פורום עצמאיים ועסקים קטנים (עמוד 61)

http://bookme.co.il/Books/182-1166/%D7%94%D7%9E%D7%99%D7%9D-%D7%97%D7%95%D7%9E%D7%A8-%D7%9C%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D---%D7%9E%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9A-%D7%9C%D7%9E%D7%95%D7%A8%D7%94.aspx

 

 

ואם לא בא לך לקנות

אלא קצת לעיין וצלם ממנו

תקפצי לאיזה מכללה לחינוך או בית ספר שמלמדים בו אותו

לא עשיתי לכיתה שלמה אלא לקבוצות קטנות-
הכנתי דף עם בועות
במה הכי הצקדמתי השנה
דבר שאני הכי זוכרת מהשיעורים
במה רני רוצה להתקדם
ממה הכי נהנתי
והן ציירו או כתבו.

ורפשר גם לתת או לימור ביחד מזכרת כמו סימנייה

או יצירה.

 

שיפודי ממתקים, או ארוחת צהריים קלה.

 

 

תהיי יותר ספציפית, יהיה קל יותר לעזור.

התכוונתי למשחק כמו חבילה עוברת אבל שלא דורש הכנה,

יצירה שהם עושים.

לק"י

ואולי מנסה למצוא דרך ללמד את התלמידים על קבלת שוני אצל אנשים.
כי אם המורה הזאת תעזוב הם יכולים להבין שהם הצליחו ופגעו בה, ובגללם היא עזבה.

(במאמר מוסגר, מה הקטע ללכת ולספר למורה הזאת שצוחקים עליה?!!!!!).

קרה לי משהו דומה..
אני מדברת בחי"ת, ואין לי שום בעיה עם זה!
אבל קורה שילדים (נגיד בשירות..) צחקו או העירו על זה.
בסדר...לא נעים/ מרגיז, אבל עובר.

א. את צריכה להיות גאה על האות ח' שאת מבטאת כהלכה.

ב. זו תכונה אנושית מגעילה שאנשים נהנים לצחוק על אנשים אחרים על דברים גופניים שאין להם שליטה עליהם.

ג. מי שיגלה מה גורם לזה שדבר כזה ייעשה לאדם מסויים ולא לאחר, יקבל פרס נובל. כשהייתי ילדה, היו שלעגו לילדה אחת במשך שנים בגלל שהיא היתה שמנמונת. יום אחד, הגיעה לכיתה ילדה חדשה. היא נכנסה לכיתה באמצע שיעור. היא היתה בהחלט יותר שמנה מהילדה ההיא -- אבל, היא רק נכנסה, וכבר עבר לחש רחש של הערכה אליה. אפילו הערצה. וזה נמשך אחר כך כל עוד היא נשארה חלק מהכיתה.

לעומת זה, היתה ילדה בכיתה שהיתה רזה עם יופי של גוף, בלונדינית עם שיער חלק, ארוך

ועיניים כחולות. אבל, היא סבלה מדחייה ובשלב מסויים  אפילו מחרם! אומנם היה לה אף אדום אבל זאת לא היתה הסיבה לדחייה כי זה אף פעם לא הוזכר. מישהי המציאה לה כינוי "". הכינוי דבק בה עד אותו יום שבו היא עזבה את בית הספר. את חטאיי אני מזכירה היום שלמרות שהדבר כאב לי מאוד, לא העזתי להראות לה סימפאטיה ובוודאי לא לשבור את החרם עליה. .

לק"י

 

ואת צודקת- ילדים שמציקים להם הם בדר"כ ילדים שדחויים מסיבה כלשהי, לא בהכרח בגלל סיבה חיצונית כלשהי.

רציתי להוסיף, שהתשובה שלך מצויינת. [בהחלט טובה משלי כי אני לא נתתי שום עצה מעשית לפתרון הבעיה] ובאשר לעברית נכונה, הלוואי וכל המורים היו מדברים עברית נכונה. כשאני שומעת מורים בישראל אומרים "יש לי שתי ילדים" זה מאוד צורם לי. כשהייתי ילדה, הייתי תמיד זוכרת איך אחת המורות שלי שהיתה בת לעדה התימנית מדברת, וכך לא היו לי שגיאות כתיב !

היום ב"ה אני לא אעשה את זה

אבל כשהייתי קטנה עשיתי ועוד איך 

ברור שזה פוגע, אבל אני זוכרת שבתור ילדה קטנה לא הבנתי שגם המורה נפגעת מזה 

לא הייתי צוחקת על פגמים  מול המורה, אבל צרות ואוו הייתי עושה, מלעביר פתק עם קשקושים, לפתוח ולהסתכל על המורה ולצחוק  ועד לשים שקית מים על הדלת...

אני לא מצדיקה את זה, אבל אני אומרת שלא חשבתי על ההשלכות והתוצאות ועל זה שפגעתי בבנאדם 

מבחינתי זה היה פשוט מורה שלא אהבתי, עם מקצוע ששנאתי ובגלל הבלגן יכולתי ללמוד אותו פחות..

נקודה למחשבה ובהצלחה  

אל תשימי לב פשוט... אל תחשבי שזה אמיתי... תתעלמי ותלכי לפנק את עצמך במשהו קטן... וזה עוזר ובגדול

שמעתי שהיה פעם מורה שהיה גם עם גיבנת ונדמה לי שגם הייתה לו לקות בדיבור או משהו כזה. בכל אופן שני "פגמים" מאוד בולטים. ביום הראשון של כיתה חדשה בה לימד  היה נכנס ואומר יש לי גיבנת ו... (לא זוכרת מה זה היה) ועכשיו יש לכם שתי דקות לצחוק על זה.

כמובן שאף אחד לא צחק והבנתי שהייתה הערכה מאוד טובה כלפיו.

זה סיפור ששמעתי ואני לא מכירה אף אחד שקשור לזה, אבל נראה לי שאפשר ללמוד מזה הרבה.

ילדים מאוד נוטים להעליב ולפגוע גם אם אין להם שום כוונה להרע. אומרים אין ילד רע - יש ילד שרע לו....

בהצלחה

צריך להדגיש את זה שהתלמידים לא צוחקים בפנים, אלא מאחורי הגב, ולכן אין להם כנראה כוונה לפגוע. אני תוהה על המורות שדיווחו. סתם רכילות.

על כל פנים נראה לי שרובנו בתור תלמידות דיברנו על המורות שלנו. שזאת מכשפה, וזאת לא יודעת להתלבש, וזאת עם קול מזעזע. אם נפגע מכל דבר שתלמיד אומר, לא יהיו כבר מורים במקצוע.

אני חושבת שאם זה מפריע לך, כמו כמעט בכל דבר בחיים, כדאי לשים את הקלפים על השולחן. להגיד לילדי הכיתה "תשמעו, שמעתי ממורות שונות שזה מוזר בעיניכם ומצחיק אתכם שאני פוזלת. אני יודעת שלא רציתם לפגוע בי. אתם יודעים, גם לי מפריע שאני פוזלת. אפילו ניסיתי ניתוח, וזה לא עזר (או, גם לי מפריע שאני מאוד גבוהה. כשהייתי ילדה כולם היו צוחקים עלי וקוראים לי עמוד חשמל. וכדו') זה לפעמים קורה שאנשים נולדים אחרים קצת מכל השאר. בטח אתם יכולים לחשוב על עוד אנשים כאלה."

אם הם קטנים אז אפשר לעשות סבב איזה אנשים "שונים" הם מכירים, או שיכתבו באנונימיות פתק מה "שונה" בעצמם ותקראו את זה ותסבירו למה זה לא משנה. אם זה תלמידי תיכון, שווה להביא להם סרט או מפגש עם מישהו שונה באופן מובהק מהעדר.

את יכולה להוסיף שאת יודעת שיש לפעמים אנשים עם ביטחון עצמי נמוך שכדי להרגיש שווים יותר יורדים על אנשים אחרים, אבל את יודעת שכל ילדי הכיתה הם כל כך נהדרים שהם לא צריכים להשתמש בכלי טפשי שכזה.

ברגע שאת בעצמך דיברת על השוני שלך, זה כבר עושה את כל העניין אנושי, ולא איזה משהו מרוחק.

ואם בכל זאת הם ממשיכים לצחוק? תתעלמי. למי שצוחק תהיה הרגשה לא נעימה בבטן אחרי כל זה.

שהפגיעה איננה אישית ואיננה מקטינה אותו אלא נובעת מהעדריות וחוסר הרגישות וכן הרצון להרשים את החברה ולהצחיק אות- דברים שנפוצים בגיל ההתבגרות. החינוך ליראת שמיים אמור לשפר זאת.

עם זאת בושה היא למחנכים ןלכיתה אם הלעג הזה ממשיך ואף אחת בכיתה לא מוחה- במיוחד אם מדובר בכיתות הגבוהות יותר.

כלום לא מזיז לך. בכל מקרה אני בשווקק מהמורות שמספרות לאותה מורה שהתלמידים צוחקים עליה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

עוסק במורה עם תסמונת טורט, נותן פתרונות מקוריים ויצירתיים לנושאים כנ"ל.
מומלץ לכל מי שעוסק בהוראה /הדרכה גם אם אין לו בעיות כנ"ל.

בע"ה

לא הכרתי אותו..מרפרוף ושיטוט "סתמי" כאן

ראיתי את ההודעה עם השם של הסרט...

העשיר לי  את המבט שלי על צמי מוה,

עם החסרונות..אלה שגלויים ואלה שלא

ובעיקר

התבוננות חדשה ועמיקה לצרכים שונים "ומוזרים" שיש אצל ילדים

זהירות...הסרט ארוך וממכר....

ואוווו

מדהים..

תודה רבה רבה על השיתוף!!!

דבר שני, אפשר לחפור לכם עוד קצת?

אני מרגישה שהחשש שלי זה שזה יקרה שוב בכיתה ואז איך אגיב..

לבוא ולומר זאת מראש אני לא רואה בזה אפשרות..

להתעלם חוששת שזה יצור רעש בקרב התלמידים ואופציה לחגיגה..

 

דבר נוסף, איך להתנהל מול המורים ששמעו מזה?

מרגישה שזה מקטין אותי וכביכול אני עוף מוזר בגלל זה.

 

חפרתי.

אך זה הלם עבורי הסיטואציה ואני מתבחבשת בה.. נקודות אור ישמחוני!

תודה רבה!

"בחזית הכיתה"- המורה מודע לקושי שאיתו הוא נכנס, ולא מוותר. בודאי שזה כואב לו, אבל הרבה יותר חשובה לו ההוראה, הנתינה, התלמידים. והוא עושה זאת בחן רב בסרט. ולאט לאט התלמידים לומדים איך להתייחס אליו ומעריכים ואוהבים אותו מאד.

 

הרשי לי לחזק את ידייך ולומר לך משהו שאני הלכתי איתו לכיתה- שמתי לב שכשיש קושי במשמעת הרבה פעמים זה מושפע מאיך שאכנס לכיתה, וכמה אחזק את עצמי ואת הבטחון שלי במקום שלי כמורה. וככל שאתחזק בזה, בהבנת הכוחות שלי ומה יש בכחי לתת לתלמידים, אז גם הקושי במשמעת יקטן. ולענ"ד זה מחזק בכלל בחיים.

זה את, והקושי הזה הוא חלק ממך, והטוב שבך הוא טוב בטוח. ואת יכולה ורוצה לתת להם הרבה. אז קודם כל- חזקי את המקום הזה ואת ההשלמה שלך עם עצמך.

 

בשלבים מאוחרים יותר חפשי דרך להעלות את זה בכיתה, אם זה יהיה שייך, כי פה את גם נותנת להם את האפשרות ללמוד איך מתנהגים ומתייחסים למשהו שקצת שונה כביכול עבורם. אבל כרגע- חזקי את עצמך. ממקום כזה- החשיבה שונה, הכוחות שלך מתגלים הרבה יותר בטובם ברוגע, וגם הסביבה חשה בזאת ומתייחסת בהתאם.

 

בהצלחה! 

http://learn.snunit.k12.il/snunit/lashon/upload/.mafmar/meizav96.html

הבנתי שממש בקטנה מזכירים לפני הצפירה.
מסבירים שהיום יום השואה והרבה יהודים נהרגו מחוץ לא'י כי לא היתה לנו מדינה והיום ב"ה יש וכו' (אפשר להתחבר בקטנה ליום העצמאות)
לזיכרם מדליקים נר נשמה ועומדים בצפירה.
זהו.
נגמרה הצפירה, מכבים את הנר וחוזרים לשגרה רגילה..
את/ה יכול/ה לבדוק בגוגל או באתר של או"ח.

הם גן חובה... ובאמת נראה לי שאני רק אזכיר בקטנה...

תודה!

להקריא סיפור, ואז ליצור סיפור בציורים.

כלומר: לצייר את המאורעות העיקריים והוא יצטרך לסדרם לפי מה שקרא, ולהוסיף משפט או שניים ככותרת.

לכתוב את שמות הדמויות, ולהניחם מתחת לכל דמות

 

להכין ביחד משחק זיכרון או כל משחק אחר בקלפים- הם לא מרגישים שהם כותבים!
להכין בינגו ואז לשחק
,(בשני המשחקים זה כתיבה ואז קריאה אז אני אוהבת להשתמש בהם)
אפשר לתת לכתוב על הלוח שזו אטרקציה בפני עצמה
פעם נתתי לתלמיד תמונה חמודה של מיקי מאוס והוא היה צריך לכתוב את כל המילים עם התנןעה שלמדנו

להוציא כמה שיותר מילים ממילה/ממשפט (או על אותו עיקרון - יש משחק כזה שיש מספר מסויים של קוביות, שעל הקוביות יש אותיות במקום מספרים (לא לפי סדר מסויים או משו...) ואז זורקים את קוביות, וצריך להרכיב כמה שיותר מילים מהאותיות שיצאו בקוביות.... אולי נשמע מסובך, אבל בתכלס-ממש לא... )

 

קביעות יש אחרי 3 שנים, ואז אם את במשרד החינוך, אז כביכול חייבים למצוא לך עבודה גם אם עברת דירה.

לעומת זאת, אם את שייכת לרשות מקומית או לבעלות פרטית אז הקביעות לא ממש עוזרת...

בס"ד

 

פרט לשיעורי חינוך \ חברה באמת לא בהכרח יש הבדל ממחנכת למורה אחרת (אולי חוץ מבמובן של זו שאחראית להשליט סדר כללי ולנהל את הכל)

 

כמו ש"נפשי תערוג" כתב הכי משמעותי זה עצם הקשר ודוגמא אישית - שזה גם מורה מקצועית יכולה לעשות מצויין.

אבל - למחנכת יש יותר שעות.

 

מה כדאי? שיחות אישיות כמובן, ובאופן כללי להשתדל ממש "לראות את כולם" (נכון לכל מורה אבל במיוחד למחנכת)

למשל - לדבר שתי מילים עם תלמיד אם רואים אותו במסדרון, להשתדל לזכור להתעניין בדברים שהיו (למשל "איך היתה הבר מצווה של אחיך?" "אמא כבר מרגישה טוב?" אפשר אפילו לשאול איך היה הטיול\הפעילות האחרון\ה)

 

לשים לב אם יש משהו יפה\חדש ולהחמיא

 

ובעיקר - להראות להם בכל דרך שהם משמעותיים לנו וחשובים לנו.

 

 

(הכותבת אינה מחנכת ומעולם לא היתה כזו)

להעביר ביקורת על תלמיד זה החלק הקטן ביותר בחינוך...

אז בוודאי שמחנך הוא מחנך.

אתחיל ממה שאמרו כאן- שדוגמא אישית היא הטובה ביותר. אני זןכרת בתור תלמידה איך מאור פנים של מורה לימד אותי עד כמה זה חשוב (כיתה ב).
עוד זיכרון מכיתה ב עם אותה מחנכת מדהימה שהגיבה בנחת וברגישות על מעשים.

גם כשלומדים מדעים אפשר להכניס אמונה בה'
אז קל וחומר כשלומדים מקצועות קודש.
הספרות שבחורים להביא לתלמיד.

ההתנהגות בין אדם לחברו שהמורה מנחיל (גם בלי מעשה שלילי)
נגיד לפני שמתחילים משהו אז המורה אומר לשים לב לחברים, לשים לב להתנהגות.

דברי קודש בין השורות-
התנהגות לספר קודש
לימוד תאריכים עבריים
צניעות במעשים בדיבורים..

יש המון המון המון דברים...

כל מי שרוצה לקרוא לעצמו מחנך (ובכלל זה הורים מורים מדריכים וכו') צריכים לדעת איך מחנכים.

דרך החינוך הנכונה היא להפעיל את החניך (תלמיד, ילד) (שאת זה כל מורה עושה) ואח"כ לבצע פעולה חינוכית.

כלומר 'מורה מחנך' יכול להיות סתם מורה, והוא יכול להיות מחנך ואכמ"ל.

מי שרוצה לשמוע הרחבה על המושגים שהזכרתי כאן וכן על צורת החינוך האמיתית יכול למצוא את זה בספר 'מחשבת החינוך התורתיתי' של הרב יחיאל יעקובסון. או לשאול אותי במייל.

פעם שמעתי רעיון חמוד שעשתה מחנכת בכיתה י"א. היא רשמה את המערכת שעות של הכיתה שלה על הלוח (ביום הראשון ללימודים) ובתוך המערכת היה רשום מלא שעות "חינוך". והתלמידות לא הבינו מה זה, עד שהיא הסבירה שתורה זה גם חינוך, והרבה מקצועות זה גם חינוך, הם מחנכים אותנו.

כשמחנכת מלמדת תורה היא מלמדת ערכים. התורה שלנו מלאה ערכים. כמובן כל מחנכת בוחרת באיזה רעיונות להתמקד, אבל יכולים להעלות הרבה דברים.

אני כרגע ממלאת מקום של מחנכת, וכל שיעור אני חושבת איזה ערכים אפשר להכניס פה. לדוג' בחומש ויקרא יש את הנושא של הצרעת, אז אפשר הרבה לדבר על לשון הרע. בשיעורי פרשת שבוע, אני מנסה להכניס ערכים חינוכיים מהפרשה. בשיעורי ספרות אני משתדלת להביא סיפורים שמחנכים אותנו לכל מיני דברים...

זה במישור הלימודי.

 

ומהצד הלא לימודי, אני משתדלת לשים לב לבנות, להתייחס לכל אחת באופן אישי. לראות את הצרכים של הכיתה.

יש כמובן את הדוגמא האישית שכתבו פה עליה, וזה הכי. איך המורה מתפללת עם הכיתה? איך המורה מעירה לתלמידים? איך היא מתלבשת? ועוד...

אני חושבת כמו ששרבוב כתבה, שכל מורה הוא מחנך! גם מורה מקצועי...

 

ויש גם את החינוך שנכנס ברובד הטכני - לדוג' צריך לנקות את הכיתה לפסח, איך עושים את זה בצורה חינוכית? איך עוזרים אחד לשני?

עבודה בקבוצות במהלך שיעור (אולי יותר קשור ברובד הלימודי)- איך המורה מחלקת לקבוצות. איזה קבוצות. איך עובדים. איך מתייחסים לחברים שעובדים איתי... זה בדיוק חינוך!!

לאחרונה עשיתי החלפת מקומות בכיתה ולפני שהעברתי מקומות, ביקשתי מכל אחת להכין מכתב עם כמה מילים לפרידה לבת שהיא ישבה לידה עד עכשיו - להגיד לה תודה, מה היא למדה ממנה וכו'. אחרי שהעברתי, בקשתי שכל אחת תכין צ'ופר לבת שהיא עברה לידה ותכתוב לה מה היא מצפה, ואיך שהיא שמחה לשבת לידה וכו'... זאת בסה"כ הייתה העברת מקומות, אבל זה היה הכי חינוכי שבעולם.

 

לא צריך כל הזמן לחפש כמה שיעורי חינוך היה? צריך לחיות את החינוך. הוא נכנס בכל המיימדים בכיתה. אם נדבר כל הזמן על חינוך, אני לא יודעת כמה זה ייכנס, אבל כשנותנים ליישם אותו זה נראה אחרת לגמרי...

תמיד טמרו לנו חקבל בשמחה את מי שנשב לידה
אבל אפעם לא שמעתי על רעיון של תהליך שלם ככ יפה! אשרייך

בס"ד

 

כל דרך מעניינת שהיא לספר מה היה

(בעזרת חפצים, משהו שמעבירים מאחד לשני - למשל כדור קטן מבד כדי לא להרוס דברים \ לחילופין דווקא לעשות את זה בחוץ וכו'..)

 

אולי משהו בכיוון של מחנכת (למשל שעת חינוך בכיוון של התחלות וסיומים - לענ"ד מחנכת גם במילוי מקום זה משהו מהותי..)

 

אולי פעילות חברתית שקשורה לכיתה עצמה...

 

שאלות לדוגמא - וכל אחד בוחר שאלה אחת או משהו משלו:

משהו טוב שהיה לי

משהו מאתגר שהיה

משהו שלמדתי ממנו

במה השתניתי (אולי קצת יותר מתאים לסיום שנה במידה מסויימת)

 

 

כי לדעתי ברור שצריך משהו! בטח אם היית מחנכת.

מסר שאת רוצה להעביר להם, אולי לכתוב איזה קטע קצר ויפה ולהגיד.

לדבר איתם. מילות סיכום, מה למדת מהם...

לא יודעת, נראה לי חשוב לסיים גם עם מסר, ולא רק עם צ'ופר

או ספרים אינטרנטיים..
לגבי תוכניות לימודים-
אני בנתיים לא ממשרד החינוך אז יש לי את הפנאי ללמוד ומורה אחת הביאה לי מין מאגר מטרות.
אני לא יודעת אם אפשר להעביר- אבל נראה לי שדברים כאלה עוברים בצוות.. תבקשי גם תח"י לדוגמא.

ספרים:
לקריאה-
רק שינוי אחד של מכללת דוד ילין
צלילים מספרים(נראה לי כך קוראים לו)
שיטת מגינס- צליל מילה סיפור
קרא כצבי
יש עוד משהו בהבנת הנקרא אבל אני צריכה להסתכל.

מבדק- מעק"ב

של משרד החינוך- מיצב ומבחני שפה.
יש רשימה ארוכה באתר של משרד החינוך (שכחתי איך קוראים להם)
יש אתר סימן קריאה; יש הרבה ספרים, כדאי לדבר עם מערות שבמקצוע, כשתתחילי לעבוד תקבלי מדריכה ממשרד החינוך
שתפקידה לעזור לך.
בהצלחה

אגב שאלה-

עשית הוראה מתקנת או הסבה לחינוך מיוחד? כי זה משו שונה לגמרי.. ותל"א זה חנ"מ והוראה מתקנת זאת רק תוכנית עבודה..

בס"ד

אמנם אני בחינוך הרגיל אבל יש אתרים מעולים של אזמרגד, תלתן (עוגן)- שימי לב שאת נכנסת לאתר הנכון שמראה גם את הדפי עבודה של חשבון. אתרים טובים ביותר.

אגב, המלצה חמה לילדים האלו, כל שיעור צריך להתחיל בהצלחה ראשונה. לתת דף הכי קל בעולם ושירגישו שעשו משהו גם אם הצליחו רק את הדף הזה (מתיחת קוים מא-ת, מבוך עפ"י תרגילי חשבון פשוטים, זיוהי משפט לתמונה, תפזורת וכו')

בהצלחה רבה!!!

מה עוזר שאת דופקת בראש "חצאית קצרה?"

זה יגרום להן ללכת עם חצאיות ארוכות יותר בעתיד?

 

לא!

בדיוק כמו הציצית לבנים

שרובם זורקים אותה, ואלו שלא, בגלל שהתאהבו מחדש בציצית בישיבה הגבוהה

 

את הולכת עם חצאית מקסי ביום יום?

את ר-ו-צ-ה לבוא כל יום עם חצאית מקסי לבית הספר?

 

עבודת ה' לא נקנת ונבנת ככה!!

 

אמנם אין לי רקורד מרשים בחינוך, אך זו דעתי:

בבית ספר, אנחנו לובשות בגדים צנועים מתוך כבוד למערכת. תסתכלו על ילדים ברחבי העולם.

אפילו במדינות עולם השלישי, לדוגמה, בנפאל [חיפוש בגוגל תמונות העלה תמונות רבות, בחיפוש school uniform]

זה לא עניין של הלכה ומה אתם נוהגים בבית. [למה זה לא? כי אולי אמא שלה כן הולכת ככה? לבוא ולהגיד זה טעות ולא נכון לא יוצר בעיניי גישה נכונה..]

אלא, 

אלו הכללים שלנו. זה הביגוד שמאפיין את בת ספרינו. וצריך להתעקש על זה לא מסיבות דתיות. 

שזו לא תהיה בעיה הלכתית, אלא משמעתית.

לק"י

לפחות שהמורים הגברים לא יצטרכו לעצום עיניים כשהם נכנסים לכיתה.
זאת אולפנא, וצריך לכבד את המסגרת גם בלבוש המתאים.

צריך לחשוב על זה טוב..

אם זה לא יעשה אנטי בכוונה, אני חושבת שבנות רוצות להמשיך ללכת לפי האופנה ומקסי היום לא ממש באופנה (למרות שאני הולכת הרבה ככה) אז אולי זה יהיה קיצוני מדי.

 

רעיון אחר שלדעתי יכול לעזור, קודם כל חשוב להגדיר בדיוק מה הכלל. איזה אורך מותר ואיזה לא?

לקנות לאולפנא כמה חצאיות וכל פעם שבת מביאה חצאית קצרה היא חייבת להחליף חצאית מהמלאי של האולפנא, לקחת אותה הבייתה לכבס ולהחזיר...

זה די מרתיע. רוב הבנות לא רוצות חצאיות לא שלהן, ואז זה יגרום יותר לבוא עם חצאיות סבירות, וגם אם לא - אז באולפנא הן לא יסתובבו ככה.

אפשר לחילופין לקנות תחתיות לחצאיות, ואז הבת נשארת עם החצאית שלה, רק מוסיפה תחתית מלמטה, וכך החצאית "מתארכת".

בכל מקרה, אם עושים את זה, חשוב ליידע לפני כן, ואולי גם את ההורים (בכל זאת הם יצטרכו אח"כ לכבד את החצאית של ביה"ס)...

 

והחצאיות הקצרות האלה זה באמת בעיה!!! (לגלות לך סוד? אני ביסודי ומתמודדים עם אותה בעיה...).

 

 

רעיונות ממש טובים!
ואני חושבת שיש אולפנה עם חצאיות ספר.
(וזו אולפנה ממש לא דוסית! יש תלמידות עם מכנסיים אחרה"צ אבל עם חצאית ארוכה בבית ספר.
זה כבוד למערכת ומצפן לתלמידות).

ועוברת בי"ס או שהייתי בכוונה באה עם קצר.

מה שבטוח, זה יכול לגרום לבנות לצאת אנטי-דת ברמות. בטח כשזאת לא אולפנא דוסית מאוד.

אני חושבת שהחינוך צריך לבוא שיש אמצע. כן לדרוש להחליף חצאית מיני אבל ממש לא להפוך שהכל יהיה מקסי.

בבית ספר שלי קרה משהו דומה!

אמרו לנו לבוא עם גרביים וחצאיות ארוכות וכו'

ופתחנו בלא מודע יחס אנטי דתי ב-ר-מ-ו-ת!!!!!

בעצם במחשבה שניה רצינו להיות חילוניות...!

זה רעיון ג-ר-ו-ע!1

בס"ד

יש לי דוגמא קלאסית....

למדתי באולפנא אחת שלא היו יותר מידי בעיות משמעת על נושא הלבוש ובאמצע עברתי לאולפנא אחרת ששם היו בעיות קשות ביותר על ענייני הצניעות. התעקשו איתנו המווון (באולפנא השני'ה) והתוצאות:

באולפנא הראשונה, רוב הבנות היום הולכות עם מכנסיים/ חצאיות קצרות וכו' עם רבע כיסויי ראש במקרים הטובים וכו'...

באולפנא השני'ה, מלא חברות שלי התחזקו ממש, הולכות בשיא הצניעות והבנות שלא- גם לא היו הולכות גם אם אף אחד לא הי'ה מטריד אותן. 

אני חושבת שלמערכת חינוך צריכה קודם להיות אמירה, לפני שמסבירים להן למה זה הדבר הנכון לחיים.

קודם כללים...  אם זה הי'ה ברמה של אוכל לא כשר, זה הי'ה נגמר באותו מקום?! תחשבו איך היינו מגיבים אם היינו רואים תלמידה עם סנדוויץ' עם פסטרמה וגבינה?

תסכימו איתי שלא מעניין אותי כרגע מה היא אוכלת אחרי הצהריים- קודם מרחיקים את זה מאיתנו, כי כאן זו האווירה. 

רעיון החצאיות מצויין.

אני שונא לקרוא דברים ארוכים מסוג זה
ובכל זאת זה החזיקותי עד הסוף
להיות מורה
מאת: יוסי נינוה – סגן מנהל תיכון הדרים, הוד השרון.
 
מוקדש לכל המורים בהערכה ובאמפטיה ניכרת, וגם לאלה שחושבים שלמורים יש רק חופשות קיץ ושנות שבתון.
 
עמדתי מובטל, אבל וחפוי ראש מול פקיד לשכת התעסוקה. "אדוני מחפש עבודה?" הוא שאל בעיניים מובטלות.
 
"כן" אני אומר, "משהו מכובד, ואפילו מכביד", כשאני מנסה עדיין לשמור על פירורי גאוותי. הוא עלעל, מצמץ, כחכך, צחקק ושוב עלעל: "מורה?? אדוני רוצה להיות מורה?"
 
"כן, בודאי", גאווה בגרוני ולא רעד בקולי. ודמיוני פרש כנפיים, כיצד יוּשב לי כבודי שנגזל.
 

 
ראיתי עצמי עומד בכיתה וידי פרושות כמנצח, עיני נוצצות בגאוות הידע והסמכות, ומולי תלתלים סדורים ועפעפיים מרותקים, ואני מלמד ומקשה, ושואל ומפתיע, וכותב ומוחק, ומגביה קול ומטעים כראוי,והזרם, הו הזרם המתוק של החשמל המדגדג עובר בי, גולש ממני אל הפיות הפעורים, האוזניים הכרויות והעיניים הפקוחות לרווחה. והכל אומר שירה, והכל אומר תודה, הללויה!
 
"לאדוני יש תעודות?" מצניח אותי הפקיד ארצה.
"ודאי, תיק מלא תעודות, במה להתחיל?" אני שואל, מעפעף עין בסיפוק של הערכה עצמית."תעודות המעידות על השכלתך, בבקשה". ואצבעות ידיו מתופפות על שולחנו.
 
אני שולף – מלטף את תעודות התואר השני במקרא, לשון, ספרות וארכיאולוגיה, ומניח אותן בגאווה על שולחנו, ואיני שוכח להניח מול עיניו גם את תעודת ההוראה שהוענקה לי לאחר לימודים של שנתיים בחוג לחינוך באוניברסיטה.
 
הפקיד מרפרף בחוסר חשיבות ומניח בצד.
 
"אדוני עבר קורס בקרב מגע? אדוני יכול להיקלע למצוקה בכיתה ויהיה עליו להתגונן!"
 
"בודאי", ואני שולף תעודת בוגר קורס ג'ודו, ג'יאוג'יצו, "אפילו חגורה בקראטה", ואני מנקה באצבעי הקטנה פירור לא נראה מן התעודה המוצהבת, אך הדופק מחסיר פעימה.
 
הפקיד מביט במבט מפוקח: "אדוני ישתדל רק להדוף מכות, וידאג להתחמק מהן, ולא ייטול יוזמות ולא יחזיר, יש חוק זכויות לתלמיד. אדוני בודאי שמע על כך?!"
 
אני מבטל תהייה זו ושולף תעודת משפטן. אנחת רווחה בקרבי. מה טוב שידידי כבר הכינני שאזדקק לכך מול התלמיד ומול הוריו התובעניים.
 
"לאדוני יש קול חזק ועמיד?" מקשה הפקיד. "בודאי", ואני שולף תעודת גמר בקורס לפיתוח קול, חיזוק שרירי הגרון ומיתריו, תעודת הסמכה לנושם-סרעפת   ומדבר-מבטן.
"אני יכול להדגים" אמרתי, וקולי טנור.
"מה טוב שהכינותי עצמי" אני מהרהר בהקלה.
 
"לאדוני יש ידע באילוף?" אגלי זיעה ראשונים על מצחי.
"אדוני יכול להיפגש שם עם תופעות שאין הוא רגיל אליהן: שיהוקים, גיהוקים, קרקורים, צרחות, צעקות, משיכות, נשיכות, בעיטות, חבטות, יללות, דהרות פראיות... אני מקווה שלאדוני הסבלנות והיכולת להתגבר על כך?"
 
" א ד ו נ  י !"  אני אומר לו בקול גאה, ומושך כל הברה והברה, "אתה מדבר עם אומן, עם מומחה, מקצוען ברמה" ואני מראה לפקיד המביט בתימהון תעודה, כי בארץ גלותי,  בטרם עליתי ארצה, הייתי מאלף אריות בקרקס העירוני ולהדגמה קלה תקתקתי בלשוני, מצמצתי בשפתי וליטפתי לאותו פקיד על פדחתו ובקצה גרגרתו בליטוף מרגיע. 
נחה דעתו.
 
"אדוני יודע את תורת העזרה הראשונה?"
"בטח", אני מנפח את חזי בגאווה, ושולף תעודת חובש קרבי. לתימהון שבפני השיב הפקיד: "נפצעים שם אדוני, הם רצים שם, רודפים זה את זה, מכים ונושכים, מושכים ובועטים, נופלים וגולצ'ים, נחתכים וזבים, אדוני אני מקווה, אינך רגיש לדם", אמר והוא אוסף אל חיקו גם את התעודה הזו.
 
 
אני נשנק.
 
"על סמים אדוני שמע?" והוא כממתיק עמי סוד גלוי לכל. "אדוני יודע לזהות משתמש, מסומם, מתמכר, או פושר?!"
 
זיעה זורמת בין שכמותי. "ככ..ןן" אני מגמגם. "הייתי בהודו, ראיתי שם כמה מעולפי- עיניים ומזוגגי- מבט, זבי נזלת עם גיחוך תמידי, מרחפים, וחשבתי לתומי שזה רק שם.... גם כאן?"
 
הוא מביט בי ברחמים.
 
"אדוני חייב לדעת שיהיה עליו להתמחות גם ב"זהירות בדרכים", "הכנה לצה"ל", "פחד מבחינות", "חשש מלחצים", "זיהוי מתייאשים""לימוד לקויי למידה".... 
 
אני חש שכפות רגלי מזיעות.
 
"סססססליחהה..." אני מנסה, והוא ממשיך.
 
"אדוני יצטרך להיפרד מביתו למספר ערבים ארוכים בשנה: טיול שנתי, סיורים לימודיים, ערבי תלמידים, מסיבות, הצגות, בילויים, אסיפות מורים, אסיפות הורים, ישיבות מחנכים, ישיבות מורים מקצועיים, אסיפות כלליות, מועצות פדגוגיות, התרמות... אדוני כבר היה בהצגת תיאטרון עם מאתיים תלמידים?:
 
"אדוני יחתום לי כאן, כי ברור לו, שבדיקת מבחנים עד השעות הקטנות של הלילה, התכוננות לשיעורים, הכנת תרגילים, חיבור מבחנים, תיקוני עבודות בסופי שבוע, הם על חשבונו, חשבון זמנו, וחשבון החשמל שלו... ויידע אדוני כי הוא צפוי לשיחות ליליות רבות עם הורים טורדניים ושזמנו הפרטי של אדוני אינו נחשב בעיניהם" 
אני מכחכח בגרוני, דופק קלות על השולחן, מנסה להסב תשומת ליבו,ולעוצרו משטף דיבורו, אך הוא ממשיך לירות ללא עפעוף:
 
"אדוני חייב לדעת, כי בלילה, בטיול מדברי, יצטרך אדוני לנטוש את מיטתו הנוחה וללון עם עשרות תלמידיו המרעישים, ובמקום יצועו הטוב ירבץ אדוני על החול או על אבנים או באוהל בדואי צפוף. אדוני חושב שהוא יישן, או לפחות יצליח לעצום את עיניו, אחרי יום של טיול מפרך? אדוני טועה, הוא יצטרך להסתובב טרוט עיניים ולהשגיח היטב שלא יקפצו לים או יתגנבו לעיר הקרובה, או ישתכרו, או ישאפו נרגילה! ולמחרת, אחרי ליל השימורים, ייאלץ אדוני לקפץ בואדיות, ולדלג על ההרים, ולהמשיך ולהשגיח על השיות חסרות הרסן, שלא ירוצו ויפלו, חס ושלום, או יפצעו, או יצנחו אל תחתיות תהום, רחמנא ליצלן".
 
"אבל יש חופשות", אני אומר לו בייאוש גובר, אוחז בקרש הצלה אחרון, וכבר דמעות בעיני. "יש חופשות", אנוח, אירגע, אאסוף כוח...."
 
"שכח מזה" מלעיגות עיניו, זוויות פיו מלגלגות: "השתלמויות, השלמות חומר, ישיבות, הכנות, טרום ישיבות, טרום הכנות..."
הכל מחשיך בעדי, והנשימה כבדה.
 
"אני רואה, שאדוני חש ברע, אולי מים?" וכוסו בידו.
 
גרוני יבש, ואני מלחשש במבוכה: "ואני בסך הכל רציתי ללמד תנ"ך, אהבת ישראל, קצת היסטוריה... " וידי צונחות בייאוש גלוי אל צידי גופי.
 
"אולי אדוני מבקש עבודה קלה יותר?" אני חש בקולו סימפאטיה והשתתפות בצער.
 
"כן", אני אומר לו בהקלה רבה ובתקווה. "אני מבקש ממך לרשום אותי לעבודה במחצבות..."
 

מורה זה להיות אנושי,
כשאתה חי בעולם, בבית, במשפחה, ביחסים בעבודה
אתה צריך ללמוד להיות גם שוטר כם פסיכולוג וגם כל התפקידים שצויינו לעיל.

נכון שהמורים עוסקים בזה כל היום וזה מעייף וזה קשה על כיתה שלמה
אבל זה "בסה"כ" להיות אנושי..
אבל זה לא פשוט וזה מעורר הערצה

אולי קודם לשאול אותן מה הן קיבלו מהשיעורים ואז להזכיר שהן כתבו ולהגיד שאת מקווה שהציפיות שלהן התממשו - זה לא ממש חמוד באופן מיוחד, אבל זה מחבר את הציפיות לתוצאות.

או שיקראו ואז לשאול אם יש ציפיה שהתממשה....

 

 

ממה הכי נהנית בשיעורים וכו' - אפשר או בצורת משוב, או לתת התחלות של משפטים וכל אחת צריכה להשלים.

לדוג': "הכי נהניתי מהשיעור..." "למדתי הרבה דברים חדשים מ..." , "קיבלתי מהשיעורים..."

וכד'.

 

ואין לי רעיון לפעילות חמודה.

בהצלחה.

לציפיות-
אמא שלי נתנה לי רעיון:
לקחתי מקל ארוך ורשמתי עליו מספרים מ1-10 ועשיתי ילדה מניר אלומיניום
ואז ישבתי עם כל בת והיא היתה צריכה לדרג איפה היא נמצאת מבחינת הציפיות שלה כיום, עד כמה היא הצליחה לממש אותן.
היה ממש נחמד ומגניב חראות עד כמה הן נהנו מדבר כ"כ פשוט לכאורה!

וחגבי ממה הכי נהנתי עשיתי את זה בע"פ כי הרגשתי שזה יהיה חופר..
שנה שעברה בכיתה ב' נתתי להן לצייר אבל פה זה חא היה שייך.

חוץ מזה הן היו ממש נשמות ועשו לי כל מיני הפתעות...
|מאוהב|
כמה חבל שרק בסוף שנה מגלים את הפרצופים היותר אמיתיים ונהיינו ממש חברות

בס"ד

 

כיף לתלמידות שלך!!

ציוד: דפים A5, משהו צבעוני לצבוע ולצייר.

לכיתות נמוכות: לצלם על הדפים את סימני הסדר. בכיתות הגדולות אפשר למלא לבד.

נותנים להם לקשט.

אפשר לחורר את הדפים ולתלות על חבל או לחלופין להכין מעין רצועה ארוכה. הרעיון הוא שבכל פעם שמתקדמים סימן במהלך הסדר, מעבירים את הדף (בגירסא הראשונה) או מעבירים סמן, כגון אטב (בגירסא השנייה).

 

מקווה שזה מובן...

אני גננת..

עובדת עם שתי סייעות מקסימות..

יש למישהו רעיון?

חשבתי על 50 ש"ח לכל אחת...

לא נשארות לבד בפסח..

אני חושבת על משהו שיפנק אותן..אבל לא יודעת על מה ללכת...

אוף!!

אפשר לעשות דגם על מכה שבוחרות או עבודה קצרה שיוכלו להקרעא ממנה
או חידות
או שאלות לפי א-ב

ז' ח'

לא מורה מדופלמת מי יודע מה

אם זה משנה- לימדתי על הצפון והדרום, עכשיו מלמדת- אירופה ואמריקה

(בגלל שלמדתי היסטוריה, שיעורי ג"ג שלי הם מאוד הסטורים)

הנושא אהוב עלי ביותר

אולי תפרטי יותר מה את צריכה.

אשמח לעזור

בס"ד

 

קונה סוכר ,מחינה קופסא נחמדה

כל פעם שמישהו מתנהג יפה את מוסיפה כף ואז אחרי שבוע - שובעים

מבעים מכונות שערות סבתא ומכינים להם מהסוכר קיבלו

 

 

בהצלחה!

לוח מסלול עם תחנות...המסלול בנוי מעיגולים וניתן לזכות במדבקה על התנהגות רצויה....צוברים מדבקות וכל כמה יש נקודת עצירה שמקבלים מכתב הערכה ובסוף יש פרס...

מקווה שהובנתי

שאחת מיישמת את שהיא אומרת,

והאחרת פשוט לא..

בצעקות אין טעם לדעתי, ובוודאי שלא בצעקות שאין להם יישום מציאותי.

 

צריך גם לאיים בדברים הגיוניים..

גם אצלי בגן זה ככה
הגננת אם לא משתלטת כי אין עקביות- אם ילד קם היא אומרת לו שעוד פעם היא מוציאה אותו אבל בסוף מחבקת ומתייחסת אז ככה כולם מוצאים דרך לצומע
לעומ"ז גננת מחליפה שלה משליטה סדר כי היא עקבית ומשדרת ביטחון.

מהניסיון הלא קטן שלי,

ומצפיה במורות חדשות-

יש את אלה שפשוט "יש להן את זה"

ויש את אלה שכל עמידתן מול הכיתה משדרת פחד וחוסר אונים, שגם הרמת הקול לא מצליחה להתגבר עליו.

 

לא איומים, לא צעקות.

יש סמכותיות שקטה, שלמורה שאין את זה- היא די בבעיה.

כשמורה מבינה שהיא הסמכות פה. חייבת לצרף את המאמר הזה, ומתנצלת מראש על האיכות.

 

סמכותיות נרכשת מכך שהמורה בטוח בעמדה שלו,

 

שרק הוא מנהל את השיעור,

 

הוא לא חייב לצעוק,

 

הוא יכול לתת מבטי תוכחה על דברים לא ראויים,

 

לא להחליק מקרים שנוגדים את כללי השיעור-

 

מורה שברור לכולם שהוא מנהיג.

 

כתוצאה מכך- ברור שכאשר תלמיד עובר על כלל- הוא יקבל עונש בהתאם...