הדבר הזה מזיק ביותר, ואסור לתת שיימשך אפילו רגע אחד נוסף.
זירה ראשונה: הילדים שלך.
דברי איתם, כל אחד לחוד או ביחד לפי עניינם. את צריכה "לנפח" אותם, על חשבון האחרים. שירגישו שהם הרבה יותר טובים.
תגידי להם: תארו לכם שאתם הולכים לאיזו עיר אחרת ופתאום אתם רואים שני ילדים: אחד מתנהג נעים, מדבר יפה; והשני - צועק, זורק אבנים, אומר מילים לא יפות. מי אתם חושבים יותר טוב? הם יגידו.. תגידי להם, ברור. אתם הייתם רוצים להיות זה שצועק, מקלל, מרביץ - או זה שמדבר נעים לא מרביץ?..
ואז תאמרי להם: תדעו שכך זה עם הילדים שאתם פוגשים בגינה. זה לא שהם כולם רעים, אבל יש קצת שמלמדים אותם להתנהג כך. באמת אתם הרבה יותר טובים, דווקא כי אתם לא כאלה. תנסו רגע לדמיין אתכם עומדים במרפסת מעל הגינה ורואים את הילדים ההם מלמעלה (ה"דמיון" הזה חשוב - כי הוא עוזר לילד לחוש "מלמעלה"..), ואתם רואים אותם צועקים, לועגים, זורקים אבנים על מישהו אחר (את יכולה "לחקות" אותם, בצורה שתראה כמה זה מטופש) - ממש לא הייתם רוצים להיות כמותם. הייתם מרגישים כמה זה מגעיל. כעת תוסיפי שכאשר קצת יתר גדולים - אז ילדים כאלה כבר לא עושים רושם. אנשים לא רוצים להיות חברים של מישהו שלועג, מדבר לא יפה ומתנהג ככה.
אם מישהו מבוגר יתנהג כך - בכלל לא יחשיבו אותו.
אח"כ תגדילי את הטוב שבהם. תספרי להם בשבחם. כמה את שמחה שהם לא כך (תני להם גם לדבר, לשפוך מה שיש להם, מה שהם מרגישים. תקשיבי, תזדהי. אם הם מתערבים תוך-כדי תתני להם, תקשיבי, תחזקי. ותחזרי לכיוון שאת רוצה לומר).
ואז תגידי - אבל אנחנו לא נסכים שאתם תסבלו בגלל שיש ילדים שמתנהגים בטיפשות וההורים שלהם בכלל לא יודעים מזה.
ההמשך - הוא בחזית מול האחרים.
קודם כל, צריך לדעתי להיות מוחלט שבאופן כזה הם לא הולכים לגינה לבד. או שאַת איתם, ועוצרת בתקיפות כל דבר כזה, ממש עוקבת מקרוב, בלי להתבייש. או שהולכים בכלל לגינות אחרות, מרוחקות יותר. או פיתרון אחר, מתוך מה שלהלן.
את צריכה לדעתי, לשוחח עם האימהות שלהם. להבדיל ביחס בין ההורים, לבין ילדיהם. סה"כ, מן הסתם גם הוריהם לא מעוניינים בזה. להגיד לאמא, בנחת, שאת רוצה לעדכן אותה מה קורה שם. לספר לה בפירוט דברים שהיו. לא להאשים; להגיד שאת מבינה שכל ילד עם ה"עניינים" שלו, וגם שילדים אינם מודעים לחומרת מעשיהם.
אבל שאת לא יכולה להסכים שזה יימשך - כי ה"פצע" עלול להישאר גם אחרי שהילד יבין בעתיד שהוא עשה שטויות..
לכן, לנסות לסכם איתה:
א. שהם מדברים עם הילד - מסבירים ברור. ודורשים ממנו לומר גם לחבריו שמעכשיו מפסיקים "לא לשתף", לא צוחקים על אחרים, לא זורקים חצץ (לפרט בדיוק ושיפרט בדיוק. אחרת הם לא מבינים)
ב. תורנות ביניכן בגינה. בין האימהות.
אל תסמכי על כך שהסברה בלבד תעזור. צריך פיקוח קרוב עד שההרגל הופך לקבע. אם היא אינה יכולה, לפחות שתגיד לילד שלה, שהיא תשאל אותך אם קרה משהו... פשוט ש"יתייאש" מהתעסוקה הזאת וימצא משהו אחר.
אני אומר, לענ"ד: כן תתערבי, אל תעמדי מהצד. צריך כמובן "חוש" - יש דברים שצריך לתת לילדים להסתדר לבד. אבל זה אחרי שיש כבוד בסיסי. לא עמדה של לעג והשתלטות חד צדדית קבועה.
לא לתת למצב הזה להימשך.
בהצלחה.
)