פורום נוער וגיל ההתבגרות (עמוד 531)

שלום.

אני מבין שזו חויה לא נעימה, ולפעמים קשה. ישנם אנשים שחוים טראומה מלראות תאונה קטלנית,שבספרות המקצועית מוגדר כאיום פיזי, או ראיה של איום פיזי, ותחושה של חוסר אונים. (גם פגיעות מילוליות חוזורת ונשנות במשך תקופה ארוכה במיוחד ייחשב לפעמים כטראומה).

ויש מה שנקרא פוסט טראומה (פירוש המילה היא לאחר טרומה) שההגדרה המקצועיות שלו זה:

לפיDSM , הפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD), מוגדרת כהפרעת חרדה. הקריטריונים להיחשב ככזו, הם:

אירוע, בו חווה האדם איום על חייו או שלמותו הגופנית, או שהיה מעורב / עד, לאירוע בו אויימו כך, אחרים (יש לשים לב לתנאי האיום הגופני), וחש פחד עז, חוסר אונים, ותחושת זוועה. איום כזה, יכול להיות גם בשורה רפואית כזו.

התסמינים: בשלושה מישורים; חודרניים – לפחות אחד מהתסמינים הבאים: זכרונות מציקים, סיוטים, פלאשבקים, תגובות רגשיות וגופניות לתזכורות מהאירוע.הימנעותיים – לפחות שלושה מהתסמינים הבאים: קהות רגשית, הימנעות ממחשבות ורגשות הקשורים לאירוע, הימנעות מכל מה שמזכיר את האירוע, ירידה בהנאה, רגשות ניתוק מאחרים, תחושה של עתיד קודר.  ועוררות יתר – לפחות שניים מהתסמינים הבאים: קשיים בשינה, רגזנות, קשיי ריכוז, דריכות יתר, ותגובת בהלה מוגזמת (לפעמים, אפשר לזהות אנשים שחוו טראומה בתגובתם המבוהלת לטפיחה על השכם, התקרבות פיזית ל'איזור האישי' שלהם וכדומה. כמובן, שאין זה מחייב כלל).

לפי מה שכתבת את לא עומדת בקררטריונים, ולכן, מה שאת חשה לא מוגדר כהפרעת דחק פוסט טראמטית, להלן פוסט טראומה. מה שכן, נראה שבכל אופן יש איזה הפרעה בשיגרת החיים. כמו שציינת אי מסוגלות לראות דם ורגישות למראות.

1. סטטיסטיקה

רובם של האנשים מחלימים תוך חודש עד שלושה חודשים, ורק אחוזים נמוכים נשארים בטראומה לאחר שנה. ולכן תלוי באיזה שלב את נמצאת,לפי זה תדעי למה לצפות.

1. ולכן שב ואל תעשה עדיף

להמתין במשך תקופה ולראות עם יש הקלה. רק לאחר שלושה חודשים אם ויש פגיעה בתיפקוד, אז יש צורך כן לפנות לעזרה מקצועית, לאו דווקא פסיכולוג,יש אנשים שזה לא נשמע להם טוב. כיום יש מגוון יועצים ומטפלים במגוון שיטות ודרכים.

1. תמיכה, אבל לא יותר מדי.

כמו שאחד מהכותבים הגיב, חשוב למצוא סביבה תומכת, לכן צריך לנסות לשוחח עם הורים או אחים גדולים או אפילו דודה צעירה, שתקשיב ותבין ותכיל. יחד עם זאת, לא לעשות יותר מדי הנחות. כן כדאי לשמור על שיגרה ולא כדאי להימנע מפעילות רגילה, מה שנקרא, להתפנק יותר מדי.

1. האם לחזור למקום האירוע.

ישנם דעות שימליצו לחזור למקום האירוע במהירות מיד לאחר האירוע. בשלב זה זו לא חובה.

1. התנהגות נמנעת מחזקת את הקושי

חשוב לדעת שישנם אנשים שבאופן טבעי נמנעים מחשיפה, כמו שצוין במקרה זה דם וסיטואציה דומה. זה כן נורמלי, אלא שזה בעצם לא מגן על האדם, אלא מחזק את התחושה הלא נעימה, וככל שנמנעים יותר, ברגע של חשיפה ההרגשה יותר גרועה.

1. חשיפה הדרגתית

ולכן, מה שצריך לעשות זה חשיפה הדרגתית, שהיא קצת לא נעימה לטווח הקצר, אבל לטווח הארוך היא חשובה לאין ערוך. אפשר בשלב ראשון רק לעבור שם במכונית, ורק כך לאט לאט להגיע ממש למקום.

1. חשיפה בדמיון

לפעמים יש קושי לעשות חשיפה הדרגתית.במקרה כזה כדאי לעשות חשיפה בדמיון. בהדרגה להיות שם בדמיון לשניה ולכמה שניות, אחר כך חצי דקה ודקה. לאט לאט להתקדם עד שזה ממש לא מפריע, ומכאן ללכת לחשיפה בפועל, כמובן בהדרגה.

1. פעילות גופנית ושליטה במחשבות

במבוא הוזכר שלפעמים יש תסמינים שנקראים עוררות יתר. כדי להקל על התסמינים אלו, כדאי מאוד לעשות פעילות גופנית שמשלוות את כל הגוף כמו: משחק, כדור,ריצה, ריקוד או שחיה. אם הפעילות אינה מצריכה ריכוז לפעמים קורה שהמחשבות הולכות למקום שהוא לא מרגיע, לפעמים מלחיץ. במקרים כאלו כדאי לנסות להתבונן בסביבה, אנשים, עצים, בעלי חיים, קולות ואפילו לתחושה של מגע הרגליים עם הארץ.

(כתב: אברהם גולדשטיין,יועץ פסיכותרפיה.afg@neto.net.il)

כדאי מאוד לשתף בן אדם שאת מרגישה איתו בנוח.

רצוי מאוד מישהו גדול ממך.