פורום הר הבית (עמוד 28)

בסוף הסיבוב יהיה בע"ה דוכן של חוזרים להר! כולם באים!!

חתונה בהר הבית

שאלה: בעזרת ה' אני עומד להתחתן בקרוב. עלה בדעתי, שאין מקום יותר מתאים לקיים את החתונה – מאשר בהר הבית. במקום זה, נבטא את עומק הקשר בינינו כקשר של קדושה, וגם נקשר את עצמנו לשותף השלישי שבאדם, המשרה את שכינתו במקום זה. האם ישנה בעיה הלכתית בקיום החתונה במקום זה – והאם אפשר על כל פנים לקיים במקום זה חלק ממעשה החתונה?

 

תשובה: ברמה העקרונית – כל חלקי החתונה יכולים להתקיים בהר הבית, והדבר טוב וראוי, כל זמן שהדברים אינם נעשים מתוך קלות ראש – פרט לחדר ייחוד, שלא ניתן לקיימו בהר הבית. אולם נכון לשעת כתיבת שורות אלו, עדיף להימנע בכלל מלקיים חתונות בהר הבית.

 

הרחבת דברים:

   כל חתונה וחתונה, מהווה נדבך נוסף בבניית ירושלים מחרבותיה. כך התנבא ירמיה הנביא (לג,י-יא) "כה אמר ה': עוד ישמע במקום הזה אשר אתם אומרים חרב הוא מאין אדם ומאין בהמה, בערי יהודה ובחוצות ירושלים... קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה, קול אומרים הודו את ה' צבאות כי טוב ה' כי לעולם חסדו, מביאים תודה בית ה'...". השמחה הגדולה בשוב ה' את שבות עמו, באה לידי ביטוי בשמחת החתן והכלה, המודים לה' על כל חסדיו, ובאים למקדש להקריב קרבן תודה. קרבן זה ראוי להבאה גם במישור האישי של בני הזוג המודים לה' שהיטיב עמו, וגם במישור הכללי, של עם ישראל השב לירושלים ולמקדש ובונה אותו מחרבותיו.

   וכך דורשים חז"ל (במשנה בסוף מסכת תענית) את הפסוק בשיר השירים "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו" – יום חתונתו הוא יום מתן תורה, ויום שמחת לבו הוא יום בנין בית המקדש, שייבנה במהרה בימינו. גם בנביא אנו מוצאים את שכינת ה' השורה במקדש נזכרת כמו חופה: "וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראה ענן יומם ועשן, ונוגה אש להבה לילה – כי על כל כבוד חופה" (ישעיה ד,ה). ומובא בזוהר על פרשת ויחי, כי הקדוש ברוך הוא עתיד לעשות לכל צדיק וצדיק חופה בירושלים.

   חכמינו תקנו תקנות שונות המיועדות לחתונה, על מנת שהשמחה הפרטית לא תשכיח את האבל הכללי על חורבן ירושלים. נתינת אפר מקלה בראש חתנים, השארת מקום פנוי בסעודה, הימנעות האשה מלענוד את כל תכשיטיה, שבירת כוס בשעת החופה (וראה בהרחבה בעניין זה בגמרא בבא בתרא ס,ב ובשולחן ערוך אורח חיים תקס,ב). על פי הדברים האלו נראה פשוט, כי חתן וכלה שאינם שוכחים את ירושלים, אלא רוצים לזכור את המציאות הנוכחית על ידי עלייה להר הבית, נוהגים בצורה ראויה, וראויים לכל שבח. וראה בחשיבות עליית הכלות להר הבית ביום חופתם, תוך קישור בנין הבית הפרטי לבנין הכללי, בשו"ת "במראה הבזק" (חלק ו סימן ק).

   בזמן המהרי"ל דיסקין תקנו, שלא לנגן ביותר מכלי נגינה אחד בחתונה המתקיימת בירושלים, בגלל אבלות החורבן, ונוהגים עד יום להקפיד על כך בחתונות המתקיימות לפנים מחומת העיר. בספר "חשוקי חמד" על מסכת יומא (לט,ב) כותב הרב יצחק זילברשטיין, שיש מקום להעדיף קיום חתונות בירושלים על פני ערים אחרות, משום שבזה מקיימים את דברי הנבואה "עוד יישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים", וישנה מעלה פנימית מיוחדת למקום זה, שניכרת גם בחתנים ובכלות – וכמו שנאמר, שכלות שבירושלים לא היו צריכות להתבשם, מריח הקטורת.  

 

האומנם אפשר להתחתן במקדש?

   במשנה הראשונה במסכת יומא מובאים דברי רבי יהודה הסובר, כי היו מתקינים לכהן הגדול אשה אחרת קודם יום הכיפורים, שמא תמות אשתו. בירושלמי שם שואלים, כיצד ייתכן שהכהן הגדול יבצע קנין ביום הכיפורים? ומתרצים, כי איסור ביצוע הקנין של האשה אינו אלא מדרבנן, ובמקדש הדבר מותר, משום "שבות שהתירו במקדש". משמע מכאן, כי לולא הבעיה של הקנין ביום הכיפורים (והוא הדין בשבת), אין כל בעיה מצד ביצוע הקנין בבית המקדש עצמו.

   דברים אלו נראים כעומדים בסתירה, למה שאומר רבי יהודה עצמו בגמרא בקידושין (נב,ב). סומכוס תלמידו של רבי מאיר אומר שם בשם רבו, כי המקדש אשה בקדשים קלים או בקדשי קדשים – האשה אינה מקודשת; ורבי יהודה בתגובה מגיב בכעס ותמה "וכי אשה בעזרה מניין?". רבי יוסי משיב לשכך את כעסו, כי מציאות כזו יכולה להיות על ידי שליח, או כאשר הוא מקדש את בתו, או אם בכל זאת האשה דחקה ונכנסה. אולם עצם תמיהתו של רבי יהודה יכולה ללמדנו, כי נישואין בעזרה אינם דבר רגיל.

   רש"י במקום מפנה לדברי המשנה בכלים, בנוגע לטמאים הרשאים להיכנס לעזרה, וניתן להבין מדבריו, כי ישנה בעיה הלכתית לנשים להיכנס בעזרה (כך מבינים בדעתו התוספות). אמנם, בוודאי שיש מקרים בהם נשים נכנסות, ואף היה שער מיוחד "שער הנשים", אך נראה להבין מדעתו, כי כשאין צורך מיוחד בזה, אשה אינה נכנסת לעזרה. אולם התוספות כותבים, כי זהו דרך בזיון בשביל האשה להיכנס לעזרה להתקדש; ולפי דברים אלו ניתן להבין, כי יש כאן פגיעה במורא המקדש, ואולי גם בהר הבית לא ניתן לקדש אשה (והבאנו אפשרות כזו בספרנו "מורא מקדש" פרק יג הערה 8; וכפי שמרחיב רבי אליהו גוטמאכר בשו"ת אדרת אליהו, אבן העזר סימן לז, בהתנגדותו לקיום חופות בבית כנסת).

   אבל בערוך השולחן העתיד (לו,ו), בפרק העוסק במצות מורא מקדש כותב, כי מותר לקדש אשה בהר הבית, ואפילו בעזרה עצמה – והוא מפנה לדברי הגמרא בקידושין כמקור לדבריו. ולכאורה הדברים אינם ברורים, שהרי ניתן לומר, ששם מדובר רק מצד חלות הקידושין בדיעבד, ולא בנוגע לאופן קיום המצוה לכתחילה. אולם נראה להבין בדעתו, כי אם אכן היתה מניעה בקיום הקידושין שם, היה על הגמרא לציין זאת. ונראה לבאר את הבזיון הנזכר בדברי התוספות באופן אחר – שאין זה מכובד עבור אשה להיכנס לבדה בתוך הגברים (וממילא הנידון הוא מצד מבוכתה הפרטית שלה, ולא מצד מצות מורא מקדש; וכמו שאנו מוצאים בנוגע לאכילת קרבן פסח, שנאמר במשנה בפסחים כי הכלה הופכת את פניה ואוכלת, וכמבואר בגמרא שם פו,ב, "מפני שהיא בושה").

   אמנם, לפי דברי רש"י הנ"ל ניתן להבין, כי לכתחילה אין לאשה להיכנס לעזרה בשביל להתקדש, אך מכל מקום, הגבלה זו נאמרה דווקא על העזרה עצמה ולא על הר הבית; ובוודאי שלאור דברי הירושלמי על יומא, יש מקום להתיר את הקידושין בהר הבית (וחלוקה בעניין זה בין העזרה עצמה לבין עזרת הנשים ושאר הר הבית, אנו מוצאים בפירוש "טוב ירושלים" על הירושלמי בפסחים פ"ח ה"ג). ואמנם, רק בנוגע לקידושין אנו מוצאים היתר זה, אבל בנוגע לכניסה גמורה לחופה, כאשר לפי שיטת הרמב"ם הכוונה היא לכניסה לביתו, ויש צורך בייחוד הראוי לביאה, הרי שלא ניתן לעשות זאת בהר הבית (ומסיבה זו מבאר בספר שמועות חיים על יומא סימן ס, כי הכהן הגדול לא היה יכול לכנוס את האשה ביום הכיפורים; שהרי בעל קרי אסור בהר הבית. ואף שלפי מה שבארנו במקום אחר, לדעת הרמב"ם בעל קרי מותר בהר הבית, יש לומר, כי יש בכך פגיעה במורא המקדש, לבוא על אשתו בהר הבית). ובאמת, להלכה אנו חוששים לכתחילה לשיטת הרמב"ם, ומצריכים ייחוד הראוי לביאה (ראה בפתחי תשובה אבן העזר סימן נה אות ב).

   יש לציין, כי הימצאותם של חתנים בבית המקדש נזכרת בדברי חז"ל (פרקי דרבי אליעזר פרק יז), כחלק מהנהגות של גמילות חסדים שנעשו על ידי שלמה המלך משעת בנין המקדש, כאשר ישראל היו באים למקדש בשבתות, ושער מיוחד בשם "שער חתנים" היה מיועד לחתנים בשביל לעבור בו, וכל העם היו מברכים את העובר בו בברכה, שהשוכן בבית הזה ישמחו בבנים ובבנות (וייתכן שהכלות אינן נזכרות, מהטעם הנזכר, שאין הן רגילות לבוא למקומות בהם יש אנשים רבים).

 

חתונה במקום מקודש

   בדברי הרמ"א (אבן העזר סא,א) מובא מנהג לקיים את החופה תחת כיפת השמים, על מנת שיהיה לחתן ולכלה סימן טוב, שיהיה זרעם ככוכבי השמים. על פי הדברים הללו יש שהביעו התנגדות לקיום חופות בבית הכנסת, תוך טענות שונות, כי יש להימנע משינוי המנהג הנזכר, ושדווקא הגויים הם הנוהגים לערוך את חתונותיהם בבתי תפלתם, ועלינו להתרחק ממנהגיהם, וטעמים נוספים (ראה בשו"ת יהודה יעלה, אורח חיים סימן לח; ובין הטעמים הנזכרים בדבריו, הוא מצטט מדברי הראש יוסף בתחילת חולין, כי יש לחשוש שהאשה תפרוס נידה – ולדעתו זה החשש של "אשה בעזרה", ועוד הוא כותב, כי יש לעשות כלשון הפסוק "חוצות ירושלים", ולא בתוך בית).

   אמנם, ממקורות שונים משתמע, כי מנהג נפוץ היה לקיים חתונות בתוך בית כנסת, וכפי שמרחיב לבאר בשו"ת חתם סופר (חלק ג סימן קח), כי בעבר המנהג היה לקיים את החופה בשני שלבים: כיסוי פני הכלה היה נערך ברחבת בית הכנסת בחוץ, תחת כיפת השמים, ובכך מסמלים את הסימן הטוב, שזרעם יהיה ככוכבי השמים; ואת השבע ברכות היו עורכים בתוך בית הכנסת, על מנת שהדברים יתרחשו במקום מקודש. החתם סופר מסביר, כי בשלבים מאוחרים יותר, כאשר בית הכנסת היה צר מלהכיל את המתפללים, והיו מתפללים גם ברחבה החיצונית, הרי שגם רחבה זו נתקדשה לתפילות, וממילא ניתן היה לקיים את כל שלבי החופה בחוץ, תוך זכייה בשתי המעלות: גם תחת כיפת השמים, וגם במקום מקודש (ומובאים דבריו בפתחי תשובה על הרמ"א שם). מדברים אלו משתמע, כי דווקא יש מעלה לקיים את החתונה במקום מקודש – וממילא, בהר הבית ישנם את שתי המעלות: גם מקום מקודש, וגם תחת כיפת השמים (וכמובן, שהמקום נחשב "חוצות ירושלים").

 

קיום חתונה בהר הבית בימינו

   למרות כל האמור, יש מקום להמליץ בימינו על הימנעות מקיום חתונות בהר הבית נכון לזמן כתיבת שורות אלו, כאשר השלטונות אינם מאפשרים זאת, וביצוע פעולות שונות בעניין אינן יכולות להתקיים בגלוי. ואין אנו כותבים זאת מתוך כבוד לשלטון. להיפך. אנו סוברים, כי השלטונות בפעולתם להעברה על דת במקום קדשנו ותפארתנו, הם שותפים גמורים לאויבי ישראל, ויש לגנותם על כך בכל פה.

   הסיבה להמלצתנו היא משום שבשעת נתינת הקידושין, יש צורך שהעדים יראו את הפעולה, ואם פעולה זו אינה נעשית בגלוי, יש לחשוש שמא העדים לא יבחינו היטב בנעשה, וממילא הקידושין לא יחולו. כאשר יש צורך להסתיר את הפעולה מפני השוטרים והמחבלים המסתובבים ועוקבים אחרי הנעשה, הרי שיש כאן לקיחת סיכון, העלול לגרום לנזק ברמה ההלכתית הפשוטה.

   כל זה, פרט לשינויים נוספים שאינם רצויים לכתחילה – כמו ביצוע הקידושין בנפרד מהחופה (ראה ברמ"א אבן העזר לד,ג), שהרי השלטונות אינם מאפשרים להקים חופה בהר הבית; וגם קיום ברכת האירוסין בסמוך לאירוסין אינו פשוט לביצוע. כמו כן, למרות שמבחינה הלכתית אין מניעה לשתות יין בהר הבית, בכמות שאינה מביאה לידי שכרות (ראה בספרנו מורא מקדש פרק יד), גם זה, לא בהכרח מתאפשר. ואמנם, ברכת הכוס על האירוסין אינה מעכבת (כפי שכתוב בשולחן ערוך שם לד,ב; ובפשטות גם על הנישואין, כפי שכותב המגיד משנה על הרמב"ם בהלכות אישות י,א, מביאו החלקת מחוקק שם סב,א – ולא כדברי רבינו ניסים, המובא ברא"ש ובטור שם, וגם הבית שמואל הביאו, הסובר שהכוס מעכב. ומה שכתב הבית שמואל על המגיד משנה, כי דבריו נאמרו על כוס האירוסין, נראים לכאורה תמוהים) – אך מכל מקום נראה, כי ללא סיבה אין לבטלה (ואף מעלת קיום הקידושין בהר הבית, אינה נזכרת בדברי הפוסקים כמעלה שבכוחה לדחות מנהגים שונים). ואמנם, זוג יקר שאני מכיר קיימו את הברכה על הכוס בטרם עלו אל ההר, ושם האיש קדש את האשה, אך יש מקום לומר, כי שינוי המקום מהווה הפסק (ראה בשולחן ערוך אורח חיים ח,יג ורעג,א ובמשנה ברורה שם), וממילא, הרי זה כאילו לא היתה ברכה על הכוס כלל.

מותר (מבחינה חוקית) ליהודים להגיד אללה וואכבר בהר?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

@על הר ה' ששמם

מי צריך להקיף את הר הבית משמאל?

 

שאלה: ברוך ה' אני זוכה להדריך קבוצות רבות של יהודים העולים להר הבית. פעמים רבות יש בקרב העולים משתתפים המבקשים להקיף את הר הבית משמאל, מכל מיני סיבות: לפעמים המדובר באדם הנמצא בשנת אבל על אביו, לפעמים המדובר בחתן ביום חתונתו, ולפעמים העולה רוצה להקיף משמאל כאות אבלות על חורבן בית המקדש. מה באמת הם המקרים בגללם יש להקיף את הר הבית משמאל? האם במקרה שיש אדם יחיד שצריך להקיף משמאל, בגללו כל הקבוצה צריכה גם כן ללכת עמו בשביל להקיף משמאל?

 

תשובה:

1. לכתחילה יש להקיף את הר הבית מימין.
2. מי שארעו דבר מצער מקיף משמאל. הדוגמאות הנזכרות בחז"ל: אבל בתוך שבעת ימי אבלותו (שהדרך לנחם אותו בימים אלו), מנודה (דבר שאינו מצוי היום), מי שאבדה לו אבידה, מי שיש לו חולה בביתו.
3. מסתבר לומר, שגם מי שנמצא בסכנה מסוימת או בצרה גדולה, והוא רוצה לשתף אחרים בצרתו, יכול להקיף משמאל.
4. ההקפה משמאל מבטאת שינוי מדרך ההקפה הרגילה מימין, והיא נועדה לרבים הבאים כנגדו להתעניין בצערו, לנחמו או לסייע לו ולהתפלל עליו. אין כל מניעה הלכתית על אדם זה מלהקיף בימין.
5. חתנים וכלות צריכים להקיף מימין, כמו כל אדם אחר.
6. גם כאשר המקדש חרב ואנו אבלים על חורבנו, יש להקיף מימין.
7. גם אם יש אדם בודד שצריך להקיף משמאל, וגם אם מדובר בקבוצת אנשים הצריכה להקיף כן – וגם אם הם הרוב, אין הם יכולים לכפות על שאר האנשים שאיתם לשנות מהדרך הרגילה להקיף מימין, ואם אין אפשרות להתפצל, מן הראוי שגם הם ילכו מימין.
8. במקרה שהדבר חשוב לאדם מסוים להקיף משמאל, ואין אפשרות להתפצל, לא צריך להתעקש כנגדו, והקבוצה כולה יכולה להקיף עמו משמאל.

 

הרחבת דברים:

   במשנה במידות (ב,ב) נאמר, כי כל הנכנסים להר הבית נכנסים דרך ימין ומקיפים ויוצאים דרך שמאל, חוץ ממי "שארעו דבר" שהוא מקיף לשמאל. המשנה מזכירה שתי דוגמאות לאנשים שמקיפים משמאל: אבל ומנודה. במסכת שמחות (פרק ו) מופיע תיאור מפורט בעניין זה, ובפתיחת התיאור נאמר: "ואלו הן שמקיפין דרך שמאל: אבל, ומנודה, ומי שיש לו חולה, ומי שאבדה לו אבדה" (ולגבי האבל נזכר שם, שהכוונה היא ביום השלישי לאבלותו, ואילו בשני הימים הראשונים, הוא אינו יוצא מביתו כלל). במקורות אלו מופיע תיאור על האנשים המקיפים מימין ופוגשים את האנשים המקיפים משמאל ומנחמים או מעודדים אותם – תוך ברכה, שהשוכן בבית הזה יסייעם.

   על פי הדברים הללו נראה פשוט, כי תיאור זה מתייחס דווקא לאנשים שארעו להם דברים מצערים, ולא לאנשים שארעו להם דברים חריגים. ויש לציין, כי בניגוד לשימוש המקובל בלשוננו כיום, שיכול להיות "מאורע" משמח, בדברי חז"ל אנו מוצאים לשון זו כמעט תמיד כמשמשת דווקא לדברים מצערים. כך אנו מוצאים במשנה במועד קטן (ב,א) "מי שהפך את זיתיו ואירעו אבל או אונס"; וכך גם הלשון של המשנה "שאירעו דבר", יכולה להזכיר גם את לשון המדרש (תנחומא וישב סימן ה) על דברים שאירעו ליעקב אבינו: "כל הדברים שאירעו ליעקב אירעו ליוסף - ביעקב כתיב 'גנובתי יום', אף יוסף כתיב ביה 'כי גנב גנבתי', ביעקב רדף אותו עשו, ואת יוסף רדפו אותו אחיו, יעקב נשתעבד אצל לבן, ויוסף נשתעבד במצרים, לכך כתיב: אלה תולדות יעקב יוסף".

   כך הם גם דברי המפרשים על המשנה במידות, המבארים את טעם ההקפה מצד שמאל. המאירי בפירושו 'בית הבחירה' כותב: "חוץ ממי שארעו אי זה דבר, כגון שחס ושלום נתנדה וצריך להרחיק עצמו או אירעו אבל ואינו מתערב עם השמחים ומתוך כך היה מקיף לשמאל...". גם בפירוש תפארת ישראל כותב מעין זה, ומבאר, שהמקיף משמאל עושה כן כדי שהרבים יראו אותו וידעו שהוא בצער, ויבקשו עליו רחמים. המהרש"א מבאר, כי ההקפה לשמאל מסמלת את מידת הדין של צד שמאל, ועל כן מי שמידת הדין מתוחה עליו מקיף לצד זה.

   אמנם, בפרקי דרבי אליעזר (פרק יז) מובא תיאור על שני שערים שעשה שלמה המלך בבית המקדש, שער אבלים ושער חתנים, והציבור היה הולך לשם בשבתות, על מנת לנחם את האבלים ולשמח את החתנים (ונראה שמכאן הסיקו בדף תפילות לעולה להר הבית, שפורסם בעבר בעלון "התנועה לכינון המקדש" – ללא ציון שם מחבר - כי אף חתנים וכלות מקיפים את ההר מצד שמאל). מכל מקום, בתיאור זה לא נזכר אופן ההיקף של הר הבית של האבלים או של החתנים, ובוודאי שאין להסיק ממנו על השוואה ביניהם בהנהגה הרצויה.

   הקפת הר הבית מימין נזכרת גם בדברי הרמב"ם בהלכות בית הבחירה (ז,ג). הרמב"ם מתייחס בהמשך דבריו (שם בהלכה ז) להנהגה הרצויה בעלייה להר הבית בזמן החורבן, והוא אינו מזכיר את האפשרות להקיף את ההר משמאל כסימן אבלות על החורבן בתקופה זו. ובאמת, לא מסתבר לומר, שבשעה שישנו אבל כללי באומה, יהיה צורך להקיף משמאל. אנו מוצאים בתיאורים שונים בתנ"ך ובחז"ל, שהיו מתכנסים למקדש להתפלל בשעת צרה, אבל לא מצאנו הדרכה לציבור בשעה זו, להקיף את ההר מצד שמאל. ובאמת, אם היו מודיעים בשעת עצירת גשמים לכל העולים אל המקדש, שעליהם לפנות לשמאל, לא היה מי שהיה מקיף מימין לעודדם ולברכם – ולא היה מי שיעודד ויברך את האבלים והמנודים באותה שעה. וכך נראה על פי המבואר לעיל, כי ההקפה לשמאל נועדה לבטא שינוי מההקפה הרגילה דרך ימין של כלל הציבור, והיא נועדה רק לאנשים פרטיים.

   אמנם, ניתן לומר, כי קבוצה מסוימת יכולה להקיף משמאל בגלל צרה הנוגעת אליהם, והם רוצים לעורר אנשים נוספים להתפלל ולפעול על מנת לסייע להם בעניין. ואספר מקרה אמיתי שהתרחש לפני כמה שנים, שהפרטים לגביו ידועים לי אישית (וזה לא המקרה היחיד מעין זה שאני מכיר): אשה אחת המתגוררת באחד היישובים נעלמה, ולמשך כמה ימים היא נחשבה "נעדרת", ולא נודע לאף אחד איה מקומה. לאחר כמה ימי חיפושים בהשתתפות מתנדבים רבים, עלה על דעת אחד מתושבי היישוב, לעלות להר הבית ולהקיף אותו מצד שמאל. ואכן, כך הוא עשה, עלה אל ההר והקיף משמאל. בעלייתו ההרה, הוא פגש יהודים נוספים שעלו להר הבית והקיפו אותו מימין. יהודים אלו שאלו אותו: "מה לך מקיף לשמאל?", והוא השיב להם, כי ישנה אשה הנעדרת מהיישוב שלו, ויש להתפלל לשלומה ולמציאתה. היהודים אותם הוא פגש השיבו לו, כי השוכן בבית הזה יסייע לה ויחזירה בריאה ושלמה לביתה – ואכן כך היה. באותו היום נמצאה האשה, והיא חזרה לביתה בריאה ושלמה.

   במקרה כדוגמת האמור, מסתבר שגם קבוצת אנשים מהיישוב שהיתה עולה, היתה יכולה להקיף משמאל. אולם בכל אופן יש להדגיש, כי תפילת המקום אינה נשמעת רק בגלל ההקפה משמאל, ויש מעלה גדולה לתפילת המקום, מעצם השראת השכינה הנמצאת בה תמיד, כפי שמדגיש שלמה המלך בתפילתו בחנוכת המקדש (מלכים א פרק ח). ממילא, במקרה שישנם אנשים שאינם מעוניינים להקיף עימם משמאל, אין להם להקפיד על כך, והם יכולים להקיף עימם מימין – וגם להיפך: במקרה שישנם אנשים שחשוב להם להקיף משמאל, אין להקפיד על ההליכה בדרך הרגילה מימין, וגדול השלום שבגללו מותר לשנות, ויוכל להקיף בשינוי וללכת משמאל (שהרי ההליכה מימין אינה חיוב גמור שאינו ניתן לשינוי; וכפי שנתבאר בתשובה הקודמת בעניין). יש להניח, שדווקא הויתור של חברי הקבוצה אחד לשני, ירבה אהבה ואחוה בקרב העולים, והשוכן בבית הזה יקבל את תפילותינו ובקשותינו ברצון במהרה.

הקפת הר הבית משמאל

שאלה: כאשר אני עולה להר הבית, אני נוהג לעלות ולהקיף את ההר מצד ימין, כפי שנאמר במשנה (מידות ב,ב) "כל הנכנסין להר הבית נכנסין דרך ימין, ומקיפין ויורדין דרך שמאל". אולם לא תמיד המשטרה מאפשרת להקיף מצד ימין, ולפעמים היא מאפשרת להיכנס רק לצד שמאל. האם במקרה כזה עדיף לוותר לגמרי על העלייה, או שמא ניתן להיכנס ולפנות לצד שמאל?

 

תשובה: אין לוותר על העלייה להר הבית, ובמקרה שמתאפשרת הכניסה רק לצד שמאל, יש לפנות לצד שמאל.

 

הרחבת דברים: חשיבות צד הימין מתבארת בכמה מקומות בדברי חז"ל, ואנו מוצאים לימוד כללי המדריך את האדם בכל דרכיו - "כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא לימין". הגמרא בזבחים (סב,ב) לומדת זאת מהמתואר לגבי הים שעשה שלמה בבית המקדש הראשון, אשר עמד על שנים עשר שוורים: "שלושה פונים צפונה, ושלושה פונים ימה, ושלושה פונים נגבה ושלושה פונים מזרחה" (מלכים א ז,כה); וכפי שמבאר רש"י שם, שכאשר אדם בא להקיף את השוורים מכיוון צפון למערב, הרי שעליו לפנות לצד ימין. כפילות הלשון "פונים" הנזכרת בפסוק זה באה ללמדנו, שהפנייה לימין לא נאמרה רק לגבי השוורים אלא גם במקרים אחרים.

   הרמב"ם בהלכות תפילה ונשיאת כפים (יד,יג) כותב כן ביחס לכהנים הנושאים את כפיהם בבית הכנסת, והוא מוסיף הדגשה בעניין זה לכל אדם: "כשמחזירין הכהנים את פניהם לציבור לברכם, וכשמחזירין פניהם מן הציבור אחר שמברכין - לא יחזירו אלא על דרך ימין בכל מקום, וכן כל פינות שיהיה אדם פונה לא יהיו אלא על דרך ימין". כך אנו גם מוצאים בפסיקת השולחן ערוך על הדלקת נרות חנוכה (אורח חיים תרעו,ה; על פי המהר"ם המובא במרדכי על שבת), שמסיבה זו יש להדליק קודם את הנר השמאלי, ולאחר מכן לפנות לנר הימני; ומסיבה זו מבאר הב"ח (שם סימן תרעא) את הצורך להעמיד את הנרות בצד הימני של הפתח כשאין בפתח מזוזה – משום שהיציאה הרגילה של האדם על פי הכלל הנזכר, היא דווקא לצד ימין, ועל כן דווקא שם יהיה יותר פרסומי ניסא. בדומה לזה כבר נזכר בגמרא (יומא יא,ב) בטעם הצבת המזוזה בצד ימין, שדרך הביאה הרגילה של האדם, היא בעקירת רגל ימיןו תחילה.

   הדבר ברור ופשוט, שלא ייתכן לומר לכל אדם היוצא מפתח ביתו, שעליו לפנות קודם כל לצד ימין – אף אם הוא צריך להגיע לצד שמאל. וכך באמת אנו מוצאים שהשולחן ערוך פוסק בהלכות קריאת התורה (שם קמא,ז), שהעולה לתורה צריך לעלות ולבוא בדרך הקצרה, ורק אם שתי הדרכים שוות אז עליו לבוא בדרך הימנית (וביאר זאת בבית יוסף על פי הטעם הנזכר). על פי הדברים הללו יש לומר, כי בכל מקום שאין עדיפות לצד השמאלי על פני הצד הימני, הרי שיש לבחור את הצד הימני – אולם במקרים שישנה סיבה לפנות לצד שמאל, הרי שיש ללכת לצד שמאל.

   בברייתא דמלאכת המשכן (פרק יב) מבואר, כי מהזכרת המילה "פונים" ארבע פעמים בפסוק זה, יש ללמוד על ארבעה מקומות בהם יש לפנות לימין: "ומה תלמוד לומר 'פונים' 'פונים' ארבע פעמים? אלא נכנס להיכל פונה לימין, לעזרה פונה לימין, להר הבית פונה לימין, עולה לראש המזבח פונה לימין". מדברים אלו נראה – בניגוד למתבאר לעיל - כי דווקא במקומות הנזכרים, בהר הבית ובמקדש, שייכת הנהגה זו של פנייה לימין, אבל במקומות אחרים הדבר אינו שייך (וייתכן שלהבנת הרמב"ם והשו"ע הנ"ל, יש לפסוק להלכה כדברי הגמרא המביאים כלל זה בלי הסתייגויות, ולא כדברי הברייתא דמלאכת המשכן). דברי הברייתא הנ"ל מובאים בפירוש הרא"ש על מידות שם הכותב, כי אף אם הוא צריך להגיע לצד שמאל, עליו להאריך את דרכו בתוך הר הבית, וללכת לימין. ייתכן לומר, כי הרא"ש אינו סובר כדעת הראשונים והכרעת השולחן ערוך הנ"ל, ולדעתו יש הקפדה מיוחדת על הפנייה לימין בהר הבית ובמקדש; אך מכל מקום, הרא"ש אינו מתייחס למקרה שאין לו אפשרות לפנות לימין, ובמקרה כזה נראה, שאף לדעתו ניתן לפנות לשמאל.

   כך גם אנו מוצאים בפירוש 'באר שבע' על מסכת סוטה טו,ב (נכתב על ידי רבי יששכר בר איילנבורג, חי בשנים ש"י-שפ"ג), המדגיש בנוגע לפנייה לימין בהר הבית ובמקדש – ובכלל, בכל מקום בו נשנית לשון דומה ללשון האמורה בעניין זה בדברי חז"ל – כי אין המדובר בדין המחייב באופן מוחלט, ולפעמים באמת צריך לנהוג אחרת: "למה אמר בלשון שלילה 'לא יהו', ולא אמר בלשון חיוב - כל פינות שאתה פונה יהו דרך ימין? ומיהו בהא איכא למימר לפי מה שאני רגיל לפרש בכולי גמרא כל היכא דנקט בלשון שלילה, הטעם מפני שאותו הדין אינו בחיוב לעולם אלא לפעמים הוא משתנה כפי הענין, הלכך לא נקט בלשון חיוב דהוה משמע דלעולם הדין כך, והכא נמי איכא למימר הכי דמשום הכי לא נקט בלשון חיוב, מפני שאין כל הפניות דרך ימין אלא לפעמים צריך לפנות דרך שמאל, כההיא דתנן בפרק לולב וערבה (סוכה מח, א) עלה בכבש ופנה לשמאלו כו', וכההיא דתנן בפרק קדשי קדשים (זבחים סד, ב) כל העולין למזבח עולין דרך ימין ומקיפין ויורדין דרך שמאל, חוץ מן העולה לשלשה דברים אלו שהיו עולין ויורדין על העקב, ואלו הן נסוך המים ונסוך היין ועולת העוף כשרבתה במזרח, וכההיא דתנן בפ"ב דמדות (משנה ב') כל הנכנסין להר הבית נכנסין דרך ימין ומקיפין ויוצאין דרך שמאל חוץ ממי שאירעו דבר שהוא מקיף לשמאל".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

השמחה והצער בעלייה אל ההר

 

שאלה 1: השמחה הגדולה בעלייה להר הבית: בעלותי אל ההר אני חש בשמחה גדולה. דורות רבים של גלות לא יכולנו לבוא ולהתקרב אל מקום השכינה – ועתה, הנה אני נמצא כאן לפני ה'! ההתרגשות הגדולה אוחזת בי מחדש, בכל פעם שאני נכנס. אני חש שהגאולה קרובה, ולא ירחק היום, ונוכל כבר לחדש את העבודה, ולבנות את בית המקדש!

האם כאשר אני עולה להר הבית - עלי לברך שהחיינו? האם אדם העולה להר הבית בפעם הראשונה צריך לברך שהחיינו? האם עליו לציין לעצמו יום זה כיום חג?

 

שאלה 2: הצער הגדול בעלייה להר הבית: בעלותי אל ההר אני חש בצער רב, ובתחושה גדולה של השפלה. אני רואה את המקום בו צריך להיות המקדש, ובו המבנה המסמל את שלטונם של אויבינו. אני מוזהר בטרם כניסתי על ידי השוטרים, שלא להתפלל, לא להתנענע, ולא לבצע כל מעשה הנראה כיהודי. מלווים אותי בכל צעד בו אני הולך גויים רשעים הצועקים כנגדי ומפריעים לי. אפילו לבצע את הקריעה על מקום המקדש, המסמלת את האבל הגדול על החורבן, איני מורשה לבצע שם.

האם כאשר אני עולה להר הבית – עלי לברך דיין האמת? האם אדם העולה להר הבית בפעם הראשונה צריך לברך דיין האמת? האם עליו לציין לעצמו יום זה כיום אבל?

 

תשובה: שתי התחושות נכונות. קודם כל אנו שמחים על עצם העלייה, כבכל שמחה של מצוה, וככל עבודת ה', שצריכה להיות בשמחה. אין מברכים שהחיינו על העלייה, אך הרוצה לבטא את התרגשותו בברכה זו, יכול ללבוש בגד חדש ולכוון גם על העלייה.

כאשר החורבן נגלה לנגד עינינו, אנו מחויבים לנהוג באבלות. יש לומר מזמורים המביעים צער על החורבן (כמו מזמור עט "באו גויים בנחלתך"), לקרוע כהלכה, ולברך "ברוך דיין האמת" - ללא שם ומלכות. ביום הראשון בו רואים את החורבן, יש גם להימנע מאכילת בשר ושתיית יין.

לטווח היותר ארוך, אנו אכן נוהגים בשמחה על הזכות שבעצם עלייתנו. כדאי לציין את יום העלייה הראשון כיום טוב אישי, בעריכת סעודה משפחתית, או באופן משמעותי אחר.

 

הרחבת דברים: נאמר בספר תהילים "שמחתי באומרים לי – בית ה' נלך" (קכב,א). דברים אלו נאמרו על ידי דוד המלך, עוד בטרם המקדש היה קיים. חז"ל מבארים, כי דוד המלך היה שמח מעצם העובדה שהיה שומע על אנשים המצפים לבוא למקדש – למרות שהיו אלו אנשים האומרים זאת מתוך לגלוג על דוד המלך, שידע שלא יזכה לבנין המקדש בימיו (מכות י,א ועוד). השמחה שאחזה את דוד המלך נבעה מהצפיה לעתיד של המקדש, וגם מעצם העיסוק של האנשים בעלייה למקדש.

   הבדל משמעותי בין השמחה הגדולה בעלייה לרגל בזמן הבית לבין הצער בעלייה לרגל בזמן החורבן, מתואר במדרש איכה רבה (א,נב): "אמר רבי ברכיה: אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא - לשעבר הייתי עולה וסלי בכורים על ראשי בהשכמה, שהיו אומרים 'קומו ונעלה ציון', ובדרכים היו אומרים 'עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים', בהר הבית מה היו אומרים 'הללויה הללו אל בקדשו', בעזרה היו אומרים 'כל הנשמה תהלל יה', ועכשיו – 'אדדם', דמומה סלקא דמומה נחתא. 'אלה אזכרה', לשעבר הייתי עולה בשירות ובזמירות לפני הקדוש ברוך הוא כמד"א (תהלים מב) בקול רנה ותודה, ועכשיו בכיה סלקא בכיה נחתא".  

   בגמרא בסוף מסכת מכות (כד,ב) מסופר על רבי עקיבא וחבריו שעלו להר הבית בשעת החורבן. כאשר הם הגיעו להר הצופים הם קרעו את בגדיהם. אולם כאשר הם היו בתוך הר הבית, וראו שועל היוצא מבית קדשי הקדשים, התחילו כולם לבכות, פרט לרבי עקיבא שהתחיל לצחוק. רבי עקיבא ניחם את חבריו באמרם, כי כשם שנבואת החורבן התקיימה, כך גם עתידה להתקיים נבואת הבניין. החברים קבלו את דברי רבי עקיבא באמרם "עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו".

   רבי עקיבא גם כן קרע את בגדיו ככל חבריו, למרות שהוא הרגיש בקרבו את האמונה בקיום נבואות הגאולה, דבר שגרם לו להתנהג בהר הבית הפוך מאשר נהגו חבריו. ובאמת, חובת הקריעה אינה תלויה כלל ברגש של האדם – ואף בשעת שמחה אנו מוצאים, כי קיימת חובת קריעה. כך מבואר בגמרא בברכות, שאדם המקבל ירושה גדולה במות אביו, מברך דיין האמת על הפטירה, ושהחיינו על הירושה. כך מסופר בספר החשמונאים, כי כאשר טוהר המקדש בזמן החנוכה – החשמונאים אשר ראו את המצב במקדש קרעו את בגדיהם, למרות שהמדובר היה ברגע משמח, של כיבוש המקום והצלתו מידי המטמאים אותו (וממילא ברור שאין לקבל את דברי האומר, שהשמחה על כיבוש המקום או השליטה הישראלית מבטלת את הצורך בקריעה). אמנם, מאחר שקריעה זו אינה אלא מדרבנן, יש מקום לומר, כי בשעת הצורך – כמו מפני כבוד הבריות, ניתן להקל ולהימנע מלקרוע, אך בוודאי שלכתחילה יש לקיים את המצוה כתיקונה.

   כמה מן הפוסקים כותבים, שאין לאדם לאכול בשר או לשתות יין ביום הראשון בו הוא רואה את המקדש בחורבנו (מובא במשנה ברורה תקסא,ד); וכמה מהם הרחיבו בהנהגות הנוהגות לכל הרואה את המקדש בחורבנו: "שחייב להשתחוות ולקרוע את בגדיו ולבכות ולהתאונן ולהתאבל על חורבן בית המקדש, ולקונן ולומר: מזמור לאסף וכו' עד סוף, וכשקורע מברך ואומר ברוך דיין אמת (אך בלי שם ומלכות) כי כל משפטיו צדק ואמת הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא ואתה צדיק על כל הבא עלינו..." (מובא במשנה ברורה תקסא,ו).  

   מאידך גיסא, על האדם לשמוח על הזכות שנפלה בחלקו לעלות להר הבית, דבר שלא כל אדם זוכה לו. וכך אנו מוצאים שהרמב"ם (באגרת המובאת בספר חרדים פרק ג) ציין כימי חג לו ולזרעו אחריו, את הימים שבהם התפלל בהר הבית ובמערת המכפלה (והדגש המרכזי בדבריו שם על קביעת ימי החג, מתייחס לעלייתו להר, כפי שהוא מסכם שם את דבריו בתפילה, שכשם שזכה להתפלל בה בחורבנה, כך יזכה להתפלל בה בבניינה). מסתבר לומר, שהוא הדין לכל אדם מישראל, שמן הראוי שיציין כיום חג משפחתי את היום הראשון בו הוא זכה לעלות להר הבית.

   בעצם העלייה להר הבית, אין מקיימים מצוה המחייבת בברכת שהחיינו. אולם אם אדם מתרגש מאוד ורואה צורך לברך, הרי שהוא יכול ללבוש בגד חדש המחייבו בברכה זו (ואינו חייב לקרוע בגד זה – אלא יכול ללובשו אחרי שיראה את המקום ויקרע כדין), ולכוון גם על עלייתו – כפי שכתבו הפוסקים גם בנוגע למי שמניח תפילין בפעם הראשונה (ראה בביאור הלכה סימן כב); וכפי שנוהגים רבים לברך שהחיינו על טלית חדשה תחת החופה, ולכוון בזה גם על הנישואין.

   נראה לומר, שכיום ישנו טעם נוסף בגללו כדאי לאדם לציין את יום עלייתו אל ההר בכל שנה – והוא, כחלק ממצות דרישת המקדש. כאשר האדם חוגג ומציין את עלייתו, הרי שהוא מעלה בכך את המודעות לעלייה להר הבית; ובפרט בימינו יש חשיבות לדבר, כאשר הר הבית עזוב בידי אויבינו, בשיתוף מקטרגים רבים מבני עמנו, ובקושי יש דורש ומבקש למקום, הרי שיש לעורר על הדבר – "ציון היא דורש אין לה – מכלל דבעיא דרישה". מסתבר, שדרישה באופן של שמחה מקרבת את לב האדם לקיום המצוה יותר מאשר בדרכים אחרות.

שאלה: באיזו תדירות צריך לעלות אל הר הבית?

 

תשובה: כל אדם על פי כוחותיו צריך להעריך כמה הוא יכול, ולהשתדל לעמוד במה שיקבע לעצמו. כמה שיותר, יותר טוב. מי שיכול לעלות כל יום, יבורך אם יעשה כן. אם יכול לעלות פעם בשבוע, ודאי שזהו דבר טוב. גם פעם בחודש זהו דבר טוב. בכל אופן, לא כדאי לפחות משלוש פעמים בשנה.

 

הרחבת דברים: הקרבה אל ה' צריכה לעמוד בראש מעיינינו, והר הבית הוא מקום הקדושה בו שורה השכינה, ולשם מותר לנו להיכנס בטהרה בימינו. מאז ניתנה התורה לישראל, גדולי האומה שהו במקום הקודש ככל שהיו יכולים. כך נאמר על משה רבינו "בכל ביתי נאמן הוא". כך נאמר על יהושע בן נון "לא ימיש מתוך האוהל". כך היתה שאיפתו של דוד המלך "אחת שאלתי... שבתי בבית ה' כל ימי חיי". וכך כותב שלמה המלך בונה המקדש בספר משלי: "אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום, לשמור מזוזות פתחי". מקום הקדושה הוא המקום הטבעי לנבואה – כמו שאנו מוצאים במשה רבינו שאסף אל אהל מועד את הזקנים, על מנת שתשרה עליהם הרוח; ושם הוא גם מקום החכמה. לשכה מיוחדת היתה שם המיועדת עבור חכמי הסנהדרין – לשכת הגזית.

   בנבואות לעתיד לבוא נאמר, שמדי חודש בחודשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחוות לפני ה'. אם כן, מי שיכול לעלות כל שבוע או כל חודש, בוודאי שעושה דבר רצוי. אמנם, גם הגעה בתדירות כזו יכולה להיות קשה לאנשים רבים, וכפי שכותב רש"י על התורה (שמות לד,כד) בטעם קביעת מצות העלייה לרגל שלוש פעמים בשנה בלבד: "והרחבתי את גבולך - ואתה רחוק מבית הבחירה ואינך יכול לראות לפני תמיד, לכך אני קובע לך שלש רגלים הללו". על פי הדברים הללו נראה, כי פחות משיעור זה, הוא דבר שאינו רצוי.

   יש להדגיש, שהדברים הנזכרים נוגעים לקשר האישי של האדם עם בוראו, והדברים נכונים גם בזמן שהמקדש עומד על תילו. אולם בזמננו, כאשר המקדש חרב והעבודה בטלה, ואויבי ישראל פועלים במקום כנגד עם ישראל, וכל דבר הנראה כתפילה או פעולה יהודית, הופך להיות מטרה לפגיעה, הרי שחשיבות העלייה גדלה פי כמה וכמה, וממילא גם האחריות האישית בנוגע לכלל, מחייבת את האדם למאמצים רבים יותר, לעלות כפי יכולתו. ובאמת, הדברים ניכרים לעין כל רואה, שככל שיותר יהודים עולים פעמים רבות יותר, הרי שאנו מקדמים בכך את האחיזה היהודית במקום, וממילא, את כלל האוירה היהודית, ואנו מתקדמים בכך לקראת בנין המקדש ועבודתו.  

 

שאלה: האם יש עניין להימנע מלעלות פעמים רבות, כדי שלא לפגוע ברגשות הקדושה בעלייה למקום?

 

תשובה: אין כזה עניין.

 

הרחבת דברים: הגמרא בחגיגה (ז,א) עוסקת בסתירה בין שני פסוקים: מצד אחד נאמר "אבוא ביתך בעולות", ומשמע שכדאי לבוא להקריב קרבנות רבים, ואילו מצד שני נאמר "הוקר רגלך מבית רעך", וניתן להבין שאין לבוא הרבה. תירוץ הגמרא הוא, שהפסוק הראשון עוסק בעולות ושלמים, ואילו הפסוק האחרון עוסק בחטאות ואשמות. אם כן, מצוה להקריב הרבה קרבנות עולה ושלמים, ויש להימנע מלחטוא, ולא להזדקק להגיע פעמים רבות בהבאת קרבנות הבאים על חטא.

   הרמב"ם בספרו מורה נבוכים (חלק ג פרק מז) מבאר, כי על מנת שלא ייפגעו הרגשות הנדרשים, התורה אסרה על הטמאים השונים להיכנס, ובכך נשמר האיזון הנכון: "וכל דבר נכבד כשיתמיד האדם לראותו יחסר מה שבנפש ממנו וימעט מה שהיה מגיע בגללו מן ההתפעלות, כבר העירו החכמים ז"ל על זה הענין ואמרו שאין טוב להכנס למקדש בכל עת שירצה, וסמכו זה לאמרו 'הוקר רגלך מבית רעך', ומפני שהיתה זאת הכונה, הזהיר השם יתברך הטמאים מהכנס למקדש עם רוב מיני הטומאות".

   כמובן, שהגעתנו למקום אינה בגלל רגש הקדושה המתעורר בקרבנו, אלא קודם כל בשביל לקיים את רצון ה' – בין אם אנו מרגישים רגש של קדושה ובין אם לא. ממילא, מאחר שהמצוה היא להגיע כמה שיותר, הרי שאין להימנע מלקיים את המצוה רק בגלל מחסור בהתרגשות בשעת קיומה. גם בנוגע לתפילות היום-יומיות כתבו הפוסקים שאין להימנע מלהתפלל אותם, למרות שכיום הכוונה פחות מצויה, והתפילה נעשית על ידי אנשים רבים כמצות אנשים מלומדה. ובע"ה, ההתמדה תוביל גם לרגשות קודש ראויים, ובוודאי כאשר נכנסים כהלכה תוך הקפדה על דיני מורא מקדש, הרי שזוכים להתקרב לה' – ולא תמיד בן הבית אכן מרגיש התרגשות, כמו שמרגיש הנכרי אשר יבוא מארץ רחוקה.

 

שאלה: האם אפשר לעלות להר הבית כמה פעמים ביום?

 

תשובה: כן, וזה דבר רצוי.

 

הרחבת דברים: ככל שיותר אנשים מגיעים אל ההר, וככל שהאנשים מגיעים פעמים רבות יותר, הרי שהלחץ הציבורי למען שליטת עם ישראל וקיום המצוות במקום גובר. ממילא, אדם שהתאמץ ונטהר, ומבחינה הלכתית הוא כבר רשאי להיכנס, הרי שכדאי לו להתאמץ לנצל את טהרתו – בפרט אם הוא מגיע ממקום רחוק, והדבר אינו מתאפשר לו לעתים קרובות. בוודאי שכדאי לו לעשות כן, אם לא אפשרו לו להיות זמן רב בפנים בכניסתו הראשונה; אך גם אם הוא היה בפנים זמן ממושך – מצוה עליו לעשות כן. פרט לכך, לא מן הכל אדם זוכה ללמוד, וסביר להניח שבעלייתו השנייה או השלישית לא ידריך אותו המדריך שהדריך בעלייתו הראשונה, ובוודאי שהוא יוכל ללמוד עוד ולהתקדם מבחינה רוחנית בקשר האישי שלו עם המקום. אמנם, לא תמיד המשטרה מאפשרת להיכנס יותר מפעם ביום, אולם בוודאי שאין כל מניעה הלכתית מלעשות כן, וגם אין סיבה חוקית או הגיונית לכך שהדבר לא יתאפשר למי שמעוניין בזה.

   אכן, אם המשטרה מגבילה את כמות האנשים הנכנסת, וכניסתו הנוספת אל ההר, תמנע בוודאות כניסה של יהודי שטרם זכה לעלות ביום זה, הרי שאין לו להידחק ולהיכנס פעם נוספת, על חשבון האחר הבא להיכנס בטהרה, ועליו לוותר על כניסתו – וכשם שהוא מקבל שכר על הדרישה, כך הוא יקבל שכר על הפרישה.

לפעמים אני חושב שאולי אנחנו יותר מדי מתעסקים בהר הפיזי ושוכחים את השכינה.

מה דעתכם?

 

פעילים יקרים!
הנכם מוזמנים לסיור סליחות, לילה שיפתח לכם את הלב. בתוכנית: סיור מרתק תצפית מרהיבה על הר הבית, שירת שירי מקדש, ואמירת סליחות.
כיבוד קל יוגש במהלך הסיור.
אי"ה התכנסות בליל שישי, יב' אלול (15.9 למניינם) ב-00:00.
בנים: בחורבה.
בנות: ליד המנורה.
לפרטים ואישור הגעה:
בנות - 058-4144606
בנים - 058-4122391
נא לאשר הגעה.
תנועת "חוזרים להר".

20160831194457.pdf

דוכן של התנועה בסוף הסיבוב. מוזמנים...

אתמול אחרי ההפגנה שהיה אמור להיות מול בית המשפט בעקבות מעצרם של שתי בנות יצאנו כ-4 חברה לסיבוב שערים, איך שהגענו לשער הראשון לפני שהספקנו להתפלל קפצו עלינו שוטרים בדחיפות וישר אמרו לנו שאנחנו מעוכבים, לקחו אותנו לבית אליהו שם היינו בערך שעה, ואחרי זה לקישלה, כמה דקות אחרי שהגענו הגיע עוד ניידת ושם עוד שתי בנות מעוכבות, ואחרי הניידת של הבנות הגיע עוד ניידת עם עצור, ואז התבשר לנו שאנחנו עצורים( סה"כ היינו 7, 5- בנים. 2- בנות) אחרי חקירות לכולם בן אחד חתם על ההרחקה של ה-15 יום, ושאר העצורים חתמו על הרחקה ליום אחד והתחיבות להתייצבות בבית משפט בשעה 10:00 בבוקר(דהיינו להיום בבוקר).

בבוקר הגענו כולם לבית משפט והעורך דיין אמר לנו שהמשטרה מבקשת להרחיק אותנו ל-15 יום מהר הבית והמבואות לשערים, אבל למי שיש רישום פלילי המשטרה מבקשת להרחיק אותו ל- 30 יום מהעיר העתיקה.( אני יודע שמהבנים היה 2 עם רישום פלילי) המתנו למשפט שלנו מהשעה 10 עד השעה 15:00, ובסוף הדיון נדחה למחר( יום רביעי) בשעה 9:00 בבית משפט השלום.

 

שימו לב שהתדריך קצת ארוך. חשוב לקרוא אותו בעיון וליישם את הכתוב בו. מה שכתוב בו יכול לחסוך לכם הרבה זמן ומעצרים מיותרים.

1. הדבר הכי הכי חשוב הוא שהכל יהיה מצולם!
שתמיד יהיה מישהו שמצלם. עדיף מאוד שיהיה מישהו אחד מהקבוצה שיעמוד בצד (ולא בתוך הבלאגן עם השוטרים) וגם שיעמוד במרחק סביר שרואים בו את כל מה שמתרחש ולא רק שוטר שתקוע מול המצלמה..
עדיף שיתמקד רק בצילום ולא בשום דבר אחר.
הכרות של השטח: מומלץ להגיע פעם-פעמיים עם מישהו שמכיר את השטח ולא רק את המסלול של הסיבוב החודשי. נותן לכם יתרון עצום באזור וגם מגביר נוכחות של יהודים במקומות שכמעט ולא נמצאים בהם יהודים.

2. לא לחסום את הדרך לערבים.

נכון, אנחנו לא אוהבים אותם, אבל אם אנחנו רוצים להמשיך לעשות סיבובי שערים ולא לבלות כל יומיים במגרש הרוסים כדאי לוותר על הקטע הזה. אנחנו באים בשביל לדרוש את המקדש ולא בשביל לריב עם ערבים (בע"ה כשיסתייע בידנו נגרש את כל אויבנו מהארץ. כרגע אם אנחנו רוצים לא להיעצר כל פעם אז להשתדל לא לחסום את המעבר - בבית המשפט זו הטענה העיקרית שבגללה המשטרה רוצה להרחיק פעילים).

3. לא לריב עם השוטרים יותר מידי.

בסעיף הזה יותר קשה למקד כמה צריך להתעקש עם השוטר על זכותנו הבסיסית להלך ולהתפלל איפה ומתי שנרצה וכמה פחות להתעקש, צריך לפעול בחכמה. כמובן לצלם מהרגע שהשוטר/ים מגיעים. לצלם את התגים שלהם (כל שוטר מחוייב לענוד תג גלוי עם שם ושם משפחה תמיד), וגם לתפוס את הפרצופים בצורה ברורה במצלמה (את זה אפשר גם בתמונות ולא רק בוידאו). אם הם מבקשים להתפנות מהמקום צריך לדרוש שיסבירו טענה חוקית ולא כי "זה מה שהם אומרים וצריך להקשיב להם" או כי "בא להם". שוב להדגיש שהדיבור עם השוטרים יהיה מוסרט! אם השוטרים מתעקשים אפשר פשוט לעבור לשער הבא, זה עובד הרבה פעמים.
*חשוב לא להיגרר עם השוטרים לכל מיני ויכוחים אידאולוגיים, השקפת עולם וכו'.

4. חיפוש:
בעיקרון כל עוד אתם לא עצורים אין להם סמכות לבצע חיפוש עליכם או בתיק שלכם. במידה והם מתעקשים לערוך חיפוש, אתם צריכים להודיע להם שהחיפוש הוא לא חוקי ושאתם מתנגדים לחיפוש. חשוב לצלם את החיפוש ושאתם אומרים שאתם מתנגדים!
[כמובן שאין עניין לקחת איתכם לסיבוב שערים שום דבר שהוא לא חוקי כמו סכין (ובכלל, לא כדאי להסתובב עם דברים לא חוקיים). גז פלפל הוא חוקי לגמרי וצריך להדגיש שהוא משמש אתכם להגנה עצמית בלבד].

5. במקרה של מעצר:
במקרה והשוטרים הודיעו לכם שאתם עצורים/מעוכבים תשאלו אותם על מה אתם מעוכבים/עצורים (הם חייבים ישר להגיד לכם גם בלי שתשאלו), ואם הם לא אומרים לכם אתם לא מחוייבים להתלוות אליהם לתחנה (כמו שכתבנו קודם, לפעמים לא כדאי להתעקש איתם וצריך תמיד להפעיל שיקול דעת).
*תבקשו מהם תעודת שוטר - לפני כל הפעלת סמכות של שוטר כלפיכם השוטר מחוייב להציג תעודה. גם לדרוש מכם לעזוב את המקום זו הפעלת סמכות וגם לבקש תעודת זהות זו הפעלת סמכות. לפני שהשוטר רוצה משהו הוא חייב להראות תעודה (כמובן לרשום את הפרטים שלו שם ומספר אישי).
*לדווח לעמותת חוננו בהקדם האפשרי במספר 1599504020 (גם אם זה באמצע הלילה ולא נעים, חובה לדווח!).
אם לא הספקתם ולקחו לכם את הפלאפון, זה בסדר. כשתגיעו לתחנה תגידו שאתם רוצים עו"ד מחוננו והם יצרו איתם קשר.
*מרגע שהודיעו לכם שאתם מעוכבים/עצורים לא כדאי להתנגד. לשוטרים יש סמכות להשתמש נגדכם בכח והם לא יהססו להשתמש בו.
לא צריך למסור לשוטרים הרבה מידע, רק את הפרטים האישיים שלכם: שם+משפחה, מקום מגורים ושמות הורים. במידה ויש תעודת זהות פשוט נותנים להם אותה והכל מופיע שם.
*לא צריך לפרט מאיפה באת ולאן אתה הולך. כל דבר שאתם מדברים עם השוטרים יכול להיכתב בדו"ח ולשמש ראייה כנגדכם!
*כמו שכבר כתבנו, לא להיגרר עם השוטרים לויכוחים אידאולוגיים.
* לא כדאי לריב עם השוטרים ולהתנהג בכבוד יחסי, לא כי הם ראויים לזה אלא כי זה יעביר לכם את המעצר הכי בקלות - כמובן שזה לא סותר להמשיך לעמוד על שלכם.

לפני חקירה חובה לתת לכם להתייעץ ביחידות עם עו"ד! (תידרשו עו"ד מחוננו)
תמיד תתייעצו! גם באמצע הלילה! תעשו את מה שהעו"ד אומר לכם - הרבה פעמים חבר'ה חושבים שהם חכמים ויודעים מה לענות ובסוף הם דופקים את עצמם ואת החברים שלהם.
במידה ולא תפסתם את העו"ד תמסרו בתחילת החקירה "זאת חקירה פוליטית, לא עברתי על החוק ומכיוון שלא התייעצתי עם עו"ד אני שומר/ת על זכות השתיקה" וזהו. אחרי זה על כל השאלות לשתוק ולא לענות כלום.
לאחר החקירה יחליטו אם להשאיר אתכם במעצר או לשחרר עם או בלי תנאים. אל תמהרו לחתום על תנאים! (בד"כ הרחקה מהעיר העתיקה/ההר ומבואתיו ל-15 יום).
אם יש לכם את כוחות הנפש "לבלות" לילה במעצר ולא לחתום על הרחקה 15 יום, אשריכם! אם נראה לכם שתגיעו למצב כזה מומלץ מאוד לדבר עם חבר'ה שכבר עברו את זה ויוכלו להסביר לכם מה קורה במעצר כדי שלא תהיו מופתעים ולא ח"ו תיפגעו.
כמובן שאם דורשים מכם לחתום, תמיד תבקשו להתייעץ עם עו"ד לפני. הם לא חייבים לתת אבל הרבה פעמים כן נותנים.
על הרחקה ל24 שעות עד לדיון למחרת מומלץ לחתום ולא להתעקש להישאר במעצר.

6. שיחת שב"כ:
במידה ובמהלך המעצר פתאום לוקחים אתכם לחדר ומושיבים אתכם עם אדם או שניים לבוש בגדים אזרחיים (ולא מדי שוטר) כנראה שמדובר בשיחת שב"כ. בד"כ אנשי שב"כ מסתובבים גם עם תיק צד ולעיתים משקפי שמש ונראים רשמיים יותר מבלשים (שגם הם בלבוש אזרחי).
אם בודקים אתכם עם מגנומטר לפני השיחה זה סימן מובהק לשיחת שב"כ.
אם היה לכם עד אז פלאפון בכיס ולוקחים לכם אותו, זה גם יכול להיות סימן.
במידה וזיהיתם או שאתם חושדים שנכנסתם לשיחת שב"כ:
לא לדבר כלום, כלום וכלום.
לא שלום, לא להתראות, לא איך קוראים לכם ולא למה אתם פה ולא שום דבר אחר, פשוט לשתוק!
הם יכולים לשחק אותה נחמדים ולשאול למה אתם לא מדברים איתם ושסה"כ הם דואגים לכם וכו' והם יכולים גם לשחק אותה קשוחים ולאיים עליכם שתבלו את שארית חייכם בכלא ושהם ידפקו אתכם. יש גם אופציה שלישית שינסו "לגייס" אתכם אליהם. בכל מקרה לא לדבר איתם שום מילה גם אם זה לוקח חצי שעה, שעה ויותר, לא מדברים כלום עד שהם הולכים.
יכולה להיות גם אפשרות שהיא פחות שכיחה שפשוט יבואו אליכם למסדרון שאתם יושבים בו ויתחילו לדבר איתכם כאילו הם סתם אנשים שמתעניינים למה אתם עצורים. בכללי לא צריך לפרט ולתת יותר מידי מידע לאנשים ובטח שלא לאנשים שחשודים כשב"כ.

למי שמעוניין ליותר פירוט לגבי איך מתנהגים במעצר: החוברת של נעם פדרמן "דע את זכויותך!"

http://maof.rjews.net/hebrew/Feiderman.htm

שנזכה לבניין המקדש במהרה בימינו אמן!

🌋🌋🌋🌋🌋
לא שותקים מול עוולות המשטרה!
בתגובה למעצרי השווא של פעילי התנועה, ניפגש כולנו להפגין מול ההפנינג של המשטרה, היום (יום ב') בכיכר ספרא, בשעה 16:00.
כולם מגיעים!
*תנועת חוזרים להר*
🌋🌋🌋🌋🌋

בתחנת משטרת מרחב דוד נמצאים כעת כשמונה נערים ונערות החשודים בתפילה ליד שערי הר הבית. עו"ד נתי רום הגיע לתחנת המשטרה מטעם ארגון חוננו והוא מעניק סיוע משפטי לעצורים והמעוכבים.

וגם כשהיו משפצים היו תיבות מיוחדות לזה

איך זה שברגלים הכהנים היו פותחים את הפרוכת להראות לעם את הכרובים?