אני מסכימה ׁ(כמעט) עם כל מה שכתבת. ואני האחרונה שלא מדברת עם ילדיה.
אולי מה שכתבתי היה נשמע קצת קר, אבל זה בגלל שהדגש היה שבגיל כזה, לנסיוני, ילדים באמת יותר מבינים מעשים ופחות דיבורים.ככל שהילד גדל גם התקשורת שלו מתפתחת לכיוון תקשורת מילולית יותר.
אני רואה מסביבי כ"כ הרבה אמהות שמדברות ומדברות ומדברות ומסבירות ומסבירות ומסבירות, ובסוף מתוסכלות מכך שה"ילד לא מקשיב". לדעתי זה חלק מבעיית הסמכות ההורית היום, שמדברים יותר מדי ומעמיסים על הילד הסברים שרק מעיקים עליו לפעמים.
אני רואה גם את עצמי במצב כזה לפעמים ואז קולטת שאין לי מה לדבר כ"כ הרבה, זה לא מוסיף לי ולילדות שום דבר, רק מעצבן באיזשהוא שלב אותי ואותן. ועדיף לעשות מעשה. לא בקור ובאווירה קשה. הפוך. בנעימות, תוך כדי דיבור. אם צריך להזהיר אז מזהירים לפני כן, ובוודאי שגם מסבירים "זה מפריע לרועי כשאת זורקת עליו חול".
אבל לדעתי זה בכלל לא קיצור דרך, ובטח שלא אילוף. הגזמת קצת...
אני כן מסכימה שזה גם תלוי באופי של האמא. אמא שמטבעה היא קרה יותר, אז הדרך הזו תבוא לידי ביטוי אצלה בצורה קרירה, ואני מכירה כאלו.
אבל אמא שמטבעה חמה ומחבקת, עם הומור וכו'- אין בדרך הזו שום קור ושום אילוף.
אגב, מה שכתבתי הוא חלק מתמונה שלמה. ניסיתי לעזור לכותבת בנקודה הספציפית שהיא העלתה. אבל באופן כללי- אני מאוד בעד לא לתת הוראות "תעשה, או "אל תעשה" לילד. מוטב לומר "המקום של הנעליים הוא בחדר" מאשר "לך לשים את הנעליים בחדר". זה יותר אפקטיבי ויותר נותן לילד תחושה של כבוד, שאנחנו סומכים עליו שהוא ידע מה לעשות עם המידע שנתתי לו.
הדוגמה עם המטאטא היא סתם דוגמא. אני לא מוציאה מהסלון כמעט, רק בדברים חריגים. (נו, בקרוון קטן זה לא כ"כ משנה..) אבל כן, אם ילדה מרביצה, ולא מפסיקה כשאני מעירה לה, אז בהחלט היא עוברת לספה כי "ילדה שמרביצה לא יכולה להמשיך לשחק עם החברות". ילדה בת ארבע יודעת שזה כואב לחברה כשהיא מושכת בשיער, לא ממש צריך להזכיר לה, לדעתי.
כשכתבתי על "כללים" התכוונתי לכללים מעין אלו. לא שצריך לאכול בלי לשים מרפקים על השולחן... " מי שזורק חול לא יכול לשחק בארגז חול", "אם את רוצה להמשיך לאכול אז את צריכה ללבוש סינר" (טוב, זה אני מקפידה, לא כולם), "הצבעים נועדו לציור, לא לאכילה", "לא משחקים בשירותים" ושאר כללים די ברורים, שתסכים מן הסתם שהם נצרכים. אני מעדיפה לנסח כך במקום להעיר "תפסיקי לאכול את הצבע, או "צאי מהשרותים". מעדיפה להוציא מהשרותים בנחת ובנועם ולהסביר "לא משחקים בשרותים אלא בסלון".
אני בהחלט לא חושבת שאין כאן תקשורת או דיבור עם הילד. אולי נשמע כך, אבל בפועל זה מפנה הרבה יותר זמן ומקום לשיחה ולדיבור.
ובעיני נותן הרבה רוגע עם סמכות בבית.
).
)