למשל נסיו"פ זה 12

איפה יש רשימה של כל הפורומים?

http://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/t324292#4038507

http://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/t360188#4374994

זה פשוט פורום שלא נמצא בלובי הפורומים כמו הרבה פורומים אחרים,

פורום סגור זה פורום שהגישה אליו מוגבלת ורק אם המנהלים מאשרים אפשר להיכנס..

https://spreadsheets.google.com/spreadsheet/viewform?formkey=dGJOQ2t2bEI3SjBZV0d2d3FSbTJkbkE6MQ

מקווה שזה עזר

היה מענין.

חח..איזו בת אני..

סתם...כתבו מה שבאלכם

ואם אני כבר כותבת...אז גמני עניתי

בכיף! (: 

פשוט, צריך גם בנים שיענו!!......

היו שם שאלות שלא ממש חשבתי עליהם פעם...

דברים שברורים לי שלא ודברים שברורים לי שכן...

בהצלחה עם הסקר=]

אבל אל תדאגי- מתישהוא בסופ זה יגמר!!!!! אז תהני מהעכשיו!!!! בהצלחה!!

גמאני לא רוצה ללמוד...

לא מעניין אותי כבר השטות הזאת ששמה לימודים בעעעע

תני איזה פוש עכשו,תכנסי בזה!!יאלה את עוד שניה יוצאת לחופש!!לא חבל?

תאמיני לי שזה יתן לך סיפוק!(ומדובר מניסיון*)

ב"הצלחה מותק!את יכולה!!!

אין מצב,

אני מצידי מפסיקה ללמוד...

עם חופש גדול קצר...=[

ואז מגיעים לדובדבן או לסיירת! |מתעודד|

וז שלוש- ארבע שנות תוארוכו וכו... אף פעם לא מפסיקים ללמוד! אבל תודה על העידוד בכל מקרה!!

ונראלי גם שלו מותר לשמוע-כי הוא מתאמן ולצורך לימוד מותר!אבל לבן שלו?הוא נהנה מזה!לא נראלי!

תפסיק את העבודה שלך עכשיו..

שירים אז גדולי תורה גדולים מאד (ר' משה פיינשטיין והציץ אליעזר..) פסקו שגם שמיעה של מוזיקה ווקאלית אסורה..

ואילו רוב הפוסקים אסרו ללכת להופעה חיה אך שמיעה שרגילים אליה במהלך השנה דרך טייפ ורדיו וכדו' מותר ללא ספק.. (וזה גם מה שפסק השנה הרב אליקים לבנון.. [שדרך אגב, אמר השנה גם שלהעתיק בבגרויות זה לא גניבת דעת.. {כמובן שהוא לא מתיר להעתיק.. רק הוא אומר שזה לא גניבת דעת..}])

הוא צריך להשתדל כמה שיותר שזה יהיה רק מה שממש הכרחי, ואם בטעות הבן שלו, או הבת שלו במקרה שלי, נמצא איתו באותו רכב למשל, אז זה בסדר שהוא יישמע, אנחנו לא מנטרלים לגמרי את כל מה שאיכשהו עושה צליל...

זה לא שהבן נוסע עם אבא שלו בשביל לשמוע שירים...

בחרתי מישהו.

[והמון אוטובוסים בדרך...]
אני אתחיל.

רפאל אלישע
מעולם לא הכרתי אותו, אבל מאז שהייתי קטן ידעתי שלשכנים למטה, הזקנים, יש בן שנהרג במלחמת ששת הימים, למרות שקראתי את 50 לישראל וידעתי בעל-פה כמה שבויים נלקחו, ידעתי שגם מלחמת ששת הימים למרות הניצחון הגדול ידעה כאב, בכל הילדות חשבתי שלשכנים למטה, הזקנים, שאני מביא להם כל פורים משלוח מנות, והזקנה מביאה לי סוכריות כשהיא רואה אותי מבעד לחלון עטור העלים, יש רק ילד אחד שמת במלחמת ששת הימים.
הייתה פינה בקצה של הסלון, מן שולחן זכוכית, עם תמונה שחורה לבנה, יותר לבנה, כי היו לו מדים לבנים, נטויה במסגרת על השולחן, ובתוכו היו כל מיני עיטורים ותמונות של ילד עם טיסן, היה לו שפם קטן כזה מהמודה של פעם, כומתה כזאת כמו של שוטרים ומבט בין מהורהר לריאלי, של אחד שבמבט שני אתה רואה שיש לו הרבה מה לומר.
הוא היה טייס.
ובמלחמת ששת הימים, המלחמה שכולם זוכרים איך פרקנו את כל חיל האוויר של מצרים הוא נפל, הוא טס כמו כולם, ונפל בסיני, אני לא יודע אם זה היה בדרך הלוך או חזור, גם לא אם זה היה ביום הראשון, תמיד היה לי בראש את התמונה שלו כשרואים את התמונה של שדה התעופה המצרי המקורקע.
השכנה למטה, הזקנה, רק היום אני יודע שיש לה עוד ילדים, הסלון שלה מלא בתמונות, ועכשיו יש עד תמונה בפינה אחרת של הסלון, תמונה ממוסגרת שחור לבן, פרצוף זקן עם שפם קטן ומחייך, עם כובע ברט. הוא היה לוי, כך אני זוכר מבית הכנסת. והזקנה כבר לא מחייכת כשאני נכנס לבקר אותה, רק נאנחת, מפנה אותי לפינה מאחוריה, אני מסיט מבט מהפיליפינית שמסתכלת בסרט במחשב הנייד, ורואה תמונה של איזה רב בשחור לבן, ועוד ציור של אדם נהג באוטובוס, זה אבא שלי היא אומרת על הרב, מראה לי ספר עם הסכמות, הרב לופיאן, בירושלים של אז, הנהג הוא בעלה, לא סתם שכונת המקשר, הם היו מהמקימים, השכונה של הנהגים, הוא כבר מזמן לא נהג, וכבר יש לו פינה בחדר.
היא אומר שחם בחוץ ואומרת לפיליפינית להביא לי מים.
בשקט של מבוכה אני עובר על הספרים, ובין ספר על שכונת קרית משה לתנ"ך מיושן אני רואה בכריכה אדומה, "תן לי להיות", רפאל אלישע, אני מוציא אותו מהמדף, היא עוקבת אחרי בעיניה ואני מדפדף, ופתאום הדמות הערטילאית הזאת מהפינה, עם השפה והכומתה הלבנה נראה לי קרוב מאי פעם, יש שם כמה רישומים, קטעי יומן ומחשבות ושירים, אני קורא בשקט תוך כדי שהיא בוהה באיזה רחף בנקודה לא ברורה או ברורה מאוד מעלי, סיפור קצר על איזה טרמפ, וחיבור בין אנשים וקרבה,
מדפדף חזרה להתחלה, קורא את הסיפור חיים. חיים.
נפרס לפני כאדם חי, יש כאן רגשות שעוברות בלי קהות של זמן,
מאז שהוא היה קטן הוא אהב טיסנאות, ברור היא לו שהוא יהיה טייס. היה טייס.
היה בבצלאל.
אני הכי אוהב, כך אני קורא, לטוס במטוס הריסוס, מלבד המימדים, מקום שבו רק אני, והמחשבות.
היא נאנחת.
פעם היינו צריכים הכנסה מהצד, אומרת. דיברנו עם חברה שדואגת לתיירים למקום לינה, דיברו איתנו יום שישי אחד, אמרו שמביאים מישהו, אמרנו יבוא. יהודה הולך לפתוח את הדלת, מציץ בעינית, והנה כומר.
התקשרנו לחברה, אמרנו מה הבאתם לנו כומר, אנחנו דתיים, שבת.
אמרו הוא בסדר.
הכנסנו אותו, נתנו לו את החדר שם, משמאל לכניסה, ביקשנו שיכבד.
הוריד את בגדי הכמורה, סיפר שבא לבקר בארץ הקודש, לקח את הארנק, אמר, איפה יש חנות לקנות קצת אוכל. אמרתי לו, באנגלית כמובן, אבא ז"ל הביא אותנו לבתי ספר, אחותי ידעה חמש שפות, אמרתי לו מיסטר, כבר שכחתי מה שמו, כל החנויות סגורות, יום שישי היום, שבת, אתה תתארח אצלנו. הסכים, מה יכל לעשות. ביקש מיהודה לקחת אותו לבית כנסת, לקח אותו, התנהג בסדר, שם כיפה התפלל.
ישב אכל איתנו ארוחת שבת, התלהב מהאוכל, למחרת, הגבאי רצה להעלות את הבחור גבה הקומה לתורה, אמר לו יהודה, שמעיה, הוא לא משלנו. הבין.
גֵ'ין, תביאי בקשה מיץ תפוזים מהמקרר. ג'ין קמה מהמחשב בחדר ונגשה למטבח.
אחרי שבת, רצה להביא כסף, אמרתי לו מה פתאום היית אורח, עמד המיסטר פה, ליד המזוזה, אמר באנגלית, לא ידעתי שהיהודים כאלה אצילים. נישק את המזוזה ואמר, תעשה שיהיה להם רק טוב.
ישבתי מרותק.
איזה טוב, נאנחה והביטה בתמונות.
רק התיישבתי לידה.
קח, קח איזה תפוז לדרך, הצביעה על השולחן, זיהיתי תהילים דפים מוצהבים. תודה חנה, רק בשורות טובות. הלכתי.
לקחתי איתי את הכאב, הכאב שלא נגמר ב"תם טקס יום הזיכרון", את האדם, היוצר, שהתקרבתי אליו במעט, שמסר נפשו על קידוש השם.
נזכרתי בקטע מהספר, חנה לא רצתה לראות את המקום בו נפל רפאל, בשביל מה, אמרה, מה משנה המקום. הלב. הלב הוא מה שחשוב.
להכיל.
להתקרב.
לזכור.

רפאל בן חנה ויהודה למשפחה אלישע
נפל כטייס במלחמת ששת הימים
בן שלושים ואחד היה במותו

רפאל אלישע באתר:
http://www.izkor.gov.il/HalalView.aspx?id=94763
ולמרות שזה אפשרי בלחיצה משם, סיפור חייו:
http://www.izkor.gov.il/HalalKorot.aspx?id=94763
[יצויין שאת קטע זה כתבתי מתוך הסתמכות על הזיכרון, ומשקעי ילדות, סובייקטיבי לחלוטין]
 

אני אעבוד על זה

ישר כח על הרעיון!

מצאתי קטע ממש יפה, מכתב ששלח להוריו שהיו בחו"ל, חייל בשם מרדכי מיטלמן, בתש"ח:

"אני מנסה להסביר לכם דברים, אשר אינני יודע אם תבינו. אתם כותבים לי על שלושה נערים, אשר נפלו קרבנות. אמנם נפלו - אבל הללו היו גיבורים ולא קרבנות. מועטים הם אלה נופלים ונישקם בידם ואי אפשר לכנות את הגיבורים האלה קרבנות. אותם ששת המיליונים של אחינו, אשר נהפכו לסבון א נקברו חיים, או נחנקו בגזים מרעילים היו ודאי מאושרים אילו ניתן להם לחיות ולמות על אדמת מולדתם-שלהם.

"עליכם להבין, שאם הדור הצעיר שלנו - אנו כולנו, לא נילחם ונגן על המולדת, כי אז עלול העם היהודי להימחק, חס וחלילה, מעל פני האדמה מבלי שיישאר זכר לקיומו...

בנכם המחבק אתכם באהבה"

[הקישור לסיפור חייו, אין שם הרבה פרטים אבל יש קישור לדף הנופל ול"גוילי אש": http://www.izkor.gov.il/HalalKorot.aspx?id=4796]

בכלל יש שם מכתבים שמדברים בפשטות גדולה וישירה, על חוויות גדולות ומלאות עוצמה של גדלות. מומלצ.

לפחות לא יותר מידי.

בדרך כלל בפורומים, לפחות מהסוג הזה, אין זמן או כח או שניהם לשבת ולהשקיע,

לרוב, ואני לא אומר כביקורת אלא כעובדה, כשנמצאים מול המסך או מול הפורום בעיקר מדשדשים, או בגלל שזה זמן בשביל להרפות ולא לחשוב יותר מידי או שזה המציאות מול המחשב כשכל רגע יש הודעה חדשה ועדכון, והמח לא בנוי לשבת על משהו מסויים.

תודה על מה שהבאת.

מאוד נהנתי מהקטע שכתבת, כתוב היטב ומרגש. אישית, התחברתי לכתיבה יותר בחלק הראשון שלה, למרות שגם השני דוקר.

בשורות טובות!

אבל בזכותה נכנסתי לאתר הזה וקראתי על חיילים עד שמצאתי חייל אחד שהתחברתי אליו ואימצתי לי אותו...

באישי, יש ליצמהל להגיד בנושא..  

במקרים כאלה.

ברגע שבנות יתחילו לדבר איתו על זה הוא עלול להיכנס לעוד משהו כזה חוץ מזה שלא תמיד בנות יבינו אותו כי בכל זאת זה ראש של בן וזה ראש של בת

מישו מחכה לך שם...

because-(בגלל למתקשים..) אז:be--ca-- usa. מלווה בתפיפות ברך כמספר האותית...

בהצלחה!!

או מבקשים ממישהו שיבחן אותך אלף פעמים! ואז בטוח תזכור, ואם אתה צריך גם לדעת לכתוב את זה פשוט תכתוב כל מילה עם הפירוש שלה איזה 20 פעמים...

או מסמנים את המילים שאתה כבר יודע וחוזרים רק על הקשים וככה מורידים כל פעם מילים עד שאתה יודע הכל ואז עושים חזרה על כל המילים ביחד...

חפרתי... בהצלחה!

unpredictable- פרדיט כמו קרדיט, אז זה לא מקובל שנותנים לו קרדיט.. יכולים להגיד מה שרוצים, אבל הדבר המפגר הזה נחמד למדי..=]

נגיד סטיספקשן זה סיפוק

אז אמרתי לעצמי שזה דומה לסטיישן + אקשן

שכשמחכים בתחנה זה שיא האקשן וכשהאוטובוס מגיע זה מזה סיפוק.

מטומטם?

לי זה עזר

אני אשמח להמציא לזה סימנים מפגרים זה כייף

תעשה לך כרטסיות, בצד אחד תכתוב את המילה באנגלית ובצד השני תפרוש בעברית!!

מנסיון- זה עוזר ממש!! ואז תשנן אותם..

משועמם זה bored. אז ככה-כשאתה משועמם אתה הולך בלי לשים לב-ונופל לבור!

עד היום אני זוכרת את זה

בס"ד

כשאתה אומר לעצמך מילה באנגלית תחשוב על מילה אחרת בעברית שזה מזכיר לך-הראשונה שעולה! ואז תקשר את המילה בעברית למשמעות של המילה באנגלית (כמו הדוגמא של ניגונים). אלא אם כן אתה רוצה את האיות?

במיוחד סימנים מפגרים. אתה אף פעם לא שוכח אותם
 

בטח כדי להעיר אותם, זה מקום מה זה מנותק משאר החלקים בארץ. כשאתה הולך לשם אתה מרגיש כאילו אתה בחו"ל עם הארכיטקטורה האחרת, וכל הבניינים..

*סבא של חברה שלי

המשפט המעודכן הוא:

עם הנצח מאוד מפחד מדרך ארוכה.....

מרגישה שיהיה לה קשה עם בנים אס שלא תעמיד את עצמה בניסיון.

ת'כלס, זה איזה שהוא מעבר, מהיום הזה- ליום הבא. 

לוחצים על איזה כפתור כיבוי דמיוני אי שם בתוך הראש שלך- והופ! מגיע מחר...

אז, למה? למה אנחנו היהודים- מתחילים את היום שלנו דווקא בלילה, לפני השינה? 

-קודם, יש פה משהו מעניין- אנחנו לא ישנים בגלל 'היום הקשה שעבר עלינו' אלא כדי לקום מחר ולחיות עוד יום: להתקרב לה', להטיב עם הבריות, וגם- להינות.

תמיד כדאי לחשוב, לפני שאת לוחצת על כפתור הכיבוי הזה-  על "מה עשית היום?"  איך השתפרת, איך התקדמת, או ח"ו לחילופין. אחרי שסיימת- תתכנני בהתאם את מחר. 

החיים נורא מהנים ככה- מרגישים שמתקדמים הלאה! 

מפחדת לישון

מי אני שידבר איתו? הוא יצחק עלי מלמעלה.
'איך היא מעזה בכלל'.

אני עכשיו לא יכולה לענות לך באריכות כל מה שאני רוצה..

אבל יש לך את הזכות לדבר איתו הוא מחכה לזה..... 

http://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/t346329#4242028

תקראי מה שכתוב בקישור הזה טוב טוב...

דווקא כשמרגישים רחוקים להתקרב... תקראי תקראי אחות..

מאחלת לך לעצמי ולכל עמ"י שנה טובה ומוצלחת, ושנזכה לרק טוב!!!

זה היה יפה גם בלי שום קשר למקרה!

ועדיין מפחדת ללכת למיטה לנסות לישון.
אבל תודה שהגבתם, וניסיתם.

אגב- קראתי ק"ש. באמת.

קודם כל אשרייך שקראת קראית שמע באמת...

גמאני פעם לא הייתי קוראת, אמרתי מה ה' שומע לי בכלל וכל זה...

לכן אני מבינה אותך בקטע הזה...

אבל היום בלי קריאת שמע אין אין אין מצב שאני נרדמת פשוט לאאא!! זה לא ילך לי... זה חלק ממני...

תחשבי על המשמעות של המילים שאת אומרת המשמעות הפשוטה ביותר זה ממש ממש עוזר...

לא מסוג הדברים הקלים במיוחד, אבל אחרי שבוע-שבובעיים של התעלמות הוא יאלץ להבין את המסר.

לחילופין, במידה והעניין ממשיך- את יכולה לבקש מחברה טובה שתענה לו, ובעוקצנות הראויה. אבל זה רק אם שום דבר אחר לא עוזר.

היינו בקשר, ואז הבנו שזה פשוט לא מתאים.. (אבל ניסינו לפני!)

פשוט מהתגובות זה נשמע כאילו זה איזה מטריד או משו- אז ממש ממש לא!!!

אני פשוט לא רוצה לפגוע בו.. (ניסיתי לכתוב את זה ב'לקראת זוגיות וזה..' אבל השליחה נחשלה..) אז כתבתי כאן

היחידה שהוא יוכל להבין, תעשי את זה.

בס"ד

למה הוא יוצר קשר אם כבר הסכמתם שאתם לא מתאימים.

בכל הכח להתרכז במשו שאתה עושה עכשיו.. וכל מחשבה שבאה להזיז אותה ולחשוב רק על הדבר העכשווי..

בהצלחה!!

היה לי את זה...פשוט לא יכולתי ללמוד ולהתרכז(גם לא יכולתי לשבת בשקט יותר מ5 דקות אבל זה קבר קשור להיפראקטיביות..) קיצר יש אבקה טבעית כזאת שנקראת ריכוזית-אח שלי לקוח את זה כי יש לו גם וזה מזה עוזר,

איך אני יודע שזה קשב וריכוז? איך אתה ידעת? יש לזה טיפול מסוים? אני אשמח לקבל עוד פרטים

שמיועד לבעיות קשב וריכוז ומקבלים שם טיפול מתאים

אני מכירה את דרך מהות שיודעת שמיועד ללקויות למידה ובעיות קשב אצל מתבגרים אתה יכול להסתכל באתר שלהם ושווה לדעתי לבדוק את זה כדי לדעת בוודאות

אמרו לי שאין לי 'פניות ללימודים' חח.. בגלל אלף דברים שמעסיקים אותי.

אולי זה יהיה חכם לבדוק מהם.. ואולי סתם חירטטתי.

שאתה לא לבד, שיש מישו שמשתתף איתך באותה הצרה.

זה לא באמת נותן לי....

אולי תגידו שאני בן אדם מוזר..

אבל זה לא באמת נותן לי לדעתי...

ותאמיני לי שאולי את לא מרגישה את זה אבל אם לא היית פורקת בכלל בשום מקום היית יכולה להגיע לדיכאון ולכאב לב פיזי באמת מניסיון!

וחוץ מזה שאף אחד לא מכריח אותך לפרוק אם את לא רוצה אם את לא חושבת שזה עוזר לך אז אל תעשי את זה אף אחד פה לא מכריח

משו על הלב- ואת מספרת למישו- זה מוריד.. כאילו הורידו לך משו מהלב.. וגם בטח המישו הזה מבין, ויכול לעזור או לייעץ או לעודד.. (: קיצר- אני מאמינה שאם יש משו על הלב- ממש חשוב לספר למישו, ולא לשמור בלב!!

ואם תשמרי... הוא יתפוצץ והתוצאה תיהיה הרסנית!!!

מנסיון!

רק מי שבאמת פרק יכול להגיד לך שזה עזר!וזה לא משנה מול מי את עושה את זה ולפעמים דווקא פריקה מול אנשים שלא יודעים מי את זה יותר נחמד ועוזר!

אנשים שפורקים פה זה אנשים שמחכים לתשובה ולעידוד שמאחרים או שהם מפחדים לבקש או שהם מתפדחים........!

-קחו לתשומת ליבכם אם מישו פורק עליכם ואל תזלזלו-כי הזלזול(ואפילו רק בהבעת פנים)גומרת תבן אדם וגורמת לו להסגר-!

בהצלחה!

אם את אומרת שעלייך זה לא משפיע, זה, קצת מוזר כן.

כי בדר"כ זה כן נותן.

סתם, להרגיש שיש מישו שמקשיב, שאיתך. שמבין אותך.

אולי, את צריכה לדבר עם מישו שי-ו-ד-ע להקשיב, מבינה אותי?

כי נגיד אני, אם אני אדבר עם סתם חברה, או אפילו חברה טובה - זה לא באמת יתן לי משו ואני אפילו לא ארצה לעשות את זה. אבל עם מישו שאוהבים, עם מישו שיודע להקשיב - זה אחרת.

נראלי.

עלי עבר משהו נוראי ולא סיפרתי לאף אחד 3 שנים

אתם יודעים מה זה לשמור בלב הרגשה נוראית 

שלו שנים

זה נורא לפעמים אי אפשר להסתכל על אנשים מרוב כאב

אבל כשסיפרתי השתחררתי....אני לא יכולה להוסיף אבל זה עזר!!

ובאותה מידה להשמיע את עצמם,

יש הרבה אנשים שהיו מתים לספר מה עובר עליהם בבית, בסניף, בבי"ס, אבל כשאדם אחר סגור כלפיהם - הם לא יכולים, לא מעיזים להיפתח אליו בעצמם.

ברגע שאת נפתחת אליהם, זה פותח גם אותם אליך, מההקשבה לאחר אפשר ללמוד ולהתעשר הרבה, ברגע שיש בינך ובין אדם אחר קשר שהוא מעל הצחוקים והבילוייים והחברות הרגילה - הקשר הרבה יותר עמוק, כשבנאדם מבין, יודע מה עובר עליך - איך הראש שלך עובד - גם אם הוא לא מזדהה איתך, גם אם הוא אחר - הקשר יותר עמוק, יותר נוח אחד עם השני.

למרות שלפעמים - לספר הכל זו בריחה, יש טוב שלשמור דברים עם עצמך, שיהיה קשה לבד, ללמוד לבד, להתבגר לבד.

יכול להיות שהתירוץ לזה שזה לא טוב להפתח מאחרים הוא הפחד להיפתח באמת? (מנסיון..)

שמרתי דברים בלב ודפקתי לעצמי ת'חיים

יש דברים שאם לא מספרים מרגישים ממש רע

יש מצב שזה לא טוב לא לספר..

בתור אחת שלא משתפת אחרים.. ולא ממש מדברת על דברים שקוראים לי..

ותכלס אין אדם בעולם שיודע מה עובר אלי.. ואיך אני מרגישה באמת..

וכן.. יש לי חברות טובות..אבל הם פשוט לא יודעות שאני מרגישה אחרת.. ואני לא מספרת להם הרבה ממה שעובר אלי..

יכול להיות שטעיתי.. ואם הייתה לי אפשרות הייתי מספרת לאנשים..

פשוט אני לא מרגישה שיש מישהו בעולם שאני יכולה לספר לו באמת מה עובר אלי...

בס"ד

יש דברים שאם את מרגישה שאת לא בשלה לדבר עליהם-אל תכריחי את עצמך!!

אבל אם את מרגישה צורך להוציא משהו, שעוד מישהו ידע, -אל תחנקי את זה, תמצאי את הבנאדם המתאים.

לפעמים קורים דברים שלא פשוט לנו איתם, ואנחנו כל היום מתבשלים עם זה בתוך עצמנו ואוכלים את עצמנו ו.. לפעמים אם מספרים למישהו מה קורה המצב פתאום לא נראה כ"כ נורא, או שאולי יש לשני זווית ראייה שלא חשבנו עליה, ולפעמים סתם כיף להרגיש שאתה לא לבד בתוך החרא...

אבל לשתף כי אומרים שזה טוב לשתף זה הסיבה הכי מעאפנה ולא נכונה והשיתוף בא ממקום לא טוב. את צריכה לרצות את זה, ולהרגיש בטוחה בבנאדם... בהצלחה מותק

זה סתם נותן לאנשים הוכחה שמשהו לא בסדר איתי !

למה זה טוב ?! אז ניסיתי לשתף,לספר,וזה בא אלי בהפוכה!

ואחרי שאני מספרת דברים זה לא משחרר אותי,זה רק מפחיד אותי לאן דברים יתגלגלו . 

כי אנשים העירו לך???

אם זה ככה אז באמת חבל...

חבל שבגלל הערות של כמה אנשים

(אולי אני בינייהם)

מקום הפריקה הזה

 כבר לא כל כך פתוח!!

מותר לחשוב אחרת 

מותר לשתף

כדי לשתף!!

אחרי שאתה מספר את הדברים אתה בוחן אותם מבחוץ, אתה חושב עליהם ואומר "וואלה, זה לא כזה נורא". כי עד עכשיו, כשזה היה בתוכך לא בחנת את הדברים עד הסוף, השארת את התחושות בלי לחשוב עליהם מספיק. ואחרי שאתה מוציא את זה בפה, יותר קל להתסכל על הדברים בצורה כוללת ולגלות שהצרה שלך לא כ"כ גרועה או למצוא פתרון לבעיה.

ובכלל לא חייבים לספר את זה למישהו אפשר לומר את זה לעצמך בקול רם, רק שיותר קל לספר את זה למישהו אחר שלא תרגיש אידיוט כשאתה מדבר עם עצמך.

וזה ועוד איך פועל. תאמין לי אחרי זה הרבה יותר קל להתמודד עם הבעיה.

לעצמך אלא שיתפת והוצאת את זה וגם מעבר לתחושת ההקלה שבזה,

זה עוזר לסדר את הדברים לעצמך בראש , להבין מה אתה באמת מרגיש, להגיע למה אתה באמת מרגיש

במקום התחושה של "הכל רע ואין לי כח לכלום" אתה מגיע למה בדיוק רע לי וזה הרבה פעמים מכניס לפרופורציות...

אחד סוד ששמור בבטן וזה לא משנה מה הוא בסדר?

 הוא יושב בצד ולא מפריע וזה יכול להיות גם משהו גדול אבל הוא פשוט לא מפריע לך..

ויש את הסוג השני שעוטף אותך חונק ולא נותן ללב לנשום

וזה יכול להיום גם דבר שבשביל אחרים הוא יהיה קטן אבל בשבילך זה סוף העולם

בדר"כ צריך לפתוח סודות מהסוג השני כשהם יוצאים זה מלווה בדמעות בכאב..

אבל אחרי זה יש הקלה משמעותית לא כל סוד צריך לספר אבל אם משהו הורג אותך

כדי שגם אחרים ידעו על זה..

ולמי שפתח/ה את השרשור אני אשמח אם תפנו אלי כי שי לי עוד משהו קטן להגיד לא לכולם..

בגלל שזה פורק... כשאתה חולק משהו עם מישהו או מתייעץ אתה לכאורה לא מתמודד יותר לבד.. אתם שניים מול אותו דבר ולא משנה מה זה!

זו דעתי..

מסכימה עם תשובותיכם  ואת זה גמאי יודעת לדקלם אפילו טוב!

אבל בתכל'ס  מפחיד אותי לדבר...

כאילו  זה כ"כ עמוק וכואב ומה לא...

וממש מפחיד לדבר על זה עם מישו בעולם....

אבל גם דברתי בכללי...

גם דברים שבאמת חונקים וזה לא תמיד כמספרים אותם מרגישים אח"כ הקלה... לפעמים מרגישים פחד יותר...

כאילו אני גם בן אדם שמטבעי קשה לי להפתח וזה...

ואני לא יודעת  כי  היה משו ששמרתי בלב שנייייים וזה היה נורא ואיום.... פעם אחת העזתי לדבר על זה וקצת התחרטתי... כי כאילו הפחיד אותי שדברתי על זה... ומאז אני לא מדברת כמעט על עצמי במובן של על עצמי.... אבל גם זה מפחיד שזה יעשה לי רע...

כ"כ מבלבל ולא ברור...

(זה לא משו שאני יחשוף בפני מישו עלום מהפורום הזה.... בשומצב! אם אני אי פעם אדבר על זה זה בפני חברה טובה ולא אנשים שאני לא מכירה....)

תודה לכם

שבת שלום..

שנשמע בשורות טובות...

פעם סיפרתי משהו למישי ואחר כך לא יכולתי להסתכל עליה יותר......

לא תמיד זה טוב להוציא, אבל לפעמים יש משהו שקשה אז כן כדי להוצאיא זה לפי ההרגשה שלך בלבד!! הבנת?? קיצקץ בהצלחעה=)

הרבה פעמים כשאתה פורק, כשאתה אומר את מה שקורה ואת מה שאתה מרגיש בקול ולא רק חושב על זה בלב, פתאום זה פחות נורא, פתאום אפשר להסתכל על זה קצת באור אחר!

וגם אם זה באמת נורא, יכול להיות שלשני יש פתרון איך לפתור את זה...

ואם גם אין פתרון אז לפחות אתה מרגיש קצת פחות בודד, אתה לא לבד ויש מישהו שאכפת לו ממך....

תקשיבי, יכול להיות שאחרים מעליי אמרו את זה, אבל אסור לך לשמור בלב. גם אם את מרגישה לחץ, פחד, את צריכה לספר את זה למישו שאת סומכת עליו, ויודעת בוודאות שהוא יעשה הכל כדי לעזור לך....

את יודעת, מישו כזה שיודע עלייך (אולי כמעט) הכל, ובכל זאת אוהב אותך ורוצה בטובתך....

מקווה שעזרתי...

-קבלי נישוק-חיבוק נשמה!

בס"ד

זה ממש עוזר לפרוק זה עזר לי מלא פעמים אפילו שלא חשבתי שזה יקרה!

אתמול למשל דיברתי עם חבהרה וזה ממש עזר לי כי זה כבר הגיעה למצב שדי כבר לא יכולתי להכיל את זה הייתי חייבת לפרוק למרות שהיא ידעה על מה אני מדברת אבל הפעם ממש פרקתי הכל.

נכון למרות שעדיין אני מרגישה ככה וכו' היא שיא העזרה לי ואני מרגישה עכשוי הרבה יותר טוב ע םזה ובאיזשהו שלב זה יעבור בע"ה...

ותמיד כיף לדעת שיש משהו שמקשיב לך!!

כנראה אתם לא מנויים על מקור ראשון.. עם כל הכבוד לבשבע, ואני קוראת גם אותו, ואין עליו, אבל הוא לא משתווה למקור ראשון... (לא שהשוויתי, אין מה להשוות, עליו משלמים והוא בחינם, אבל בכל זאת...)

בע"ה.

גם כי מקור ראשון יש בו גם דברים המנוגדים לתורה, וגם כי הם עיתונים בהיקפים שונים, עם מטרות שונות וכו'.

והיא המורה הכי זורמת בעולם וגמהיא אוהבת אותי..... אבל אני לא מרגישה כמוך.... לדעתי, (ככה נראלי) ההרגשה שלך נובעת מקצת לחץ חברתי.... אל תתיחסי, תזרמי עם עצמך, ובסוף זה יסתדר, כי בדר"כ אדם מזדהה עם מה שהוא עושה

יאללה... מקווה שעזרתי...

דווקא בגלל שאין עליהן את החיוב..

בהצלחה!!!!!

אשרייך!!!

(זה נוראי! אני לא ישנה אם אני מרגישה שעשיתי משו לא בסדר ואני לא זוכרת אותו. היה לי לילה שלא ישנתי עד ארבע כי הרגשתי שלא עשיתי משו חשוב ואז נזכרתי ששכחתי נטילת ידים בבוקר ואז גם לא יכולתי לשנות את זה! בע! זה היה אחד הלילות הנוראיים.)

המצפון המצפון..|נאנח|

  תנחומי!

חצי רדום...

אם התעוררת בלילה ונזכרת שלא התפללת ערבית - אתה יכול להתפלל....

לראות את השירשור הזה ולהזכר שאתמול לא התפללתי ערבית...

פשוט קום ותתפלל ערבית!

ושהסיכויים שאני אשכח גדולים

אשריכם צדיקים, הזכרתם לי!

ואז אחרי שקיעה להיזכר שלא התפללת..

סתם, צדיקים

בעזהי"ת

מעלה עקרבים, תמר פוגל, מרים פרץ-

דמויות עצומות, באמת! עם מלא הערכה, אבל -
א.מסכנות. הופכים את השכול שלהם לעניין ציבורי ורייטינג.

ב. חסר לי פה הזיכרון היומיומי. של החפ"שים, שרצו על הג'בלאות ונפלו ככה סתם, בלי איזה שהוא אירוע מכונן שהסעיר את התקשורת. חסרים לי פה כל האלה שמתו במלחמות, אחד מיני אלפים לצערינו. חסרים לי כאלה ש'סתם' התפוצצו מהמחבל שעמד לידם, ומה לעשות- לא 'זכו', ומותם לא הפך לכותרת בעיתון כי בדיוק הייתה לעורך כבר כותרת אחרת.

נו, אז על קברותיהם לא יעמדו המוני אנשים, וכנראה שגם לא יעמדו לעולם, למעט בני המשפחה הקרובה, אם יש כזאת.

היית על הקבר של אלירז? של משפחת פוגל?

וליד כמה קברים משמעותיים אחרים נעצרת, קברים שגם בזכותם- בדיוק כמו שאר הצדיקים שהזכרת- נעצרת?

בוא תספר לנו דווקא על זה, על הנ"לים אנחנו שומעים מספיק.

[ושוב- לא גרעתי בכלום מהדמויות ההם. הם עצומות. וכל מי שחווה שכול הוא עצום; וכולם בכללי. עמ"ישראל צדיקים וכאלה ]

הייתי גם בקברי לאמונים, ובקברי אנשים שמתו באלמוניות על קדושת הארץ..אבל זה הגיוני להזכיר את אלו שאינם אלמונים מפני שהם אלו שבאמת "הקריבו את הפרטיות שלהם כדי שתיקחו מזה משהו" כמו שיושב בדד אמר.אבל צודקת ..

בעזהי"ת

מחברות שלי, שסיפרו שהלכו להר הרצל- מצאו קבר של אלמוני- סינג'רו חבורת בחורים דוסים שעברה באזור, וערכו אזכרה לאלמוני, עם קדיש לעילוי נשמתו ושאר הלכות שכאלה.

בס"ד

כל אותם האנשים שעמדו ליד הקברים שלהם לא באו בלי שום סיבה דווקא לקבר הזה.  יש סיבה טובה חלכך שליד הקברים האלו עמדו כ"כ הרבה אנשים, האנשים שקוברים פה הם לא אנשים רגילים שמתו על קידוש ה' (כל אחד שמת על קידוש ה' הוא לא רגיל, אבל הם אולי קצת יותר ולא בהכרח שתמיד זה בגלל המוות שלהם...)

י

בעזהי"ת

הם אנשים עצומים, נכון- אבל את יודעת על הסיפורים הספציפים האלה רק בגלל שהתקשורת הפכה אותם למפורסמים.

יש עוד המון סיפורים כאלה לצערינו, שאפשר לכתוב עליהם ספרים שלמים, שאפשר להעביר עליהם שיחות מסעירות.

אבל עליהם אנחנו לא יודעים; ולא כי הם 'אנשים רגילים שמתו על קידוש ה' ' [אגב, מי שמת על קידוש ה' מעצם זה הוא כבר קדוש ועצום.]

רשמת לאו דווקא בגלל דרך מותם או משהו כזה אבל אם תיכנסי לאתר יזכור תראי שם שיש עוד הרבה אנשים עם אישיות מדהימה שאף אחד לא שמע עליהם! אף אחד! אז מה זה אומר שהם לא גיבורים? שלא מגיע להם שנעמוד ליד קברם? אני נגיד הייתי בקברי הנצר האחרון ואני חושבת שזה פי אלף יותר חשוב מללכת להיות עם המשפחות של אלירז פרץ, רועי קליין או כל מישהו אחר חוץ מזה שגם הייתי ליד קברים ביום הזכרון שאף אחד לא עמד לידם! אף אחד! למה? מה לא מגיע להם?

הייתי גם בקברים של אלמונים ובקברים של אנשים שאף אחד לא היה לידם..עברתי בין קברים ואמרתי תהילים.רק הדגשתי פה את הקברים של אלו שכולם מכירים ואת מה שחוויתי שם