פורום נוער וגיל ההתבגרות (עמוד 84)

בד"כ אם מישהו כאן בשעות האלו, אז זה בנסיופ

ותזכירי את העובדה שלא היית מכיתה ד'.

אולי גם כדאי להגיד להם שעדיף שתצאי למחנה במקום סתם להתבטל בבית בחופש

או שתקבלי על עצמך משהו

@חפצה בעילום שמה

אז תניחי להם מכתב שיקראו שבו את מתנצלת או שתבואי אליהם שהם רגועים ותבקשי סליחה מנסיון זה עובד

את באריאל אז ההנחה בהרשמה המוזלת רק על 30 שח.. לא כזה משמעותי, אפשר להירשם עד ראשון. אז יש לך עוד סיכוי

הייתי מייעצת לך לעשות טקס חגיגי של בקשת סליחה, זה קשה, נכון - אבל מה לא עושים בשביל.... בשביל מה? הנקודה החשובה היא שתדגישי לעצמך, שאת המאמץ את עושה נטו כדי להתפייס עם ההורים, ומה שיהיה יהיה.

המטרה היא להתפייס עם ההורים, ותדגישי להם את זה, תכתבי מכתב, תקני משהו חמוד שירגישו שבנפשך הדבר.

אחרי שתתפיסו, תזכירי את העניין אחרי שביקשת סליחה, והבטחת שלא יקרה שוב, והתנצלת והכל. 

תסכימו לי ללכת למחנה? (אם את שחקנית, תשתמשי בכישורייך)

אולי הם קצת יצחקו, ומה שהם יגידו - זה מה שיהיה, הרי המטרה היא להתפייס, בונוס זה מחנה.

סביר להניח שאחרי הפיוס הם יסכימו, ואם לא - הגשמת את המטרה ותשמחי בה

כול אדם חשוב! צריך נוכחות!!

והלוואי שלא יהיה פינוי וניהיה שם עוד שנים רבות!\

אומרים לא לפינוי!

20210628143741.pdf

20210628144031.pdf

20210628144414.pdf

20210628144612.pdf

20210628144722.pdf

ודיונים אחרי דיונים היו הולכים על הדבר הזה והצהרה שאמרה בדיוק הפוך קיבלה גם היא הסכמות רבות... אם היא הייתי כותבת את זה אחרי מות אהוביה היא הייתה נסקלת פה...

איננו חרדים.

במחילה מכבודכם, חרדים, לא באתי להכליל את כולם...

זה מהמם!!

את ציירת או חברה שלך?

אפשר לקנות כזה?

אחד הקטלניים!!

ואוו, איזה כישרונית!! אלופה!!!

למרות שאני טענתי דווקא שלא מזהים

הייתי אומרת וואי איזה בית יפה... אבל כשאמרת אז מה זה כבר יכול להיות.. קיצר אם באלך שיבינו תוסיפי משפט מפורסם של רבי נחמן ואז יקשרו...

להתאמן מותר בשלושת השבועות כאילו בנגינה

כשאת שרה, את מדמיינת גם את המנגינה ושרה על פיה, ועל פי הקצב, זה מקנה תחושה של מוזיקה ממשית 

תחפשי נראלי אקפלה שזה אותו הדבר....

חברות שלי תמיד יורדות עלי על זה...

הם לא מגיעות... הדמעות....

זה נדיר אצלי...

וכן זה מבאס...

אין איך לשחרר את מה שקורה בפנים...

הסטיגמה על נשים לא תמיד נכונה- קחי אותה בעירבון מוגבל ותבכי מתי שבאלך...
 

נראלי שכאילו נשים יבכו כשקורה משהו קיצוני נגיד.. לא עולה לי עכשיו אבל דברים שגברים לא יבכו ליד כולם ונשים כן.

ברור שלכולם זה מביך ליד כולם אבל כאילו בנות הם יותר רגישות, לבנים יש חסינות כזאת לשמור אתזה לאח"כ. לדעתי.

וואי אני בכיינית של השמחות סתם.. אבל אם קורה משהו באמת רציני אז אני יכולה לבכות ליד כולם אבל גם זה לדוג' בל"ג בעומר לא בכיתי רק כשהגעתי הביתה..  אבל נגיד ימי זיכרון זה ימי האבל שלי בערך

זה פשוט אופי.. משתנה מאחת לאחת, ומהיכולת איפוק של כל אחת.

לבכות ליד אנשים זה בערך הדבר הכי מביך שיכול לקרות

כנראה שהסטיגמה לא מאד נכונה.

אני גם כמוך.

ונכון שהרבה פעמים כואב לך, את עצובה, מתגעגעת או מתרגשת, את רוצה לבכות אבל לא מצליחה.

זה לפעמים מתסכל, כי בכי הוא דרך טובה לשחרור מה שנאסף בתוכך.

ולפעמים את מרגישה אדם אטום / חסר רגש בכך שאת לא מסוגלת לבכות ליד אנשים, לא מסוגלת להחצין את הרגש שלך בצורה כזו.

וזה לא אומר שאת לא רגישה, אלא את פשוט פחות מוחצנית ולא אוהבת שכולם רואים מה מצבך הנפשי נכון לשעה זו...

אז שתדעי שגם אם לא יורדות לך דמעות במקום ציבורי, את עדיין בחורה, נשית ורגישה.

אבל פשוט לא נוח לך שכולם יודעים מזה.

וזו תכונה שאני מעריכה, שתדעי. זה נובע ממקום טוב.

והחול גובר על הקודש

יהודים שרפו במו ידיהם את מחסני התבואה מזדון ורוע כלפי בני עמם
וכן רצחו ודקרו (סיקריים) מתוך קטטות ומחלוקות

שנמצאים במקום הזה גויים רשעים וטמאים!

הייתי בים עם חברה

אני לא ממש מרגישה טוב היום... 

אז נשארתי היום ולא הלכתי לעובדה!

שאם יהיה סגר בחגים זה יהיה ממש נורא!!

(כי בראה"ש שנה שעברה אמא שלי נדבקה ואז גם אבא שלי קיצר יום כיפור וסוכות עשינו בבית- ובכללי בסוכות היה סגר)

ושהקב"ה רוצה להראות לנו משהו שדווקא בחודש אלול זה קורה כבר שנה אחרי שנה אולי הוא כועס ולא כ"כ רוצה לשמוע את התפילות שלנו כי הוא ירחם עלינו ויסלח ואז..

אני מעדיפה שההורים שלי שלא יתעלפו...

וזה אחד המבאסים אני ממש רוצה לבוא אפילו מיום שני אבל אני לא יודעת איך לשכנע את אמא שלי(אבא שלי מסכים)...

אם למישהי יש רעיון איך שתעדכן.

תודהה

אבל אצלי גם אבא שלי לא מרשה

בעזרת השם מגיעה למחנה שיש 

אבל אפשר להגיע לאביתר כל מי שרוצה פשוט במחנה עושים לנו גם פעילויות וזה לבנות מכל הארץ...

יש גם לבנים??

אבל אני לא רוצה לחשוב מה אמא שלי תגיד אם אני אבקש ממנה את זה.. 

אני גם פחדתי כזה אבל הם ממש התלהבו

לצערי הרב הם מפחדים מהפינוי שהחיילים ירביצו וכו'

אבל אם ההסכם של הפינוי נכון וזה במוצ"ש אז אני כן הולכת בעז"ה \(ממחר עד מוצ"ש)

כל מה שערבים בונים וזה ממש לו חוקי אף פעם לא מפנים! אבל פתאום כשבונים ישוב יהודי או כל התנחלות אחרת אז זה לא חוקי...
לא הבנתייי מה אנחנו חיים במדינה בשלטון זר או שזה מדינה יהודית??

אנחנו לא...

לא מנהלים מאבק!
לא רק שבחיים לא פינו מאחז בלתי חוקי של ערבים אלה שגם מסדירים להם את המאחזים המאוד לא חוקיים...

ובכללי אני לא מדברת רק על אביתר, אח שלי גר ביצהר(לא בקומי אורי)ופינו לא את הבית אפילו בלי צו התראה!!
ולערבים גם אם אי פעם היו מפנים להם זה רק  אחרי המון צווים והתחננויות...

כן מפנים לערבים בניה לא חוקית מפעם לפעם, זה קרה ליד סוסיא לפני כמה שנים ועוד כמה.

אבל באופן כללי כשפינינו משפחות ערביות מבתיהם בשיח ג'ראח החמאס אשכרה יצא למלחמה, עד שלבסוף היועמ"ש הקפיא את הדיונים בענין המשך פינוים.

כשעושים משהו שהערבים לא אוהבים הם מתפרעים, זורקים אבנים וכו'. אני לא אומר שזה דבר טוב שהם עושים, אבל בגלל זה המדינה יותר מורתעת מלפנות בתים של ערבים.

ואגב, בשייח ג'ארח לא פינו בסוף.

וגם מדובר שם על מקרה בו הוכח שזה קרקעות של יהודים פרטיים שתבעו אותן.

אז איך יש יהודים שגרים שם?

ברור שזה קרקע שהייתה פעם בבעלות יהודית, אבל לא נראה לי שאת הערבים זה מענין.

הבתים עליהם נטוש המאבק עדיין מאויישים בערבים.

אותם לא, אבל את המדינה כן. ובניה לא חוקית שאיננה אדמה פרטית יהודית לעולם אינה מפונה.

וגם כאלו שכן - רק לעיתים נדירות מאוד

נו אל הבתים האלה דיברתי כשאמרתי שהיועמ"ש הקפיא. אבל באופן כללי יש עוד הרבה בתים בשמעון הצדיק שהיו גרים בהם בעבר ערבים ופינו אותם.

זה הדוגמה לאזלות של המדינה!!
הערבים מתמקמים שם, שי שם אפילו דגלי אשף!!
ואף אחד לא מוריד את הכפפה ואומר משהו פה לא בסדר...

הסדר בעוד חצי שנה יש אפשרות שאולי יחזרו

יוכל להיות שנגמר הבטריה תנסי אולי להחליף בטריה

ותסבירי גם יותר בירור מה את צריכה?!

כי וואלה? כי אני יחסת מבינה

הקטן , למעלה.... אחרי שתישמי את הבטריות... בהצלחה!!!!

צריך לזכור שזה רווח משמעותי בכל זאת. לא היה ברור בכלל שנגיע לזה.

א. ישיבה זה דבר משמעותי מאוד לאחיזה בשטח, והרבה פעמים מסביב לישיבה צומח גם שוב יישוב, לאט לאט

ב. יעשו הרי בדיקה, ולפחות לפי ההבטחות - אם זה אדמות מדינה היישוב יחזור. וככל הנראה זה אכן אדמות מדינה, אולי ינסו לרמות, אבל נקווה שלא יצליחו...

הדבר שהכי חשוב לזכור: שאחרי הרבה הרבה שנים זכינו להפיח מחדש את הרוח. והכי חשוב עכשיו להקפיד שהיא לא תדעך. 

חזרנו לימי גוש אמונים, ונישאר באוירה הזו! אחריות של כולנו

ממשיכים בכל הכח. ומובטחנו שנצליח

זה אחלה ביטוח לטווח ארוך, בהתחלה יגורו שם רמים אחרי זה אברכים, וככה זה יהפוך ליישוב מוסדר.
מה גם שישיבת הסדר בפני עצמה היא דבר ערכי, חשוב, וטוב.

בוא נעשה ששכל אחד יכתוב איזה קטע על בהמ"ק אפילו 2 משפטים בשביל להתחבר כי סתם לצום ולנסות להעביר את הצום מהר שאפשר זה לא הקטע..

מי זורם\ת?

אפילו מהאינטרנט או מאיזה ספר שיש לכם..

היו היה יהודי פשוט שלא ידע קרוא וכתוב, ולו בית מרזח בצומת דרכים המרוחק שבועות נסיעה רבים מן הקהילה היהודית הסמוכה. באחת השנים החליט מיודענו לנסוע לעיירה לראש השנה.

כשנכנס לבית הכנסת בבוקר ראש השנה, היה בית הכנסת גדוש והומה מתפללים והתפילה הייתה בעיצומה. כיוון שבקושי ידע איך לאחוז בסידור התפילה, כרך את טליתו סביב ראשו ונעמד במקום לא בולט ליד הקיר האחורי.

חלפו שעות. הרעב החל לכרסם בבני מעיו, אך לא היה כל סימן לכך שהתפילות סביבו עומדות להסתיים. מחשבותיו על סעודת החג החגיגית הממתינה לו באכסניה גרמו לו לדמעות סוררות. מדוע אורכת התפילה כל-כך? האם לא התפללנו דיינו? אך התפילה נמשכה ונמשכה.

לפתע, כשהגיע החזן לקטע נוגע ללב במיוחד, פרצו כל חברי הקהילה בבכי תמרורים. מדוע כולם בוכים? תהה בעל בית המרזח. ואז הבין. כמובן! גם הם רעבים. גם הם חושבים על הסעודה המתמהמהת ועל התפילה שלא נגמרת. בפרץ מחודש של רחמים עצמיים פתח פיו ונתן ביטוי למצוקתו. הוא מירר בבכי, ויפחתו הצטרפה ליפחות האחרים.

לאחר זמן מה פסק הבכי ולבסוף השתתק, מלבד יפחות עמומות שבקעו מגרונותיהם של כמה מתפללים אדוקים במיוחד. לרגע התלהב בעל המרזח: הנה, התפילה עומדת להסתיים. אך כשהתפילה נמשכה עוד ועוד הוא תמה: מדוע הפסיקו המתפללים לבכות? האם אינם רעבים עוד?

ואז הוא נזכר בצ'ולנט! איזה צ'ולנט מחכה לו. כל דבר אחר שהכינה אשתו לסעודה החוויר בהשוואה לצ'ולנט. הוא נזכר בנתח הבשר העסיסי שרעייתו המסורה שמה בצ'ולנט והוא ידע היטב: ככל שהצ'ולנט מתבשל זמן רב יותר, כך הוא יהיה טעים יותר. עוד כמה שעות של כפות רגליים כואבות ושל קיבה ריקה הם מחיר קטן עבור הטעם המיוחד שמתפתח לו תחת למכסה הסיר...

כנראה שכך גם חושבים שאר המתפללים; גם בביתם יש צ'ולנט על הכיריים. אין פלא שחדלו מלבכות. תנו לתפילה להימשך, ניחם האיש את עצמו. ככל שתארך התפילה כן ייטב.

וכך נמשכו התפילות. ברכיו כבר חלשו מרוב רעב, ראשו כאב עליו, גרונו שרף מדמעות חנוקות. אך בכל פעם שחש שהוא פשוט לא יכול להחזיק מעמד אף רגע נוסף, הוא חשב על הצ'ולנט ותיאר לעצמו מה קורה לפיסת הבשר הזו באותו רגע ממש: כיצד היא הולכת ונעשית פריכה בחוץ, רכה מבפנים, טעמיה מתמזגים באלו של תפוחי האדמה, השעועית, הקישקע והתבלינים שבסיר. כל רגע נוסף שחולף, כך שב ואמר לעצמו, הוא עוד רגע שבו מתבשל הצ'ולנט על התנור ומשביח והולך.

מקץ כשעה פתח החזן בקטע שירה נוסף נוגע ללב במיוחד. כשצייר קולו הרועד את הסצנה הנוראה של יום הדין של מעלה בשמים, שוב פרצו כל המתפללים בבכי. בנקודה זו נפרץ הסכר בלבו של היהודי הפשוט, שכן הוא הבין היטב את המתרחש במחשבתם של שאר המתפללים: "מספיק ודי!" התייפח. "עזבו את הצ'ולנט! הוא התבשל כבר דיו! אני רעב! אני רוצה ללכת הביתה!..."

"עזבו את הצ'ולנט! הוא התבשל כבר דיו! אני רעב! אני רוצה ללכת הביתה!..."

היהודי הסכן הזה, זה עמ"י שבוכה כבר אלפי שנים וכואב לו והוא כבר גווה ברעב לגאולה, לבהמ"ק והוא כבר רוצה לחזור הביתה אל אבא (להבדיל אלפי הבדלות הצו'לנט)