אני מעלה אותו בעילום שם בכוונה=]
אשמח לתגובות.
קוברת
היא צועדת לבדה בדשא הקר.יחפה.
תולשת באצבעות רגליה את העלים, הקפוצים, הירוקים.
נושמת את ריח היורה, את ריח האדמה, את הקור.
הרוח מפזרת את שערה הגולש שעל כתפה.
היא שומעת את הרוח שורקת באוזניה, היא שומעת את השקט.
היא רואה את העלים זזים באי סדר, עפים להם ברוח.
טועמת את טעם הבדידות, טעם של היורה, המעורבב באבק שנמצא באוויר.
היא נושמת לאט, נשימות ספורות וקצובות.
חושבת על עתיד, הווה ועבר.על רע וטוב, על כדאי ולא כדאי, על אסור ומותר.
היורה מטפטף עליה, מרטיב אותה בטיפות, טיפות.
אך היא בשלה, עומדת בחוץ.נרטבת.
ידיה בכיס מכניסה וראשה מופנה כלפני השמיים האפורים.
היא לבד.
אם יראה אותה אדם, יחשוב אותה, למשוגעת.
אך היא עדיין שם, בחוץ.
שתורת שער, עיניים משוטטת, אוחזת טירוף קל.
היא חופרת בכפות רגליה באדמה הלחה, בור קטנטן.
קוברת בו את עצמה, את נפשה המיוסרת.
לבסוף, נכנסת בשקט לביתה.סוגרת מאחוריה את הדלת הכבדה.
משאירה את עצמה מאחור.
גם את טיפת האור האחרונה היא משאירה שם.מחוץ לדלת.
נוגעת קלות בדלת הקרה, הכבדה.
יודעת מה השאירה בחוץ, טמון באדמה, מאחור.
יודעת שמה שטמנה בחוץ באדמה יכול להצילה, אך היא קוברת אותו שם.
לא רוצה להינצל.
יודעת, מודעת, ורוצה.
היא נעלמת לכולם בפנים, הם לא מכירים אותה עוד.
היא לא רוצה שיכרו בה, וגם אם כן, היא לא מסוגלת להחזיר את הגלגל לאחור.
היא יודעת שאנשים שהכירו אותה מצטערים.
מצטערים ויצטערו.
אבל היא מעדיפה כך.
היא נעלמת לצללים, שותקת ובוכה, מסתגרת, יוצאת רק כשצריך.
היא מחייכת, צוחקת, וחייה, מראה לכולם שהכל בסדר.
שבעצם כולם יודעים שהיא לא.
היא גוויה מהלכת, לא שמחה, וכבר לא ילדה כפי שהייתה.פגועה, פוגעת, מיוסרת.
כבר כולם יודעים שמה שהיא מציגה להם זה שקרים.
הם מפחדים להתקרב אליה, הם מפחדים עליה, הם מפחדים על עצמם, הם מפחדים יותר מדי.
והיא נעלמת להם עוד ועוד, לאט, לאט.
בשקט.