פורום נוער וגיל ההתבגרות (עמוד 939)

במידה ויש, את באה.

שהוא..

רגע למה שאתה לא תהיהי פה יותר?

תקים מפעל לייצור גבינות צהובות בצבע ירוק

תכין חליפות קראטה סגולות

תהיה סבתא עם טוסטוס

תלך לאפריקה לחקור את האוזן של הפילים

תגלה זן חדש ש צמחים

יש פתקים עם השמות של כל המשתתפים ואז עוד ערמה של שאלות כמו הדוגמא שהיא נתתנה למעלה כמו מה אלמוני חושבת על לימודי ? ויש עוד ערמה של פתקים עם משפטונים שכתוב עליהם... "כמו תהפוך תעולם בשביל זה " או "תתחמק ותלך לישון" וכל מה שבא בראש... ואז יושבים במעגל כולם וכל משתתף מקבל 4 פתקים מהערמה של המשפטונים ואז כל תור מוציאים מהערמה של השמות ויוצא אחד מהשתתפים עוד פתק מהערמה של השאלות. ואז כל אחד מההיושבים במעגל מוריד אחד מהארבע פתקים שלו שנראה לו הכי מתאים לשאלה כלפי האדם שיצא בפתק ולפעמים או יותר נכון בדר"כ התשובות לא באמת מתאימות לשה ואז זה יוצא ממש מצחיק. ואז המשתתף שיצא את שמו על הפתק צריך להחליט איזה מבין כל התשובות של כולם הכי נכון לגביו... אחד המשחקים היותר טובים עלי אדמות! ולשאלתך פותחת השירשור אין את הקובץ של התשובות האלה.. ב"ה צלחה בחיפוש!

כי הם לא מעצבנים..מי שעיצבן זה ראיון בעיתון.אבל לא 'העלונים' כמו שאתה מצייר... וגם גם העלון מעט מן האור אמרתי :"לעלון המצויין 'מעט מן האור' " זה עלון מצויין! הוא לא מעצבו אותי..רק דבר קטן בו..ולכן אני כותב את זה...אם היה עלון או עיתון כלשהו שכולו היה 'מעצבן' אותי לא הייתי כותב..כמו שאני לא כותב שידיעות אחרונות 'מעצבן' אותי.. הבנת?

 

לא ראיתי את מעט מן האור,

אבל ב'שביעי' גם אני קראתי וממש התעצבנתי.

במיוחד מהציטוטים שציינת.

 

 

אה, והטור של מנחם רהט זה כל שבת ה'דובדבן שבקצפת' בעלונים שאני שומרת לסוף.. (ביחד עם עולם קטן ועוד כמה טורים אהובים..)

 

*ד"א גם הטור של חגי הוברמן ב'מצב הרוח' מקסים!

וגם היה ראיון מצמרר ומרתיח את הדם עם אמא של אפי אונגר.. יהודית דסברג.

על שחרור המחבלים הרוצחים ימ"ש. היא דיברה ממש לעניין. בעלון 'גילוי דעת' אאל"ט.

הוברמן ..רק שהפעם לא הספקתי עוד לקרוא אותו.. אבל נכון,טורו של מנחם רהט ושל חגי הוברמן הם ממש מצויינים!

אותם.זכותם לכתוב את דעתם אבל שיתנו במה להגיב

בס"ד

 

אני לא אוהב את הקו שנוקטים רוב עלוני השבת, זה פשוט לא הקו שלי.

אני כן קורא אותם אבל לא מסכים לרוב עם מה שנאמר. 

 

את העלון 'מעט מן האור' אני לא קורא אז אין לי מושג על מה מדובר.

בנוגע ל'מצב הרוח' בד"כ אני לא אוהב לקרוא את הטורי פרשנות שלהם, אבל לפעמים אני מציץ כמו השבוע שהצצתי בטור של מנחם רהט ושוב תוקפים את החרד"לים למרות שהוא כתב יפה מאוד בעד הרב לאו.

עד 120 שנה.

המון אושר ועושר!1

בריאות ופרנסהה..

מזל טוב!!
שתזכה לעבוד את ה' בשמחה!!

בס"ד

 

ואני בעד שזה יעבוד לנסיו"פ.

שה' תמיד שישפיע עלייך מטובו ומאורו...

 

הרבה שמחה

 

וכול הברכות שאתה מאחל לעצמך!!..אמן..

 

חודש טוב ראש חודש שמח אמן אוטוטו..

תודה. אשמח לעוד .

[ואליך אישית - אני חולה עליך!!!]

לאיזו נשמה גדולה זכה העולם ביום הזה!

צבי, מזל טוב!
שה' יברך אותך ותמשיך להפיץ באורך המיוחד את אור ה' בעולם!
ו-17?! ואו! גיל מיוחד! (אגב, תרומת דם...)

מזל טוב איש!

 

תבורך מכל מכל כל, ה' ישפיע עליך שפע!

 

17? מלחיץ

 

בקיצור, מזל טוב!!

בס"ד

 

שתזכה להמון אושר והצלחה בכל מעשה ידיך (הטובים ) ושיהיה לך אך ורק טוב!!!

אוף זה מעצבן אני יושב מול המחשב כבר 10 דקות ולא עולה לי
במילים את כל מה שאני רוצה להגיד לך.

אז נגיד קצת ברכות ואז עוד קצת עליך ואז תודה!

שיהיה לך חיים נפלאים
שתיהיה מאושר ושמח
שתמשיך לחייך ולתת המון (ובחיוך)

בנאדם שלא מדבר בנאדם שעושה
בנאדם שעושה עם חיוך על הפנים
אין הרבה אנשים כאלה!!!

אני מודה לה' שזכיתי להכיר אותך
ולהיות חבר שלך היה בהתחלה נראה לי מוזר
כי אנחנו הפכים הזוייים
אחר כך כבר הבנתי שזה אצבעו של הקב"ה
על הכדור העגול שלנו.

עברתי אתך המון (כולל תבגרויות ברוך ה')
ואני מקוה מאד להמשיך כך גם שנה הבאה!
מזל טוב ענק ליומולדתך (בקרוב אצלי)


תודה לך על הכל!!!
ומזל טוב אדיר







 

"עד 120 שנה...." שלחתי לך סמס אבל אתה לא מקבל מגולן.....

וואי הרבה הצלחה ורק טוב

אני אוהב אתכם כל כך!!! הנוער השפיצי שלנו!!! ובמיוחד לאלה שדיברנו ומכירים והועילו לי וקיבלו ממני . מברך את כולכם באושר ושמחה ופרנסה טובה וזיווג הגון. שכל משאלות לבכם יתגשמו לטובה.

רק שמחה וטוב

יריב ברק,כפיר דהרי,חי בן-נעים,יונתן תורג'מן זכרונם לברכה..

בס"ד

 

http://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/t565978#6281877

 

יישר כוח!

ולעילוי נשמתם.

בדיוק את אותו דבר... הוא שואל אותך את אותן השאלות. בדיוק את אותן השאלות.

 

תקשיב טוב לשאלות.

 

תענה לו.

 

ענית לו?

 

יופי. אחרי שענית לו, אתה כבר יודע את התשובות. עכשיו נראה לי שאתה יכול לסלוח בלב שלם.

ובמידה שאדם מודד, בה מודדים לו.

 

א"יה! 

קוראים לזה סודו של אח..

 

יאיר הגיע לכיתה שלנו לפני שלוש שנים. זה היה סתם יום לימודים רגיל באמצע החורף של כיתה ח`, כאשר המחנכת נכנסה פתאום לכיתה באמצע שיעור היסטוריה, ולצידה ילד חדש ולא מוכר. הוא היה רזה, שיערו שחור ומתולתל, ועל פניו הבהירות נסוך חיוך עדין. "כיתה ח`2 אני מבקשת שקט!", היא פנתה אלינו, "תלמידים, תכירו. זהו יאיר, תלמיד חדש בכיתתנו. משפחתו עברה לעיר השבוע, והוא מצטרף לכיתה שלנו. אני מצפה שתתייחסו אליו יפה ותקבלו אותו כראוי". 

שלושים ושניים זוגות עיניים סקרניות נתלו בילד החדש שעמד במרכז הכיתה והֵישִיר אלינו מבט. הוא לא היה נראה נבוך או חסר ביטחון, כמו שאולי היינו מצפים מילד זר בכיתה לא מוכרת. הוא עמד שם, רגוע ושליו, וסקר אותנו במבט נבון כשבעיניו הירוקות מנצנץ זיק מיוחד. 

להיכנס לתוך כיתה מגובשת, במיוחד באמצע השנה זוהי משימה לא פשוטה כלל וכלל. אך יאיר עשה את זה בקלות מעוררת קינאה ממש. הוא פשוט הצטיין בכל דבר. הוא היה תלמיד מבריק, טוב בכדורסל, שנון, יצירתי, טוב לב. בקיצור, טיפוס `מושלם` כזה. ילד שכל אימא מאחלת לעצמה. היו לו כל הנתונים להפוך במהרה ל`מלך הכיתה`. כולם נעזרו בסיכומים שלו, נהנו להיות בחברתו ואהבו לשחק איתו. ללא שום מאמץ הוא היה יכול להפוך למסמר החברה.

משום מה הוא כלל לא היה מעוניין בזה. 

למרבה הפלא, הוא נמשך לְהִתְחַבֵּר דווקא עם הטיפוסים היותר שוליים ודחויים בכיתה. אתם יודעים, כל ה`יצורים המוזרים` האלו, אלו שאין להם הרבה חברים, שלא טובים בשום דבר ושאפילו המורים לא מחבבים אותם. דווקא אליהם הוא התחבר. את כל זמנו הוא בילה במחיצתם. למד איתם למבחנים, עזר להם בעבודות והיה מדבר איתם שעות. בשבילם זו הייתה הפתעה גדולה, ובשבילנו - דבר מוזר ותמוה. הילדים הכי דחויים בכיתה פתאום מקבלים כזה יחס מהתלמיד הכי פופולארי ומצליח? משהו פה לא מסתדר! אנחנו, החבר`ה היותר `נחשבים`, לא הצלחנו להבין. `בשביל מה הוא צריך את זה? מה הוא מוצא אצל ה`מסכנים` האלה?` אני חושב שההתנהגות יוצאת הדופן שלו אפילו קצת פגעה במעמדו החברתי. אבל הוא - לא נראה היה שזה מעניין אותו בכלל. כל דאגתו הייתה נתונה לטיפוסים הדחויים והחלשים. כשהמורים חילקו מבחנים הוא בקושי הציץ במבחן שלו (טוב, ממילא תמיד קיבל בין 95 ל- 100...). הוא דחף אותו לתיק כלאחר יד, וכל מה שעִנְיֵין אותו היה האם גם כל אותם תלמידים בעייתיים, שניסה כל כך לעזור להם להתכונן למבחנים, הצליחו גם כן. אני זוכר פעם אחת כשעברתי בהפסקה ליד חדר המורים, האוזניים שלי קלטו שיחה שהתנהלה בפנים: יאיר מדבר עם המורה למתמטיקה ומבקש ממנו, כמעט מתחנן, שלא יוריד איזה ילד להקבצה הנמוכה. הוא דיבר בכל כך התרגשות ואכפתיות כאילו זה היה אח שלו ממש. לא הבנתי מדוע זה כל כך חשוב לו. שיורידו אותו הקבצה, מה זה העסק שלו בכלל? בהזדמנות אחרת כשההנהלה חשבה לזרוק איזה תלמיד חלש מבית הספר, אני זוכר איך ישב בחדר המנהל עד ששכנע אותו לתת לו הזדמנות נוספת ("אני מבטיח לך, המנהל, רק עוד הזדמנות אחת... הוא ישתפר, אני בטוח... על אחריותי, אתה תראה שהוא יצליח בסוף..."). אם מישהו הציע איזו יוזמה לפעילות חברתית שלא כללה כל מיני ילדים `פחות נחשבים` יאיר התנגד תמיד בתוקף ואמר לנו: "אנחנו כיתה אחת או לא כיתה אחת? איזה מין דבר זה שחלק מְשַתְפִים וחלק לא?` לא כל כך הבנו את ההתעקשות המוזרה שלו ואני בטוח שאם תלמיד אחר היה מתנהג כמותו כבר מזמן הוא היה מאבד את מעמדו ונדחה הצידה יחד עם כל הטיפוסים המסכנים והשוליים. אבל יאיר, הוא היה בעל עוצמה גדולה מִדַי מכדי שיהיה אפשר לדחות אותו או להתעלם מדבריו. אודה על האמת שבסתר ליבי הערכתי אותו על מה שהוא עושה, אבל מעולם לא הבנתי מה מניע אותו לעשות כך.



אך מעבר לכל זה תמיד הייתה לי איזו תחושה פנימית לא מוסברת, שיש בו איזשהו דבר מוזר. למרות שכלפי חוץ היה נראה כנער שמח ועליז, היה משהו עצוב במבט שלו. לפעמים הוא היה שוקע בהרהורים, כשעל פניו ארשת מסתורית שכאילו מכסה על משהו שהוא מנסה להסתיר. הרגשתי שעל אף שהוא איתנו, בעצם הוא לא איתנו באמת. יש איזה סוד גדול שמפריד בינינו. 

במשך תקופה ארוכה רציתי לגשת אליו ולנסות להבין פעם אחת ולתמיד מה עומד מאחורי ההתנהגות המוזרה שלו. אך מעולם לא יצא לי לעשות את זה. 

השבוע זה קרה סוף סוף.

ביום שני הכיתה שלנו יצאה לסיור לימודי במעבדות האוניברסיטה, במסגרת מגמת ביולוגיה. ידעתי שיאיר לא יחמיץ את הסיור הזה בשום אופן. שיעורי ביולוגיה היו החביבים עליו ביותר. הנושא של הטבע ומערכת החי עניין אותו מאוד, והוא היה צמא לכל דבר חדש בעניין. הדרך לאוניברסיטה הייתה אמורה לקחת כחצי שעה, ותכננתי לתפוס איתו שיחה אישית תוך כדי הליכה. 

הופתעתי מאוד כשהוא כלל לא הגיע באותו יום. 

למחרת בבוקר ניגשתי אליו בהפסקה שבין השיעור הראשון והשני, וניסיתי לפתוח בשיחה.

"מה נשמע, יאיר? היית חולה אתמול?", שאלתי. 

"לא, אני מרגיש מצוין, תודה", ענה בחביבות, "למה אתה שואל?"

"ראיתי שלא הגעת לסיור במעבדה אתמול. חשבתי שאתה מתעניין בדברים האלו...", ניסיתי למשוך אותו בדברים. 

"האמת היא שמאוד רציתי לבוא, אבל פשוט לא התאפשר לי" ענה בקצרה, ולא הסביר יותר. 

פתאום הייתה לי תחושה מוזרה שהוא מנסה להסתיר משהו. "למה לא יכולת? מה הבעיה?", התעקשתי.

במשך שניות ארוכה השתררה שתיקה מעיקה, עד שחשבתי שאמרתי משהו לא בסדר. 

יאיר נע על מקומו בחוסר נוחות. נראה היה שהוא מתלבט בתוכו האם לומר לי איזה דבר. הוא הביט ימינה ושמאלה וכשראה שנותרנו רק שנינו לבדנו בכיתה פתח את פיו לענות. הוא דיבר בקול נמוך, ושיחרר מפיו את התשובה באיטיות כאילו כל מילה עולה לו במאמץ רב. 

"אתמול היה יום הזיכרון לאחי. עלינו כל המשפחה לקבר שלו". הוא השתהה לרגע, ואז הוסיף "קראו לו שי. הוא היה אחי התאום".

עכשיו היה תורי לשתוק במבוכה. 

הדברים הפתיעו אותי מאוד. מעולם לא ידעתי שהיה ליאיר אח תאום. בוודאי שלא ידעתי שהוא נפטר. `איך? למה? מתי?`, השאלות התרוצצו במוחי. יאיר מעולם דיבר על משפחתו. פתאום שמתי לב לכך שאינני יודע דבר על חייו הפרטיים.

"אתה מוכן לספר לי על זה?" שאלתי בזהירות, מקווה שאינני פולש לתחומו האישי ונוגע בנקודות רגישות מדי. 

מה שקרה בדקות הבאות הפתיע אותי מאוד. 

זה היה כאילו איזה סכר נפרץ, ומים שהיו עצורים זמן רב פורצים בסערה קדימה ושוטפים את כל הנקרה בדרכם. יאיר שלא היה דברן גדול, פתאום דיבר ודיבר, ושטח בפני את הסיפור המלא, את הסוד המסתורי שהסתיר כל השנים. 

וכך הוא סיפר:

"זה קרה לפני ארבע שנים. שי ואני היינו אז בכיתה ז`. גרנו באותן שנים בעיר אחרת, ולמדנו בבית הספר המקומי. שי היה אומנם אחי התאום, אך הוא היה שונה ממני מאוד. הוא היה טיפוס `רוחני` כזה, אחד שחי לו בעולם מִשֶלוֹ. הוא אהב לקרוא ספרים, היה כותב שירים והגיגים, ותמיד שקוע במחשבות ובדמיונות. הוא היה ילד עדין ורגיש ובעל לב זהב, ומעולם לא פגע באיש. 

כיוון שהיינו אחים, לא רצו להכניס אותנו לאותה כיתה, ושמו אותנו בכיתות המקבילות. אני הסתדרתי מצוין בכיתה שלי, והייתי מקובל בין הילדים. אך אצל שי המצב היה הפוך לגמרי. לרוע מזלו בכיתה שלו הייתה קבוצה של ילדים שמבחינה חברתית שלטו בכיתה ביד רמה. כל מי שלא היה מוצא חן בעיניהם - היה נדחה לשוליים. מי שניסה להתנגד להם היה עלול למצוא את עצמו מנודה מהחברה. שי, מבחינתם, היה טרף קל. טיפוס שונה קצת, שקל לרדת עליו ולצחוק על חשבונו. הם פשוט התעללו בו. לא שיתפו אותו בשום דבר, לעגו לו ולגלגו על כל דבר שעשה או אמר. הוא הפך להיות שק החבטות של הכיתה. ילדים אחרים פחדו להתחבר איתו כדי לא למצוא את עצמם במצב שלו. נוסף לזה, למרות שהיה אומנם ילד חכם, הצטיינות בלימודים לא הייתה בראש מעייניו. הוא העדיף להשקיע בקריאת ספרים וכתיבת שירים, על פני התכוננות של שעות לכל מבחן. התוצאה הייתה שציוניו בלימודים היו נמוכים, וגם המורים לא כל כך חיבבו אותו. אני, שעקבתי בצער אחרי כל זה מהצד, ניסיתי לעשות מה שיכולתי, אך מה כבר יכולתי לְשַנוֹת? 

חייו הפכו לגיהינום. הוא שנא ללכת לבית ספר. הוא היה ילד שתקן, וספג הכול אל תוכו בלי להתלונן. אפילו להורים לא סיפר דבר. הם גילו בעצמם חלק מן הסיפור, רק כשחזר יום אחד מבית הספר כשפניו חבולות לאחר שכמה תלמידים היכו אותו. הם ניסו להתערב ולדבר עם המנהל שיעשה משהו בעניין, אך זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. כששום דבר לא עזר הם דרשו להעביר אותו לכיתה שלי. המנהל סירב. "לא שמים שני אחים בכיתה אחת. זה עלול לגרום לבעיות חברתיות ולימודיות", הוא התעקש. ואני ראיתי לנגד עיני איך אחי האהוב הולך ודועך. כבודו העצמי מושפל עד עפר וכל אישיותו נרמסת על ידי כמה ילדים אכזריים, שיכול להיות שבעצמם לא היו מודעים למשמעות של מה שהם עושים".

יאיר עצר לרגע את סיפורו ונשם נשימה עמוקה, כאילו מנסה לאסוף כוחות בשביל המילים הבאות. הוא עצם את עיניו מנסה להתרכז, ואגלי זיעה בצבצו על מצחו. פניו היו מיוסרות כאילו הדברים קורים ממש עכשיו. לאחר כמה שניות של שקט, המשיך בסיפורו:

"בסוף השנה השכבה יצאה לטיול במדבר יהודה. באותו בוקר כשהתארגנו ליציאה מהבית שי פנה אל אימא שלנו ואמר לה שהוא לא רוצה לצאת לטיול. אימא ניסתה לעודד אותו: "למה לא, חמוד? אני בטוחה שתהנה שם. אתה הרי כל כך אוהב לטייל בטבע". אני הבנתי לליבו. כשאין לימודים ושיעורים, יש לתלמידים האחרים יותר פנאי להקניט אותו ולהציק לו. שי ניסה להתעקש עוד קצת, אך לבסוף נכנע ויצאנו שנינו לטיול. אני הלכתי עם הכיתה שלי שצעדה קדימה, והוא עם הכיתה שלו מאחור. שי צעד בסוף הטור, משתדל להתרחק מהילדים האחרים ולהתייחד עם מחשבותיו. הוא אהב מאוד את הטבע. הנוף והיופי שסביבו תמיד עוררו אצלו השראה שסייעה לו בכתיבת השירים שלו. הוא לקח איתו את המחברת שלו. המחברת האישית, שם היה כותב את כל סודותיו הכמוסים, הגיגיו והשירים שחיבר. 

הטיול התנהל לו לאיטו וקבוצת הילדים השתרכה על פני מרחק גדול, כשמדי פעם עוצרים למנוחה ולצמצום פערים. זה קרה באחת העצירות, כאשר, כמו תמיד, שי הגיע אחרון. רוב הכיתה הייתה מכונסת במעגל סביב המדריך שאמר כמה דברי הסבר על מה שרואים מסביב. שי הגיע לאיטו והצטרף בשקט אל המעגל. אחד הילדים לא היה יכול להתאפק וזרק לעברו: "שוב העצלן הזה מגיע בסוף... תיזהר שלא תרחף יותר מדי, שי. שלא תיפול בטעות מאיזה צוק". כל הילדים פרצו בצחוק. שי שליבו ספג עוד חץ מורעל, נשך את שפתיו, השפיל את ראשו ולא אמר דבר. הוא התיישב על איזו אבן בצד, שלף את מחברתו מהתיק, וניסה להתרכז במה שכתוב לפניו. אני לא הייתי נוכח באותו אירוע כיוון שהכיתה שלי צעדה כמה מאות מטרים קדימה. את כל מה שהתרחש שמעתי אחר כך מאחד התלמידים שהיו שם". 

יאיר עצר לרגע בשטף דיבורו. עיניו היו רטובות. דמעה רותחת חצתה את פניו והמליחה את שפתיו שהיו יבשות ורועדות. אגרופיו היו קמוצים ומצחו היה חרוש קמטים. ניכר היה שסערה מתחוללת בקרבו. דקה של דומייה חלפה לפני שהמשיך בסיפורו: "בועז, מי שהיה נחשב ל`מלך הכיתה`, טיפוס קשה ושחצן, שהיה אחד מראשי המתעללים באחי, ניגש אל שי וחטף מידיו את המחברת. הוא נעמד על גבי איזה סלע, ואמר בקול מתקתק: "נו, אז מה יש לנו כאן?..." כל העיניים הופנו אליו, נהנות מההצגה שמתחוללת לפניהם חינם אין כסף. שי ניסה לקחת מידו את המחברת, אך בועז היה חזק ממנו. הוא פתח את המחברת ואמר: "מעניין מאוד. אני רואה שנהיית לנו משורר, אה?" שי התחנן לפניו: "בבקשה, תחזיר לי המחברת שלי. כתובים שם דברים אישיים". אך בועז התעלם מתחינותיו. הוא התחיל לקרוא כמה שורות מהכתוב שם, כשכל הילדים מגחכים, ושי עומד שם חסר אונים כשכולו חיוור ורועד. המורָה והמדריך צפו במחזה מן הצד ולא עשו דבר. כעבור כמה שניות של התעללות אכזרית כנראה שנמאס לבועז, והוא זרק את המחברת אל האדמה. שי התנפל עליה כעל אוצר יקר ואימץ אותה אל חזהו, כשדמעותיו מכתימות את שמו שהיה רשום על הכריכה בכתב ידו העדין. המדריך הכריז בקול: "קדימה תלמידים, ממשיכים הלאה במסלול", וכולם לקחו את תיקיהם והחלו בצעידה זריזה קדימה. 

כולם חוץ מאחד. 

כעבור דקה אחת בלבד נשמעה צרחה שפילחה את האוויר. 

זו הייתה המורה צילה שהלכה בסוף טור התלמידים. הקול שלה הגיע עד לכיתה שלי שצעדה במרחק של כמה מאות מטרים קדימה. "תזעיקו חובש, מהר, הוא נפל". 

עשרות תלמידים פנו לאחור והחלו לרוץ למקום האירוע. לצידו של השביל השתרע לו מדרון תלול שבקצהו פעורה תהום עמוקה. גם אני רצתי לשם כמו כולם. כיוון שהלכתי בתחילת המסלול הגעתי חזרה רק בין האחרונים. כשרק התקרבתי המדריך ניגש אלי ולפת אותי בשתי ידיו הגדולות: "עצור, יאיר, אל תסתכל למטה". לא הבנתי למה הוא עצר דווקא אותי. עברו כמה שניות עד שההכרה האיומה החלה לחדור למוחי – זה היה שי שנפל...

נכנסתי להיסטריה. התחלתי להשתולל ובקושי רב הצליחו להרגיע אותי. ברקע קלטו אוזניי את קולה של המורָה צילה, נסערת אף היא `אני לא מבינה. הוא הלך לידי בצד השביל. לרגע אחד סובבתי את ראשי והוא כבר לא היה שם. כנראה סטה מהשביל בטעות והחליק למטה...`. 

לכוחות החילוץ וההצלה שהגיעו למקום כעבור חצי שעה לא נותר הרבה מה לעשות. אי אפשר להישאר חי מנפילה כזו..." 

יאיר עצר בסיפורו, הוציא מטפחת מכיסו ומחה את פניו שהיו רטובות מזיעה ומדמעות. למרות הקושי לספר ולהיזכר בדברים נדמה היה שהוקל לו במקצת. כאילו אבן כבדה הוסרה מעל ליבו. 

"למחרת התקיימה ההלוויה ולאחריה השִבעה. אנשים רבים באו לנחם את ההורים על האסון הנורא. לאבד ילד קטן, עדיין לא בן שלוש עשרה, זה דבר בלתי נתפס ממש. 

כעבור שלושה ימים המנהל והמורָה ישבו בסלון שלנו, כשמסביבם כמה מתלמידי הכיתה, ביניהם גם בועז ואחרים, מאלו שהציקו לאחי. 

"אין מילים בפי", אמר המנהל, "הוא היה ילד כל כך טוב. כמה חבל, למות פתאום בתאונה כזו. זה רק מלמד אותנו עד כמה חשוב להקפיד על תקנות הבטיחות בטיולים. זה ממש פיקוח נפש". 

אני ישבתי שם בצד. הרגשתי שאני עומד להתפוצץ. הלב שלי היה מלא על גדותיו. קמתי ממקומי ונעמדתי במרכז הסלון. כל העיניים הופנו אלי. "זו לא הייתה תאונה, אדוני המנהל", לא יכולתי להבליג יותר, "זו הייתה התאבדות, או אולי יותר נכון לומר רצח..." 

שקט מקפיא השתרר בחדר. כמה מן הילדים היושבים שם התכווצו במקומם. 

אבא עצר אותי מייד "תפסיק, יאיר. מה עובר עליך?" אימא התנצלה לפני הנוכחים "זה קשה לו מאוד, אתם מבינים. שי הוא אחיו התאום. הם היו מאוד קשורים" "אסתי, קחי אותו בבקשה לחדר", היא ביקשה מאחותי הגדולה". 

יאיר קם ממקום מושבו וניגש באיטיות אל החלון. בפתאומיות הסתובב אלי ופניו בוערות. קולו היה שבור:

"שיגידו מה שיגידו. אני יודע. זו לא הייתה תאונה! השביל היה מספיק רחב, ושי ידע לשים לב לדרך. הוא לא החליק בטעות. הוא פשוט רצה לעצור את ההשפלה הזו, אתה מבין? כמה כבר ילד קטן יכול לספוג? ילדים חסרי רגישות שפכו את דמו ורמסו את כבודו עד עפר. הצוקים רק סיימו את מה שהם התחילו..."

הצלצול לתחילת השיעור השני קטע את הדברים. 

תלמידים אחדים החלו להיכנס חזרה לכיתה. יאיר התקרב אלי וסיים את סיפורו בזריזות. "לא רציתי לחזור עוד לבית הספר הזה. שנאתי את התלמידים. שנאתי את המורים. שנאתי את המנהל. לא יכולתי להסתכל להם בעיניים. שמחתי כל כך שכעבור כמה חודשים המשפחה נאלצה לעבור מקום מגורים כיוון שאבי החליף מקום עבודה, ואז עברתי לבית הספר הזה".

הכיתה כבר החלה להתמלא והשיעור עמד להתחיל. יאיר פנה לעבר מקומו וחתם את דבריו בשאלה: "רצית לשאול משהו נוסף?"

נזכרתי בסיבת השיחה שלנו. 

שתקתי.

עכשיו הכול מובן.

 

 

http://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/t17273#235716

חיפשתי ברב גוגל 'סודו של אח'..

וזה הוביל אותי לאיפה אם לא.. לערוץ!

בהצלחה

לקרוא את זה אחת לכמה חודשים.
זה ממש עוזר לקבל פורפורציות וכיוון אמיתי ומשמעותי לחיים.

צדיק, לא צדיק, חמוד...מה זה חשוב...

התגברת על היצר הרע.. זה באמת כ"כ מתבקש לדפוק מבט שעוד שנייה קוטל ת'בנאדם. אבל לא, בחרת להתעלות על עצמך.

זה באמת קשה..

יש לך מצווה גדולה בשמיים!!!

 

נתת השראה.

זה שפירסמת ייגרום לי לחשוב יותר לפני שאני אומרת משהו.

תודה! אשריך!!

אני בחיים לא הייתי מתנהגת ככה...

וואי תודה על ההארה הזאת.

מלמד מלא על עבודת מידות, על סוף מעשה במחשבה תחילה! תודה רבה..

התפעלתי ואין לך מושג כמה!!

בעז"ה שנלמד ממך, יש למה לשאוף..

אני מדמיינת ת'מקרה, זה התגברות ענקיייית מאין כמוה! |מעריך מאוד-מאוד|

זוהי אינה המטרה.

המסר...!

איזה וואוו!!!!!!

זה פשוט להתגבר!!!!

וואווו!!

ואיי ואיי..

 

שזה אומר לא עידן עמדי או עמיר בניון או אבהרם פריד או איזה זמר אמריקאי!!!!!!!!!!!!!!!

 

 

מוזיקה זה ביני!!!!!!!!!!!!!

אבל מוזיקה טובה זה פריד

אני יודעת את האמת, שהוא חולה על עמיר בניון...

אוריה, עוד מילה אחת ויש לך חשבון איתי, מובן???

יש למישהו רעיון לעוד מקום?

 

 

 

[כפיר, מחילה אבל זה לא מתאים לנו..]

הכוונה למועצה הדתית אשקלון ? (אני לא מבין בזה ואם יש הבדל,אבל מצאתי את זה)

 

http://www.dat.gov.il/religion/console/show/council.aspx?current_posting={1F7A8490-5EBE-40DC-9844-493FC4AB674F}&council_id=14

 

נדמה לי שלא כתוב שם משהו לגבי קבלת קהל להצהרה מהסוג שאת צריכה,אבל יש מס' טלפון את יכולה לברר את זה ולשאול לאן לפנות

 

בהצלחה !

אשמח לעצות איך לצאת מזה.
תודה!

קודם כל כי ה' ציווה.ב'לאט ה יעבור עם הזמן ואם עד שזה יעבור את לא תתפללי אז אולי יהיה קשה לך לחזור...

אני לא יודעת אם הובנתי נכון.
אני רוצה להתפלל אבל משהו חוסם אותי וכשאני מתפללת בכוח זה עושה לי יותר רע ואני מרגישה שזה יותר מרחיק אותי ולכן אני לא יודעת מה לעשות.
להמשיך להתפלל כרגיל למרות שזה מפריע ומרחיק יותר או שזה תק' שתעבור ולכן כדאי שבתק' הזאת אתפלל רק את מה שחשוב..

אני סתם מרגישה שאני מבזבזת זמן בבוקר למשהו שבכלל לא עוזר...

את לא יכולה לפנות רבע שעה-חצי שעה ביום להודות לו?!

תחשבי על הדברים שאת אוהבת..תביני שאלוהים נתן לך אותם ותתחילי להתפלל..

ה' בסוף יראה לך למה שווה להתפלל..

תסמכי עלי, מנסיון כשקורה משהוא חס וחלילה פתאום התפילות זורמות החוצה.

בס"ד

 

יוצא לי לומר הרבה פחות ממה שחובה, וזה לא מומלץ בכלל. (וכן, זה אומר בלי שחרית במניין. בדר"כ.)

אם את יכולה תמשיכי, זה תמיד מומלץ.

תרגישו עכשיו איך זה חובה להתפלל פעמיים שלוש תפילות ביום במנין!!

גם לי זה קרה..לאט לאט מגיעה הכוונה..ואם אחכ היא הולכת שוב פעם..היא בסוף תחזוור..

בהצלחה

המון פעמים זה קורה לי,שאני מתפללת ולא מרגישה כלום.אבל יש דרכים לשנות את זה!5-10 דקות לפני התפילה,לשבת עם עצמך ולבדוק מה בעצם נתן לך הקב"ה,מה היית רוצה להשיג ולקבל היום,אפילו את הדבר הכי קטן.לנסות להכניס איזה משהו מלהיב לתפילה,כמו למשל אם יש קטע של מנגינה,אל תגידי אותו מהר,תגידי את המנגינה איתו.כשאת קוראת את המילים,תתלהבי ותכווני בכוונה מלאה כל פעם מחדש.אם זה יקח הרבה זמן למשל במקום להתעורר בשמונה ולהתפלל נגיד שעה תתעוררי בשבע ותתפללי שעתיים.זה קשה אבל צריך לכוון ולקוות,תגידי כל מילה כאילו עוד שניה הפה שלך יסגר לא מרצונך!תכווני לכל מילה,לכל מילה תחשבי על העומק שלה ואיך שהיא מתחברת למשפט.תמצאי את הכוונה בכל משפט.התפילה זו המתנה הכי גדולה שהקב"ה יכל לתת לנו אי פעם. בן אדם לא מתפלל,אפילו בקשה קטנה יהיה לו קשה לעבור את היום.ואפילו משפט אחד שאת תכווני בו בתפילה זה כבר דבר ענקי!תמיד אני התבאסתי שיש ימים שאני מצליחה לכוון וימים שלא,ואז אמרתי לעצמי שעצם זה שאני בכלל קמה להתפלל ולא מתייחסת לזה כאל סתם דבר חולף,כבר מהרצון הזה ה' אוהב אותי יותר ושמח שאני עובדת אותו!אפילו הרצון חשוב בעיני הקדוש ברוך הוא.והמשפט המפורסם שאומר 'אין דבר העומד בפני הרצון' לדעתי זה אחד המשפטים  הנכונים והמחזקים.ועוד דבר,בדיוק קראתי משפט מהחוברת על רועי אהרון רוט הי"ד,שיש רבי אחד שלפני התפילה,מתפלל שיצליח להתכוון בתפילה.בהצלחה ושה' יעזור לכולנו לכוון יותר!

אבל אני לא מצליחה להתפלל בכלל! המקסימום שהגעתי אליו היה כל (!!!) ברכות השחר! 

אני לא מבינה למה זה חשוב, מה זה עוזר..

ולפי הניסיון שלי- תפילות זה לא עוזר בשקלל! כלום לא יצא מיזה!

היה חודש שממש התפללתי בו וזה היה קשהה ולא יצא כלום!

לא מרגישה צורך להתפלל...

אני מנסה להתפלל- ולא מצליחחה!!!  

ורותם- תודה, עזרת לי קצת  

בס"ד

 

לא עברתי על כל התגובות ממש, אז אולי אני חוזר על מה שאמרו.

 

א. אחרי המעשים נמשכים הלבבות תמשיכי להתפלל בהתמדה ובעז"ה הכוונה עוד תבוא. אפשר אפילו לעשות פרצוף של מישהו שמתחנן, זה יכול לעזור (!).

ב. תלמדי על התפילה, לדוגמא נפש החיים שער ג. הגיוני שלא תתחברי לתפילה אם את לא מבינה איך היא משפיעה (זה דבר מוזר, שהקב"ה משנה את הרצון שלו בגלל מה שאמרתי...) ולכן חשוב מאוד ללמוד ולהבין.

תקראי על תפילה של צדיקים (אפשר "וכך היה מתפלל" הקדמה לאורות התפילה [ספר ש הב קוק שערך הרב נריה], סיפורים מדהימים על תפילתו של הרב קוק. מומלץ!).

תקראי סיפורים על אנשים שנושעו בזכות התפילה.

ג. תוסיפי בברכות בקשות אישיות. כשאת מבקשת במילים שלך, על הצרות הפרטיות שלך, זה פותח את הלב לכוון גם בשאר התפילה.

ד. תרגילי את עצמך להסתכל על כל דבר בעיניים של אמונה - שכל דבר בהשגחה פרטית ומאיתו יתברך וכו', וכך תחיי במודעות לקב"ה בכל רגע ותרגישי צורך לפנות אליו ולהתקרב אליו.

ה. כמובן - תתפללי על זה! תבקשי, במלים שלך, מאבא שבשמים שיעזור לך לפנות אליו ולהתקרב אליו!

 

בהצלחה ענקית!!!

לא כדאי להפסיק.

אח"כ עוד יותר קשה לחזור, וזה לא עובר לבד.

 

לי אישית עזר לחשוב על המילים שאני אומר.

וככל ששמתי לב יותר, נהיתה לי יותר כוונה.

כמובן, זו לא נוסחת קסם, וגם כך צריך להתאמץ,

אבל זה עוזר.

 

תבחרי קטע/ ברכה אחת שרק בה את מכוונת.

אח"כ תראי איך אפשר להתקדם הלאה.

אפילו 3-4 מילים.

אבל תקפידי עליהם.

א. כי מי אמר לכם שהתפילה לא עוזרת?

ב. מי אמר שתפילה צריכה לעזור? לדעתי היא באה קודם כל כדי להודות למי שיצר אותך ושבזכותו את חיה ונושמת כי זה בכלל לא מובן מאליו.

ו-ג. לפעמים אנחנו לא רואים תוצאות מיידיות אין מה לעשות. אנחנו חיים בעולם של כאן ועכשיו אבל הקב"ה חושב אחרת מאיתנו והוא יודע מתי לתת לנו את מה שאנחנו רוצים, מתי לנתב את התפילה שלנו ולתת לנו משהו שונה בכלל וכו'

 

ולגבי הכוונה- מה לעשות, קשה להתכוון. אני יכולה להעיד על עצמי שרוב התפילה שלי עוברת במלמול בלי לשים לב למה אני אומרת. אבל לאט לאט לוקחים עוד קטע ומתכוונים בו ומתרכזים בחלק מהתפילה.

קראתי איפשהו משל על זקנה שמכרה תפוחים ובאו כמה נערים שובבים, הפכו לה את הסלסלה והתחילו לחטוף תפוחים והזקנה עמדה וצעקה לעזרה ואז אמר לה אחד האנשים שזה לא יעזור שהיא תצעק לעזרה אלא שתתחיל לחטוף גם אחרת לא ישאר לה כלום. והנמשל הוא שגם היצר הרע מסיט אותנו לפעמים ו"חוטף" לנו קטעים מהתפילה כדי שלא נתרכז בהם ואנחנו צריכים גם ל"חטוף" קטעים מהתפילה ולהתרכז בהם. כששמים לב שלא שמים לב אז תשימו לב (יענו שכשאת\ה שם לב שאתה לא מתרכז אז תתרכז!!)

חוצמיזה שיש גם ערך לתפילה בלי כוונה. עצם זה שמפנים זמן עוצרים לרגע ומתפללים זה גם משהו.

במיוחד עכשיו לקראת חודש אלול כדאי לקחת על עצמנו להתפלל, ומי שכבר מתפלל אז לכוון יותר.

"הבא להיטהר מסייעין בידו".. אנחנו נעשה את ההשתדלות שלנו ומלמעלה כבר יעזרו לנו..

בעז"ה נעשה ונצליח!!

וסליחה שזה קצת ארוך אני מקווה שתקראו את זה בכל זאת

כמה שנים לא התפללתי ואז קרה משהו והתפללתי מלאא שלא יקרה ושיעבור וזה לא עזר!

בואנה- עד שאני מתפללת ה' לא יכל לקבל את התפילה הזאת?! יכול להיות שאם התפילות האלה היו מתקבלות הייתי מתפללת היום...

 

כאילו, אולי התפילה שלך נצרכה בשביל ש....לא תמותי?

 

אם תגיעי מנקודת מבט של "אני לא מבינה חשבונות שמים. נ-ק-ו-ד-ה" אז יהיה לך הרבה יותר קל..

אני לא יכולה לא להבין!

ובכלל בזמן האחרון...

אבל פליזז- תפילות להדסה בת רויטל מרסל..

יש לה בדיקה בשעה 17-00...

הרבה זמן ואני כן אומרת במילים שלי תודה בנתיים זה המקסימום שאני יכולה 

אני חייבת לציין שלי זה בעקבות חסימה רגשית בכללי והתפילה זהו ממקום רגשי מאוד ולא משנה כמה מוסר יתנו לי ויגידו עד כמה זה חשוב זה לא יועיל כי אני יודעת כמה זה חשוב! המקום האמיתי זה לנסות למצוא איך אפשר להתחבר רגשית מחדש.

זה כמו שאנשים לא מתחברים לבית המקדש בגלל הרגש החסר בנושא כך גם אצלי ולכן תפילה מעיקה עלי.. אולי תזדהי עם מה שאמרתי ואולי לא אבל מאז שהפסקתי להתפלל זה גורר אותי לעוד כל מיני דברים ואז קשה לחזור לזה..

תנסי למצוא איזון לומר רק ברכת השחר או משו שלא יעיק עלייך אבל גם שלא תרפי לגמרי כי קשה לחזור לזה.

בהצלחה רבה

אם יש שאלות מוזמנת באישי

את מוכנה להסביר לי איך חברה שלך שומעת אותך כשאת מתקשרת אליה?

אני מניח שלא תצליחי להסביר לי את זה.

אז נכון הדוגמא לא בדיוק מתאימה, אבל את משתמשת במשהו שאת לא יודעת איך הוא עובד. למה? כי זה מוכח לך. פשוט את שומעת אותה, אז כ נ ר א ה שזה עובד..

 

הדרך היא להתבונן בגדלות ה'.

מכירה איפון? זה מכשיר מגניב, נכון?

מי ייצר אותו?

נניח והמומחה שייצר אותו הוא הטוב בעולם. האדם הזה יבוא אלייך ויביא לך מכיר חדש. ויגיד לך שהוא משוכלל מאוד, יותר מהקודם. לפני שתבדקי אותו, תאמיני לו? כן. כי...מה ברור..הוא הכי מומחה בעולם!!!

הוא יצרף לך למכשיר, חוברת הסבר. איך משתמשים. ברור שאת תלכי הכל לפי מה שכתוב, שהרי מי שייצר את המכשיר, יודע הכי טוב לתפעל אותו!!

 

אז תתבונני שניה מי זה ה'. את מאמינה בתורה  אני מניח..

יופי. ה' המציא את הכל. הוא מומחה המומחים! יותר מכווווולם! בכלל לא על אותה רמה..

הוא הביא לך חוברת, הסברים איך לעבוד בעולם. חוברת קצת מסובכת..כתובה כאילו בסינית מבחינתך..

וביחד עם החוברת הוא הביא לך מלא עוזרים שלו. שיעזרו לך להבין את החוברת הזאת...

עכשיו, הם אמרו לך "תעשי X!!" את תעשי, כי זה מה שצריך לעשות.

ת"ח הם העוזרים של ה'. הם יודעים הכי טוב מה ההדרכה של מי שברא את העולם. כדאי להקשיב להם..

הם אמרו לך להתפלל. תתפללי!

 

אז נכון, זה הסבר "טכני" למדי, אבל התבוננות בו תגיד לך "ה' גם רוצה שאתכוון בתפילה, נכון? [ע"פ העוזרים שלו..] אז נשתדל גם בזה! וטככה נתקדם ונתקדם.

 

ברור שזה לא פשוט, ואפילו קשה. אחרת כל העולם היו עכשיו חיים חיי תורה מלאים. אלא שזו התבוננות קשה, אבל ברור שמי שיתבונן - יצליח להבין!

בהצלחה

(אם צריך עוד משהו..פה.)

ברור שה' הוא גדול והכל אבל אני לא מרגישה צורך יומיומי לדבר איתו..

ואם כבר בקטע של פלאפונים- הרסתי את הפלאפון שלי לפני שבוע ותקנו לי אותו אבל אין אנשי קשר. ברור שזה קשה, אין לי עכשיו את החברות הכי טובות שלי אבל זה סביר, אפשר להמשיך גם בלי זה..

ועם ה' אנ אפילו לא מרגישה את החוסר הזה...

בשבילי זה ממש דוג' לא טובה פלאפון?שונאת לדבר בפלאפון שונאת בכלל לדבר בטלפון..

הדבר מבחינתי שחסר מאוד במוסדות חינוך זה ללמד איך להשתמש ברגש איך להתחבר רגשית!

אז קדימה..

אולי זה יעזור לך :

 

בס"ד

 

אנחנו הופכים אותו לכזה.

במהותו הוא טוב..

 

אם תוכלי לפרט אוכל יותר לנסות להגיב.

 

(קראתי על זה משהו ממש יפה בספר "דע מה שתשיב לעצמך" של הרב קרוב... אעתיק מאוחר יותר)

יש דברים טובים ויש פחות, במטרה שנתקן אותם.

 

לפעמים אני חושבת שהתה לה' פאשלה בייצור של הבני אדם ונולדתי בטעות...

אממ. הנחה מעניינת.

 

אז זהו, שלא. 

 

ובטח אין לך כח עכשיו [והאמת גם לי אין] לכל הססמאות על כמה את חשובה, ועד כמה שהעולם לא יוכל להתקיים בלעדיך, ועל תפקידך הגדול וכו'. 

אבל מחילה, עד כמה שזה התשובה השנואה עלי,  אני לא חושבת שיש תשובה אחרת. 

 

לכל אדם יש תפקיד, ושמעתי פעם דבר יפה. התפקיד של האדם, זו הנקודה שהכי קשה לו. 

הדבר שהכי קשה לך בחיים. 

שאת הכי נלחמת בו. 

שם טמון התפקיד שלך.

שם ההתמודדות שלך היא להתגבר, ובע"ה לתקן את עצמך ומי יודע.. אולי לעזור גם לאחרים שהם באותו מצב. 

 

ולפתיח של השרשור שלך - כן. קיים רע בעולם. אי אפשר להכחיש ולחיות בסרט שהכל דבש, 

אבל באופן יחסי, יש יותר טוב מרע.

כן, קראת נכון! בואי נחשוב על מחלות. יש כ"כ הרבה אנשים שחולים במחלות נוראות, אבל כמה אנשים לא חולים? 

יש מוות בעולם, אבל כמה אנשים חדשים נולדים? 

 

ובכלל מה ה'עולם' עשה לך? מה עשה לך עץ מסכן, מה עשה לך פרח?  

העולם עצמו לא כזה גרוע. זה יותר הסתכלות והתמקדות שלנו לדברים הקשים יותר ..

 

אבל כל מה שכתבתי לעיל, לא סותר קושי. לא סותר כאב. 

זה לא אומר שעכשיו את צריכה לקום בבוקר ולהחליט שהעולם טוב. 

אני מבקשת מימך רק לנסות לדעת שזה קיים. ולנסות לטפל במה שרע לך, כדי לחזור לראות את הטוב. 

בהצלחה אחות  

 

ואני באישי. 

רבתי עם אבא, אימא, אחות, סבתא שלי, דודה שלי, חברות, חבר..

 

אני מרגישה זוועה- כל היום בכאבי ראש..

 

 

 

 

וזה לא סיפרתי לאף אחד!!!

 

עברתי 2 הטרדות (ולא משהו בקטנה..) בהפרש של שבוע לפני חודש בערך ומאז אני מפחדת לצאת החוצה.. מפחדת שייגעו בי, יחבקו, ינשקו... מפחדת ללכת למקלחת... מפחדת לישון...

 

פשוט באסה ובגלל זה אני וחבר שלי נפרדנו.. (אני לא שומרת נגיעה והוא לא הבין מה עובר עלי, אז הצעתי פסק זמן.. ואני ממש מתגעגעת אליו!)

אני הכי מבינה אותך בעולם.! את אפילו לא מבינה כמה אני מזדהה איתך..

אבל תדעי לך דבר אחד -את החיים שלך, איך את תחיי -את מחליטה!

את יכולה להחליט להעביר את החיים שלך בבאסה, בעצבות, בלהאשים. או להחליט שיוצאים מזה, שאף אחד לא אשם, לראות בכולם את הטוב ולחיות חיים טובים, איכותיים ושמחים..

 

וזה קשההה!! זה עבודה קשה ומתישה!!! אבל היא כ"כ שווה~

(ותדעי לך שלפני כמה שבועות, בחיים לא הייתי מדברת ככה, כמו עכשיו. אני גם לא באה מחברה כזאתי דתית... אבל החלטתי שלא, אני לא אתן לחיים שלי לרוץ ככה.

קשה? -קשה! נופלים? נופלים! אבל שווה כל רגע..

 

יאללה, בהצלחה! כולי תפילה ותחנונים בשבילך!!

והלוואי שמה שהייתי כותבת היו כל הצרותת.. יש עוד מלאא!

זה נשמע קשה,אבל הם יכולים לעזור לך.

את יכולה לשאול כאן לגבי זה ודברים אחרים:

 

http://www.makshivim.org.il/ask.asp

...!

את מחליטה מה לראות בתור רע. (בניגוד לאמת ושקר,) בטוב ורע אדם יכול לשכנע את עצמו לראות את העולם בצורה מסוימת.

את זאת שמחליטה אם לראות את הסבל כחיסרון או כאתגר.
(הסבל מכיל את שניהם, השאלה היא על מה מסתכלים.)

 

מעבר לזה, אם תנסי להיות טובה, גם העולם ייראה לך טוב.

(מכיון שכשאדם מנסה להיות טוב הוא ממילא מסתכל על הטוב הרוחני האמיתי, וככל שהמבט שלו לשם חזק יותר, ככה הוא מבין כמה שהעולם הוא טוב. כי באמת הטוב ההוא הוא אמיתי ושלם. וזה העיקרון ב"שמחה של מצווה", וזאת גם הסיבה ששמחה היא דבר כ"כ חשוב.)

וכתוב בשפה משעשעת

 

נמאס כבר לקרוא חדשות.

אתה קורא יותר ויותר ומגלה עד כמה המדינה הזו מעוותת.

אתמול קראתי יותר מדי עיתונים ועלונים. זה עשה לי רע על הלב.

כמה שנאה יש בתוכנו! כמה חוסר צדק, כמה עוול, כמה אפליה נגד עצמנו.

עצוב

 

אבל מה שהכי עצוב, זה לקרוא על זה שאנחנו מחפשים את ההבדלים ולא את הדברים שמחברים. מחפשים במה אנחנו שונים. מחפשים איפה לתקוף, איפה להוסיף שנאה.

בחיאת, מה אכפת לכם לפרגן. לא לחפש רק רע. לפעמים זה כבר עולה לי עד מעל הראש.