פורום הורות (עמוד 386)

אני מתקשה לראות את עצמי כסבתא המארחת שש כלות ובת אחת על טפיהם בעז"ה.

אמי מארחת בע"ה מעל 30 נכדים בסבב כל הפסח. כל אחד זוכה לשהות בין יומיים לארבעה.

ממש לא פשוט.

אפשר לומר שאנחנו משתדלים לעשות סדר יום ולהוציא את הילדים לכמה שעות כל יום.

ואמי תמיד אומרת בחיוך: ב"ה שאנחנו זוכים לנחת הזאת.אף פעם אינה מקטרת.

אפשר לציין עוד, שהנכדים כ"כ נהנים לפגוש את בני דודיהם, ולפעמים משתוללים מאוד מההתלהבות,מה שבבית לא עושים בד"כ.

וצריך להתיחס לזה בהבנה.

ואין כמו חיוך של סבתא, והערה מסבתא מאוד פוגעת.

ילדיי שיח' אינם אוהבים ליסוע לחמותי. היא לא מרשה לזוז. והמשפט הכי מתנגן אצלה זה- לא לגעת, סבתא לא מרשה.

ובהצלחה לכולנו סבתות , הורים ונכדים במשימת הפסח. להיות יחד ולהנות ת.

אני כל הזמן חושבת לעצמי  - לראות מה עושה לי טוב בתור בת\כלה ולנסות לזכור את זה כשאהיה סבתא. וגם ללמד זכות על הוריי ועל חמותי, כי זה באמת לא פשוט המקום של סבתא. בכל אופן.

תודה וחג שמח.

אחרי שניסית ולדבר,,להבין ..ולהקשיב וזה לא עוזר

לומר בנחישות וברגישות "אתה בא הביתה" גם אם צריך להרים אותו,

וחלילה לא להראות רפיון או אזלת יד.

בבית [כשאת בטוח רגועה יותר מליד הגן] אפשר לשוחח שוב ולחבק ולהסביר

וכמובן לגלות אמפטיה.

אני חולקת על השיטה של ניקוד טוב.

כשצריך להקנות לכל החיים, נראה כי הניקוד אינו משפיעה לטובה.

הלואי שזה היה מספיק..

כשאני מגיעה לגן,הילד לא נותן לי להתקרב אליו ,הוא צועק אבא אבא ומתחבא בפינה.. אם אני מתקרבת הוא מתחיל לצעוק ולהתפרע.. גם דיבור תקיף לא עוזר.. ואפילו אם אני אומרת לו "אמא הולכת" הוא פשוט לא זז.. (ניסיתי גם בכיוון השני- לבוא עם ממתק לגן ולהגיד לו שיש לי הפתעה בשבילו אבל גם זה לא ממש עזר ולמרות שהוא ידע שיש לי משהו טעים בשבילו הוא לא שינה את התנהגותו).

ממש מתסכל המצב הזה אני יוצאת מהגן עם דמעות בעייניים נורא פאדיחות מההורים האחרים וגם קצת מעליב היחס של הקטן..

אשמח לתגובות ורעיונות נוספים

הוא פשוט בוחן את התגובות.
זה קרה (וקורה...) לי עם הילדים שלי.
דווקא לוח עם ניקוד (ולא פרס מיידי) על הליכה בשמחה לגן וחזרה עזרה אצלנו מאוד!
אחרי 5 נק' הוא מקבל הפתעה. וזה מאוד מדרבן אותו ללכת יפה. אחרי כמה זמן הוא מתרגל.
ועדיף לא להתייחס לזה שהוא הולך בלי אבא אלא סתם את זה שהוא הולך בשמחה.
גם צריך להיות תקיפים ולהגיד לו שלפעמים הולכים עם אבא ולפעמים עם אמא וזהו זה! ולא לקחת את זה אישית.
תחשבי שזה קורה לעוד אנשים ולא תמיד את רואה את זה...
הוא רואה שאת מתפדחת ומתבעסת והוא מבין שהוא מצליח במשימה...
ואל תחשבי שאילו פתרונות קסם. יש עליות וירידות. בהצלחה...

וחגורה שחורה, גלימה שחורה ומכנסים שחורות.

איזה שם אפשר לקרוא לתחפושת הזאת?

הילד רוצה משהו מוגדר.הוא פוחד להתפדח.

משיעור של הרבנית ימימה מזרחי-

שנה אחת השקיעה לקנות לילדה תחפושת של שמלה וורודה נפוחה עם סרטים והכל..

שאלה השכנה את הילדה- למה התחפשת?

ענתה הילדה- לשמלה...

סתאאאם... באוירה פורימית.

מבינה אותך מאוד!

יותר מתאים

לא נורא אולי בפורים הבא...

פורים שמח ולב זורח!

חחחחחחחחח..........חחחחחחחחחחח

ועכשיוו ברצינות

חחחח.........חחחחחחחחח

   כמוני כמוך אורית. מזדהה לגמרי. אבל בעלי כן מבין, זה כן. אבל אולי יש איזו בת משפחה צעירה שלכם, אחות, בדודה, אחיינית, אפילו בת שכנים של המארחים שיכולה לבוא ולהיות בייביסיטר והעוזרת שלך בשבת הזו? שיסדרו לה מקום לינה בדירת האירוח שלכם או קרוב אליה, והיא תבוא ותהיה איתך בזמן שבעלך בבית הכנסת. תצמידי אליה את אחד הגדולים יותר או את שניהם, והיא תשחק איתם, וכשריך תעזור לך גם עם הקטן ותרוץ אחריו ותציל אגרטלים וספרים מנחת זרועו המתוקה. בתשלום כמובן ואפילו עם שי חמוד במוצש"ק. מה שבשבילנו האימהות הוא סיוט לפעמים, בשביל נערה יכול להיות כייף גדול והתנסות חשובה.

אנחנו היינו לאחרונה בשבת בר-מצווה של אחייני הבכור. ולנו יש שני קטנטנים וגם לנו זה לא היה פשוט בכלל. ולא, לא נעזרנו בפיתרון שהצעתי, אבל אם הייתי מרגישה שיש צורך, כן הייתי מארגנת את זה. מה שכן עשיתי והוכיח את עצמו כחכם מאוד זה, בליל שבת, כשכל הנשים היו עסוקות בהכנות אחרונות לסעודה, ואני ראיתי שבמילא לא אוכל לעזור כי ילדי התרוצצו סביב השולחן ועמדו לשבור משהו חלילה, אז החלטתי לקחת אותם לבית הכנסת. והם רצו ברחבה שבכניסה היטב היטב והוציאו שם את כ---ל המרץ שיש להם, ויש להם ה-מון ב"ה. אח"כ בסעודה הם ישבו כ"כ בשקט, וכולם התפעלו ואמרו לי: "איזה ילדים שקטים ומחונכים יש לך!" צחקתי נורא ואמרתי: "חן חן, אבל אתם טועים ובגדול! אני פשוט הרצתי אותם כהוגן בזמן קבלת שבת ליד בית הכנסת ועכשיו הם פשוט שפוכים לגמרי! זה הכל! לא שקטים ולא נעליים."

לדעתי תעשו קומבינות ושמיניות באויר ותבקשו עזרה בלי בושה מכל מי שרק עובר בסביבה, העיקר שתסעו ותהיו בשבת החשובה הזו. הם הרי רוצים אתכם שם, נכון? אז שקצת יתנו כתף, יד, אצבע, משהו. נסיעה טובה מזל טוב ושתהיה שבת שלום שקטה ורגועה עד כמה שאפשר.     

כנסי גם לאתר "חוגל".

אולי ביד שרה יש גם תוכניות ואולי גם תוכל להתנדב שם במשחקייה.

יש גם בחנויות לאומנות קורסי ערב באומנות לכל מי שרוצה.

קודם כל- יישר כח. זה ממש לא קל לגדל ילד אחד ובטח לא שניים בגילאים כל כך קרובים אז זה שלפעמים את מתעצבנת וצועקת זה

מובן לחלוטין וכדאי לך קודם כל להשלים עם זה שלפעמים זה קורה בשלב הלא קל הזה של גיל שנתיים.

הדבר השני- הרבה עימותים ונקודות נפילה יכולים להחסך לנו במחשבה מראש. למשל- על מה העימותים הרגילים? מסטיקים

לדוגמא אפשר פשוט לשים במקום גבוה שהיא לא יכולה לקחת. אם יש דברים שאני מבקשת ואני כבר יודעת שהיא בודאי לא תסכים

להשתדל לעצור את הדחף הטבעי ופשוט לא להגיד. זה ממש עדיף מאשר להכנס למאבקי כח אינסופיים עם ילדה בת שנתיים. ובטח

יש עוד דוגמאות שאם חושבים מראש פשוט לא נכנסים לקטע של דיון בכלל.

דבר שלישי- את האמא ואת מחליטה בבית. לא רק זה יש לך תפקיד ענק והוא לתת לה מתנה שתלווה אותה לכל החיים המתנה

הזאת היא בטחון ותחושה שיש לי גב, יש מאחורי אמא חזקה שדואגת לי ויודעת מה טוב בשבילי. בשלב הראשון אולי לא קל לילד

ששמים לו גבולות. לפעמים הוא בוכה, צועק, כועס וכו' אבל האמת היא שהגבולות נותנים לילד בטחון. כשאין גבולות הילד רק מנסה

עוד ועוד עד שנגיד לו לא תקיף וברור. את זה הם צריכים ורוצים לשמוע.

הבעיה היא שלנו אין תמיד כח להיות כ"כ ברורים וחד משמעיים ולכן צריך להיות מאד ממוקדים ולהשתדל להגיד כמה שפחות לא אבל

על מה שמחליטים לעמוד בתוקף. היא מתעקשת כי היא יודעת שזה עוזר הרבה פעמים לכן אולי יהיה לך יותר קל אם תגידי לה משהו

בצורה ברורה ואז תתנתקי- למשל תיכנסי לשירותים עד שהיא נרגעת. או אם זה משהו שהיא צריכה לעשות תעצמי עיניים ותגידי לה

שתגיד לך כזה עשוי ואת יכולה לפתוח או אם היא רוצה משהו ומבחינתך יש משהו אחר שקודם אז את פשוט אומרת- אחרי שזה

וזה...אז תקבלי כך וכך. מנסיון ברגע שאת מציבה את זה כעובדה ולא מתרגשת מהצעקות ולא משנה את דעתך אז גם הילדים קולטים

ת'עניין ומתיישרים.

בכלל לילדה עקשנית עם הרבה כח כדאי מגיל צעיר לתת הרבה בחירה. למשל היא רוצה משהו שאת לא רוצה לתת אז את אומרת לה

זה לא, אבל את יכולה או זה או זה- תבחרי. או כשצריך לעשות משהו- מה את רוצה לעשות קודם?

אבל באמת באמת הכי חשוב מהכל שתהיה לה אמא שמחה ואוהבת! (גם הומור יכול לעזור המון פשוט לעשות צחוק ובדיחה מכל

דבר- למשל היא לא רוצה להתפשט- אז להקצין את זה - לעולם את לא רוצה, את רוצה אותם בגדים תמיד שיהיו מלוכלכים ודבוקים

לגוף וכו' כיד הדמיון הטובה עליך)

המון המון הצלחה בתפקיד הלא פשוט שה' נתן לכם (ולכל ההורים).

מעריכה אותך מאד!

את פשוט מהממת! תודה רבה. מה זה חיזקת אותי!

ואם נגיד היא מרביצה (לאחיה או לכל ילד אחר.) או עושה משהו מסוכן. אז לפעמים התגובה הראשונה היא לתת לה פאצ' בחזרה. וברור שזה לא מועיל לכלום. אז מה אפשר לעשות אז?

תודה ענקית.  

לדעתי פשוט להרחיק אותה משם בנינוחות אבל בתקיפות  ולהגיד שאת לא מרשה להרביץ או לעשות את הדבר שהיא עושה וזהו.

אם זה נמשך וזה נגיד בגן משחקים או במקום אחר אז פשוט ללכת משם, בלי כעס וצעקות אלא פשוט להסביר בנחת שא"א ל

השאר אם היא מרביצה אז אנחנו הולכים (גם לא לאיים "אם לא תפסיקי עכשיו אנחנו נלך"  מעשה אחד חזק הרבה יותר מכל

האיומים שרק מחלישים אותנו).זה דורש אסרטיביות ולפעמים גם עקביות אבל אם עושים את זה בלי כעס זה עובד. זה בדיוק העניין

של לתת לה גבולות ומשמעת. הרב יעקובסון אומר שמשמעות זה לא משהו שאנחנו לוקחים- כלומר משהו שאנחנו עושים בשבילנו,

שיהיה לנו קל. להפך משמעת זה מה שאנחנו נותנים לילד שלנו, בגלל שאנחנו אוהבים אותו ורוצים את טובתו. לנו לפעמים בהחלט

יותר קל לא לעמוד על דבר ולהיות עקביים (בפרט כשזה קורה עשרות פעמים ביום...) אבל אנחנו עושים את טובת הילד ולא את

טובתנו. לכן גם כדאי לחשוב הרבה איך מראש למנוע עימותים ולא להכנס למצבים שצריך להגיד לא ויהיה קשה לעמוד עליו.

אני ממש ממליצה לך לחפש בגוגל "הרב יחיאל יעקובסון" ולשמוע שיעורים שלו על חינוך. הוא אדם חרדי שנכנס עמוק לתחום של

חינוך, מניעת נשירה וטיפול בנושרים ויש לו המון נסיון. ההרצאות שלו מרתקות ונותנות הדרכה מעולה. אני אישית חרשתי עליהן...

אם את בירושלים וזה יותר קל לך אפשר לקנות דיסקים או קלטות דרך ארגון חסדי נעמי.

בקיצור חזקי ואמצי. לא רק היא לומדת עכשיו את העולם אלא גם את לומדת את התפקיד הענק הזה של אמהות ולא תמיד זה בא

בקלות!

בהצלחה!   

מבינה אותך, כי השתתפתי בחתונה שבה הכלה היתה אחת שלמדה איתי הרבה שנים ושנה קודם נפגשתי עם החתן פעמיים. החתן אמנם לא ראה אותי ואולי אף לא היה זוכר, אך הרגשתי מוזר...

מזדהה איתך מכיוון אחר - לפני כמה שנים פוטרתי. הבוס שאחראי לפיטורי גר במרחק כמה דקות הליכה ממני, אך למזלי אני לא נתקלת בו הרבה. השבוע, נתקלתי בו והוא לא ראה אותי כי היה מטר לפני וחצה את הכביש. הדופק שלי הלם מאד חזק ואני פשוט לא הייתי אני למשך 10 דקות מרוב שהייתי עצבנית וכעוסה (לא פוטרתי כי לא הייתי טובה, אלא מסיבות טכניות ואישיות הקשורות ל"פוילרשטיקים" שהבוס עשה ולא רצה אותי שם, אלא אחת שתלקק ותעשה מה שיבקש.

אם אני מרגישה כך, בוודאי שאת תרגישי הרבה יותר את חוסר הנוחות. עצתי לך, אם הקהילה מוצאת חן בעיניך, הסירי את המחסום אחת ולתמיד. בהתחלה מן הסתם תרגישי מאד לא נוח. יתכן אף שאנשים ירכלו עליך. משך הזמן את ואחרים תשכחו כמעט ממה שהיה ואת תהני מהפעילויות בלי יסורי מצפון. זכרי - כיום, את נשואה וגם הוא. לכן, העננים האפורים שהיו עוד מעט יפסיקו להתקיים.

או שזאת רק את עם ה"רגשי" הזה.

חוץ מזה כמה זמן עבר מאז?

אם זה עניין של שנה שנתיים זה באמת לא נעים ובאפן אישי גם אני הייתי נמנעת (אבל זה לא אומר שזה תקין...)

אם עברו כבר יותר שנים ולכל אחד מכם כבר יש ילדים אז חובה להתבגר ולהתגבר. איך? לא יודעת!

אולי פשוט ללכת לפעילויות ולאט לאט תרגישי שחוזר לך הבטחון וההרגשה הטובה אפילו לידו.

בהצלחה

זו ממש לא תחושת החמצה.והעניין סגור. ב"ה אני מאוד שמחה שלא התחתנתי איתו.אני זו שביטלתי,ואני לא מצטערת לרגע. ממש לא התאים לי. יש לי כעת,מזה שלוש שנים, בעל נפלא ומקסים,מוצלח מאוד בהרבה בחינות(לדעתי הרבה יותר ממנו) שאני אוהבת עד מאוד.

אז למה תחושת אי הנעימות? חשבתי שדווקא את תוכלי להבין אותי...זה נראה לך הגיוני שיהיה לי נעים להימצא באותה חבורת נשים שאשתו נמצאת ולפטפט איתה כרגיל? ואגב,היא יודעת גם מי אני...אני בטוחה.

בטח הוא סיפר לה עליי דברים לא ממש טובים.בזמנו הוא דיי כעס על הביטול ועל זה שערבתי והתייעצתי עם הרב שלו מהישיבה( שבזכות התמיכה שלו עשיתי את הצעד הנכון וכעת אני נשואה באושר...)

ציפיתי  לתשובה יותר אמפטית...

אבל לדעתי את נותנת לעצמך את התשובות.
את צריכה לחזק את עצמך בעניין הזה מאד.
להגיד לעצמך,שיש לך זכות להיות במקום הזה,שאת שם בזכות,שאת שייכת.
העניין הזה שביטלת אירוסין עם הבחור הזה לא אומר שאת צריכה להתבייש ולברוח ובמיוחד שאתם אוהבים את הקהילה הזו.
תראי,עזבי את העבר ותנסי להיות בכאן ועכשיו,
האם הם התנהגו בצורה שגורמת לך להתבייש  ולפחד מלפגוש אותם?
האם אתם מסוגלים לעבור אחת ליד השני ולומר שלום?
אם את עונה כן לשאלות האלו אז תמשיכי לזרום ולהשתתף בלי לחשוב על כך עוד.
אם יש תחושה מוזרה או שהם מתעלמים גם תמשיכי להשתתף אבל תתפסי מהם מרחק ואת תראי שבמשך הזמן את פשוט תמצאי את מקומך וההרגשה תחלש.
אל תוותרי על מקומך שם,ביטול אירוסין זה אמנם דבר לא נעים אבל זה לטובה,ביטלת אירוסין כדי לזכות בחיים טובים יותר.אז תתחילי לחיות אותם ובלי בושה.
גם להודות בקושי זה בסדר,אבל אל תוותרי

אני חושבת שהזמן יעשה את העבודה הכי טוב, אבל קצת עזרה לזמן בהחלט לא תזיק!

כלומר, להתגבר על אי הנעימות, ופשוט לקפוץ למים הקרירים (למשל, להגיע לערב שאשתו מנחה...).

עם הזמן זה יהפוך לטבעי יותר.

נשמע שכל אחד מכם זכה בזוגיות הרבה יותר מתאימה לו! תארי לך שהוא היה "תקוע" איתך, אישה לא שלמה ולא ממש אוהבת, במקום הזוגיות השלמה שהוא נמצא בה כעת! תחשבי על זה כך, ואז אולי גם תרגישי יותר בנח ויותר "בסדר" להיות לידו. תחשבי על כך שאין ספק שעשית לו טובה ענקית! שיש לשניהם זוגיות נהדרת בזכותך! אם תברכי את עצמך אולי תרגישי יותר בנח להיות לידם ;)

במקום לשמור את כל הספה.לא חבל על המקום במחסן?

כשנולד אחד הילדים הקטנים בהפרש מאד משמעותי מהגדולים כולם התלהבו עד הגג ולא הניחו לו לרגע,אז אני החלטתי שלפחות את החלפת הטיטולים יהיה רק עלי,
שבת אחת כשאני נחתי  הילדים נכנסו בשקט וכשראו שהעולל ער הם לקחו אותו אל חיקם,
כשהתעוררתי הבן שהיה אז בן 12 הודיע לי שהוא החליף לו טיטול כי הוא עשה פיפי.
טוב  כמובן כשהפך למשימה לפעמים אז היתה פחות התלהבות.

עם אחת הבנות היה קטע כזה שעבדו עליה שהיא בעצם שייכת למשפחה אחרת והמציאו לה אמא חדשה קומפלט עם שם ושם משפחה,

עד גיל 9 היה לי שיער ארוך ארוך ויפה, ומדי פעם רציתי להסתפר, וגם רציתי להישאר עם השיער הארוך...

יום שישי אחד, חזרתי מבית הספר, אחים שלי (כולם בנים) מחכים לי, ואומרים לי שהין נערוך הגרלה אם אני צריכה להסתפר או לא...

כמובן, התוצאה היתה חיובית, ויהי כן, שערי נקצץ לראשונה בחיי...

אח"כ הם סיפרו לי שכל הפתקים היו עם המילה "כן"...

1. כשהייתי קטנטנה ונסענו כל המשפחה, אז כשראינו גשר מרחוק, אחי ואחותי, הגדולים ממני בכמה שנים טובות אמרו לי: תראי, הנה מכוניות צעצוע נוסעות על הגשר! וכמובן שהאמנתי להם...  עד גיל די מאוחר, אולי תחילת יסודי. אז היו הרבה פחות גשרים עיליים, מנהרות ומחלפים בארץ. בשבילי זה היה ממש אירוע לראות גשר כזה ועוד לנסוע מתחתיו, בכלל חבל"ז.

2. בליל סדר אחד, כשאכלנו מרק עוף, אבי פתאום אמר: "אוי תראי, שכחנו להביא לשולחן את השקדי מרק! לכי בבקשה למטבח ותביאי אותם!" וכמובן שרצתי בשמחה רבה...   וכשלא מצאתי אותם במקום הקבוע, חזרתי לאבא ואמרתי לו: אבא אין! כולם נקרעו מצחוק ואני מייד התחלתי לבכות...  ממש לא קישרתי בין חמץ לשקדי מרק, שנראו לי תמימים לגמרי! אח"כ אבא הסביר לי מה קורה, חמץ וזה, ואז נרגעתי. 

הם ביקשו  ממני להרים איזו צלחת, וכשהרמתי נוכחתי לדעת שהיא נשברה! הם הניחו את החלקים עכאילו שזה שלם, כדי שאני אחשוב שזה נשבר לי, אולי... מאוד נפגעתי! D:

אנחנו במשפחה הרבה יותר "אכזריים" כשזה בא לכאלה דברים...

1. אחי עבד עליי במשך שנים על גבי שנים שאני באמת חתול. הוא היה עובד עלי שבערב, עם שקיעת החמה, אני באמת הופכת לחתול... ולא האמנתי לזה, אבל יום אחד, כנראה קראתי איזה עיתון או שיחקתי במשהו שחור, והידיים שלי התמלאו דיו בלי שאני אשים לב, והסתכלתי על הידיים שלי, ופשוט התחלתי לבכות כי באמת חשבתי שהוא צודק ואני נהפכת לחתול...

2. בת דודה שלי בלעה גרעין של תפוח כשהייתה בת 5-6, והיא שאלה את אחיה שגדול ממנה באיזה 10 שנים מה יקרה לה. הוא אמר לה שייצמח לה עץ תפוח בבטן. היא לא האמינה לו, אז האח הנחמד הוציא ספר ביולוגיה מהמדף, והראה לה את הציור של האדם עם הורידים והעורקים באדום וכחול, ואמר לה "בבקשה, זה אפילו כתוב בספר ביולוגיה שלי!". לקח כמעט שעה להרגיע אותה אחרי זה.

כשהייתי קטנה אחי שגדול ממני הרבה להרביץ לי.

יום אחד באתי לאמא שלי בבכי  וספרתי לה שהוא הרביץ לי ואפילו עשה לי חור בבטן, והראתי לה את הטבור.......

כמובן שהיא התגלגלה מצחוק ואני נעלבתי [הרגשתי מזה סתומה...]

במקום לגבות כ"כ המון כסף פשוט קנו כמה סלסילות יפות ואז עברו בין המשפחות וכל אחד נתן משהו התוצאה הייתה שכל מורה קיבלה משלוח מאד יפה אבל בעלות הרבה יותר קטנה למשפחות. אבל לדעתי זה באמת לא קריטי ולא סוף העולם לא לארגן כלום ולא לתת (ואני הייתי מהצד המקבל).

לדעתי הרבה פעמים כל העניין של משלוחי מנות יצא לגמרי מפורפורציה גם בפורים עצמו ק"ו לפני, וכל העניין דורש חשיבה מחודשת איך מארגנים אותו בצורה הגיונית, לא מרוששת ואמיתית בלי כל ה"מסחר", הלחץ  והתחושות הלא נעימות שמסתובבות לפעמים סביבו.

יישר כח לך על הכנות והישרות!

פשטידות קטנות.

צינצנת ריבה בייתית. (ממש קל וכיף להכין!)

כל שנה חברה של אמא שלי שולחת קופסאות קטנות עם סלטים... כל מיני טעמים...

לשלוח לחברה מעדה אחרת משהוא מיוחד מהעדה שלך-- חוויה.

ואיך משיגים צנצנות???

תודה רבה.

אני החלטתי...

כנראה השנה אשלח את הצנצנת שכתבו פה עם הדגני בוקר, ולידה עוגה ובקבוק אייס קפה מהמם:

שכמובן הוא גם היה עלול ממש לגזור ולפצוע אותו, בפנים, בעיניים, סטייל משה דיין, באוזניים, סטייל ואן גוך, חס וחלילה. וזה בעצם מה שהכי מזעזע אותי.

אנא תנו עצה, רעיון לעונש/תגובה, התייחסות, דיבור, שיחה, משהו. תודה.

אותם לפנים של מישהו כי זה מאאאד מסוכן!  וזה הכל. אני לא חושבת שיש מקום לתת לו באבי אביו, להעניש אותו בעונש של החיים וכו' וכו'

יש לי חשד שחלק מהסיבה שאת כל כך כועסת זה בגלל שאת ממש מתאמצת בשביל החלק'ה הזאת, בעלך לא בעניין והנה הוא בא וקלקל הכל! נראה לי שאפשר להכניס את זה לפורפורציות... זה באמת לא סוף העולם...

בנחת!

אצלנו היו כמה שנים טובות שכל המיספריים התחבאו על מדף גבוה... וצריך מאמא רשות מיוחדת ומושגחת...

היום יש בשוק מספרי בטיחות מיוחדים מפלסטיק- שבקושי גוזרים נייר. תשיגי לך.

והשיער? עוד יגדל...

לא נורא- תתרגלי ל"לוק" הגולנצ'יקי...

אחרי כמה שעות (או ימים) זה כבר בכלל לא רלוונטי בגילאים הללו.

אני הייתי פשוט מבטאה מאוד את הכעס והצער שלי מהמעשה שלו. אני לא מאמינה בעונשים, אלא ב"נשיאה בתוצאות". משהו שאולי היה מתאים, זה להגיד לו שהוא לא היה זהיר עם המספריים, ולכן הוא לא יכול להשתמש בהם עד שהוא יהיה יותר בוגר.

זה באמת "קלאסי" לספר את האח/ות הקטנים. אבל זה גם באמת מעצבן, ועל אחת כמה וכמה שזה מחריב חלקה...

יש שיטה שבה גומלים ממש מוקדם -  נראה לי שפעם יוקטנה כתבה על זה שהיא גומלת מוקדם.
יש כאלה שבערך בגיל שנה וחצי שאז הם יש ילדים שמתחילים להגיד שיש להם.
נראה לי שמי שגומל אחרי זה זה כבר יותר קשה ולכן זה נמשך עד גיל מאוחר.
במעון אצלנו מתחילים הערך בגיל שנתיים-שנתיים וחצי (אלא אם כן האמא רוצה אחרת ומנסה בבית)
הילדים שלי לא היו מוכנים כשכולם נגמלו, אז גמלתי אותם אחרי כולם - הבכור בגיל שנתיים ו-8 והוא נגמל סופית רק בשלוש ו-4 והשני בגיל 3 והוא נגמל סופית ג"כ בערך בשלוש ו-4. זה נחשב הרבה זמן. יש כאלה שגומלים תוך שבוע בערך.
נראה לי שכדאי שנשים עם נסיון יותר מוצלח ייעצו לך איך עושים את זה...
בכל אופן בגמילה בלילה היה לי נסיון מוצלח ואני יכולה לייעץ לך שלא תגמלי ביחד עם הגמילה ביום אלא תמתיני עד שהילד יהיה יותר בשל. אצלי זה הלך ממש מהר - אצל הבכור תוך יומיים והוא מרטיב פעם בחצי שנה בערך (בן 6) שזה יפה מאוד והשני נגמל עכשיו, ב"ה בינתיים זה מוצלח מאוד (4).

הכי טוב לראות מתי הילד האישי שלך מוכן ;)

כשהאביב מגיע, אפשר לנסות לתת לו להסתובב בלי חיתול כמה ימים, ולראות איך הולך. כשעושה על הרצפה לנקות ולהגיד: "קקי/פיפי עושים בסיר/באסלה" ולהמשיך הלאה. אם אחרי כמה שעות או ימים הוא מראה עניין ומשתף פעולה - יופי! אם לא, להחזיר הטיטול ולנסות שוב במועד אחר. מזלנו שהקיץ ארוווווך ;)

קודם כל לדעת, שלהיות רגיש זה דבר שיש בו הרבה יופי. לא ללעוג לו כשהוא בוכה, אלא לתת לו לבטא את הרגשות שלו. ("זה באמת פוגע כשמפסיקים אותך באמצע הדברים"). ברגע שהילד ילמד שיש לגיטמציה לרגשות שלו הוא ילמד להתמודד עם תסכול ואכזבות.  כמוכן, כדאי לחזק את הבטחון העצמי שלו על ידי מתן עידוד חיובי על דברים טובים שהוא עושה.  וכך גם ילד עדין ורגיש שבטוח בעצמו יוכל להתמודד גם בחברה המציבה לו אתגרים

הקשר הוא שיש לו ארוחה אחת מבושלת ביום,כמו שצריך,בצהריים. האם את חושבת שיש צורך לאכול שתי ארוחות מבושלות ביום?

אני באתי מבית שבצהריים אוכלים ארוחה חמה בשרית ובערב לחם, גבינות, ביצה,ירקות וכד'. ולא שום דבר מבושל.

אני דואגת שלארוחת הצהריים תהיה תמיד במקרר מנה עיקרית+תוספת כלשהיא.כל יום.אבל זה בשרי,ובעלי רוצה לאכול חלבי בערב. האם לדעתך יש צורך לדאוג לתבשילים חלביים מדי ערב?

לגבי העניין שאין כוח להכין ואני גם בקושי משקיעה בארוחות של עצמי....

אצלנו זה קצת שונה, בעלי בכלל לא מבקש שאכין לו ארוחת ערב אבל אני מרגישה ייסורי מצפון.. הרי אני בטוחה שאם הייתי מכינה הוא היה שמח.

מדי פעם כשיש לי מוזה אני מכינה משהו אבל לרוב אנחנו סתם מכינים משהו ביחד או שהוא לוקח לעצמו...כי בדר"כ בערב אני לא כ"כ רעבה.

אולי אחרי שהילדה נרדמת, תשבו במטבח תדברו ואת בינתיים תכיני משהו,לא צריך להשתגע, אפשר להכין דברים פשוטים וטעימים מאוד. למשל: שקשוקה מושקעת, טוסטים מיוחדים סלטים שונים(לאו דווקא ירקות: ביצים,טונה,אבוקדו) פסטות ועוד.

ככה אתם מרוויחים גם שיחה וגם ארוחה נחמדה שלא דורשת מאמץ רב.

מספיק אוכל מבושל חם בבית. זה משגע אותי. איך זה כבר נגמר?! רק עכשיו היה סיר מלא! ואנחנו בסה"כ עם שני ילדים קטנים שלא אוכלים הרבה, זה בעיקר בעלי שיורד על האוכל ישר מתוך הסיר...     

בעיה נוספת שלי היא שאני טובה מאוד בבישול תוספות מכל הסוגים: ירקות, פחמימות, מרקים, סלטים וכו'. אבל מנה עיקרית? חלבונים? עוף בשר דגים? הצילו! אני פשוט לא מצליחה ללמוד להכין את כל הדברים האלה כמו שצריך! תמיד יוצא לי יבש, חמוץ, שרוף, מלוח, רטוב, נוזלי, או סתם לא ממש טעים. וזה דווקא עם עוף בשר דגים, שהם מוצרים יקרים.    

ואז יש אצלי תופעה של ביצה ותרנגולת: אני לא מצליחה בזה, אני בפעם הבאה אני כבר נמנעת מלהכין את זה. ואז אני עוד פחות מתאמנת בלהכין את זה. אז בפעם הבאה שאני שוב חייבת להכין את זה, זה שוב לא יוצא טוב, כי לא התאמנתי מספיק.    

ודבר נוסף: ביום שישי קצר של חורף אני מסוגלת להכין 4-5 סירים ותבניות לשבת של אוכל טעים, בתנאי שזה תוספות כאמור. אבל מנה אחת עיקרית יקח לי להכין כל יום חמישי מהבוקר עד הערב ועדיין לא יצא טוב! יוצא שזה או להכין את המנה העיקרית הלא כ"כ מוצלחת ושום דבר אחר בנוסף, או את כל התוספות הטעימות אבל בלי מנה עיקרית...  אני מעדיפה את תוספות הטעימות, אבל בעלי מעדיף כמובן את הבשר, הבשר...  

וד"א: לדעתו, כל מה שבשרי (ומבושל בבית) - טעים. כל מה שאני אבשל בשרי, טעים לו. אבל לא לי!    

עכשיו, ילדי לומד במעון אמונה והתפריט שם צמחוני, וכיון שאני לא מבשלת מספיק חלבונים, בשורה התחתונה יוצא שאנחנו והילדים לא אוכלים מספיק חלבונים, וזה לא טוב!  בקיצור באסה.  

אני ממש מבינה אותך. אני לומדת כל השבוע, ואז מטפלת בבן הגם מאוד פעלתני שלנו, ובערב ממש ממש קשה להקים את עצמך ולבשל.

ועכשיו- אני לא מושלמת, ואני לא שופטת, אבל...

יש להודות שכן יש לנו זמן לפעמים לעשות דברים אחרים, ואילו דברים הרבה יותר חשובים- אנחנו מזניחים. ולהכין ארוחת ערב זה חשוב מאוד. וזה לא חייב להיות קשה! בכלל לא!

פשטידות זה דבר קל מאוד- פשטידת בצל, טונה, אטריות, גבינה- ממש לא לוקח יותר מ-20 דקות הכנה- וגם בזה אני מגזימה!

אפשר להכין לביבות ולטרוף מהמחבת- זה אפילו רומנטי... לאכול ככה ביחד מעל המחבת...

אגב עוף בתנור עם תפו"א ממש קל להכין! יש לי מתכון מהיר ממש, וקל ממש, אם אתן רוצות אני יפרסם... וקציצות אפויות בקלי קלות!

וברצינות, תקחי לעצמך 20 דקות כל לילה- לא יותר, ואל תכיני דברים מדי קשים, ולא מדי שטותיים, ואז גם הילדים יכולים להינות מהם ויוצא שהרווחת גם ארוחת ערב וגם ארוחת צהריים לילד יום אחרי!

את בטוח יכולה! תאמיני בעצמך!

אולי תנסי פשוט להכין תתוספות כמו שאת רגילה, ותערבבי בתוכם עוף או בשר- נגיד תפוא בתנור, פשוט תתקעי בניהם כמה ירכיים בלי להתייחס אליהם באופן מיוחד.. או- אורז, אז תוסיפי חתיכות קטנות של בשר, ואל תשני כלום מאיך שאת רגילה לבשל! זה אמור לצאת טעים מאוד!

מתי הוא בא מהעבודה?

את בבית ולא עובדת?אם כן, אז בכלל צריך לתכנן את היום כך שתספיקי..

מתי הבת הולכת לישון?

אלו שאלות שאם התשובה עליהן משאירה זמן כלשהוא פנוי בין לבין אז תדעי תמיד שבזמן זה את מכינה אוכל.תכל'ס [או שלא] יש הרבה דברים פשוטים ומספקים לארוחת ערב שלא לוקח הרבה זמן להכינם. בעיקר אם צהריים הארוחה המסודרת.

אותי לימדו [הכנה לחתונה ובכלל] שכדאי כמה שאפשר לפנות את ארוחת הערב לזמן של בני הזוג לעצמם. ככה בסוף היום יושבים ,רצוי בנחת, ומדברים ומבלים קצת..בעיקר אם במהלך היום לא נפגשים. זה בונה ומחזק את הקשר.כך שמעבר לעניין האוכל נטו אפשר להרוויח עוד דברים מארוחה מבושלת.

גם אם מכינים כמות מספקת אפשר להכין לשני ערבים ארוחה כך שלא כל יום צריך לבשל.ואני מדברת על בישול של דברים פשוטים-פסטות למיניהם,מרק [פשוט],עם תוספות של חביתה/טוסט/ תפו"א מבושל ועוד וסלט או ירקות חתוכים.וכו' אני בטוחה שבסופו של דבר את תרגישי מזה טוב ותצאי עם תחושת סיפוק מעצם הכנת האוכל ומהרגשתו של בעלך.

ייתכן והצהבקשה לארוחת ערב זה בעצם בקשה ליחס וישיבה משותפת בזמן זה?

קיצור זה אפשרי גם אם זה קשה ומעייף לפעמים.שבע"ה תראי שכר בפעולתך.

על התגובות.זה ממש מחמם את הלב!

אני חושבת שזה באמת עזר לי להבין יותר את הצורך שלו,ובהחלט נתתן לי גם רעיונות

הלוואי ובעלי היה מקבל אוכל מבושל בעבודה. אני נאלצת לשלוח לו יום יום אוכל מבושל בקופסאות ולפעמים פשוט נמאס לי. עליך לשמוח שאת לפחות פטורה מהכנת ארוחה עיקרית.

חוץ מזה, גם אני, כמוך, לא אוכלת סדיר ומוסיפה ויטמינים לאיזון. זה ממש לא טוב.

מה דעתך להכין בצק לפיצה, או פיצה על פיתה. אם את מכינה את הבצק לבד, את יכולה להקפיא אותו אפילו מצופה ברסק עגבניות/קטשופ וג. צהובה ורק לאפות מעט לאחר שהפשרת.

את יכולה להכין חביתיות ולמלא אותן בגבינה מתוקה (סוכר וניל). תכיני מנה כפולה ובערב רק תחממי. זאת ארוחה טובה גם לך.

זקשוקה: תוכלי לרסק עגבניות בזמנך הפנוי ולהוסיף מעט שמן ומלח ולשמור לערב, או להקפיא במנות ובערב לטגן מעט בצל, להוסיף את העגבניות ולאחר בישול קצר, לצקת ביצה.

עכשיו חורף וזו עונת המרקים. את יכולה להשיג שתי ציפרים במכה אחת, להכין מרקים פרווה לארוחת צהרים לך ולבתך הקטנה, ובערב רק לחמם לבעלך. מרקים יכולים להיות במגוון עצום של טעמים ויכולים להיות משביעים מאד כשמוסיפים להם קטניות חומוס/עדשים/שעועית ודגנים- גריסים/שיבולת שועל/אורז/חיטה  או קניידלך/ כופתאות ביצים וכו'.

כל הכבוד על הרצון! בהצלחה!

נראה לי שלא צריך להכנס ללחץ מהקטע שאין מספיק חלבונים באוכל. כעיקרון הבנתי שאין צורך בהמון חלבונים בתפריט. אני מצטרפת לאני ירושלמית בהערה על המרקים כי כל הצמחונים יודעים שאם אוכלים פחמימה יחד עם קטניה זה מצטרף ביחד ומרכיב חלבון מלא.  לכן למשל מרק עם אפונה וגריסים זה מעולה!

אבל בכל סופר ממוצע צריך להיות פתתי סויה, בדרך כלל במחלקה של מוצרי בריאות, אבל לא בהכרח
אפשר לנסות גם בדוכני התבלינים בשוק (זהירות, לבדוק טוב את הכשרות), וגם בחנויות טבע (אם כי שם זה בטח יקר יותר)

את לא מוצאת סויה יבש בכלל, או רק את הפתיתים? כי אם את מוצאת את ה"גולש סויה" במקרה הכי גרוע אפשר להשתמש בהם ולרסק אותם (מושרים כבר) במעבד מזון.

תוכלי למצוא מגוון של רעיונות בפורום של "בישול"

שווה לנסות ולהעיף מבט