פורום הורות (עמוד 387)

לא נעים להודות אבל אולי זה יעודד אותך-

אני אישית הרטבתי עד גיל מאוחר מאוד.. כמעט עד סוף יסודי.. ומה שלא ניסו לא עבד. כל מיני שיטות שונות{זמזם,בדיקות רפואיות}  אני מכירה עוד אנשים שגם היו מרטיבים עד גיל 11-12. מאוד מאוד לא נעים אבל בסוף זה יעבור. יום אחד זה פשוט הפסיק מעצמו.  וכן זה היה ממש כל לילה. ללא שום מודעות ושליטה.

חשוב מאוד- לחזק את הילד בכל מה שאפשר. זו לא אשמתו והוא לא עושה את זה בכוונה. לאזור הרבה הרבה סבלנות.

לא להראות לילד כמה את דואגת.

גם כך די קשה לו עם זה, ולא חסרה לו תחושת אשמה בגלל הצער של ההורים.

וגם אני... הרטבתי עד גיל 12... (איזה פאדיחות....), ולא עזר כלום!!!

בסוף איכשהו נגמלתי, אבל מהצלקות של תחושת האשמה והדימוי העצמי הירוד אני לא בטוח שנגמלתי...

בהצלחה!

שכן,זה עבר בסוף מעצמו, ולא בעזרת שום "שיטה" חיצונית. יכול להיות שישנם דברים שעוזרים רק לנסות בשיא ההתחשבות והעדינות.אני זוכרת שהיה מופעל כלפי כעס בתור ילדה מתוך התסכול של ההורים , וכל התייחסות שלילית שלכם מוסיפה על הקושי והחוסר נעימות שגם כך קיים לילד מרטיב{במיוחד גדול} .

תרופה שמגיעה בצורת "שפריץ"  שנרשמת (למיטב ידיעתי) ע"י אורולוג. ממה שהבנתי ילד שמרטיב בגיל כזה וכל שיטות הפרסים וכו' לא עבדו, זה בגלל שחסר לו בגוף חומר מסויים שבעצם עוזר לשליטה על הסוגרים למרות ההרפיה הטבעית בשנה. בתחילה צריך לתת 2 שפריצים בכל נחיר בערב לפני השנה ולאט לאט יורדים עם המינון כי הגוף מתרגל לייצר אותו בעצמו עד שלא צריך בכלל את התרופה. בהתחלה כל שכחה גורמת אוטומטית להרטבה (כך לא שוכחים כמעט) בהמשך זה פחות קריטי. האם זה מה שהרופא אמר שלא משתמשים יותר? אני יודעת על שימוש בזה ממש בשנים האחרונות. מעבר לעגמת הנפש הכי גדולה לילד המרטיב, כל המשפחה די סובלת מהריח שמתפשט כל ערב והאווירה הלא נעימה כך שזו ממש הקלה ועליה באיכות החיים לכולם ברגע שזה מסתדר לכן לדעתי כדאי לברר. בהצלחה! 

יש לי נסיון מצוין בטיפול שקיבלה ביתיי בגיל 15! מדובר בכדורים בשם מינרין. לוקחים בערב לתקופה של כמה חודשים וההרטבה נעלמת! . ואחר כך ברוב מוחלט של המקרים (לפי מה שאמר הרופא, אורולוג ילדים - וכך גם היה אצלנו-) הבעיה נעלמת.

אנחנו הגענו לתרופה אחרי שניסינו המון שיטות (קושניר, פעמונית, תרגילי שרירים, דמיון מודרך ועוד) שכולם לא הועילו.

מאד חששנו מהתרופה ורק אחרי ייאוש ואחרי שנגרמו לילדה (בעצם נערה...) המון עוגמת נפש ותסכולים הגענו לרופא והכל הסתדר במהירות. כששוקלים את החשש מתרופה צריך לשקול את הנזקים שנגרמים בינתיים... אני מצטערת מאד שלא ניסינו קודם והקשבנו לשמועות לא מבוססות.

לאמא הדואגת.

א. יש שיטה של דר. קושניר, אפשר לראות פרטים באינטרנט, יש החזר מקופ"ח.

ב. גם לגבי "שיטה" - כדאי להתייעץ עם הילד; לדוגמה, להגיד לו - זה דבר שאתה עושה בעצמך, בל מאמץ גדול. יצליח - יצליח, ואם לא - לא קרה שום דבר.

ג. עיקר הכל, לומר לילד: זו תופעה שיש להרבה אנשים, נורמלים לחלוטין - וזה עובר בסוף. בטוח. בינתיים, תתייחס לזה כאילו יש לך וירוס שגורם להשתעל: לא נעים ולא נורא. זה דבר ששייך למערכות בגוף מתי הן "מתרגלות" לעצור את זה לבד. יש כאלה, הרוב, שבגיל צעיר יותר, ויש רבים מאד שבגיל מאוחר יותר. בגלל שבד"כ זה בגיל צעיר יותר, לכן ההרגשה הלא נוחה. אבל באמת זה לא קשור לאדם. יכול להיות אדם הכי טוב ,הכי צדיק, הכי מוכשר - וזה ייעצר לו בגיל יותר מאוחר. נשתדל למצוא שיטה שעוזרת לקצר את הזמן, ובינתיים - מה איכפת; גם אחרי שירותים אדם צריך לנקות את עצמו - אבל בגלל שזה כולם, אף אחד לא חושב שזה משהו לא בסדר. בשבילי זו לא בעיה, אני מכסת צ'יק צ'ק וזהו. ב"ה שלהתקלח אתה יודע לבד.  כך לדעתי תאמרי לילד, וגם לעצמך.  ההרטבה באמת לא אסון - העיקר שלא תישאר "ביצה" לאחר כך... הצלחה רבה.

היחס מצויין . יש החזר מהקופה. נמצא בכל מקום בארץ - כל יום בשבוע אחת לחודש ברוב הערים הגדולות .יש אתר אינטרנט שניתן למצוא בגוגל וכך להגיע למספר שהוא מתאים לכל מקום.

בהצלחה

דבר.

אם בכל אופן את רוצה המלצה יש רוקחת טבעית באיזור השוק בירושלים.שרוקחת כדורים מעולים

להרטבה בלילה . אימי וחמותי משתמשות ומאוד מרוצות.

שם הבית מרקחת הוא "רינה פארם"

בהצלחה וכל טוב.

התחלנו להשתמש עם מינירין לילדה בת 6 אחרי כל הנסיונות בשיטות האחרות,

 היא לוקחת מינון של 0.4, אבל זה לא עוזר, מהו המינון הנכון מנסיונכם? הרופאה לא מסכימה לתת לה מינון גבוה יותר

בני עוד מעט בן 7 וסובל מהרטבות יום כל הזמן ( גם מדי פעם בלילה)  ,

הרופאים אמרו לנו שעד הוא לא החליט שזה מפריע לו ושהוא רוצה לטפל בעצמו אין לנו מה לעשות .

לנו כהורים זה מאד מפריע  - הכביסות , הריח והפחד מדחייה חברתית של הבן  . האם יש למישהו נסיון בטיפול בבעיה כזו?

אבל באמת נראה שאין ברירה אלא להשתחרר ולהרגע. הלחץ של ההורים אף פעם לא מועיל בכלל ובטח ובטח שלא הערות, קנטורים וכעס. כדאי לסכם על הילד שלא נעים לסביבה שיש ריח לא נעים  ולכן עליו להחליף כשהמכנסים רטובות (על אף הכביסה הנוספת המעיקה). אפשר לקבוע איתו שם קוד שאתם משתמשים בו כשאתם שמים לב שהוא צריך להחליף וכך לא כל הסביבה מודעת ויש פחות בושה.

לפעמים הורים מחליטים בשעות שהוא בבית פשוט להזכיר לו כל חצי שעה ללכת לשירותים. זה בודאי מונע הרבה הרטבות אבל בסופו של דבר בעצם מעביר את האחריות שוב אל ההורים ולא אל הילד.

הכי חשוב באמת לדעת שכמה שעכשיו זה קשה ולפעמים ממש בלתי נסבל זה בהחלט עובר! אמנם נצטרך הרבה סבלנות ואורך רוח אבל בהחלט שווה שכאשר זה סוף סוף  יעבור הילד לא יישאר עם שק של כעסים וביקורתואגרוף לדימוי העצמי  שהוא צבר מההורים.

המון הצלחה ואל ייאוש!

תנסי ללמד אותו לחזק את השרירים כמו שאישה עושה אחרי לידה: בזמן שהוא משתין, שינסה לעצור את הזרימה, להתחיל ושוב ומיד לעצור. הוא יכול לעשות אותו תרגיל גם במיטה לפני שהוא הולך לישון. זה יתן לו יותר שליטה להתאפק.

בנוסף, שיטת "פתרון משותף" (לנשום עמוק קודם ולהיות רגועה-זה לא לרגעי כעס ותסכול):

1. תנסי להביע את הרגשות שלו: קשה לעצור במה שאתה עסוק וללכת, אתה לא תמיד מרגיש בזמן, לפעמים בורח ואתה לא שם לב, וכו'. לא לקצר, ובאמת לנסות להבין אותו, ולהקשיב לו.

2. כשאת בטוחה שהבנת אותו תביעי בקיצור את ההרגשה שלך (המצב בלתי נסבל מצידי בגלל הריח, דחיה בחברה, כביסה, למשל), ואז

3. תני לו להציע את כל הפתרונות שהוא יכול, כולל לבקש ממך עזרה, וגם פתרונות לא ריאליים, ותרשמי אותם נותן תוקף). אז תציעי פתרונות אפשריים שלך (כולל חיזוק השרירים הנ"ל).

4. תעברו יחד על הרשימה. תני לו לפסול מה שהוא רוצה לפסול, ולקבל מה שהוא רוצה לקבל.

5. תבדקי שהוא ואת מיישמים את מה שהחלטתם בשבועות הבאים, ואם צריך אז תחזרו על התהליך אם אין שיפור.

השיטה הזאת טובה לכל מיני בעיות בחינוך. היא מחזקת את הקשר ביניכם, נותנת לו את התחושה שאת בצד שלו, ומכבדת אותו, ומשתפת אותו באופן מלא בבעיה, מבלי להפיל אותה לגמרי עליו. זה גם מעודד תקשורת טובה.

אני ממליצה מאד לאחר שראיתי ב"ה, הצלחה בכל מיני קשיי חינוך אצלינו. בהצלחה רבה!

א- אני חושבת שבאמת כדאי שקודם כל תנסי ליצור אמפטיה מצד בעלך. תנסי שלהסביר לו שזה מפריע לך שהוא לא מפרגן בקטע הזה.
דבר שני - אולי באמת זה לא טוב שאת תתמכי בהם. אולי כדאי שתפני אותם לגורמים יותר מקצועיים כמו פעמונים שיוציאו אותם מהמצב הזה.

אם מדובר שהכסף של המעשרות ילך לצרכים חשובים עבור הזוג שמתחתן ,זו הכנסת כלה .

ובפרט שזה עבור אחות.

אם הכסף ילך לזרי פרחים ועיצוב שולחנות, עדיף לתת אותו לזוג החולים.

אולי אפשר להגיע לפשרה, חצי מהמעשרות לכל אחד מהנ"ל.

נותנת מעשרות מהכסף שאני מרויחה  לדלפונים מתוך משפחתי, אני נותנת לאמי והיא נותנת לאחים הנצרכים מבלי שהם יודעים שזה ממני, כדי שלא תהיה להם תחושת  אי נעימות.

בעלי נותן מעשר מכספו לעניי משפחתו.

שמעשר כספים זה נושא הלכתי מובהק. אז כמה הערות שיוכלו להנחות אתכם:

א. אין חובה לתת מעשר כספים. זו רק המלצה חמה. כך שאם על כף המאזניים עומד שלום הבית שלכם אולי לא כדאי לתת.

ב. מעשר כספים יש לתת לעניים אמיתיים (הרב אלישיב שליט"א פסק שגם אברך שאישתו לא עובדת נחשב עני), ולכן אם רוצים להעניק מעשר כספים אמיתי ולא סתם צדקה, פנו למי שמכיר עניים אמיתיים או עמותות צדקה וחסד. כמו שריבק אמרה.

יהודית, את פשוט חכמה! נכון, יש כמה נושאים כספיים כאלו ואחרים שעדיין לא סיימנו איתם, וזה נכון שזה הגורם הסמוי לכל הנושא.

עם כל זה, רציתי להבהיר, הורי לא עניים!!! ב"ה! אבל קיים קושי מבחינה כלכלית, לאור המצב שהסברתי לעיל. וברור שרצוני כבת מוקירת טובה לעזור להם, וגם במשפחתנו האחים נותנים אחד לשני (למי שזקוק כמובן), וכן, אחד מאחי נותן גם להורי.

ב"ה הזוגיות שלנו מצוינת, ואין בעיות שלום בית ח"ו, אבל זה מפריע לי שהוא לא חושב כמוני בענין הזה. למרות שאני מבינה אותו מאה אחוז.

אני ברחתי עם משפחתי לאחר שבוע. חברתי נשארה במשך כל המלחמה בבית עם ארבעה ילדים.

ילד שלה שהיה אז בן 6 ,הגיע למצב נפשי קשה מאוד. הסתימה המלחמה והוא לא רצה לצאת מהממד.

ישן שם. אכל. שלא לדבר על כך שלא הסכים בשום אופן להתחיל את כתה א'.

הוא נזקק לפסיכולוגית ,ורק לאחר כמה חודשים יצא מזה.

היא יודעת שזה משגע אותנו ולכן זה כבר נהיה נושא כ"כ טעון בבית. עכשיו אנחנו כבר משתדלים לא לכעוס כ"כ אלא כן לנסות מהכיון החיובי בגלל שזה נראה שזה כבר עבר למישור של תת-מודע. שהיא החליטה שהיא לא שמה לב לזה ולכן לפעמים היא בכלל לא שמה לב שהיא רטובה. חשוב לציין שהיא לא עושה שלוליות על הריצפה, אלא רק מרטיבה את התחתונים ואם לא שמים לב אז זה מרטיב גם את החצאית כשהיא יושבת. אז זה נראה שהיא מתאפקת אבל כל פעם בורח לה קצת. זה ברור שזה לא נעים לה והיא היתה רוצה עכשיו להפסיק עם זה אבל זה כבר חזק ממנה- היא סוחבת את זה כבר שנתיים וחצי אז קשה לעקור את זה פתאום. יש לה שליטה מסויימת כשהיא מאוד מאוד רוצה ומזכירים לה כל הזמן ללכת לשירותים. אבל זה לטווח קצר כי זה דורש ממנה הרבה וגם זה רק כשהיא איתנו כל היום אבל בגן כמה שמבקשים מהגננת להזכיר זה קשה לעקוב אחרי זה עם כ"כ הרבה ילדים. בכלל הגננת לא שמה לב לזה עד שלא אמרנו לה אפילו שהיא חזרה כל יום רטובה!!

בעניין הפסיכולוג חשבנו לחכות עם זה קצת כי בכ"ז היא עדיין קצת קטנה ואנחנו לא רוצים שזה ייפגע בה וייסבך אותה נפשית. חשבנו לנסות אולי טיפול בזמזם בלילה שיחזק אצלה את תשומת הלב להרגשה שמרגישים כשצריכים ללכת להתפנות ואז אולי זה ישפר גם את המצב ביום.

נראה שבעקבות הרצון שלכם לטפל בבעיה, הדבר הפך להיות טעון, ולכן לא כדאי להעיר לה. אלא, כאשר יש תקלה, לומר בצורה עניינית שיש להחליף את הלבנים. כאשר רואים שהתחתונים יבשים - להגיד לה "יפה, הצלחת לשמור על לבנים נקיים!".

הרבה הרבה סבלנות! ובעז"ה גם בעיה זו תפתר.

להוריד את הלחץ ולהפוך את זה לדבר ענייני ביותר. שהיא הולכת להחליף וממשיכים כרגיל. אבל בגלל שאין שיפור ואפילו יש הידרדרות אז אני מרגישה שכבר צריך לעשות משהו מעשי כדי לעזור לה. זה ברור שעם הגיל זה יעבור לאט לאט כי מגיעה גם הבושה מהחברה והבגרות להבין ולהצליח,אבל עד אז... מי יודע כמה זמן זה יקח ואיזה משקעים זה ישאיר אצלה ואצלינו??

במקרה הצצתי בפורום ואשמח לעזור בנידוב מידע מאחר והנושא באמת מעניין. אז ככה- בתור ילדה יחסי עם אמי היו מורכבים. מצד אחד זכור לי ששחקה איתי ושוחחה איתי מתי שרציתי,אהבתי לבשל איתה ולעשות כל מיני מלאכת יד וכו... כלומר- היא הייתה זמינה, לא עבדה לרוב מחוץ לבית אך מצד שני היא גם הייתה מאוד לחוצה ועצבנית כשהתעוררה בעיה ואפילו נתתה לאבד שליטה, היא נסכה בי ביטחון מסויים בנוכחותה אך נטעה בי את התחושה שאינה מסוגלת להכיל את מצוקותי ושאיני יכולה ממש להישען עליה. הייתה ביננו גם המון ביקורת שלילית אחת על השניה. וגבולות היא לא ממש ידעה להציב לי. בגיל הנעורים נדמה לי שאפילו קינאה בי. כשעשיתי לה צרות היא כינתה אותי כילדה הגרועה ביותר שלה וקיללה אותי בילדים בעיתיים.לא היו ביננו יחסי אמון ועד היום זה כך לצערי.והתקשורת ביננו לוקה בחסר.

כיום, בתור אמא לשתי בנות (ושני בנים) אני נתקלת ביותר מורכבות ביחסיי עם הבנות מאשר עם הבנים, בעיקר עם הגדולה שהיא ממש שיקוף שלי, שתינו מס' 3. אני מודעת לכך שאמא שלי או הגישה שלה נטועה בי מאחר וינקתי אותה בבית בו גדלתי ולכן אני משתדלת לשמר את הטוב מכך ולשפר את הטעון שיפור. ואני שמה דגש על עידוד, מחמאות וביקורת חיובית. אני לעומת אימי לא מתרגשת ויוצאת מגדרי בעקבות ביטויים רגשיים קיצוניים של ביתי. משתדלת ולרוב מצליחה לא לאבד שליטה.בתי מאוד ביקורתית כלפי אני מצידי משתדלת לקמץ בביקורת שלילית. וגם בנושא הגבולות הולך לי די טוב ב"ה. מה שכן נדמה לי שהצד החלש שלי זה הענקת תמיכה רגשית. כמו אימי אני משתדלת להיות כמה שיותר זמינה ובבית ולכן אני עובדת רק חצי משרה ומשתדלת לא לעשות עבודות בית כשהילדים בבית ולהיות בשבילם. בקשר לבתי (ולכולם) אני משתדלת להעביר לה שאני סומכת עליה ומאמינה בה. יש ביננו יחסים טובים המון אהבה גלויה ותקשורת טובה.

שורה תחתונה- אני עובדת מאוד קשה לתקן את הטעויות החינוכיות של אימי אבל איני יכולה להעיד על עצמי שאני בהרבה יותר טובה ממנה. אולי בקצת. אבל היחסים שלי עם בתי הרבה יותר טובים משלי עם אמי ב"ה.

א. סליחה. אני בטוחה שלא התכוונת לכ ז ה אורך, אבל יצא... אז את לא חייבת לקרוא הכל. בכל אופן זה עזר לי מאוד לבטא דברים שהיו לי בראש ובלב הרבה זמן... תודה על האפשרות!

ושוב סליחה...

ב. לפני הכל ולמרות הכל- אמא שלי היא הכי הכי בעולם!!! ואת זה אמרתי גם כשהיה קשה, ועכשיו כשאני אמא ומתחילה להבין אותה- אני מעריכה פי מליון!!!

המחשבות על אמא שלי מאוד אמביוולנטיות. מצד אחד אני מרגישה אהבה גדולה אליה, וקשר חזק ומצד שני יש גם הרבה ביקורת ותחושת אכזבה מסוימת ממה שלא עשתה ועושה נכון בעיני. אפרט:

 האופי של אימי הוא קר. גם היא מודה בכך.

אני הייתי העוזרת העיקרית בבית. הבת הבכורה. הייתי מטפלת באחים הקטנים (בעיקר את השניים הקטנים ביותר- אבא שלי אומר שממש גידלתי אותם "כמו אמא קטנה")הייתי עוזרת מרכזית בעבודות הבית ובשלבים מוקדמים מאוד אפילו בישלתי יחד איתה.

מה שמאוד הפריע לי בכל הקשור לעניין הזה הוא הפידבקים שלה. היא בקושי אמרה תודה, בקושי הביעה הערכה למאמצים שלי. לי זה הפריע כי התאמצתי הרבה, וחיכיתי למילה טובה מאוד! אם היו מלים כאלה הן היו עוזרות לי הרבה אני מאמינה.

 כמובן אני מסייגת את דבריי- היו אמירות טובות, אך לא הרבה. (אני זוכרת את תחושת האכזבה).

בנוסף,במבט לאחור הדבר שמאוד פגע בדימוי העצמי שלי היה חוסר האמון שרחשה לי. ב"ה היו לי יכולות טובות עוד בהיותי נערה, והרגשתי כל הזמן שהיא לא מאמינה שאצליח! זה תיסכל אותי מאוד מאוד!!

דברים אלה, ואחרים מן הסתם, גרמו לי לרצות להתרחק מהבית ולא לרצות לשתף אותה במה שעובר עלי. הרגשתי שהיא לא מקשיבה לי באמת, ורק רוצה לומר את מה שהיא חושבת. בנוסף, הרגשתי שהיא מתערבת לי בחיים ורציתי את החופש להחליט החלטות לבד. אני חושבת שרציתי למצוא את הביטחון העצמי שלי בדרך שלי, בלי העיכובים שלה.

התרחקתי מהבית לש"ל של שנתיים ואח"כ למדרשה- הכי רחוק שהייתי יכולה למצוא...

ודווקא שם אמא התערבה והכריחה אותי לשלב לימודים אקדמיים. הקשבתי לה בחוסר רצון בולט. לא סיימתי את המדרשה אבל את הלימודים המשכתי עד סוף השנה בחוסר רצון בולט... (רק בשביל אמא...)

תהליך בחירת בן הזוג שלי היה מורכב וממש ממש לא שיתפתי אותה במה שעובר עלי. רציתי עצמאות מוחלטת וחוסר התערבות שלה. כל התערבות מצידה גררה ויכוח מצידי וחוסר שיתוף פעולה. "אני אודיע לכם כשיהיה משהו רציני..."

בסופו של דבר בחרתי את בחיר ליבי ובתהליך הזה אמא שלי ביררה מאחורי גבי, שמעה פרטים לא נכונים על הבחור  והלחיצה אותי עד מאוד- היא פנתה ואמרה לי שהוא ביטל אירוסין, ואיך לא ידעתי מזה, ושיש בעיה קשה באמון... בסופו של דבר התברר הדבר כטעות טראגית ואמא התנצלה עד מאוד...(מיותר לציין שעכשיו אני מאוד מאוד מבינה את הלחץ שלה, אבל בתור בת מתמרדת ומאורסת זה מאוד פגע בי שלא האמינה בבן הזוג שלי)

החתונה שלי היתה מאוד קשה לאמא. אני הייתי ממש בעננים, מאוהבת עד מעל לראש ומאוד מאוד שמחה לבנות את ביתי החדש. ללא שמץ של צער לעזוב את הבית.. לאמא זה מאוד הכאיב והיא לא חדלה להתפלא על השמחה המציפה אותי. אני מצידי לא הבנתי למה היא לא שמחה בשמחתי? זה גרם לנו לקצת "תאקלים" לפני החתונה. בנוסף, זו היתה החתונה הראשונה והכל היה חדש ולא מוכר, ואנחנו כזוג התעקשנו לארגן הכל לבד. אתם רק תחתמו על הצ'קים... עד היום אמא מזכירה לי את זה. צודקת. בתקופה הזאת ראיתי בעיקר (ואולי רק)את עצמי ובעלי לעתיד. לא היה מקום לעוד אדם בפנים. וציפיתי להבנה מצד הסביבה- זה הרי טבעי, לא? ובכ"ז לא קיבלתי אותה. (נראה לי שאלו קשיים טיפוסיים לתקופה זו)

בתקופה שאחרי החתונה עוד היו טלפונים כגון "אתם מסתדרים? את יודעת מה לבשל? את לא מתגעגעת..." אבל לאט לאט היא פשוט דעכה כשראתה שאני שמחה. היה לה מאוד קשה שהלכתי. ובכזאת קלות...

היו לנו כמה שיחות רציניות על זה שאני באה לבית ההורים ומתנהגת כמו אורחת וכו. אני מבחינתי מאוד רציתי שתבין את המקום שלי כמשפחה חדשה הבונה את עצמה.

בנוסף, נכנסתי להריון מהר מאוד והיא ידעה רק בשלב מאוד מאוחר. גם מזה היא מאוד נפגעה.

היחסים היו קצת עכורים--- עד שנולד הנכד הראשון. מאז ב"ה שלווה ונחת, שמחה מציפה את הסבתא והאמא ואנחנו בקשר מצויין ופתוח יותר מכל תקופה בחיי.

טוב לי בקשר איתה. אני פתוחה ואומרת מה שאני חושבת עם המון כבוד הדדי.

לקח לאמא זמן לסמוך עלי ולבטוח בי שאוכל לגדל את ילדי לבד, אך לאט לאט הוכחתי לה שאני עושה את זה מצויין, והיא נרגעה. עד היום כשאנחנו באים היא שואלת מדי פעם אם אני מסתדרת עם הילדים או צריכה עזרה... כאילו שבבית שלי אני לא עושה את הדברים האלה לבד... אבל אני סולחת לה, זה סתם הרגל ישן שכבר הפך לבדיחה.

ב"ה היום אני מאוד בטוחה בעצמי ובדרך שלי, וזה בעיקר בזכות בעלי שעזר לי להשתחרר מהרבה עכבות שהיו לי.

מה אני מנסה לשנות ביחסים שלי עם הילדים שלי?

להקשיב להם במלוא מובן המילה.

לתת בהם אמון במלוא מובן המילה. וזה כולל אמירה בע"פ- ידעתי שתצליח! (וחוסר התערבות במעשים שלו כשהוא מנסה לעשות משהו. עובדת על היצר להתערב ולעזור לו. לסמוך עליו באמת! וכשהוא מצליח זה שמחה גדולה כי באמת הוא הוכיח שהוא יכול וזה רק מחזק אותי באמון בו וביכולותיו)

אני לא אכתוב מגילות, אבל זה לא אומר שאין באמא שלי הרבה...

נתחיל מהדברים הטובים:
1- זורמת וקלילה - לא לוקחת קשה בלגן וכו (למרות שהבית היה תמיד מסודר - כי יש עוד הורה...)
2- אפשר תמיד לדבר איתה בכיף על הרבה נושאים (גם אינטימיים)
3- נתנה לי להתנסות בדברים בעצמי ולהתמודד עם בעיות בחיים בכוחות עצמי.
ואולי יש עוד דברים.
אני רוצה לקחת ממנה את הזרימה והקלילות כי אני לא כזאת...

דברים שהייתי רוצה לתקן:
1- הייתי רוצה שתהיה קצת יותר דאגנית (לא מדי...)
2- יש מקרים בהם הייתי רוצה שהיא כן תעמוד לצידי ולא תתן לי להתמודד לבד.
אבל כמובן שאי אפשר שתהיה אמא מושלמת ואני שמחה מאוד במה שיש!

יש דברים שבהם אני דומה לאימי ויש דברים שלא - אני חושבת שלקחתי קצת ממנה וקצת מאבא שלי והם הפכים מוחלטים אז אני אפשהו באמצע. לא נראה לי שאני בצורה מוחלטת דומה לאחד מהם.

כל כולה למען הילדים, חרוצה שאין כמותה.

עד היום שאני כבר מגדלת שביעיה ב"ה, היא מגיעה עם צידניות של מאכלים,

החל ממרק ירקות, דגים בתנור, פלפלים ממולאים ועד עוגות גבינה.

חוץ מזה יש לה יחס אישי לכל נכד, והכי חשוב היא מתפללת עליהם יומיום שיצליחו בלימודים, וכו...

היא עובדת במשרה מלאה, והביאה לעולם גם היא 7 ילדים, די צפופים.

זכרונות מילדות: אמא עסוקה תמיד, אף פעם לא יושבת על הספה וקוראת...

אבא עבד מהבית, בישל במשך השבוע, וקבל אותנו כשחזרנו מבית הספר.

הוא היה אפילו יותר אימהי מאמא. את הסיפורים ספרנו לו. הוא תמיד הקשיב בסבלנות.

לאמא לא היה אז זמן לשמוע . היום כבר כן.

אמא היתה דואגת מאוד בקטע הלימודי. עזרה לי בשיעורי בית, ובחנה אותי לקראת מבחן עד כתה ז',

האמת שהייתי לחוצה מזה כי היא דרשה בתוקף הצלחה.

היא שתפה אותנו באפיה, בנקיון, בקיפול כביסה, לא היה לחץ בנושא הנקיון.

הכל זרם על מי מנוחות.

לי יש בת אחת, אני חושבת שגם אני מליצה אותה קצת בנושא הלימודים...

מלבד זה אני משתדלת להעתיק את המודל של אמא,+ אבא ביחד. אני שומעת את כל סיפוריה,בתנאי שהקטנים לא צורחים...

ס"הכ כבת יחידה היא מקבלת יחס של נסיכה. כמובן לא מפונקת כי יש לה הרבה תפקידים.

מקוה שמה שכתבתי עזר לך.

אני עדיין בשלב הערצה של אמא שלי ונראהלי שזה ימשך לנצח...למדתי ממנה המון אבל קשה ליישם..בכל מקרה לא הייתי משנה בה כלום חוץ מהגיל אולי - קשה לי לראות את תחילת תהליך ההזקנות פתאום קצת יותר קשה לה אבל כנראה ש60 זה לא 40...

מאחלת לילדי אמא שכזאת : )

לגבי זה שאמא האכילה אותך- לא היתה לה ממש ברירה כי היית ממש ציפור. שקלת 19 קילו בכתה ב'...

הצחקת אותי מאוד בענין החתימות. זה מאוד מובן שהיא היתה קשוחה איתך, היות והיא היתה מורה בבית הספר שלך, והמורות שלך היו חברותיה.  מה דעתך?

בס"ד,

ערב טוב ושבוע טוב,

גב' פוגל, את עוזרת לי להסתכל על אמא, כמו שקורה לי בזמן האחרון, שאמא הגיע לגיל 80, עם דמנציה קלה, וזה מזה כואב, וצובט, לאישה ניפלאה כמו אימא.

ובכן, אמא היתה אישה של עבודה, אישה של פיוס, אישה של חסד.

ואיתי היתה הכי קשורה, אנו שלוש בנות, אני האמצעית, אמא היתה אישה הדוממננטית, אבא, היה אדם עצבני, שהביא עימו את המסא מהבית, ואצלינו היה מבטא אותה. רק היום אמא הסבירה לי כאשר אנו יושבות ומשוחחות ארוכות בנושא. אמא, זה ענין של אסיפות הורים, אמא, ענין של עתיד.

כאשר רצינו משהו, אמא מגייסת את כל כולה למען. יש כסף , ויש הגשמת שאיפות לילד, מדובר בין שנות ה- 50 עד ל- 80, תארו לכם , במצבים הקשים ביותר דאז.

פורים, אמא משנסת מותנאים, ומכינה לילדים מכלום, תחפושות. ומשנסת את אחותי הגדולה, גם כאשר זה כרוך בשכנועים, והפצרות.

אמא, ענין של סדר ונקיון בבית, סדר בארונות, עבודה מאומצת. אמא , טיולים, אבא מציעה טיולים, ואמא מכינה עימנו את הצידה, ומכינה אותנו לטיול.

גם כאשר יש חג, יום הולדת, אימא ממהרת לקנות מתנה, לא סתם, שפע רעיונות של מתנות,

מכינה את האוכל הטעים ביותר, שיהיה מענין בפה.

ותמיד כאשר היתה צריכה עזרה, אם בעבודה, אם בחסדים, היתה מבקשת ממני, תעשי לי טובה, עשי כך וכך, והיום, זה הקטע, היום, הן בבישול שלי, והן בסידור ביתי, והן בנקיוןן, תמיד היא אומרת, את נקיה, את הבלבוסטה שלי, אם לא את, לא יודעת מה הייתי עושה...

לא מתערבת בעניני בני זוג, ותמיד מגנה על הצד השני, ותמיד אומרת לילדיה, אל תריבו, תעשו למען בן הזוג שלכם, כזאת היא אמא, אישה של ירושלים, של שלום, של נתינה, של אהבה.

אמא לא כל כך אהבה, חיבוקים ונשיקות, אבל היתה נירתמת בצורה המהירה ביותר.

ואני היום לוקחת ממנה, רק לעזור, לתת, כאשר הילדים צריכים, לתת, ולהעלם.לא ללחוץ, להיייעץ עם הילדים על הרתמות לעזרה. להניח לילדים את בחירת העצמאות שלהם.

אשרי, זכיתי באמא ניפלא,

ויהי רצון שאיהיה אני גם עם הגינים האלה..

וקשה להתמודד עם מצב כזה.

את בטוח אמא טובה ומקסימה וכל ילד שבא תמיד מלמד אותנו משהו חדש ומקדם אותנו בעבודה שלנו על עצמנו. אז קודם כל אל תתייאשי!

דבר שני- את יכולה לנסות לתאר מה זה נקרא מופרע או מה הכי קשה לך?

חזק ואמץ!

המון המון בהצלחה!

אני יתחיל מההתחלה

הוא היה בחור שנתיים ונכד בחור מישתי הצדדים..פינקנו אותו משו הזוי!וזה הגיע למצב שהוא שולט בנו ואנחנו לא יכולים להגיד לו לא!!כל דבר שהוא מבקש אנחנו מביאים לו...וההיתנהגות שלו מחמירה...יש לו התקפות זעם מפחידות...הוא פיתאום מתחיל לקלל את כולם(ילד בן 3) וזורק דברים לכול כיוון....הוא פשוט נחש!!אני אוהבת אותו ולא יודעת מה לעשות!! עיזרו לי

 כיוון!1

שני הילדים הגדולים שלי היו מאז ומתמיד שקטים וממושמעים. הייתי בטוחה שזה בזכות החינוך המופלא שלי. ברוך השם נולד בני השלישי ולימד אותי קצת צניעות! פשוט אופי אחר. היה מאוד קשה לעבור איתו את גיל שנתיים (ושלוש... ועכשיו הוא בן ארבע ועדיין לא פשוט, אם כי קל יותר).

ניתן גם לבקש הפניה לאיבחון לקשיים בוויסות חושי. לפעמים זה המקור לקושי אצל ילדים.

ממליצה גם על הספר "ילד פיצוץ" מאת רוס גרין, שנתן לי גם הבנה טובה וגם כלים טובים (וחבל שלא נפל לידי לפני שנתיים!).

גילינו רק אחרי גיל שלושים מה אנחנו רוצים לעשות "כשנהיה גדולים"

כמה חבל על כל הזמן שבזבזנו עד הזמן הזה, אם בלימודים של משהו שלא מעניין אותנו ולא שייך לינו, סתם כי "צריך", ואם בגלל דאגות שווא. כל עוד הוא מרוויח את לחמו (גם אם הצנוע), אני לא חושבת שיש מה לדחוף. לעזור זה בטח לא יעזור, ומצד שני זה בהחלט גורם לתחושה לא נעימה אצל הבן (כך אני מתארת לעצמי), וגם מעכיר מערכת היחסים של אם ובנה. חבל...

(וסליחה על ההידחפות, למקרה שבאמת חיכית אך ורק לתשובה של יהודית ולא של משתתפים אחרים)

את יכולה להרגיש הכי בנח, זה לא תלוי בך, וזה קשה מאוד. אני הייתי (כמעט) במצבך עד לפני כמה זמן, אני כבר בתשיעי עכשיו, ובני הבכור בן שנה וחודשיים!!!

אני ג"כ, עובדת במשרה מלאה, בעלי כל היום לא בבית, הוא לומד ב"ה. ובזמן המועט שאני בבית, הייתי עיפה, אוכל לא הכנתי, הבית? עדיף לא לדבר. כביסה יכולה להיות תלויה חצי שבוע בחוץ. עד שירד גשם...

תנסו להקל על עצמכם, לקנות אוכל מוכן (אוכל אוכל, לא פיצה, פלאפל..) יש מקומות שמוכרים אוכל ביתי, טעים, ולא יקר.  את הבית לנקות ככה מלמעלה - שלפחות יראה טוב, והבית ירגיש טוב.

תנסי לשמור את קצת קצת האנרגיה שיש לך לבעלך, תורידי את הפרופיל בלימודים ובכללי כדי שתהיה לך הרגשה טובה עם עצמך וביתך, ומקווה שישפיע על בעלך.

לדעתי אין ענין בייעוץ כשיודעים את מקור הבעיה, מה גם שמנסיון(...) בתחילת ההריון אין לך שום כח לכלום, ובודאי לא לקיום יחסים, וזה ענין שמאוד משפיע על הקשר, וקשה לבעלים. אבל אני מבטיחה לך שזה יעבור! הכי הרבה 9 חודשים. וזהו.

בהצלחה!

שווה ללכת לייעוץ בגלל שהטיפים יהיו הרבה יותר מקצועיים ויעילים ממה שתקבלי בפורום.

ומה שהכי חשוב-בעלך יהיה חלק מזה ומחויב לזה.

מה שאת מתארת נשמע ממש לא קל מצד שני: ככה זה בתחילת הריון! אין מה לעשות!

את חייבת לשבת עם בעלך ולהסביר לו שאת לא עושה לו דווקא, ושב"ה זו תקופה שתעבור...

לפי המצב אני משערת שאין כ"כ אפשרות לעזרה בכסף (בייביסיטר, עוזרת, אוכל קנוי...) כי אם יש ואפילו בדוחק זה יכול לעזור.

וזה הזמן גם להעזר בכל מי שצריך, זה אומנם מאוד קשה לדעת לבקש עזרה, אבל את חייבת את זה לבית שלך. אחים, הורים, שכנים... מישהו...

אני לא יודעת לגבי הייעוץ, אם זה לגבי הבעיה של תפקוד הבית ואת אומרת שבמצב רגיל הבית מתפקד למרות כל חוסר הזמן שלכם, וכעת חוסר התפקוד זה רק בגלל תחילת ההריון אז לא נראה לי שיש צורך בייעוץ.

אבל! אם המצב הזה הוציא החוצה כל מיני ויכוחים, בעיות, חוסר הבנה וכו' אז אולי כדאי, בייחוד אם יש לכם מישהו שנוח ונעים להתייעץ איתו. מה אכפת לך, רוב הסיכויים שדווקא אותו יועץ יסביר יפה יפה לבעלך את המצב בתחילת הריון ושאין ברירה והוא צריך להתעלות על עצמו ולעזור לך....

תמשיכי לכתוב לנו מה קורה, עצם זה שאת מוציאה את זה החוצה זה כמו מעין קבוצת תמיכה... וזה עוזר! כבר אמרו חכמינו ז"ל דאגה בלב איש ישיחנה...

המון בהצלחה!

א- אם הוא מדבר עם הרב, אפשר אולי ללכת לרב ליעוץ והוא יעזור בעניין ואם לא למישהו אחר שמקובל על שניכם.
ב- נראה לי שאת צריכה עזרה ואם לא מהבעל אז לפחות שיסכים שתקחי עזרה בתשלום.
ג- הכי חשוב לדבר על זה בצורה רגועה, לנסות להבהיר לבעלך את המצב בלי להאשים אותו, אלא לדבר מתוך התחושות שלך ולנסות להבהיר לו שאת צריכה עזרה בלי שהוא ירגיש רע עם עצמו.

יש עוד הרבה מה לומר, אבל נראה לי שכדאי להשאיר את זה לייעוץ זוגי.

היועץ יעזור לכם להבין אחד א השני.

שהוא יבין שקשה לך אובייקטיבית ושלא נעים לך עם זה שהוא מספר לאחרים ותגיעו להבנה מה את בכל זאת מסוגלת לעשות בשבילו.

אני נמצאת במצב דומה לשלך , בתחילתו של הריון  - רק שיש לי כבר 3 ילדים בבית שהגדול בן 6 והקטן בן שנתיים.

כמוך , אני נשפכת כל לילה ב 8:00.  הפתרון הזמני שלי הוא לנסות לקום מוקדם בבוקר ואז לארגן את הדברים שלא הספקתי בלילה. יש ימים שאני מצליחה לקום ב 5- 5:30 ( לאחר שהלכתי לישון ב 8:00) ואז אני מתחילה בשטיפות הכלים , כביסה וכו' אמנם אני לא מספיקה הכל , אך זה גם עוזר. בנוסף אני מביאה פעם בשבוע עוזרת  - אני יודעת שזה קצת מותרות אך במצבי אני מוותרת על הרבה דברים אחרים בשביל זה ( בגדים , מתנות לחנוכה לילדים , יציאות וחופשות ) .

כמו כן כמו שכתבו כאן , אני מקפידה ללכת פעם בשבוע לשיעור התעמלות - וזה מכניס בי אנרגיות לכל השבוע.  - לפי דעתי בעלי נהנה מזה שאני הולכת לשיעור הזה יותר ממני - כי זה מכניס אווירה טובה מאד הביתה.

הבית שלי לא מבריק בניקיונו , ואין לי כל יום אוכל מבושל בבית - אך זה ה"מחיר" שאנחנו משלמים על הברכה הגדולה שבדרך...

אני באמת מבליגה ומערכת היחסים בינינו טובה. אבל מכיון שמדובר בנערה מאד חכמה רציתי לנסות לפנות אל השכל, להסביר, לשכנע. לכן ביקשתי הסברים. הילדים לפעמים מראים לי בהערותיהם שאנחנו בהרבה דברים עובדים אוטומטית. אני בטוחה שלהתקלח וללכת לישון עם פיג'מה זה הדבר הכי נכון והכי היגייני, בריא, מכובד, יהודי ונעים לעשות, אבל אני לא יודעת להסביר את עצמי - למה? אני לא יודעת איך להוכיח את זה.

זו לא התנהגות ששייכת רק לחורף.

ז"א סדרת את החדר בבוקר- 1 ש"ח וכו ,וכך גבי קראת ספר,הכנת שיעורים בזמן, ברכת מהברכון,הלכת לישון בזמן, קבלת ציון טוב במבחן,

כך הילד סכום של 50-100 ש"ח, בתקופה של כמה שבועות.

אנחנו עושים את המבצע כמה שבועות לפני חנוכה,

ובחנוכה הולכים לטויס אר אס וכל ילד בוחר בסכום שלו מה שהוא רוצה.

במילא נותנים דמי חנוכה, למה לא לתפוס שתי ציפורים במכה?

איך אתם רואים את ביתכם בבת עיניכם.
האם אתם רוצים שביתכם יתנהל ברוסית או בעברית.
זו השאלה החשובה כאן.
תמיד אפשר לחשוב על דברים שכדאי לעשות כדי שהילדים ידעו יותר,אבל המחשבה  וההחלטה  צריכה לבוא מהמקום שלכם,מה חשוב לכם  ואם מה אתם שלמים עם עצמכם.

הילדים יפסידו ובגדול אם תדברו איתם רק עברית.

יש לך משהו שאת יכולה להעניק להם אז למה לוותר?? גם אם הרוסית שלך לא מושלמת אם היא מספיק טובה לרמה של ילד אז הוא אך ורק ירוויח מכך!

החסרון היחיד יכול להיות עיקוב מסוים בהתפתחות השפה{ממש לא חובה שזה ייקרה} אבל הם מדביקים את הקצב עד עד גיל 5.

לעניות דעתי, כדאי שהשפה העיקרית תהיה (הזרה) רוסית.

והעיברית תהיה משנה.

אצלנו בבית דיברו שפה זרה היום כולם מדברים עברית, אבל הקודים הצחוקים, שירי הילדות בשפה זרה.

אפשר לדבר אם הסבתא בטלפון. ועוד כל מיני פלוסים.

השאלה הספציפית לגביך, האם זה יוסיף או ישנה בטעם והסגנון בחינוך הילדים או באוירת הבית 

שאז כדאי לדבר בעיברית

מסוימת בין כה וכה. אולי אפילו ברמה טובה. הייתי מדברת עברית לרוב ואלי מקדישה איזו שעה שעתיים בשבוע לתרגול ברוסית.

שהם במקרה דוברי רוסים, לפי מה שאני יודעת הם מדברים עם הילדים שלהם בעברית.

ההורים מדברים לפעמים ברוסית, ולפעמים בעברית, ואז יוצא שהשפה הטובה יותר-היא עברית(אצל הילדים) , והשפה השניה, שהיא לא הכי טובה-אבל כן נשמעת בבית- היא הרוסית.

אני חושבת שככה זה יוצא טוב...לפי דעתי ואולי גם לדעת אחרים...

אני מכירה 2 מיכרים:

1- חברה שהיא מדברת שפה זרה (נראה לי דנית-אבל זה לא משנה לכרגע) ובעלה מדבר רק עברית

בבית הם מדברים עם הילדים 2 שפות- האבא מדבר רק עברית והאמא רק את השפה הזרה

הילדים מדברים נפלא 2 שפות אבל צריך להקפיד שכל אחד מדבר רק בשפה שבחר, ככה לילדים יש פחות בלבול

2- חברה שהבעל מדבר אנגלית עם הילדים,והיא מדברת רוסית, בגן הם לומדים עברית

הילדים מדברים שלל שפות- יכולים לדבר עם הסבים והסבתות וכאלה.

כדוברת אנגלית שנשואה לאחד שאין לו שום ידע בשפה הזו החלטנו לדבר עברית בבית - בעיקר כי אני מרגישה שאין לי אנגלית עד כדי כך שוטפת כדי להעביר הלאה לילדים שלי וגם המשפחה מסביב מבינה עברית אז אין לי בשביל מה

אבל לדעתי אם יש משפחה קרובה שלא מדברת עברית היטב זה ממש חשוב לדבר וללמד את הילדים שיהיה להם תקשורת עם הסבים דודים וכדו'

בהצלחה

זוג ישראלים (תמנים) ירדו מהארץ לארה"ב לכמה שנים

כאשר  חזרו לארץ הילדים דיברו עברית עם ר- של אמריקאים

ו- ח ו- ע של תמנים

מגניב!

הסיבה הראשונה, כמו שאמרת, היתרונות הברורים והעדר החסרונות.

הסיבה השניה - מטבע הדברים יש לך יותר מה לתת לילד בשפת האם שלך, מאשר בשפה השניה (רוב הסיכויים. אני לא באמת מכירה את הפרטים, כמובן). הסביבה כבר תאפשר להם לרכוש את השפה העברית כמו ילדים אחרים (גם אם שנה מאוחר יותר בדיבור, לפי הסטטיסטיקה).  

סיבה שלישית - נראה לי יותר טבעי לאמא לפנות אל הילדים שלה ולהתבטא מולם בשפה הטבעית שלה. שוב - אני לא יודעת עד כמה את מתבטאת בחופשיות בשפה העברית, אבל אני מניחה שרוב האנשים ימצאו יותר בקלות מילים מתאימות להביע את רגשותיהם ואת כוונותיהם המדוייקות במהירות גבוהה יותר בשפת האם שלהם.

יש נשכנים עם מים בפנים שאפשר לקרר אותם. וגם לעשות עם מברשת שיניים רכה.

תלכי לאורטודנט, הוא יסביר לך מה את אמורה לעשות-אם צריכה בכלל, ושיניים שצומחות מעל שן אחרת- בד"כ- עוקרים אותה.

אני לא חושבת שיש איזה תרופה/ משחה/ משו בסגנון, סתם לחשוב על זה שאשה נשואה עם קוביות זה מוזר קצת- אבל אין מה לעשות. כדאי לךל לעשות את זה עכשיו מאשר בגיל מאוחר יותר..

לילה טוב ובשו"ט.

לעשות את מה שצריך. לחשוב טוב

ולעשות אוירה שמחה בבית

ולא לדבר הרבה על הנושא