כתבתי משהו, יושב על ליבי לא מעט זמן, אשמח לשמוע תגובות, הערות והארות(:
הציונות הדתית, הכיפות הסרוגות, 'חוד החנית' של מדינת ישראל, תגדירו איך שאתם רוצים. אנשים שתמיד שואפים להיות גדולים בכל התחומים, מצטיינים, מתקדמים, מבינים ופועלים. ציבור של אנשי ספר, רוח, מעשה ושכל. אנשים של קודש וחול אבל גם אנשים במובן הכי פשוט, פשוט אנשים. ככה חונכתי, לציבור האידיאליסט והאליטיסט הזה.
עכשיו, בעולם מתחוללת מגפה נוראה. נגיף מסתורי מאזור נידח בסין משתלט על העולם, פוגע והורג רבים, משנה את כל סדרי חיינו, ה-כ-ל. אסורות התקהלויות, תפילות ברוב עם ועדה, חתונות ושמחות המוניות ועוד כהנה וכהנה שהיינו מורגלים אליהם עד כה. ממשלת ישראל קובעת כללים, מעצבנים ומעיקים, אך מצילי חיים של ממש, עטיית מסכה במרחב הציבורי, איסור התקהלויות, שמירה על ריחוק חברתי ועל היגיינה בסיסית. לוקח זמן, אך רובנו מתרגלים למציאות זו, בין בהבנה ובהסכמה ובין בהכנעה ובלית ברירה.
כן, אני אומרת רובנו. למה? כי אני יודעת שלא כולנו. ולא, אני לא מדברת על כלל אזרחי המדינה, אני מדברת על בני ובנות הציונות הדתית. כן כן, הציבור הזה שתמיד שואף להיות מתקדם ולהוות דוגמה אישית לכולם פתאום נעלם כלא היה. ולא נעלם במובן של לא קיים.
אני הולכת ברחוב, בין היחידים עם מסכה, לא מחבקת חברות טובות ויושבת רחוק במפגשים עם אנשים, מסתכלת סביב, על הסביבה והקהילה בה גדלתי, אנשים שבאמת מקדימה בחזית בכל תחום, פתאום מחפפים כאן, פתאום זה לא חשוב.
חלילה לא רוצה להוציא שם רע לאף אחד, וגם לא להכליל, אבל הפעם אני מאוכזבת מהציבור שלכם, שלי. על כולנו להתחזק ולהתקדם בהמון תחומים, ותחום חשוב ובולט, אקטואלי ומוגדר בעיני ובעיני רבים כפיקוח נפש, הוא הכללים האלו.
מסכה זה מציק, לא לחבק חברות זה מבאס, לבטל פעולות לחניכים זה לא מגניב ולא לראות את סבא וסבתא זה ניסיון קשה. מאוד. א-ב-ל, ופה מגיע האבל הגדול, הבריאות שלנו חשובה יותר! ולא רק הבריאות שלנו, גם הבריאות של הסביבה שלנו, החברים, המשפחה, העם.
בואו כולנו ניקח אחריות, נתייחס לכללים האלו ברצינות, שגם בתחום הזה יסתכלו על הציבור שלנו, יקחו אותנו ברצינות וימשיכו להסתכל על הציבור הזה בהערצה ובהערכה!
הציונות הדתית, הכיפות הסרוגות, 'חוד החנית' של מדינת ישראל, תגדירו איך שאתם רוצים. אנשים שתמיד שואפים להיות גדולים בכל התחומים, מצטיינים, מתקדמים, מבינים ופועלים. ציבור של אנשי ספר, רוח, מעשה ושכל. אנשים של קודש וחול אבל גם אנשים במובן הכי פשוט, פשוט אנשים. ככה חונכתי, לציבור האידיאליסט והאליטיסט הזה.
עכשיו, בעולם מתחוללת מגפה נוראה. נגיף מסתורי מאזור נידח בסין משתלט על העולם, פוגע והורג רבים, משנה את כל סדרי חיינו, ה-כ-ל. אסורות התקהלויות, תפילות ברוב עם ועדה, חתונות ושמחות המוניות ועוד כהנה וכהנה שהיינו מורגלים אליהם עד כה. ממשלת ישראל קובעת כללים, מעצבנים ומעיקים, אך מצילי חיים של ממש, עטיית מסכה במרחב הציבורי, איסור התקהלויות, שמירה על ריחוק חברתי ועל היגיינה בסיסית. לוקח זמן, אך רובנו מתרגלים למציאות זו, בין בהבנה ובהסכמה ובין בהכנעה ובלית ברירה.
כן, אני אומרת רובנו. למה? כי אני יודעת שלא כולנו. ולא, אני לא מדברת על כלל אזרחי המדינה, אני מדברת על בני ובנות הציונות הדתית. כן כן, הציבור הזה שתמיד שואף להיות מתקדם ולהוות דוגמה אישית לכולם פתאום נעלם כלא היה. ולא נעלם במובן של לא קיים.
אני הולכת ברחוב, בין היחידים עם מסכה, לא מחבקת חברות טובות ויושבת רחוק במפגשים עם אנשים, מסתכלת סביב, על הסביבה והקהילה בה גדלתי, אנשים שבאמת מקדימה בחזית בכל תחום, פתאום מחפפים כאן, פתאום זה לא חשוב.
חלילה לא רוצה להוציא שם רע לאף אחד, וגם לא להכליל, אבל הפעם אני מאוכזבת מהציבור שלכם, שלי. על כולנו להתחזק ולהתקדם בהמון תחומים, ותחום חשוב ובולט, אקטואלי ומוגדר בעיני ובעיני רבים כפיקוח נפש, הוא הכללים האלו.
מסכה זה מציק, לא לחבק חברות זה מבאס, לבטל פעולות לחניכים זה לא מגניב ולא לראות את סבא וסבתא זה ניסיון קשה. מאוד. א-ב-ל, ופה מגיע האבל הגדול, הבריאות שלנו חשובה יותר! ולא רק הבריאות שלנו, גם הבריאות של הסביבה שלנו, החברים, המשפחה, העם.
בואו כולנו ניקח אחריות, נתייחס לכללים האלו ברצינות, שגם בתחום הזה יסתכלו על הציבור שלנו, יקחו אותנו ברצינות וימשיכו להסתכל על הציבור הזה בהערצה ובהערכה!
