להם שיניים לא אומר שהם לא לועסים. הם לועסים עם החניכיים מצויין.

"לועסים עם החניכיים"

כל הדרך לחדר מיון...

תינוקות שנותנים להם "ללעוס עם החניכיים" (דברים קשים כמו תפוח עץ חתוך לחתיכות קטנות, לחם, עוף וכדומה... ולא בטטה מבושלת רכה מאוד או קישוא מבושל רך מאוד וכדומה, שזה בסדר ) אלו התינוקות שבדרך כלל יגיעו לבית חולים

כתוצאה מחנק על ידי מזון. 

עד שהתינוק מתחיל לדעת  ללעוס היטב, צריך לתת לו אוכל מרוסק או מבושל רך מאוד וחתוך (וגם רך לא מרוסק  זה רק כשיש לו כבר כמה שיניים בפה...)

יש לי בת אחת, כשאבא שלי ראה אותי פעם , ראשונה ואחרונה, נותנת לה תפוח חתוך לחתיכות קטנטנות

לפני שהיא ידעה ללעוס היטב, הוא העיר לי יפה ואמר לי שיש לו לב חלש והוא לא יכול לראות את זה,

לקח תפוח, ריסק לה בפומפיה והאכיל אותה בכפית. 

לא הייתי מודעת לכמה זה מסוכן...

אני יודעת, שמה שאבא שלי יגיד בקשר לגידול ילדים, זה תמיד יהיה נכון.

וכן, אני נותנת לה להנות מהחוויה של האכילה, לא מתרגשת מזה שהיא אוכלת בידיים, נותנת לה להרגיש ולחוות את התחושה

של גמדים וגבינה לבנה מרוחים על כל הפרצוף ועל הבגדים של אמא...

וזה סבבה לי לגמרי...

ולרוב היא אוכלת בידיים לבד , גם גבינה ואשל ו"מתפוררים" כמו קוסקוס ואורז, 

גם מלכלכים כמו ספגטי עם רוטב עגבניות וקציצות עם רוטב... 

כי היא לא אוהבת לאכול עם כפית,

והיא לא אוהבת שמאכילים אותה,

ואני שמחה שיש לה דעה ושהיא נהנית לאכול בעצמה.

לי זה לא מפריע, אני שמחה שהיא נהנית יש אמבטיה ויש מכונת כביסה ב"ה.

השורה התחתונה היא, שאני נותנת לה להנות ולחוות את התחושה והמרקמים,

להתלכלך וכל זה...

אבל לא על חשבון הבטיחות שלה.

צריך קצת איזון ושכל ישר בין "לתת רק מרוסק" לבין "לתת ללעוס הכל"

המגיבה הקודמת כתבה שהילד שלה אכל רק מרוסק וכתבתי לה שזה ממש לא ככה אצל כולם.

זה תינוקות שאמא שלהם לא היתה לידם.

תינוק יכול להחנק גם ממטרנה אם משאירים אותו איתה לבד.

ותתפלאי- אבל יש לרוב התינוקות אינסטינקטים מאד בריאים! הם לא בולעים כ"כ מהר.. 

אם הילד שלי לא מסתדר עם אוכל (וזה יכול להיות גם 2 חתיכות בננה שהוא הכניס ביחד) הוא מוציא.

הבעיה איננה שהוא יבלע משהו גדול מדי- אלא שישאף לקנה הנשימה, ואת זה אפשר גם עם רסק...

כשזה גרבר\דייסה- הוא פחות אוכל. 

אם אני אגרר לו תפוח ואתן בכפית- הוא יאכל עם פרצופים ויאכל פחות.

אם אני אחתוך לו לחתיכות קטנות ואתן לו למצוץ וללעוס- הוא יאכל יותר בהנאה ויותר בכמות.

וזה ממש לא מעצלנות- לשים תפוח בבלנדר ולתת בכפית לוקח פחות זמן מאשר לקלף, לחתוך לקוביות לתת לו כמה כל פעם ולחכות בסבלנות שהוא יגמור- כי אני לא אשאיר אותו לבד עם אוכל..

ממליצה ללכת לאהובה צוקרמן- זה בדיוק תחום העיסוק שלה, ונשמע שהיא עובדת בדיוק בשיטה ההפוכה,

ויש לה המון הצלחות.

בהצלחה!

המטפלת הזאת היא מטעם הטיפת חלב והיא בחינם בגלל זה לא עים לי ממנה . כי כלפעם שאני לא באה היא אומרת שאני מנצלת אותה. לא משנה אם הסיבה מוצדקת או לא אז איך פשוט נפטרים ממנה???

שלא זורק האשמות כל פעם.

נורא קשה לפעמים למצוא את המטפל המתאים. 

לא פעם עוברים מספר מטפלים, עד שמוצאים את "האחד והיחיד". 

הבעיה קשה שבעתיים, כאשר מדובר במטפל שצריך להתאים ליותר מאדם אחד: למשל, מטפל זוגי - שצריך להתאים גם לבעל וגם לאישה, או למטפל משפחתי, שצריך להתאים גם להורים וגם לילד. 

אני עצמי עברתי 3 מטפלים עד שהגעתי למטפלים הנכונים לי, וכן גם שני זוגות של מכרים שלי.  

שיהיה בהצלחה! 

ויפה שעה  אחת קודם.

"מטפלת" שאומרת ליד הילד להורים "זאת אשמתך" וכו' - צריכה טיפול בעצמה.

לגבי הילד - קחו אותו שליחה נעימה, אולי תוך כדי טיול, או אחרי שקונים משהו,

ותגידו לו: "... חמוד. אני רוצה להסביר לך משהו: בבית אבא ואמא קובעים, הם אבא ואמא. אבל גם אתה מאד חשוב. אז אנחנו נסכים לשמוע דברים שאתה מבקש, בתנאי שגם אתה שומע מה אנחנו אומרים. ואנחנו נחשוב  איזה בקשות אפשר לעשות כמו שאתה רוצה. מה שלא - אתה תעשה כמו שאבא ואמא אומרים". לא לשים לב לתגובה. עידכנת אותו.

ואל תתפעלו יותר מידי. להוריד את נקודות החיכוך למינימום, ועל מה שצריך - לעמוד בנחת, בבהירות, ובלי התפעלות יתרה.

למשל: לא רוצה לצחצח שיניים.. "להבין": אה, אין לך כח עכשיו? טוב.. אבל אתה מבטיח שמחר כן - שהחיידקים לא יעשו לך חגיגה בשיניים ויהיו חורים..

לוקח דברים: זה לא. אנחנו לא לוקחים דברים לאחרים, אבל אם אתה מאד רוצה - נבקש שכאשר היא גומרת עוד מעט תעביר לך..   ולפעמים - לא להתערב, יסתדרו ביניהם. צריך לראות מה מתגלגל.

וכן הלאה.. להבין אותו, להתחשב - אבל לשדר בנינוחות גמורה שההחלטה הסופית היא של ההורים, אחרי שהסבירו בקצרה ובנעימות. הוא יתרגל.

בעלך צודק. את צודקת. שלום ל"מטפלת" - בטלפון, לא להגיע - ותודה רבה על השקעתך. נראה לנו שהשיטה שאנחנו מעוניינים קצת אחרת.. (אינכם חייבים לה כלום). תקבלו את ה"שטיפה" האחרונה בתגובה על אמירתכם, תחייכו אחד לשני, ותמשיכו הלאה...

הצלחה רבה ומהירה!

תודה רבה.

הגהתי קצת את ההודעה - אז תסתכלי..

[אגב, בתחילת ההודע הקודמת - כמובן לא "שליחה נעימה", אלא "לשיחה נעימה"]

"איך לדבר כך שהילדים יקשיבו ולהקשיב כך שהילדים ידברו "

(זה ממשיך את הכיוון שד. התחיל לפתח)

אני מסכימה עם מה שנאמר קודם , תעזבו את הפסיכולוגית הזאת ומהר.

בעבר נתקלתי בפסיכולוגיות כאלו ( דרך טיפת החלב) והדבר גרם רק ליותר בעיות ולא פתר שום דבר!! לצערנו היינו הורים צעירים ולא שמנו לב כמה הטיפולים ההם הזיקו לילד ולנו.

כיום אנחנו מטופלים אצל פסיכולוגית מדהימה שבחיים לא תאשים את ההורים/ילד בהתנהגות מסויימת , העקרון שלה הוא שכשיש בעיה צריך לפתור אותה אך כמובן מבלי להאשים אף אחד. הילד שלנו מאובחן עם בעיות תקשורת ולכן קופת החולים מחוייבת להחזיר לנו חלק מהעלויות שלה, כך שזה מקל קצת על ההוצאה.

כעקרון אני יודעת שממאוחדת שיא (אם את חברה שם חצי שנה) מגיע החזרים על מטפלים פרטיים.

כמו כן יש גם מטפלים במכון להתפתחות הילד ושם את לא צריכה לשלם , אך זהו פרוצדורה ( עם טפסים לך, לגננת ולרופא) .

אם פוגעים לך בביטחון שלך כאימא אז תברחי משם לפני שתתחילי להאמין במה שהיא אומרת

אם יש פז"מ - אפשר שם יום בשבוע דומני (מישהו אמר לי שלחינוך מיוחד זה יום ו').

יש שם גם מסלול רציני יותר.

כדאי לבדוק גם במכללה בירושלים, הכל תלוי בפז"ם שלו בישיבה