בס"ד
באמת הרבה יותר קל לספר על חטאים של בנ"א למקום מאשר של בנ"א לחבירו. וכשאנחנו למדנו את זה באמת יצא לי לחשוב על זה הרבה.
כמו שהסנה בוער כבר כתבה- כשאתה מספר על החטא- אתה קצת משלים איתו. לדיבור יש כח מטורף. וכשאתה אומר משהו- אתה הופך אותו למוחשי, קיים.
החטאים שבינך לבין ד' יתברך- רק אתה יכול לתקן אותם. ואתה צריך להתבייש בהם מאוד. לכן אין טעם שתספר עליהם. כי זה יתן חלילה לגיטימציה לחטא. גם אצלך וגם לחבריך- שאם עד אז מאוד התביישו בחטא כזה- עכשיו לא יתפדחו לספר אותו והוא לא יהיה כ"כ נורא כי "כולם חוטאים בזה.."
לעומת זאת, בין אדם לחברו- לא תמיד אדם ירצה לספר לחבירו על זה שאתמול הוא ממש לא התייחס יפה לחבר שלו. "מה הם יחשבו עליי? הם יפחדו שאני לא אתייחס גם אליהם יפה!!" וכדו'. לספר ולהודות בחטא- זה חלק מהתיקון.
"אוף, איזה לא נעים! אתמול דיברתי עם בת אחת, וממש צחקתי עליה!! נראלי העלבתי אותה..
" זה הכרה בחטא.
לפעמים גם יש נטיה לבריחה מחטאים של בנ"א לחבירו "בטח היא לא נעלבה.. סתם דמיינתי.. זה לא היה כזה מעליב!! חוצמזה, ששלשום גם היא העליבה אותי. וגם היא סולחת בקלות. אז אני לא צ'כה ללכת לפייס אותה.."
כשמספרים לחבר על פגיעה באדם אחר זה
1. הופך את החטא לקיים. מוחשי. א"א לברוח ממנו.
2. מוציא ממנו את המקסימום בשלבי התשובה: חרטה עמוקה. וידוי. וקבלה לעתיד. כי ברור שנחליט לא להתנהג ככה יותר- "אף אחד לא ירצה להיות חבר שלי אם אני אמשיך להתנהג ככה. וכבר סיפרתי להם איך התנהגתי אל ההוא"
3. מדרבן אותנו ללכת לפייס את החבר. בד"כ חברים משכנעים לעשות סולחה אם פגענו במישהו.
חשוב לזכור שהרמב"ם ידע טוב מאוד על מה הוא מדבר..
אני מקווה שהובנתי..
ובאמת- שכוייח על העלאת הדיון בכלל, והנושא הזה בכללי. כי זאת הלכה חשובה ולא מפורסמת, וכמו שאמרנו- אנשים נוטים לספר הרבה על חטאים שבין אדם למקום..
סליחה על האורך. וכל הכבוד למי שקרא!!