פורום נוער וגיל ההתבגרות (עמוד 1122)

היום הכי מבוזבז שהיה לי החופש.....

לא עשיתי כלום חוץ מלישון...

תראו.. אני חייבת דחוף המלצה..

הבטחתי לחברה שנלמד ביחד חברותא דרך הטלפון בנושא תפילה..

עכשיו.. אני צריכה המלצה לספר מעניין, קליל ונוגע.

כזה שיהיה לנו כיף להקפיד ללמוד בו, כזה שייכנס עמוק.

יש רעיון?!

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/241779

לילה שלם בוכים,

יום שלם צמים,

שבוע שלם מתאבלים,

חודש שלם לא שומעים שירים...

והוא עוד לא כאן.

אז מה, יצאנו ידי חובה? זהו? חוזרים לחיים רגילים?

איך אפשר?!

עוד תקועה לי בראש הסיטואציה.

שם על הרצפה בבית הכנסת.

כמה דמעות..

כמה זעקות.

כמה תפילות.

כמה מכות.

והוא עוד לא כאן...

אז מה אני עושה כשיוצא הצום?!

הולכת למטבח לאכול? מחר בבוקר שומעת שירים כרגיל? מתאפרת חופשי?

למה? אנחנו עדיין באבל! בית המקדש עדיין חרב!

קיבלנו סטירה! אנחנו עוד לא ראויים לו!

איך אפשר להמשיך הלאה? איך אני מסוגלת לאכול כשהר הבית מלא בערבים? איך אני אצחק כשריבונו של עולם עדיין לא פתח לנו את הדלת?!

נשמע הגיוני לגמרי ש"צריך להמשיך בחיים ומתוכם להתפלל ולזכור תמיד, בחיים שלנו נאסוף עוד ועוד זכויות בשביל שנזכה והוא יבנה.. להמשיך בחיים.."

אבל למה?!

איך אפשר?!

http://www.aish.co.il/h/9av/

יש כאן אולי מישו שמתנדב בעזר מציון ?

אם כן-וואקשה אם תוכל\י לפנות אלי באישי!!

יעזור גם מי שקשור לשם איכשהו... עובד\מכיר\יודע\התנדב.

תודה צדיקים!!!

כל שנה אומרים "השנה המשיח בא" 

בגוש קטיף כולם אמרו בצאת הצום המשיח בא הוא לא בא היישובים פונו מיהודים התושבים גורשו מביתם.

בשנה אחרת אמרו אובמה עלה לשלטון הפסוק הזה ביחזקאל עם הר"ת של אובמה וזה פסוקי גאולה ונחמה אז הנה המשיח בא - לא בא

שנה אחרת אמרו שנה מעוברת ויובל ביחד זה קרה 2 פעמים מבריאת העולם ובכל שנה היה איזה אירוע מיוחד אז השנה זה פעם שלישית יבוא משיח לא בא.

שנה אחרת אמרו על השעון של הרב מרדכי אליהו שהוא יגיע ל12 אז יגיע המשיח - השעון הגיע ל12 והמשיח לא בא.

השנה אמרו משו לא זוכרת ההורים שלי ראו על זה איזה משו בתשע"ב יבוא המשיח לא זוכרת מה בדיוק - לא בא.

כל פעם אומרים הנה הוא בא בא בא והוא לא מגיע.

יאללה למה שעוד נאמין? אווף זה עצוב וקשה אבל דוגרי!!!

למה שאני אאמין במשהו שלא קורה כ"כ הרבה שנים, נראה דמיוני...

אז נכון אפשר להגיד שזה אמונה,

ואפשר להגיד שהוא לא מגיע כי יש עיקובים וכו'..

אבל בסופו של דבר נקודה סופית באיזשהו מקום נמאס לי להאמין בזה.

בינתיים הכל רק שחור, הכל רע וקשה ולא ברור וזאת המציאות אז היא נראית קצת יותר הגיונית מאיזה משיח דמיוני ובית מקדש לא ברור...

אז תגידו שזה מחסור באמונה, סבבה שיהיה מחסור באמונה מה לעשות אני בנאדם דוגרי.

אווף לאיודעת מה לעשות כבר.

מצד אחד אני כן מאמינה וכמהה לבית המקדש מצד שני זה נראה כל כך לא מציאותי...

אני גם לא באמת מוכנה לזה שהמשיח יבוא מחר... הכל מבולבל...

ועוד דבר, באמת היום נגיד אח שלי ראה איזה אחד שתקע בשופר ואמר שכל שנה הוא טוען שהוא המשיח ובלה בלה בלה... וגם יום אחד הייתי אצל משפחה שבת והגיע לשם איזה אחד שחפר לנו שהוא המשיח ".ת. נכון אני המשיח" וכו' וכו' וואלה אולי אנחנו מפספסים פה משו באמת? אולי אנחנו לא יודעים? אולי המשיח כאן מנסה להתגלות ואנחנו לא מקבלים אותו?

גם קראתי איזשהו קטע שאני אכתוב פה עכשיו שגם בלבל אותי:

על מלכות בית דוד משיחך.

תוך ארוך השתרר בכניסה לתחנה המרכזית. עשרות אנשים חיכו שם, רגליהם עומדות בשערי ירושלים, ועיניהם נשואות לעבר המכשיר הצפצפני שנועד לקבל את פני העולם לעיר הקודש. קול התור נשמע בארצנו, הוא אמר לעצמו בחיוך, והמשיך להמתין בסבלנות. כבר אלפיים שנה הוא מחכה, אז מה זה עוד 2 דק'?

הוא נראה קצת מוזר, לא שגרתי, אבל בעיר ששגרת חייה מלאה באנשים בלתי שגרתיים, אף אחד כבר אינו מרים גבה למרהו של טיפוס תימהוני עם חמור לבן. לא יהיה פשוט לשכנע אותם, הרהר בליבו, רבים כבר ניסו לעשות זאת לפניי. ובכל זאת, לא תהיה להם ברירה. גם אם לא יאמינו, הם כבר יראו באורי שיזרח.

לרוע המזל, מבין כל העומדים בתור, היחיד שהבחין במשהו יוצא-דופן היה דווקא איש הביטחון, ירושלים מלאה נזירים מבטן, נביאים מתלמהדים, וכהנים גדולה בפוטנציה, אבל הפעם משהו נראה למאבטח קצת שונה מהרגיל.

"עצור", פקד. "תעודת זהות, בבקשה."

הוא חשב על הכל. לדאבון ליבו היו לו שנים רבות לתכנן כל פרט בתהליך הזה, כולל הנפקדת תעודת זהות במשרד הפנים, כאחד האדם.

"איך קוראים אותך?" שאל המאבטח, מתבונן בתעודה. "משיח בן דוד?"

התלחשויות החלו לעבור מפה לאוזן בכניסה לתחנה.

"כן, אני משיח בן דוד. באתי לגאול את עם ישראל."

ההתלחשויות השקטות החלו להגביר את קולן, ואט אט חדרו גם לתוככי התחנה המרכזית ההומה. עד מהרה היו עיני כולם נשואות לעבר המשיח. גם עיניו של המאבטח, אלא שמבטו הלך ונעשה רציני וקר יותר ויותר.

"אבאלה, בחייאת תכניס'תו," צעק ערס אחד מאחור. "אתה נורמלי?! זה המשיח!"

המאבטח הניד ראשו לשלילה. "אתה לא עובר," אמר.

המשיח נאנח. הוא העדיף שכל הסיפור יראה אחרת לגמרי, אבל אין ברירה. נראה שאין מנוס מלהתגלות כבר עכשיו. הוא שלף מאמתחתו שופר גדול ותקע בקול רם.

בתוך דקות אחדות כבר ניצב קהל גדול מאחורי מלך המשיח. אלפי אנשים מכל רחבי ירושלים שמעו את הבשורה ורצו לקבל את פניו. הם לא היו זקוקים להוכחות, הייתה להם תחושה חזקה שהפעם זה אמיתי. האור הגדול זורח. עוד רגע קט יאמר סוףסוף לצרותינו די. היינו כחולמים.

כל זה לא עשה רושם על המאבטח. "אתה לא נכנס," התעקש."

"למה?"

"אתה משיח, אבל אני פה אין משכורת כבר חודשיים, אין אוכל לילדים, חיים זבל."

שקט השתרר. המשיח לא הבין מה קורה כאן.

"אתה שומע מה אני אמרתי? אם אני אין כסף, אין עבודה, לא משלמים, עובד כל היום כמו חמור, משיח לא נכנס."

למשיח לא הייתה כל ברירה. הוא פנה לאחוריו, וחזר כלעומת שבא.

[כתב: חיים אקשטיין]

אולי גם אנחנו מפספסים ככה ת'משיח? אולי אחד מהאלה שאומרים שהוא המשיח הוא המשיח באמת ואנחנו מפספסים אותו? אווף זה כ"כ מבלבל ולא ברור....

וסתם מי שרוצה... משו שכתבתי שנה שעברה... גאולה?! משיח?! בית המקדש?! אליהו הנביא? זה הגיוני בכלל?

. כ"כ הפוך... כמה דברים השתנו

אשמח לתשובות עד כמה שידכם משגת.

בשורות טובות.

יונה קטנה...

אתם הולכים להכנס בט' באב לפורום?

למה?!!?1?!?1?!??!?!.1!!!?!?!?!!?

באמת הוא היה אמור לבוא!!!!!!

אנ באמת האמנתי!!!

אבא! עוד כמה זמן נצטרך לחכות? להתאבל....

הוא מחליט לקום, עוזב את הכל והולך.

מוותר על כל מה שהיה לו, על כל מה שעדיין, אך בכל זאת הולך.

חזק רצונו, בכל מאודו הוא רוצה, והולך.

אך התחילה דרכו וכבר נתקל באריה.

גדול האריה, מאיים לטורפו, אך הוא נלחם.

ולא מעצמו נלחם, אלא מכוח רצונו, מהרצון להגיע, לחיות ולהגיע.

שבור ורצוץ, כולו פצעים, אך קם והולך.

חשב כי עבר מספיק, כי רצונו עז והוכח סופית.

אך לא כך.

עוד הוא ממשיך בדרכו והינה נהר לקראתו.

רועש הנהר, סוחף כל מה שנקרה בדרכו.

אבל לא, הוא לא עוצר וחוזר לאחור, אלא מחליט להמשיך הלאה.

הרצון בתוכו בוער, כמעט ששורפו, ובגלל הרצון מחפש הוא מעקה.

מחפש הרבה, ולא מוצא דבר.

היתייאש? לא. לא הוא.

אם לעצמו היה הולך הרי שמזמן היה חוזר, אלא שלמען עמו הוא ממשיך, הרצון הזה, שברא בו אביו.

מחפש ומחפש, כבר כמעט שויתר, אך דוקר בו הרצון והוא ממשיך.

הינה מבצבץ ראשו של קרש, קרש קטן וכמעט בלתי נראה.

רץ הוא אל הקרש, שמא בכל זאת יועיל,

ומאחורי הקרש- קרשים הרבה.

עובר את הנהר, תוך מכות וסכנות, וממשיך והולך.

לפניו מדבר.

מרגיש כה בודד במרחב הריק, יבש פיו וכל גופו.

אך ממשיך ללכת, למען אביו שמבעיר את רצונו.

עוד רבים המכשולים, כואבים ומייאשים.

לא נוכל לספרם כי אין עט שלא יישרף בשעת תיאורם.

אך כגודל הקשיים כך גודל רצונו, אולי אף יותר, והוא ממשיך והולך.

לא ידוע כיצד הצליח לשרוד, אך הגיע אל המקום אליו חשק אלפי שנים.

המקום אליו ציווהו לצעוד.

בשעה שהגיע לא היה מאושר ממנו.

הרגיש איך אביו מחבקו בחום, איך ניצח במלחמת חייו.

שנים שכמוהו ניסו להגיע, אך בחלקו נפל הזהב.

וכעת הוא עומד, עוד רגע ייכנס, לכאן פילל, בגלל מקום זה סבל כל כך והמשיך והלך.

ניסים כה רבים, הצלות מדהימות, הרגיש איך אביו בעיניו הדומעות מחזיקו בכל מצב, העיקר שיגיע.

ועכשיו הוא כאן.

אך השער נעול.

ליבו כבר לא עמד בו, אבי למה עזבתני?!

דופק בכוח על השערים הנעולים, דם רב ניתז מידיו, אך הוא דופק בעוז, לא יכול להפסיק.

אבא! אתה הובלת אותי בכל הדרך הזאת!

נטעת בי תקווה ורצון כדי לצעוד!

מתיישב בכבדות ובחוסר עונים, נשען בגבו על השערים הנעולים.

אין עוד לאן ללכת, אין לו כוחות לחזור.

רק בוכה ומחכה שאביו יפתח, ולכאביו ייתן מזור.

אבי האהוב,

רק שאלה קטנה תן עוד לשאול-

עד מתי?

הרמתי את מבטי, וראיתי שם התקהלות לא קטנה של עולי אתיופיה מבוגרים, כנראה הוריהם של התלמידים שלי. 
מה הם עושים פה? ועל מה כל הצעקות שלהם? ניגשתי אליהם, מנסה להבין מתוך מעט האמהרית שהבנתי על מה כל הרעש. 
כשהתקרבתי אליהם, פתאום השתרר לו שקט גמור.
אחד המבוגרים שידע עברית ברמה טובה יותר, שאל אותי: " את המורה של הילדים שלנו?". "כן", עניתי, "מה קורה פה, אדוני?"
"הילדים חזרו אתמול הביתה, ואמרו לנו שהמורה שמלמדת אותם סיפרה להם שאין בית מקדש בירושלים. מי יכול להגיד להם דבר כזה?", הוא הביט עליי במבט כועס.
"אני אמרתי להם. דיברנו על בית המקדש, הרגשתי שהם קצת מבולבלים, אז הבהרתי שבית המקדש נשרף לפני אלפי שנה, ושהיום אין לנו שום בית מקדש. זה הכל. על מה כל המהומה?"
הוא הביט עליי במבט לא מאמין. "מה? על מה את מדברת?" 
עכשיו הייתי יותר מבולבלת. "אני לא מבינה. על מה כל הכעס?" פשוט הזכרתי להם שבית המקדש חרב, שאינו קיים היום".
האיש פנה לשאר חבריו, ותרגם עבורם בגמגום ובקול רועד את דבריי.
פתאום ההמולה התחדשה, אף אפילו בטונים גבוהים יותר מאשר קודם.
הנציג שלהם השתיק את רעיו, ושוב פנה אליי. "את בטוחה?" 
לא הבנתי על מה הוא מדבר. "מה בטוחה? אם בית המקדש חרב? ברור שאני בטוחה!", 
לא הצלחתי להסתיר את החיוך מעל פני. איזו סיטואציה מוזרה, חשבתי לעצמי. 
קבוצה של שלושה גברים התחילו לדבר ביניהם בשקט, מילים מהירות, מבולבלות ומתקשות להאמין. 
האיש שוב פנה לחבריו, ובטון דרמטי תרגם את דבריי.
נראה היה שבשלב זה סוף סוף הובן המסר, אך כעת התחיל מחזה שונה;
אישה אחת נפלה על האדמה, השניה פרצה בבכי קורע לב, גבר שעמד לידם הביט בי כלא מאמין. קבוצה של שלושה גברים התחילו לדבר ביניהם בשקט, מילים מהירות, מבולבלות ומתקשות להאמין; 
הילדים עמדו בצד, הביטו במתרחש במבוכה ניכרת; עוד אישה פרצה לפתע בבכי נרגש; בעלה ניגש וחיבק אותה.
עמדתי מולם, והייתי המומה. 
הרגשתי כאילו הבאתי להם את בשורת איוב שהייתה קשה מנשוא. כאילו בשרתי להם על מותו של אדם אהוב. עמדתי מול קבוצת יהודים שממש התאבלו על חורבן בית המקדש שבירושלים! 

(כתבה: קרן גוטליב, מתוך אתר "אש התורה")

על הגוש שיכתוב תודה