פורום הורות (עמוד 99)

מענה יעיל בהומאופתיה.

עד שתתרגלי.

זו תקופה כל כך סוערת התקופה של אחרי לידה, עולות בה כל מיני מחשבות בעוצמה בגלל הדבר הגדול והעצום של לידת תינוק.

אבל דווקא בגלל העוצמה, מה שיכול לעזור זה להשתדל למתן מאוד את הסערה, להסיח את הדעת מכל השאלות הגדולות הרות הגורל שמטרידות אותנו.

להשתדל להתמקד בנחת שבטיפול בתינוק, באוכל מזין וטעים, 

להשתדל להסיח את הדעת ולהתנמנם ככל שאפשר.

ומה שכתבת בשירשור אחר על המשפחה - שתזכו להפיץ מטוב הלב ולהקרין מהענווה שלכם כלפי אחרים.

מעצם היותך אחרי הדבר הגדול הזה - הלידה, מן הסתם את נמצאת במצב של התפעלות והתרגשות גדולות.

גם להתפלל יותר מדי במצב כזה, עלול להטריד ולהכניס לסערת נפש.

לרדת בעוצמות - להתמקד רק בפרטים הפשוטים של הטיפול בתינוק ובעצמך.

כשמתרגלים קצת, רואים שאין דבר כזה "שם דוס"... כי הוא כבר שם של הילד שלך.. מזוהה איתו. והוא יהיה הילד שלך, גם אם תוציאי פוני מהמטפחת...

ומה שבא לך לבכות, זה כנראה כי את אחרי לידה...

עוד כמה שבועות אולי תחייכי מזה.

אולי תגידי לעצמך: כעת אני מפסיקה לגמרי לחשוב על זה, עוד חודש - אראה מחדש, שבינתיים אוכל לתת צ'אנס "להתרגל" בלי כל רגע לבדוק..

כך תהיה לך רגיעה לחודש. החשיבה כל הזמן רק מכניסה יותר להתלבטויות ולחצים. יתכן שאח"כ כבר ייראה לך אחרת לגמרי (גם עוד חודש מרחק מהלידה, מצב רוח יכול יותר להתאזן, פרופורציות אחרות..).

לכל היותר, תמציאי כינוי חיבה...

וכמובן העיקר להתרכז במתיקות של התינוק וההודאה עליו.

אין לך מושג כמה משחרר זה יכול להיות. 

אפשר לקבל אותה ממחלקת הנדסה ולדעת מה אפשרי ומה לא מבחינת הרחבות

אם תרצי עזרה ויעוץ אנא פני באישי

בבקשה תתייחסו.

תגידי לביתך לכתוב מכתב לבת הנדחפת.

יהיה לה יותר קל להעלות את המחשבות שלה על דף...

בהצלחה!

תתיעץ עם המחנכת או היועצת
יכול להיות שהיא יכולה לדבר עם הבת הנדחפת ולהבין מה העניין שם (או שאולי היא כבר שמה לב בעצמה)
היא יכולה אולי לעשות איזה פעילות כיתתית או סידרה של פעילויות כאלה על גבולות או התנהגות חברתית
בקיצור דברים שיצרו שיח על הדברים ויתנו כלים לשני הצדדים

אני בתיכון הייתי הבת הנדחפת.

היו לי קשיים חברתיים.

הייתי שונה ולא באשמתי, אולי קצת אספרגר ? אולי לא ?

מי ידע אז מה זה... מי שהיה באמת באמת לקוי ידעו,

מי שהיה על הגבול.. לא.. 

הייתי תינוקית, חסרת טאקט, נודניקית וואטאבר תקראי לזה איך שאת רוצה.

רציתי חברות. רציתי להיות כמו כולן. רציתי שיאהבו אותי.

לא הבנתי שאני מפריעה. 

לא הבנתי שאני נדחפת .

לא ישבו איתי בנות מרצונן החופשי, אז פשוט התיישבתי אני איתן על הספסל

כמהתי לחברות, לשייכות. לא נתנו לי, אז לקחתי . לא בכוונה להפריע. לא ראיתי את זה ככה.

לא ידעתי שאני מפריעה אלא אם גירשו אותי. כשהיו מגרשים אותי הייתי הולכת לשירותים לבכות.

פעם לא נכנסתי לשיעור אחרי שיגרשו אותי כי כל השיעור בכיתי בפינה בצד בחצר והמורה חיפשה אותי. רשמו לי חיסור . 

הייתי תלמידה טובה וילדה טובה. אף פעם לא החסרתי.

שהבנות שלך לא יגידו לה שום דבר כי זה דיני נפשות. 

הייתי כותבת מכתבי התאבדות .

פעם חשבתי שכדאי לי מהחלון בבית ספר אחרי שפגעו בי מאוד.

חשבתי עוד פעם והחלטתי שלא.

מה שאני מציעה זה שהמחנכת תתייעץ עם היועצת איך להעביר לה את המסר,

ובמקביל, שידברו על זה עם היועצת על דרך אפשרית להיות חברות שלה וגם להנות מהחברות איתה. 

לא מגיע לאותה ילדה לסבול פעמיים. גם מיזה שהיא נולדה עם קושי תקשורתי וגם עם זה שפוגעים בה בבית ספר. 

כל כך נוגע ללב.

זה באמת הפחד שלי, שזה דיני נפשות. היא באמת נשמעת לי מאד מסכנה, אותה ילדה. 

אני רואה שכולן מיעצות לפנות למחנכת או ליועצת, כנראה שזה מה שנעשה.

אפשר לשאול איך את היום?

היום ב"ה בסדר

לא הבן אדם הכי חזק מבחינה חברתית..

אבל כן בסדר, בסדר גמור אפילו. יש לי את החברות הטובות שלי ולא צריכה יותר.

נשואה באושר ומגדלת ילדות מקסימות.

יש לי את הקשיים שלי.. אבל למי אין?

ברור שלכל אחד יש את הקשיים שלו... 

ואיזה כחות שה' נותן לאדם.

לפי הצורה והעומק והרמה שאת כותבת - רואים לאן אדם יכול לעלות ולהתקדם, גם כשבגיל מסוים נראה שהוא "תינוקי", "נדחף", "חסר טאקט"....

מאחלת לך ילד/ה כזו

שיגידו לו/לה ישר.. שיכאב פעם אחת.. יפתר לחברים שלו/ה, זה כן, הם יפסיקו להיות לשכת הסעד , אבל אצלו / ה זה לא יגמר , הוא/היא כבר לא יתקרבו אליהם  מהפחד בדחיה אכזרית נוספת ..

ואתה תשמע אותו/ה כל לילה בוכה לכרית ומתפלל לה' שלא יחזיר לו/ה את הנשמה בבוקר .

מה זה לא לשכת הסעד?

יהודים הם רחמנים בני רחמנים. "שלשה סימנים יש באומה זו הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים"

מצד אחד אני לא שוללת רגשות, מבינה את הקושי של ביתי ומכילה אותה ומצד שני מחנכת לאהבת חסד, חשיבה על השני, ערנות למצוקה של הזולת. וכאן חיפשתי את הדרך הנכונה ללכת בין הטיפות. 

מודה לה' אלף פעם שביתי בצד שנדרש לעשות חסד ולא חלילה בצד הנזקק שיעשו איתו חסד. וכך גם הארתי לה את העניין. עם 

הצעתי לה גם שהיא וחברתה הטובה יגשו ביחד למחנכת הכיתה ויתיעצו איתה יחד איך לפעול. למעשה הן לא נגשו אליה.

מפה לשם הבת ההיא די עזבה אותן בלי שהן פגעו בה בצורה לא יפה. לאחרונה יש שקט בגזרה, אין לביתי תלונות.

התחמקות?
ממש מוזר לי

נקעה נפשה כי היא ילדה ולא כל כך ידעה איך להתייחס לעניין ואיך להתמודד

אחרי ששוחחנו ברוח הדברים שכתב למטה ד. זה נהיה יותר קל ויותר ברור

גם אני הייתי צריכה את ההבהרה הזאת לעצמי כדי להיות פחות סקפטית ויותר עם דעה מגובשת כשאני מדברת איתה.

בסה"כ לא מדובר על סבל נוראי ואני לא רואה שזה פוגע בחברות שמתרקמת עם החברה הטובה. 

בסה"כ זה נסיון בחסד ורגישות לזולת ואני שמחה שביתי וחברתה עומדות בו בכבוד.

למשל - לאותה בת X (הנדחפת) היה יומולדת, הבת שלי רצתה לארגן לה מסיבה אבל לא רצתה להיות המארגנת הרשמית כדי שאותה בת לא תרגיש בזה התקרבות יתר מצידה אז היא דאגה שחברה אחרת תארגן מסיבה והיא עצמה השתתפה במסיבה ותרמה את חלקה - זאת אומרת שהיא מצאה את הדרך ללכת בין הטיפות - מצד אחד לשמח את אותה בת ומצד שני לא ליצור לה עוד פתח להתקרבות גדולה מדי.

נקודה למחשבה לנו כהורים - לפעמים ילד מציג לנו בעיה שיש לו בצורה מאד דרמטית וסוחטת דמעות ותפקידנו כהורים לשמור על פרספקטיבה, להכיל את הקושי שלו אבל לא להשאב. אנחנו צריכים לשמור על איזון כדי שנצליח לעזור לו לחזור לאיזון ולקבל את הדברים בפרופורציה נכונה

תארי לך שאת היית כמו הבת ההיא.... לא היו כ"כ רוצים אותך, נכון? לא רק את לא כ"כ מסתדרת איתה.

אז היא, נותנת לך ולחברה שלך צל"ש. היא קולטת שאתן טובות, אתן לא תעפנה אותה, אתן תתננה לה את האפשרות להרגיש שייכת.

איזו מצוה ה' זימן לך.

אל תכעסו עליה. תחליטו שזו המצוה שלכן.

ותמצאו זמן אחרי הלימודים, כשהיא לא נמצאת, שיהיה רק לכן. 

אולי פעם, כשתהיו גדולות, תפגשו אותה. היא כבר לא תהיה כ"כ ילדותית ו"נדחפת", והיא תגיד לך: תדעי, את הצלת אותי. את והחברה השניה, היחידות שקיבלתן אותי. לא הערתן לי. נתתם לי להרגיש קצת בעניינים. היום אני כבר לא צריכה את ה"קביים" האלה.

ותגידי לבת שלך: תראי, אני מאד מבינה אותך. אני לא יכולה להכריח אותך לעשות מצוה כזאת. אבל אם את יכולה - יש לך זכות גדולה מאד..

[ותודה ל"כבשה מתולתלת"..]

וב"ה לאחרונה היא כבר לא מתלוננת על העניין, היא גם אמרה לי שהבת ההיא די עזבה אותן (בלי שהן פגעו בה ב"ה)

לפעמים זה כמעט גורם ישיר. 

מדוע? כי אם היא מרגישה נדחית, יכולה לנסות דווקא יותר "בכח".

אבל אם רואה שלא אומרים כלום - אבל בעצם השיחה ביניהן לא הכי מעניינת אותה, מחפשת לעצמה עיסוקים אחרים, בידיעה שיש פינה שממנה לא יזרקו אותה, אם תרגיש צורך.

ואם הבת שלך תמשיך עם זהירת ועדינות מידותית כזו, היא תראה לטווח ארוך שהרוויחה הרבה יותר מאשר מכמה דקות שיחה לבד עם חברה..

לדעתי מה שהכי חשוב זה הכרת הטוב. להגיד תודה על כל דבר שאת מקבלת מההורים. זה עושה טוב לכל אדם שמוקירים לו תודה על מאמציו.

למשל היום הבת שלי חזרה מהלימודים ואמרה שמה שהכנתי לצהריים לא ממש מתחשק לה היום. אבל היא אכלה ואחרי האוכל היא אמרה לי:" אמא תודה, האוכל היה ממש טעים". אז זה עשה לי ממש טוב בלב. הנה היא מוקירה את המאמץ שלי להכין לה אוכל (אפילו שבהתחלה היא פחות התלהבה ממנו)

אפשר גם להשאיר פתקים משמחים על המיטה שלהם/ על המקרר/ על הדלת ... להביע בפתקים את אהבתך והערכתך להורים.

קודם כל, בת כמוך - בעצם מציאותה ורצונה הטוב - זה הכי משמח..

את אומרת שאת "ממילא מבשלת"... אם תשאירי להם ארוחה יפה על השולחן, עם פתק מידי פעם, מניח שזה מאד ישמח.

לא צריך "מגילה" - מספיק לכתוב שאת מאד מעריכה שהם עובדים קשה בשבילכם ואוהבת אותם, וכיו"ב, יעשה להם אור בנשמה...

מעלה רעיון: אולי סוג של רגישות תחושתית - היא מרגישה צורך להיות מכוסה ברגליים...

ואז אפשר לפתור את זה בכך שתשימו לה גרביונים או אפילו טייץ/מכנסיים מתחת לחצאית...

ובכל אופן, להדגיש כל זמן כמה היא גדולה, שתלבש חצאית כמו אמא (וכמו בנות נוספות שהיא מכירה), ולדאוג שיהיו לה חצאיות ושמלות יפות... החוש הנשי של הילדות מתעורר לפעמים כבר בגיל הזה .

החבר הכי טוב שלה הוא בן והיא רוצה להיות כמוהו. גם אני הייתי ככה בגילה אבל אני ממש לא זוכרת מה עשינו סביב המעבר לחצאיות. יכול להיות שלא היה שום אישיו כי הייתי ילדה טובה ירושלים

אבל האמת שזה גם קטע של נוחות - השבת היא התלוננה שעם חצאית היא לא תוכל לרכב על הבימבה ג'וק. תכל'ס מבינה אותה.

(אמנם באופן אישי אנחנו משתדלים לא להלביש/ללבוש מכנסיים מתחת לחצאית, ומלבישים גרביונים בגיל הזה, אבל לא נראה לי שכדאי להתעקש על זה...)

לפחות בעיניי. בקטע העקרוני, נעשה את זה מחוץ לגן (כי שם היא תהיה חייבת ללבוש גרביונים... אני מתכחשת)

ילדה בת 3... אולי תגידו לה, טוב.. אז בינתיים נשים גם וגם. מכנסיים, ועליהם חצאית.. לפעמים לראש של ילדה בגילה זה יכול להיראות פתרון הולם...

תודה על ההצעות! שלך ושל מתואמת, ננסה לעשות משהו בכיוון

שלא מפריעות לרוץ ובסיבוב בן "פורחות" מסתובבות כמו שמלת בלט . יכול להיות שמשהו צבעוני גם ימצא חן בעיני הילדה. 

ואני חושבת שכדאי להרגיל בהדרגה לקראת הגן בלי לשים דגש מיוחד. אף פעם לא שמתי דגש על זה, בקיץ לקראת הגן פשוט היינו עוברים  לחצאית בהדרגה

תמיד המעבר מגרביונים בחורף לגרביים קצרות בקיץ, ולהפך, והמעבר ממכנסיים לחצאית זה שינוי וזה קשה. אז תזכרי שזו רק "תקופת ההרצה" שמאתגרת, וזה עובר די מהר.

בהצלחה!

וגם בד"כ כשהגננת אומרת לעשות משהו הם עושים את זה הרבה יותר ברצון
בגן יהיו את הכללים של הגן שעושים את מה שהגננת אמרה
ובבית אפשר יותר לשחרר ולא לעשות מזה עסק ודיונים יותר מדי

לגבי הגן, אתם תאמרו לה שבגן לא מרשים לבנות לבוא עם מכנסיים, רק עם חצאיות.

"למרבית הפתעתך" - תראי שזה יתקבל ללא עוררין... לא פעם, ה"לחץ" מופעל רק כלפי פנים. בבית. בפרט ששם כולן כך.

ואז, אם ביית עדיין תתעקש, אפשר יהיה לנקוט בפתרונות מעבר.

סביר מאד שבגלל החברות וההרגל של הבקר, גם זה יחלוף תוך זמן לא רב.

הערה

יש לאדם כמות מסויימת של התמודדויות/ הערות שמסוגל לקבל

יש להורה/ מורה כנל שיכול לתת

זכותכם לקבוע אקסיומה שילדה בת שלוש תלבש חצאית

אך-  תבינו את ההשלכות

ותדעו, שאולי בעוד X שנים תתמהו על זה

איני בכיוון של חוסר החלטיות. אדרבה, החלטות יש לחתוך. אך אני בעד "מזקנים אתבונן". אולי תתייעצו עם מישהו ??

רק דברים שהבייביסיטר עשתה ביחד עם הילדים.

קודם כל - זה לא מעליב, אם השארתי בית מבולגן אני יודעת את זה. זה לא מעליב אותי. כנראה שהשארתי אותו ככה כי לא הספקתי להגיע לזה

אם הילד/ים ערים אז הייתי רוצה שתהיי איתם, תעסיקי אותם, תטפלי בהם.

אם הם ישנים זה סיפור אחר. 

במרחב הציבורי - סלון, מטבח וכדומה - זה יכול להיות נחמד. אמנם מצד אחד לפעמים זה יכול לעצבן אם שמת דברים במקומות לא נכונים ואח"כ אני לא מוצאת אותם.

אבל אם את אפילו רק מארגנת *בלגן מאורגן* אני קוראת לזה - כל החפצים בערמה אחת בפינה מיושרת יפה, לטאטא רצפה, לשטוף כלים. אם זה משחקים אז אפילו להכניס הכל לשקית אחת גדולה שאני אח"כ אמיין. זה יכול להיות ממש נחמד.

בחדרים לא, יש דברים אישיים וזה לא מתאים.

מצד שני אני לא מצפה לזה, לא שילמתי לך כמו לעוזרת בית אלא כמו לבייביסטר ואת לא אמורה לעשות את זה. 

אבל אודה על האמת שיכול להיות שאם יש אחת שמיוזמתה כן מארגנת קצת זה יגרום לי פעם הבאה לקרוא קודם לה...

יש הגדרות שונות לתפקיד.

הדבר החשוב ביותר הוא כמובן להגדיר -

את ממש לא צריכה לבקש מקלחות, בטח שלא בישולים או כלים.

גם לטעמי הם לא תפקיד לבייביסיטר (אולי מקלחות כשהילדים לבד מתקלחים כן, תלוי בהרבה גורמים)

אבל, אם זו בייביסיטר קבועה, לדוגמא,

או בייביסטר שנמצאת בזמן ארוחת ערב (מה, לא יכול להיות שתצטרכי בייב' בזמן כזה? ואם תצטרכי - הילדים לא יאכלו?)

ברגע שיש משהו שהיא עושה עם הילדים,

לדעתי היא צריכה, יחד איתם - לסדר 'מלמעלה' אחריהם.

שוב - לא להדיח כלים, לא לשטוף רצפה..

כן להרים את הכלים לכיור או לפח,

אם יש מלא לחם על הרצפה, לדוגמא - מן הראוי להרים אותו (שוב - לא יסודי! ארגון בסיסי)

אם היא החליפה טיטול - המלוכלך לפח

אם הילידים שיחקו - הם צריכים לאסוף, והיא אחראית לכך. לא, היא לא צריכה לאסוף ולארגן לבד. ממש לא. אבל כן להזכיר לילדים לעשות את זה. עשו בלאגן ולא מוכנים לסדר - אוקיי, היא באמת לא צריכה לריב איתם.

וכן הלאה.

התנהגות נורמלית אנושית של בני אדם.

אשפה - זה מאד יפה. 

אומרים - הילדים נתנו קצת שקט, אז בינתיים שטפתי לכם את הכלים... לדעתי יעריכו מאד.

לגבי "בגדים זרוקים", צריך יותר זהירות. אולי של הילדים שעליהם את שומרת, זה יתקבל יפה. ברור שיש אימהות שמאד תודינה על זה..

כי הוא מרגיש צורך במוצץ, אבל גם מבין שזה לא ימצא חן בעיניכם... ושזה גם לא מתאים לסטיגמה החדשה שהוא כביכול אמור להיות בה..

המוצץ ממלא לו איזה צורך רגשי, אז הוא "גונב" דקות עבורו.

לענ"ד, הבעיה אינה זה שהוא "משקר". אין כאן בעיה מוסרית. זה לא שייך לגיל הזה.

הבעיה היא שהוא בנסיון שקשה לו לעמוד בו.

לכן, אולי עדיף לומר לו בערך משהו כזה: נכון לפעמים עדיין קשה לך כל היום בלי מוצץ?

הוא יענה שנכון.

ואז לומר לו: בא נחליט ככה: אתה באמת תשתדל למצוץ רק בלילה, אבל כשתרגיש שאתה ממש צריך ביום, תמצוץ כמה דקות, כמה שצריך, ותחזור.. (מה שהוא בעצם עושה היום. רק כך הוא לא יצטרך להרגיש שמסתיר. ואולי זה עצמו יקל על המתח של הגמילה מזה).

כעת, תסבירי לו את התהליך (יתכן שההסבר "יגשים את עצמו"..): בהתחלה אתה תרגיש שאתה לפעמים עדיין צריך. אבל עוד כמה זמן, בגלל שרוב היום אתה כבר בלי מוצץ, תרגיש שאתה כבר לא צריך, יש לך הרבה דברים מעניינים אחרים לעשות ביום..

אנחנו נמשיך לתת מדבקות ופרסים, כדי לעזור לא להיות עם המוצץ כשאתה לא צריך - וכשתרגיש שאתה כבר בכלל גמרת עם המוצץ ביום, נוסיף עוד פרס. עוד כמה זמן...

כך תהיה לו שלוה למצוץ כשצריך. יהיה לו "ציור" בראש, של תהליך שבסופו כבר אינו מרגיש צורך (יש הרבה מה לעשות בלי זה), וגם פרס שמחכה בסוף, בלי ללחוץ.

ענ"ד היא, לא לזרז יותר מידי דברים כאלה. כל הכוונה של מבצע כזה, צריכה להיות כדי לעצור אינרציה של הרגל שהילד כבר אינו צריך אותו באמת.  אבל את מה שהילד באמת צריך מזה, אין ענין לעצור מהר מידי. בסופו של דבר מפסיקים עם המוצץ באופן טבעי. הצורך לזה מתחלף ביחס ובחום הטבעי שיש מהסביבה הקרובה, ובהרגשת הביטחון, השמחה, והמרץ של החיים.  לא צריך ללחוץ מדי על התהליך...

זו ענ"ד.

מנסים הכי בנחת שאפשר.

מתחילת השנה הוא בלי מוצץ בגן כל היום, ובבית היה דבוק אליו ממש.

אני יודעת שהוא מסוגל בלי (אולי באמת למעט הפוגות של כמה דקות, אבל ממש אין צורך לשחק או ללכת לגינה עם מוצץ)

ובלילה הוא חופשי עם מוצץ, בכלל לא חושבים לגמול בלילה.

במשך היום הוא מצליח להיות בלי. יש לו כוח רצון חזק ב"ה (זה גם לא המדבקות והפרסים שמדרבנים אותו, לדעתי. זה סתם תוספת נחמדה והזדמנות לשבח ולהעצים אותו, מן טקס כזה. ולכן אני לא מקפידה כל יום על מדבקה, כל עוד הוא לא באמת מבקש וחושב על זה, כדי לא ליצור תלות)

ננסה לאפשר לו את ההפוגות ונקווה שזה לא יתגבר (כמו שאמרת, מבחינתי עד הבר מצווה שיחטוף מוצץ כמה דקות, כל עוד הוא לא דבוק אליו)

תודה רבה על התגובות, אני מאוד מעריכה

מסכימה עם מי שכתב שזה לא נחשב ל'שקר' וכמובן לא להתייחס לכך כאל שקר,  נורמלי שילד לא רוצה שיתפסו אותו אז הוא משנה מהאמת, ולדעתי מאד גרוע לתפוס ילד על חם, זו הרגשה איומה איומה לילד. אני באותו רגע הייתי מעלימה עין ולא מראה שראיתי, ובהמשך אפשר לדבר איתו על הקושי וכו' (כל מה שאמרו אלו שמעלי)

אני אף פעם לא גמלתי ממוצץ, באופן טבעי כשהילד לא היה כל כך זקוק לזה הוא הוריד את המינון בעצמו

באיזשהוא שלב הייתי אומרת למשל - לגינה לא ניקח מוצץ, אנחנו לא רוצים שהוא יאבד לנו שם. המוצץ נשאר כאן. והיינו שמים את המוצץ במקום הקבוע שלו כך שיש ליד את התחושה שהמוצץ מחכה לו שם.. 

אם ילד היה ממש מתנגד הבנתי שהוא עדיין לא בשל לזה והרפיתי, אם היה משתף פעולה הבנתי שהוא בשל לזה.

בהמשך הזמן כשהייתי מבחינה שהילד בלי המוצץ הייתי לוקחת ושמה בעצמי במקום שלא כל כך נגיש, אם היה מחפש את זה הייתי כמובן מביאה לו אבל הרבה פעמים הוא פשוט שכח מזה ונזכר רק כשהלך לישון וכך אט אט נגמלו ממוצץ, בלי שום לחץ.

כנ"ל לגבי בקבוק וחפץ מעבר. 

וגם לגבי זה שהוא לא אמר לך את האמת - הוא לא שיקר, את דחפת אותו לפינה שהוא לא יכול להתמודד איתה. וטוב עשית שלא *תפסת אותו על חם* זה להכניס לו לראש בכח שהוא לא בסדר כשהוא כן. 

בגדול אני גם לא כל כך מתחברת לגישה של להגיד לילד "אתה גדול ולכן..." אם למשל כמו פה כל כך קשה לו שאין לו את המוצץ אנחנו בעצם יוצרים לו חיבור בין להיות גדול לבין תחושות שליליות. בעצם יוצא שלהיות גדול זה לא שווה ולא כיף.

אני שומרת את המילים "אתה גדול" לסיטואציות שבהן אני מחמיאה לילד על התנהגות הולמת/בוגרת/אחראית/וואטאבר ואז המושג של להיות גדול מתחבר עם רגשות חיוביים וגורם לאדם לרצות להיות גדול, להרגיש שלהיות גדול זה טוב.

לגבי ההתחלה: אני ממש לא בגישה של להכריח, אבל הילד הזה ספציפית היה צריך פוש לכיוון הגמילה. זו לא גמילה מוחלטת, והוא בהחלט מסוגל. (למשל על הבאה בתור אני יכולה כבר לומר שזה ילך יותר בדרך שהיא תשכח מהמוצץ לבד. אצלו הוא פשוט כל הזמן היה בפה)

אבל אני בהחלט צריכה לחשוב עוד על הפסקה האחרונה, ולשים לב על מה אני משליכה את ה"להיות גדול".

בוודאי המון פעמים זה על דרך חיובית, אבל יש פעמים גם שלא. תודה שהסבת את תשומת ליבי.

המחשבה הראשונית שלי היא שכן אפשר לשלב בין השניים, עם דגש על החיוב (הוא יודע הרי שלגדולים אין מוצץ, וזה עוזר לו להרגיש חשוב כשמדגישים את זה. כשזה לא קשה לו מדי להיפרד מהמוצץ). אבל אני בהחלט צריכה לחשוב על זה יותר.

זאת אומרת שהיא מפחדת שתספרי על הסייעת שלה.

ואם היא מטפלת באנשים ובכל זאת לא מהססת לאיים לפרסם פרטים על מטופלת שלה, זו נקודה חזקה מאוד לחובתה, שגם בה את יכולה לעשות שימוש אם וכאשר. רוב הסיכויים שלא תצטרכי.

חוץ מהעלבון, האם יש חוסר תפקוד או רשלנות מצד הסייעת שצריך להתריע עליו לממונים עליה?

אם כן, צריך לעשות כך (כדאי להתייעץ עם רב -משום לשון הרע, ואם בכלל יש עניין), ואם לא, אין לך מה לדאוג, יש לה הרבה יותר מה להפסיד מאשר לך.

העיקר רפואה שלמה בעז"ה וכוחות לך .

יכול להיות שבאמת תבקשי לא לעבוד בגן הזה, תגידי לאחראית שלך שזה בעקבות מצב האישי עכשיו. 

בקשר לגננת, סליחה שאני כותבת, אבל אם מישהו נותן ייעוץ נומרולוגי מה יש לצפות ממנו? אם זה בתשלום אז זה סוג של רמאות, אם בחינם אז סוג של ניתוק ממציאות , במקום לבחון את המציאות מתחילים לבדוק איזה מספרים לא קשורים. אולי גם הפעם היא עשתה בדיקה נומרולוגית  ותוצאות הראו לה שכדאי לה להתנהג בצורה כזאת. 

לא לחשוש מעין הרע כהו-זה. 

זה ממש הבל. אם את לא תתייחסי, לא יהיה לך שום "עין רעה".