הַיּוֹם שְׁמוֹנָה יָמִים לָעוֹמֶרהמייל האדוםהמייל האדוםחיפושכהה

פורום הורות (עמוד 388)

בהנהלת:
מכתב פתיחה
שרשור חדש
הבת שלי מפחדת למותאנונימי (פותח)

בס"ד

אנחנו תושבי הצפון, למודי מלחמות, טילים ואזעקות. ובכל זאת רציתי לבקש ממך כמה עיצות לגבי הרגעת הילדים(ומבוגרים) בעת התקפת טילים. היום שכנינו הלבנונים הזכירו לנו שאנחנו עדיין "מעניינים" אותם ושלחו אלינו שני טילים. אוטומטית התכוננו לגרוע מכל שזה- מלחמת לבנון השניה שזה מדהים איך כל מה ששכחנו לגביה עלה בחזרה ברגע אחד. פתאום השאלות הכי פשוטות הופכות להיות הכי קשות. שאלות כמו- "אמא, אני יכול ללכת רגע לחדר?" איך אפשר לענות על שאלה כזאת תחת איום של טילים? הרי אם אענה לא- יכול להיות שאגביר את החרדה והלחץ אצל הילדים. ואם אענה כן וחס ושלום יקרה משהו ללא התרעה מוקדמת- זה חוסר אחריות שלי.ומי בכלל יכול לדעת היכן יפול טיל? הרי קרו מקרים שנפל בחדר הביטחון ונעשה נזק. כל צעד,כיפוף,דיבור נהייה פתאום הרה גורל- מאוד מתיש. בכל מקרה אני משתדלת להמעיט כמה שיותר בהחשפות הילדים לחדשות,במקום חדשות- מוזיקה. משתדלת לספק לכל ילד את הצרכים הפיסים והרגשיים אם זה חיבוק, אוכל, שיחה משחקוכו' למרות שהמוח שלי עובד שעות נוספות בתרגול הקורס החיאה שעבתי במד"א, סקירת מוצרים שכדאי להצטייד בהם להתקפה ממושכת ומצד שני הערכות לשגרה- קביעת תור לבדיקות, סידורים שגרתיים וכו' הלחץ והחרדה במרחב המוגן הם בלתי נמנעים. והיום פשוט עם כל הרצון הטוב וההשתדלות הילדים שלי (ארבעה במספר שיהיו בריאים) פשוט כל הזמן רבו אחד עם השני, מכות, צעקות, צרחות של כעס אחד על השני, ממש סיר לחץ. אני מרגישה אשמה בתגובה שלהם אולי יש לך הצעת יעול? ועוד דבר- ביתי בת ה-6 לא רוצה ללכת מחר לבי"ס כי היא מפחדת שיפול טיל והיא תמות חס ושלום. אז מחר יום שישי לא נורא אם תישאר בבית, אבל מה יהיה אם בשבוע הבא יהיה שקט והיא לא תרצה ללכת? באיזו גישה לנקוט? איך אשכנע אותה כן ללכת? אשמח לקבל עצות.

מזדהה ומצטרפת לשאלה..דבי חיה
תארו לעצמכן שאנחנו תושבי המרכז!!! ב"ה אין כאן אזעקות וטילים ולא היו ב-20 שנה האחרונות. גם אין לנו טלויזיה ולא שומעים רדיו! אבל הבן שלי (בן 4!!!) פשוט מכל רעש קופץ ובא לשאול אותי: מה זה הבומים האילו? (אתמול מתוך שינה ב-2 בלילה הוא שמע רעשים בחוץ ובא לברר אם זה פצצות!!!) האוזן שלו כרויה לכל רעש שללא נשמע לא רגיל! הבי עצות, יהודית!
לתושבת הצפון היקרהיהודית פוגל
כמובן מזדהה עם החששות והפחדים. קודם כל ידוע לי כי את זכאית לעזרה וסיועי נפשי ברשות המקומית. ואני מתכוונת לסיוע רציני, ממוקד ויחידני ששוה לאין ערוך על הנאמר כאן. בכללי הייתי אומרת לה שכל עוד כוחות הבטחון נותנים הנחיות ומאפשרים להמשיך ולהתגורר באיזור, הצמדות להוראות שלהם נותנת מימד כלשהוא של בטחון. כלומר, תלי במקום בולט בבית את ההוראות של כוחות הבטחון ואימרי לילדים בואו נתנהג לפי ההוראות האלו ובעז"ה לא יאונה לנו כל רע. זה גם כולל את האפשרות ללכת לביה"ס אם כוחות הבטחון חושבים שזה בסדר, אין לה מה לפחד. במקביל חשוב לטפל בפחדים שלה/שלכם בצורה מקצועית ומסודרת. שיהיה לכם רק טוב ושקט!              
האם שהיתם במשך כל המלחמה בבית?ריבקאחרונה

אני ברחתי עם משפחתי לאחר שבוע. חברתי נשארה במשך כל המלחמה בבית עם ארבעה ילדים.

ילד שלה שהיה אז בן 6 ,הגיע למצב נפשי קשה מאוד. הסתימה המלחמה והוא לא רצה לצאת מהממד.

ישן שם. אכל. שלא לדבר על כך שלא הסכים בשום אופן להתחיל את כתה א'.

הוא נזקק לפסיכולוגית ,ורק לאחר כמה חודשים יצא מזה.

בית אבות מול חיק המשפחהאנונימי (פותח)

שלום,

אמא שלי - צעירה בת 70 - התאלמה מאבי לפני כמה חודשים אחרי זוגיות מופלאה של 50 שנה. היא גרה בגוש דן ואף אחד מילדיה לא גר לידה. בעצם היא לבד רוב היום. בבוקר יש לה מועדון עם חברות אבל כשהיא חוזרת הביתה ב 1300 ויודעת שאף אחד לא צפוי להגיע, זאת הרגשה מאד לא נעימה (ציטוט שלה).

בשבתות היא נוסעת לילדים. כל שבת היא נוסעת - כדאי להקל על הילדים שלכל אחד משפחה מרובת ילדים וכל אחד מעדיף שהיא תבוא אליו במקום שהוא יארז את כל המשפחה ויסע אליה. הנסיעות לא קלות לה כל שבוע, היא היתה מעדיפה להישאר בבית בשבת.

מאד קשה לה המחשבה לעזוב את הבית הנוכחי שלה שהיא מאד אוהבת ואת כל הזכרונות, ולכן אני לא לוחצת בכיון (אני בת יחידה ויש לי רק אחים), לאחרונה יש בית אבות פרטי ברמה שלוחץ עליה לבוא לבדוק ולבוא לנסות. אני חושבת שאם היא כבר עושה מאמץ ועוברת דירה ומתנתקת מהחברות (אמי לא נוהגת,אין לה רשיון), עדיף שהיא תעבור לגור לידי. לי יש ילדים קטנים, הם שמחים מאוד על חברתה, הם מאד אוהבים אותה, וגם היא קשורה אליהם.

השאלה שלי היא מבחינתה ומבחינת טובתה מה עדיף לה בית אבות עם פעיליות חוגים טיולים או להשאר בחיק המשפחה ולגור לידי להנות מהילדים ולרוות מהם נחת כל יום.

לי (וגם לבעלי) ברור שעדיף לי אותה קרוב אלי השאלה מה טוב לה.

כל התיחסות תוכל לעזור לי.

תודה רבה.

עופרה היקרה, צר לי לשמועיהודית פוגלאחרונה
על האובדן שלכם, והלואי ולא תדעו יותר משום צער. לגבי השאלה ברור כי ההחלטה היא של אמך תחי'. והדרך הנכונה לברר מה היא רוצה ומה טוב לה  היא דרך נסיון. לדוגמה היא יכולה להתגורר בבית האבות שבועיים ולראות אם זה מתאים לה, היא יכולה לשכור דירה בשכנותכם ולראות אם טוב לה, כמובן לא למכור את ביתה האורגינלי כל עוד היא לא מקבלת החלטה, כדי שיהיה לה פתח מילוט למקרה שהיא תחליט שהכי טוב לה להשאר בית לעוד שנים. מכירה כמה נשים במצב הזה והן העדיפו להשאר בביתן, ונכדים שהם סטודנטים או תלמידי ישיבה יוצאים ונכנסים וגם ישנים שם כך שהיא לא כ"כ מרגישה את הבדידות. גם לגבי השבתות - למה שהיא תיסע כל שבת? הרי אחת לכמה זמן כל אחד מכם ישמח להתארח אצלה, אז אולי הפתרון הטוב יהיה גם לארח מידי פעם וגם להתארח. בקיצור צריך לנסות הכל עד שמקבלים את הנוסחה המתאימה ביותר בתנאים הנתונים. כל טוב לכם.
בלי חברותאנונימי (פותח)
מה עושים כשלילדה שלי אין שום חברות? ילדה כבר כמה שנים ביסודי, חכמה, חברותית, חרוצה ומוכשרת, כבר שנתיים (מאז שעברנו דירה) לא מצליחה להתחבר עם שום בת. ניסיתי המון דברים, לדבר עם המורה, להזמין, ליזום דברים, וכו', שום דבר לא מצליח. לא בנות מהכיתה ולא מהשכונה, והיא באמת ילדה מהממת, יצירתית ומיוחדת.
תנסי להתחיל להתנדב שעה שעתיים וקחי אותה איתך.נחשונית
ואח"כ היא תמשיך לבד, אם לך אין זמן. מניסיון, מי שנותן ומתנדב, בד"כ יוצא נשכר יותר מהמקבל. ואולי אז היא תתחיל להרגיש ולהבין שכדאי לה להיות נדיבה (לא בכסף! במעשים) ואז אולי זה גם יתחיל לחלחל ולהשפיע גם בביה"ס. אם הבנות ידעו שהיא מתנדבת בשעות הפנאי, זה גם יעלה את קרנה בעיניהן. "היא חשובה! היא מתנדבת!" אולי היא אפילו תצליח לסחוף אחריה להתנדבות עוד בנות. אדם שנותן מעצמו הוא אדם בעל ערך, הוא חשוב, זקוקים לו, הוא בעניינים, הוא יודע דברים, הוא איש העולם הגדול. בהצלחה.
איזה רעיון חינוכי ומענין!!!דבי חיהאחרונה
כמה שאת צודקת שכשהיא תהיה באוירה של נתינה זה יעשה לה טוב בהרגשה, ואולי בעקיפין יעלה את קרנה. אולי תנסי לבדוק בעדינות אצל בנות מהכיתה למה המצב הוא כזה. אולי יש סיבה להרגלים של החברה הזאת שלא מקובלים עליה וכו'. באמת לא פשוט לראות את ילדינו מהצד לא משתלבים.. המון הצלחה
הרטבהאנונימי (פותח)

כשביתי היתה בת שנתיים וחצי (לקראת סיום המעון) היא נגמלה מהטיטול ממש בקלות: תוך יומיים-שלושה היא היתה גמולה גם ביום וגם בלילה בצורה מצויינת והכל היה טוב ויפה עד שהגיע הזמן (לאחר קצת פחות מחצי שנה) ללכת לגן. יום לפני שהתחיל הגן היא חזרה להרטיב גם ביום וגם בלילה. מאז עברו כבר כמעט שנתיים וחצי!! היו תקופות של שיפור והיו תקופות של הידרדרות אבל מאז לא היתה תקופה של מס' חודשים שהיא היתה ממש יבשה.

עכשיו היא בתק' של הידרדרות (היא כבר בת חמש וחודשיים!) וכמה שאנחנו מנסים לא לעשות מזה עסק, זה מאוד משפיע על הכל. כל יום כשהיא חוזרת מהגן היא צריכה להחליף בגדים ולפעמים אפילו כמה פעמים ביום. עכשיו זה הגיע למצב שאם אני לא מזכירה לה ללכת להתפנות היא פשוט לא תלך (ב"ה מדובר רק ב"קטנים". "גדולים" היא לא מפספת). ולפעמים היא אפילו לא שמה לב שהיא רטובה עד שאני שואלת אותה או אומרת לה. בקיצ' זה משפיע על כולם כי כולם מריחים וזה לא נעים והיא הבכורה בבית אז באופן טבעי זה משפיע באיזו שהיא צורה גם על אחותה. ניסינו כבר שיטות של מדבקות והפתעות ןכד' אבל שום דבר לא החזיק מעמד לטווח ארוך.

אני מאוד מאוד רוצה לעזור לה כי אני מרגישה שזה ממש משפיע עליה ולא נעים לה והיא מצטערת מזה.

אשמח מאוד לשמוע (לקרוא) אם יש לכם עצות,רעיונות או אפילו שמות של אנשים שאפשר להתייעץ איתם בנושא.

תודה רבה!!

אולי יש משהו פזיולוגיאנונימי (פותח)
שהשתנה, כדאי לבדוק את המצב מבחינה רפואית. אם זה כבר נעשה, אולי תבדקו אם חסר לה חום, אולי היא נמצאת במתחים בגן. המצב באמת לא נעים הייתי מנסה גם ללכת למח אחד.
מח אחדאנונימי (פותח)
הוא אחד מתחומי הרפואה המשלימה נקרא גם קיניסיולוגיה. בשיטה הזו , כך לפי נסיוני האישי עם ילדי מגלים מהי הטראומה שגרמה למחלה או להתנהגות מסויימת ואז מטפלים בטראומה והתופעה אמורה להיעלם. בהצלחה
בהחלט מומלץ מוח אחד! מנור-מתו"ש
אם תגידי את האזור שאת גרה אולי אוכל לומר לך שם של מטפלת
מה היא אומרת? הרי היא גדולה ונעים לה להיות רטובהיהודית פוגל
ולהדיף ריח בלתי נעים? האם היא מגיבה לאיזשהוא מצב בבית? חייבים למצוא את הסיבה, ואני לא שוללת פגישה עם פסיכולוג לילדים. ניסית להטיל עליה סנקציות (ענשים) כגורם מרתיע? הייתי מבהירה לה כי זה חייב (!!!!!!!) להפסק, ועליה לדעת שלא תחסכי בשום אמצעי. יתכן שזוהי דרך למשיכת תשומת לב?
ניסינו כבר גם בצ'ופרים וגם בעונשיםאנונימי (פותח)

היא יודעת שזה משגע אותנו ולכן זה כבר נהיה נושא כ"כ טעון בבית. עכשיו אנחנו כבר משתדלים לא לכעוס כ"כ אלא כן לנסות מהכיון החיובי בגלל שזה נראה שזה כבר עבר למישור של תת-מודע. שהיא החליטה שהיא לא שמה לב לזה ולכן לפעמים היא בכלל לא שמה לב שהיא רטובה. חשוב לציין שהיא לא עושה שלוליות על הריצפה, אלא רק מרטיבה את התחתונים ואם לא שמים לב אז זה מרטיב גם את החצאית כשהיא יושבת. אז זה נראה שהיא מתאפקת אבל כל פעם בורח לה קצת. זה ברור שזה לא נעים לה והיא היתה רוצה עכשיו להפסיק עם זה אבל זה כבר חזק ממנה- היא סוחבת את זה כבר שנתיים וחצי אז קשה לעקור את זה פתאום. יש לה שליטה מסויימת כשהיא מאוד מאוד רוצה ומזכירים לה כל הזמן ללכת לשירותים. אבל זה לטווח קצר כי זה דורש ממנה הרבה וגם זה רק כשהיא איתנו כל היום אבל בגן כמה שמבקשים מהגננת להזכיר זה קשה לעקוב אחרי זה עם כ"כ הרבה ילדים. בכלל הגננת לא שמה לב לזה עד שלא אמרנו לה אפילו שהיא חזרה כל יום רטובה!!

בעניין הפסיכולוג חשבנו לחכות עם זה קצת כי בכ"ז היא עדיין קצת קטנה ואנחנו לא רוצים שזה ייפגע בה וייסבך אותה נפשית. חשבנו לנסות אולי טיפול בזמזם בלילה שיחזק אצלה את תשומת הלב להרגשה שמרגישים כשצריכים ללכת להתפנות ואז אולי זה ישפר גם את המצב ביום.

 

ללכת על החיובאנונימי (פותח)

נראה שבעקבות הרצון שלכם לטפל בבעיה, הדבר הפך להיות טעון, ולכן לא כדאי להעיר לה. אלא, כאשר יש תקלה, לומר בצורה עניינית שיש להחליף את הלבנים. כאשר רואים שהתחתונים יבשים - להגיד לה "יפה, הצלחת לשמור על לבנים נקיים!".

הרבה הרבה סבלנות! ובעז"ה גם בעיה זו תפתר.

 

זה מה שניסינו עד עכשיואנונימי (פותח)

להוריד את הלחץ ולהפוך את זה לדבר ענייני ביותר. שהיא הולכת להחליף וממשיכים כרגיל. אבל בגלל שאין שיפור ואפילו יש הידרדרות אז אני מרגישה שכבר צריך לעשות משהו מעשי כדי לעזור לה. זה ברור שעם הגיל זה יעבור לאט לאט כי מגיעה גם הבושה מהחברה והבגרות להבין ולהצליח,אבל עד אז... מי יודע כמה זמן זה יקח ואיזה משקעים זה ישאיר אצלה ואצלינו??

אולי  תגמלו אותה מחדש?אופה.אחרונה
תגידו לה שניכם שהיא כבר גדולה וכו' ותגמלו אותה מחדש- לקחת לשירותים כל כמה זמן וכו'.
יש לה בעיה פיזיולוגית? מאוד לא בריא להתאפק. התאפקות יכולה לגרום לבעיות של בריחת שתן בין השאר. 
אולי בגן היה לא נעים, מביך, או קשה ללכת מתי שהיא היתה צריכה וזה גרם לבעיות?
ב''הצלחה.
מבקשת את עזרתכן:יהודית פוגל
אני עורכת מחקר על נושא אמהות/בנות. הייתי שמחה לקרוא כאן את החויות שלכן בקשר של אם/בת, כאמהות וכבנות. בצורה מפורטת. אם הקשר טוב, אז הסבר, וכן גם אם הקשר ח"ו לא כ"כ טוב. מה הייתן משנות באמא, מה אתן אוהבות אצלה, מה למדתן ממנה, ואיזה אמהות אתן? העתק שלה? ההיפך ממנה? על מה אתן מצטערות בקטע הזה? כל תגובה תתקבל בברכה. תודה!!
יחסי אמהות-בנותאנונימי (פותח)

במקרה הצצתי בפורום ואשמח לעזור בנידוב מידע מאחר והנושא באמת מעניין. אז ככה- בתור ילדה יחסי עם אמי היו מורכבים. מצד אחד זכור לי ששחקה איתי ושוחחה איתי מתי שרציתי,אהבתי לבשל איתה ולעשות כל מיני מלאכת יד וכו... כלומר- היא הייתה זמינה, לא עבדה לרוב מחוץ לבית אך מצד שני היא גם הייתה מאוד לחוצה ועצבנית כשהתעוררה בעיה ואפילו נתתה לאבד שליטה, היא נסכה בי ביטחון מסויים בנוכחותה אך נטעה בי את התחושה שאינה מסוגלת להכיל את מצוקותי ושאיני יכולה ממש להישען עליה. הייתה ביננו גם המון ביקורת שלילית אחת על השניה. וגבולות היא לא ממש ידעה להציב לי. בגיל הנעורים נדמה לי שאפילו קינאה בי. כשעשיתי לה צרות היא כינתה אותי כילדה הגרועה ביותר שלה וקיללה אותי בילדים בעיתיים.לא היו ביננו יחסי אמון ועד היום זה כך לצערי.והתקשורת ביננו לוקה בחסר.

כיום, בתור אמא לשתי בנות (ושני בנים) אני נתקלת ביותר מורכבות ביחסיי עם הבנות מאשר עם הבנים, בעיקר עם הגדולה שהיא ממש שיקוף שלי, שתינו מס' 3. אני מודעת לכך שאמא שלי או הגישה שלה נטועה בי מאחר וינקתי אותה בבית בו גדלתי ולכן אני משתדלת לשמר את הטוב מכך ולשפר את הטעון שיפור. ואני שמה דגש על עידוד, מחמאות וביקורת חיובית. אני לעומת אימי לא מתרגשת ויוצאת מגדרי בעקבות ביטויים רגשיים קיצוניים של ביתי. משתדלת ולרוב מצליחה לא לאבד שליטה.בתי מאוד ביקורתית כלפי אני מצידי משתדלת לקמץ בביקורת שלילית. וגם בנושא הגבולות הולך לי די טוב ב"ה. מה שכן נדמה לי שהצד החלש שלי זה הענקת תמיכה רגשית. כמו אימי אני משתדלת להיות כמה שיותר זמינה ובבית ולכן אני עובדת רק חצי משרה ומשתדלת לא לעשות עבודות בית כשהילדים בבית ולהיות בשבילם. בקשר לבתי (ולכולם) אני משתדלת להעביר לה שאני סומכת עליה ומאמינה בה. יש ביננו יחסים טובים המון אהבה גלויה ותקשורת טובה.

שורה תחתונה- אני עובדת מאוד קשה לתקן את הטעויות החינוכיות של אימי אבל איני יכולה להעיד על עצמי שאני בהרבה יותר טובה ממנה. אולי בקצת. אבל היחסים שלי עם בתי הרבה יותר טובים משלי עם אמי ב"ה.

אשמח, אבל אם יש דרך של "עילום שם" יוקטנה
זהירות, זה ארוך... אבל תהנו!אמא לשניים

א. סליחה. אני בטוחה שלא התכוונת לכ ז ה אורך, אבל יצא... אז את לא חייבת לקרוא הכל. בכל אופן זה עזר לי מאוד לבטא דברים שהיו לי בראש ובלב הרבה זמן... תודה על האפשרות!

ושוב סליחה...

ב. לפני הכל ולמרות הכל- אמא שלי היא הכי הכי בעולם!!! ואת זה אמרתי גם כשהיה קשה, ועכשיו כשאני אמא ומתחילה להבין אותה- אני מעריכה פי מליון!!!

 

המחשבות על אמא שלי מאוד אמביוולנטיות. מצד אחד אני מרגישה אהבה גדולה אליה, וקשר חזק ומצד שני יש גם הרבה ביקורת ותחושת אכזבה מסוימת ממה שלא עשתה ועושה נכון בעיני. אפרט:

 האופי של אימי הוא קר. גם היא מודה בכך.

אני הייתי העוזרת העיקרית בבית. הבת הבכורה. הייתי מטפלת באחים הקטנים (בעיקר את השניים הקטנים ביותר- אבא שלי אומר שממש גידלתי אותם "כמו אמא קטנה")הייתי עוזרת מרכזית בעבודות הבית ובשלבים מוקדמים מאוד אפילו בישלתי יחד איתה.

מה שמאוד הפריע לי בכל הקשור לעניין הזה הוא הפידבקים שלה. היא בקושי אמרה תודה, בקושי הביעה הערכה למאמצים שלי. לי זה הפריע כי התאמצתי הרבה, וחיכיתי למילה טובה מאוד! אם היו מלים כאלה הן היו עוזרות לי הרבה אני מאמינה.

 כמובן אני מסייגת את דבריי- היו אמירות טובות, אך לא הרבה. (אני זוכרת את תחושת האכזבה).

בנוסף,במבט לאחור הדבר שמאוד פגע בדימוי העצמי שלי היה חוסר האמון שרחשה לי. ב"ה היו לי יכולות טובות עוד בהיותי נערה, והרגשתי כל הזמן שהיא לא מאמינה שאצליח! זה תיסכל אותי מאוד מאוד!!

דברים אלה, ואחרים מן הסתם, גרמו לי לרצות להתרחק מהבית ולא לרצות לשתף אותה במה שעובר עלי. הרגשתי שהיא לא מקשיבה לי באמת, ורק רוצה לומר את מה שהיא חושבת. בנוסף, הרגשתי שהיא מתערבת לי בחיים ורציתי את החופש להחליט החלטות לבד. אני חושבת שרציתי למצוא את הביטחון העצמי שלי בדרך שלי, בלי העיכובים שלה.

התרחקתי מהבית לש"ל של שנתיים ואח"כ למדרשה- הכי רחוק שהייתי יכולה למצוא...

ודווקא שם אמא התערבה והכריחה אותי לשלב לימודים אקדמיים. הקשבתי לה בחוסר רצון בולט. לא סיימתי את המדרשה אבל את הלימודים המשכתי עד סוף השנה בחוסר רצון בולט... (רק בשביל אמא...)

תהליך בחירת בן הזוג שלי היה מורכב וממש ממש לא שיתפתי אותה במה שעובר עלי. רציתי עצמאות מוחלטת וחוסר התערבות שלה. כל התערבות מצידה גררה ויכוח מצידי וחוסר שיתוף פעולה. "אני אודיע לכם כשיהיה משהו רציני..."

בסופו של דבר בחרתי את בחיר ליבי ובתהליך הזה אמא שלי ביררה מאחורי גבי, שמעה פרטים לא נכונים על הבחור  והלחיצה אותי עד מאוד- היא פנתה ואמרה לי שהוא ביטל אירוסין, ואיך לא ידעתי מזה, ושיש בעיה קשה באמון... בסופו של דבר התברר הדבר כטעות טראגית ואמא התנצלה עד מאוד...(מיותר לציין שעכשיו אני מאוד מאוד מבינה את הלחץ שלה, אבל בתור בת מתמרדת ומאורסת זה מאוד פגע בי שלא האמינה בבן הזוג שלי)

החתונה שלי היתה מאוד קשה לאמא. אני הייתי ממש בעננים, מאוהבת עד מעל לראש ומאוד מאוד שמחה לבנות את ביתי החדש. ללא שמץ של צער לעזוב את הבית.. לאמא זה מאוד הכאיב והיא לא חדלה להתפלא על השמחה המציפה אותי. אני מצידי לא הבנתי למה היא לא שמחה בשמחתי? זה גרם לנו לקצת "תאקלים" לפני החתונה. בנוסף, זו היתה החתונה הראשונה והכל היה חדש ולא מוכר, ואנחנו כזוג התעקשנו לארגן הכל לבד. אתם רק תחתמו על הצ'קים... עד היום אמא מזכירה לי את זה. צודקת. בתקופה הזאת ראיתי בעיקר (ואולי רק)את עצמי ובעלי לעתיד. לא היה מקום לעוד אדם בפנים. וציפיתי להבנה מצד הסביבה- זה הרי טבעי, לא? ובכ"ז לא קיבלתי אותה. (נראה לי שאלו קשיים טיפוסיים לתקופה זו)

בתקופה שאחרי החתונה עוד היו טלפונים כגון "אתם מסתדרים? את יודעת מה לבשל? את לא מתגעגעת..." אבל לאט לאט היא פשוט דעכה כשראתה שאני שמחה. היה לה מאוד קשה שהלכתי. ובכזאת קלות...

היו לנו כמה שיחות רציניות על זה שאני באה לבית ההורים ומתנהגת כמו אורחת וכו. אני מבחינתי מאוד רציתי שתבין את המקום שלי כמשפחה חדשה הבונה את עצמה.

בנוסף, נכנסתי להריון מהר מאוד והיא ידעה רק בשלב מאוד מאוחר. גם מזה היא מאוד נפגעה.

היחסים היו קצת עכורים--- עד שנולד הנכד הראשון. מאז ב"ה שלווה ונחת, שמחה מציפה את הסבתא והאמא ואנחנו בקשר מצויין ופתוח יותר מכל תקופה בחיי.

טוב לי בקשר איתה. אני פתוחה ואומרת מה שאני חושבת עם המון כבוד הדדי.

לקח לאמא זמן לסמוך עלי ולבטוח בי שאוכל לגדל את ילדי לבד, אך לאט לאט הוכחתי לה שאני עושה את זה מצויין, והיא נרגעה. עד היום כשאנחנו באים היא שואלת מדי פעם אם אני מסתדרת עם הילדים או צריכה עזרה... כאילו שבבית שלי אני לא עושה את הדברים האלה לבד... אבל אני סולחת לה, זה סתם הרגל ישן שכבר הפך לבדיחה.

ב"ה היום אני מאוד בטוחה בעצמי ובדרך שלי, וזה בעיקר בזכות בעלי שעזר לי להשתחרר מהרבה עכבות שהיו לי.

 

מה אני מנסה לשנות ביחסים שלי עם הילדים שלי?

להקשיב להם במלוא מובן המילה.

לתת בהם אמון במלוא מובן המילה. וזה כולל אמירה בע"פ- ידעתי שתצליח! (וחוסר התערבות במעשים שלו כשהוא מנסה לעשות משהו. עובדת על היצר להתערב ולעזור לו. לסמוך עליו באמת! וכשהוא מצליח זה שמחה גדולה כי באמת הוא הוכיח שהוא יכול וזה רק מחזק אותי באמון בו וביכולותיו)

נושא מדהים...אודי-ה

אני לא אכתוב מגילות, אבל זה לא אומר שאין באמא שלי הרבה...

נתחיל מהדברים הטובים:
1- זורמת וקלילה - לא לוקחת קשה בלגן וכו (למרות שהבית היה תמיד מסודר - כי יש עוד הורה...)
2- אפשר תמיד לדבר איתה בכיף על הרבה נושאים (גם אינטימיים)
3- נתנה לי להתנסות בדברים בעצמי ולהתמודד עם בעיות בחיים בכוחות עצמי.
ואולי יש עוד דברים.
אני רוצה לקחת ממנה את הזרימה והקלילות כי אני לא כזאת...

דברים שהייתי רוצה לתקן:
1- הייתי רוצה שתהיה קצת יותר דאגנית (לא מדי...)
2- יש מקרים בהם הייתי רוצה שהיא כן תעמוד לצידי ולא תתן לי להתמודד לבד.
אבל כמובן שאי אפשר שתהיה אמא מושלמת ואני שמחה מאוד במה שיש!

יש דברים שבהם אני דומה לאימי ויש דברים שלא - אני חושבת שלקחתי קצת ממנה וקצת מאבא שלי והם הפכים מוחלטים אז אני אפשהו באמצע. לא נראה לי שאני בצורה מוחלטת דומה לאחד מהם.

יש לי אמא מדהימהריבק

כל כולה למען הילדים, חרוצה שאין כמותה.

עד היום שאני כבר מגדלת שביעיה ב"ה, היא מגיעה עם צידניות של מאכלים,

החל ממרק ירקות, דגים בתנור, פלפלים ממולאים ועד עוגות גבינה.

חוץ מזה יש לה יחס אישי לכל נכד, והכי חשוב היא מתפללת עליהם יומיום שיצליחו בלימודים, וכו...

היא עובדת במשרה מלאה, והביאה לעולם גם היא 7 ילדים, די צפופים.

זכרונות מילדות: אמא עסוקה תמיד, אף פעם לא יושבת על הספה וקוראת...

אבא עבד מהבית, בישל במשך השבוע, וקבל אותנו כשחזרנו מבית הספר.

הוא היה אפילו יותר אימהי מאמא. את הסיפורים ספרנו לו. הוא תמיד הקשיב בסבלנות.

לאמא לא היה אז זמן לשמוע . היום כבר כן.

אמא היתה דואגת מאוד בקטע הלימודי. עזרה לי בשיעורי בית, ובחנה אותי לקראת מבחן עד כתה ז',

האמת שהייתי לחוצה מזה כי היא דרשה בתוקף הצלחה.

היא שתפה אותנו באפיה, בנקיון, בקיפול כביסה, לא היה לחץ בנושא הנקיון.

הכל זרם על מי מנוחות.

לי יש בת אחת, אני חושבת שגם אני מליצה אותה קצת בנושא הלימודים...

מלבד זה אני משתדלת להעתיק את המודל של אמא,+ אבא ביחד. אני שומעת את כל סיפוריה,בתנאי שהקטנים לא צורחים...

ס"הכ כבת יחידה היא מקבלת יחס של נסיכה. כמובן לא מפונקת כי יש לה הרבה תפקידים.

מקוה שמה שכתבתי עזר לך.

אמאאנונימי (פותח)

אני עדיין בשלב הערצה של אמא שלי ונראהלי שזה ימשך לנצח...למדתי ממנה המון אבל קשה ליישם..בכל מקרה לא הייתי משנה בה כלום חוץ מהגיל אולי - קשה לי לראות את תחילת תהליך ההזקנות פתאום קצת יותר קשה לה אבל כנראה ש60 זה לא 40...

מאחלת לילדי אמא שכזאת : )

אמא שלי שתחי'שירק
(שהיא גם אמא של ריבק)
היא אכן מדהימה וחרוצה כ"כ שלפעמים נדמה שהיא כמה אנשים..
ביום אחד היא יכולה להספיק להיות גם אצלי וגם אצל ריבק
ואנחנו גרות במרחק של שעתיים נסיעה
אין שבוע בלי שהיא ממלאה לי את המקרר עם אוכל מבושל
והיא עוד אישה שעובדת ומשקיעה בעבודה שלה

בערך מגיל 17 כשקבלתי קצת שכל ולמדתי להעריך אותה נהיו לי יחסים מאד טובים איתה. היום אני משתפת לה כל דבר .
מה שכן אף פעם לא הצלחתי לעבוד במרץ כשהיא בסביבה כי המרץ שלה דכא את שלי משום מה
לכן תמיד כשהיא היתה נוסעת מהבית היתה מבריקה אותו ממש בזריזות, אבל כשהיא היתה בבית היא אף פעם לא הבינה למה אני בקושי זזה. וזה די מרגיז אותה לראות בן אדם שלא עושה כלום.

על שני דברים היא מאד שגעה אותי בילדות אבל אני מודה לה על זה כי זה בסך הכל מאהבה
בתור ילדה קטנה היא היתה רצה אחרי כל הזמן עם אוכל, עד גיל 7 היא היתה מאכילה אותי בכפית קבוע מרק עוף מרוסק של תינוקות שלא סבלתי. לפעמים היא אסרה עלי לצאת מהמטבח עד שאני מסיימת ואני זוכרת ארוחת צהרים אחת שלא יצאתי מהמטבח איזה שעתיים עד שעה 4 כי לא הצלחתי לסיים.

הדבר השני היה עונשים וחתימות שקבלתי בביה"ס ופחדתי להראות לה כי היא היתה קשוחה בעניין הזה. הייתי נשארת בלילה חצי עירנית כדי לשמוע אם אבא שלי מתעורר ואז הייתי הולכת אליו עם המחברת והוא רק היה שואל אם אני יהיה ילדה טובה וחותם בלי בעיות.

איך אני אהיה בתור אמא? אני מקווה להיות כמוה, היא דוגמא בשבילי למרות שלא כל מה שהיא עשתה היה לפי ספרי פסיכולוגיה, היא עשתה ועושה הכל רק בשביל הילדים שלה כמו נמרה




דבר נוסףשירק
נראה לי שמה שעזר ליחסים שלי עם אמא שלי להיות טובים בסוף גיל ההתבגרות שהייתי פשוט נהנית לצאת איתה לקניונים וכו' יותר ממה שנהניתי עם החברות שלי. גם היא הייתה נהנית כי היא אוהבת מבצעים, את כל הבגדים שלי קניתי איתה

שירק,ריבק

לגבי זה שאמא האכילה אותך- לא היתה לה ממש ברירה כי היית ממש ציפור. שקלת 19 קילו בכתה ב'...

הצחקת אותי מאוד בענין החתימות. זה מאוד מובן שהיא היתה קשוחה איתך, היות והיא היתה מורה בבית הספר שלך, והמורות שלך היו חברותיה.  מה דעתך?

איי... איי.. אמא שלי, שם דבר - משהו ניפלא -נחמה

בס"ד,

ערב טוב ושבוע טוב,

גב' פוגל, את עוזרת לי להסתכל על אמא, כמו שקורה לי בזמן האחרון, שאמא הגיע לגיל 80, עם דמנציה קלה, וזה מזה כואב, וצובט, לאישה ניפלאה כמו אימא.

ובכן, אמא היתה אישה של עבודה, אישה של פיוס, אישה של חסד.

ואיתי היתה הכי קשורה, אנו שלוש בנות, אני האמצעית, אמא היתה אישה הדוממננטית, אבא, היה אדם עצבני, שהביא עימו את המסא מהבית, ואצלינו היה מבטא אותה. רק היום אמא הסבירה לי כאשר אנו יושבות ומשוחחות ארוכות בנושא. אמא, זה ענין של אסיפות הורים, אמא, ענין של עתיד.

כאשר רצינו משהו, אמא מגייסת את כל כולה למען. יש כסף , ויש הגשמת שאיפות לילד, מדובר בין שנות ה- 50 עד ל- 80, תארו לכם , במצבים הקשים ביותר דאז.

פורים, אמא משנסת מותנאים, ומכינה לילדים מכלום, תחפושות. ומשנסת את אחותי הגדולה, גם כאשר זה כרוך בשכנועים, והפצרות.

אמא, ענין של סדר ונקיון בבית, סדר בארונות, עבודה מאומצת. אמא , טיולים, אבא מציעה טיולים, ואמא מכינה עימנו את הצידה, ומכינה אותנו לטיול.

גם כאשר יש חג, יום הולדת, אימא ממהרת לקנות מתנה, לא סתם, שפע רעיונות של מתנות,

מכינה את האוכל הטעים ביותר, שיהיה מענין בפה.

ותמיד כאשר היתה צריכה עזרה, אם בעבודה, אם בחסדים, היתה מבקשת ממני, תעשי לי טובה, עשי כך וכך, והיום, זה הקטע, היום, הן בבישול שלי, והן בסידור ביתי, והן בנקיוןן, תמיד היא אומרת, את נקיה, את הבלבוסטה שלי, אם לא את, לא יודעת מה הייתי עושה...

לא מתערבת בעניני בני זוג, ותמיד מגנה על הצד השני, ותמיד אומרת לילדיה, אל תריבו, תעשו למען בן הזוג שלכם, כזאת היא אמא, אישה של ירושלים, של שלום, של נתינה, של אהבה.

אמא לא כל כך אהבה, חיבוקים ונשיקות, אבל היתה נירתמת בצורה המהירה ביותר.

ואני היום לוקחת ממנה, רק לעזור, לתת, כאשר הילדים צריכים, לתת, ולהעלם.לא ללחוץ, להיייעץ עם הילדים על הרתמות לעזרה. להניח לילדים את בחירת העצמאות שלהם.

אשרי, זכיתי באמא ניפלא,

ויהי רצון שאיהיה אני גם עם הגינים האלה..

אמאל'האנונימי (פותח)אחרונה
אמא שלי היא אשה מקסימה. עד לפני מספר שנים כשאבי נפטר, כל כולה היתה אשתו של... דעתה לא נחשבה. אפילו לא חתמה על פנקסי צ'קים. כשקיבלנו מכתב מהמורה, אבי היה היחיד שחתם. מאז שקיבל התקף לב (כאשר הייתי בת 5), אמי בישלה, קנתה, עבדה וכו'. בלילות, אם ילד השתעל, היא קמה לכסות אותו. כל ליל סדר אירחה את כל הילדים, כי הוא דרש זאת. לפעמים כאב לי עליה, כי תמיד עשתה מה שביקש גם כשהיה לה קשה. כיום, כאשה וכאם, אני יודעת שאשה מוותרת ונותנת לבעל לקבוע במקרים שהוא מתעקש, משום שלום בית. מצד שני, חשוב לי ל"ליהנות" מעט, כי החיים שלי גם היו מאד קשים.
אני אם מסורה כמוה. לפעמי אני לא שותה ולא אוכלת מרוב עיסוקי איתם. בלילה, אם אני שומעת ילד משתעל, אני מוציאה עצמי בכח מהמיטה וקמה. אם ילד ישן, אני לא מסוגלת להעיר אותו, אלא מחכה עד שיתעורר גם אם זה די מאוחר.
מצד אחד, אני מעריצה את מסירות הנפש של אמי, ואפילו לא מבינה את בעלי כאשר אני רואה שהוא דואג לעצמו ולא תמיד מקדים את צרכיהם לצרכיו. מצד שני, כיום כאשר אמי הקשישה נוסעת לאחי לשבת, היא עורכת את הקניות (איתו) בשוק, היא מקלפת, חותכת ועובדת מאד קשה כי לגיסתי "המסכנה" קשה והיא אפילו לא מבקשת מהבנות עזרה והן סבורות שהיא ממש נהנית מהעבודה וכן מתעצלות ולכן אף לא מציעות עזרה. כל זה מקומם אותי. יש גבול!
כאשר היא מגיעה אלינו, בעלי קונה לה עוגה מיוחדת (היא לא אוהבת עוגות קמח מלא שאני אופה), היא כל הזמן שואלת איך אפשר לעזור, ואני משתדלת להמעיט, או לבקש דברים קלילים כגון סיפור לקטנים, כי אני היחידה ששמה לב כמה קשה לה לעלות במדרגות וללכת. אני היחידה שלה היא מספרת דברים מסויימים (למשל, קשיים שלה עם אחותי, כאשר היא תמיד תקבל את "דרישותיה"...).
ילד מופרע!שירה לאל
יש לי ילד ילד מופרע ברמות לא נורמליות!!זה כבר לא רמות של מופרע זה כבר עובר כול גבול!!מה אני צריחה לעשות ולתקן??
קודם כל אנחנו איתך!!! זה כ"כ מתסכלאנונימי (פותח)

וקשה להתמודד עם מצב כזה.

את בטוח אמא טובה ומקסימה וכל ילד שבא תמיד מלמד אותנו משהו חדש ומקדם אותנו בעבודה שלנו על עצמנו. אז קודם כל אל תתייאשי!

דבר שני- את יכולה לנסות לתאר מה זה נקרא מופרע או מה הכי קשה לך?

חזק ואמץ!

המון המון בהצלחה!

ההתנהגות שלו זוועתיתשירה לאל

אני יתחיל מההתחלה

הוא היה בחור שנתיים ונכד בחור מישתי הצדדים..פינקנו אותו משו הזוי!וזה הגיע למצב שהוא שולט בנו ואנחנו לא יכולים להגיד לו לא!!כל דבר שהוא מבקש אנחנו מביאים לו...וההיתנהגות שלו מחמירה...יש לו התקפות זעם מפחידות...הוא פיתאום מתחיל לקלל את כולם(ילד בן 3) וזורק דברים לכול כיוון....הוא פשוט נחש!!אני אוהבת אותו ולא יודעת מה לעשות!! עיזרו לי

 

 

 

 

 כיוון!1

יש לכם זכות בחירהאופה.
הוא בן 3. אם תגידו לו 'לא'- מה הוא כבר יכול לעשות???? אתם בהחלט יכולים לומר לו 'לא'. זה תפקידכם כהורים.
אני מכירה ילדים מפונקים ומרופדים היטב, וההתנהגות שלהם טובה, הם מחונכים ומנומסים. 
אתם מבוגרים והוא רק בן 3! אתם אלו שקובעים את הכללים בבית.

אז קודם כל, תקחי נשימה עמוקה ותפנימי שהוא לא יכול לשלוט בכם ובמעשיכם.
עכשיו, תפנימי שהוא בגיל חינוך. קוראים לזה גיל חינוך כי בגיל זה חייבים לחנך אותו. להציב גבולות. זה לא אומר שתוכלו 'לשלוט בו', אבל בהחלט אפשר לחנך. כל הילדים, מפונקים או לא, מגיעים לשלב בו על ההורים להציב להם גבולות ולהפנות אותם לדרך בה הם מעוניינים שהילדים ילכו. תזכרי שזה לא הילד היחיד בעולם שעובר תקופות של צריחות וכו'. זה חלק די נורמלי מהתבגרותו. 

את הקללות הוא שמע איפה שהוא. הייתי מציעה לוודא שהוא לא שומע קללות אם זה אפשרי. כמו כן, לבדוק אם יש השפעה של ילד שנוהג ככה לידו.
ממה שאפשר להתעלם- תתעלמי. תשומת לב רק מגבירה את ההתנהגות הבעיתית. 
ממה שאי אפשר להתעלם- לא להתעלם. אם הוא זורק את הצעצועים, לקחת אותם לזמן מה תוך הסבר קצר למה, ולא להתיחס לזעקות המחאה. 
במקביל, לשנות גישה. לא לחשוב עליו כעל מופרע, בטח לא לומר זאת, ולא לחשוב שהוא שולט בכם. 
יש לוודא שרוב היום מלא בחיזוקים חיוביים. כל פעם שהוא עושה דבר טוב, להגיד 'כל הכבוד שאתה עושה כך וכך' ולצ'פר במדבקה, טיול בחוץ, סוכריה קטנטנה וכדומה.  ולא לחכות למשהו גדול כמו שטיפת כלים.... אם הוא ישב כמה דקות לבד וקרא ספר או שיחק יפה, כבר לחייך אליו ולשבח אותו על כך. אם הוא יוצא לטיול בחוץ והוא רגוע כמה דקות, להגיד לו שמאוד כיף לאמא לטייל אתו ( בלי להשוות להתנהגות לא רצויה ובלי להזכיר 'מה אמא לא אוהבת'...). 

אם את מרגישה שזאת בעיה פתולוגית או שאין ביכולתך לטפל במצב בכלל- לכי ליעוץ. בשביל זה יש יועצים.

הקפצהשירה לאל
את מאוד מאוד כועסת עליו וזה כבר גורם ראשון שמפריעיהודית פוגלאחרונה
בהתקדמות הקשר שלכם. מומלץ על שיחת ייעוץ כדי לתת לכם כלים מסודרים על מנת שתמודדו יותר טוב ולא תפסידו את הילד ח"ו
אני לא אמא, אבל יש לי אמא פסיכולוגית..מתו"ש
והיה לה מקרה שילד קטן התפרע אצלה, אז היא תפסה אותו בצורה של חיבוק מאחורה אבל כשהיא תופסת לו ת'ידיים...מכירה את זה? והיא אמרה לו "אנחנו לא יכולים לעשות ולקבל כל דבר, אני אוהבת אותך, אבל אתה לא יכול לעשות את זה", ולא עוזבים אותו עד שהוא נרגע...תנסי...אין מה להפסיד
תקשיבי לקלטות של הרב יעקובסון--חזק ומעולה.מקווה לטוב
לא בטוחה שזה קשור לחינוך דווקאיוקטנה

שני הילדים הגדולים שלי היו מאז ומתמיד שקטים וממושמעים. הייתי בטוחה שזה בזכות החינוך המופלא שלי. ברוך השם נולד בני השלישי ולימד אותי קצת צניעות! פשוט אופי אחר. היה מאוד קשה לעבור איתו את גיל שנתיים (ושלוש... ועכשיו הוא בן ארבע ועדיין לא פשוט, אם כי קל יותר).

ניתן גם לבקש הפניה לאיבחון לקשיים בוויסות חושי. לפעמים זה המקור לקושי אצל ילדים.

ממליצה גם על הספר "ילד פיצוץ" מאת רוס גרין, שנתן לי גם הבנה טובה וגם כלים טובים (וחבל שלא נפל לידי לפני שנתיים!).

מתבגר שלא התבגר - ליהודיתאנונימי (פותח)
יש לי בן שהשתחרר מהצבא לפני מספר חודשים. הוא חיפש עבודה בפאסיביות (לא שכר מינימום ולא עבודות שאמא מצאה לו וכו') וב"ה מצא עבודה זמנית. ניסיתי לדבר איתו על לימודים, לפחות לעשות יעוץ בבחירת מקצוע. לפחות לחשוב על כיוון. לפעמים נדמה לי שבמהלך השירות הראש שלו התמלא בקש במקום שכל. בכל פעם שאני מציינת לימודים וכד' הוא פשוט מתרתח. אם היתה לו עבודה קבועה (לאחר לימוד מקצוע) הוא היה שוכר דירה עם חברים. בעלי הציע זאת, אך פרט למימון, אני גם חוששת שהכיפה הזערורית תנשור. איך אפשר ליצור איתו קשר חיובי? אומרים שהיחס לאשה הוא במשהו חיקוי ליחס לאם. מכך אני חוששת ביותר.
אני ובעלייוקטנה

גילינו רק אחרי גיל שלושים מה אנחנו רוצים לעשות "כשנהיה גדולים"

כמה חבל על כל הזמן שבזבזנו עד הזמן הזה, אם בלימודים של משהו שלא מעניין אותנו ולא שייך לינו, סתם כי "צריך", ואם בגלל דאגות שווא. כל עוד הוא מרוויח את לחמו (גם אם הצנוע), אני לא חושבת שיש מה לדחוף. לעזור זה בטח לא יעזור, ומצד שני זה בהחלט גורם לתחושה לא נעימה אצל הבן (כך אני מתארת לעצמי), וגם מעכיר מערכת היחסים של אם ובנה. חבל...

(וסליחה על ההידחפות, למקרה שבאמת חיכית אך ורק לתשובה של יהודית ולא של משתתפים אחרים)

ל19 היקרהיהודית פוגלאחרונה
מאוד מבינה את התיסכולים שלכם. מאוד מאוד. אבל בכוח לא הולך כלום. הבן מגיב לכעס/תיסכול/אכזבה/קוצר רוח/חוסר שביעות רצון שאתם מרגישים כלפיו, ואז הוא נעשה יותר אנטי. תבדקו כמה אתם מאירים לו פנים, כמה אהבה שאינה תלויה בדבר אתם מרעיפים עליו לפני שאתם באים אליו בטענות. כנראה שקשה לו עדיין למצוא את עצמו ולהחליט על עתידו. כשקראתי את מה שכתבת חשתי רחמים גדולים כלפיו, אדם צעיר שאין לו כ"כ למה לקום בבוקר, כמה מצער. צריך להרגיע אותו ואת המערכת, ואח"כ כשתהיו יותר רגועים ויותר משדרים שלוה ובטחון ניתן יהיה לדבר על תכנון העתיד. מומלץ לכם גם על פגישת ייעוץ, כי נראה לי שיש עוד דברים מתחת לפני השטח. בהצלחה רבה!
נואשת! מחפשת תמיכה מנשים פה וכמובן מיהודית!!אנונימי (פותח)

אנחנו במצב ממש לא טוב בבית!

אני בתחילתו של הריון (תקופה ממש לא סימפטית אצלי-בחילות, הורמונים משתוללים, עייפות מטורפת וכו')

יש לי כבר ילדה מתוקה בת שנה ובעל סטודנט במשרה מלאה ולומד תורה בכולל כמעט יום שלם ואיך לא? גם אני סטודנטית מוצפת עבודות, מבחנים, אנסינים ומה לא!
בגלל המצב הזה ובעיקר בגלל ההריון הבית לא מתפקד, מבולגן, אין ארוחות צהריים, בשעה 8 אני כבר קורסת תחת העיפות ונרדמת עם הבגדים על הספה בסלון. אני מספיקה רק לשרוד! לא ללמוד, לא לאכול נורמלי ולא לדבר עם בעלי.

יותר משאני סובלת בעלי הוא הסובל הגדול והוא לוקח את זה מאוד מאוד קשה ונראלי שבצדק! כל עול הבית נופל עליו כשהוא מגיע שפוך בערב מהלימודים הוא מגיע להכין את העבודות שלו ברגע האחרון ומעל הכל-הוא מתוסכל ממני! הוא ממש מדוכא, לא לומד טוב בכולל... פרצוף תשעה באב כל היום ותוסיפו לזה את כל הריבים שקורים בגלל המצב הזה

ניסיתי להסביר לו שזה מעבר לשליטתי באמת שאני לא מסוגלת להחזיק את עצמי ערה, אני פשוט קורסת... הוא טוען שאני לא מבינה אותו! ושקשה לו! הוא כבר הלך והתבכיין לרב שלו ולחברים שלו וזה מאוד לא נעים לי שהם שותפים לעניינים האישיים האלו

אוף מתי כבר תעבור התקופה הקשה הזו? אני יודעת שזה חולף! כבר עברנו את זה פעם אחת...  

אבל בכל זאת... תנו לי רעיונות, טיפים מה לעשות??? ממש ממש קשה לנו. עכשיו הוא רוצה שנלך לייעוץ מה זה יעזור?

בבקשה בבקשה תחכימו אותי בתובנות שלכם, ותעודדו אותי אחרת אני נשברת סופית...

אולי באמת תלכו ליעוץ?אופה.
גברים בדרך כלל לא רוצים יעוץ, אבל אם הוא מציע- למה לא? למרות שאין הרבה שאפשר לעשות בתחילת הריון מבחינה פיזית, אולי הוא יבין אותך, וגם זה יעזור. הוא ממש לא מבין את המשמעות של להיות בהריון ואולי אם מישהו אחר יסביר לו זה ייקלט יותר. שווה נסיון.
חוץ מזה- אולי תוכלי להוריד מהעומס בצורת פחות קורסים, או דחיית מועד הגשת עבודות?
אולי יש אחות/ אמא/ חברה שתוכל לבוא ולעזור עם הכביסות מדי פעם או להכין כמות גדולה של אוכל ולהקפיא? אולי כשהולכים לשבת אפשר לבקש מאמא שתכין כמות גדולה של אוכל כדי שתקחי שאריות?

אני לא מאלה שמתגעגעות לתקופת ההריון, יש הרבה אי נעימויות, במיוחד בהתחלה כשעייפים כל כך וכו'.
קבלי הרבה חיזוקים חיוביים וב''הצלחה לכם! 

תמיכה!נעמונונונה

את יכולה להרגיש הכי בנח, זה לא תלוי בך, וזה קשה מאוד. אני הייתי (כמעט) במצבך עד לפני כמה זמן, אני כבר בתשיעי עכשיו, ובני הבכור בן שנה וחודשיים!!!

אני ג"כ, עובדת במשרה מלאה, בעלי כל היום לא בבית, הוא לומד ב"ה. ובזמן המועט שאני בבית, הייתי עיפה, אוכל לא הכנתי, הבית? עדיף לא לדבר. כביסה יכולה להיות תלויה חצי שבוע בחוץ. עד שירד גשם...

תנסו להקל על עצמכם, לקנות אוכל מוכן (אוכל אוכל, לא פיצה, פלאפל..) יש מקומות שמוכרים אוכל ביתי, טעים, ולא יקר.  את הבית לנקות ככה מלמעלה - שלפחות יראה טוב, והבית ירגיש טוב.

תנסי לשמור את קצת קצת האנרגיה שיש לך לבעלך, תורידי את הפרופיל בלימודים ובכללי כדי שתהיה לך הרגשה טובה עם עצמך וביתך, ומקווה שישפיע על בעלך.

לדעתי אין ענין בייעוץ כשיודעים את מקור הבעיה, מה גם שמנסיון(...) בתחילת ההריון אין לך שום כח לכלום, ובודאי לא לקיום יחסים, וזה ענין שמאוד משפיע על הקשר, וקשה לבעלים. אבל אני מבטיחה לך שזה יעבור! הכי הרבה 9 חודשים. וזהו.

 

בהצלחה!

לדעתיבלה

שווה ללכת לייעוץ בגלל שהטיפים יהיו הרבה יותר מקצועיים ויעילים ממה שתקבלי בפורום.

ומה שהכי חשוב-בעלך יהיה חלק מזה ומחויב לזה.

אה וגםבלה
את לא לבד.זו תקופה קשה להרבה זוגות.
אה וגםבלה
את לא לבד.זו תקופה קשה להרבה זוגות.
קבלי חיזוק!בילי

מה שאת מתארת נשמע ממש לא קל מצד שני: ככה זה בתחילת הריון! אין מה לעשות!

את חייבת לשבת עם בעלך ולהסביר לו שאת לא עושה לו דווקא, ושב"ה זו תקופה שתעבור...

לפי המצב אני משערת שאין כ"כ אפשרות לעזרה בכסף (בייביסיטר, עוזרת, אוכל קנוי...) כי אם יש ואפילו בדוחק זה יכול לעזור.

וזה הזמן גם להעזר בכל מי שצריך, זה אומנם מאוד קשה לדעת לבקש עזרה, אבל את חייבת את זה לבית שלך. אחים, הורים, שכנים... מישהו...

אני לא יודעת לגבי הייעוץ, אם זה לגבי הבעיה של תפקוד הבית ואת אומרת שבמצב רגיל הבית מתפקד למרות כל חוסר הזמן שלכם, וכעת חוסר התפקוד זה רק בגלל תחילת ההריון אז לא נראה לי שיש צורך בייעוץ.

אבל! אם המצב הזה הוציא החוצה כל מיני ויכוחים, בעיות, חוסר הבנה וכו' אז אולי כדאי, בייחוד אם יש לכם מישהו שנוח ונעים להתייעץ איתו. מה אכפת לך, רוב הסיכויים שדווקא אותו יועץ יסביר יפה יפה לבעלך את המצב בתחילת הריון ושאין ברירה והוא צריך להתעלות על עצמו ולעזור לך....

תמשיכי לכתוב לנו מה קורה, עצם זה שאת מוציאה את זה החוצה זה כמו מעין קבוצת תמיכה... וזה עוזר! כבר אמרו חכמינו ז"ל דאגה בלב איש ישיחנה...

המון בהצלחה!

על מה הוא כועס? הרי את לא האחראית הבלעדית למצבך?יהודית פוגל
כמובן שזוהי התמודדות - שני הריונות תכופים כ"כ עם לו"ז שאולי מתאים לרווקים. גם אני חושבת שייעוץ יעזור לכם לסדר את המחשבות/הרגשות/המטלות איך ומה צריך לעשות ע"מ שתעברו את התקופה ללא משברים קשים, וכן למזער את ההשלכות השונות. גם אח"כ לא יהיה כ"כ קל עם שני תינוקות צורחים. אעפי"כ יש הרבה יופי בחיים האלה, וצריך כמו שאמרתי רק לסדר קצת את הענינים. בכל אופן, אל תפלי ברוחך, ושיהיה הכל בהצלחה.
מסכימה מאוד עם יהודיתאודי-ה

א- אם הוא מדבר עם הרב, אפשר אולי ללכת לרב ליעוץ והוא יעזור בעניין ואם לא למישהו אחר שמקובל על שניכם.
ב- נראה לי שאת צריכה עזרה ואם לא מהבעל אז לפחות שיסכים שתקחי עזרה בתשלום.
ג- הכי חשוב לדבר על זה בצורה רגועה, לנסות להבהיר לבעלך את המצב בלי להאשים אותו, אלא לדבר מתוך התחושות שלך ולנסות להבהיר לו שאת צריכה עזרה בלי שהוא ירגיש רע עם עצמו.

יש עוד הרבה מה לומר, אבל נראה לי שכדאי להשאיר את זה לייעוץ זוגי.

אני לא מבינה למה שהוא לא יוריד מהכולל?אנונימי (פותח)
ואני לא מזלזלת בכלל בלימוד תורה, אבל אם הוא רוצה ילדים שזו גם מצווה גדולה אז יש תקופות שהוא צריך להיות יותר בבית.
ולך אני ממליצה בחום ללכת לעשות התעמלות פעם- פעמיים בשבוע, אני גם הייתי סמאטוטה כמוך שני הריונות עד שבסוף השני התחלתי שיטת פאולה וזה מאד עזר לי וקיבלתי המון כוח וגם בלידה התמודדתי מצוין והיתה לידה קלה ב"ה.
לכי על משהו קל כמו פאולה או פילאטיס(יש בכל מתנ"ס).
רוב הסיכויים שזה יכניס בך חיים.
חוץ מזה ברזל וויטמינים את צריכה לקחת במינון שמתאים לך. שימי לב שלכל אישה מתאימים סוגי ברזל אחרים (ברזל יכול לעשות בחילות).
בהצלחה!
למיטלפאודי-ה
גם אני חשבתי שהוא צריך קצת להוריד קצת בלימוד תורה לתקופה מסוימת, אבל לא בטוח שזה יעזור אם היא תעיר לו על זה ולכן צריך להיות מישהו חיצוני שיגיד לו והכי טוב אם זה יהיה הרב...
אהבתי את מה שכתבה מיטלפיהודית פוגל
פנקי והשקיעי בעצמך כמה שתוכלי כדי לא להרגיש מוזנחת ועלובה. אבל שוב אני אומרת בתנאים האלה יש לערוך ראורגניזציה בכל ההיבטים של חייכם, לימודים, עבודה, אחזקת הבית וכו'. בכל תקופה בחיים יש להיערך כל פעם מחדש. בלידות, בחתונות של הילדים, בגיל המבוגר, החיים הם דינמיים ומה שהיה טוב לפני שנה שנתיים לא בהכרח מתאים עכשיו. חיזקו ואימצו
מתנה מה'אנונימי (פותח)
אורית היקרה,
זוגות רבים נתקלים  במצבים דומים בתחילת הדרך. תוכלי למצוא בי"ס ליד ביתך שיש בו פעילות חסד. תוכלי לקבל בנות שתוכלנה פעם בשבוע לקפל כביסה, או לשמור על הילדים כדי שתוכלי לישון. תוכלי לבקש מאמך אם תוכל לממן עזרה בבית פעם בשבוע לניקיון. השתדלי לישון קצת אחרי שילדיך ישנים. זכרי, זה מצב זמני ולא כדאי להעכיא את יחסיך עם בעלך בגלל זה. כמו כן, תוכלי לפנות לאדם שמקובל על שניכם וכשתתיעצו, תסבירי שאת עייפה ורגישה ותבקשי שהבעל יסייע.
כמו כן, לאחר הלידה, בקשו יעוץ למניעת מצב שבו הילד השלישי יגיע כשהקטן עדיין זוחל.
טיפ אישי ממני: בשנים האחרונות, לאחר שפוטרתי, ואין לי עבודה ולא חברה (משך שנים עבדתי, כך שלא יצרתי הרבה קשרים בסביבה), אני מנסה כבר 4 שנים להיכנס להריון. בתי בת 5 ואני מעל 40. לפני מספר חודשים נכנסתי סוף סוף להריון לאחר טיפולים ותרופות ובדיקות אינסופיות. היו לי בחילות קשות ועצירת שתן (כאבי תופת) וכמעט אושפזתי. סוף סוף, כמעט סיימנו את 3 החודשים הקשים - בחדר מיון גילו בעיה חמורה בעובר. מאז הרגשתי כמו פצצת זמן וקיויתי שההריון יסתיים. ידעתי שזה עלול לקרות בעוד שבוע -חודש-סוף הריון. עברתי הפלה בתחילת חודש חמישי. חלפו חודשיים ואני מנסה בכל כוחי להיכנס להריון, כאשר הקצבנו לניסיונות עוד חצי שנה ודי. הייתי מוכנה לשלם כדי להיות במצב זה ובגיל שבו נכנסים להריון מהר מדי.
ללכת ליעוץ זה הכי טובאנונימי (פותח)

היועץ יעזור לכם להבין אחד א השני.

שהוא יבין שקשה לך אובייקטיבית ושלא נעים לך עם זה שהוא מספר לאחרים ותגיעו להבנה מה את בכל זאת מסוגלת לעשות בשבילו.

נמצאת במצבךאנונימי (פותח)

אני נמצאת במצב דומה לשלך , בתחילתו של הריון  - רק שיש לי כבר 3 ילדים בבית שהגדול בן 6 והקטן בן שנתיים.

כמוך , אני נשפכת כל לילה ב 8:00.  הפתרון הזמני שלי הוא לנסות לקום מוקדם בבוקר ואז לארגן את הדברים שלא הספקתי בלילה. יש ימים שאני מצליחה לקום ב 5- 5:30 ( לאחר שהלכתי לישון ב 8:00) ואז אני מתחילה בשטיפות הכלים , כביסה וכו' אמנם אני לא מספיקה הכל , אך זה גם עוזר. בנוסף אני מביאה פעם בשבוע עוזרת  - אני יודעת שזה קצת מותרות אך במצבי אני מוותרת על הרבה דברים אחרים בשביל זה ( בגדים , מתנות לחנוכה לילדים , יציאות וחופשות ) .

כמו כן כמו שכתבו כאן , אני מקפידה ללכת פעם בשבוע לשיעור התעמלות - וזה מכניס בי אנרגיות לכל השבוע.  - לפי דעתי בעלי נהנה מזה שאני הולכת לשיעור הזה יותר ממני - כי זה מכניס אווירה טובה מאד הביתה.

הבית שלי לא מבריק בניקיונו , ואין לי כל יום אוכל מבושל בבית - אך זה ה"מחיר" שאנחנו משלמים על הברכה הגדולה שבדרך...

לאהובהאודי-ה
נראה לי שהבעיה היא לא המצב, אלא חוסר הפרגון.
אני במצב מאוד דומה לשלך - ילדים באותם גילאים בדיוק ואני בסוף הריון,
אבל כשיש מישהו שתומך ואפילו לא פיזית אלא רק נפשית - מפרגן, לא דורש יותר מדי וכו... אז יותר קל להתמודד.
לאודי-ה  - את צודקתאנונימי (פותח)אחרונה
את צודקת לגמרי . גם בעלי לא עוזר יותר מדי , אך הוא מבין את המצב , מפרגן ויודע להבחין שזה מצב זמני ושבעתיד המצב ישתפר. לכן היעוץ הזוגי יכול באמת לעזור להם.
מתנה מקורית ללידהאנונימי (פותח)

מבצע מיוחד לסיום המהדורה השניה של: "מפי עוללים ויונקים" היומן הראשון לתינוקת. מאפשר לכם לתעד את חוויות גידול ילדתכם ולהדביק תמונות. מלווה בפסוקים ומדרשים. מלידה עד גיל שלוש. אזלו כל יומני הבנים. יומני הבנות נמכרים בהנחות. בקרוב מהדורה חדשה (יהיו בע"ה גם יומני בנים).

כנסו להתרשמות: www.gushnews.co.il/tinokot

התקשרו להזמין לפני שיאזלו לגמרי: 054-5575828

רק שמחות ושירבו לידות בישראל!

מקלחת ופיג'מה לפני השינה...אנונימי (פותח)

נראה לי טרוויאלי, לא? אז זהו, שלא. אף פעם לא חשבתי שאצטרך לנמק, להסביר ולשכנע נערה לעשות זאת. אפילו לא להתקלח כל יום, רק כמה פעמים בשבוע, ובשאר הפעמים ללכת לישון עם פיג'מה בלי מקלחת, רק לא עם הבגדים. מישהו יכול לעזור לי? לתת לי הסברים משכנעים ומבוססים לעניין, מכל זוית שהיא? להפנות אותי למאמרים? בריאותית/הלכתית/מוסרית, לא משנה מאיזו סיבה - הכל הולך.

אני מבהירה: לא מדובר בגיל שאפשר להכריח!

האם בבית קר מאוד?ריבק
מה יקרה אם לא תגידי כלום?אופה.
כמו שכתבת, בגילה אי אפשר להכריח. יוצא שזה משחק כוחות.
הייתי אומרת (וקחי בחשבון שילדיי עוד קטנים) לנשום עמוק, לעצום עיניים ולא להגיד כלום.
היא בת ובשלב מסוים היא תתביש באופן טבעי. חבל להתווכח ולריב על דבר כזה.
במקום זה, תנסי לעשות איתה משהו כיפי. תבשלו ביחד או תצאו לקניות או משהו כזה.
זה ידרוש ממך הרבה תעצומות נפש, אבל תנסי להתעלם מהנושא ולהוסיף חיזוקים חיוביים ומחמאות. זה גם יוריד ממך מתח וגם יבנה מערכת יחסים נעימה יותר. 
הרי את לא באמת מאמינה שהיא תשאר בלי מקלחת עד החתונה שלה, נכון? כמו שאומרים- עד החתונה זה יעבור!

אין ויכוחים ומריבות על הנושא, ברוך ה'אנונימי (פותח)

אני באמת מבליגה ומערכת היחסים בינינו טובה. אבל מכיון שמדובר בנערה מאד חכמה רציתי לנסות לפנות אל השכל, להסביר, לשכנע. לכן ביקשתי הסברים. הילדים לפעמים מראים לי בהערותיהם שאנחנו בהרבה דברים עובדים אוטומטית. אני בטוחה שלהתקלח וללכת לישון עם פיג'מה זה הדבר הכי נכון והכי היגייני, בריא, מכובד, יהודי ונעים לעשות, אבל אני לא יודעת להסביר את עצמי - למה? אני לא יודעת איך להוכיח את זה.

זו לא התנהגות ששייכת רק לחורף.

לפעמים קשה להסביר ענינים של הגיון פשוט...אופה.
הנה דוגמה:
זה דבר נכון---- נכון למי ומי אמר?
הגייני---- היא לא מנתחת.
בריא--- יש הרבה עמים שלא מתקלחים כל יום ולא חולים יותר מאחרים.
מכובד--- מי קובע מה מכובד ולמה?
יהודי--- טוב, היא תתקלח לפני שבת.
נעים--- אולי נעים לה ככה?
גם מבחינת ריח- תמיד יש בשמים ודאודורנטים...

מה אני אגיד לך, לפעמים אין דרך להסביר אם השני לא רוצה להבין...
אולי היא עוברת איזשהו שלב בחיים או מוטרדת ממשהו ולא מקדישה זמן לעצמה. פיזור דעת שכזה. 
אולי תנסי לשאול אם משהו מטריד אותה במיוחד ולהסביר שמקלחת ופיג'מה מראים על ישוב הדעת ויקלו עליה מבחינה ארגונית להיות יותר ממוקדת, מה שיוביל ליותר מיקוד וריכוז  בלימודים ובשאר תחומי החיים. ולצורך הענין, זה רק ענין של הרגלים וסדר שיקלו עליה בחיים כי מאוד קל ללכת לאיבוד בסבך המחשבות והמטלות של היום יום, וכו'. 
אולי התיחסות לענין מנקודה זו ישנה משהו בגישה שלה. וגם אם לא- קשה לי להאמין שנערה תחזיק מעמד לאורך זמן בהרגלים כאלו. לחץ חברתי הוא ענין מאוד חזק בגיל הזה וכן ההתעסקות במראה החיצוני.
ב''הצלחה לך!


נ.ב.- חשבתי על משהו... את מכירה את הנסיון לשכנע ילדים לאכול כי יש ילדים רעבים בהודו/אפריקה? אולי תנסי משהו דומה עם סיפור על ילדים שאין להם מקלחת או פיג'מה? ) סתאאאאם, אני צוחקת ;)

תופעה מוכרת ביותר של גיל ההתבגרות. בגיל הזה הנער  יהודית פוגל
 או הנערה מתהפכים וקשה להכיר אותם. זקוקים להרבה שינה, לא אוכלים מסודר, משמינים/מרזים שינויים דרסטיים במצבי רוח ועוד. מקובל להניח להם במקומות שהנזק הפיך, ולהיות החלטיים מאוד איפה שעלול להיות נזק בלתי הפיך כמו נשירה מביה"ס, התחברות לאלמנטים שליליים, לקיחת סיכונים ועוד. הייתי מציעה לך להשאר ידידותית, לאמר לה ששמעת שזהו אחד התסמונות של הגיל, ושאלי אותה כיצד היתה רוצה שתידעי אותה כשהריח שינדוף ממנה ייעשה בלתי נסבל...
תודה לשתיכן על העזרהאנונימי (פותח)
הפורום הזה מעולה - שימושי ויעיל. ישר כח יהודית.
בשמחהיהודית פוגלאחרונה
תהילים נגד טילים, ולשלום חיילי צה"ל וכל עם ישראל.ריבק

מי רוצה להצטרף יחד לאמירת תהילים מכל כוונת הלב?

אני מקבלת עלי לומר פרקים א'-י'

נא להתפלל לשלום החילים -יעקב בן אושרה,שמואל בןריבק
שמואל בן שולמית שנמצאים בעזה. שיחזרו בריאים ושלמים
מי שרוצה לעזור בהסברה ישראליתשירקאחרונה
כנסו לאתר של החמאס ותשאירו הודעות פרו ישראליות
אני כבר כתבתי 2

http://www.islamonline.net/English/In_Depth/GazaHolocaustMuseum/comment/BrowseComment.aspx
השתתפות במחקראנונימי (פותח)

שלום,

שמי שרון ואני סטודנטית באוניברסיטה הפתוחה, אני עורכת מחקר כחלק מעבודת גמר שלי, במסגרתו עלי להעביר שאלונים ל-60 נשים חרדיות.

המחקר עוסק בחיי היומיום של נשים, תחושותיהן כלפי עצמן וכלפי חייהן וכולל מענה 5 שאלונים קצרים, שיועברו למעוניינות במייל או בפקס.

אודה לכן אם תסכימו להשתתף, ולעניין נשים שאתן מכירות, חברות, בנות משפחה בין הגילאים 19-60, חרדיות בלבד.

השאלונים הם אנונימיים ולא מציינים כל פרט אישי, ההשתתפות היא בהתנדבות ואינה מחייבת גם לאחר שאשלח את השאלון.

 

ניתן ליצור עימי קשר במייל ssharo2@walla.co.il או באתר זה

תודה על תשומת ליבכן וסוף שבוע נעים

שרון

דמי כיס לילדיםאנונימי (פותח)

1. בעד או נגד ולמה

2. מאיזה גיל וכמה

מתלבטת האם להתחיל לתת לילדי או לא הגדול בן 8 וחצי.

אז מה, אף אחד לא נותן דמי כיס???אנונימי (פותח)
אז למה אתם לא נותנים.....
כי אני לא מאמינה בזה...אנונימי (פותח)
למה בעצם הילד זקוק לדמי כיס?יהודית פוגל
במה הוא מוגבל ויוכל להרשות לעצמו דרך דמי כיס? בעיקרון אם אתם מספקים את כל צרכיו, גם לא הבסיסיים ביותר - אלא הכוונה לפינוקים כאלה ואחרים מידי פעם - אז אין צורך ממשי בדמי כיס. אבל אם הילד רוצה לחסוך למשהוא גדול יותר שאינכם מתכוונים לתת לו בזמן הקרוב, אז אולי יש מקום לשקול דמי כיס. רצוי לחבר את המתת הזה עם התנהגות טובה,  ועמידה במטלות שאתם דורשים ממנו. פחות או יותר כמובן...
מפעם לפעם אנחנו עושים מבצעים לילדים על כסףריבק

ז"א סדרת את החדר בבוקר- 1 ש"ח וכו ,וכך גבי קראת ספר,הכנת שיעורים בזמן, ברכת מהברכון,הלכת לישון בזמן, קבלת ציון טוב במבחן,

כך הילד סכום של 50-100 ש"ח, בתקופה של כמה שבועות.

אנחנו עושים את המבצע כמה שבועות לפני חנוכה,

ובחנוכה הולכים לטויס אר אס וכל ילד בוחר בסכום שלו מה שהוא רוצה.

במילא נותנים דמי חנוכה, למה לא לתפוס שתי ציפורים במכה?

נחמד מאודיהודית פוגל
תזהרי עם זהשירקאחרונה
אני מכירה משפחה שהאחים לא עושים כלום אחד בשביל השני בלי כסף
נגיד הילדה צריכה עזרה במזוודה היא משלמת לאחיה 10 ש"ח כדי שילווה אותה לתחנה עם המזוודה
זה בגלל שההורים הרגילו אותם שעל כל דבר שהם עושים בבית הם מקבלים כסף
שפת דיבור בביתananas
אשמח לעזרה...

בעלי ואני שנינו דוברי רוסית ברמה די טובה- שנינו הגענו בתור ילדים ארצה (הוא כבר התחיל בי"ס ברוסיה, אני בגיל שנתיים...). עד לפני שנה בערך דיברנו בינינו רוסית בבית, וכמה חודשים אחרי שנולד בננו עברנו לעברית.
עם הסבים והסבתות אנחנו מדברים רוסית, ונראה שיש לילד מספיק חשיפה לשפה. הוא בהחלט מבין גם עברית וגם רוסית, אבל עברית קצת יותר (כי זו השפה העיקרית בבית).
מצד אחד- אני מרגישה שהרוסית שלי לא ברמה מספיק טובה כדי להעביר אותה לדור הבא. אני קצת חוששת מזה...
מצד שני- אולי באמת חבל הילד ידע את השפה הנוספת ברמה מינימלית? אולי באמת להשקיע שידע רוסית יותר טוב? אני זוכרת שההורים שלי השקיעו המון כדי שאני אדע רוסית ברמה שאני יודעת היום, ועם אחים שלי שנולדו בארץ זה כבר לא כזה הלך.
בזמן האחרון הסבים והסבתות בעיקר קצת לוחצים שנחזור לדבר רוסית בבית, שהילד (וגם הבאים, בעז"ה) ידע את השפה ולא יאבד אותה. בעצם, מדובר על השאלה של רמת השפה הנוספת של הילדים, לא שלנו. 

האם כדאי לחזור לרוסית כשפת הדיבור העיקרית בבית, או שלהשאיר את העברית?
אני אשמח גם לעצה מיהודית...
לא מבינה גדולה בזה, אבל...אנונימי (פותח)
הקלדתי פעם עבודה על הנושא הזה עבור מישהי שעשתה מחקר בנושא, והוכיחה שהעובדה שבבית דיברו עם הילד בשפה אחרת (שם היה מדובר באנגלית אבל לא נראה לי שזה כ"כ משנה) ובחוץ (מוסדות החינוך וכדו') בשפה אחרת, גרם אומנם בטווח הקצר שהילדים יתחילו לדבר מאוחר יותר מבני גילם, אבל בטווח הארוך הם הרוויחו מבחינות אחרות, לא רק שפה נוספת אלא גם יכולת קוגניטיבית גבוהה יותר, יכולת הפשטה והבנה, ועוד דברים שקשורים לאינטלגנציה... שוב, אני לא ממש מבינה בזה, אני רק הקלדתי... אבל זו אולי עוד נקודה למחשבה כשאתם באים להחליט החלטה עקרונית כזאת.
לאננס  שלוםירוק זית

איך אתם רואים את ביתכם בבת עיניכם.
האם אתם רוצים שביתכם יתנהל ברוסית או בעברית.
זו השאלה החשובה כאן.
תמיד אפשר לחשוב על דברים שכדאי לעשות כדי שהילדים ידעו יותר,אבל המחשבה  וההחלטה  צריכה לבוא מהמקום שלכם,מה חשוב לכם  ואם מה אתם שלמים עם עצמכם.

היי אננסבלה

הילדים יפסידו ובגדול אם תדברו איתם רק עברית.

יש לך משהו שאת יכולה להעניק להם אז למה לוותר?? גם אם הרוסית שלך לא מושלמת אם היא מספיק טובה לרמה של ילד אז הוא אך ורק ירוויח מכך!

החסרון היחיד יכול להיות עיקוב מסוים בהתפתחות השפה{ממש לא חובה שזה ייקרה} אבל הם מדביקים את הקצב עד עד גיל 5.

למגיבותananas
אני מכירה את כל הטענות על היתרונות של דיבור בשפה זרה בבית, וגם שדו לשוניים מתחילים לדבר יותר מאוחר- כל האחים שלי כאלה...

בזמן האחרון נתקלתי בטענות שעדיף לא כלום מאשר שפה חלקית, כי ככה יוצא שלילדים בסוף אין אף שפה. יש משהו בטענה הזו, ולכן התחלתי לחשוב על הנושא. אני באמת מרגישה שאין לי את היכולת לתת לילדים שלי את השפה הזרה (רוסית, במקרה הזה) ברמה מושלמת, ואז אולי בעצם אני גורמת להם נזק יותר גדול מאשר אם הייתי נותנת להם את העברית בלבד.
שוב, ברור שחשיפה לשפה תהיה, כי יש במשפחה כאלה שכמעט ולא מבינים עברית, אז איתם תמיד מדברים רוסית. בנוסף, ברור שבכל מקרה בבית נשתמש בשתי השפות, כי לפעמים זה הרבה יותר נוח לנושאים מסוימים (למשל עברית בשביל קודש), השאלה היא רק איזו תהיה העיקרית.

תודה על התגובות!
שפה עיקריתmp4

לעניות דעתי, כדאי שהשפה העיקרית תהיה (הזרה) רוסית.

והעיברית תהיה משנה.

אצלנו בבית דיברו שפה זרה היום כולם מדברים עברית, אבל הקודים הצחוקים, שירי הילדות בשפה זרה.

אפשר לדבר אם הסבתא בטלפון. ועוד כל מיני פלוסים.

השאלה הספציפית לגביך, האם זה יוסיף או ישנה בטעם והסגנון בחינוך הילדים או באוירת הבית 

שאז כדאי לדבר בעיברית

אולי בימי חול רוסית ובשבת וחגים רק עברית?נחשונית
לדעתי הם יקלטו את הרוסית ברמהיהודית פוגל

מסוימת בין כה וכה. אולי אפילו ברמה טובה. הייתי מדברת עברית לרוב ואלי מקדישה איזו שעה שעתיים בשבוע לתרגול ברוסית.

אני מכירה זוג..בת-עמי

שהם במקרה דוברי רוסים, לפי מה שאני יודעת הם מדברים עם הילדים שלהם בעברית.

ההורים מדברים לפעמים ברוסית, ולפעמים בעברית, ואז יוצא שהשפה הטובה יותר-היא עברית(אצל הילדים) , והשפה השניה, שהיא לא הכי טובה-אבל כן נשמעת בבית- היא הרוסית.

אני חושבת שככה זה יוצא טוב...לפי דעתי ואולי גם לדעת אחרים...

יהודית, מנסיון אצלי זה לא עבד ככה..אנונימי (פותח)
הסבים והסבתות שלי דיברו כמעט רק אידיש (ומעט מאד עברית עילגת איתנו הנכדים) וגם ניסו להנחיל לנו את השפה. הורי דיברו ביניהם הרבה באידיש, בעיקר כשלא רצו שנבין אותם,מה שהיה אמור להביא אותי ואת אחי לסקרנות, וכך גם אצל דודי ודודותי משני הצדדים, ואנחנו, כל הנכדים ממש לא יודעים אידיש (מלבד מילים ספורות שאי אפשר לבנות איתן אפילו משפט אחד נורמלי).
2 שפותאנונימי (פותח)

אני מכירה 2 מיכרים:

1- חברה שהיא מדברת שפה זרה (נראה לי דנית-אבל זה לא משנה לכרגע) ובעלה מדבר רק עברית

בבית הם מדברים עם הילדים 2 שפות- האבא מדבר רק עברית והאמא רק את השפה הזרה

הילדים מדברים נפלא 2 שפות אבל צריך להקפיד שכל אחד מדבר רק בשפה שבחר, ככה לילדים יש פחות בלבול

2- חברה שהבעל מדבר אנגלית עם הילדים,והיא מדברת רוסית, בגן הם לומדים עברית

הילדים מדברים שלל שפות- יכולים לדבר עם הסבים והסבתות וכאלה.

כדוברת אנגלית שנשואה לאחד שאין לו שום ידע בשפה הזו החלטנו לדבר עברית בבית - בעיקר כי אני מרגישה שאין לי אנגלית עד כדי כך שוטפת כדי להעביר הלאה לילדים שלי וגם המשפחה מסביב מבינה עברית אז אין לי בשביל מה

אבל לדעתי אם יש משפחה קרובה שלא מדברת עברית היטב זה ממש חשוב לדבר וללמד את הילדים שיהיה להם תקשורת עם הסבים דודים וכדו'

בהצלחה

ובאותו נושא  -בדיחהmp4

זוג ישראלים (תמנים) ירדו מהארץ לארה"ב לכמה שנים

כאשר  חזרו לארץ הילדים דיברו עברית עם ר- של אמריקאים

ו- ח ו- ע של תמנים

מגניב!

אני בעד שפת אם - מכמה סיבותיוקטנה

הסיבה הראשונה, כמו שאמרת, היתרונות הברורים והעדר החסרונות.

הסיבה השניה - מטבע הדברים יש לך יותר מה לתת לילד בשפת האם שלך, מאשר בשפה השניה (רוב הסיכויים. אני לא באמת מכירה את הפרטים, כמובן). הסביבה כבר תאפשר להם לרכוש את השפה העברית כמו ילדים אחרים (גם אם שנה מאוחר יותר בדיבור, לפי הסטטיסטיקה).  

סיבה שלישית - נראה לי יותר טבעי לאמא לפנות אל הילדים שלה ולהתבטא מולם בשפה הטבעית שלה. שוב - אני לא יודעת עד כמה את מתבטאת בחופשיות בשפה העברית, אבל אני מניחה שרוב האנשים ימצאו יותר בקלות מילים מתאימות להביע את רגשותיהם ואת כוונותיהם המדוייקות במהירות גבוהה יותר בשפת האם שלהם.

אז זהוananasאחרונה
שאני לא ממש בטוחה מה שפת האם שלי... אם כבר, אז זו כנראה עברית, למרות ששוב, גם הרוסית שלי ברמה טובה... אני יכולה לפעמים להתקע עם מילה בעברית, ולפעמים עם רוסית, בהתפלגות של בערך חצי חצי.
בעלי נראה לי יגדיר את שפת האם שלו כרוסית, למרות שהוא שולט יופי בעברית, בלי שום בעיות.

חוצמזה, ברב המשפחות שאני מכירה שההורים לא ממש הקפידו לדבר עם הילדים רוסית- אז הילדים לא ממש יודעים. מקסימום מבינים... כדי שהם ידעו לדבר (על לקרוא ולכתוב אני לא מדברת...) צריך להשקיע המון מאמץ! זה בטוח. אני רק מתלבטת האם במצבינו ההשקעה הזו כדאית.

נראה לי שיואלית הכי הבינה את מה שאני אומרת- אני לא בטוחה שאני יכולה לקחת את האחריות על העברת השפה דור נוסף.
מצד שני- גם אצלינו רב ה"קודים", כמו שהגדירה mp2, הם ברוסית, ונשמע לי ממש מוזר\חבל שלילדים שלי זה לא יהיה.

אני חושבת שנדחה את ההחלטה לעוד זמן מה (חודשים-שנה-שנתיים), אולי נראה מה יותר טוב...

תודה על כל העצות!
שיניים...שמי

שלום לכולן.

מישהי יודעת מה עושים כשהשיניים צומחות עקום ו/ או לא במקום?

 

ובאותו נושא- רעיונות להקלת כאבי צמיחת השינייםmp4
טיג'לשמי
סליחה, קפץ...שמי

יש נשכנים עם מים בפנים שאפשר לקרר אותם. וגם לעשות עם מברשת שיניים רכה.

 

אמ..בת-עמיאחרונה

תלכי לאורטודנט, הוא יסביר לך מה את אמורה לעשות-אם צריכה בכלל, ושיניים שצומחות מעל שן אחרת- בד"כ- עוקרים אותה.

אני לא חושבת שיש איזה תרופה/ משחה/ משו בסגנון, סתם לחשוב על זה שאשה נשואה עם קוביות זה מוזר קצת- אבל אין מה לעשות. כדאי לךל לעשות את זה עכשיו מאשר בגיל מאוחר יותר..

לילה טוב ובשו"ט.

איך להתחזק מול המצב הבטחוניאנונימי (פותח)

בס,ד

שלום לכולם!

אני תושבת הדרום, ב"ה נשואה ואמא לשתי מקסימות ובחודש תשיעי. בימים האחרונים נכנסה העיר שלנו ל"מועדון", וזורקים גם עלינו טילים. אנחנו גרים בבנין קומות, אמנם מבטון, אך ממ"ד אין לנו. אנחנו עושים השתדלות להיות במקום מוגן כמה שיותר.

היום חזרנו הביתה משבת למציאות הזאת ואני ממש בחרדה, לא מצליחה לישון, רועדת כולי ומתקשה לתפקד. אני מרגישה שכדאי לי לתפוס את עצמי ולנסות להרגע, אבל זה קשה.

אשמח לשמוע דברי חיזוק, ועצות טובות למי שיש.

הבוטח ב ה' חסד יסובבנו.mp4

לעשות את מה שצריך. לחשוב טוב

ולעשות אוירה שמחה בבית

ולא לדבר הרבה על הנושא

אין ספק שזה קשה מאוד כאשר הבית שאמור להיות מבצרנויהודית פוגלאחרונה
ולתת לנו תחושת בטחון מפסיק להיות כזה. ואכן צריך מידה רבה של אמונה ובטחון כדי לשרוד. לדעתי צריך להשמע להוראות אנשי הבטחון, ואולי את מתאפשר לעזוב מידי פעם למקום "בטוח" יותר, אם יש כזה. נסי לעשות כל מה שמרגיע אותך: מוסיקה מרגיעה, שמישהוא יהיה איתך תמיד בבית, תכנית מדויקת למקרה של אם וכאשר חלילה.. אנחנו שולחים לכם חיבוק חזק ועידוד רב, בעז"ה בקרוב זה יגמר עם נצחון אדיר!!!
מבקשת עצה...אנונימי (פותח)

יש לי בת בת שנתיים. מכיוון שהיא כרגע בת יחידה, היא מאוד קשורה אליי,וגם די מפונקת לצערי.(כמובן באשמתינו...)

יש משהו שמאוד מציק לי.כל יום אנחנו יורדות אחר הצהריים לשחק בגן השעשועים. אני פוגשת שם אמהות אחרות עם ילדים פחות או יותר בני גילה של בתי, אשר יושבות ומשוחחות בנחת, וילדיהן מתרוצצים ומשחקים לבד בסביבתן.בעוד אני,לא מסוגלת לעשות זאת,כי כל פעם כשאני מתחילה לפטפט לי קצת עם חברה, בתי ישר מתחילה לצעוק ולבכות ולדרוש תשומת לב מלאה! (ושלא תבינו לא נכון-אני ממש לא חושבת שחסרה לה תשומת לב. אני מקדישה לה המון!) כבר אין לי כוח. זה מתיש אותי נורא. גם אני רוצה מדי פעם להחליף חוויות עם שאר האמהות,ולשבת כמה דקות על הספסל בשקט...

יש לכן עצה? זה ממש מטריד אותי...אני מגיעה למצב שאני מעדיפה ללכת לגינה שלא אכיר בה אף אחד, שלא יהיה לי עם מי לדבר, כדי שהיא לא תשגע אותי ותצרח לי...

אוליאנונימי (פותח)
תקדישי לה פחות תשומת לב? אולי זה מעודף ופינוק? תגידי ותבהירי לה שכשאת מדברת עם חברה לא מפריעים. ילדים מאוד לא אוהבים שאמא מדברת עם אחרים לוקח זמן אבל עם עקביות הם מפנימים את זה. אל תכנעי לה.
גם אני חושבת שעליך להעביר אותה תהליךיהודית פוגלאחרונה
מסוים של גמילה מההרגל להשתלט על זמנך וכוחותיך. כאשר היא מפריעה לך בשעת ה"מנוחה" שלך, היי עיקבית מאוד, אבל אוהבת ולא עצבנית וכעוסה, ואימרי חזור ואמור: עכשיו אמא מדברת עם... ואת לא יכולה להפריע. מאוחר יותר אדבר איתך. אם תהיי ממש עיקבית אבל ידידותית היא תקלוט את המסר - לפחות חלק ממנו - ובכל מקרה זה יעבור לה עם הזמן. נסי לשרוד. אבל אין טעם לכעוס עליה כי את היא זו ש"תכננת" אותה כך!
בוגרים בלגניסטיםאנונימי (פותח)

בס"ד

יש לנו שלושה בוגרים בבית ,כל ערב אני מנקה ומסדרת את במטבח וחדר האוכל וקמה בבוקר לשיש דביק כוסות שתיה מפוזרות שאריות של אוכל ואפילו סירים מלאים שנשארו כל הלילה בחוץ.

אשמח לקבל רעיונות.

אמא שפחהאלעד

למה שאת תנקי? הם חייבים להבין שהם חלק מהבית ואחראים לנקיון ולתחזוקה שלו.

למען האמת- טיפה מאוחר לעבוד עליהם בגיל כזה..

נסי ערב אחד או שניים לא לנקות- מה יקרה? הם יופתעו..יתמרמרו..ואחרי שיחה בנושא אולי יתחילו להבין שכדאי להם לתת כתף.

עוד עצה, תני להם משימות מאתגרות, אצלינו למשל ההורים היו חוזרים מהעבודה בערך ב18:00, וה"תפקיד" שלנו היה לדאוג שהבית יהיה מסודר. כל יום עשינו "חלוקת עבודה" (ככה קראנו לזה..) ילד אחד עשה כלים, אחר תלה כביסה, אחר הוריד ת'זבל וניקה את השיש וכן על זה הדרך. מסתבר שזה מעניק לילדים סמכות ומעורר אצלם אחריות שמצויה בהם באופן טבעי אבל נתקהתה עם השנים והדאגה של האמא בלבד לנקיון.

בהצלחה!

נסי לחבר אותם אל המטלות השונות מתוך תחושת שייכותיהודית פוגלאחרונה
לבית, אהבה לבית ואהבה ואיכפתיות אל ההורים. זה סוג משמעת נעלה ביותר ועמיד לאורך זמן, מה שאין במשמעת של הפחדה כמו בצבא. אכן צריך לעבוד על זה מגיל מוקדם, אבל ברור שגם עכשיו לא מאוחר. ארגני פגישת/מועצת משפחה, ושם במירב האהבה והאיכפתיות אימרי שלא מתאים לך לצעוק/לגעור/לריב כי את אוהבת אותם, אבל אחד התפקידים שלך כהורה הוא ללמד אותם לקחת אחריות ולדאוג לסדר ונקיון בסביבה שלהם, ואת מעונינת להגיע לזה בצורה אוהבת ורגועה ולא דרך צעקות ועצבים. ומאוד חשוב לך לקבל מהם רעיונות איך לבצע את המטלות השונות ולשמור על אוירה טובה ורגועה שתלווה אותם כל חייהם. הרי אינך מעונינת שיזכרו מהבית צעקות, עצבים ובלאגן. אבל כמובן שהם צריכים להיות שותפים בהשגת המטרות הללו.  מעניין יהיה איך יגיבו. בהצלחה
ילדה שצועקתתמרי1

שלום, רציתי לשאול, בעיצתכן וגם של יהודית ,בבקשה.

יש לי 3 בנות . בתי הבכורה בת הארבע אוהבת לדבר בקול רם ולצעוק ,במיוחד כשהיא משחקת עם אחותה בת השלוש, או כשבאים חברים למשחק.

יש לציין כשהיא נמצאת איתי לבד , היא מדברת בטון רגיל.

וכשאנו ההורים מעירים לה שלא תצעק ותדבר יותר בשקט, זה רק מגביר את הבעיה...

אשמח לשמוע רעיונות...

אולי זו בעיה של ויסות תחושתית.ירוק זית

 

איך בודקים זאת?תמרי1
גם אצלי משחקים בצרחות.ריבק

אני כבר רגילה לזה ,אבל כשבאים אורחים הם יוצאים מדעתם.

אני לא חושבת שיש כאן בעיה. הם פשוט נכנסים ל"דמות" של המשחק ושוכחים מעצמם.

כשהילדים שלי הופכים לדוב או פיל ,נמר או אריה. זה חבל"ז.

אני נותנת להם להנות מהחיים.

את יכולהירוק זית
להתחיל בלעשות לה עיסוי.
בימים הראשונים-נגיד 3,לעשות לה את העיסוי רק בידיים ובזרועות,אח"כ לעבור לכל שאר הגיוף.
ויסות תחושתי זו תופעה  שהילד קולט את הגירויים ב'אובר'
ואז קשה לו לווסת אותן.ולכן הצעקות (אם זו הסיבה,יכול להיות שהיא צועקת בשביל הכיף כמו שכתבה ריבק אבל עצם השאלה מעידה שנושא זה מטריד את מנוחתך ולרגש האימהי יש משהו בלאבחן שיש כאן קושי)
תנסי את עניין העיסוי  ןתראי אילו תוצאות את רואה מזה.
אם יש עוד תופעות אז יכול להיות שזה קשור וכדאי לחפש מורה  מקדמת או מרפא בעיסוק שלמד\ה את נושא הויסות התחושתי.
בדרך כלל התופעה מעידה על ילדים עם אינטליגנציה גבוהה ילדים צבעוניים מאד.זו מתנה!
מוסיפה עוד משהוירוק זית
שזמן העיסוי לא יעלה על 5 דקות ושיעשה פעמיים ביום.חשוב מאד  העקביות של הדבר,ניתן להשתמש בכל קרם ידיים\גוף\שמן שקדים\שמן תינוקות,כל דבר מתקבל
עניין ה-5 דקות הוא כדי לא להתעייף ולאפשר לעצמכן לעמוד בעניין של כל יום פעמיים.
נעים מהיר וזה זמן נהדר שלכן ביחד.
בכלל עיסוי עוזר להתפתחות נהדרת לכל ילד קטן.ועוד יותר למי שזקוק לזה במיוחד.עוזר לו למקד את הכוחות הנפלאים שקיבל מבורא עולם לנתב אותם לאפיקים חיוביים ,המגע  הוא המזון שלו זקוק הגוף כשהוא מקבל את מנת המגע הוא רגועה ויכול להתקדם ברוגע.
בעיה תחושתיתאנונימי (פותח)
יש ילדים עם קשיים בויסות תחושתי שלא מסוגלים לסבול עיסוי או מגע ידני על הגוף אפשר לקנות מברשות שמיוחדות לזה וגם אם לנו זה לא נראה נעים זה פשוט עושה פלאים...
דברי איתה ו"התייעצי" איתה מה צריך לקרות כדי שהיאיהודית פוגלאחרונה
 תשמור על טונים בדציבלים סבירים. שאלי אותה אם היא רוצה שתזכירי לה ע"י איזו מילת קוד שעליה לווסת את עוצמת הקול שלה, או בהערה ישירה, או אולי  יש לה רעיונות איך לשמור על טון נעים וסביר. התופעה מוכרת וחולפת מאליה עם הזמן. יש רופאים האומרים שבשלב ההתפתחותי הזה יש מין דיסהרמוניה בין עצב השמיעה לבין הדיבור, ושוב, זה מסתדר מאליו. כ"ט
שקרים אצל ילדיםאנונימי (פותח)

מה אפשר לעשות כשהילד משקר כמעט כל הזמן ואנחנו כבר לא יכולים להאמין לשום דבר, ולאחרונה הוא התחיל לגנוב לנו מהארנק, דברים מהגן וכו, ילד בן חמש וחצי בן בכור ואחיו מתחילים ללכת בעקבותיו...

 

קרוב לודאי שהילד מגיב למשהוא.יהודית פוגלאחרונה
וחשוב לברר למה הוא מגיב. יש לך כמה אפשרויות: לדבר קשות עם הילד ולהבהיר לו שלא תסכימו להתנהגות כזו בשום אופן, להתייעץ עם איש מקצוע שיבדוק איתכם מי הילד למה הוא מגיב ומה הם המניעים שלו להתנהגות כזו, וגם אפשר לפנות עם הילד לפסיכולוג של ילדים. בהצלחה.
אוף..אני צריכה עידודאנונימי (פותח)

אני נמצאת בתקופה ממש לחוצה.

התחלתי השנה לימודי תואר שני (כשנשאר לי עוד סמינריון אחרון מהתואר הראשון להגיש עד סוף החודש,ואני במצב לא משהו איתו...), בלימודי התואר השני הזה, יש המון שיעורי בית ותירגולים, שגוזלים ממני המון זמן. חוצמיזה, אני גם מחפשת עבודה ליומיים-שלושה בשבוע,כך שישתלב לי טוב עם הלימודים.

בנוסף,יש לי ילדה בת שנתיים שאני צריכה להחליט לאיזה גן לרשום אותה לשנה הבאה, ומלחיצים אותי כבר להחליט, שלא יהיה מאוחר מדי...ועדיין לא הספקתי לערוך בירורים בעניין...

אוף...אין לי כוח! אני הולכת לישון כ"כ מאוחר בזמן האחרון. אני מרגישה שאני לא משקיעה מספיק בבת שלי, ובבעלי. שלא נדבר על זה שבקושי אני מספיקה לנקות את הבית ולבשל...

אני מצטערת על הבלאגן ועל הקיטורים...אני יודעת שיש כאלה שהרבה יותר עמוסות ממני...פשוט אני מרגישה לחוצה נורא...בעיקר בגלל עומס הלימודים...ורציתי לפרוק ולקבל עידוד

האם את באמת חייבת לעבוד?יוקטנה
אם אפשר, אולי כדאי לנצל את היומיים-שלושה המדוברים לעשייה למען עצמך, למען הבית ולמען המשפחה?
נראה ליאנונימי (פותח)
שבאמת בחודש הקרוב אניח לעניין העבודה...לפחות עד שאגיש את חובתי האחרונה לתואר הראשון ואדע שזה מאחוריי...
כשקשה אז קשהאנונימי (פותח)

אז קבלי לשמח את ליבך.

 

באמת טוב שאפשר כרגע לא לעבוד ולגבי הגן ההרשמה בדרך כלל לעד פורים , מוזר שכבר מלחיצים אותך.

שיהיה לך הרבה כוח ושבוע טוב.

אני ממש מוכרחה להביע את הערכתי והזדהותי!!אמא לשניים

וואו, מה אומר... שאני מחבקת ומזדהה לחלוטין!!

 גם אני סטודנטית, שנה ד בלימודי הוראה, ואני מורה מחנכת כסטאז.
לפני הכל אני כמובן רעיה לבעלי (שכרגע במילואים) ואם לשני ילדיי המקסימים.

משתתפת ומזדהה עם כל מילה שלך. לפעמים קשה עם כל העומס וכדאי פשוט ללכת לישון ולהניח להכל!!

ובאמת, טוב שהחלטת לפחות להניח לעבודה לעת עתה.
צריך לדעת גם לנוח, למצוא זמן לעצמינו, להשקיע בעצמנו קצת.

המון הצלחה!!

הקושי שלך מובן. אבל נסייהודית פוגל
לפרק את ה"הר" הגדול המאיים עליך לחלקים קטנים וידידותיים יותר: כמו היום אעשה  ר ק  2-3 דברים (לפי סדר עדיפות) והשאר יחכה.. לא יקרה כלום. יש זמנים בהם הבית בראש הסולם ויש זמנים קצובים שהבית יורד למקום השני ולא קורה כלום. העיקר לשמור על מורל גבוה,  לעשות מה שאפשר, ותמיד להיות אופטימית!!
תודה רבה לכולןאנונימי (פותח)אחרונה

על העידוד והעצות....זה באמת מעודד

בציפייה שהתקופה הלחוצה תעבור מהר ובשלום,ואעמוד בהצלחה במטלות שלי..