ב"ה
יש לי בן מתוק בן כמעט שנתיים, שמגלה ניצני עצבנות יתר. הדבר שאני הכי רוצה לטפל בו כרגע , וגם הוא הכי בולט ומפריע- הוא משליך דברים. זהכבר גרם לנו לכמה הפסדים מצערים, וחוץ מזה, זאת לא היתנהגות ראויה. ניסתי להסתכל לו בעיניים ולהבהיר ש: לא זורקים! אבל זה לא עובד בנתיים. למישהו יש רעיון מחכים איך לשרש את ההתנהגות?
תודה
אצלנו שמים במיטה כשרוצים לוודא שבאמת הם ישתדלו להפסיק עם התנהגות מסויימת. אני מבהירה לבן שלי (שנתיים ושמונה) הרבה דברים על ידי להסתכל בעיניו ולהגיד לא! זה לא עוזר... למחרת או באותו היום ימשיך. [
לשים במיטה או לאיים שאם עוד פעם הוא יעשה ילך למיטה (ולקיים אם חוזר על עצמו) הרבה יותר יעיל.
כשאבא נוזף זה תמיד עובד יותר טוב אצלנו.
דרך אגב- גם אצלי זרקו ועדיין קצת זורקים ואני לא חושבת שיש להם עצבנות יתר, זה חלק מהגיל לדעתי אלא אם נראה ממש מוגזם וכל הזמן וכו.
הצלחה!
גם אצלי אם הוא עושה דברים שאסור לו ולא מפסיק כשאני/בעלי אומרים לו לא אז אנחנו לוקחים אותו לחדר.
אומרים לו לשבת ולחשוב על מה שהוא עשה וכשהוא נרגע הוא יכול לחזור.
לרוב הוא חוזר אחרי כמה דקות רגוע ומבקש חיבוק.
אין מה לצעוק או לכעוס עליו, אבל צריך להבהיר חד משמעית שמה שהוא עשה לא בסדר (בין אם זה להרביץ, לזרוק חפצים, לגעת בחשמל או דברים מסוכנים אחרים וכו').
אגב, הוא בן שנה ו10 חודשים...
ב. אני באמת לא כ"כ בגישה הזו..
ג. כמובן, יש הבדל בין ליגוע בחשמל (סכנות בלתי-הפיכות..) לדברים אחרים.
ברור שיש הבדל, אבל אני גם לא עוברת לסדר היום אם הוא מנסה להרביץ.
באופן כללי- ילדים מבינים השלכות מעשיות של מעשיהם הרבה יותר מדיבורים. למשל- אם אמא אומרת לילד "אני לא מרשה לזרוק חול על ילד אחר" חמש פעמים, זה הרבה פחות יעיל מאשר להזהיר פעם אחת :"אנחנו לא זורקים חול. אם תזרוק שוב תצטרך לצאת מארגז החול", ואז פשוט להוציא מהארגז חול.
בתור אמא לגברת בת שנתיים, עקשנית במיוחד, אני מזדהה עם הקושי. אבל באמת- מעשים יותר מדיבורים. כמובן אפשר להסביר תוך כדי מעשה. להרחיק מהסלון ילד שמזיק תוך כדי אמירת: "ילד שזורק מטאטא לא יכול לשחק בסלון".
זה לא עונש, זו תוצאה של המעשה. (בכלל, אצלנו בבית לא מכירים את המילה "עונש", ויש לי גם בת 4. זה פשוט לא רלוונטי. יש כללים, די בסיסיים, ומי שלא עומד בהם לא יכול להמשיך לשחק/ לאכול/ לשמוע סיפור וכו').
זה בדרך כלל גם עוזר לך להישאר רגועה. גם אם צריך לחזור על המעשה של ההרחקה, למשל, 5 פעמים תוך יומיים, הוא בסוף יפנים. והכי חשוב שתהיי עקבית ולא תתעצבני. (נו, מי לא מתעצבנת לפעמים?)
אחרי שהרחקת לחדר/ למיטה/ לספה- לא כדאי להשאיר את הילד הרבה זמן, כי הוא ישכח וישחק במשהו אחר... תני עד דקה, בטח הוא קצת יבכה, ואז תזכירי לו, בתקיפות נעימה, את ה"כלל הנלמד" (לא זורקים מטאטא).
חוץ מכל זה, לא סתם קוראים לגיל שנתיים "שנתיים הנורא"... זה גיל של התקפי זעם, רכושנות יתר, עקשנות ועוד דברים נחמדים. אבל זה עובר ומוטב שיעבור כמה שיותר בנחת מצדכם. הוא גם זקוק להרגשת הבטחון והיציבות שאתם נותנים לו בהתנהגות עקבית שלכם ובכללים עקביים שהוא לומד להכיר אותם.
לסיום- המלצה- הספר "איך לדבר כך שילדים יקשיבו ואיך להקשיב כך שילדים ידברו". ממש טוב להתחיל עם מה שכתוב שם בגיל הזה, ויש שם הרבה טיפים שעוזרים להתמודד עם קשיים בצורה רגועה, נכונה ועקבית.
בהצלחה!
אך לעיתים יותר מדי קצרה והיא הופכת ליותר "אילוף" מאשר חינוך..
"לדבר עם ילדים" זה לדבר איתם. אפשר לדבר ולהסביר גם בגיל די צעיר.
הברירה איננה רק או לומר "אני לא מרשה" או לומר "אם תזרוק חול תצטרך לצאת"..
אפשר להסביר בכמה מילים, מהלב, בנחת, את אי הנעימות שזה גורם. ואם ממשיך - להגיד שאם אתה עושה לו לא נעים תצטרך לצאת כדי שגם האחרים ירגישו נוח; ואכן, אם ממשיך באמת מוציאים, "מה אפשר לעשות, זה מציק להם"..
לדעתי, זה נקרא לדבר - וזו גם נקראת תוצאה הכרחית ומובנת, שתלויה ישירות בו.
אם מאמינים בילד ובכח של הדיבור איתו ולא הולכים יותר מידי עפ"י "שיטה" (שעפ"י רוב גם יש קצת "יצר" לראות אותה עובדת..), אפשר לרוב להגיע בדיבור נעים, בשילוב סמכות טבעית, ועמידה בנחת על מה שצריך - לתוצאות יפות מאד. ילד גם מתרגל אגב כך, לכך שלדברים יש הסבר וטעם, וגם שמדברים "איתו". זה טוב לטווח ארוך.
ואגב, להוציא מהסלון כי הוא זורק מטאטא - זה לא נתפס בדיוק כ"תוצאה ישירה"..
אם אני אומר לילד, בנחת, אל תזרוק את המטאטא כי זה יכול לפגוע במישהו/משהו - ואם ימשיך אקח לו תוך שאני אומר, זה מסוכן, זה יכול לפגוע בו. זה נקרא "תוצאה טבעית" באמת. ואכן, אם הוא יגיד לי (והוא יגיד..) "אז תתן לי ואני לא אזרוק" - אני אתן ואומר: בוא נראה אם אתה באמת מצליח. יעמוד בכך - אשבח אותו. יזרוק מיד שוב (יכול בהחלט לקרות..), אז אקח ואומר: לא הצלחת לא לזרוק אז אין ברירה אנחנו לוקחים. נכון שהוא יבקש שוב, אבל כעת אנחנו כבר נאמר שצריך לחכות קצת, כי בפעם הקודמת הוא לא הצליח לקיים.. כך ילד לומד בהדרגה גם אמינות וכו'. נכון שגם זה בשילוב מעשה - מעשה והמחשה זה חשוב - אבל זה מעשה פחות "דוגמטי", מעשה ישיר. וגם - אני איתו. לא אניכאן והוא "בחוץ". "עימו אנכי בצרה"...
אני תמיד חושב, גם לטווח ארוך, שהצד של התקשורת-הפנימית הוא ה"א" ורק אחריו הצד של ה"כללים", שגם הוא חשוב במינון הנכון ובדרך הנכונה ("אצלנו").
אינני אומר שכולם חייבים/יכולים לנהוג דווקא כך.
אם אמא מרגישה שבלי זה היא תצא מן הכלים ותהיה עצבנית כל היום - אז אולי עדיף "דרך קיצור" ושהיא תהיה ככלל רגועה.
אבל אני כותב את זה, כדי שמי שמרגישה שהיא מצליחה בדרך אחרת, ואינה נזקקת לַ"כללים" הללו -
תדע שהיא בסדר...
ובוודאי שכולם מכוונים לשם שמיים ולטובת ילדיהם..
אני מסכימה ׁ(כמעט) עם כל מה שכתבת. ואני האחרונה שלא מדברת עם ילדיה.
אולי מה שכתבתי היה נשמע קצת קר, אבל זה בגלל שהדגש היה שבגיל כזה, לנסיוני, ילדים באמת יותר מבינים מעשים ופחות דיבורים.ככל שהילד גדל גם התקשורת שלו מתפתחת לכיוון תקשורת מילולית יותר.
אני רואה מסביבי כ"כ הרבה אמהות שמדברות ומדברות ומדברות ומסבירות ומסבירות ומסבירות, ובסוף מתוסכלות מכך שה"ילד לא מקשיב". לדעתי זה חלק מבעיית הסמכות ההורית היום, שמדברים יותר מדי ומעמיסים על הילד הסברים שרק מעיקים עליו לפעמים.
אני רואה גם את עצמי במצב כזה לפעמים ואז קולטת שאין לי מה לדבר כ"כ הרבה, זה לא מוסיף לי ולילדות שום דבר, רק מעצבן באיזשהוא שלב אותי ואותן. ועדיף לעשות מעשה. לא בקור ובאווירה קשה. הפוך. בנעימות, תוך כדי דיבור. אם צריך להזהיר אז מזהירים לפני כן, ובוודאי שגם מסבירים "זה מפריע לרועי כשאת זורקת עליו חול".
אבל לדעתי זה בכלל לא קיצור דרך, ובטח שלא אילוף. הגזמת קצת...
אני כן מסכימה שזה גם תלוי באופי של האמא. אמא שמטבעה היא קרה יותר, אז הדרך הזו תבוא לידי ביטוי אצלה בצורה קרירה, ואני מכירה כאלו.
אבל אמא שמטבעה חמה ומחבקת, עם הומור וכו'- אין בדרך הזו שום קור ושום אילוף.
אגב, מה שכתבתי הוא חלק מתמונה שלמה. ניסיתי לעזור לכותבת בנקודה הספציפית שהיא העלתה. אבל באופן כללי- אני מאוד בעד לא לתת הוראות "תעשה, או "אל תעשה" לילד. מוטב לומר "המקום של הנעליים הוא בחדר" מאשר "לך לשים את הנעליים בחדר". זה יותר אפקטיבי ויותר נותן לילד תחושה של כבוד, שאנחנו סומכים עליו שהוא ידע מה לעשות עם המידע שנתתי לו.
הדוגמה עם המטאטא היא סתם דוגמא. אני לא מוציאה מהסלון כמעט, רק בדברים חריגים. (נו, בקרוון קטן זה לא כ"כ משנה..) אבל כן, אם ילדה מרביצה, ולא מפסיקה כשאני מעירה לה, אז בהחלט היא עוברת לספה כי "ילדה שמרביצה לא יכולה להמשיך לשחק עם החברות". ילדה בת ארבע יודעת שזה כואב לחברה כשהיא מושכת בשיער, לא ממש צריך להזכיר לה, לדעתי.
כשכתבתי על "כללים" התכוונתי לכללים מעין אלו. לא שצריך לאכול בלי לשים מרפקים על השולחן... " מי שזורק חול לא יכול לשחק בארגז חול", "אם את רוצה להמשיך לאכול אז את צריכה ללבוש סינר" (טוב, זה אני מקפידה, לא כולם), "הצבעים נועדו לציור, לא לאכילה", "לא משחקים בשירותים" ושאר כללים די ברורים, שתסכים מן הסתם שהם נצרכים. אני מעדיפה לנסח כך במקום להעיר "תפסיקי לאכול את הצבע, או "צאי מהשרותים". מעדיפה להוציא מהשרותים בנחת ובנועם ולהסביר "לא משחקים בשרותים אלא בסלון".
אני בהחלט לא חושבת שאין כאן תקשורת או דיבור עם הילד. אולי נשמע כך, אבל בפועל זה מפנה הרבה יותר זמן ומקום לשיחה ולדיבור.
ובעיני נותן הרבה רוגע עם סמכות בבית.
גם אנחנו מתמודדים עם ילדה בת פחות משנתיים שרומסת את אח שלה רק כשאנחנו רואים, ז"א- כדי לקבל תשומת לב.
אני גם מדברת איתה אבל בגיל הזה חצי מהמלל היא לא מבינה.
אחרי כמה ימים של תסכול, בעלי הרים אותה, עשה לה פרצוף עצוב, הראה לה שזה לא נעים לו איך שהיא מתנהגת- והיא הפסיקה מיד.
(זה אחרי שלא עזרו גערות, הרחקות, מכה ביד, נסיונות להסב את תשומת ליבה למשהו אחר..)
אנחנו החלטנו באופן עקרוני ש"רבים" איתה רק על דברים קריטיים- ירידה לכביש, שגם בזה היא ניסתה אותי כמה פעמים, מרביצה לאחיה התינוק, נוגעת בתנור חם וכד', לא רבים על סינר, נקיון ןסדר.
זה משרה אוירה הרבה יותר רגועה, ואז ממילא היא משתפת פעולה גם בסינר, נקיון וכד'.
בהצלחה!
[כולל הנושא של חלק מה"כללים" - ואופן הניסוח. אני ככלל (גם "כלל"...) מעדיף לא להפריז בהם, וגם לחזור כל פעם על ההסבר הקצר, לפחות בחלקם: "צריך ללבוש סינור כדי שהחולצה לא תתלכלך". ואני גם מאמין שגם אם לא אומר זאת כ"כלל", אלא כל פעם מחדש - ילד יבין שזה כך תוך זמן מה, וכבר יסתפק בשאלה, איפה הסינור? ואע"פ שיש טוב בכך שדברים מסויימים הם "כללים", וזה גם יכול להשרות ביטחון, אבל "מיעוטם יפה".. האוירה של החינוך אינה מתוך כללים, אלא "מחדש" כביכול, עד שמופנם ב"הבנה" פנימית. ומתרגלים ש"מדברים על דברים, משוחחים", אפילו מאד בקיצור. זה גם תורם ל"סמכות טבעית" ואין צורך אז כ"כ "לרוץ אחריה"... כך ענ"ד - ומותר לחלוק.. זה שדה מורכב...]
עצם זה שיש חשיבה חינוכית - ורצון כ"כ טוב להיטיב לילדים, לחנך וגם להיות בקשר קרוב והדדי -
זה הכי חשוב. יישר כח.
טוב, אז למדתי ממך עוד רובד בחינוך ילדים. יותר נכון- הגדרת לי בצורה מדויקת יותר את מה שהיה בין השורות, גם אם לא בדיוק בדרכך שלך.
תמיד טוב ללמוד.
לא חבל להפוך את המיטה למקום עם קונוטציה שלילית?
אח"כ אנחנו רוצים שהם ישנו שם בכיף, או ישחקו בחדר...
אנחנו משתדלים לא להגדיר מקום שהוא עונש ("תלך לחדר", "עכשיו תהיה במיטה" וכו')
מקס' אם הגברת פוגעת בנו או בילדים אחרים מרחיקים אותה מעט, או מתרחקים בעצמנו.
"זה לא כיף לנו להיות לידך/לשחק איתך כשאת מרביצה".
בס"ד
הם כולה בודקים גבולות בגיל הזה, זה עושה להם טראומה ששמים אותם במיטה ואסור להם לצאת משם.
ילדעתי)
בכל מקרה לאחר שמיעת הרצאות מהצד היהודי בנושא חינוך הבנתי שבגיל הזה צריכים להיות מאוד רכים לדוג': ילד בן שנתיים הרביץ לאמא לא צועקים עליו אומרים ל ו"מה אתה מרביץ לאמא? אז אני לא חברה שלך יותר וכו'.." זה לא גיל שצריך להעניש! ממש לא! ולא לכעוס כמו שכועסים על בן 5.
בהצלחה לכם.
אה בקשר לזריקת חפצים רוב הילדים בגיל הזה עושים את זה ופשוט להגיד לו אה אתה זורק דברים? אז אני לא אתן לך את ההפתעה שתכננתי לתת לך.. ליצור הפתעה. רק בבקשה לא לשכוח שזה גיל פיצי, לפני שניה הוא יצא מהבטן לפני רגע הוא התחיל ללכת לך... אל תצפי ממנו לכלום,זה עם ראשונה שהוא נפגש עם אסור ומותר. גם כמה הוא מדבר כבר... בהצלחה שוב...
דווקא בזריקת חפצים בגיל קטן, אומרים שלומדים גובה ומרחק.
ולהגיד "אני לא אתן לך את ההפתעה" - זה בוודאי לא מתאים למה שנאמר לפני כן.. וגם לגמרי לא כדאי...
מהתלמוד תורה מעיף דברים מרביץ, וכל הזמן היה מתעצבן וצועק וכו'.
הוא ילד שלא אוכל לא פירות ולא ירקות, הלכתי לחנות טבע וביקשתי לה משהו לתאבון, היא שאלה למה ולמי אני צריכה, סיפרתי שיש לי בן שהוא חוזר מהלימודים עצבני, היא אמרה לי תקני את הסירופ הזה - פלורוויטל ותראי שיהיה שיפור.
קניתי - המינון הוא 5 סיסי בבוקר על קיבה ריקה והתחלתי לתת לילד, איזה 3 בקבוקים זה עולה יקר אבל שווה כל בקבוק עולה 80 ש"ח.
אחרי חודש - חודשיים ראיתי שיפור רציני.
הפסיק להיות עצבני, הפסיק לזרוק דברים, והתחיל לאכול יפה - חוץ מפירות וירקות שבזה עדיין לא נוגע..
נהיה ילד מה זה מתוק וחמוד. שאפשר לדבר אליו, בלי צעקות ועונשים.
בהצלחה...
יש לי התלבטות קשה.
מאד מתלבטים אם להשאיר את הילדה שנה נוספת בגן חובה (יש לה קצת קשיים בקטע השפתי ובמשימות מובנות וצריכה הרבה תיווך של הצוות וכו', קשה לה גם להפרד ממני תמיד וכו')
הבעיה שהיא יחסית די גדולה.
היא תהיה בתחילת תמוז הקרוב בת 6. כלומר היו"מ שלה יוצא בד"כ בימים האחרונים של הלימודים.
ואני מפחדת שהיא תהיה קצת גדולה "מדי". למשל אם היא תשאר בעצם תהיה לה בת מצווה נגיד (אולי זה קצת רחוק אבל בכל זאת...) בימים האחרונים של כתה ה' או בימים הראשונים של החופש. לא יודעת אני לא רוצה שתרגיש יוצאת דופן וכו'
נראה לכם שזה הפרש גילאים משמעותי?
זה לא הפרש גדול כ"כ.
בלי להתייחס לעצם השאלה אם צריך להשאיר - שבשביל זה צריך להכיר היטב.
אבל ההחלטה עצמה תלויה בעניינו של הילד.
יותר מבחינה חברתית, לענ"ד.
אם בדקת את כל השיקולים האחרים, (חברתיים, רגשיים וקוגנטיביים) והחלטת להשאיר. אז הגיל זה לא שיקול.
אבל כדאי לבדוק ממש טוב מה תתן לה עוד שנה בגן? האם הקשיים האלו ייעלמו בעוד שנה? אם היא תעלה רק בעוד שנה לכיתה א' ותצטרך עדיין מורה מקדמת וכו' אז מה הרווחת מעוד שנה?
שימי לב אמא יקרה:
- קשיים שפתיים, תיווך וקצר בהבנת משימות אלו מיומנויות בסיס שילד אמור לעלות איתם לכיתה א' רגילה, כשיש קושי הוא מופנה ברוב המקרים לגן שפה שם יש תמיכה גדולה מאוד, מכוונות ואנשי צוות מגווונים העונים על צרכים אלו.
במידה ועברתם כבר את תהליך הבדיקה הזו והמליצו על ריפוי בדיבור וכד'- כדאי מאוד להזדרז כי כל יום הוא משמעותי.
לאו דווקא ששנה נוספת בגן תעזור לה להתגבר על הקשיים אא"כ הם לא מאוד משמעותיים ורק צריך לחזק את המיומנויות האלו.
גננת טובה יכולה לסייע מאוד בבדיקה ואם יש צורך מוזמנת לגן פסיכולוגית או מאבחנת על מנת לבדוק את העניינים, רופא התפתחותי ישלח לבדיקה מעמיקה והתוצאות תהינה ברורות.
אם ההמלצה להשאיר שנה נוספת בגן-- הגיל לא אמור לשנות כלל ואף לא יפריע בכלל. עדיף לחגוג פעם בשנה יום הולדת מוקדם מאשר לקרטע ולכאוב כל השנה עם קושי בלימודים והשתלבות חברתית.
הצלחה ורוב נחת!
לנו הייתה ילדה שחגגה באמצע ה' בת מצווה וקיבלנו את זה מצוין- אפילו די התלהבנו- הרגשנו מה זה גדולות בזכותה
היא ממש לא הייתה שונה....
ונסיון של מחנכת א'- אם לא מגיעים מוכנים זה תסכול ממש גדול, עדיף שנה נוספת בגן....גם ככה כיתה א' זה קשה...
היתה לי חברה שבניסן של כיתה ה' היתה לה בת מצווה.
לי, לעומתה, היתה בת מצווה בכסלו של כיתה ז'.
כל זה לא הפריע לנו להיות חברות טובות מאוד וללמוד ביחד לרוב המבחנים (היו לה ליקויי למידה שהיו מן הסתם חלק מהגורמים להשארתה עוד שנה בגן, ולרוב אני הייתי מסבירה לה את החומר, למרות שהיא גדולה ממני בכמעט שנה וחצי, אבל זה אף פעם לא הפריע לנו).
כי היא כבר תחגוג בסוף ה' או שזה ייצא חופש והיא תהיה כבר בת מצווה בתחילת ו'
יש משהו משרה ביטחון בלהיות גדולים.
החלטות טובות!
ברור שאת שאר הברורים, מהבחינות האחרות אנחנו עשינו ועושים.
היום הגישה היא שאם יש קושי מסוים- נניח שפתי אז עדיף לעלות לא' + טיפול קלינאית תקשורת ולא להשאיר סתם כי גן זה לא פיתרון לבעיות - רק לבשלות (אם יש בעיה כזו).
לדעתי האישית תמוז זה כן מאוחר אבל זו רק דעתי.
חשוב לוודא שהיא מקבלת את הטיפולים שהיא צריכה.
לצערי במקצוע שלי אני רואה בנות שהשאירו אותם עוד שנה כי ההורים חשש מטיפולים שונים או ממסגרות שונות ועכשיו הם סתם גדולות מכולם, וגם מתקשות, לא הרוויחו כלום.
דרך אגב, לדעתי התפתחות פיזיולוגית מוקדמת לפעמים יכולה מאד להפריע לבת. אם היא מתפתחת בכיתה ד-ה כשכל הבנות בכלל עוד לא יודעות מה זה, זה קצת קשה.
אני אישית נלחמתי, מתוך אמון מלא בילד, שהוא יעלה לכיתה א' למרות דעת הגננת והפסיכולוגית.
עכשיו הוא בסוף ב', אחרי טונות של תפילות אני מאד שמחה על כך שלא ויתרתי
זה לא דווקא ענין של "שיטה".
כבר ראינו תוצאות לשני הכיוונים.
מאד אישי.
הגישות משתנות כל הזמן.
אבל אם הילדה לא מאד גדולה פיזית כדאי לכם לשקול ברצינות להשאיר אותה שנה נוספת בגן.
אם עלתה אפשרות של גן שפה הייתי ממליצה בחום.
כמי שעובדת מספר שנים בגני שפה, אני יכולה להגיד עליהם הרבה דברים טובים.
לגבי הקשיים ברך כלל, גם אם רוכשים כלים טובים להתמודד איתם, הגורמים לקשיים לא נעלמים.
ולכן כשהמטלות יהיו יותר ויותר שפתיות ויותר ויותר מובנות - מה שקורה בבית הספר,
עלולים להפגש שוב עם הקשיים ולפעמים בעוצמות חזקות.
אז חשוב לדעתי, לתת לילדה כזאת כמה שיותר חוויות מוצלחות של מטלות לא שפתיות ולא מובנות,
ובמקביל לתת לה כמה שיותר כלים להתמודד עם הקשיים בעזרת אנשי מקצוע.
וגם אם בעתיד היא תזדקק שוב לעזרה מקצועית, זה לא בהכרח אומר שההחלטה היתה שגויה.
והכי הכי חשוב
להתפלל
לסיעתא דשמיא בהחלטה
ולשליחים טובים
ואחרי שמחליטים, לשמוח בהחלטה
בהצלחה
(מחילה שאני בפורום לא לי, אבל הופעתם בראשי. מותר 
)
אומנם אינני יודעת את כל השיקולים שעמדו מאחורי הדבר, אבל שתי אחיותי נשארו בגן.
אחות אחת (כיום בכיתה ז') היתה מאוד בישנית, הגננת בקושי שמעה אותה...
ואחרי לחצים שההורים הפעילו, השאירו אותה לעוד שנת ילדות. היא ילידת חשון, כך שהיא לא מרגישה שונה. להפך, היא הכי גדולה בכיתה.
ואחות שניה, שנישארת בע"ה בשנה הבאה גם בגן חובה, מאושרת גם. היא ממש גאה בעצמה, כי אצלם בגן, אלו שנישארים עוד שנה הם "המדריכים". היא מיוזמתה אמרה שהיא רוצה להשאר עוד שנה בגן.
ושתיהן מאוד חכמות. זאת שבז' מוציאה כימעט תמיד מאיות .. פשוט לכיתה א' צריך בשלות.
אבי תמיד אומר שלהשאיר עוד שנה, אם זה לא יועיל - זה לא יזיק. שנת ילדות. אבל אם מכניסים לכיתה א' ילד לא בשל - זאת טעות שאי אפשר לתקן.. והילד יוצא רק ניפסד.
אם תרצי, אוכל לשאול את אמי יותר פרטים..
בהצלחה רבה.
שאלת השאלות (לפחות אצלי...)
הבן שלי משבת קצת נודניק, היה חם בלילות. עייף, בלי תאבון.
מאתמול בלילה - עממש על הפנים. לוהט, בוכה, לא נרדם.
הלכתי לרופאה - אבל זאת לא הרופאה הרגילה שלנו ואני לא ממש סומכת עליה.
היא מייד פסקה שמדובר בדלקת אזניים במצב חמור, רוב הסיכויים חיידקית (הוא אפילו לא התלונן עך האוזן! כששאלנו אותו באיזה אוזן כואב לו הוא הצביע על האוזן שהיא אמרה שהיא בסדר...)
ונתנה לי מוקסיפן ל10 ימים.
מייד כשיצאנו חזר לו המצברוח, שיחק והשתולל
בבית חזר להיות עייף אבל במצב רוח טוב.
אני מתלבטת אם לתת לו את האנטיביוטיקה.
אם זה וירוס?
מה שכן - יש לו כל הזמן חום (38 פלוס)
אוף.. אני לא מבינה בזה כלום, כמה שאני מנסה כל פעם לתחקר את הרופאות.
לא סומכת על שום רופא ילדים שפגשתי!
אשמח לדעתכן כאמהות מנוסות
ואני שמחה בזה ;)
עדיין אשמח לתובנות בנושא כי תמיד אני מתלבטת בזה (שונאת לתת ומפחדת לא לתת)
במיוחד שאני מרגישה שזה ממש תלוי רופא (זה לא הוגן!)
כי חשבתי שזה תינוק שאולי זה צמיחת שיניים.
תנסי ללחוץ על האוזן ולראות אם הוא בוכה, אם כן יכול באמת להיות שזה האוזן..
בכל אופן רפואה שלימה והרבה נחת
לא כדאי לקחת סיכונים, בגלל הסמיכות של האוזנים למוח
היא בדקה אותו עם המכשיר הזה באוזן?
וחוץ מזה נראה לי שכדאי לקחת אותו לרופאה הרגילה שעליה את כן סומכת שתבדוק אותו.
ובנתיים לפנק אותו באיזה יוגורט ביו, יש כאלה שמתאימים גם לילדים
http://www.facebook.com/media/set/?set=a.309284459148534.71050.268902116520102&type=1
קישור לחידות בציורים לכבוד ל"ג בעומר! תהנו!!
במסגרת עבודה סמינריונית אני צריכה הורים בעלי לקויות למידה והורים שאינם עם לקות למידה שילדהם עם לקות למידה, לצורך מענה על שאלון.
אדה מאד למי שיוכל למלא את השאלון שבקובץ המצורף ויעזור לי לסיים את העבודה.
תודה רבה על שיתוף הפעולה!
https://docs.google.com/spreadsheet/viewform?formkey=dGJmOVR4N1ZraThwZ2xTWGJiamROYUE6MQ
ידעתי שאני לא צריכה לתת לו לישון במיטה שלי!
פיפי על שמיכת פוך טבעי (מעולה ומפנקת)-
מה אתן ממליצות לעשות?
בנתיים שטפתי במים עם סבון לתינוקות - מה שהיה לי מול העיניים.
הייתן ממליצות לכבס? ואם כן, איך?
כנ"ל באופן כללי לגבי השמיכה שלו - פוך סינטטי
תודה רבה!
יש להם עצות איך לכבס שמיכות פוך טבעי, בלי שיהרסו. אם כי נדמה שבמכונ ה ביתית של 5 ק"ג אפשר לכבס רק שמיכת יחיד ולא זוגית
אבל במיוחד כשזה של ילדים, צריך להיות אפשרי בהחלט לאוורר היטב בחוץ, בצל, וזהו. מתנדף ממש בקלות ובמהירות.
ולגבי הסמיכה של הילד - באופן אישי כשהילד שלי מרטיב אני רק מאווררת את השמיכה, ומידי פעם מכבסת במכונה, לבד בלי שום דבר אחר, ואז תולה ליבוש
לאוורר בחוץ ולפזר מעל זה אבקת סודה לשתיה.
זה בהנחה והחלטת לא לכבס.
יוצא אצלי מצויין.
בהצלחה
מפוך סינטטי אני מכבסת המון (לא אחרי כל פעם שזה נרטב אבל עדיין די הרבה).
פוך טבעי אין לי מושג איך מכבסים. תבדקי בהוראות על הפתק.
פעם בכמה זמן אפשר לתת את זה למכבסה אם זה לא נכנס למכונה בבית.
גם אז עדיף לו להישאר עם אימא בבית?
החלטנו להשאיר אותו... אבל אני עדיין חוששת, כי אין לו כאן ילדים בגילו.. יש המון חברה, אבל כולם גדולים... אוהבים אותו, מוציאים אותו לטיולים, משחקים איתו... כולם קרובי משפחה, וקצת שכנים... אבל אין באמת ילדים קטנים בגילו שהוא יכול לשחק איתם.. (גם לא ממש בגן השעשועים..).
אז רק אם אני טורחת ומוציאה אותו למשחקיות וכאלה... אבל זה לא משהו רגיל שבשגרה...
זה צריך להטריד אותי? הוא עוד מעט בן שנה וחצי..
אני מפחדת שאח"כ הוא לא יידע איך להסתדר עם ילדים אחרים...
זה עדיין לא הגיל שמשחקים ממש יחד.
היא בפירוש לא ילדים בני גילם, כי אם ילדים גדולים יותר ומבוגרים.
הגדול שלי נשאר בבית עד גן 3 וידע יופי להסתדר עם ילדים אחרים בגן, כנ"ל לגבי אחיין שלי שנשאר גם הם בבית עד גן 3. (ולשלי עוד יש אח קטן צמוד, מה שלאחיין שלי אין)
ובכל מקרה חברתה של אימא חשובה יותר מחברתם של ילדים בגילו.
מה שכן, כדאי כדאי פשוט להשתדל כן להפגיש אותו עם ילדים אחרים (ולא חייב בכלל בגיל שלו, גם קטנים יותר או גדולים יותר יהיה טוב) בגן שעשועים או משהו כזה
ממש תינוק...
לא צריך להפריז עם חששות.
בכלל, אומרים שילדים בגיל זה יותר משחקים אחד ליד השני מאשר אחד עם השני...
בשעה טובה ומוצלחת הגענו לגיל ההתבגרות הראשון, תוסיפו גם קערה גדושה של אח חדש ותקבלו אתגר שמח....
מחפשת כיוון התודדות לחינוך בשמחה ואהבה בלי לכווץ אותה אבל עם גבולות...
עצות ורעיונות לספרים יתקבלו בברכה
תודה
ו"כביש עוקף" - "פעמים שאתה מתעלם".. זה עובר.
לקבל ביחד את האח הקטן, אפשרות של עזרה בטיפול "יחד עם אמא".
וזמנים מיוחדים רק לה.
לפני כמה שנים פניתי לעיריה לבקש שיעקרו את שיחי הרדוף הנחלים שהקיפו את הגינה הציבורית, אך הגנן האחראי חזר אלי וטען שאין להם אפשרות (תקציב, כמובן).
כמה ימים אח"כ חזר אלי רוסי מהמחלקה שטען שההרדוף בכלל לא רעיל. תיקנתי את השקר ואמרתי שהוא יכול לומר שהוא רעיל, אבל אין תקציב (הוא לא ידע שמישהו הקדים אותו).
שמעתי כבר אז על ילד ששתה את מי הרדוף הנחלים בארוע והגיע לחדר מיון.
מומלץ לקרוא את הכתבה:
למרות רעילותו.
יש המון גינות ופארקים עם הצמח הזה.
איזה טוב ה'!!!!אחרונהכן. זה בהחלט חשוב.
בילדותי גדלתי בעיר מרובת הרדוף הנחלים בגינות הציבוריות וכבר מגיל מאוד קטן חינכו אותנו להתרחק מזה כמו מאש.
יישר כח על העלאת המודעות.
יש לי ב"ה 3 ילדים צפופים הגדלוה בת 4
אני מגדלת אותם בבית וכיף לנו.. שאלתי..
כמה חברה צריך בגיל כזה (ואנא ענו ממקום אמיתי המבין שגם החברה בבית היטא חברה ונותנת כישורים)
איזה רמה של חברה.. קשר בגן שעשועים.. או שכבר יחליפו בתים , כלומר אני אצלך , את אצלי.. משחקים יחד.. כמו חברות גדולות כאלה..
איזה גילאים של חברה .. דווקא בני גילה או אפשר רב גילאי..
גננת אחת שבעניין של גידול בבית אמרה לי שהחברה בבית היא גם חברה.. ואני לא צריכה להילחץ לחפש בחוץ.
בבית הם משחקים ביחד וכיף להם..
אשמח לתגובות (עדיף מכאלה שבענין של חינוך ביתי)
יש מקום מידי פעם בגן-השעשועים, לגדולות, להכיר קצת ילדות נוספות באופן "מונחה"..
[ואני לא "מישהי" שמגדלת בבית..]
לשים עין אם היא צריכה סיוע בהיכרות עם ילדות אחרות.
יש כאלה שלא צריכות - ומסתדרות תוך כמה דקות לבד (ואז הכי טוב שאמא תישאר בצד..), ויש כאלה שצריכות קצת "הצעות" מה לעשות אחת עם השניה, איך לשחק (פעם את, פעם את... וכו'), עד שמתרגלות.
ובגלל שאין להן הרגל מהגן עם אחרות - כדאי לשים לב.
ואפשר גם לפני כן.
ב. עוסק..
תשאלי עוד.
יש כאן אימהות חכמות... (ו- צר לי.. אני לא מערב את עיסוקי האישיים בפורום... אבל אני גם אבא מנוסה למדי...)
אני בבית עם שניים מהילדים, בת 3 וקצת ובן שנה וקצת, הגדול בגן.
אני רואה על הבת שלי שהחברה בבית די מספיקה לה, היא מאוד קשורה לאחיה הגדול. לפעמים בבוקר היא די משתעממת ואחה"צ כשהוא בבית, היא משחקת איתו ממש יפה, וזה מחזק אצלי שזה נותן כישורים.
כשמגיעים אליו חברים היא מצטרפת מאוד בטבעיות למשחקים (גם למשחקים של הבנים- מכוניות וכו') וממש לא צריכה לתווך לה.
צריך לקחת בחשבון שזה המקום הטבעי שלה ויתכן שבגלל זה יותר קל לה מאשר אם זה היה בסביבה אחרת.
להחליף בתים זה בהחלט הזמן, מגיל 3 אפשר כבר להתחיל, כמבון בהדרדגה, להתחיל עם חצי שעה לראות איך מסתדר, אם אפשרי שתהיי בסביבה לפחות בהתחלה זה יתרון.
עדיף בני גילה פחות או יותר (גם כמעט שנה מעל זה בסדר), כי אלו גילאים שרוכשים בהם מיומנויות חברתיות ואם היא תהיה בחברת בנות שגדולות ממנה זה יקשה עליה.
לא כתבת באיזה גילאים האחרים, אז לגדולה זה בטוח יהיה רלוונטי השאר בהתאם לגיל.
אישית אני לא עושה את זה איתה, כי עדיין לא יצרתי כאן מספיק קשרים בשביל להרגיש בנוח לשלוח אותה לאחרים (ואני מודעת לזה, שזה חיסרון ובשבילה עדיף כן לפגוש ילדים נוספים בני גילה ולרכוש מיומנויות חברתיות עם ילדים אחרים, היא רגילה לאחים שלה אז יותר קל לה באינטרקציה ביניהם וזה משהו שלפעמים קצת יותר קשה בחברת ילדים אחרים, במיוחד ששנה הבאה היא תלך לגן בעז"ה).
אני לא בעניין של חינוך ביתי, ועד השנה עבדתי. השנה נשארתי בבית, אז לא שלחתי למסגרת את הילדים שמתחת לגיל גן.
זה הולך להיות פשוט א-ר-ו-ך.... אז קחו אוויר.................
זה הולך ככה:
הפשוש הקטן בן שנה וחודשיים. נמצא בד"כ איתי בבית כמעט כל השבוע.
יש יום אחד בשבוע שהוא עם המטפלת שלו... מטפלת מקסימה ומיוחדת במינה. הוא אוהב אותה מאוד, והיא אותו... באמת מקסימה, כל השכנות מתלהבות ממנה שהיא ממש כמו אימא ב"ה שזכינו... (וזה בהחלט עולה לנו המון כסף...)
הבעיה היא שהמטלה היחידה שיש לי מהלימודים השנה היא עבודת סמינריון. אבל היא דורשת זמן.... שאין לי כשאני בבית (גם לא אחרי שהוא הולך לישון - ניסיתי לייעל את הזמן עד כמה שיכולתי, זה המצב). לכן מדי פעם אני נאלצת להביא את המטפלת ל-3 ימים בשבוע, ובעתות לחץ גם ל-4 ימים...
והיום אני קולטת שכנראה זה מבלבל אותו מאוד.........
הוא אמנם נהנה איתה, לא בוכה כשאנחנו הולכים וכו', אבל הלילה שלו משתגע לגמרי.................
אני לא מצליחה להיזכר אם זה קרה גם בתקופה הלחוצה הקודמת שהיא באה לכמה ימים בשבוע.. נראה לי שכן, אבל לא זוכרת במדויק. הפעם זה קרה...
הוא כמעט לא ראה אותה, כי היו חגים וכד'.. אז לא נסעתי ללימודים... ואז פתאום - 3 ימים בשבוע.... והופס - הילד לא נרדם בלילה.
בדרך כלל הוא נרדם בנדנוד, למרות שאנחנו יודעים ב-100% שהוא יודע להירדם בעצמו, אבל הוא לא מוכן לזה (אצל המטפלת הוא נרדם בלי אף נדנוד... ובלי להתלונן...). ולפני פסח בעלי אמר שאנחנו צריכים להתחיל לשנות לו את ההרגל הזה. אני לא רציתי כי זו הייתה תקופת חגים שבה לא היינו בבית בכל לילה ולא רציתי לבלבל אותו... אז חיכינו. ועכשיו, עוד לא הספקנו לדבר על זה - והילד פשוט לא נרדם!!!
אני אשחזר, זה הולך בערך ככה:
אחרי אמבטיה כיפית ופיג'מה וטקס לילה טוב לכל הבובות שבחדר... אני מניחה אותו במיטה כמו תמיד, קריאת שמע.. שיר לילה טוב... והוא אמור להירדם תוך כמה דקות... אלא ש.... הפעם הוא מתהפך, ומתהפך.. ואז קם... ומתחיל לדבר איתי, ולעשות חזרות על כל המילים שהוא יודע וכו'... אז אני סבלנית, מנשקת אותו, אומרת לו שעכשיו הולכים לישון.. משכיבה אותו בחזרה... הוא שוב מנסה להירדם... רואה שלא הולך לו (מספיקה לו חצי דקה בשביל המסקנה הזאת), שוב קם, משוחח איתי וחוזר חלילה... בשלב מסוים הוא כבר לא רוצה לחזור לשכב... הוא מטייל על המיטה... אז אני מפסיקה לנדנד, ואז הוא נורא כועס ובוכה שאני לא מנדנדת אותו... נראה לי שהוא מרגיש שאני "מענישה" אותו כשאני מפסיקה לנדנד... אבל הוא לא רוצה לישון, ואני לא יכולה לנדנד ולנדנד סתם את המיטה... מה גם שזה נורא מעייף, ודיי טיפשי......... אבל הוא לא מוכן להיות במיטה בלי שהיא מתנדנדת!!! ואז מתחיל הבכי............ ואני שרה לו, ומרגיעה אותו, ומסבירה שצריך לישון... וזה בכלל לא משנה, כי מהנקודה הזאת כבר ברור שהלילה הולך להיות ארוך......... אז בעלי הציע שזו ההזדמנות לגמול אותו מהנדנוד הזה... אבל אני לא בטוחה... כי אם גם ככה קשה לו בגלל שהמטפלת איתו רוב היום ולא אימא, אז להוסיף עוד על הקושי שלו ולהתחיל לשנות לו הרגלים...?? מצד שני - הוא במילא לא נרדם!!!
אתמול זה נגמר בכך שעברו כמה שעות, ואני מותשת, התיישבתי על הכיסא ועשיתי את עצמי רדומה והוא בכה ובכה בכי נוראי שכמעט התפרצתי בבכי בעצמי.... עד שהוא התייאש, הפסיק בבת אחת לבכות, נשכב ונרדם תוך כמה דקות.....
זה פשוט קרע לי את הלב!!!!
נשארתי בחדר כי ידעתי שאם אני אצא זה ייגמר אותו הדבר (יבכה וירדם), אבל נראה לי שיחד עם זה הוא גם ירגיש שנטשתי אותו... אז לפחות הייתי בחדר.... מצד שני, התעלמתי ממנו, אז אולי זה יותר גרוע????? הדבר היחיד שהחזיק אותי שם בלי להישבר מהבכי שלו זה שהבטחתי לעצמי שב"נ אני לא מתכוונת לעשות את זה שוב.............
אבל הלילה קרה בדיוק אותו הדבר!!!! וכמעט שעשיתי את זה שוב, אפילו התחלתי..... אבל כבר לא עמדתי בזה!!!!!! פשוט לא... זה גמר אותיייי........ והוא היה כבר כל כך עייף (כי הפעם הוא גם לא הסכים לישון אצל המטפלת בצהריים) והיה כבר כל כך מאוחר שאני לא יודעת איך הוא לא נרדם כבר בעמידה........... ואז סופסוף נדנדתי והוא נרדם תוך כמה דקות..................
זהו.
יצאתי מהחדר ופרצתי בבכי
תמיד תמיד תמיד היו לנו איתו בעיות שינה. מאז שהוא נולד, עם אלרגיה לחלב, ומאז זה בגלים... עולה ויורד... תקופה אחת הוא הכי מקסים בעולם, ואחרי חודשיים בממוצע חוזר הבלאגן.... שינויים של מקום וכד' בד"כ מתבטאים מיד בשינה שלו. היא נורא נורא נורא עדינה...... ועכשיו שוב נכנסנו ללופ הזה... ומחר ערב שבת... אני כבר רואה איך זה הולך להיות כשנצטרך להרדים אותו......
וגם שבוע הבא הוא צריך להיות דיי הרבה עם המטפלת.... אוףףף אני מרגישה רע שאני עושה לו את זה, אבל אין לי ברירה........ =/
רעיונות????????????
רק בימים שהיא נמצאת,
או בכל התקופה מאז שהיא יותר ימים?
ועד איזו שעה היא נמצאת?
אבל זו אני שמקשרת בין השניים... בעלי אומר שלדעתו זה לא קשור...
בד"כ אם לילה אחד לא הולך לו - זה כמעט תמיד ישפיע על הלילות הבאים. הוא כאילו מראש כבר צופה שהוא לא יצליח לישון... =/ הוא בקושי מנסה... לכן אני מאוד משתדלת לאפשר לו את התנאים הכי טובים כדי שלא יקרה הדבר הכי קטן שיקשה עליו להירדם כי הוא מיד יתייאש...
היא נמצאת עד 5 וחצי או 4 וחצי.... תלוי.. מהבוקר. לפעמים אנחנו הולכים עוד לפני שהוא מתעורר... ולפעמים אחרי..
את באמת אמא טובה..
אבל לדעתי, את טיפה יותר מידי חושבת "בשבילו".. וחלק מהסברות שלך הן עמוקות מידי לגילו...
הוא לא חושב שבלי התנאים הכי טובים הוא יתייאש (רק אמא חושבת.. עובדה שאצל המטפלת הוא נרדם)..
לדעתי, גם לא "גם ככה קשה לו בגלל שהמטפלת איתו רוב היום ולא אמא".. [וזה לא אומר שום דבר רע על האמא, חלילה..]. אני חושב שהוא מרגיש איתה ממש מצוין, כפי שהסברת. והוא מבין טוב מאוד מי אמא שלו, ושהיא חזרה הביתה [אולי אפילו "מרגיש" איך עובדים איתה...]
ואת לא צריכה להרגיש אפילו שמץ יסורי מצפון על הזמנת המטפלת. אתם משקיעים הרבה כסף במטפלת טובה. זה הכרחי. והשלמת הלימודים עכשיו זה לטובת כולכם.
לא הכרחי, לענ"ד, שיש קשר בין ימי השהות של המטפלת לבין אי ההירדמות. לדעתי, הוא בכלל לא "מבולבל" מזה. ילד מתרגל אחרי תקופה קצרה, שיש מישהי (קבועה - זה מצוין) שמטפלת בו כשאמא לא בבית. הוא עוד לא קרא בספרים שאולי אמור להיות אחרת... אם הוא לא היה מרגיש איתה טוב, זה סיפור אחר. אבל אם טוב לו - אין בעיה. העיקר הרבה אהבה וחום כשאת חוזרת. את זה את עושה ממילא. ובלי שום "רגשות אשמה" וצורך "לפצות"...
לגבי השינה.
קודם כל, את יכולה להיות רגועה לגמרי, לא עשית אפילו שמץ של דבר "רע" שנשארת בחדר ונראית רדומה.. הוא לא "העלה בדעתו" אפילו, שאת מתעלמת ממנו.. הוא ראה אותך, הכל בסדר. ניסה קצת לדרוש את התנאים המקובלים...
אולי כדאי, אחרי קריאת שמע, לנסות להקריא איזה סיפור, בטון רגוע. אח"כ לילה טוב. זהו.
האמת, שזה יכול להספיק כשרגילים. בהיות שהוא כבר התרגל ל"תנאים", ואת - לענ"ד בצדק - לא רוצה בבת אחת לשנות, אפשר אח"כ לראות: אם נרדם - מה טוב. אם "כמעט", וחסר רק נדנוד, אפשר לנדנד. קם - באותה שניה לא מנדנדים. ואז את יכולה להקשיב לפטפוטים בחיוך, בלי לדבר, שלא לעורר יותר. אחרי כמה דקות להשכיב. לילה טוב. קם שוב - כנ"ל. הוא יבין שנדנוד זה רק כשנרדמים (האמת, שאפשר להשכיב ו"לעמוד על כך" שנרדמים בלי לקום. אבל לא כ"כ נראה שזו את. זה לא דווקא חיסרון). אם הוא רואה שאת מסתכלת עליו באהבה, אם ממש בוכה גם מחבקת אותו כשהוא עומד - הוא לא ירגיש שום "בגידה" בכך שאינך מנדנדת אותו כשהוא בעמידה/טיול.. הוא לכל היותר פורק תסכול על "הרעת תנאי העבודה" של האמא. אין דבר כזה שמנדנדים ילד שמטייל במיטה...
לגבי ה"גמילה" מהנידנוד. אם רואים שהוא לא נרדם בלי זה. אפשר לנסות (אחרי שהשלב הקודם כבר ברור, ואין דבר כזה כשהוא לא שוכב במיטה) להתחיל להחליף את הנדנוד במשהו אחר. למשל, לנדנד קצת ולטפוח קצת על הגב, ואז להמשיך בלי הנדנוד. זה גם מרגיע. ומכיון שזה הרגל חדש - יותר קל אח"כ להמעיט בו, עד שהילד נרדם תוך נגיעה קלה, ואח"כ גם בלי זה.
כדאי גם ממש מינימום שינה אצל המטפלת ביום. רק מה שהכרחי.
ענ"ד ונסיוני.
קשה לי להשתכנע שזה לחלוטין לא קשור למטפלת... אולי אני באמת טועה, אבל בגלל שהשינה שלו רגישה ופגיעה מאז ומתמיד, זה נראה לי ממש הגיוני לקשר בין השניים...
לא יודעת.
במחשבה שנייה, זה גם לא כזה משנה, כי זה מצב שאי אפשר לשנות, רק צריך למצוא פתרון לשינה עצמה... אין לי אפשרות לוותר על המטפלת...
אני לא בטוחה אם הבנתי נכון את מה שהתכוונת לומר - אתה מתכוון שהעובדה שיש לי ייסורי מצפון שאני "עוזבת" אותו כמה פעמים בשבוע מורגשת אצלו והוא מגיב לזה?..
לגבי העצות להרדמה - הלוואי שסיפור היה מרדים אותו... הוא ילד מאוד פעיל. ניסינו את הרעיון של הסיפור, ואפילו שאני מספרת אותו ברוך ובשקט - זה מעיר אותו לגמרי... או שפשוט לא מעניין אותו. ואז הוא מיד קם, כמו קפיץ..
ואני יודעת שהוא עייף, מאוד. מה גם שאצל המטפלת הוא בד"כ ישן הרבה פחות זמן בצהריים מאשר איתי בבית, אז הוא אמור להיות עוד יותר עייף... ואפילו ניסיתי טיפה להקדים את שעת השינה בגלל זה, כי הוא כבר ממש שפשף עיניים וכו'..
אולי אני אנסה שוב את הרעיון של הסיפור.. אין מה להפסיד... הלוואי שתהייה לנו הפתעה
תודה רבה לך!
בכל מקרה, הייתי שמחה לשמוע עוד תשובות אם למישהו/י הייתה מספיק סבלנות לקרוא הכול.................. =)
לא שהוא מרגיש את זה..
הלוואי שאני לא טועה, והמצב מתחיל להירגע...
כל יום שישי הכנתי את עצמי נפשית למה שמחכה לנו בערב שבת כשנשכיב אותו לישון...
החלטתי להשכיב אותו רגיל כאילו כלום לא קרה..
כמו שציפיתי - הוא התהפך במיטה, פטפט עם עצמו וכו'... למרות שהוא היה נורא עייף... אבל בניגוד למה שציפיתי - הוא לא נעמד ולא טייל ב"ה...
אז לא הצקתי לו, לא הפכתי אותו על הבטן כל פעם (למרות שהוא בחיים לא נרדם על הגב וזה נורא מעורר אותו, אבל החלטתי לא להציק לו), לא אמרתי לו שוב ושוב לישון וכו'.. רק נדנדתי ושרתי לו..
זה היה לי חשוב כדי שהוא יראה שאני רגועה ויהיה גם רגוע... שכאילו לא קרה כלום....
ככה היה שעה שלמהה......
ואז סופסוף הוא נרדם... ברוגע ובשלווה... בלי אף דמעה...
היום בצהריים הוא נרדם תוך רבע שעה, והערב תוך 20 דקות... ב"ה...
נראה מה יהיה מחר.... מחר הוא שוב עם המטפלת...
מקווה שאני אגלה שסתם קישרתי בין שני הדברים, ושהלילות יחזרו למסלולם....
אעדכן ב"נ..
שבוע טוב וחודש טוב
זה אכן מתחיל מהאמא (כבר אמרנו - הסברות וה"מצפון" שלו לא כאלה עמוקים כמו שלה.. אבל הוא בהחלט "יודע" לאבחן אותה...)
ואגב, באמת התכוונתי לכתוב לך בהודעה לעיל שתפסיקי לנהל איתו שיחות על ערך השינה.. טוב שהגעת לזה מעצמך.
הצלחה רבה ורגועה (ותזכרי גם מחר לנסות "לא לזכור" שהיתה מטפלת במשך היום..)
אתמול בלילה (ראשון) לקח לי שעה וארבעים להרדים אותו... הוא שכב במיטה, לא קם.. התהפך והתהפך ולא נרדם. ברגע שאני מפסיקה לנדנד הוא ממש בוכה.. כבר כל הגוף כאב לי עד שהוא נרדם סופסוף...
הלילה אני לא הייתי בבית, בעלי הרדים אותו... הוא נדנד אותו שעה ורבע(!) עד שלא יכל יותר ופשוט יצא מהחדר... הילד בכה 5 דקות ונרדם....
ועכשיו בעלי אומר שאם לא נעשה את השינוי הזה בזמן הקרוב נצטער על זה מאוד, כי עוד כמה חודשים אני צריכה ללדת בע"ה ואז אני לא אוכל להקדיש לו כ"כ הרבה זמן בערב... גם פיזית, כי אני אהייה אחרי לידה, וגם בגלל שתהייה תינוקת שתצטרך לינוק וכד'.. ואז יהיה הרבה יותר קשה לעשות את השינוי כי גם ככה יהיה לו מבלבל שפתאום יש לו אחות קטנה...
אבל אני כל כך לא מסוגלת לצאת ולהשאיר אותו לבכות. כמובן שזה לא סותר את כל הטקס היפה, וסיפור וכו'.. אבל בשורה התחתונה אני משאירה אותו לבד והוא בוכה 
להישאר בחדר בלי לנדנד כנראה לא בא בחשבון - הוא צורח עוד יותר חזק ולא מוותר בקלות...
לא יודעת מה לעשות... ממש קשה לי
אולי תמצאי שם משהו שמתאים לכם?..
בהצלחה.
לא מצאתי..
תודה רבה רבה בכל מקרה..
תנסי בכל זאת, להחליף את הנדנוד אחרי התחלתו,
בטפיחות על הגב, אח"כ סתם יד שנוגעת.
מניסיון - זה עובד.
וגם אם יבכה קצת, אמא על ידו והוא מרגיש אותה. זה לא כ"כ נורא.
[אגב, זה שהוא כבר לא קם ואין נדנוד בקימה - התקדמות. אחרי הכל, מבחינתו זה תהליך של שינוי הרגל]
האם חלק מטקס השינה כולל להחזיק אותו?
אצלנו היתה תקופה לא פשוטה עד שהתחלנו תוך כדי קריאת שמע להחזיק אותו לכמה דקות, להניח במיטה ולהמשיך לשורר...
זה עבד יפה מאוד עד שבשבוע האחרון הוא גם רוצה שנשאר איתו בחדר (בן שנה וחצי)
תנסי אולי להיות איתו קצת יותר ותחשבי באמת שהוא הולך לישון יפה ולא מחולל מהומות...
מדהים כמה המחשבה שלנו משפיעה עליהם!
בהצלחה, מקוה שעזרתי
תודה רבה לכל מי שניסה לעזור... מכל הלב...
אבל בעיקרון אפשר לומר שאמרתי נואש...
כבר ניסיתי להתחיל בנדנוד ולהמשיך בליטוף - הוא מיד בוכה, הליטוף לא מספיק לו והוא כועס כשאני לא מנדנדת... גם לא טוב לו אם אני שרה בלי לנדנד... הנדנוד הכי חשוב לו =/
אבל דיי. כבר נורא קשה לי, לנדנד שעות זה פשוט לא נורמאלי...
גם לקחת אותו מדי פעם על הידיים כבר הפסקתי. בפעמים הקודמות כשהוא היה ממש ממש בוכה היינו מרגיעים אותו על הידיים ומחזירים למיטה.. אבל זה לא מה שהוא רוצה... כשאני לוקחת אותו לידיים הוא משתולל ורוצה לחזור למיטה... אבל רק שאני אנדנד =/
אוייש.. כואב לי הלב. היום אחרי האמבטיה ישבנו עם ספר.. אח"כ קריאת שמע.. הנחתי אותו במיטה ואמרתי לו לילה טוב... הוא הניח את הראש וציפה שאני אנדנד אותו.. אבל כשזה לא קרה הוא התחיל לבכות... ידעתי שאם אני אשאר בחדר זה לא ייגמר, אז יצאתי...
אחרי 5 דקות לא עמדתי בזה... נכנסתי אליו וישבתי ליד המיטה.. קצת שרתי לו וניסיתי להרגיע... הוא כמובן רק צרח יותר... אח"כ ניסיתי "להתעסק" בדברים אחרים בחדר.. אבל זה לא עזר... הייתי שם 20 דקות בערך... והוא לא הניח את הראש אפילו לרגע...
בסוף יצאתי......... הוא בכה ובכה עד שנרדם... זה לקח לו כמעט חצי שעה (בתוך החדר הייתי איתו 40 דקות).
יש לי מצפון. הלב שלי נקרע. עצוב לי שככה הוא נכנס לשינה במקום בשלווה ובנעימות.
אבל בבקשה אל תגידו לי שזה לא כדאי, ואל תתנו לי עוד עצות שכדאי לנסות לפני זה.
פשוט נגמרו לי הכוחות.
אין לא רצונות, כי אם צרכים.
הוא צריך לאכול, הוא צריך לישון, הוא צריך שיחבקו אותו וכו'
הדברך שלו להביע את הצורך הזה היא לרוב בבכי (למען הדיוק - יש לו דרכים נוספות שאנחנו לא תמיד שמים אליהם לב)
אבל יש שלב כלשהו שזה משתנה, ומ'צריך' הוא עובר ל'רוצה', ואז יתכן בהחלט שהוא לא תמיד ירצה את מה שהוא צריך. התהליך כמובן הדרגתי מאוד, אבל מגיע שלב שבו הילד רוצה משהו, שהוא איננו צריך אותו, ואנחנו מסיבות כאלו ואחרות לא יכולים או לא רוצים לתת לו.
ובנתיים אנחנו כבר לא מדברים על תינוק קטנטן שזה עתה נולד, אלא על תינוק כבר יותר גדול, שמתחיל טיפטיפה להבין את העולם שלו.
אז כהורים מותר לנו לומר לא. ומותר לנו לומר לא, אפילו אם הילד בוכה וצורח
הילד שלך רוצה שינדנדו אותו כדי שירדם. (אני אומרת רוצה ולא צריך, כי עובדה שהנדנוד הזה לא באמת עוזר לו להרדם, הרי זה לוקח לו המון זמן גם אם הנדנוד)
לעומת זאת את אינך יכולה (או אינך רוצה) להמשיך לספק לו את הרצון הזה.
אז כן, מותר לך לומר לו 'לא', וגם אם הוא בוכה בגלל הלא הזה, זה לא הופך אותך לאימא רעה, ולא אותו לילד מסכן.
נכון, זה קשה שהילד נרדם מתוך בכי, אבל תוך כמה ימים, הוא יבין שהבכי לא עוזר לו להשיג את המטרה הספציפית הזאת, וגם יגלה שבעצם הנדנוד כבר ממזמן רק הפריע לו להרדם, במקום לעזור לו.
אז באופן אישי הייתי נשארת איתו בחדר, אפילו שהוא בוכה, תוך מתן לגטימציה המלאה לבכי שלו (הוא לא מקבל משהו שהוא מאוד רוצה, בהחלט לגיטימי לבכות בגלל זה) וגם מסבירה לו יפה שאני נורא מצטערת, אבל אימא לא יכולה לנדנד אותך כ"כ הרבה.
אבל כך או אחרת, תראי שתוך כמה ימים הוא יגלה שיש לו דרך קלה בהרבה מנדנוד להרדם, ומחזות הבכי האלו יפסקו.
מזכיר לי דרך אגב דבר מה דומה אך שונה שהיה לי עם הילדים שלי.
הייתי יושבת איתם עד שהם נרדמים, לרוב תוך עיסוק משלי (מחשב נייד...) אבל היה שלב ששמתי לב שבמקום שהנוכחות שלי תעזור להם להרדם, היא רק מפריעה להם להרדם. כי באותן בפעמים שבשום אופן לא היה לי פנאי לשבת איתם היא נרדמו תוך רגע, אבל כשישבתי איתם לקח להם המון זמן.
אז הפסקתי לשבת איתם. הם מחו בהתחלה, אבל הסברתי להם יפה שראיתי שאני רק מפריעה להם להרדם, ושאנחנו פה, לידם בסלון ולא הולכים לשום מקום (וגם הקפדנו אני ובעלי להענות לכל קריאה, שיראו שאחנו באמת נמצאים אפילו שאנחנו לא בחדר) וחיש מהרה הם התרגלו לסדר החדש.
אני יודעת שהוא לא צריך את זה, אלא רוצה.. ברור לי..
ועדיין, זה לא כמו כל "לא" קטן אחר שאומרים לו והוא שוכח ממנו דיי מהר, במיוחד אם את מוצאת לו תחליף.
קשה לי עם המצב הזה, אני מרגישה נורא לשמוע אותו בוכה ולהתעלם ממנו.
ניסיתי כבר כמה פעמים להיות איתו בחדר בזמן שהוא בוכה.. זה מגביר את הבכי שלו, וגם יכול לקחת 3 ו-4 שעות... ולפעמים יותר..... מניסיונות מרים =/
אני מרגישה זוועה ולא מתפקדת בבית
היום לקחתי אותו לישון צהריים... בהתחלה נדנדתי בקטנה.. כי לא רציתי שהוא יבכה ככה, ואולי לא יירדם ואז יהיה עוד יותר קשה בלילה... אבל הוא לא נרדם... וכבר התחיל לקום ולטייל במיטה... בסוף יצאתי... ועד עכשיו הוא בוכה... כבר שלושת רבעי שעה. אני משתגעת...
אני מרגישה על סף קריסה.. זה ממש ממוטט אותי.... אני שבורה לגמרי.
הוא צריך לישון פחות?
אולי קשה לו להרדם כי הוא ישן יותר מידי ביום, ולא מספיק עייף בערב?
את ההרגשה הנוראה הזאת של לתת לילד לבכות אני מכירה טוב מאוד. ובמציין שיש לך אותה. זה רק מראה שאת אימא טובה, ולפי דעתי הילד מרגיש טוב מאוד אם את נותנת לו לבכות ולא איכפת לך או שכן איכפת לך.
הקושי פה, שגורם לו לבכות הרבה זה כי את לא יכולה להביא לו תחליף, הוא צריך למצוא את התחליף בעצמו, וזה יכול לקחת לו קצת זמן.
מזהה את זה בקלות... לצערי אין לו שעה קבועה, כשהוא מתחיל להראות סימני עייפות אני לוקחת אותו..
מה שהיה בסוף זה שהוא בכה יותר משעה וכבר לא יכולתי יותר....
נכנסתי אליו לחדר וראיתי אותו כולו מלא נזלת, הוריד לעצמו את המכנסיים.. ועמד וצרח במיטה
ואני כל כך רגישה שכמעט התעלפתי במקום מהמראה הזה.... הרגשתי מתעללת :S
אז ניקיתי אותו והלבשתי אותו והחזרתי אותו למיטה ונדנדתי אותו כמו ילדה טובה...............
הוא נרדם תוך 5 דקות. אבל מה הפלא? אחרי בכי של שעה ומשו.....
ישן שעתיים וחצי (שזה נורמאלי אצלו).
והערב שוב.... רק לחשוב על לקחת אותו לישון... לא יודעת מה לעשות.
ממש מלכודת. אין לי כוח לנדנד אותו שעה וחצי בממוצע.. ואין לי כוחות לשמוע אותו בוכה...
הלוואי שזה יסתדר כבר =/
תודה יהודיה, את תמיד נמצאת כשקשה לי 
אצלי זה עבד.
הוא יושב מסתכל בספר +מוזיקה בחדר עד שנמאס לו והוא הולך לישון.
אם הוא עייף זה יקח חמש דקות ואם לא אז חצי שעה. אבל הוא רגוע.
בואי אמא
אילנית
מילים: קונסטנטין ואנשנקין
לחן: אדוארד קולמנובסקי
תרגום: לאה נאור
כל האור מזמן הלך לו,
אל תלכי פתאום גם את.
בואי אמא, בואי אמא,
בואי שבי איתי מעט.
בעצים מכה הרוח,
וידייך כה חמות.
אל תלכי, ספרי לי אמא
איך באים החלומות.
אם פתאום מלאך יופיע,
אל חדרי יבוא בלאט,
בואי אמא, בואי אמא,
ותיראי אותו גם את.
לא, איני פוחד בחושך,
ואיני רועד בכלל.
בואי אמא, בואי אמא,
שבי איתי עד שאגדל.
עם הבת השנייה שלי, עכשיו שנתיים, עברתי הרבה קשיים, מגיל 0 בערך בכל מה שקשור להשכבה והרדמות.
אני אישית חושבת שה"לתת לבכות עד שירדם" זה לא בא בחשבון. לא אצלי. ואני גם חולקת על מה שנאמר לגבי צורך ורצון. גם בגיל שנה וחודשיים יש צורך להרבה דברים של קרבה, נוכחות, מגע, תנועה ושאר דברים שיותר מדי בקלות מגדירים אותם כ"רצון".
כמובן שכל אמא מכירה את ילדיה הכי טוב, ואם היא שלמה עם דרכה אז הם יצאו בסדר...אבל אם הלב שלך נקרע, אז פשוט תקשיבי לו, לדעתי.
אין עצות מוחלטות, כמובן, כל ילד והסרט שלו... אבל אני יכולה לכתוב לך מה עזר לי,החל מגיל 9 חודשים.
א. הרגלתי אותה להרדם עם בקבוק תה (קמומיל, ללא סוכר בדר"כ. גם אם שמים סוכר או דבש, לא נורא, ברגע שהחלטתי לגמול מבקבוק זה קרה די מהר.). המציצה מרגיעה ונותנת עיסוק ואם יש מוצץ להשלמה, אז סבבה. הם לומדים לשתות, וכשנגמר לשים מוצץ ולילה טוב.
ב. הבנתי שקשה לתינוקות (שלי לפחות) פשוט לשכב ולהרדם. אז או שישבתי לידה וקראתי ספר (לעצמי), ואז עצם הנוכחות הרגיעה. או ששמתי שירי ילדים או ניגונים רגועים או אפילו סיפור מתאים, ואז יש להם למה להקשיב והם נרדמים בלי לשים לב...עכשיו אני בדרך כלל שרה להן (יש עוד אחת בת 3 וחצי) שירי ק"ש וכד' עד שהן נרדמות.
לפעמים אני אפילו מקפלת ערימת כביסה לידן וזה בכלל נהדר.
הייתה אפילו תקופה שבה שכבתי איתה במיטה שלנו ונחתי קצת עד שהיא נרדמה.
אל יאוש, כל הדברים האלו עוברים בסוף, ורק אנחנו נדרשות לגלות יצירתיות ולמצוא בתוכינו את שארית הרוגע והשפיות... וגם לזכור להתפלל על זה קצת...
בהצלחה.
אגב, את מניקה? כי זה יכול לעזור..
הלוואי שהייתי יכולה ליישם את מה שאת אומרת, אני מנסה הכול... את לא מבינה כמה זה קשה לכולנו... =/
אין לי בעיה להיות איתו גם 5 שעות בחדר אם זה יעזור... אבל כל עוד אני לא מנדנדת - הוא צורח... צ-ו-ר-ח... הוא לא מוכן שהדברים יהיו אחרת ממה שהוא רגיל. אבל הנדנוד כבר לא עובד... פשוט לא... לחלוטין. וכלכך כואב לי שקשה לו... ניסיתי להישאר איתו בחדר ולסדר תוך כדי, או להתעסק בדברים אחרים... ניסיתי לשיר לו, ניסיתי סיפור.. ניסיתי להיראות כאילו אני רדומה... פשוט הכול.
הוא לא מוכן. הוא צורח בטירוף.
היום למשל כבר לא התמהמהתי. כדי לקצר את ה"סבל" של שנינו. ממש עכשיו זה היה. נכנסתי איתו לחדר, שמתי אותו במיטה, הוא צרחחחחחחחחח.... הבאתי לי בובה, ועוד אחת... ניסיתי להרגיע אותו שהכול בסדר.. נשיקות, ליטופים, חיבוקים... ויצאתי. הוא צרח את הצרחה הכי חזקה שלו... ואז כשיצאתי, תוך שתי דקות הבכי נחלש, ואחרי עוד 3 דקות הוא כבר היה רדום לגמרי. 5 דקות מרגע שיצאתי. אם הייתי בפנים זה היה נמשך גם שעתיים והוא לא היה נרדם והייתי כבר מוותרת על שנת הצהריים שלו ונסחבת כל היום עם ילד עצבני מעייפות. מניסיונות רבים....
אז כן, כואב לי ועצוב לי שזה צריך לבוא בדיוק בדרך ההפוכה ממה שאני מאמינה. כואב לי שלמרות שיש לי סבלנות ואורך רוח אני נאלצת להתגבר דווקא עליהם. כואב לי החשש שהוא ישנא לישון וזה יהיה בעיניו דבר שלילי...
אבל אין לי ברירה. זה פשוט לא נגמר באף צורה אחרת.....
ולא, אני לא מניקה. לצערי הייתי חייבת להפסיק להניק אותו לפני מס' חודשים. ומוצץ לצערי הוא לא לוקח...
הוא דווקא יודע נפלא להירדם בעצמו. פשוט הוא לא רוצה. ואני לא כועסת עליו שהוא לא רוצה, אני כל כך מבינה אותו. אבל אם העובדה שאני לידו לא הייתה עושה את הפעולה ההפוכה = מפריעה לו להירדם, אז הייתי מוכנה בלב שמח להישאר איתו...
הזכרת לי שיר שלא שמעתי מאז שהייתי פעוטה ממש תחושות של פעם =)
(וכמובן שעל הדרך זה גם הגביר את ייסורי המצפון שלי...)
אני לא מבינה - אז מה אם הוא צורח? 5 דקות זה כלום. בגיל כזה גם 10 דקות בכי זה בסדר... אם באופן קבוע יצרח 2-5 דקות ואז ירדם אז תוך כמה ימים ירדם עם פחות צרחות עד שלא יצרח בכלל. הבן שלי היה בוכה והוצאתי אותו - בעלי מיד אמר: עכשיו כל לילה הוא יבכה עד ש תוציאי אותו! נחשו מה??? למחרת בלילה בכה ו ל א הוצאתי אותו! אז הוא לא התרגל לזה שהוא בוכה ואני מוציאה.
הבן שלך יצרח-יראה שאת לא באה אליו עוד פעם ועוד פעם ומהר מאוד יבין שהצרחות לא עוזרות לו. ואם ילד צורח 2-3 דקות וקצת בוכה זה כלום! יש כאלה שבוכים הרבה יותר.
רגשות האשם שלך גורמות לך להרגיש כל כך רע במקום להבין שזה בסדר ויעבור מהר מאוד.
בהצלחה!
באמת. האמת שאני קצת מבינה כמה זה קשה...
אם את שלמה עם מה שאת עושה, זה הכי טוב. כי הוא לגמרי קולט מתי את פועלת בלב שלם ומתי לא.
קראתי מה כתבת עכשיו ופתאום נזכרתי במה ששכנה סיפרה לי.
התינוק השלישי שלה היה צורח ולא ישן בצורה די יוצאת דופן.
היא ניסתה הכל ולא עזר.
בסוף היא התייעצה עם מישהי שאמרה לה לנסות לבדוק על איזו נקודה פנימית הוא "יושב לה". היא עשתה עם עצמה בירור, עלתה בדיוק על הנקודה, טיפלה בה בצורה עצמאית וקצרה ומה שמדהים הוא שהבעיה נפסקה.
אצלה הבעיה הייתה שהוא גורם לה להרגיש שהיא אמא לא טובה. היא שיננה לעצמה כל היום וטחנה לעצמה בראש שמה שהיא לא תעשה, היא תמיד תהיה אמא טובה. (היא באמת כזו..)
וזה עזר! מדהים!
רעיון...כי עובדה שההתנהגות הזו היא מולך ולא מול המטפלת. שולחת חיזוקים. והרדמות קצרה הערב.
אולי יתאים לך לערסל אותו כשאת יושבת ליד המחשב ולומדת.
ככה אני עושה בגילאים האלה. מקשקשת בפורומים שלי, רואה סדרות, עד שהם משתעממים ונרדמים. ואז אני מניחה במיטה וממשיכה בענייני.
מזכירה לי מישהי...
גם לי קשה לשמוע אותם בוכים, מנסה לעזור להם בדרכים שונות שמקשות עליי מאוד - פיזית ונפשית.
נראה שאת מכירה היטב את תינוקך המתוק,
ושהוא ילד חכם מאוד, שמבין כשאת מדברת ומסבירה לו,
גם אני אישית מצאתי את עצמי מבינה שלפעמים אני מפריעה לילדים שלי כשאני עוזרת להם,
אז לכי אחרי ליבך, האמיני ביכולת שלו לגדול ולהיות עצמאי ולא תלוי בך,
ובחרי את הזמן המתאים לגמול אותו מהתלות של ההירדמות.
הכי חשוב לדעתי זה לא באיזו דרך פעולה לבחור
אלא להיות גמישים ולבדוק מה מתאים ומתי.
יש תינוקות שעוזר להם להירדם בקלות כשהם ממש ממש עייפים ואז כדאי לדלג או לקצץ את שנת הצהריים
ויש כאלו שדווקא כשהם עייפים מידי קשה להם להירדם.
שתהיה לידה קלה וידיים מלאות בעזרת ה',
ולפעמים דווקא כשאין לנו זמן לילדים שלנו הם מסתדרים טוב יותר...
כשאני משכיבה את הילדים (גילאי 3 ושנה וחצי) אחרי הסיפור וק"ש ולילה טוב והבקבוק ולכסות בשמיכה אז אני הולכת לישון איתם (נחה לידם) עד שהם נרדמים, ואני עושה כאילו אני ישנה ממש לא עונה, לא מגיבה, רק אם זרקו את הבקבוק מחזירה להם שנייה כאילו מתוך שינה.. הם רואים שאמא ישנה ומאבדים עניין בלהיות ערים (אין עם מי לדבר) ובסוף נרדמים.. התחלתי את זה כשהגדול היה בן שנה וחצי ולא הסכים לישון בלי שינדנדו אותו, כשנמאס לי לנדנד הייתי עושה כאילו נרדמתי, ובסוף הוא נרדם.
נראה לי זה גם פינוק מיותר אבל בנתיים זה נוח לשני צדדים.(אני נחה קצת וזה נותן כוח לעשות דברים אח"כ..במקרה שזה לא מעייף יותר..)
1. הלוחשת לתינוקות- שיטת ה-רם הורד שווה לנסות! לא ניסיתי ספציפית את זה אבל ניסיתי את שאר הדברים ש/היא ממלימה וזה ממש הולך טוב
2. לקחת אויר ולדעת שזה רק תקופה קצרה וזה עובר. אני זוכרת שעם הגדול שלי הייתי צריכה לפעמים לשבת שעה וחצי עד שהוא היה נרדם
זו התמונה שפורסמה לפני שבוע בכתבה על ילד שנולד עם 6 רגלים.. עושה לי רע לראות את זה. מצד שני אולי זה נותן קצת פרופורציות בחיים.
ממש מבקשת אם תוכלו להמליץ לי על פסיכולוגית טובה לילדים מאיזור המרכז (רצוי ביותר משהי דתיה).
תודה רבה!
היא לא פסיכולוגית, אבל היא מטפלת מדהימה.
אילנה סטרובינסקי.
אם תרצי טלפון - בכיף.
את יכולה להתקשר לער"ן והם יגידו לך על פסיכולוגית במרכז.
בס"ד
שלום לכולם,
אני חווה קשיים בקשר הזוגי ומחפש ללכת ליעוץ זוגי.
אני מחפש מטפל מאזור ירושלים שיש לו רקע בפן הנפשי (פסיכולוג, פסיכותרפיסט וכדומה), נסיון גדול בתחום. אני באמת מעונין ללכת למטפל מעולה גם אם זה דורש לשלם יותר.
אם מישהו הלך/הלכו לטיפול אודה להם אם יוכלו לשלוח לי המלצות.
על הרב שלום מרקובייץ מישהו שמע?
תודה.
שההפרשה היא לא מפי הטבעת, לכי לרופא, זה לא נשמע לי תקין.
יותר הגיוני שההפרשה יצאה מפי הטבעת ובגלל הנוזליות שלה היא "גלשה" לאיזור הקדמי.
אם זה לא מפסיק, אז אפילו אם זה מפי הטבעת צריך לבדוק, זו הפרשה שמתאימה יותר לתינוק שיונק מלא או אם יש לה עכשיו וירוס (ואז זה אמרו לעבור תוך כמה ימים).
יש למישהו רעיונות טבעיים? ?? אין לי זמן ללכת היום לקופת חולים (יום שישי) מה שאומר שעד יום שני אין לי תרופה
כרגע זה לא ממש גרוע אבל זה עלול להתפתח בשבת
לפני ואחרי כל הנקה לנקות את הפה עם מיים עם קצת סודה לשתיה ולימון. לוקחים קיסם עם צמר גפן וטובלים.
לבדוק גם אפשרות לדכדוך או דיכאון אחרי לידה.
את יכולה לבדוק עם עצמך מדוע זה קרה? עייפות יתר? עומס? מטלות רבות?
כמה זמן את אחרי לידה?
יש לך אפשרות לקבל עזרה?
באופן כללי- להתיז על כתמים אוקסיג'ן או סנו "רסס וכבס" לפני הכביסה. מוריד הרבה, אם כי לא את כל הכתמים.
בוץ לא כל כך יורד מבגדים, מנסיון. למזעור נזקים- אפשר להשרות את הגרביים לפני הכביסה, לרסס וכו'. אם הגרביים לבנות- אפשר להשרות באקונומיקה לפני הכביסה. אין ברירה- עם הזמן הגרביים מוכתמות בתחתיתן.
כתמי שמן- בדרך כלל סינטבון עוזר לכתמי שמן, אני מורחת על הכתם ומשאירה לילה ואחר כך מכבסת. יש גם תכשיר של סנו שעוזר.
כתמי יין- אוקסיג'ן או רסס וכבס.
אוקסיג'ן בא כתרסיס וגם כנוזל. לכביסות מלוכלכות מאוד אני מוסיפה את הנוזל, בתא של הסבון, אחרי שהמכונה לוקחת את הסבון.
בהצלחה!
וגם שוקולד, וזיעה , וקקי של תינוקות קטנים...
נראה לי שזה סוג אחר של כתמים מכתמי השומן למיניהם (וגם אחרים - שלהם סנו אוסיג'ן כאמור מעולה)
אני ראיתי שהאוקסיג'ן לא ממש עוזר לכתמים מהסוג הראשון
מה כן? אסטוניש - סבון מוצק בקופסה בצבע כחול-כתום. מעולה לסוג הזה של הכתמים! הוא גם לא חומר חריף כך שמאוד מתאים לבגדי תינוקות וילדים.
הרבה פעמים גם השמש עוזרת לכתמים כאלו...
מנסיון כדאי לנקות כתמי בוץ בעזרת סבון כביסה ולשפשף חזק עם מברשת קשה. בהצלחה!
מאמא שלי,
וזה עובד הרבה פעמים ג םאחרי כביסה, למרות שעדיף כמובן לפני.
כשהבגד יבש מפדרים עליו טלק במקום הנגוע לכמה שעות (תלוי במידת הכתם ובמידת הצורך המידי של הבגד, לפעמים מספיק גם חצי שעה ולפעמים צריך לחזור על התהליך עוד פעם). אחר כך מנערים את הטלק, אפשר עם מברשת (הטלק סופח את השמן אליו, לכן לא להרטיב(!) את הבגד אלא להוריד כמה שיותר מהטלק בניעור). וזהו... אם נשאר עוד משהו, גם אני משתמשת בסנו אוקסיגן, בליווי סינטבון וכו וכו..
כתמי בוץ- קליה בכביסה ותליה בשמש- את תופתעי לטובה.
כתמי שמן- לבדוק עם תרסיס לניקוי תנורים בצד, אם לא פוגע בבגד בדרך כלל הוריד לי.
כתמי יין אדום- שופכי עליהם יין לבן- זה עובד פלאים!
(בחתונה נשפכה על גיסתי הכלה כוס יין שלימה, הבאנו מהמטבח יין לבן והכתם פשוט ירד במקום!)
זה יעבוד גם עם מסיר שומנים נוזלי (כמו סבון כלים)?
סנו אוקסיגן מיועד לכתמים יותר אורגניים [פירות וכאלה] ואסור בהשרייה.
אני לפעמים השתמשתי בפלמוליב (נוזל לכלים) להסרת שמן מבגד.
שמתי , שפשפתי קצת- ואז למכונת כביסה
אני ממש ממליצה על אבקת כביסה אריאל אקטיב. האמת שאני כרגע בחו"ל וקונה את זה שם אבל נראה לי שזה אותו אריאל כמו בארץ
בכל מקרה אני משתמשת באבקת כביסה הזאת עם ארבעה ילדים קטנים ועד היום בלי עין הרע זה הוריד את כל סוגי הכתמים . אני יכולה לספור על שתי ידים את מספר הפעמים שהייתי צריכה לחזור על כביסה בגלל כתמים שנשארו.
מדי פעם אני משתמשת גם בקליה כשממש יש כתמים חזקים (רימון וכו')
פורום של הורדת כתמים באתר "באופן טבעי"
אני מצאתי שם כמה רעיונות מעולים (!!!) להורדת כתמים
אני לא יודעת איך מוסיפים קישור.. אבל זאת הכתובת:
http://www.beofen-tv.co.il/cgi-bin/chiq.pl?%E4%F1%F8%FA_%EB%FA%EE%E9%ED
בס"ד
מוקדם, הכוונה לפחות משנה. כמו השיטה של הלוחשת.
הקטנה שלי בת 8 חודשים אוטוטו, מאוד רוצה להתחיל גמילה בחופש הגדול. מישהי התנסתה ורוצה לשתף?
הקטנה רוצה להתחיל גמילה כבר בחופש הגדול?
יש שיטות רוסיות, אומרים ששם זה עובד יופי,
אבל עם שיטות שלא היו עוברות במדינה דמוקרטית..
בס"ד
היא פשוט מכניסה את עשיית הצרכים לחלק מהיום. זה נראה מאוד מובנה.
השאלה אם מישהי [או מישהו ] התנסו בזה...
אבל בגיל שנה ושמונה כן. זה היה לפי דרישה של הילדה והיה מאד קשה.
כשאין לך עם מי לדבר זה נורא קשה אפילו אחרי שהיא הייתה גמולה לחלוטין הייתי צריכה תמיד להזכיר לה וגם במהלך הגמילה היה קשה להסביר לה לא לקום לפני שהיא סיימה.
את שאר הילדים גמלתי בשנתיים ורבע+ . תענוג כשיש עם מי לדבר!!
אניי לוקחת את הילדים לעשות קקי ופיפי מגיל 0, וזה עובד.
כמובן, יש פספוסים (שלי - האחריות היא עלי): חלק מהפעמים אני לוקחת אותםואין להם, וחלק מהפעמים לא ראיתי שהם צריכים, ואז הם עושים בלי שלקחתי אותם.
אבל חלק מכובד מהפעמים אני לוקחת אותם, והם עושים!
התחלתי בזה עם הילד השלישי, כשהוא היה בן 4 חודשים, והוא מיד "תפס" את הרעיון. אבל אומרים שבגילאים מאוחרים יותר, זה כבר לא כל כך פשוט, כי הם התרגלו לעשות בלי לחכות שיקחו אותם.
אני אומרת - תנסי! מה כבר יכול לקרות?! קצת פיפי וקקי על הרצפה? הנה הבוקר ניגבתי קקי מהרצפה, ושרדתי בשביל לבוא לכאן ולספר
עצות להתחלה:
1. תשבי איתה מיד כשהיא קמה בכל בוקר על האסלה (היא בין הרגליים שלך), ותחכי. תני לה להחזיק איזה משהו בידיים, שלא ישעמם לה (מברשת שיניים ממש נחמד להם!). כשהיא מתחילה לקטר - מיד תקומי (גם אם זה אחרי שניה, גם אם היא לא עשתה כלום).
2. אם היא יונקת, קחי אותה גם אחרי כל הנקה.
3. פיפי על הרצפה: להניח עיתון ישן, ואחרי שהוא נספג, להעביר גם מגבון.
4. להרחיק משטיחים, כי מבאס לנקות קקי מהשטיח!
5. קקי בבגדים: לשטוף בעזרת השפורפרת של האמבטיה, ואז להשליך לכביסה.
בהצלחה!
בס"ד
אז את ממש אומרת להוציא לה את הטיטול? לגמרי?
עכשיו זה לא מעשי כי היא אצל מטפלת, אבל בחופש הגדול אני רוצה להתחיחל.
אפשר להתחיל בנתיים חצי? נגיד אם אני מזהה לקחת אותה, אבל לא באופן שיטתי?
או שזה יקלקל?
חיכיתי לתגובה שלך...
חושבת שאין דבר כזהיוקטנה(אבל כמובן שעוד לא פגשתי את כל הילדים והתינוקות שבעולם, אז אולי יש כאלו שמתבלבלים!)
תקחי לשירותים (בחוץ הולך יותר טוב - שכחתי לומר) כשמתאים לך, או תורידי חיתול לחצי יום, או שבכלל תחכי - מה שבא לך וננראה לך נחמד ומתאים לכם! העיקר שיהיה בכיף שלך! 
מצפה בהתרגשות על!יוקטנהאם אני מכירה אותך מהפורומים?
או שאני מכירה אותך באמת?
או שבכלל לא, וסתם קראת שכתבתי על השיטה?
(אם לא שייך אז את לא חייבת לענות. אני אתאפק 7 חודשים, ורק אפזול כל היום לכל הבטנים של כל נשות בנימין 
)
לב של אמא לא טועה!יוקטנהאחרונהעוד לא מצאתי פיתרון מעשי עבורי,
אך אולי תוכלי להביא בייביסיטר למקום הקורס כך שתהיה קרובה אלייך ותוכלי לצאת להניק ולחזור במהירות?
עכשיו כשמזג האוויר חם יותר, הפליא אותי לגלות שבני הקטן שלא סבל להיות בעגלה, למד להינות מטיול ולהירדם בעגלה.
מה עם חלב שאוב, האם היא לוקחת בקבוק? האם כדאי לנסות במשך היום כשהיא איתך להרגיל אותה לבקבוק?
איתי בבית כל היום,
ב"ה היא ילדה מתוקה ונוחה, אבל אני מרגישה שהלו"ז שהיה לנו עד עכשיו כבר לא הולם
את גילה, ואשמח לעשות כמה שיפורים..
1. מבחינת סדר יום- עד עכשיו הסדר היה אוכל משחק שינה, במחזורים של 3 שעות, ואני מניחה שכדאי
להכניס אי אלו שינויים בשלב זה.. אשמח לרעיונות..
2. לילה.. למרבה הצער הבת שלי עדיין קמה כל 3 שעות בלילה מתוך הרגל כדי לינוק קצת.
בד"כ היא ישנה במיטה שלה, עד הפעם הראשונה בה היא מתעוררת, ומאז היא איתי ויונקת קצת כל כמה
שעות. אשמח לעצות איך להרגיל אותה לישון לילה רצוף (זה בכל הגיל??)
3. אוכל בנוסף להנקה- האם מבחינה בריאותית-תזונתית היא צריכה את זה??
(בקשר לטעימות האחות טיפת חלב אמרה שזה רק כדי להרגיל את המערכת החיסונית..)
מדי פעם אנחנו נותנים לה לטעום, לפעמים היא אוכלת יותר ולפעמים פחות, אבל היא לא רוצה רק את זה.
אני מתלבטת אם לנסות "להכניס" את זה בתור ארוחה, או להשאיר את זה "על הדרך"- לתת לה משהו
שמתאים לה אם בדיוק גם אנחנו אוכלים...
אני יודעת שהפצצתי בשאלות, ואשמח אם תעזרו, למרות שאני בעיקר קוראת סמויה..
תודה רבה!!
הייתי מכניסה עכשיו טיול בחוץ, קצת שהיה על שמיכה בדשא וכדומה,
להתעורר כל 3 שעות בשבילי זה חלום (נסי כל 40 דקות...
)
עם ההתעוררויות אצלנו הצלחתי קצת לצמצם כשמצאתי את הכח להחזיר את הקטן למיטה שלו אחרי ההנקה ולא להשאיר אותו לידי, כי התזוזות שלי היו מעירות אותו מהר יותר.
אני בעד להוסיף לילד מאכלים רק כשזה בא ממנו,
הנקה בגיל הזה במיוחד מספיקה בהחלט.
בהצלחה!
