פורום הורות (עמוד 98)

לא ברצף מאז שנולד אבל אף פעם לא היה ישן המון ברצף בלילה.. ביום ישן יותר טוב 

ניסיתי דייסה, לא ממש עזר.. אבל הוא גם לא כל כך אוהב לאכול עדיין מוצקים..

יכול להיות שזה מרעב אם ביום הוא אוכל מאוד מסודר ואפילו לא לחוץ על ה3 שעות בול?? לי נראה יותר כמו פינוק... השאלה איך מחנכים תינוק כל כך קטן..

ואז יונק כדי להרגע ולהרדם חזרה

ממש לא בטוח שמתעורר מרעב

הייתי לוקחת לרופא לשלול כאבי אוזניים

ושמה חתיכת שום קטנה עם הרבה וזלין לבדוק אם זה עוזר לו לישון יותר טוב

שמאד חשוב שכן יהיה על הבטן וכדאי להשקיע בחיפוש פתרונות

טיפת חלב יכול להיות רעיון טוב או אפילו רופא ילדים אם יש לכם אחד שמבין עניין - להתייעץ איתם

אולי תנסי כשאת שוכבת על הגב להשכיב אותו על הבטן שלך עם הפנים אליך

נדמה לי שהציעו לי פעם בטיפת חלב לגלגל מגבת לגליל ולהניח מתחת התינוק מתחת בית החזה שלו - זה יפריע לו להתהפך ואז הוא ישאר קצת יותר על הבטן

בדיוק לאחיינית שלי זה היה ככה.

רק בגיל שנה היא התחילה ממש לזחול.

בדיוק אותו הסיפור כמוך, עד שאמא שלי קנתה לה כאלו קוביות שנבנות למגדל והיא ככ אהבה לפרק את זה. זה עודד אותה להתקדם אל זה ולפרק.

אני לא יודעת מה יסקרן את התינוק שלך, אבל כדאי לך לנסות לתת לו משחק כזה\משהו שיפתה אותו.

אל דאגה...!

בהצלחה!

אני גם חושבת שהפעם תעזבי את זה
ולפעם הבאה (אולי כבר בשנה הבאה) תדברי מראש עם המחנכת, אולי באספת הוריעם בתחילת שנה,  שתעשה איזה הגרלה בין כל המעוניינים
ושלא יהיה מצב שהורה יוצא פעמיים בשנה
מניחה שגם לה זה יחסוך כאב ראש ותלונות של הורים

אם היא רוצה משהו שאתם מרשים פשוט לתת לה וזהו.
אם זה משהו שאת לא מרשה אז להגיד בנחת ובאסרטיביות ש"את זה אי אפשר לקבל". אם אומרים בטון המתאים זה הרבה פעמים עובד בסופו של דבר.
אבל לא להתרגש גם אם לא עובד. פשוט להרחיק ממנה דברים שאסור לה. לשים במקומות גבוהים וכו'. להסיח את דעתה עם משהו אחר.
בסוף יעבור לה...

בשלוה - את רוצה עוד קצת?... בסדר.

תעבירי את הצעקות שלה לכאילו היא ביקשה משהו, והיא תרגיש שאת לא עונה על "צעקות" אלא מתעניינת מה היא רוצה.

ואם אח"כ שוב פעם, אז תגידי בנחת ובטוב, זהו.. עכשיו גמרנו, מחר עוד פעם... היא תצעק קצת, לא יקרה כלום, תעשי את שלך.

היא תקלוט גם את ההיענות, גם שיש מי שמחליט כשכבר זה הופך להיות "איבוד שליטה" והכל יהיה בסדר.

משהו כזה...

אל "תחנכו" מוקדם מידי.

תחבקו, תדברו בנחת. תשאלו בחיוך, רוצה זה? רוצה זה?...  העיקר תשארו שלוים.

יעבור.

בצורה מתונה ואמיתית, שהם יכולים יותר "לעכל" אותה. לתת פידבקים כנים, "רציניים", על דברים טובים שעשו וכד'.

ואהבה אפשר לשדר בעצם היחס, גם בלי לומר את זה.

יכול גם להשתנות עם הגיל. כדאי לעקוב.

דבר שני, יש דבר כזה, ילדים שהמילים הללו מבלבלות אותם, "מציפות" אותם... "יקים" קטנים כאלו..  כמו שיש ילדים שרגישים למגע. לפעמים לוקחים מאד ברצינות כל מילה - ואז זה יותר מידי... לפעמים מאד צריכים את הסדר הפנימי שלהם, וזה מערער אותו קצת.

ואז, הדרך לקרבה ולהבעת האהבה וההערכה, שהם דברים מאד מאד חשובים, היא קצת יותר במתינות. כמו השקיה בטפטפת.. שילד יכול לעכל את זה.

"לעקוב", הכוונה שיכול להיות שעוד כמה זמן לא יהיה כך - ואז הילד דווקא היה רוצה את המילים הללו..

אם זה ייראה לך לא קשור אז זה בסדר. 

1. יכול להיות שילד היה עסוק במשהו 

2. אולי זה מול אנשים זרים בצורה מביכה מדי

3. אולי הוא נעלב על משהו באותו רגע

4. אולי זה בא ביחד עם איזו דרישה או ציפייה 

5. אולי זה היה נשמע כמו יישום תרגיל ולא באמת

6. אולי הורים יותר מדי חונקים עם אהבה שלהם

יש ילדים שמרגישים שזה כמו מניפולציה של ההורים

שבמילים הם אומרים אנחנו אוהבים אבל בהתנהלות המעשית עם הילד הילד מרגיש מסרים אחרים ואז זה מעצבן אותו שאומרים לו אנחנו אוהבים אותך. מבחינתו זה כאילו - תוכיחו את זה במעשים, לא בדיבורים.

הגיוני שהוא חש ב'צורך' להרגיש עם ההורים כמו חבר, או סתם אדם קרוב. ולא כ'הורים שצריכים להביע אהבה' ולכן הם אומרים לו את זה. 

או שזה מרגיש לו ילדותי להיות נאהב ומוחמא מ'אמא ואבא'.

אפשר לבטא הערכה באופן מעשי- התנהגות שמתייחסת אליו כאדם בוגר, לדבר, לשתף.. גם מהצד של ההורה. ותוך כדי השיח להתייעץ איתו ולפרגן טיפה טיפה.. בהשחלות.

במצב כזה לדוגמא: וואו! איזה ילד חכם אתה, ממש שמחתי לשמוע.

הוא ירתע. קרוב לוודאי..

אבל תוך כדי השיח בתגובה לאמירה שלו זה יראה שונה.(אתן שיחה מדומה..)

ההורה: אני באמת לא יודע מה לעשות עם החבר לעבודה. הוא מתסכל אותי. (ד"א זה חשוב לתת רגש אנושי שהגיוני שהילד יחוש בנוח לשתף גם רגעי תסכול שלו. וזה ירים לו שהאבא החזק וכו רואה בו פרטנר לשיתוף)

הילד: טוב... אולי תביא לו סוכריה מחר.. (ילד מייבש)

ההורה: ממ חכם... כן אני באמת יחשוב על זה. אולי אני לו מספיק מראה לו חיבה..(לזרום עם הילד)

גם באופן כללי על אמירות שלו.. והתנהגויות, ממש בקטנה-מילה שתיים. ובלי שישמעו יותר מידי.

חוץ מזה.

אם הוא מתעצבן ונרתע כנראה הוא לא רוצה להראות שהוא חפץ בזה.

לא צריך לפחד, זו תופעה הגיונית.

אני לא בטוחה שזה נכון לנהוג ככה. אבל אולי 'לשחק אותה קשים להשגה'.. להפסיק עם הפרגונים שמעצבנים אותו כביכול, ולהמשיך עם המילים הטובות בקטנה. זה יגרום לו להוסיף התנהגות טובה ושייח... והוא כן יחוש הערכה.

בהצלחה

[אם את לא בטוחה שהיא כבר סתם מחזיקה את זה בפה כמו "סמרטוט"..]

מה שאני עשיתי היה בגיל 3 להחליט שמוצץ זה רק בבית, אחרי חודשיים בערך זה היה מוצץ רק בלילה במיטה. 

היה טיפה קשה..

בלילה היא היתה חייבת אותו כדי להירדם.. היא תפקוד גבוה מאוד על הרצף (על הגבול העליון )ככה שהצוות שמטפל בה ומלווה אותנו אמרו לנו לחכות עוד קצת ולא בכח..

היתה ממש קשורה אליו ולא יכלה להירדם בלעדיו.

הכנו אותה כמה חודשים טובים לפני גיל חמש שבחופש הגדול כשהיא תהיה בת חמש ותעלה לגן חובה

היא תיפרד מהמוצץ . עשינו טקס פרידה... הלכנו לעץ מוצצים ביישוב ליד , קנינו מתנה קטנה ,

שבוע בכתה כל לילה , היינו איתה, תמכנו בה, אחרי שבוע כבר הבינה את הקטע שזהו ושאין מה לבכות כי אין מוצץ.

מה שאני חושבת שכדאי לך זה להתחיל בהדרגה, רק בלילה כשהולכים לישון במיטה, לא יוצאים מהמיטה עם המוצץ. 

אחר כך להמשיך עם גמילה של ממש.. 

בכל מקרה, לא ראיתי עדיין ילדה שהולכת לכיתה א' עם מוצץ..

כל עוד היא לא איתו בפה מחוץ לבית, לדעתי לא נורא.

כל התגובות הקודמות לדעתי חיכו יותר מדי. ההמלצה עד גיל שנה וחצי מוצץ. ככל שמקדימים להפרד יותר קל. בגיל הצעיר תוך יום יומיים הם שוכחים בגיל גדול קשה להם להפרד.

בתור גננת בגן חובה שרואה תופעות של דיבור לא ברור שיניים קדמיות עקומות והרבה רוק בגלל מוצצים אני מחזקת אותך להוציא את המוצץ בלי טקסים יותר מדי. אפשר במשך השבועיים הבאים להגביל את המוצץ רק לשינה. ולהגיד לילד שעוד מעט גם בלילה ישנים בלי מוצץ. אם זה ממש קשה אפשר שתיים שלוש לילות לעשות טיול הרדמה או לשמוע מוזיקה וסיפור לפני השינה במקום מוצץ. מנסיון אישי אחרי יומיים שלושה הם מתרגלים לישון ללא מוצץ. יש כאלה שיקח להם קצת יותר. אבל בריאות הפה והשיניים גם חשובים. ומוצץ זה של תינוקות שלא יודעים לדבר ומי שגדול ויודע לדבר לא צריך מוצץ.

קצת מוזר שכגננת את אינך מגלה רגישות לנפש הרכה של הילד.

ילד עם מוצץ - זקוק לכך.

ניתן לגמול, אך בשום פנים לא בכח.

אני מכירה ילדים שגומלו בכח, והתוצאה הייתה הרטבה עד גיל 8.

אף ילד לא מגיע לבני עקיבא עם מוצץ. אל דאגה.

בס"ד
לעשות את הגמילה בשלבים.. חשוב מאוד שצוות המעון יקח חלק..
אני הייתי משכיחה מהם את המוצץ.. נותנת רק בלילה, היה להם קשה להירדם.. ואחר כך גם מהלילה הורדתי.. 
הפחתתי שנת צהריים ולא נתתי מוצץ בלילה.. היה קשה כמה ימים ואחר כך נרגע 

בקצרה על רגל אחת:

- לבדוק האם זה הזמן הנכון, לך ולה

- לראות אם ניתן להגביל לזמן או מקום מסויים.. רק בבית, רק בשינה/במיטה, רק כשעצובים וכו

- למצוא חפץ מעבר אחר שלא פיזיולוגי.. דובי או בובה אחרת או שמיכי קטנה.

- לנסות להבין על איזה צורך עונה לה.. פיזיולוגי או ריגשי או הרגעתי או אחר (גם צומי סביב הגמילה זה צורך למשל)

- להרפות אם נראלך נהיה מאבקי כח ושליטה מיותרים

מוזמנת בשמחה לאישי אם אוכל לסייע או להרחיב יותר. לא נעים לפלוש לפורום לא לי

מסוכן. לא עושה את זה

שיעיל למשך זמן ממושך ויכול לתת לה (ולך) הרבה שקט. זה מה שאני עושה.

אפשר לשלב במקביל גם מקלחות פושרות אבל חשוב להיות להקפיד שהחום ירד בצורה הדרגתית.

נותנת אקמול/נורופן (נורופן תלוי בגיל - מעל גיל חצי שנה או משהו כזה, לא זוכרת בדיוק)

בהנחית רופא ילדים שדיברתי איתו על זה פעם

אמנם שתי התרופות בטוחות לשימוש - גם נורופן וגם אקמול - אבל כאחת שאוהבת להציק לרופאים ובודקת כל מה שצריך לפני שהיא נותנת תרופה כזאת או אחרת, אני יכולה להגיד לך שנורופן הוא משכך הכאבים המומלץ מפי איגוד רופאי הילדים בישראל וכלל האיגודים בעולם.

בר"ג, או איך שקוראים לו?

ולא רק..

אני חושבת שהדבר העיקרי שאת צריכה לחשוב עליו זה הקטע החברתי.

את כנראה בכל מקרה חושבת על זה בעיקר, וזו הסיבה שאת רוצה להעלות כבר לכיתה א' - כדי שיהיה לו חברים מהיישוב.

אבל אני מסתכלת על משהו אחר - האם הוא יהיה "חזק", "טוב בכדורגל" - או שבדברים האלה יהיה לו פער משמעותי מהילדים האחרים.

באופן כללי, אני נוטה להשאיר ילדים בגן, אם אפשר, ושיגיעו לכיתה כשהם מהגדולים, כי זה עוזר להם להיות מהמובילים.

את הבת שלי השארתי עוד שנה, אפילו שידעה לקרוא, וזה עשה לה רק טוב (ילידת חשוון, שיכלה לעלות). לבן שלי המליצו הרבה פעמים לקפוץ כיתה - ולא הסכמתי. גם הבן השלישי - שהוא יליד מרץ - אני רואה כמה טוב שהוא בין הגדולים כל השנים ולא בין הקטנים. זה עוזר מאוד לביטחון העצמי.

מצד שני - יש את הילדים האלה שגם ככה נראים גדולים, וגם ככה הם מלאי ביטחון עצמי ומאוד חברותיים - הם אלה שכן הייתי אומרת להעלות בכיף. תכלס - את הדברים שלומדים בכיתה א' רוב הילדים יכולים ללמוד כבר בגיל של גן חובה, אבל זה פשוט עניין חברתי - של האם הוא מתאים ויתאים בעתיד לשכבת גיל גדולה ממנו. ונכון שתמיד יש פערים - אבל האם כדאי לו להיות דווקא מהקטנים..

(ואולי זו הגישה שלי, כי אני קפצתי על כיתה א' והרגשתי שהשלמתי את הפער הרגשי רק כשהייתי בתיכון, אפילו שהמחזור שלי היה הרבה יותר טוב וממבט לאחור יש לי הרבה יותר חברות טובות, וגם היו לי חברות טובות במחזור מעלי, זו הסיבה שאמא שלי כן הסכימה להעלות אותי, כי מראש היו לי חברות מהגנים הדו גילאיים,  אבל עדיין בשנות היסודי די סבלתי מזה)

בקריטריונים החשובים כמובן ולא ברמת היצירות וכו'

כי אולי גם שם מתחלפות מטפלות, ואולי גם במעון השני המטפלות טובות

(ובהקשר הזה- תבדקי ספציפית איך המטפלת שלו) 

ואם את משלמת יותר אז לא עדיף לך כבר לשים אצל מטפלת במקום מעון?

BeyBlade Toys | eBay

זה באמת דבר מאוד מעצבן.

אני לא חושבת שיש דרך לגרום לו לרצות ללמוד.

אני חושבת שכדאי להשלים עם עצם העובדה שהוא שונא את זה ולא רוצה את זה.

ומכאן שאלה אליכם כהורים - האם לימודים נכללים בתחום הדברים שבבחירתו לעשות כרצונו, או בתחום הדברים שבהם אתם המחליטים? יש מחירים לכל אחת מהבחירות, זה לשיקולכם באיזה צד המחירים כבדים יותר לדעתכם.

אולי תגיעו למסקנה שהיא משהו באמצע - נגיד שמבחינתכם אתם מחייבים אותו לעשות תרגיל אחד ביום, והשאר הוא חופשי לבחור אם הוא עושה או לא.

אבל להציג את זה מולו ככה, ביושר. לא בפיתויים ובשכנועים, אלא - אנחנו יודעים שאתה לא רוצה לעשות את זה. אתה לא חייב לרצות. החלטנו כהוריך כן לחייב אותך. אנחנו מאמינים שזוהי טובתך, ובשלב הזה של חייך אנחנו הקובעים. עליך לשבת עכשיו ולעשות תרגילים. אם אתה רוצה ממנו עזרה - בשמחה.

כאמור, אפשר גם להחליט להניח לו, ושלא יעשה אם לא בא לו. זה מה שההורים שלי בחרו, ואני די מרוצה היום מהבחירה. הרווחתי הרבה שעות חופשיות שהייתי מאוד זקוקה להן, שבנו את אישיותי ואת מי שאני היום. (אם כי אני בהחלט מבינה את המחירים שאת חוששת מהם. בחירה שלכם.)

סביר להניח שמשהו קשה לו.

בין אם זה קושי טכני אובייקטיבי - ראיה נניח, או קושי להתרכז,

ובין אם זה קושי רגשי סובייקטיבי כמו תחושת חוסר ערך או חוסר ביטחון וכו'.

בדרך כלל הדברים משולבים.

יפה ומרגש האופן שאת נחלצת לעזור לו, אל תתייאשי.

אולי אפשר להקל עליו (ועלייך )? לומר למורה שאתם עונים על תרגיל אחד מתוך שלושה, על שתי שאלות מתוך שמונה..

ושאת כותבת במקומו את התשובות.

במקביל לנסות לאבחן, לבקש בשבילו הקלות ואולי גם שעות שילוב.

ואם אתם בגישה של אלטרנטיבי, אפשר כרגע לחכות עם האיבחון ופשוט לטפל בקושי.

קרוב לוודאי שיש קושי. אולי הוא מסתכם בקושי רגשי.

ילדים שמשתעממים, ברגע שרותמים אותם להכנת שיעורי הבית או ברגע שמחייבים אותם, עושים זאת בקלות יחסית.

עצם העובדה שהוא צריך ליווי צמוד אומרת משהו.

בסיטואציות שהפותחת מתארת נראה שהם נגררו למאבקי כח מול הילד והילד מביע את התסכול שלו ככה

זה מאד הגיוני וממש לא מצביע לדעתי על קושי רגשי

ילדים שמשתעממים, ברגע שרותמים אותם להכנת שיעורי הבית או ברגע שמחייבים אותם, עושים זאת בקלות יחסית.

ממש לא מחייב

יש ילדים שימשיכו להתנגד ולהתעצבן, תלוי מאד בדינמיקה שנוצרת בין הילד להורה.

הורה שיודע להציב גבולות בצורה נכונה - הילד אכן יכול להכנע ולעבוד כמו שצריך

אבל אם לא, והילד יודע שבסופו של המאבק הוא יתיש את ההורה עד שההורה יכנע לו - ימשיך להתנגד בכל דרך שנראית לו

עצם העובדה שהוא צריך ליווי צמוד אולי אומרת משהו על הצורה שבה האמא מתנהלת עם הילד, צורה לא כל כך מוצלחת כנראה

יש חוסר מוטיבציה ויש לה סיבה כלשהי.

אבל לקראת סוף שנה אני באמת מותשת מהמצב וגם לא רואה איך זה ישתנה שנה הבאה... 

בעלי לפעמים אומר לי שהגישה שלי לא נכונה, אז הוא מנסה ללמוד איתו ואחרי זמן מה גם מרים ידיים ואומר שלמבחן הבא הוא ילמד יותר טוב. בקיצור לא מצליח יותר ממני לצערי.

כשאיינשטיין היה ילד, הוא העביר שעות במשחק עם מצפן ביתי פשוט. מהצד הוא בטח נראה סתם מעביר את הזמן, ובאסה שלא עושה בזמן הזה משימות לימודיות וכיו"ב - בפועל הוא סיפר שהמנגנון של המצפן הלהיב וריתק אותו ופתח את ההתעניינות שלו בעולם הפיזיקה, שהביאה אותו בהמשך לתגליותיו העצומות.

מי קובע מה הדרך הנכונה לממש פוטנציאל?

לגבי זה שעוזר אם ההורים מזהים את הקשיים ועוזרים בהם, מסכימה איתך.

זה שהוא יכול להתרכז בספר לא אומר שלא יכולה להיות בעיית קשב.
add בהחלט יכול להיות סוג של חולמנות והתנתקות כזאת למשהו מסויים.
להיות פעיל בפתירת תרגילים זה לא שווה לשקיעה בספר.

 

אתם כבר אחרי שניסיתם כל מני דברים והנושא כולו כבר מדי טעון, זה לא שאתם באים עכשיו עם "דף חלק"

אז אני מציעה קודם כל - עבודה שלך עם עצמך קצת לשחרר ולהרפות את הלחץ והמתח שיש לך סביב הנושא. כדי שיהיה קל יותר לעלות על מסלול של אוירה טובה, שיתוף פעולה. 

ודבר שני במקביל - משהו שעבד אצלינו - לשבת עם הילד ולהציע לו שתעשי ביחד איתו חלק מהתרגילים. הייתי עושה עם הילד שלי תרגיל אני תרגיל הוא (הם מקבלים כל כך הרבה תרגילים שגם ככה יצא שהוא עשה מספיק תרגילים בשביל לשלוט בחומר) 

תוך כדי דברנו צחוקים ובדיחות, התבדחנו על התרגילים. מאד השתדלתי שתהיה לנו אוירה טובה של זמן איכות ולא אוירה של עצבים וביקורת

לקראת הסוף אם כבר לא היה לו כח לכתוב הייתי אומרת לו שיגיד לי את התשובה ואני אכתוב אותה.

בתחתית העמוד הייתי כותבת למורה - X פתר ואני כתבתי כי כבר לא היה לו כח לכתוב... 

זה נתן לו תחושה טובה שהוא לא בודד במערכה, שאני איתו בדבר המעצבן הזה ששמו שיעורי בית. 

כל המשימה נראית יותר אפשרית לביצוע כשהוא מרגיש שאנחנו עושים את זה ביחד. זה לא מרגיש לו כמו הר שאי אפשר לעבור אותו

אחרי כמה ימים שראיתי שהוא זורם עם זה יותר חיובי התחלתי לעשות - אתה שני תרגילים אני אחד, אתה שניים אני אחד

וככה לאט לאט אבל ממש לאט הוא עשה יותר ויותר

כיום הוא תלמיד חרוץ שמסתדר לבד ואני בקושי צריכה לבדוק מה קורה עם השיעורי בית שלו

לא מכינים שיעורי בית בלחץ, רק כשיש לשנינו זמן וכוח. אבל הוא מסתיר ממני דברים, אם המורה לא כתבה במייל והילד תריך לדווח להורה, לא אדע אף פעם. כך שהרבה פעמים במהלך השנה גיליתי הפתעות... הוא יודע שאני ארצה לשבת איתו והוא לא מוכן.

ילד בכתה ד' הפסיק לעשות שיעורים , ואמר לנו שאין, אפילו שהיה.  

המורה ישבה איתו ואיתנו(בנפרד) הכריחה את כל הילדים לכתוב ביומנים את שעורי הבית והיא בדקה שאכן כתבו. וכמובן בדקה גם את הבן.

מה שהקל עליו זה שהיא נתנה לו משימות ממוקדות לדוג' היום אתה עושה מטלה אחת בעברית. זו החובה, שאר הדברים הוא עשה בבית מה שהוא אוהב שזה גאומטריה או חשבון. תורה למשל לא נגע כי לא אוהב לכתוב. היום הרבה יותר קל להושיב אותו לשעורי בית ועדין לא עושה הכל .

גם אצלינו אם המורה מענישה לא לצאת להפסקה הוא יושב וקורא ונהנה מכך מאד.

ודרך אגב הוא לא בכור כך שהתאוריה שלה לא ממש עובדת.

היא כן לא נותנת לצאת בחוץ להפסקה כאשר הוא לא מכין שיעורי בית אבל זה לא מפריע לו. הוא קורא ספר כי הוא אוהב לקרוא וזהו.

מה גם שהתוית הזאת כל כך לא נכונה. מכירה הרבה בכורים חרוצים

נשמע שהמורה בעצמה לא ממש יודעת איך להתנהל איתו

אבל עכשיו כבר סוף שנה אז אולי כבר עדיף לחכות לשנה הבאה ולקוות שתהיה מורה שתדע יותר טוב איך לדרבן ילדים ללמידה

כי מה שאת מתארת אולי קשה ועדיף שלא יהיה, אבל זה לא משהו חריג שדורש התערבות מיידית... (התערבות מיידית נדרשת במקרים של אלימות, של הזנחה, של חוסר אחריות הורית... זה לא מה שיש אצל המשפחה הזו, לא?)

בלי לדבר עליו בכלל

לא הצלחתי להבין

ביום יום את גרה אצל אבא שלך ? המשמורת עלייך שלו?

אולי הוא מתרחק ונוסע לחברה כי הוא חושב שאת ואחותך לא מרגישות נוח עם זה שהוא מביא אותה הביתה אליכם?

אם את אוהבת את חברה שלו, אולי תגידי לו את זה..תגידו לו שהוא יכול להביא אותה אליכם.

אולי הוא מחכה ל"אישור" של הבנות שלו, שיגידו לו , תביא אותה הביתה אבא , אנחנו מקבלות אותה. 

יכול להיות שאמא שלך נפטרה , לא הצלחתי להבין מההודעה אם הם גרושים או שאבא שלך אלמן

והוא פוחד שיכאב לכן שהוא מביא הביתה "אמא" .

אם את אוהבת אותה ואם את מפרגנת לו שיתחתן איתה, תשבי איתו לשיחה.. תגידי לו אבא, אני מתגעגעת שאתה נוסע ,

אם אתה רוצה שחברה שלך תבוא אלינו אני מקבלת אותה, אני אקבל אותה גם אם תתחתנו. 

הרבה טוב . שולחת לך חיבוק

אל תחשבי על זה בכלל כעת. 

תתמקדי סתם בבין אדם לחבירו שלך. גם איש שמתחתנים איתו, זה סוג של בין אדם לחבירו. חבל לדמיין מי יודע מה זה "בנים".

כשיגיע הזמן, תכירי אדם מתאים, אז ממילא גם תיווצר קרבה נפשית ראויה.

אבא שלך אדם טוב, יופי. אז תניחי לתקשורת בין הורייך. זה מצער, אבל לא נוגע אלייך. תדעי שאת רוצה שיהיה אחרת, תבחרי בצורה מתונה עם מי לבנות את ביתך - ותחילי את הבין אדם לחבירו והמידות הטובות שלך, שם. 

תתעלמי לחלוטין (כמה שאפשר..) ממה שבין הורייך. זה משהו ספציפי ביניהם. לא שייך לבנים-בנות בדווקא. כמה שאת תהיי יותר טובה, יותר נוחה לזולת, ככה יהיה בעז"ה יותר טוב בביתך, עם מישהו מקביל. זה מה שאת יכולה לעבוד עליו כעת. את השוני המסויים ב"שפה" בין גברים לנשים, תלמדי לקראת שתתחתני.

לא צריך לחשוש יותר מידי מראש, שמי שתתחתני איתו לא יהיה רגיש למה שעברת. תחפשי אדם רגיש וטוב. יש הרבה כאלה.

לגבי "הצד הגופני", זה לא בהכרח בגלל מה שבבית. אולי גם זה משפיע, אולי לא. 

את בחורה מאד צעירה, יש משהו בריא בכך שאת "לא מדמיינת את עצמך".. טוב מאד. את לא אמורה כרגע "לדמיין את עצמך". בינתיים כל דמיון אינו על בעלך, כי את עוד לא נשואה ועוד לא עומדת להתחתן. תרגיעי את עצמך, אל תעסקי בכך, תתקדמי אישית - וכשתרגישי מוכנה לנישואין, תראי אם ההיכרות עם מישהו טוב, גורמת גם למושגים שלך על "תקשורת" להירגע.

אם עוד תהיינה חששות - תלכי אז ליעוץ. אלו דברים שאפשר לעזור בהם.

ואיש טוב גם יבין אותך - ותהפכו את הקללה לברכה, ליותר רצון והשתדלות לבנות ביחד משהו טוב ונעים.

הצלחה רבה.

בוודאי שיש אמת בדברייך.

אלא שבנידון המדובר, אני חושב שהכיוון הנכון הוא לחזק את התפיסה שעיקר הענין זה הפיתוח של ה"בין אדם לחבירו" שלה, והאמון שבאופן יסודי הדברים תלויים בה, יש בכחה. וגם הרושם של דברים טובים שבאופן אישי אצל הקרובים לה, אפשר לקחת ממנו טוב - גם אם בהתנהלות ביחד כשלו. וכמה שלא תחיל מה שבין הוריה, על "בנים", יהיה לה טוב יותר. וזה תלוי הרבה בבידוד הנתון של היחס שביניהם ספציפית. אלו דברים שנתונים לבחירה. אדרבה, כך היא הסתכלות בריאה.

אכן, גם אני כתבתי שמתוך שתכיר מישהו מתאים על הבסיס הזה, באמון בטוב שבה, אז תלמד לפני נישואין על השפה השונה - וממילא גם על איך בונים היטב.

בהקשר המדובר, שהוא לא תיאורטי, היה נראה לי שזה מה שנכון לומר לה. 

לגבי הדבר השני. יש הבדל בין "יצר" באופן בסיסי, כמו כל כח, לבין כל מיני ציורים לגביו. גם צניעות ובושה וסלידה מדברים שהם בהמיים כשאינם במקומם, בצורתם ובזמנם - זה חלק טבעי ובריא מהאדם. לפחות אדם מישראל. וכשהצד הזה דומיננטי וגורם לרתיעה/לאי עיסוק טרם עת, זה בסדר גמור ומעלה. בוודאי בגילה. הבעיה לא פעם היא בההיפך, למרות אידיאליזציה של כל מיני תרבויות היום בענין זה. ולא כל "טבעי" הוא גם בריא. תלוי עד כמה. שוב, בניגוד לכל מיני תיאוריות.

אבל בוודאי, שוב, נכון שבהקשר הנוכחי, תיתכן השפעה של מה שחוותה על הענין. אלא שכנ"ל, השאלה כאן אינה "מדעית", אלא איך עוזרים לבחורה הזו. ואני חושב, שאם היא תיגש כך - ובאם מתוך שתתחיל להכיר כשיגיע זמנה, תחוש בעיה ותתייעץ - זה יהיה לה טוב יותר ומועיל יותר, מאשר לתלות כעת הכל בבעיה הספציפית שלה, ולהתחיל להתייעץ על דברים כאלו טרם השלב שבאמת מעוניינת ומתאים להתחיל להכיר.

[אני מניח שמה ש"התלבטת אם להתייחס", זה בדיוק מסיבה זו. כי הבנת שהדיון אינו תיאורטי, והשאלה מה טוב לה.. אז ענ"ד כמו שכתבתי, אבל איני אומר קבלו דברי; אפשר בהחלט לחשוב גם אחרת. יש צדדים לכאן ולכאן]

[כולל ה"מישהו שתאהב" - שהסגנון שכתבתי לה, נועד גם לאפשר פתיחות לכך שדבר כזה יקרה...]