פורום הורות (עמוד 34)

בגיל הזה יש מה שנקרא קביעות אוביקט מה שהוא רואה קיים ומה שלא כאילו לא קיים כאילו אמא שלו נעלמה לא תחזור יותר.. לכן כשאת הולכת להביא משו או הולכת לחדר אחר . דברי איתו תוך כדי .. רגע . אמא באה .אני כבר חוזרת .. ככה שישמע אותך ולא יבהל שנעלמת לו .
מה שיכול לעזור לו בכל מה שקשור לקביעות אוביקט זה משחקי קוקו .עם הידים שמסתירות אותך או שמיכה ואז קוקו.. הוא רואה אותך ..

בדרך כלל זה מצוי אצל הבכורים,את צריכה שיהיו קוים אדומים לא זה לא,

וכן זה כן,אני מתכוונת שאת צריכה לעשות משהו כן תעשי אותו, פעם פעמיים

יבכה אחר כך ידע אמא לא יכולה,כמובן בזמן הפנוי כן לתת לו את מלוא תשומת הלב,

אבל את לפניו,הוא מנצל טוב את החולשה של האמא,בהצלחה אמא יקרה.

בגיל הזה תינוקות לא "מנצלים" אותנו, הם לא מניפולטיבים, או ערמומיים. הם חיים על פי אינסטינקט בסיסי שבו אמא היא הדמות הבטוחה עליה הם נשענים. שלב חרדת הנטישה הוא שלב התפתחותי מאוד מאוד מוכר שרוב התינוקות יעברו סביב הגיל שהכותבת ציינה. מבחינת התינוק בכל פעם שאמא שלו נעלמת לו משדה הראיה היא הלכה לתמיד, והם נבהלים מזה. אז אין פה שום ניצול של חולשות, יש פה תינוק שמחובר לאמא שלו וחושש שהיא תלך. ברור שאפשר להתמודד עם זה ולא חייבים שזה יגרום לכך שהאמא לא תוכל ללכת לשירותים בלי הילד שלה, אבל הגישה לזה צריכה לבוא מנקודת הסתכלות שונה לחלוטין

צדקתי בגדול,אם זה פינוק אז אסור לוותר,אם זה צורך אני רצה ראשונה,אבל כמובן כל אחד איך שנראה לו לנכון

עושה,לי נראה לנכון זהירות מפינוק מיותר.

זהו שלב שכל ילד בין הגילאים 7-12 חודשים עובר (כל ילד קצת אחר).
הוא נמצא בשלב של חרדת נטישה- כלומר מבחינתו בכל פעם שאת נעלמת לו והוא לא רואה אותך, מבחינתו את לא תחזרי ולכן הצרחות. וגמו שאמרו לך פה עדיין אין לו קביעות אובייקט- כלומר מבחינתו מה שהוא לא רואה לא קיים.
אז קודם כל תישארי רגועה, ותדעי שזה שלב טבעי ובריא אותו כל תינוק עובר (הבת שלי בת 10 חודשים ובאילת חלב היה להם חשוב לראות שהיא בוכה כשהתרחקתי ממנה), ובקרוב זה יעבור בע"ה.
כמובן שזה לא אומר שאת חייבת להיות צמודה אליו בכל רגע, מותר לך לעזוב אותו לתפילות, סידורים, מה שאת צריכה.
אני ממש ממליצה לעשות את זה בהדרגה, בהתחלה תשבי איתו לשחק על הרצפה, ואז תקומי אבל שהוא עדיין ייראה אותך ולאט לאט תתרחקי לפרקי זמן קצרים, תראיהשטם תדברי איתו בקול שמח גם מרחוק, זה קצת ירגיע אותו.
המון הצלחה

הכי הגיוני

צרך לשחק איתם משחקי קוקו
קצת לקום מהם ולהגיד אמא תכף באה ואז בהדרגה כל פעם לחזור אחרי יותר זמן.
נניח פעם אחת לכמה שניות ולחזור ולהגיד לו - ראית? אמרתי שאבוא ואני פה.
ואז לעלות בהדרגה אבל בכל זאת כמובן תמיד לשמור על קשר עין. ובד בבד לתת לו להעסיק את עצמו לבד עם כל מיני משחקים

שלוות העמק בעדי עד
ובקתה בכרם באש קודש
שניהם מומלצים!

ובקדומים צימר בין הפרחים גם ממש מקסים

השתתפתי כצופה בזום ששלומי אירגן של פיזיותרפיסטית רצפת אגן. להבנתי הקליט ומפיץ. מדובר בבחור מקסים שמנסה לעזור לילדים שמרטיבים גם עד גיל מאוחר, להגביר מודעות ולשתף בכלים שיכולים להועיל.

אולי תוכל להפנות אותם וילדיהם למקורות מידע שאתה צובר. איך מקבלים גישה לשיחות שהקלטת?

שאפשר להזמין כניסה בלי לשלם מראש, ואז משלמים בכניסה.
בגן החיות לא ראיתי אפשרות כזאת.
אבל כן אפשר לבטל אם בסוף לא מתאים (אנחנו כבר עשינו את זה פעם, הזמנו כרטיסים ואז ביטלנו כי הבן היה עם חום). יש שם מייל שאפשר לפנות אליו אם רוצים לבטל.

זה כבר לה מתישהו...
לא יודעת אם זה מנחם אותך...

ברור לי שזה רגשי אבל זה גם לא עבר מאז גיל 3 וחצי..
ומצד שני אני לקראת לידה וזה עוד שינוי בשבילה חוץ מעוד שינויים של כיתה א' וכו' ..וממש מנסה להיות מכילה ולהתעלם ולהיות מלאת תקווה שיעבור אבל לא עובר..

ולכיתה א היא תצטרך לקחת איתה בתיק כמה זוגות תחתונים להחלפה.
אולי חוסר הנוחות וחוסר הנעימות בביה'ס יעזרו לה להפסיק?

מגיל 3 יש לה קושי להתאפק. המון פעמים בורח לה על הרצפה של השירותים. היא לא מצליחה להחזיק את עצמה.. יש תקופות טובות יותר ופחות אבל יש לה עדיין קושי. ניסיתי לתת לה כדורים שהבנתי שעוזרים להתאפק. לא רצתה. לפני כיתה א' אסביר לה ולמורה שאם היא צריכה לצאת לשירותים- שתצא מיד. ואשים לה בגדים להחלפה. בטוחה שיעבור בקרוב בע"ה. בהצלחה!

ואמן לכולנו 🤭

למה כדורים? כך הרופא המליץ? הוא עשה מעקב תזונה ונוזלים מה נכנס מה יוצא ומתי?
אם קשה להפעיל את השרירים שסוגרים את המעברים יותר הגיוני לפנות לפיזיותרפיסטית...

לשלוח אותה לשירותים - בין "צריכה" ובין לא, כל שעתיים.

 

[ותסבירי לה, בלי לעשות יותר מידי ענין: תאמרי לה - הרי זה לא נעים לך. ואם תהיי באיזה מקום ותצטרכי לחכות עד שחוזרים הביתה, יהיה יותר לא נעים. אז כעת מתרגלים כל שעתיים לנסות. יושבים לפחות שתי דקות. תוך כמה זמן את כבר תתרגלי להרגיש בעצמך בזמן וללכת בזמן בלי להתאפק - ואז כבר לא תצטרכי את זה.

נתת תכנית, הסברת למה, וקבעת יעד שנותן תקוה...

אולי יעזור]

שיהיה לה בבית ספר גם כשאת לא תהיי איתה. זה גם מגניב כבר ללמוד שעון לבית ספר ויש שעונים כאלו יפים

לא יודעת מה ההכשרה של היועצת שהיית אצלה אבל יש מומחים שיכולים לעזור.
בביה"ס יהיה לה לא נעים הריח. מציעה לטפל עכשיו
לחסוך את האי-נעימות

או עד אחרי הרגע האחרון (היתה מפספסת מידי פעם קצת, כשלא הספיקה להגיע לשירותים ברגע האחרון).
בהתחלה ניסיתי לשלוח אותה לשירותים כשראיתי שהיא מתאפקת, ולהסביר לה שברגע שהיא מרגישה שהיא צריכה קצת זה הזמן ללכת, ולא כשכבר קשה להתאפק וצריך לרוץ מהר.
ההסברים לא ממש עזרו, וכשניסיתי לשלוח אותה היא רק היתה מכחישה ואומרת שהיא לא צריכה, ומחכה יותר זמן עד שהיתה הולכת לשירותים.
כשראיתי שזה לא עובד, עבדתי על עצמי להעביר את האחריות אליה ולא לנסות לשלוח אותה כל פעם שאני רואה שהיא צריכה. מה שכן עשיתי היה מידי פעם כשראיתי שהיא מתאפקת, להגיד לה משהו כמו "את יודעת שמה שאת מרגישה עכשיו, זה איך שהגוף שלך אומר לך שהוא צריך ללכת לשירותים. את תלכי מתי שאת רוצה, אבל מה שאת מרגישה עכשיו זה הסימן שאומר לך שאת צריכה ללכת".
לדעתי היא באמת לא תמיד זיהתה את זה כך, וגם אם אז בהתחלה היא לא הלכה כשאמרתי לה, זה כן עזר לה לזהות את ההרגשה המוקדמת יותר (בהתחלה היא לפעמים לא הבינה איך אני יודעת, והיתה משוכנעת שהיא באמת לא צריכה, עד שאחרי כמה דקות פתאום היתה חייבת לרוץ לשירותים והופתעה שאני ידעתי לפניה).
בנוסף, כשהיא כן היתה מפספסת טיפה, הייתי אומרת לה (בנחת, ותוך כדי לעזור לה להחליף) משהו כמו "כשמחכים עד שהגוף ממש ממש צריך, אז לפעמים קשה להגיע בזמן לשירותים, לכן כדאי ללכת כבר כשהגוף מתחיל לסמן לנו, ולא לחכות עד שזה כבר דחוף מידי".
למעשה הקטע הזה עבר לה כשאח שלה הקטן ממנה נגמל (בגיל 4.5 בערך), ואז היא היתה כועסת עליו כשהוא היה מתאפק יותר מידי.
עכשיו איתו אנחנו במצב דומה שהיה איתה - גם נוטה להתאפק עד הרגע האחרון. אבל הוא כבר פחות מתנגד כשאומרים לו ללכת, אז כשאני רואה שהוא מתאפק אני מציעה לו ללכת לשירותים, ולרוב זה מספיק וכמעט אין פספוסים.

לא יודעת אם יעזור גם אצלכם, זה כבר גיל אחר, אבל אולי בכל זאת אפשר לנסות.

מה שכן שונה הוא שהילד שאחריה גמול באופן אבסולוטי ..עשינו איתו את התהליך כמו כל ילד וזה לא שינה אצלה משהו .
אני פשוט מקווה להתחיל איתה שוב את התהליך של האחריות אצלה ..
מקווה שיעזור

תהיי בטוחה שהוא מבין אותך.
אבל, וזה עקרון חשוב ממש שיכול ללוות אותך מעתה ועד שכל ילדייך יגדלו ..
אם את אומרת לילד פעם, פעמיים והוא מתעלם, הדבר הלא נכון לעשות זה להגיד לו עוד מליון פעמים, ובסוף להתעצבן. (קורה גם לי כמובן..)
הדבר הנכון הוא לחשוב איך לגרום לו לעשות,
והדבר הנוסף הנכון הוא לא לתת לו להתחמק מזה, ולא לוותר לו.
עוד דבר- את לא צריכה לבקש. כי אם את מבקשת כביכול הוא יכול לא להיענות . את צריכה לקבוע עובדה, שזה מה שהוא עושה עכשיו.
וגם- רק דיבור לא תמיד עוזר. צריך מעשה. להרים אותו, לשבת איתו ליד הסלסלה ולהתחיל לאסוף איתו.
או- ליצור מזה משחק
או- אם הוא רוצה משהו אחר, אז לא לתת לו עד שהוא אוסף
או- ולא כדאי להשתמש בזה הרבה, אבל לפעמים זה לא נורא, אם את ממהרת או עייפה מידי וכד'- להבטיח שוחד. להוציא לו שלוק המקפיא, ולהגיד לו שאחרי שיאסוף יקבל .
העמידה שלך מולו היא חשובה, תנסי לא להגיע לעצבים ומצד שני לא לוותר לו.

בגיל הזה לא מצפים מילד לציית להוראות (למרות שהוא מבין). את צריכה להגיד "זה מסוכן לשבת בקצה הספה" ואז לקחת אותו משם בעצמך. את הלימונים תניחי במקום שהוא לא מגיע. כל דבר מסוכן לנעול או להניח גבוה.

ככה לפחות הבנתי מאנשים.
למלא אחר הוראות , כמו להחזיר למקום , או לאסוף.

אני זוכרת שעל הבת הראשונה שלי גם הרגשתי אותו דבר.
ידעתי שהיא מבינה אז ציפיתי ממנה גם לעשות מה שאומרים לה.
עכשיו השלישי שלי בגיל הזה, אני לגמרי לא מצפה ממנו להקשיב להוראות בצורה כזאת.
ברור שאני מדברת איתו המון, מזהירה אותו כשעושה משהו מסוכן, מזמינה אותו לאסוף איתי צעצועים אחרי ששיחק, וכו', אבל לגמרי לא מצפה ממנו לעשות משהו רק כי אני אמרתי.
זה לא רק עניין של הבנת השפה, זה הרבה מעבר לזה.
איך שאני מרגישה, ומקווה שמנסחת בצורה ברורה מספיק - בגיל הזה ילד לא יעשה משהו כי אני אמרתי, אלא כי רוצה להיות שייך, להיות קשור, ולכן אם כולם אוספים והוא מרגיש שזה כיף אז הוא יאסוף, ואם זו הוראה שנתתי לו והוא כרגע במצב רוח של משחק אז אין סיכוי שהוא יעשה את זה, לא כחוצפה או כחוסר הקשבה אלא כי הוא פשוט לא מבין שיש סיבה שהוא יצטרך לעשות את זה.
אני אפילו לא חושבת שנכון להגיד לעשות משהו ואז להתעקש כדי לעמוד במילה שלי. אני מזמינה אותו, אם לא מתאים לו אז אני עוברת למשהו אחר. מבחינתי עוד אין מקום לכעס בגיל הזה ופשוט מראש אני לא נכנסת לעימותים.
(ושוב, זה עם ילד שלישי. עם הראשונה בהחלט כעסתי כשלא הקשיבה, וציפיתי ליותר, היא הרגישה לי מספיק גדולה אז. היום אני יודעת שכמעט תמיד או אולי אפילו תמיד זה היה מיותר).

ובמשפחתון זה ברור שיהיה שונה לגמרי. זה לא אומר עלייך שום דבר. זו מסגרת שכולם עושים ביחד, זה דמות אחרת וסביבה אחרת. גם אצלינו הוא אוסף הרבה יותר כשהוא במשפחתון, ומקשיב יותר יפה לסיפורים, ומקפיד להתפלל כל בוקר...
בית זה אחרת, ולא מצופה שיהיה כמו משפחתון.

הוא לא רובוט, כן?
הוא לא יודע מה זה כיבוד הורים או למה צריך להקשיב.
אם תעשי את זה בצורת משחק או כיף כלשהו אולי זה ידרבן אותו אבל ממש טבעי ונורמלי שהוא מפתח את העצמאות שלו.

זה לא שלילד בגיל זה יש קשב ויכולת לאסוף משחק שלם שפיזר.
הכוונה שאת אוספת איתו ואומרת לו עכשיו אמא הכניסה לימון אחד עכשיו אתה תכנס את הבא. אחד אמא אחד אתה עד שנגמר (בהנחה שיש חמש שש לא יותר)
ולגמרי תואם גיל שהם מבינים ומתעלמים, בדיקת גבולות ;)

לך הוא נראה גדול, כי הבכור תמיד נראה גדול.
אבל כשהבכור יהיה בן עשר ויהיה לו אח בגיל הזה את תרגישי כמה שנה ושמונה חודשים זה פצפון.
ובכל אופן, למלא אחר הוראות, נראה לי שהכוונה יותר להוראות פשוטות כמו ''תסגור את הדלת'' וכד'.
לאסוף סל שלם של לימונים זה אפשרי בגיל הזה, מבחינה פיזית, אבל הגיוני לגמרי שלא מתחשק לו. או שהוא לא מבין למה צריך, ובכלל לא מבין למה זה מעצבן אותך.
מציעה לך למנוע מראש את המצב הזה ולהרחיק ממנו דברים כאלה או לעשות את זה איתו בכיף

בגלל שזה ילד ראשון , את חושבת שהוא גדול.
הבכורה שלי נראתה לי גדולה , כל חייה.... והקטן שלי כבר בן שנתיים וחצי ונראה לי פצפון.
בגיל שנה ושמונה, גם אם מבינים , לא תמיד עושים.
מה אפשר לעשות? לאסוף יחד איתו, להפוך את האיסוף למשחק.
אם הוא יושב ברצה הספה ונראה לך מסוכן, להרחיק אותו פיזית ולומר שמסוכן, כמה פעמים , עד שהוא יבין.
בגיל הזה לא מבצעים הוראות. וודאי שלא שייך לצעוק על ילד כל כך קטן.

אני מבינה את התסכול שלך ממש וחווה אותו גם בעצמי כאמא, אז אתן לך רעיונות שעובדים אצלי: קודם כל לא לאפשר גישה למה שהוא עלול למעוד בו. לא משנה מה זה. זה מצריך היערכות מצדכם לגבי הבית אבל עדיין.. הוא תינוק. הוא סקרן. הוא חוקר. גם את הפרט עצמו וגם את הגבולות שאתם מציבים לו.

דבר שני, ובהמשך לעצה הקודמת: לא להתחרפן. לא לצעוק. הם לא מבינים שעוצמת התגובה קשורה לעצם המעשה ולכן את יכולה לשים לב שלפעמים הוא גם יצחק לך תוך כדי שאת עצבנית.
צריך להגיד באסקטיביות שאסור. והסוד הוא לחזור על זה כמו מנטרה. זה הרבה עבודה וצריך הרבה סבלנות אבל בסוף זה עובד והם מבינים.

דבר שלישי, ובהמשך לסעיף הקודם. לדעתי זה ממש הכרחי לאמן את שריר הסבלנות. אמרת שבגן הוא מקשיב ואוסף. ובכן, ילדים יודעים את ההבדלים בין המקומות בהם הם נמצאים. איתך הוא מותח יותר את הגבול.
גם אם הוא עושה דבר נורא שמרגיז אותך,אחרי שעבדת על סעיף 1 (להרחיק מה שלא צריך להגיע להישג ידו) תגיבי באיפוק. קודם כל כי הם מחקים ולומדים את התגובות שלנו וכשהוא יתחיל לדבר ממש את תראי את זה כמו קסם. וגם בשבילך. תהיי שלווה . זה שלב שעובר. המקום לצאת מהשלווה בעיניי הוא ק כאשר ילד עושה מעשה חמור ומסוכן כמו לגעת בחשמל ח"ו.

עד אז - התפקיד שלנו להמשיך להגיד את הלא ולדאוג שלא יהיו לו יותר מדי פיתויים. ובהמשך לזה לעבוד על התגובה שלנו אליהם.

לא יודעת כמה עזרתי לך אבל שיתפתי מנסיוני אחרי הרבה זמן שניסיתי לפצח את השיטה והבנתי שבעצם לחנך אותו זה לחנך את עצמי להיות יותר סבלנית ולהבין שזה שלב שיעבור

אהבתי את התשובה

נורמלי ומתוק, אז קודם כל- אפשר להרגע
כמו שאמרו לך- שיתוף איתה במשימה יכול לעזור, והם נורא אוהבים שמפרגנים להם, אסף לימון אחד? יש! איזה כיף שאתה עוזר לאמא! וכו'
לחזור לחזור לחזור- מה לעשות, הם עסוקים (באמת) הדברים אחרים, לא משנה איך זה נראה לנו מבחוץ- זה מה שתופס את הקשב שלהם כרגע.
ההבדל בין הגן לבית- גם הסמכויות וגם הלחץ החברתי- שם מספיק שכל אחד אוסף לימון אחד וגם הכל אסוף וגם הוא עשה כמו החברים שלו- לכם חשוב לאסוף איתו בבית ולא לצפות ממנו לבד (לפחות לא בתור ההתחלה)
משעשע, אבל לי עוזר להגיד לה להגיד בעצמה שאסור, ואז היא איכשהו יותר מקשיבה (עדיין עושה הרבה דווקא)- אנו אומרת לה- אסור! תגידי אסור.. ואז היא אומרת "אסור", וגם אם היא ממשיכה לעשות, אני יודעת שלא עבר לה ליד האוזן...
בהצלחה;)

אפשר לקרוא לו לאסוף יחד איתך. אחרי כל פעם שהוא עושה משהו,שופך,מפזר מבלגן לאסוף משהו.יחד

בגיל הזה היכולת שלו להקשיב לך ולהעצור את עצמו קטנה מאוד. הוא יבין לאט לאט כשהוא יגדל,אם תתמידי שהוא יאסוף ויסדר אחרי. זה יכול להיות מיד ויחד איתך. וזה יכול להיות דבר אחד קטן. לא לצפות ממנו שהמילים שלך יניבו את הפעולה שלו.

ילד קטן מתקשה עם הוראות מילוליות.צריך פיזית לעשות את זה איתו.

אפשר לומר באו לאסוף איתי, בו נראה אם אתה מצליח לקלוע את הלימון לקופסא. בוא נראה כמה נצליח לאסוף. אוי הלימון מתחבא,איפה הוא. להפוך את האיסוף למשחק. מאוד מהר הוא איתך בזה

ממליצה לך בחום להתייעץ עם אורית ספאני,מומחית לשפת התינוק ובעיות שינה.

לפעמים שולחים כאן בפורומים לייעוץ יותר מדי

לק"י

לא יודעת אם זו פרסומת או לא.

מקבל בפתח תקוה

נמצאת בבית וגן בירושלים.

שהילד שלך ילך לשם. קיבלת הפניה רשמית ושיבוץ לגן? כי לא כ'כ קל להתקבל ובירוקרטיה לוקחת הרבה זמן.
אם מדובר בגן ספציפי- הכי טוב ללכת להתרשם מה קורה שם, לדבר עם הורים שמכירים, לבדוק את תנאי ההסעות ומי המלווה.
עכשיו בגלל הקורונה והחופש, אין לי מושג, מה אפשר לעשות. חוץ מלבדוק המלצות של הורים אחרים.

מדובר בגנים עם קבוצות ילדים קטנות, הרבה אנשי צוות, יותר יחס אישי וכו.

בדכ בגנים של חנמ אם ילד לא מגיע וההורים שלו לא מודיעים הגננת מתקשרת לאחד ההורים.
בגלל הקטע שרובם באים בהסעות.

אם זה אותו גן,ממליצה בחום רב.
אם את רוצה התייעצות מוזמנת לפנות אלי בשמחה.

בגדול תלוי לאיזה גיל.
אם עד גיל 3,ממליצה בחום על אורית ספאני.
יש לה קורס שממש מלמד איך להבין את התינוק,וייעוץ מדהים על בעיות השינה.
גיל יותר מתקדם,אמא מאיר מומלצת בחום.

שכותביםסיפורכזהארוךטובשישרווחביןהמיליםפסיקיםנקודותולפעמיםגםשורהחדשהעדייןכדאיאולילשיםיותרנקודותפסיקיםושורהחדשהכדישנביןמהקרה

לא היה לי זמן יותר מדי כתבתי מהר 

זה ברור שהאבא טעה.
אולי לא מתוך רוע אבל מתוך חוסר הבנה של איך.לגשת למצב כזה.

תודה

אבל, ראשית לכל - אם אתה כותב כ"כ נחמד, ממליץ לך ליתן רווח בין פיסקה לפיסקה, וכך ייקל לקרוא את דבריך.

 

אמנם, בגלל שהיו מעניינים, קראתי גם כך....

 

 

ועקרונית, בוודא שזה כדבריך. ולפני שהאבא מתנפל ש"יחזיר לו", ראו שישמע מה היה.

 

אבל, יש ללמד זכות, שלצערנו זו בעיה מצויה...  ולפעמים רק אחרי שילדים גדלים, הורים תופסים שלא היה קורה כלום לילד, אם היה רואה את אבא שלו שואל קודם בנחת מה היה..

 

[ולצערנו, אי אפשר להכחיש שיש גם כאלה שאכן מתנהלים כלפי ילדים לא בסדר.. אבל האבא צריך לבדוק מקודם]

כאשת חינוך לשעבר נתקלתי בהורים כאלה..שיפגעו במורה רק כדי שזה לא יקטין את הילד..למרות שהילד לא היה בסדר.טעות חמורה בעיני

כלל גדול ששמעתי פעם (כמובן בהומור, אבל זה ממש מציאותי...) :

 

"בתור מורה, אמא לילדים, אני רואה דבר מאד מענין:

 

ההורים של הילדים בכיתה שלי, ממש זוועתיים. כל דבר יש להם מה להעיר. הם לא תופסים שהילדים שלהם לעיתים לא צודקים - ולטובתם כדאי להבין גם את זה.

 

לעומת זאת, בכיתה של הבן שלי - זה ממש ההיפך: מורה אגרסיבי. לא מבין מה ההערות שלו על הילדים עושות לנו לביטחון העצמי של הילדים.."

 

 

 

או במילים אחרות:

 

בכיתה של הבן שלי, יש מורה ממש גרוע.

 

בכיתה שאני מלמד, דווקא ההורים בעייתיים..

 

מענין....

בכל אופן גם מורה כמובן יכול לטעות..

ומה שאמרת נכון לגמרי - וגם אני נתקלתי בדברים כאלה.

 

 

רק נזכרתי בבדיחה הזאת, ששגורה על לשונם של אנשי חינוך שהם גם  הורים, אז כבר כתבתי אותה...

באותה שעה שקראתי את דבריך, דומה היה עלי שתמול שלשום מונח לפני.

מנסה להגיב לך בעגנונית...

לענייננו, זה באמת נשמע שהאבא ניסה להגן על הכבוד של הבן שלו. אולי הוא גם למד את הגישות הפסיכולוגיות על חסכים בצורה שגויה וחושב שכל התמודדות של הילד עם קשיים גורמת לו לחוסר ביטחון עצמי וכדומה. בכל מקרה, השיטה מזינה את ההתנהגות הבעייתית של הילד.

בכל מקרה, גם למבוגר השני יש מה ללמוד להבא אם הוא רוצה להשפיע על האבא. יש פה דרכים לשפר את הדיבור איתו שיהיה יותר יעיל

אני אדם ממש צעיר.. אין לי ילדים ואני אף לא נשוי. מקרה קרה ובא לידי וראיתיו במו עיני... והתהפכה בטני... 

אין לי שום ניסיון בחינוך. אבל ענין אותי אם המבט שלי נכון. אישית לא הכרתי לא את ההורה ולא את הנפגע..

שימי לב שיש מזגן ושהבית נעים..

בגיל כזה הם עדיין לא לגמרי שולטים בתנועות שלהם, במיוחד כשמתלהבים. בשביל תינוק בן שנה אין הבדל גדול בין לגעת- ללטף-להכות. או בין לנשק ל- לנשוך.

אין טעם 'להעניש' על מכות, הוא עדיין לא מבין. אבל כן להגיד שזה לא נעים ולהתרחק כך שלא יוכל להמשיך להרביץ . אפשר גם להציע לו, במקום להכות לעשות 'טובה'. ממש לקחת את היד שלו ולהראות איך מלטפים.

הוא יגדל וזה יעבור.

וואו, זה נשמע קשה ומתסכל
זה יכול לנבוע ממצב של חוסר יציבות בחיים. מקושי לבטא את עצמו, מקושי בויסות חושי ואולי ממשהו אחר לגמרי.
הוא נמצא במסגרת? אולי אפשר להתייעץ איתם או עם אדם מנוסה אחר שאת סומכת עליו
תנסי לנהל יומן, לבדוק מתי זה קורה ( גם מבחינת הזמן וגם מבחינת ההתרחשות) מה קורה לפני ואחרי ף, כמה זמן זה נמשך וכו. אולי זה יוכל לעזור לך להבין טוב יותר
ב"הצלחה

אבדוק

תתפסי לו את הידיים תסתכלי לו בעיניים במבט רציני ותאמרי בטון תקיף: אצלנו לא מרביצים גם לא לאבא ואמא . אם את רוצה תצוטטי לו את המשפט: כבד את אביך ואמך או מכה אביו ואמו מות יומת ותסבירי לו שלא נהוג ככה ושגם בשמיים כועסים

וסתם ככה חבל לנקוט בשיטה של הפחדות של "מות יומת" או "בשמיים כועסים"

לק"י

לא שלילד גדול יותר הייתי אומרת את זה.

אני חושב שבבית צריכה להיות אווירה רגועה וטובה. שיהיה כיף להיות בבית.

גם לא לתת לילדים הרגשה שהקב"ה הוא איזה מאפיונר שמחסל את מי שמתנגד אליו.

 

מכה אביו ואמו מדובר על משהו שרחוק מאוד ממכה של פעוט. מדובר על חבלה רצינית. חס וחלילה חס ושלום לא לצטט לו משהו שיבין מזה עונש מוות... זה ממש ממש לא על זה נאמר, ולא להכניס לו רעיון כזה לראש ושיתבלבל לגמרי.

כבד את אביך ואת אמך זה מצוין.

וגם מ'בשמים כועסים' הייתי נמנעת. בעיקר כי זה לא להבנה שלו. יחשוב על הרבה פרצופים אנושיים בשמיים שכועסים עליו... אבל מעבר לזה, זה גם לא נכון. לא כועסים בשמים על כך שהילד לא נולד מחונך... בשביל זה יש לו הורים, שיחנכו אותו. את עושה את זה מעולה. רק אל תחדירי לו לראש שהקב"ה נגדו או משהו כזה, חלילה, כי בטווח ארוך זה עלול להביא אותו לייאוש, ולוויתור על כל מאמץ.

לק"י

תמיד טוב להגיד לו כמה את אוהבת אותו, וכמה כיף לחבק ולנשק.
להפוך את המכות שלו לליטופים, להסיח את דעתו לדברים אחרים, לעצור את המכה ולהגיד "לא" ברור ולהמשיך הלאה לדברים אחרים.

פשוט אומרים לו: "לא, אסור. אני לא מרשה". 

הוא תינוק  - הוא לא צריך שיפחידו אותו למוות או שיגרמו לו לרגשות אשמה שעליהם הוא ידבר בטיפול פסיכולוגי שנים אח"כ. 

גם בגילאים גדולים יותר כשכבר כן אפשר לדבר אתו. 

 

זה ילד שאת בחרת להביא לעולם בעל כורחו. 

את לא עושה לו טובה שאת מתייחסת אליו יפה או נותנת לו את הנשמה - את חייבת לו את זה.

אין מה לדרוש ממנו דברים בגלל שאת עושה את מה שאת חייבת לעשות. 

מי אמר שהוא לא מקבל אהבה ואני לא נותנת לו אהבה כנה ואמיתית מכל הלב ולא אוהבת אותו? דיברו פה על איך להסביר לילד שאסור להרביץ אם לא תסביר לו הוא ימשיך ויודע מה ? אני מסבירה פעם היכו ילדים על כזה דבר ואני לגמרי נגד אלימות

אבל להגיד לו שאת מצפה למשהו בגלל זה שאת מעניקה לו - זה בעיני, שגוי מאוד. 

 

אז מה אתה מציע לומר לילד שמכה את אמא שלו?

ולמנוע ממנו להרביץ בידיים. (לא כדי להכאיב לו או להעניש אותו, אלא כדי שלא ירביץ). 

זהו. 

צריכים להעביר אצבע על הגרון בשביל ההמחשה? 

אבל אם הוא ממשיך להרביץ בכל זאת - אין ברירה, צריך להרוג אותו.

 

לא שאני קוראת לרצח או משהו, סתם אומרת.

https://mvofakim.cet.ac.il/ShowItem.aspx?ItemID=b87f9e2e-e08f-4f07-8704-5e0dec3c5fdd&lang=HEB

מחזיקים ולא מאפשרים להרביץ
בכל פעם מחזיקים

איך זה קרה לפתע פתאום?

ומחזיקים בנחת.. בלי שמץ תוקפנות, בלי שמץ "שדר" עם החזקה תקיפה... ילד בן שנה הוא תינוק קטנטן. הוא לא מבין - כולל את ה"לא" שהאמא מתפלאת שאינו מבין... (מבחינה הלכתית, זה אפילו לא גיל שהורים מחוייבים להפריש מאיסור. כי אינו באמת מבין את ה"לא").

 

אם זה היה באקראי, אפילו לא מצריך שימת לב. לכל היותר משהו מצחיק (כשיש אחים גדולים יותר, באמת כך הם מגיבים אינסטיקטיבית ועוברים הלאה. הילד "תופס" שזה לא אישו..). בהיות שזה קבוע, אז אכן  תופסים לחצי-רגע, אפשר לומר בנחת "לא מרביצים", ואז הילד איכשהו מזהה את מניעת הפעולה המעשית עם האמירה; כמו שאמרה יעל, אפשר לקחת את היד וללטף, "תעשה טובה" - כך הוא קולט בצורה תחושתית, את האינטרקציה האחרת. בקמום ליצור קשר "מענין" עם מכה, ליצור אותו בצורה נעימה..

אינטראקציה עם ילדים. הוא כן מנסה להכניס להם אצבעות לפה, לטפס עליהם תופס את הידיים אבל זה כזה מתוק.
אני חושבת שהוא כן מבין "לא" כי למשל אם רואה את האור נדלק הוא אומר משהו שנשמע כמו אור או אם הוא ליד מתג הוא מנסה להדליק את האור. אז למה שלא יבין "לא"?

גם יש להניח, שאם "לא" בא כמה פעמים עם משהו שמונעים ממנו (בכלל, לא הייתי ממליץ להרבות ב"לא" בשלב הזה. גם אח"כ אין ענין להגזים..), אז הוא קולט איזשהו קשר.  אבל את  ה"לא", במובן שזה דבר מחייב, שיש איסורים, זה עדיין מוקדם. לומדים בהדרגה.

כפיים. החלפת שוב פעם ניק.

אתה לא רצוי בהריון ולידה ולא בשום פורום אחר.

@משה

ויכול לקרות

לגבי האהבה,אי אפשר לגרום לה להיות כל הזמן.וזה לגמרי בסדר שאחים רבים וכועסים. את יכולה לשים גבול חמור בהקשר של אלימות ומכות.

 

לגבי ההתנהגות של הילד. תאמרי לו באופן מפורש מה יקרה ברגע שהוא מבלגן או הורס לאחיו.הוא צריך להפסיד משהו, ולנהוג בזה בעקביות. הוא יקלוט די מהר אם שווה לו או לא שווה לו להמשיך להתנהג ככה

אפשר באותו רגע להכניס אותו לחדר. אפשר לשלול ממנו סרט,ממתק או משהו אחר שאת מרשה בבית. 

פתאום קלטתי את שעות השינה שלו

הוא לא ישן בלילה בכלל?

ישן בצהרים? 

מה העניין עם השינה,אולי זה משמעותי

מודעת לזה שהוא ישן מעט לגילו...
הוא לא ישן צהריים. לרוב נרדם בסביבות עשר פלוס מינוס, נרדם רק כשרואה שכל האחים ישנים. (וזה בעייתי, כי הקטן ישן צהריים במעון וגם לא נרדם עד לפחות עשר, ויש גדולים יותר שנכנסים למיטות בסביבות תשע וחצי)
כשאני מצליחה להרגיע את הבית-כשהקטן לא ישן צהריים ונרדם בסביבות שבע וחצי ומבקשת מהגדולים להיות בשקט בחדר אז הוא יכול להרדם בסביבות שמונה וחצי.
עדיין מתעורר לפחות פעם אחת בלילה. וקבוע לא משנה מתי נרדם מתעורר עם עלות השחר ומכריז שכבר בוקר כי יש אור בחוץ.
עכשיו בחופש כשהקטן לא במעון אני מתאמצת שלא להשכיב אותו לישון צהריים ואז שניהם ישנים בזמן נורמלי ואני באמת מצליחה להבחין בזמנים יותר רגועים אצלו , אבל מה אעשה בשנה הבאה???

אצל ילדים זה יותר קיצוני.
תשמחי שיש לו את רגעי השקט, זה אומר שיש לו גם את יכולת הריכוז.
לפעמים ילדים משתוללים כדי להוציא מרץ וצריך לנתב אותם לכיוון הנכון. לקחת לגן שעשועים/ לשים לו מזרון על הרצפה שיוכל לקפוץ ולהתגלגל/ לשים לו מוזיקת ולרקוד איתו...
אם ילד פוגע באח שלו, לעצור את זה. להגיד בתקיפות שככה לא מתנהגים במשפט קצר ולהגיד מה כן אפשר לעשות.( למשל: אם אתה רוצה לשחק עם אחיך אתה צריך לבקש ממנו. הרבה פעמים הם פשוט רוצים תשומת לב מהאחים ופונים אליהם בדרך שלילית אבל לרוב זה כדי לקבל תשומת לב מההורים.)
אם לא עוזר אפשר להרחיק אותו בתקיפות מהמקום .
אם זה מול ההורים אז בעיקר להשאר רגועים ולנסות להפסיק את ההתנהגות כשהיא מתחילה.
לתת לו תשומת לב חיובית בזמנים שהוא רגוע, לתת לו מחמאות, לשחק איתו... שיראה שיותר כדאי לו להתנהג בצורה נעימה.
לגבי השינה זה בעייתי, כדאי להקדיש זמן בערב להרדים אותו. לפעמים הילדים משתוללים מרוב עייפות.
בהצלחה

איךבנויות שעות השינה שלו?
יש ילדים ובגיל 4 זה ממש נפוץ, שבזמן עייפות ממש מתפרעים....
ובאופן כללי נשמע שהוא לא מגיע לשעות השינה שהוא זקוק להם ואולי יש משהו שגורם לו לחוסר שקט פנימי.

אולי זה העניין

הרבה יצירה, צביעה, גזירה, הדבקה של חומרים שונים.
עזרה בנקיון הבית- שטיפת רצפה, כביסה וכד'.
שותפות בהכנת אוכל- חיתוך ירקות, מכירת תפו''א לפירה, הכנת לחמניות וכד'.

באזור ראש הנקרה מסיבות טופוגרפיות החופים לא מתאימים לרחצה. הם גם די ריקים.

אין שם חול "רגיל" אבל כן שברי קונכיות קטנטנים שאפשר לשיק איתם כמו חול. לא מתאים לבניית ארמונות.
אין מציל כמובן זה יותר למשחק לילדים קטנים בחול ואולי לשכשך רגליים עד הקרסוליים.
כדאי עם שורש.
החוף מאד סלעי.

משו בבת ים
אבל לא יודעת איפה זה בדיוק

יש יותר חרדיות עכשיו מחילוניות כשאנו היינו שם וגם דתיים, אפילו חיפשו מניין
אם כי אין בו מציל,
אפשר אולי לנסות ללכת דרומית ולהתקרב לסוכת מציל ולראות עד כמה היחס נשמר

אמא שלי מפחדת פחד מוות מכלבים, ברמה שהיא תלך הליכה ארוכה בחצי שעה כדי לא לעבור ברחוב שיש בו פוטנציאל לפגוש כלבים.
ואני למרות זאת (אולי אפילו בזכות זה) גידלתי את כל כלבי השכונה ואין לי ולאחי שום פחד מחיות... וכולנו גם מגדלים..

אני חושבת שזה הגיע מגישה מאוד נכונה שלה, שכל בנאדם שונה זה מזה. כמו שאמא פחות אוהבת למשל סוכריות צבעוניות בצבע ממש לא טבעי והילד כן אוהב אותו, זה עניין של טעם.
גם זה שיש אנשים שמפחדים מחושך, זה לא כי החושך מפחיד אלא שהפחד הוא בראש, ולכן אם אני התרגלתי לישון בחושך- הוא לא מפחיד אותי...

וככה זה היה בהמון דברים בחיים שלנו (אף פעם לא עשינו השואה מי קיבל יותר אוכל, כי זה ברור שילד בן 5 לא צריך אוכל כמו ילד בן 18)
וככה גם עם חיות, הכלב עצמו לא מפחיד, אמא מפחדת כי ככה היא, אבל זה לא אומר שום דבר עלי. אמא שלי דחפה אותנו ללטף כל כלב שראינו, ולגדל גורים שמצאנו, והיא עצמה תפסה מרחק. כי זה שהיא מפחדת לא אומר שגם אנחנו צריכים לפחד.

וזה גישה חינוכית שלמה, אצלנו עבד מצוין.

חושבת לפעול נכון בזה שאני מסבירה לו שכלב לא מפחיד אבל אמא מפחדת כי לכל אחד יש פחדים לרוב לא הגיוניים והפחד הוא לגמרי שלה( כי זה מה שאני מתכננת לומר)

אבל לשלוח אותו לחוג חיות, יעזור

ממליצה ממש להביא הביתה גור קטן וחמוד. שיגדל כשאת והילד רגילים אליו, וככה תראו ותלמדו שתיכם שאין מה לפחד

בתור ילדה הייתי מפחדת מכלבים מאווד. ברמה שהייתי חולמת הרבה בלילות שכלב רודף אחרי ונושך אותי, והיו לי בראש "דרכי מילוט" מכל מקום ביישוב, לאן אני בורחת אם אני רואה כלב משוחרר...
זה עבר לי סופית רק כשעברתי ליישוב עם יותר כלבים מאנשים בערך. זה עניין של הרגל. אין מה להסביר במילים שזה לא מפחיד.
כשהבת שלי היתה בת חמישה חודשים אימצנו גור, שגדל להיות כלב גדול ממש ויכול להיראות מרתיע (אבל הוא חמוד אמיתי) כי לא רציתי שהיא תגדל לפחד מכלבים, כי אני יודעת כמה זה פוגע באיכות החיים. ובאמת היום היא לא מפחדת בכלל מכלבים, גם גדולים ממש, ובכללי מתנהגת בטבעיות ליד חיות. בקיצור זה הדרך הכי טובה לדעתי.

ורחוק מלהיות שווה ערך ללגדל עוד ילד כמו שהרבה אנשים אוהבים להגיד.

לק"י

לא אמרתי שזה לא אפשרי. רק לקחת בחשבון שזאת עבודה נוספת להורים.
זה הרבה פעמים גם מגביל בנסיעות למשל. אז חשוב לחשוב מראש אם זה מתאים.

ושווה או לא- זה תלוי כבר במגדלים. אני אישית לא אוהבת חיות בתוך הבית שלי, וגם אם היתה לי דירה נוספת רק לכלב זה לא בשבילי

ילד שלא מפחד מחיות..
אותנו זה לא מגביל בנסיעות כי יש לנו שכנים טובים שיש להם גם חיות ואנחנו מטפלים בשלהם כשהם נוסעים והם מטפלים בשלנו כשאנחנו נוסעים..
וממש לא בתוך הבית חח.. הכלב רק בחצר.

אפשר להראות לו איך כל האנשים עוברים ליד והוא לא עושה להם כלום

ממש לא יזיז לו לראות איך הוא לא עושה כלום לאחרים.

שלי כולן בהיסטריה מכלבים.

אבל למה דווקא ויסות חושי?
אם זה התחיל לא מזמן והוא מנסה ללעוס או לנשוך דברים - כנראה מדובר בצמיחת שיניים.
אם הוא רק יונק - יתכן שהוא רעב וכדאי להוסיף לו מזון מוצק.
יכול להיות גם כאבי בטן או אוזניים או תולעים או חרדת נטישה או מיליון סיבות אחרות. כדאי לנסות לשים לב, מתי הוא בוכה יותר ומה מרגיע אותו, ומזה להגיע למסקנות.
אפשר גם להתיעץ עם אחות טיפת חלב או רופא ילדים.