המוכרות השתעשעו ממני.

זה מזעזע ברמות!

אבל גדלתי על העצבים של אמא שלי מהנושא.

הלוואי ונוכל לשנות משהו לשנה הבאה...

איפה אתם מתגוררים? את יכולה לשלוח לי מסר.

הילדים פוגשים את החברים שהולכים לבית הספר אחרי הצהריים ובחוגים. בבוקר יש מפגשים של קהילות חינוך ביתי (בגלל זה שאלתי איפה אתם מתגוררים).

לגבי סדר יום וידע - כל משפחה והגישה שלה

אפתם יכולים לקרוא הרבה על חינוך ביתי באתר "באופן טבעי".

הנה "ראיון" שעשו איתנו פעם לאתר http://www.inn.co.il/News/News.aspx/214163

היו מאוד מרוצים.

מדובר בעצם בסינון ע"ג ספק אינטרנט גדול ומוכר - 012. מהירות הגלישה דרכם הייתה בסדר גמור, חיבורים שונים (VPN...) עבדו נפלא.

אני עוד צריך לכתוב עליהם סיקור בהזדמנות.

השלוחה המוגנת יותר של רימון.

אין לנו כמעט תמונות או פרסומות קופצות וממילא הרבה פחות אתרים.

נכון שהאינטרנט הרבה יותר איטי מכל חיבור אחר לא כשר

אבל זה בהחלט שוה את שמירת העיניים של המשפחה שלי.

אז נסבול טיפה איטיות כאן , ונזכה בעולם הבא.

חוץ מזה, אני לא חושבת שפייר להשמיץ חברה שעושה את הטוב ביותר למען עתיד ילדינו.

אם זה באמת כ"כ חשוב לכם שלא יקפצו פרסומות, תוותרו על התענוג להכנס לאתרים מסוימים.

מלבד זאת, ניתן תמיד לחסום לרמה גבוהה יותר ולמס' שעות לרדת לרמה נמוכה יותר כדי להיעזר באתרים מסוימים.

אנחנו אישית מרוצים מאוד.

מי שיש לו את השכל ואת הכסף קונה דירה להשקעה וחי מדמי השכירות. עצוב אבל זו האופציה הכי שפויה שיש. נקווה שלפחות המחאה תוריד משהו ממחירי הדירות (עד כמה שאני רואה בפוסטים כמו זה, זה כבר מתחיל לקרות) השאלה מתי ייראה שינוי משמעותי בתחום, אם בכלל.

ובכל זאת השקעתי וצפיתי עד הסוף.

צודק בהחלט.

במישור המעשי נראה לי שאין ברירה אלא להמשיך בתוכנית הלימודים הרגילה אבל להיות קשובים ליכולות ולשאיפות של התלמידים.

מי שמסוגל כמו יוקטנה לחינוך ביתי אשריו ואשרי חלקו.

ואז ראיתי שכבר השקעת וצפית 

באתר הבא אפשר לבחור תרגום באחת מ-50 שפות לסרטון הנפלא הזה:

http://www.ted.com/talks/lang/eng/ken_robinson_says_schools_kill_creativity.html

יש באתר הזה המון סרטונים של הרצאות מרתקות וסיפורים אישיים מופלאים, מתורגמים להמון שפות, וכל אחד יכול להציע לתרגם סרטון שעדיין לא תורגם לשפה שהוא מכיר. 

אני עצמי תרגמתי את ההרצאה המרתקת הבאה, אודות חגורות בטיחות:

http://www.ted.com/talks/lang/eng/steven_levitt_on_child_carseats.html

(ותודה לנחשונית על העלאת הנושא, לקראת ה-1 בספטמבר )

לקחת טוש של אחותי ולקשקש על רצפת חדר הבנים ועל הסדין של המיטה התחתונה. ( מציירת עיגולים יפה לגילה, אגב)

להניח שרפרף סמוך למדף של הטלפון ( כדי שלא אגיע לשם) ולפטפט בו בכל רחבי הבית ( עד שנתפסתי על חם)

להפוך לאחותי הגדולה את צלחת האוכל על השולחן ( והרצפה, והכסאות הסמוכים... חשבתי שהיא סיימה.)

לטפס ממיטת התינוק למיטה העליונה של אחותי ולבדוק את אוסף המפיות שלה.

לסובב את כפתור מכונת הכביסה, מהירות הסחיטה שנבחרה היתה נראית לי מוגזמת...

לאייר מחברת אנגלית אחת, ואת דף הטלפונים של הישוב.

לשחק בבקבוק השמפו בחדר האמבטיה. זה נוזל נורא יפה, אגב. אמא לא האמינה שהצלחתי לפתוח לגמרי לבדי גם את דלת חדר האמבטיה וגם את הפקק...( שכחה שהיא השקיעה במוטוריקה הגסה והעדינה שלי כדי שאהיה מצליחנית שכזו)

וכמובן- להקליד משהו על המחשב.

איזה ערנות ויצירתיות.

וה"פרצוף תם" בכלל לא סותר את זה, כמו שלהיות תלמיד טוב וערני לא סותר תום...

זה ה"בית ספר" (יותר נכון - בית חיים ולא "ספר") שלה, והיא לומדת בו מצוין.

פרצוף תם - זה כי אוהבים.  בלגאן - זה כי גם צריכים קצת לעבוד וללמוד..

ואם יש גם קצת תחושה שלא לגמרי ברור אם אמא מסכימה/מבינה שזה האופן הנכון ללימודים האלה - גם זה לא נורא. עם הזמן זה מתפתח לתיחום נכון מעצמה גם בעיסוקים הללו..

[ואגב, אכן לא מצאתי בכל עיסוקיה המופלאים הללו אפילו אחד שהייתי מעיר לה עליו בגילה. אין בהם שום דבר שהיא אמורה כעת לתפוס אחרת. לכל היותר מציע לה דף: את רוצה לצייר עוד עיגולים על הדף?]  

מכל השטויות שלה ורק בערב נאנחים כמה היא מריצה אותנו.

(לא. אנחנו לא מרזים בזכותה)

ופני התם שלה- זה כי היא באמת באמת עושה זאת בתמימות. זה מה שממיס אותנו.

ואצטט כאן את מי שאמר:

"ומה שנראה כ"הר" אצל ילדים ראשונים, לפעמים אינו יותר ממעלה חיוך בהמשך.."

(בתקווה שלא נצטרך )

בעיקר שלא עושים כרצונה

לפחות אני רואה שאני לא לבד

לומר - בקול נעים, אבל ברור: אנחנו לא נותנים מכות. אם אתה רוצה משהו - אתה יכול להגיד ונעזור לך.  ובהזדמנות שיגיד "רוצה אוכל" או משהו דומה, להיענות בפנים מאירות. כך שיתרגל שעיקר מה שמושך את ההתייחסות הוא הדיבור שלו.  כמובן, לשאול אותו גם בהזדמנויות אחרות אם רוצה משהו, להציע וכד', בנעימות, שלא יחשוב שיחס מותנה במכה מקדימה למישהו...

זה ממש לא קנטרני אני באמת שואלת בכנות:

יש לך ילדים?

בגילאים האלו?

או סביבות הגילאים האלו (כי שוכחים די מהר)

בהתפרצויות של צרחות ומכות זה לא ממש הולך להגיד בקול נעים ורגוע 

הם ממש לא שמים על זה

אבל אולי שלי ממש לא מחונכים

אני משתדלת ברוגע (לא תמיד מצליחה אבל לרוב) לא מתנהגים ככה אם אתה רוצה להשתולל אתה יכול להמשיך במקום שאין אנשים ומכניסה לחדר לכמה דקות

זה פותר באותו רגע אבל זה לא פותר שזה לא יחזור על עצמו

אולי ממעיט

אבל -

יש לי  ב"ה די הרבה ילדים, יחסית, גדולים וצעירים (אמנם לא בגיל הזה).

ובניגוד למה שאת חושבת - לא שוכחים כ"כ מהר... (וסה"כ - אני גם רואה די הרבה ילדים קטנים בעיסוקי..)

ואני גם רואה מישהי קרובה אלי - שיש לה ילד בן שלש וקטנה יותר בת שנה וחצי, שטועמת לפעמים מנחת זרועו.. והיא נוהגת כמו שאמרתי..

וגם - אני עניתי בדיוק למה ששאלה השואלת: ילד בן שנתיים, לפעמים נותן מכה להורים, לפעמים לאחיו הצעיר, או "דורך" עליו, מרעב רצון לתשומת לב וכד'.  היא לא שאלה על הסיטואציה שהיזכרת: "התפרצויות של צרחות ומכות" ("קרבות" בין אחים).  והיא אכן שאלה על אותו רגע.  ובאמת, לא כ"כ חשבתי לענות; אך כשראיתי שאף אחד לא עונה - וחששתי שתשמע כל מיני "שיטות" איך לא צריך להתייחס לילד שרוצה תשומת לב וכד', או שתיקח "כבד" מידי התנהגות של ילד בן שנתיים - כמו שקורה אצל ילדים ראשונים - ראיתי לנכון לעזור באופן שאכן יכול לעזור, וגם להוסיף טוב מעבר לרגע.

חינוך ילדים הוא לא תמיד "מדע מדויק", תלוי מי הילד, תלוי גם במבוגר - לא צריך להילחץ מידי.

וההתנהגות של ילדייך יכולה לקרות גם אם הם "מחונכים"... ומה שאת נוקטת הוא גם פיתרון סביר, ביחוד אם לא הלך לנסות לברר משהו אחרי האמירה ש"לא מתנהגים כך", כדברייך. ולפעמים אפשר בין-לבין לעזור בדיבור ולהרגיע.

וידיעה חשובה: כנגד הצד שהיצגת ש"שוכחים".. יש גם צד אחר - שעם השנים, לומדים דברים מתוך הנסיון וישוב הדעת. לעיתים אין ברירה - וכל אחד צריך להגיע לנסיון הזה מעצמו, כולל קצת "עצבים" בדרך.. ולפעמים אפשר לעזור גם לאחרים מתוך הנסיון הזה...

אני מניח שגם את יודעת שלגדל ארבעה ילדים הרבה יותר קל משלושה.. קל וחומר עוד יותר...  ומה שנראה כ"הר" אצל ילדים ראשונים, לפעמים אינו יותר ממעלה חיוך בהמשך..

כך שיש סיכוי - אל יאוש...

[ואגב, די צפיתי שאקבל תגובה כזו מאיזו אמא... אבל לקחתי את ה"סיכון"..]

בתקווה שאכן השיטה תעבוד

אתה נשמע אדם שליו

אני צריכה לעבוד על זה (באמת!)

עבדתי על זה הרבה.. ועובד..

"ומה שנראה כ"הר" אצל ילדים ראשונים, לפעמים אינו יותר ממעלה חיוך בהמשך.."

אוהו כמה שזה נכון !!!

בס"ד

היא הסבירה לי שילדים בגיל הזה לא יכולים להבין את הרגשות של האחר. מבחינתם, העולם סובב סביבם. הם לא מסוגלים לחשוב על זה שלאחר כואב, הם רואים רק את הסבל של עצמם!

ילד שמכה לא עושה זאת מכוונה רעה, פשוט מחוסר הבנה שמגיע בהתאם לגיל. זה דבר נורמלי ולא צריך להבהל.

מה חשוב? חשוב מאד לא להתקיף, כי הילד לא עושה זאת מכוונה רעה (אם מכים אותו זה אולי עוזר לטווח הקצר לסביבה, אבל לטווח הארוך ממש לא עוזר לילד ואפילו יעורר אותו לאלימות בעתיד. בשום אופן לא להכות את הילדים!!!)

אם הילד רואה שכשהוא מכה הוא לא מקבל את מה שהוא רוצה הוא מבין שהמכות לא מועילות לו ואין לו צורך להכות. אך אל תתני לו להבין זאת לבד, אם הוא מרים יד אמרי לו בטון רגוע אך תקיף שאת לא מרשה להרביץ, ושמי שמכה לא מקבל שום עזרה - רק מי שמבקש יפה.

אם תתמידי בזה^ פעם אחר פעם בעז"ה תראי את התוצאות. בהצלחה רבה

ילד מבין אם הוא מרגיש...

כמו שלא מספיק להגיד לילד אנ אוהבת אותך -אלא צריך בעיקר לחבק ולנשק 

-כנ"ל הפוך

מילים פחות משמעותיות בגיל הזה

וסליחה אם זה לא מסתדר עם הפתיחות וכו שבתקופה זו...

עוד לא ראיתי ילד בגן שעשועים שרק ע"י דיבור עדין (אך  סמכותי) הוא הפנים משהו. גם לאורך תקופה. נסי ובידקי.

(כמובן שהעיניין תחום בגיל מסויים וכו'...)

צר לי על האי-פוליטיקלי-קורקט. (:

O(ולגבי האישי- כמובן שהתגובה הראשונה הייתה בליווי חיוך קל

הרבה - וביחוד לטווח ארוך.

כל כך ארוך, עד שמכח זה הם מדברים כל גם אל ילדיהם, ומרחמים.

ומי שמכה ילד בגיל שנתיים, כשיטה, גורם נזק, גם לטווח ארוך - והוא כמעט עבריין בעיני, גם אם כוונתו רצויה.

וכשהדיבור הנעים והברור בא עם "חלופה" - "אם אתה רוצה משהו, נעזור לך".  ואם זה לא מספיק - אז אחרי כמה פעמים: "קודם תגיד סליחה ל... כי זה כאב לו - ואז ניתן"..  או: "עכשיו אנחנו לא יכולים לתת - כי הרבצת. עוד מעט.. ופעם הבאה תבוא מיד לבקש מה שאתה רוצה, בלי להרביץ קודם, בסדר?" וכו', וכל זה בטון נינוח ומסביר ונעים וכדבר מובן שכך צריך להיות, ובעקביות -

כשעושים כך, ה"המחשה" שבדיבור ובהרגשה שעוברת בילד, ובטוּב שהוא מתרגל לחוש גם בתוכו - היא גדולה בהרבה מ"מכה" ובוודאי מועילה בהרבה ומחנכת באמת. עוזרת לילד לחוש רגשי חמלה.  וה"תוצאה" אינה נמדדת דווקא באיזו מהירות הוא יפסיק להרביץ. גם אם נקשור לו את הידיים -יפסיק מיד... נו, זה כמובן לא אומר כלום.

ואין זה שייך ל"פתיחות שבתקופה זו דווקא". לא ראיתי שאי פעם לימדו בעם ישראל להכות ילד בן שנתיים.  

מקווה שלא היית אני הבלתי מובנת

 אני דיברתי על תגובה של להכניס לחדר להרגע ולא רק דיבור תקיף 

(כי אצלינו כדיין זהלאעובד)

לדבריה של "פטרוזיליה".

וכבר ציינתי שיש גם לדעתי היגיון בדברייך במצבים כאלה.

וגם כשמכניסים לחדר - זה צריך להיות ללא שמץ "כחנות" אלא באמירה פשוטה שזה עד שתרגיש רגוע או משהו כזה.

והדיבור עליו דיברתי - הוא לא "תקיף" אלא "ברור". יש לפעמים הבדל גדול בין הדברים...

דיבור תקיף - בא לא פעם מ"לעומתיות" וגם מעורר כזו, כמגננה של הילד הנבהל..(אינני מדבר על מקרים חמורים יותר שצריך אולי "תקיפות". אם כי עם הזמן - הכל מסתדר עם "דיבור ברור" בלבד, לכל היותר).

לעומת זה דיבור ברור בא משלוה פנימית ומהידיעה הברורה שלהורה, המבוגר, יש הלגיטימציה לכך שהוא יודע מה הנורמה הנדרשת ואומר אותה.  לכן צריך לנצל אותו רק לדברים שהם באמת "ברורים"...

ואת הדיבור הזה, גם יותר קל - כשצריך - לדבר בו זמנית עם אהבה, מתוך אהבה, בנחת, ועם נכונות גם לשמוע את הילד (לפעמים אנחנו טועים בשיפוט...)

וסיפורון קטנטן: נער אחד, שהגיב בעוינות לגערות בבי"הס, נשאל ע"י מישהו מהצוות, למה הוא לוקח את זה כך: "בבית לא קורה שגוערים"?

הנער ענה לו: בבית, כשטועים (ההורים) - מבקשים סליחה...

זה כמובן לא קשור לגיל עליו נפתח הדיון. אבל קשור לסוגריים שהוספתי לגבי טעות אפשרית בשיפוט - ואולי לטווח ארוך, יועיל למישהו..

בס"ד

כלום במכה. ואת זה שהוא לא קיבל את מה שהוא רוצה הוא בהחלט מבין.

יש ילדים שאצלם מכה אחת זה יותר מידי ,אלה הם ילדים ממושמעים בדרך כלל,מה שאנו קוראים 'ילדים טובים'  הם גם מאוד רגישים , אבל יש ילדים שממש משתוקקים להצבת גבולות ברורה .אלה ילדים שיעשו הרבה בעיות וממש מחפשים את הגבולות (לנו נדמה שהם מנסים להרגיז אותנו)ואם יתנו להם מכה לא חזקה הם לא יבכו כי הם יודעים למה הם קבלו מכה וזה עוזר להם למצוא את עצמם במרחב, כמובן שצריך אח''כ למצוא נושא שהם טובים בו ולהחמיא ולחבק(אגב לא מספיק להגיד ''אני אוהבת אותך'' צריך מגע גופני אוהב ,) אבל ילד שלא יציבו לו גבולות ברורים יהיה מאד מסכן בגיל מבוגר, הוא יהפך להיות בפי כולם''ילד רע '' ויספוג עונשים ועלבונות, ובגיל קטן יותר קל .

כשילד מאבד את השליטה - נותן מכה, דוחף, וגם גרוע יותר, הוא איבד שליטה.  יתכן שהוא רעב או שחם לו או שהוא רוצה את תשומת הלב של אמא.

רצוי לקחת כמה דקות, ולקחת את הילד בתוך זרועותינו, בחיבוק דוב, להזהר על הסנטר שלנו, שלא ינגח אותנו עם "ראש אחורנית".  קל יותר אם מחבקים אותו עם הגב שלו לבטן שלנו. 

החיבוק מוא הצבת גבול.  הגבול מוצב פיזית.  אנחנו מונעים את איבוד השליטה של הילד. 

למה?  כי לא מכאיבים לו, לא זורקים אותו הרחק מאיתנו ("לך לחדר") , אנו מקרבים אותו אלינו, כי הוא ילד טוב ואנו אוהבים אותו, אך זמנית הוא זקוק לסיוע עד שיוכל לחזור ולשלוט על ידיו ורגליו.  אנו, ההורים, מחבקים ומסייעים.

נסיון אישי של הרבה שנים מראה שבתחילה הילד מנסה לצאת מהחיבוק, ללא שנאפשר לו להצליח.  אחרי זמן קצר יחסית, הילד  ת מ י ד  נרגע.  הרבה פעמים הוא גם פורץ בבכי, שגם תורם להרגעתו. 

תוך כדי ההחזקה, לא מדברים עם הילד, רק בתחילה אומרים משפט קצר בסגנון של "אמא פה כדי לעזור לך לחזור לשליטה עצמית. "  או כל משפט אחר, קצר ועניני.

בהצלחה.

התחברתי מאוד לדברים שפיגא כתבה.
זה מזכיר לי שחברה שלי ספרה לי על שיטה
שעוזרת לילדים שנמצאים במקום כזה
"עוצמת הרכות"- הם עושים כל מיני סדנאות למי שרוצה אז אולי כדאי לך לבדוק.
 

לפי הבנתי ילד שמגיע למקומות אלימים מפוחד מהכח של עצמו
הוא לא שמח שהשיג את מבוקשו בדרך אלימה להפך
ומהפחד הזה הוא נהיה עוד יותר מתוסכל ועוד יותר אלים.

הדרך היא לא במלחמה אבל בהחלט בהצבת גבול החלטית
מלווה בהרבה חם ובחיבוק.
 

ילד בגיל שנתיים שמרביץ לאחיו/אחותו הקטן/ה כדי להשיג משהו, אינו מפחד מהכח של עצמו - הוא עוד לא הגיע לזה. זה פשוט חלק מה"שפה" שלו: רוצה משהו, לוקח.. לקחו לו - מרביץ... (לפעמים). אלאשחלק מהתפקיד שלנו זה ללמד אותו בהדרגה שלא זו הדרך, ולהרגילו בתחושת נעימוּת מה כן הדרך.. וגם לא לגרום נזקים תוך כדי....

ובכלל, כדאי לאימהות/אבות להאמין גם בחושים הטבעיים שלהם. בהתבוננות הישרה ("סימולציה"..) מה ייגרם אם אעשה כך, מה ייגרם אם אעשה כך..

כמובן, אפשר גם לשמוע עצות ורעיונות, לדון על דברים, אך להעביר את זה דרכנו, לראות אם זה "אנחנו". לבחון דברים, להפנים, לעשות מתוכנוּ - וגם להיות נכונים ללמידה ושינוי - "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם".  שלא נגיע למצב שיש לנו המון "שיטות" - רק איפה אבא ואמא?...

יותר.

היא שאלה על תינוק בן שנתיים...

עם אנשי חינוך ורבנים ומי לא?

כמובן שעכשיו כשיש לנו עוד ילד בגיל הזה אנחנו מסתכלים על זה אחרת.

פחות מאויימים,

פחות מדמיינים אותו בן 10,15,20 וכו' ילד אלים,

מבינים שמה שחשוב זה להזכיר לעצמנו כל הזמן שהילד זקוק ליציבות, והדבר האחרון שיתרום לנפשו ולבריאותו זה שגם אנחנו נתפרץ עליו.

אולי הוא יפסיק להרביץ, אך בתוך תוכו הוא יפנים את הכעס שמופנה כלפיו (כי בד"כ כשמרביצים זה לא מכונה ללא רגשות).

וכמו שאמר לנו רב גדול כששאלנו אותו על כך:

הרבה הרבה חום ואהבה.

וזה מה זה עובד!

והרגשת הילד והכוונה עדינה...

ו..סבלנות.

הרב צבי יהודה זצ"ל אמר (וזה היה תוך תשובות הענייני חינוך): בסבלנות משיגים הכל...

למרות שזה קשה לקחת אותו לחבק אותו (אולי כשאי לבדוק שאין בעיה של תחושתיות יתר יש לנו את זה לי ולכמה מילדיי וזה לא בולט אם לא יודים על זה ) ולאמר לו בצורה ברורה ושלא מתפרשת לשני צדדים "אצלנו בבית מדברים בפה ולא משתמשים בידיים"

כשהוא רואה שזה כלל בבית ולא מולך חצי מההתנגחות יורדת .

חוץ מזה לחזור על זה המון ועודלצפות לפני שקורה משהו ולדקלם את המשפט

אם רואים שבכל אופן זה לא עוזר אפשר להגיד לא נעים לנו להיות עם משהו שמשתמש בידיים ולכן אתה הולך עכשיו לחדר וכשתחליט לא להרביץ תוכל להיות איתנו שוב .

ילדים קטנים לשים בלול לא להלחץ מהבכי.

אבל זה הכל בחזקת סור מרע....

עכשיו החלק היותר חשוב בעניי והוא עשה טוב

להקדיש לו כמה זמן לבד לבד ביום ועוד יותר חיבוקים ונשיקות ומילים טובות ... המון עד שימאס לו מזה ...

שיקבל את המקום שלו במלוא מובן המילה.

וגם לספר סיפורים (יש הרבה ספרים כאלה...) על ילדים שלא היה נעים איתם כי הם מרביצים

אם יש לו בעיה של תחושתיות יתר אז כשהוא מרביץ צריך במקום לדבר איתו ולעשות לו עיסוי מהכתפיים עד לכפות הידיים כשהוא יושב עלייך ואם זה מתבטא גם ברגליים אז כנ"ל 

ברכה והצלחה

וביחוד למשפט: "ילדים קטנים לשים בלול ולא להילחץ מהבכי".

הרבה פעמים באמת לא צריך להילחץ מבכי של ילדים - אבל מבכי כזה צריך ועוד איך..

עד שאנחנו פותרים בעיות של תחושתיות בידיים - שלא נאבד חלילה את התחושתיות שבלב...

כשאח שלי היה עושה דבר כזה, למשל נותן מכה לאמא שלי, אז היא היתה תופסת לו את היד ונותנת לו מכה עדינה (זו צריכה להיות מכה עדינה שלא תכאיב לו, אבל שתבהיר את העניין) ותוך כדי אומרת משהו כמו "לא!" או "אסור!" וכדומה...

אני אישית עדיין לא נשואה, אבל זה מנסיון עם אחי הקטן (אפילו שזה אותא דבר...)

בהצלחה=]

חושבים שגמילה זה ברגע שהילד מבין שחיתול זה "אאוט" ושירותים זה "אין", אבל למעשה  זהו תהליך שאורך חודשים רבים, לעיתים אפילו שנים, עם הרבה עליות וירידות. אתם כרגע נמצאים בירידה   זה יעבור

מה שכן - ממש לא הייתי שמה אותו על האסלה צורח ומתפתל... 

איך אנחנו יוצאים מהמשבר הנוכחי?  הילד לא מוכן לשמוע על שירותים בשום אופן. וגם: הארוע של להושיב בכוח על האסלה היה כתוצאה מיאוש ותסכול מאוד גדולים מצידנו, זאת ממש לא היתה הדרך עד עכשיו...

גם אני מוצאת את עצמי מגיעה לתסכול מאוד קשה לפעמים באימהות, ועושה דברים שכבר שאני עושה איתם אני לא מבינה למה... 

אני לא יודעת עד כמה אתם דתיים - אני הייתי משאירה אותו בלי בגדים בכלל כמה ימים, כדי להקל על עצמי כשהוא מפספס, וככה לא להגיע לתסכול. אולי הוא גם ישמח לראות ולעשות "כמו אבא" אבל אני לא יודעת אם זה דברים ששייך להציע לכם בכלל... 

1. קשה לנו לתת לו להסתובב ערום לגמרי

2. מכוון שהוא ילד שלא ממש יודע להעסיק את עצמו, הוא זוכה להדגמות מסוג "כמו אבא" על בסיס יומיומי (הוא פשוט נדחף לשירותים כשאבא שם ולא מוכן לצאת בשום אופן), אז כנראה זה כבר לא מרגש אותו.

3. אשמח לדעת מה תגידי את והנשים המנוסות הנוספות כאן לגבי כמה דרכים שחשבתי עליהן:

א. כדי להוריד לחץ - לא להגיד מילה יותר בנושא - לחסום את פינו עד שיבקש לבד ללכת לשירותים.

ב. לתת לו פרס על כל פעם שמצליח.

ג. (בשונה מאופציה א') להושיב אותו כל שעה - שעתים ולהתעקש שישב כמה שיצליח, פשוט לקבוע עובדה שעכשיו הוא הולך לשירותים כמו שאנחנו קובעים לו עובדה שעכשיו הוא הולך לישון והדבר לא נתון לערעור.

ד. לא להחליף לו את בגדים הרטובים כדי לעודד את הרצון שלו להמנע מהרטבות. (כרגע זה לא ממש מפריע לו והוא יכול להסתובב רטוב במשך שעות, לפעמים הוא כן מתבאס מייד אחרי שעשה אבל הוא כאילו מתרגל לזה אחרי כמה דקות).

ה. כן להושיב אותו אחרי שינה או לא? כרגע הוא די באנטי ואני מתלבטת עד איפה עלי למתוח או לשחרר לגמרי לזמן מה...

תודה מראש!

ואת האוצר שלך אני לא מכירה

תלכי עם הלב שלך, ובעיקר, תזכרי שזה זמני, ולא כל כך חשוב כמו שזה נראה עכשיו

כל פעם שעושה בשירותים לחזק ולעודד איזה גדול אתה ולתת פרס קטן - שוקולד צ'יפס, מדבקה וכו'

אצלנו זה ממש עזר למקרה מאוד דומה.

הכי חשוב זה סבלנות ולדעתי ממש לא טוב להושיב אותו בכוח הוא יותר חזק ועקשן וימשיך לעשות 'דוקא'.

בהצלחה!!

מה שעשינו זה לשחרר את הלחץ לגמרי במשך שבוע וכמעט ולא הזכרנו את הנושא - הבעיה שזה לא גרם לו לבקש ללכת לשירותים אז פשוט היה מתנהג כאילו הוא עם טיטול, מה שנקרא "להיות בלי ולהרגיש עם", בסוף ניסיתי את שיטת הפרסים (מדבקות) ובו ביום הוא הפך לילד גמול (בלי עין הרע, חמסה חמסה). תודה רבה על העצה! יום נפלא!

שבוע אחרי הגמילה פתאום התחיל לסרב לשבת על השירותים.

 קניתי ספר מעניין.

וסיפרתי אותו אך ורק בשירותים.

הפכתי לו את השירותים לאטרקציה עם אמא.

ואז הוא חזר להסכים שירותים

בעקרון אחרי כמה ימים התחלתי להוריד את מינון הסיפורים.

אבל גם עכשיו חודש אחרי - קורה שהבחנתי שהרבה זמן הוא לא הלך לשרותים

והוא לא מעוניין ללכת.

ואז אני שוב סוחבת אותו ב- "תשמע מה קרה לאבי שלא הלך לשירותים בזמן...." ותוך כדי סיפור לשירותים---

בשום אופן לא להפוך למאבק כוח

עדיף בדרך חיובית

התחלנו גמילה בגיל שנתיים ושמונה חודשים ובהתחלה הוא התלהב ואח"כ לא רצה ללכת והיה מפספס כל הזמן.
כל השיטות מחיזוקים חיוביים ועד עצבים לא עזרו!!!
גמלנו אותו במשך שמונה חודשים כשכל יום הוא חזר מהגן עם תחתון מלוכלך בקקי!!!

אני ממש מציעה להחזיר את הטיטול בלב שלם, לחכות חודשיים בערך ולנסות שוב.

אני לא אומרת שאין פיספוסים בהתחלה אבל כשהוא בכלל לא רוצה לשבת אז אין טעם.
ואל תגידי לו שהוא תינוק, אלא הסבירי לו שכל עוד הוא לא הולך לשירותים הוא לא יכול להיות עם תחתונים.

ודרך אגב - כל הילדים שלי נגמלו באותו גיל (3 וארבעה חודשים) כשלאחד זה לקח 8 חודשים, לשני לקח 4 ולשלישי חודשיים...

אולי הבעיה היא בי? אין לי מושג...
אבל נראה לי שבגלל שהיום מתחילים לגמול מאוחר יחסית לפעם, גם הגמילה נמשכת יותר זמן...
ומה גם שאמא עובדת לא יכולה להיות כל הזמן עם הילד ולדאוג לגמילה כמו שצריך...
 

לא בהכרח עכשיו.

יכול להיות שאתם והוא בסוג של רויה מהנושא.

ממליצה בחום על ה DVD "בלי חיתולים". ישן וטוב!

אצלנו עשה יופי חלק גדול מהעבודה אצל כולם.

ולגבי האחריות- להעביר אותה אליו לגמרי.

לא לשאול אם הוא צריך, לא להזכיר ולא להילחץ אם מפספס.

וכשהוא מרטיב או מלכלך- פשוט להחליף.

ממש מעשה ותוצאה.

כשהולך לסיר/ לאסלה לתגמל קלות עם הרבה מילות שבח וגאווה.

בהצלחה!

ועשה בתחתונים כל פעם. מה שעבד בסוף זאת שיטת הפרסים. תודה בכל אופן!

השבוע ארחנו חולדה!!!!

אז לנחם את עצמי?

השאריות בתבנית ששלפתי מהתנור היו של מקק.

איזו נחת...

( איכככככסססס!)

אני מעדיפה לחשוב שהם של העכבר שכיסחנו במוצ"ש.תודה

שמנו מלכודת ויצאנו לסידורים. כשהגענו היה שם משהו בפנים. בהתחלה זה היה נראה כמו עכבר, אני שמתי לב שהוא טיפה גדול מהרגיל והצבע שונה.. מסתבר שזו הייתה חולדה!!

ה' ישמור!! 

איכס!

(יש לי בראש את הצרחה של החולדה שבעלי הרג במטאטה קש בטעות כשהוא בא להעיף אותה בכוח דרך הדלת-- זה סיפור של 14 שנים אחורה )

שלנו מתה מרעל וזה היה יותר אסטתי, הילדים אפילו לא הבינו למה לא גידלנו אותה בתור חיית מחמד... אבל היא לא השאירה "הפתעות" בצורת אורז אלא משהו כמו זייתים...

שמנו עוד מלכודת אתמול בלילה אחרי שההיא נתפסה,ולא היה כלום. יש עוד משהו שאפשר לעשות?

צורת הזיתים באמת יותר אופיינית,אבל מדבירים אמרו לי שצורת אורז תתכן גם לחולדה

פשוט התקשרתי לכולם אחרי שראיתי את האורז החריג מרוב חרדה

http://www.google.co.il/imgres?q=%D7%97%D7%95%D7%9C%D7%93%D7%94+%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%99%D7%94&um=1&hl=iw&tbm=isch&tbnid=Qz2h-8sUlHy8rM:&imgrefurl=http://www.snakesofisrael.com/index_rats.html&docid=uM-ASv9db6-pdM&w=799&h=347&ei=cF9NTqa0BMau8gPJyLGoBw&zoom=1&iact=hc&vpx=521&vpy=167&dur=9800&hovh=148&hovw=341&tx=155&ty=112&page=4&tbnh=93&tbnw=214&start=46&ndsp=15&ved=1t:429,r:11,s:46&biw=1280&bih=681

כשהייתה החולדה המדביר חשב שמדובר בכמה, אבל עכשיו [מחר סיום השבעה...] אני כבר לא רואה יותר סימנים [מלכודת סגורה בלי הנקניק שנגררה לאמצע החצר... ושקיות רעל פתוחות ואכולות לידן...לקח לה שבוע!!! למות]

אצלינו בבית ב"ה תוצאות מדהימות.

זו לא רק השיטה כזה ראה וחקה (מלש' חיקוי)

אלא שילוב של כל מה שאנחנו בתור הורים בתוספת ניטרול רגשות שליליים שלנו.

ושיטת שפר היא בעצם עבודת המידות אישית של ההורים שמשליכה על התנהלות הילדים באופן מיידי.

מצד שני-- קשה לי לחשוב שכשיש צורך לא מאבחנים או בודקים לעומק קשיים אצל ילדים ובמקביל- לא בונים מערכת תומכת טיפולים בשעת הצורך.

יש בה אמירות נכונות אבל באופן כללי "שיטה" היא די קשקוש מוחלט בכל הנוגע בגידול ילדים. לא מדובר בגידול חית מחמד... יש לילד הגדל בביתנו רגשות משלו, אופי משלו,כוחות משלו, חולשות משלו, צרכים משלו והם אינם זהים לאחיו לעולם! ולכן אמרו חז"ל "חנוך לנער על פי דרכו" כל ילד ודרכו הוא. ואם כשלת בהתאמה אתה בבעיה כי התוצאות יהיו הפוכות ממה שרצית להניב. לכן אם ה"שיטה" עובדת יפה אצל 5 ילדים בבית ורק אצל אחד לא- זה אומר שהוא זקוק למשהו אחר לחלוטין. ( או שלכתחילה "קראתם אותו " לא נכון)

הכי חשוב- אם החלטת לקחת משהו מ"שיטה" מסויימת שיהיה זה לא כי הכרחת את עצמך להתאים עצמך לשיטה אלא משום שזה מתאים לך באמת. רק ככה זה עובד.

בדיוק כמו שאמרת.

אי אפשר לבנות חינוך, עבודה ותהליכים לטווח ארוך רק עם סוג אחד של חומרים. חייבים מגוון.

ולכן- הצורך לקחת את הרעיון המתאים- שהוא גם המרכזי, להשתמש בו ולשלב אותו בעבודה שלנו עם עצמנו והילדים- הוא מבורך.

לעשות זאת כ"כזה ראה וקדש"- זו בעיה, בעיה גדולה מאוד.

אבל לשם כך חנן אותנו הבורא בתבונה- לא??

באופן כללי- השיטה היא לא בחינוך ילדים, השיטה היא בחינוך עצמי- שמשפיע בצורה מדהימה על חינוך הילדים.

הרעיון הוא- להתנטרל רגשית מתגובות ולעבוד איתן באופן ענייני- אז יש חום, אהבה, רצון וקרבה להיות יחד ולתת- מחד. ומאידך-- את לא כועסת, לא מקפידה, לא מבקרת את הילד אלא מתייחסת רק למעשה..

זה מוסבר בצורה שקל מאוד לאמץ ולתרגל.

אני מוצאת את עצמי כבר שבוע לא כועסת בכלל על הילדים! והם בחופש! ויש שמחות בבית, והמון בלגן וצריך עזרה-- וב"ה יש נינוחות. אז זו עבודה עבודה עצמית-- אבל אני אישית ניהנת ממנה.

הרב אבינר התייחס לשיטה לעומק , ממליצה בחום לכל הורה לקרוא

http://www.dnoam.022.co.il/BRPortalStorage/a/29/00/09-73kDcIchiI.doc

הקישור הנכון (נקוה..)

http://blog.hinuch-torany.com/2011/08/blog-post.html

דבריך מאירים ובהירים.

תודה.

ברלינר. אומרים שהוא בעל נסיון רב. לא ידוע לישמו ומספרו אך בוודאי אפשר למצוא.

מהסיבות שציינת. ככל שמקדימים לטפל, כך יותר קל אח"כ. נסי לברר דרך האתר הזה מה אפשר לעשות ואיך ללמד לזחול. כישורי למידה:

http://www.kishurei-lemida.com/

הרבה תינוקות מתיישבים ונעמדים לפני שהם זוחלים. שום קפיצה, זה תהליך שגרתי. בע"ה, הוא עוד יזחל על 6, וגם אם לא - נדמה לי שהעיקר זה הזחילה ולא משנה כל כך איך.

תודה אברכית על ההרגעה,

ותודה נחשונית על הקישור. לא הצלחתי למצוא שם, אבל קיבלתי מוטיבציה לחפש בגוגל.

אני חושבת שננסה לעשות מה שאפשר, בלי להשתגע

וחשוב עוד יותר לוודא ולעקוב שהילד זוחל מספיק.

בכפות הידיים יש לנו שלושה קשתות.

ילד שלא זחל מספיק קרוב לוודאי שיפתח קשיים באחיזה נכונה, חגורת כתפיים חלשה ושרירים רפויים.

מ שאני ממליצה זה ממש ללמד אותו.

ואם הוא מדלג על זה ומגיע לעמידה ואף להליכה,

להגיע איתו למרפאה בעיסו.

הזחילה היא תהליך חשוב מאוד!

לא לוותר, מחקרים רבים הוכיחו חד משמעית שילדים רבים (לא כולם) עם קשיי למידה לא זחלו או זחלו מעט בקטנותם.

בהלחה רבה!

טוב, לקחתי לתשומת לבי, ובעקבות איזו הארה, פשוט ניסיתי להכריח אותו להישאר על עמידת 6 (זחלתי לידו על יד אחת לאורך יום שלם, והיד השניה מתחת לבטן שלו, שלא יוכל לשכב עליה...).

במקביל, הנחנו פתיונות - חצי עינב, חתיכות קטנות של פריכיות ועוד דברים מפתים,

ו -  טטט -           הילד זוחל !       

מידי פעם הוא שוכח, ומקפץ שוב על גחונו, אבל אני או אחד הילדים רצים אליו, ומעמידים אותו על 6...

אני מקווה שזו ההתקדמות שהוא יאמץ קבוע, בינתיים אנחנו עוקבים.

תודה על המוטיבציה והעצות !