פורום הורות (עמוד 351)

ברלינר. אומרים שהוא בעל נסיון רב. לא ידוע לישמו ומספרו אך בוודאי אפשר למצוא.

מהסיבות שציינת. ככל שמקדימים לטפל, כך יותר קל אח"כ. נסי לברר דרך האתר הזה מה אפשר לעשות ואיך ללמד לזחול. כישורי למידה:

http://www.kishurei-lemida.com/

הרבה תינוקות מתיישבים ונעמדים לפני שהם זוחלים. שום קפיצה, זה תהליך שגרתי. בע"ה, הוא עוד יזחל על 6, וגם אם לא - נדמה לי שהעיקר זה הזחילה ולא משנה כל כך איך.

תודה אברכית על ההרגעה,

ותודה נחשונית על הקישור. לא הצלחתי למצוא שם, אבל קיבלתי מוטיבציה לחפש בגוגל.

אני חושבת שננסה לעשות מה שאפשר, בלי להשתגע

וחשוב עוד יותר לוודא ולעקוב שהילד זוחל מספיק.

בכפות הידיים יש לנו שלושה קשתות.

ילד שלא זחל מספיק קרוב לוודאי שיפתח קשיים באחיזה נכונה, חגורת כתפיים חלשה ושרירים רפויים.

מ שאני ממליצה זה ממש ללמד אותו.

ואם הוא מדלג על זה ומגיע לעמידה ואף להליכה,

להגיע איתו למרפאה בעיסו.

הזחילה היא תהליך חשוב מאוד!

לא לוותר, מחקרים רבים הוכיחו חד משמעית שילדים רבים (לא כולם) עם קשיי למידה לא זחלו או זחלו מעט בקטנותם.

בהלחה רבה!

טוב, לקחתי לתשומת לבי, ובעקבות איזו הארה, פשוט ניסיתי להכריח אותו להישאר על עמידת 6 (זחלתי לידו על יד אחת לאורך יום שלם, והיד השניה מתחת לבטן שלו, שלא יוכל לשכב עליה...).

במקביל, הנחנו פתיונות - חצי עינב, חתיכות קטנות של פריכיות ועוד דברים מפתים,

ו -  טטט -           הילד זוחל !       

מידי פעם הוא שוכח, ומקפץ שוב על גחונו, אבל אני או אחד הילדים רצים אליו, ומעמידים אותו על 6...

אני מקווה שזו ההתקדמות שהוא יאמץ קבוע, בינתיים אנחנו עוקבים.

תודה על המוטיבציה והעצות !

מבחן BRC הוא מבחן יחסית חדש בארץ.

לא נוסה על הרבה מאוד ילדים כדי להוכיח את יעילותו.

לעומתו מבחן טובה הוא מבחן חסר בסיס. כמעט ואין לו סטטיסטיקה נורמאלית, כך שממש עוול לקבוע נתונים על פיו.

מבחן BRC הוא מבחן משלים לאבחון נוירולוגי ואינו יכול לקבוע רק על פי הממצאים שלו.

ריטאלין- כל המחקרים למיניהם שמדברים על השפעת הריטאלין עדיין לא הוכיחו דבר. בינתיים הכל דיבור באויר.

ילד עם בעיות קשב ביולוגיות זקוק לריטאלין כמו ילד עם בעיות קריאה.

מבחינת למידה, ילד בלי ריטאלין שווה ערך לילד שזקוק למשקפיים ללא משקפיים מידה 6.

ממליצה מאוד, (אם באמת הילד אובחן באופן מקצועי שהוא זקוק לריטאלין) ליטול אומגה 3 מן החי.

ולתת לילד לעשות ספורט (קפיצה על חבל, טרמפולינה, שחיה וכדו') לפני שהוא הולך ללימודים.

השילוב של ספורט, אומגה 3 וריטאלין ישנו את הילד מקצה לקצה.

בהצלחה!

יש ילדים שזה מאד טוב להם ויש גם ילדים שלא. מי שזה טוב לו - עוזר לו להתרכז, והוא באמת ממש ילד אחר בכיתה. גם מבחינה חברתית לפעמים, אם הילד גם "היפר" אז זה יכול לעזור בהפתחתת חיכוכים חברתיים, אם כי יש ילדים שדווקא הצד ה"היפרי" עושה אותם גם יותר חברותיים..  כמובן שכאשר ילד מצליח בלימודים ועם חברים, זה טוב גם לתדמית העצמית שלו.

מצד שני, יש כאלה שזה גורם להם ל"קיפאון" בהפסקות, וכן לתופעות לואי נוספות שאינן רצויות. 

 אני ראיתי כאלה וכאלה (אם כי יותר מהסוג הראשון..).

כמובן, קודם כל צריכים לדעת שבאמת יש חשד סביר לבעיית ריכוז וקשב. לא כל ילד ש"זז" הוא כבר כזה - והתרופה נועדה כמובן לילדים ולא למורים..

כמו כן, יש כמה סוגים: ל4 שעות כדור אחד, ל8 ול12.  יש גם מינון שנע בהתאם לצורך ולגיל.  לפעמים ילד מקבל 10 מ"ג וחושבים שהכדור לא עוזר לו, ואחרי תוספת של עוד 5 - פתאום "ילד אחר" (בכיתה לפחות. לא בכל משחק אחה"צ חייבים להיות בריכוז.. אכן נותנים לשעות הלימודים וגם לא לחופשים)..

גם סוג הכדורים קצת שונה. יש כאלה שהתנודות בתוך זמן השפעת הכדור קטנות יותר. יש ילדים שזה משמעותי עבורם ואז הנוירולוג יכול להחליף את הסוג. 

על תופעת חוסר התיאבון ניתן להתגבר ע"י ארוחות לפני זמן השפעת הכדור ולאחריו.

יכולות להיות תופעות של מצב רוח של ימים ראשונים שעוברות אח"כ (וכמו שכתבתי - יכולים להיות גם דברים שממשיכים).

אפשר לנסות - ולראות תוך כמה ימים מה קורה.

בסופו של דבר, זו החלטה של ההורים. אם נותנים - צריך לעקוב, לשוחח מידי פעם עם הילד בנחת על הרגשתו (בלי להכניס לו לראש שאמור לקרות בגלל זה משהו.. מצד שני, ילד קטן מעצמו לא יוכל להגדיר שהוא "קפוא" בהפסקות, למשל, אם לא ישאלוהו שאלות מכווינות), לבדוק עם המורים מה קורה, מדי פעם פגישה עם הנוירולוג - ולפי זה לראות אם זה טוב לו.

זה פשוט רחמנות, לראות ילד שמנסה להתפקס- ולא מצליח להחזיק את עצמו יותר מ-5 שניות ברצף.

סובל תסכולים מכשלונות אינסופיים- רק כי הוא לא יוכל להתרכז.

מוריד את הדימוי העצמי שלו לדרגה 0.

פשוט כואב הלב.

יש לי ילד מקסים

( ADD בביה"ס, ADHD בבית...)

נבון, שובה לב

לוקח ריטלין

ואנחנו מודים לקב"ה ולמורה המדהימה שלו

על ההתקדמות שלו.

אם צריך-לדעתי חבל לא לתת.

זה עלול הרבה יותר לפגוע בילד אם לא יקח את הריטלין.

בהצלחה

(ואצלו, ב"ה אין כמעט תופעות לוואי)

אחרי שאבחנו את הגדול, אני רואה שדווקא זה שאחריו " זועק" הפרעת קשב, ואפילו סובל מזה..[הגדול ממש לא סבל]  אבל הקטנצ'יק עוד לא בן 6 ורק בגן חובה חבל לנו לעשות לו עכשיו את האיבחון של BRC כי הקופה משתתפת בזה רק פעם בחיים, וגם טיפול תרופתי כל עוד הוא לא יושב בכיתה נרארה לנו מיותר. יש דרכים נוספת להתמודדות ביינתים?

לא יקרה מזה שום אסון..

מים

טרמפולינות

אופניים

ארגז חול

כדור סל

ערסל

לעבוד על תכנון -- מה אתה רוצה לבנות (לגו/ חול/ קוביות..) ? באילו חלקים תשתמש? עם מה תתחיל?

להכין בבית מאגר גדול של תעסוקות מגוונות ולפתח מיומנויות מוטוריות תוך כדי פעילות.

להשאיר מכשירים ישנים- לתת לו לפרק , להבריג, לנסות להפעיל וכד'..

להתפלל ---

רוב נחת!

אולי תתיעצי עם מישהו שמבין בזה (אולי הפסיכולוגית של הגן)
כי זה עלול להוריד לו את הבטחון העצמי ואז זה נזק לטווח ארוך.
אפשר בעקרון ללכת בכיוון של תרפיה כלשהיא (חיות, סוסים, אמנות, מוסיקה...)
אני יודעת שזה הרבה פעמים ממש עוזר. 

היו פה כמה רעיונות שנאמץ, אני רואה גם שככל שעוברים הימים ואני מבינה שככה הוא ולא הכל בשליטתו הוא גם יותר נרגע...

מה הכדור הזה שהוא לוקח?.... איך להעביר לו בצורה נכונה שהוא לא ירגיש "דפוק" את העניין?...

א. האמת היא, שאם יגידו לילד סתם "אתה צריך לקחת את הכדור הזה בבקר" - גם בלי נימוק הוא לא ישאל יותר מידי בגיל זה..

ב. אך אין בכך צורך. אפשר להגיד "הכדור הזה יכול לעזור לך קצת להתרכז, שלא יהיה לך יותר מידי קשה לשבת הרבה זמן בשיעור. זה כדור שהמון ילדים לוקחים בשביל זה. אבל כמובן אתה גם צריך להשתדל בעצמך להקשיב, להשתתף. הכדור זה לא במקום שאתה משתדל. ותספר לנו עוד כמה זמן אם אתה חושב שזה באמת עזר".

באופן כזה אנחנו לא מדברים עם הילד על "בעיה מובנית" כביכול שיש בו, אלא על מה שהכדור יכול לעזור. את הקושי לשבת הרבה זמן מן הסתם הוא כבר מכיר לבד, אם הוא באמת צריך את זה. אנחנו מזכירים דרך אגב שזה לא משהו חריג במיוחד שמישהו מקבל דבר כזה. והעיקר - איננו עושים מזה "קסם" (אע"פ שזה בהחלט "קסם" כשזה עובד טוב...), אלא משהו שעוזר להשתדלות. שילד לא יזהה את עצמו כ"בעיה" גם בהמשך, אלא לכל היותר יבין עם הזמן שקשה לו להתרכז ויש עזרה כזו. לא הוא "בעיה" אלא הוא אישיות וזה פרט שכך עוזרים להתגבר עליו.  וככל ענין רגיל, הילד "שותף" בדבר מענין - תספר לנו איך זה עובד...

וזהו.

אם לא עושים מזה ענין - הילד לא ירגיש כל בעיה. 

כשישבנו עם הפסיכולוג, הוא רצה שהילד יהיה נוכח בשיחה, אני מאמינה שלא כל דבר הילד צריך לשמוע...אמור להיות איזשהו תווך של ההורים, מה שיצא מזה שהילד שמע [כי הפסיכולוג התעקש שהוא צריך לשמוע] אבל לא שמע את הכל...[נמאס לו לשבת...] עכשיו נראה לי שהמצב יותר גרוע, כי ילד שלא שומע הכל משלים דברים מעצמו  ודברים לא נכונים...ועכשיו?

חשוב שהורים יפנימו שהם ההורים ולא הפסיכולוג. הפסיכולוג יכול "להתעקש" שילד צריך לשמוע, ומה שמכריע הוא שיקול דעת ההורים (הרי לא מדובר במצבי-קיצון, אלא בהורים נורמטיביים ומצבים שכיחים).

פסיכולוג אחר יכל לומר ההיפך...

הילד לא היה צריך להיות נוכח בשיחה. ההורים שומעים במה מדובר - ומחליטים אם הם רוצים שהילד ישמע מהם או גם ממנו, ומה ישמע.

למצב העכשווי - אני מבין שמדובר בילד כבן שש. כיוונת נכון - איפה שהבעיה שם הפיתרון... הילד עם קושי ריכוז, נמאס לו לשבת, מן הסתם דברי הפסיכולוג לא דיברו אליו.. ב"ה.

לדעתי, תאמרי לו מה שכתבתי לעיל, בשלוה ובנינוחות, בלי לעשות מזה ענין. בהיות שהפסיכולוג כבר דיבר (מן הסתם אמר: יש לך בעיה שיש אותה לעוד ילדים וכו' וכו'...), אז תשימי לב אם הילד רוצה לברר עוד משהו  אחרי שתגידי לו. מן הסתם לא ירצה, ואם ירצה תעני בשלוה. לדעתי, העיקר מה שאתם אומרים ומקרינים. אתם המשמעותיים בשבילו.

העיקרון תמיד צריך להיות, גם לטווח ארוך, שיש אנשים שקשה להם להתרכז לפעמים (אגב, זה נכון לחלוטין: כשידע לקרוא בעז"ה, יתכן שתמצאי את "קשה הריכוז" שלך לא זז שעתיים רצופות מספר קריאה...), יש כאלה שקצת יותר יש כאלה שקצת פחות. כולם יכולים להשתדל לשים לב ולהתרכז במה שלומדים. אבל הכדור יכול לעזור לזה - ואז במקום להפעיל הרבה מאמץ להתרכז, אפשר יותר לשים לב למה שלומדים. אז זה עוזר.

את זה לא צריך לומר כעת, אך זו גישה נכונה לדעתי ורציונל טוב להסתכלות על הדברים ולהסברה בעתיד אם יהיה צורך.  הערך המרכזי הוא שלא פורקים אחריות כי אני בעיה. אלא אני אדם שמשתדל בכל תחום כמיטב יכולתי ונעזר כשצריך במה שאפשר.   וכך: 1. האדם הוא אדם, והנושא הזה - פרט בלבד. הילד איננו add, אלא ילד עם אישיות מגוונת. ויש נושא מסוים, שיכולות להיות לו השלכות שונות, ומנסים לעזור בו.  2. אין מושג של כאילו השתחררות-מאחריות בתחום מסוים, אלא הבנה למצב כשחלק מההשתדלות היא גם לקיחת הכדור.

עם הזמן, הילד גדל ומזהה בעצמו באיזו מידה זה עוזר לו וכו'.  אם זה טוב לו - הוא שמח בכך, לוקח, וזה פרט לחלוטין שולי בחייו. הלימודים, שהוא פתאום יכול להתענין בהם, מעניינים  אותו הרבה יותר.

לא לעשות ענין ממה שלא צריך. כמובן, לעקוב מהצד שאין תופעות לוואי וכו'.

והפסיכולוג יכול לעשות זאת.

אבל כשאת כאמא שלו תאמרי לו- זה יהיה אמין יותר.

בקשר לכדור, במקום בו אני עובדת אנחנו מסבירים לילדים שהם לוקחים ויטמין שעוזר להם להתרכז.

ילדים רבים נוטלים ויטמינים בלי קשר לריטאלין. וכך אם הוא יזכר בכיתה את עניין הויטמין, ילדים יקבלו זאת בהבנה.

וגם הוא לא יהיה בסרטים שמשהו לא בסדר אצלו חלילה והוא נוטל כדורים שיעשו אותו בסדר.

כשהוא יגדל תסבירי לו שהוא ילד שהתבר בכח מיוחד, ביכולת להשתולל, היכולת להפיק דברים גדולים.

ומה שאנשים אחרים לא מסוגלים, הוא לוקח את הכדור כדי לרדת לרמתם ולהתרכז רק בדבר אחד.

(חשוב שהוא יבן שזה דבר מבורך, בעתיד הרחוק, יש בזה רק מעלות).

ממליצה לקרוא את הספר עיצות מהחיים של חיים ולדר, הוא מדבר בשבח הקושי בקשב וריכוז וההיפראקטיביות).

ומגיל 6 ממליצים לבצע את האבחון.

כי מה שלא התפתח עד אז, יתפתח לאט אבל בפיגור של 3 שנים עד גיל 28.

מה שאומר, שאם הילד בן 10, אז המח שלו מבחינה התפתחותית נע בין 7-10 שנים.

(וזה מדובר לגבי ילדים עם בעיות קשב עם רקע ביולוגי ולא רגשי).

ממליצה בחום לבצע אבחון, חבל על שנים שבהם הוא מתבזבז ומפסיד חומר שחשוב מאוד ללמידה.

צובר פערים וחלילה יכול לצאת מתוסכל.

מה גם שהוא עולה תיכף לכיתה א' שם אין משחקים וחייבים לשבת וללמוד.

לבינתיים, ממליצה להימנע מאכילת דברים מתוקים, שקולד וקפאין.

לתת לו להשתולל בדברים בטיחותיים, קפיצה בחבל, טרמפולינה, אופניים, שחייה וכו'.

נתתם\ן לי חומר למחשבה...וכח להתחיל להתמודד ולהכיל את החברה המקסימים המתוקים והמאוד אנרגטיים שלי.. ולא להרגיש חסרת אונים בפעם הבאה שהחברה יקפצו על דודה חווה [70] ויבקשו לעשות לה תסרוקת....[וסבתא שלי תגיד לי:"את צריכה לתת להם יותר גבולות...."]

את מוזמנת לקרוא את הסר של ד"ר עמנון גימפל: "אימון מוחי".

ד"ר עמנון גימפל הוא מומחה ארצי בכל מה שקשור לבעיות קשב אצל ילדים ומבוגים.

השיטה של הספר שלו היא שילוב נכון של ריטאלין (אם צריך) תזונה נכונה, התעמלות וויטמינים.

הוא מסביר שהתעמלותאירובי של חצי שעה ביום פועלת את הפעולה של הריטאלין.

כך שאם לילד יש אחוזים בודדים של הסחה וקושי להתרכז- הפעילות הנ,ל תעזור לו להיות בפוקוס.

במקביל, תזונה נכונה הבנויה מ-60% פירות וירקות.

20% חלבון בעיקר דגים כמה שפחות עוף וממש להימנע מאכילת בשר.

20% דגנים (קמח מלא, אורז מלא וכדו').

ובנוסף, לתת אומגה 3 מהחי ולא מהצומח. זה עוזר למח לבנות תאים חדשים ולהצליח בלמידה.

ממליצה בחום על הספר.

חוץ ממנו ישנם ספרים נופים.

רק שאני פחות ממליצה לעיהם משום שהם מתארים את ההיפר כמשהו סופי והורים נלחצים מהם לחינם.

אם זה בכל זאת מעניין אותך, אשמח לתת לך שמות על כמה מומלצים.

של לאורה וולמר (אאל"ט)

תקראי אותו, תספרי לו את הסיפור- זה עובד נפלא!!

ואם את מאיזור בית שמש אוכל להשאיל לך אותו בשמחה..

ותכתבי בגוגל הוא יעלה לך המלצות עליו.

כמנוסה בתחום-- ספר מדהים!!!

הבן שלי קיבל ריטלין ומאחר שהוא היה חכם מאד הוא קרא ומצא שהריטלין מזרז את פעילות המח. הוא טען שאינו צריך את הרעל הזה ולמרות שהייתי רצה לרופא ומביאה מרשם ורצה לבית מרקחת להשיג לו את התרופה. כשהגיע לחטיבה כמעט ולא לקח ובישיבה התיכונית החפיסות נשארו כמעט שלימות.

חצי מהזמן הוא היה מחוץ לשעורים ולאחר שסיים את הצבא התחיל לקחת את עצמו בידיים ולעשות מכינה להשלמת בגרויות. ואז הלך לרופא מרצונו והתחיל לקחת ריטלין מיוזמתו ולהשלים את הפער.

ח ב ל

לא כזה עניין גדול

גם זה חלק מהלימוד בחיים.

אם ילד בגיל זה מחליט כך וההורים לא יכולים לשכנעו אחרת - אז גם מזה לומדים, וגם מחוץ לשיעורים למד משהו בחיים. לא שייך להגיד חבל.  להבדיל, גם ילד שעושה בטיטול לא אומרים שרק אח"כ הבין וחבל...  כל אחד עם קצב הלמידה שלו (זה כמובן לא אומר שלא צריך להשתדל להסביר מה שחושבים לנכון כמיטב היכולת. אבלהאישיות הספציפית והגיל זה חלק מהנתון הבסיסי. ולא בדיעבד..)

בזמן החופש הגדול או כל זמן שהילד עדיין בגן וממשיך להסתדר בלי ריטלין (מומלץ רק מכיתה א) אפשר לנסות רפואה אלטרנטיבית. יש סירופים ומיצוי צמחים לבעיות קשב וריכוז ו/או לבעיות של היפראקטיביות שנלווית. עכשיו הזמן לנסות. חודש יכול לסייע לנסות ולראות את ההשפעה של הנ"ל על הילד. ניתן להשיג כיום גם בבתי מרקחת וגם בבתי טבע ולבדוק אם זה עוזר לילד, עד הרגע שבו יצטרך אבחון וריטלין.

כדאי רק לבדוק אם אפשר לתת את התמצית לפני השינה או כמה שעות קודם כדי שלא תפריע לו להרדם (אחת סשנתנה לבן שלה תמצית גילתה שאסור לתת לפני השינה כי זה עורר אותו).

יש לי חברה שנתנה לבת שלה הומיאופתיה במשך 3 חודשים וזה ממש סייע לה להתרכז. בלי בעיה של רעילות או חשש כלשהו (פרט להוצאה כספית). אם תרצי אוכל לברר פרטים.

אבל איך את מספרת לילדים מהספר? צובעת לילדות שרוולים עם ארטליין?

לא בארטליין כי הוא עובר לצד השני אבל בלורדים איכותיים אחרים, מחקנו גם כמה התבטאויות מיותרות.

קראתי אותו לבד, אחר"כ בעלי.

ישבתי עם מי שצריך במשפחה

ובבית ספר העברתי אותו לקריאה בין הגדולות ולפני שנתיים ישבת עם קבוצת קטנות. מועיל ביותר!

הם כ"כ מזדהים ומבינים פתאום מה קורה. הם מקבלים ראיה אחרת ומתחילים לדבר בשפה אחרת.

נראה לי שתאום בין כל המערכות- הורים, ילדים ביה"ס יוכל להצמיח התייחסות אחרת לקושי ומשם הדרך להכלה ולהפניית אנרגיות בצורה חיובית - קצרה.

רק הסיורים והפעילויות שהם מציעים יכולים למלא שבועיים בירושלים.

קישור -

http://www.cityofdavid.org.il/hp.asp

חופשה נעימה.

הגן הבוטני- אגם מלאכותי, עצים חממה טרופית,... (גבעת רם, קרוב לתחנה המרכזית).

גן החיות התנכ"י- גן חיות ענק שבו בע"ח במתחמים גדולים במקום כלובים סגורים. מקום לטיול לחצי יום ואפילו יום שלם. יש רכבת פנימית כייפית שיכולה לקצר את הדרך לבע"ח שנמצאים למעלה. יש לשים לב בכניסה לשעות האכלה, כי יש אטרקציות מיוחדות כמו האכלה של קופי למור בתפוחים, צעדה של פילים ועוד.

מנהרת הזמן- צפיה בעבר. די יקר לדעתיצ בשביל הזמן הקצר שמבלים שם.

מוזיאון מכון המקדש- מתאים לילדים גדולים יותר ועדיף כשיש סיור קבוצתי.

סיור ברובע היהודי: הבית השרוף, בית כנסת החורבה שחודש (לבדוק במקום באיזו שעה מתחיל הסיור הבא. כניסה בתשלום!), מוזיאון חצר הישוב הישן. אם אתם חושבים על הרובע, כדאי להדפיס את המפה כדי לא ללכת לאיבוד: http://www.rova-yehudi.org.il/map.asp

מוזיאון המדע- לבדוק באתר איזו תערוכה מוצגת שם עכשיו. משך השנה פתוח בימי שלישי אחה"צ חינם לילדים. כדאי לבדוק מה המצב בחופש ולנצל את אחה"צ של יום הביקור.

מוזיאון ארצות המקרא- פתוח בחופש בימי רביעי אחה"צ חינם לילדים. כדאי לבדוק באתר אם מתאים לקטנים.

גן סאקר- סתם להוציא אנרגיה שלכם/של הילדים אם נשארה אחרי הסיור של הבוקר... יש מתקני כושר ועוד.

http://2.inn.co.il/leads/view/336

כשאני לא מצליח להרדם
ומחשבות יוצאות ונכנסות,
אני יושב על המיטה שלי
וסופר כבשים (ולפעמים גם כבשות).

העדר עובר מעל לראשי
ונעלם מאחורי הגב
וכל כבש שעובר דומה בדיוק
לכבש שעבר פה לפניו.

כבש ראשון וכבש שני,
כבש שלישי ורביעי,
כדורים של צמר, כולם דומים,
עוברים כבש שמיני וכבש תשיעי.

אך כשמגיע הכבש השישה עשר,
אני יודע שהוא יעצור ויסתובב לי בחדר,
ואני מבין שהכבש הזה יישאר
ואין לו עניין להמשיך עם העדר.
אני לוחש לו: "נו כבש? תזוז!
תן פעם לספור את כולם!"
אבל הוא לא זז.
והכבש השישה עשר הוא בדרך כלל
הכבש שאיתו אני נרדם.

ספר מקסים מקסים ודתי אבל ארוך מאוד.

תאור הספר: "במכחולו ההמפתיע של גדי פולק מתואר מסע נסיוני של שבע כבשות למצוא עולם חדש וחופשי, הן לומדות על בשרן שיעור מאלף בחיים... דרמה בלתי שגרתית וזוויות מבט שלא הכרתם... למבוגרים לנוער ולילדים נבונים."

האמת היא שקשה לי לראות איך הספר הזה הוא בכלל לילדים. בעיניי הוא פוליטי נטו.

איך פוליטי? לחזור לרועה! D:

להתאמן להתאמן להתאמן

להתאמן= לטעות ליפול לפגוע(בגלל שהלא יוצא כ"כ לא מרוכך לפעמים... מרב לחץ להגיד אותא) להתפדח

ולהמשיך להתאמן...

להתאמן להגיד את הלא באותה נחמדות ומתיקות....[אחרי כמה פעמים יותר קל...] ועדיין יוצא לפעמים כן על מה שצריך להיות לא...

נמכר לצערי עקב כך שהתינוקי שלי לא התחבר

וגם אני לא כ"כ.

אני מאיזור ירושלים

תודה!

אני ממש משתדלת לנהוג כך

נראה לי שהילדים יצאו בסדר, בינתיים...

שהרגלתי אותה למחמאות ופתאום אני בבוקר בהיר אחד מפסיקה עם זה. את צריכה להבין, הילדה שלי מדובבת אותי כל הזמן. היא מחזירה משהו למקום, היא אומרת לי אמא תגידי "כל הכבוד", היא מקשקשת על הקיר היא אומרת לי "אמא תגידי חבל מיכלי", היא קופצת על המיטה ואומרת "אמא תגידי בזהירות", היא הולכת לחדר השני היא אומרת לי "אמא תגידי מה את עושה מיכלי", נראה לי היא תהיה בשוק אם אני פתאום אשנה כיוון, לא?

נשמעת מתוקה אמיתית, בלי עין הרע! 

בע"ה תמצאו את הדרך הכי נכונה בשבילכן  

כמובן, לא צריך כל הזמן להגיד "תיזהרי" וכד', כשזה לא באמת נצרך וענייני.

הנה מאמר מתורגם על הנושא:

http://www.gilrach.co.il/article.asp?id=353

קראתי את המאמר, ולסיכום הייתי מגדירה כך - כן לשבח, אבל בצורה ספציפית, שבחים ממוקדים.

את זה אגב, אומרים היום הרבה, לא צריך שיטה מיוחדת בשביל זה.

ידוע של"כל הכבוד" אין הרבה אפקט.

אבל לא לשבח בכלל? נשמע לי כ"כ לא טבעי, לא אמהי, את באמת חושבת שילד יגדל עם יותר בטחון עצמי כאשר לא יקבל שבחים? כן, אני אוהבת שמשבחים אותי, נראה לי שזה מאד נורמלי . מה הבעיה בזה? למה שאמנע את זה מהילדים שלי?

יותר מכך, באופן אישי נראה לי שאדם שגדל על שבחים (כמוני למשל) יגדל למבוגר שיודע להעריך את עצמו יותר. 

ולמה שלא נניע את הילדים שלנו בעזרת שבחים? מזה הם יתקדמו הלאה, לדעת בעצמם מהו טוב ומהו רע.

בטח שמעת על - מתוך שלא לשמה בא לשמה.

דוגמא: הילדים שלי לא היו מברכים לפני האוכל, כמובן שלא שגעתי אותם, אבל כששמעתי אותם מברכים הייתי נורא מתפעלת, ומספרת להם כמה ה' והמלאכים שמחים בבית שלנו ששומעים בו ברכות כאלה יפות.

היום, ב"ה, הם רוצים לברך. הם הפנימו שזה דבר כל כך טוב ונעים.

אז מה רע בעצם?

בקשר ל"אמון" זה נשמע נהדר, אבל איך בתכלס את מישמת את זה? אשמח לשמוע

קראתי אותו לפני שנים!

אני לא כול כך זוכרת למה את מתכוונת בקשר לאמון

אחזור לקרוא אותו בקרוב ואענה לך אם יהיה לי זמן

כל אחד והשיטה שלו.
אם את רואה ששיטת העידוד מתאימה ונכונה לך והילד שלך נבנה מזה
את יכולה להמשיך בזה.
אצל אחרת שיטת האמון מקובלת יותר וזה בסדר.
לכל הורה אופי שונה וכל ילד נבנה בצורה שונה. זו דרך העולם.
גם אי אפשר להגיד באופן גורף ששיטת חינוך מסויימת מצליחה יותר מהשניה
זה ממש אינדיבידואלי.

מה גם שזה לא סותר!!! אפשר לשלב בין אמון לעידוד וגם לתת פרס מידי פעם...

יהודיה לא הרחבתי כי לא היה לי הרבה מידע על זה ואתמול זו פעם ראשונה ששמעתי על זה וזה מעניין ומרתיע אותי ביחד, לכן שאלתי אם מישהי יודעת.

תודה יוקטנה ותאנה עכשיו זה נשמע לי יותר טוב. בעלי תמיד אמר שזה נראה לו לא טבעי לשבח ולציין כל גרעפס שהילד עושה. אמשיך לקרוא על זה, תודה

כמובן, הכל בפרופורציה.

וגם אמון יש מקום להביע במילים, מעבר לקיומו.

ואמון בלי שבח יכול לגדל, לדעתי, ילד עם יכולות ובלי שמחה.

"עלינו לשבח"...

יש שלוש רמות של חיזוק.

מוחשי- סוכריה, מדבקה

מילולי- מילה טובה

אמון-  מבט , חיוך, הנהון של כל הכבוד (מבט של- אני גאה בך..)

הרמה הגבוהה  ביותר היא האמון.

נראה לי שהשיטה אינה גורפת לכל הילדים.

יש ילדים שנהיה חייבים להתחיל איתם בחיזוק מוחשי, ללא חיזוק זה לא יוכלו להתקדם הלאה .

יש ילדים שנתחיל בחיזוק מילולי ובהמשך יספיק מבט מעריך.

המטרה היא שילד יעשה דברים מסויימים לא בשביל לקבל..

לנו נתנו דוגמא  בהשתלמות לגננות,

אם הדוגמא מבלבלת, אל תתייחסו..

אנסה להשוות את זה למצב שאת בתוך חדר לבד, ביום כיפור, בחדש יש שולחן מלא אוכל- האם תאכלי?

לא,

למרות שלא תקבלי חיזוק מוחשי או מילולי, זה טמוע בך

תמצתת את זה בצורה מאוד מתקבלת על הדעת. נראה לי שאני אתחיל להוריד את המינון של המילים ואתן יותר הרגשה של אמון. פרסים אני גם ככה לא נותת הרבה ובהתנייה למעשה חיובי.

תודה

שמהכיוון של גננת באמת חייבים לפעמים להתחיל מהמוחשי כי יש ילדים שאחרת לא יעבדו, הם כבר באים עם המטען מהבית.

אבל תאורטית בבית בגיל צעיר כשעוד אין את ההרגלים,

האידיאלי זה זה להתחיל הפוך, שיהיה לילד הרגשה של אמון על דברים שעשה בלי כל המוחשיות

שהרגשת ההצלחה שלו לא תהיה תלויה בדברים חיצוניים ופרסים אלא יחוש אותה מתוכו.

שידע שסומכים עליו שיצליח לבד.

קל לכתוב וקשה לבצע...

והשימוח שיש בשבח.

אמון הוא דבר שמוקרן,

ושיבוח במילים טובות מדי פעם - משמח, וגם מחזק.

ואין זה אומר להפוך את הילד והתנהגותו לתלותיים בשבחים.

וצריך להיזהר מרוב שיטות חדשניות (שגם מתחלפות כל כמה שנים..) לא לאבד את האוצר היקר של התחושה הטבעית הישרה. זה אחד הדברים הכי בטוחים (אם כי גם הוא כמובן צריך בדיקה מדי פעם בנכונותו).

מישהו פה לא מרגיש דחיפה טבעית להגיד לילד: כל הכבוד. איזה יופי. תודה רבה, כמה שעזרת לי.  ?

זה נראה לכם תחושה טבעית "עקומה"?   לא חבל להפסיד אותה?

כדאי להתרגל לחשוב על הטוב שבכל מיני רעיונות שמעלים, אך בלי לאבד חושים טבעיים טובים ובריאים.

גם אני בבית מחזקת ולפעמים מבטיחה פרס קבוצתי לכולם.

זה באמת לא כמו בגן

אבל, זה מעמיד בפרופורציות וחלילה שלא נפסיק לאהוב ולחזק ולפרגן , יש ילדים שאני מעודדת באופן בולט ומתוכנן מספר פעמים ביום- הם כל כך זקוקים לזה.

צריך רגש, להסתכל תמיד, להבין את הילד, להיות איתו יחד בהתקדמות שלו ולדעת להרפות ולשנות גישה ולהיות גמישים.

הלוואי ובבית הם היו מקשיבים לי כמו בגן,

ולהפך, יש ילדים בגן שאני נוהגת כמו בבית, הם צריכים יותר ויותר הבנה וחמימות.

שה' יסייע בידנו לחנך נכון ולא לפגוע במלאכים האלו.

מפני שזה עניין של גישה של ההורים. וכן איך האישיות של "הילד/ה"

הרגלת את ילדך לאיזו שיטה ישנם ילדים שמותאמים למצבים יותר "קיצוניים" יש/אין ויש הרגלת הילד באופן "מתון" יותר.

תלוי ב"תחושה הטבעית של ההורים בהתנהגות הילד ובשפעה אחרי המעשה...

אפשר להגיד דברים בהחלטיות ולעמוד עליהם גם בצורה נעימה ובקול רגיל.

איתנו רוב היום,אני נוהג לומר לביתנו (בת כשנתיים) בצורה שהיא תבין

למשל: אנחנו באוטובוס,והיא מחליטה לעמוד אני רוצה שהיא תשב והיא אומרת "לא" אני שואל אותה ,מה אבא אמר?

והיא עונה לשבת או כסא והיא מתיישבת בד"כ אחרי פעם אחת לפעמים יותר,אם אני רואה שה דבר נחוץ ודחוף לי,אני אומר לה ***** לא. ואז היא מבינה שאבא אמר לא כמו כן אני שואל אותה מה אבא אמר וכך אם לא הצלחתי בפעם הראשונה לגרום לה להבין שאיני לפחות הכנתי אותה לפעם הבאה שאוכל לומר לה "לא"

דבר אחרון עדיף לא לומר לה הרבה "לא" במשך היום ילדים עד גיל 3 לפחות צריכים להיות חופשיים כל עוד אינם מסכנים את עצמם ולא מפריעים במידה רבה לנו/אורחים/שכנים/משפחה... 

ותראי לה כמה זה משמח אותך כשהיא אומרת אמת..

לדוגמא: "וואי, חוי! איזה כיף שאמרת לי את האמת! כ"כ שימחת אותי!

בואי, אני רוצה לתת לך חיבוק. אני כ"כ שמחה!"

הבן שלי יותר קטן, ולא משקר, ב"ה. אבל אנחנו רואים עד כמה זה מעודד אותו הדיבור הזה..

(אצלנו זה כשהו מוותר לאח שקטן ממנו, בד"כ)

בגיל הזה, יש בלבול גדול בין דמיון לשקר.

היא בכלל לא מתכוונת לשקר.

לפעמים היא מדמיינת שככה קרה (למרות שקרה משהו אחר),

לפעמים היא מאד רוצה משהו, אז היא משנה את המציאות,

וכו וכו...

לא להפוך את זה ל"אירוע", אלא לתקן את הטעות שלה בטבעיות ובפשטות.

למשל: "חמודה, כל אחד אוכל עוגיה אחת עכשיו. ואת כבר אכלת".

החמודה: "אני לא אכלתי!" (והפירורים עדיין מסביב לפה...)

אמא: "את אכלת (בחיוך), ולכן אני שמה עכשיו את העוגיות בקופסא"

והכי חשוב - אל תלחצי.

זה טבעי מאד ויעבור בע"ה.

בגיל הזה אין להם עדיין את הבשלות לקלוט אמת ושקר

כמו שבגיל 5-6 אין להם עדיין מושגי שייכות וילד יכול לקחת כסף מהארנק של אמא/לפתוח דואר של אבא כי כולם גרים בבית הזה והכל שייך לכולם...

אל תתרגשי ובטח לא לצעוק/לחנך זה יעבור

זה לא עניין של אמת ושקר,

ולא הייתי עושה מזה עניין בכלל.

שבגן, שהוא לא מציק, אתם מרשים לה לשחק איתו.  אבל אחה"צ שהוא מציק - לא.  ואם הוא יחליט להשתפר ולא להציק גם אחה"צ, תרשו לה.

כך זה יצא מתון ויעיל. יש להניח שאחרי זמן קצר שמצא לה חברות מתאימות לאחה"צ, כבר זה לא יעסיק אותה במיוחד.

כמובן, צריך בשביל זה קצת "פיקחות" כדי לא להיפגש בגן המשחקים; כי אם הם כבר מטר אחד מהשני - קשה מאד להגיד, אני לא מרשה לך...

היא הולכת/מזמינה עוד חברות/חברים, אבל גם הוא מזמין אותה לפעמים, ואז שוב הבעיה...

ואני גם רוצה להראות לה שאני מגינה עליה כשהוא מציק לה כדי שתרגיש בטוחה, אבל אם אמא שלו לידו, אני עומדת במצב לא נעים...

תודה.

נראה מה נעשה...בע"ה...

מותר להורים להגיד לבת שלהם: בדרך כלל הוא ילד טוב, אבל מכיוון שהוא לפעמים מציק אחה"צ - לא מרשים להתארח אצלו עד שישתפר.

חושבים שגמילה זה ברגע שהילד מבין שחיתול זה "אאוט" ושירותים זה "אין", אבל למעשה  זהו תהליך שאורך חודשים רבים, לעיתים אפילו שנים, עם הרבה עליות וירידות. אתם כרגע נמצאים בירידה   זה יעבור

תשמעי רק שבחים לך.. נכנסתי לכרטיס שלך יישר כח על הילדים, הדרך, החשיבה וה.... הכל!!

כל הכבוד אפשר ללמוד ממך הרבה ו.. יש מה ללמוד!!

אני בעיקר בהריון ולידה ושם ממש נהנית ממך, אז ת ו ד ה!!

מוריד ממך וממנה לחץ.

או שתציעי לה לעשות בחיתול כשהיא רוצה.

כבר נסעתי וקניתי----

יוקטנה---על מה לעזאזל את מדברת?

אם יש לך את הסבלנות תנסי להוריד לו  בשבוע הראשון יהיו הרבה פספוסים ואח"כ ה בד"כ ידעכו מאד.

הפספוסים אכן מלמדים את הילד מהי התחושה לפני ..

כשהוא מפספס לא לכעוס אבל להבהיר בצורה ברורה שהוא היה אמור ללכת לשירותים.

אצלי בכל אופן זה עבד. זה קשה לנקות את הריצפה ולכבס בגדים שוב ושוב אבל בסוף זה עובד.

הילדים שלי לא ידעו בהתחלה לספר לי האם הם צריכים להרטיב או ללכלך לכן הייתי מושיבה אותם ושומרת עם היד שלא יברח.  ככה בערך חודש ואז כשהם היו ממש יבשים וראיתי שהם יודעים מה הם צריכים עכשיו לימדתי אותם לעמוד.

יש ילדים שקשה להם להסתגל למסגרת/צוות חדשים. ויש ילדים שנהנים מזה, ומרגישים את זה כחלק מהכייף של השינוי בחופש.

אני חושבת שזה תלוי גם בעובדה האם הילד הולך עם חברים או לפחות חבר קרוב שהוא מרגיש בטוח איתו, או לבדו.

בקיצ' כדאי לשקלל את כל הגורמים ולהגיע בס"ד להחלטה הטובה עבור כולכם! 

זה חולף מתי שהוא.

אצלנו בן ה07 חודשים גם אוכל הכל.

עם רשות להדליק כשמתעוררת בלילה.

כמובן, גם להגיד לה שבאמת אין שום מפלצות בעולם, וכשתגדל היא תהיה בטוחה בכך (חשוב הרציונל האמיתי החוזר - בסוף זה עוזר באישהו מקום להתמודדות..  וגם התקוה לעתיד חשובה..),  אבל לבינתיים אנחנו רוציםלעזור שתרגישי נעים באור, ותוכלי גם לראות שזה ממש אותו חדר שביום...

לשאול אותה מה קורה בלילה, ולתת לה לספר.

וביחד למצוא פתרונות.

"לילה חשוך אחד". של אורה איל. חמוד...

אני קצת מצנזרת מילים שקשורות לפחד ומספרת את הסיפור יותר כסיפור מצחיק (אני מצנזרת כי לבת שלי אין פחדים ב"ה,היא פשוט אוהבת את הספר ואני לא רוצה להכניס לה רעיונות... ולדעתי המסר כן עובר.

אבל במקרה שיש פחדים אולי כן צריך להראות לה שגם הילדה פחדה- ובעצם לא היתה סיבה).

בטוח יש עוד ספרים. ובאמת לדבר איתה על זה ולהשאיר לידה אור.

בהצלחה!!!

אז פחדרון בארון הוא גם מאוד חמוד ומתאים למטרה.

אין לי מושג אם כיום ניתן להשיג אותו בחנויות

20110718220116.ppt

ולפי תוצאות נוספות שקיבלתי כנראה שאפשר עדיין להשיג בחנויות