פורום הר הבית (עמוד 40)

אני קשורה איכשהוא למקום שיש בו אנשים וגם ספרים

ורוצה שיהיו שם יותר ספרים על המדף שמתוייג "מקדש"

הבו נא לי המלצות!

(גם המלצות לספרים בנושא שמתאימים לספריה ביתית של כל אחד מאיתנו)

מהרה יבנה המקדש- נהיה בבלגאן עצום על ללמוד ולשמור הלכות טהרה בחיי היומיום שלנו

(להטביל ציפיות וכריות? להפריד בין הסכום הטמא לסכום הטהור? )

יש לי חלום לארח חוג בית לנשים- שמישהוא ילמד הלכות טומאה וטהרה- בצורה פשוטה ומעשית,

כמו שלומדים הלכות כשרות ושבת- בצורה שאפשר ליישם בבית ובחיי היומיום.

(מעבר להכירות עמוקה עם יסודות ההלכה)

מכירים דבר כזה בכלל? למי לפנות בכלל למיזם כזה?

תעזרו לי להרים את החלום- למימוש

   אדם שמגופו יוצאת שכבת זרע נקרא בדברי חז"ל "בעל קרי", על שם הכינוי "מקרה" המופיע בפסוק המתייחס לאדם שנטמא בטומאה זו: "כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה, ויצא אל מחוץ למחנה, לא יבוא אל תוך המחנה" (דברים כג,יא). פסוק זה מלמד אותנו על איסור הימצאותו של בעל הקרי בתוך המחנה – ולפי המבואר בברייתא בגמרא בפסחים (סח,א), ה"מחנה" אליו נאסרת כניסת בעל הקרי בפסוק זה, הוא "מחנה הלויה" - הר הבית. אמנם, יש מהראשונים מדבריהם משתמע להתיר את כניסת בעל הקרי להר הבית, אך רוב ככל הפוסקים נקטו כדברי הגמרא בפסחים ואסרו את כניסתו על פי הלימוד הנזכר, ועל פי לימוד נוסף שיובא להלן, וכפי שיתבאר.

מצות שילוח הטמאים – איזה טמאים?

   במצות התורה של שילוח הטמאים אל מחוץ למחנה בפרשת נשא נאמר: "צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש" (במדבר ה,ב). בעל הקרי אינו נזכר בפסוק זה, ולכאורה ניתן להבין, כי אין חיוב לשלח אותו אל מחוץ למחנה. וכך באמת מבארים כמה מהמפרשים, אשר מדגישים את חומרת טומאתם של הטמאים הנזכרים בפסוק זה – מצורע, זב, טמא מת – שהם טמאים למשך שבעה ימים, והם גם מטמאים אנשים אחרים; בניגוד לטומאת בעל הקרי, אשר נמשכת רק יום אחד, ובערב לאחר טבילתו, הוא כבר טהור לגמרי – וכמו כן, טומאתו היא טומאה קלה, שאינה מטמאת אנשים אחרים (אבן עזרא; חזקוני; פירוש הטור הארוך).

   לפי מפרשים אלו, איסורו של בעל הקרי הנזכר בפרשת כי תצא, מתייחס למחנה היוצא למלחמה עם הארון, שבגלל קדושתו הגדולה של הארון, ההימצאות בקרבת מקום אליו בלי מחיצות קבועות, מחייבת שמירה על רמת טהרה גבוהה מהרגיל, ועל כן בעל קרי משתלח משם. ממילא יש לומר על פי דבריהם, כי כאשר ישנן מחיצות קבועות בין דרגות הקדושה השונות, כמו בהר הבית ובעזרה, אין חובה לשלח את בעל הקרי אל מחוץ למחנה – על כל פנים לא באופן המחמיר יותר מאשר שאר הטמאים; וממילא, כניסת בעל הקרי להר הבית תהיה מותרת.

   הבנה זו, שנראית כסותרת את דברי הגמרא בפסחים (סח,א) הנ"ל, כי יש לשלח את בעל הקרי אל מחוץ לשתי המחנות – מחנה שכינה ומחנה לויה – נראית כמתאימה לפירושו של הרמב"ן על התורה בפרשת כי תצא (שם כג,יא), המצטט את דברי הגמרא ומבארם כמתייחסים למקרה שהארון נמצא עמהם שם – והיינו, בשעה שישראל יוצאים למלחמה (אם כי מלשון האבן עזרא נראה, שביציאה למלחמה יש רק מחנה אחד, ולא ניתן לבאר את השילוח משני המחנות האמור בגמרא כמתייחסים למחנה זה). לפי דבריו יש לומר, כי כאשר ישראל אינם במלחמה, והארון נמצא במקומו בקודש הקדשים – ועל אחת כמה וכמה במקרה שהארון אינו נמצא בכלל – הרי שאין איסור בכניסת בעל הקרי להר הבית (אמנם, בגמרא בפסחים כלל לא נזכר הארון, ובהחלט יש לראות בפירוש זה דוחק גדול).

   כמובן, שקשה להסיק מסקנות הלכתיות מדברי פרשני המקרא, כאשר הם אינם מזכירים בדבריהם את דברי הגמרא, ודבריהם לא נאמרו כהנהגה הלכתית למעשה. ייתכן גם לומר בדעתם, שלהלכה ולמעשה יש לחלק בין מחנה הלויה במדבר, שם הלויים היו גרים עם נשותיהם, ולא היה שייך לאסור על בעל קרי את הכניסה לשם, לבין הר הבית, שם לא מתגוררים אנשים עם נשותיהם (וראה עוד בעניין שהיית הלויים עם נשותיהם במדבר, בספרנו "שמירת המקדש" פרק כב). מכל מקום, מפשטות דבריהם נראה, שאכן אין איסור בכניסת בעל קרי להר הבית.

בעל קרי בהר הבית - מחלוקת התנאים

   בספרי לפרשת כי תצא (פסקה רנה) מובאת מחלוקת תנאים בפירוש הפסוק העוסק בשילוחו של בעל הקרי: "ויצא אל מחוץ למחנה, מצות עשה. לא יבא אל תוך המחנה, מצות לא תעשה. רבי שמעון אומר: ויצא אל מחוץ למחנה - זו מחנה לוי, לא יבא אל תוך המחנה - זו מחנה שכינה". לפי דברי רבי שמעון, מכפילות הלשון יש ללמוד, כי יש לשלח את בעל הקרי אל מחוץ לשתי המחנות – וממילא כניסתו להר הבית אסורה; וכדברי הברייתא בגמרא בפסחים (סח,א) שהזכרנו. אולם מדברי תנא קמא ניתן להבין, כי כפילות הלשון אינה באה ללמדנו על מחנה נוסף ממנו יש לשלח את בעל הקרי, אלא רק על כך שיש עשה ולא תעשה בחובת שילוחו. ממילא ניתן להבין בשיטתו, כי בעל קרי מחויב להשתלח רק ממחנה אחד, והוא מחנה השכינה – העזרה.

   אפשרות הבנה זו נזכרת בגמרא שם בדברי רבינא, ועל פי דבריו מסתבר לומר, שאכן התנאים חלוקים בשאלת חובת שילוח בעל הקרי מהר הבית. אולם הגמרא דוחה את דבריו ומבארת,  שמכפילות המילה "מחנה" יש ללמוד, שהכוונה היא לשילוח משתי מחנות. לפי מסקנה זו ייתכן לומר, כי אין מחלוקת בין התנאים בספרי: הכפילות ממנה תנא קמא לומד שיש עשה ולא תעשה, היא מהלשון "ויצא" (ציווי של עשה) ו"לא יבוא" (ציווי של לא תעשה), אך גם הוא מסכים לדברי רבי שמעון, שישנה חובה לשלח את בעל הקרי אל מחוץ לשתי המחנות. כך גם אנו מוצאים בדברי רש"י על התורה, המביא את שני הלימודים של התנאים הללו, וכך גם מופיע במדרש תנאים על דברים שם.

   גם אם נאמר, כי התנא הראשון אינו מקבל את דברי רבי שמעון, ולהבנתו הפסוק אינו מלמדנו על חובת שילוח ממחנה הלויה, מאחר שהוא אינו מציין מהו המחנה ממנו יש לשלח את בעל הקרי, ייתכן לומר בדעתו, כי הוא אינו חולק על רבי שמעון בנוגע למקום השילוח, אלא רק בנוגע לאופן הלימוד מפסוק זה - אך גם לדעתו בעל קרי אסור בהר הבית, ולדעתו יש ללמוד זאת מפסוק אחר. ובאמת אנו מוצאים לימוד אחר בגמרא בפסחים (סז,א), על פי ריבוי לשון הפסוק "כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש", שהלשון "כל" מרבה טמאים הדומים לטמא הראשון: "כל טמא לנפש", מרבה את טמאי השרץ שמשתלחים אף הם ממחנה השכינה כמו טמאי המת; והריבוי "וכל זב" מרבה את בעל הקרי, שהוא משתלח ממחנה הלויה, כשם שהזב משתלח משם.

   במאמר מוסגר נעיר, כי הלימוד מכפילות הפסוק האמור בנטמא ב"מקרה לילה", מבוסס על פשטות הלשון שהמדובר באדם שראה קרי. אמנם, מהגמרא בנזיר (סו,א) משתמע, כי אין המדובר בפסוק זה על בעל קרי רגיל, אלא על זב שראה קרי (כפי שמפרשים שם תוספות והרא"ש את כפילות המילים "אשר לא יהיה טהור" והיינו זב, ולאחר מכן "מקרה לילה") – אם כי גמרא זו אינה עוסקת כלל בעלייה להר הבית (אך על פי גמרא זו מבאר בשו"ת דברי יציב חושן משפט סימן קכג את שיטת הרמב"ם דלהלן, אשר השמיט את הגמרא בפסחים, ולדעתו הוא פסק כדברי הגמרא בנזיר).  

האם הלימוד מהפסוק "וכל זב" מוסכם?

   אמנם, יש מקום להבין כי הלימוד מריבוי מהפסוק "וכל זב" אינו מוסכם. לימוד זה מובא בגמרא שם, בביאור שיטת רבי שמעון במחלוקת תנאים נוספת. לדעת רבי שמעון, יש לפטור ממלקות את המצורע הנכנס לפנים ממחיצתו, משום שאיסור הכניסה האמור בו, הוא "לאו הניתק לעשה" – שאין לוקים עליו. כלומר, אף על פי שישנו איסור על כניסת המצורע לפנים מחומת העיר, על המצורע שנכנס יש חובה לצאת, וחובה זו מחליפה את העונש של מלקות, שהיה צריך לחול עליו. חובה זו נלמדת מהפסוק "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" (ויקרא יג,מו), המשלימה את האיסור האמור בפרשת שילוח הטמאים. לעומתו, רבי יהודה סובר, כי המצורע הנכנס לפנים ממחיצתו חייב מלקות, והפסוק "בדד ישב" אינו מהווה תחליף לעונש, אלא רק בא ללמדנו להיכן יש לשלח את המצורע – אל מחוץ לשלושת המחנות.

   לפי דעת רבי שמעון, שילוח המצורע אל מחוץ לשלושת המחנות, נלמד מכך שהפסוק מזכיר שלושה סוגי טמאים בשלוש דרגות חומרה שונות, ועל כן על המצורע – שהוא בדרגת הטומאה החמורה ביותר - להשתלח אל מחוץ לשלושת המחנות, משום שהוא חמור בכל עניין יותר מאשר בעל הקרי, המתרבה יחד עם הזב בפסוק הנזכר; ואילו הזב – שהוא בדרגת הטומאה השניה בחומרתה - משתלח אל מחוץ לשתי מחנות, משום שהוא חמור בכל עניין יותר מהשרץ, המתרבה יחד עם טמא המת. אבל לפי רבי יהודה, אין צורך בריבוי הטמאים הנוספים מפסוק זה, משום שאת שילוח הזב משתי מחנות הוא לומד מלשון הפסוק "ולא יטמאו את מחניהם" (במדבר ה,ג), שנאמר בלשון רבים, לתת מחנה לזה ומחנה לזה. ממילא, מהפסוק "כל צרוע וכל זב" אין כל ראיה לפי שיטתו, כי יש לשלח את בעל הקרי אל מחוץ לשתי מחנות (אם כי ייתכן שהוא סובר זאת על פי הדרשה דלעיל, מכפילות לשון "המחנה" בפרשת כי תצא).

   יש לציין, כי במקום אחר אנו מוצאים דרשה אחרת בריבוי הפסוק "וכל זב" - כי הוא בא לרבות את הרואה ראייה אחת של זוב, שאף הוא צריך להשתלח, למרות שהוא אינו טמא בטומאת הזיבה (ספרי זוטא במדבר ה,ב; וכן הוא בבמדבר רבה פרשת נשא פרשה ז סימן ח). גם לפי לימוד זה, אין ראייה לגבי חובת שילוחו של בעל הקרי משתי המחנות (ולמרות שזב הרואה ראיה אחת טמא כדין בעל קרי – יש ללמוד מכאן, שלא כל בעל קרי צריך להשתלח; ומכל מקום גם לפי התנא הנוקט לימוד זה, ייתכן לומר, שהוא מסכים ללימוד האחר של רבי שמעון, בספרי בפרשת כי תצא הנזכר לעיל).

   עוד יש להוסיף, כי עצם צורת הלימוד מריבוי המילה "כל", הוא דבר שבמקום אחר בגמרא בפסחים (מג,א) מבואר – בהקשר אחר - שרק לפי שיטת רבי אליעזר ניתן לדרוש כן, ואילו חכמים החולקים עליו סוברים, שאין לדרוש מילה זו (וראה ברש"י שם מג,ב ד"ה אין היתר, הדוחה אפשרות לחלק בין המילה "כל" למילה "וכל"; וכן הוא בתוספות לנזיר לו,א ד"ה אין היתר, ובפירוש הרא"ש לנזיר לה,ב).

הכרעת ההלכה: בעל קרי אסור בהר הבית

   בשני מקומות בגמרא (פסחים סז,ב; תמיד כז,ב) מופיעים דברי רבי יוחנן, לפיהם בעל קרי משתלח אל מחוץ לשתי מחנות. הגמרא בפסחים מסייעת לדבריו מהלימוד הנזכר "וכל זב – לרבות בעל קרי", ובמסקנתה מובאת הברייתא הנזכרת הלומדת מן הפסוק בפרשת כי תצא על חיוב שילוחו של בעל הקרי אל מחוץ לשתי המחנות. גם אם נאמר שישנן דעות אחרות בדברי חז"ל, הרי שהגמרא אינה מביאה בפירוש כל דעה חולקת, וברור שהיא פוסקת להלכה כדבריו.

   ובאמת, למרות שישנן אפשרויות להקשות על שני הלימודים הנזכרים, לא מצאנו בדברי חז"ל חולק מפורש על איסור בעל קרי בהר הבית. אמנם, המשנה בכלים (א,ח) המונה את הטמאים האסורים בהר הבית אינה מזכירה את איסור כניסת בעל הקרי לשם; אך בוודאי רבי יוחנן, הסובר בעצמו את הכלל "הלכה כסתם משנה" (שבת מו,א), אינו בא לחלוק על דברי המשנה, ולשיטתו יש לומר, כי המשנה לא פירטה את בעל הקרי, למרות שגם הוא אסור בכניסה לשם. בדומה לזה מפרשים על המשנה בכלים שם הר"ש (א,ט) והתפארת ישראל (א,ח), כי אף בעל הקרי נכלל באיסור הזב האמור במשנה (על פי הלימוד "וכל זב", או משום שבעל קרי הוקש לזב, כמבואר בנידה כב,א).  

   איסור כניסת בעל הקרי להר הבית נזכר ברבים מהראשונים בהקשרים שונים. יש המביאים את הריבוי "וכל זב – לרבות בעל קרי", כלימוד מוסכם להלכה (רש"י בכמה מקומות, לדוגמה – יבמות ז,ב ד"ה וראה, זבחים לב,ב ד"ה שחל; תוספות בכמה מקומות - יומא ו,א ד"ה מביתו, זבחים לב,ב ד"ה ורבי יוחנן, נידה כב,א ד"ה למימרא; פירוש הרא"ש לנזיר מד,ב; ריטב"א יבמות ז,ב; מאירי יבמות ג,ב; יראים סימן רעז וסימן שצא; מפרש לתמיד כז,ב ד"ה חוץ); ויש מי שמביא רק את הלימוד מהפסוק: "ויצא אל מחוץ למחנה, לא יבוא אל תוך המחנה" (סמ"ג סימן שד; והדבר מתאים לפסיקתו כרבי יהודה בעניין מצורע הנכנס לפנים ממחיצתו שלוקה, כדעת הרמב"ם, ולא כתוספות וריטב"א בשבועות ד,ב שפוסקים כרבי שמעון שאינו לוקה, וכפי שנוקט גם רב חסדא בפסחים שם). בספר "אל הר המור" מופיע ביאור הנרחב בעניין זה (עמודים סט-פח) והביאו שם עוד ראשונים רבים הנוקטים כן בהקשרים שונים.

שיטת הרמב"ם: אין איסור בכניסת בעל קרי

   הרמב"ם בהלכות בית הבחירה (ז,טו) ובהלכות ביאת המקדש (ג,ג) נוקט את לשון המשנה בכלים בנוגע לאיסורי הכניסה להר הבית של הזבים והזבות, הנידות והיולדות – ואילו איסור כניסת בעל הקרי אינו מוזכר בדבריו. המשנה למלך (בית הבחירה שם) תמה על השמטתו ומבאר, שבוודאי אף לשיטתו בעל קרי אסור בהר הבית (וראה בספר "אל הר המור" שם, שמביאים עוד אחרונים הנוקטים כן בדעתו, אם כי במסקנתם הם כותבים, ששיטת הרמב"ם בזה אינה ברורה).

   לדעת המשנה למלך, יש לדקדק כן מדברי הרמב"ם (בית הבחירה ח,ז) על בעל קרי שנטמא, שהולך תחת המסיבה (בדרך תת קרקעית; ולשון המשנה בתמיד א,א "מסיבה ההולכת תחת הבירה"), והיינו דווקא במחילה, שמחילות לא נתקדשו – ויש לבאר זאת על פי ההבנה, שבעל קרי אסור בהר הבית - וכפי שבגמרא בתמיד כז,ב מביאים מכאן סיוע לרבי יוחנן, שמחילות לא נתקדשו, ובעל קרי משתלח אל מחוץ לשתי מחילות; אם כי בפירוש הרא"ש ובמפרש לתמיד כבר הדגישו, כי הסיוע לדברי רבי יוחנן לא נאמר לגבי שילוח בעל הקרי, אלא רק לגבי קדושת המחילות.

    מדוע באמת לא ניתן ללמוד מכאן לגבי חובת שילוח בעל הקרי? נראה לומר, שהדבר תלוי במקום אליו אנו מצריכים את בעל הקרי להשתלח ממנו. אם באמת בעל הקרי אינו יכול להישאר בהר הבית, ולמחילה זו אין קדושה אפילו כקדושת הר הבית (כפי שיש ראשונים שכותבים – לדוגמא רש"י פסחים פו,א ד"ה כי אמרה), אכן יש מכאן ראיה טובה לחובת שילוחו מהר הבית. אולם הרמב"ם אינו כותב שלמחילה זו אין קדושה כקדושת הר הבית, וייתכן שלדעתו באמת לזבים וזבות הכניסה לשם אסורה, אלא שבעל קרי אינו אסור בהר הבית.

   הרמב"ם בפירושו למשנה בתמיד (א,א) מסביר, כי המדובר במחילה ההולכת תחת העזרה, והמחילה אינה מקודשת, מאחר שהיא פתוחה להר הבית ולא לעזרה. לפי המשנה למלך, מדוע הסביר הרמב"ם שהמסיבה עוברת תחת העזרה, והלא לפי דבריו (שהוא אף רצה לדקדקם מהרמב"ם כאן) אף להר הבית כניסתו אסורה ולא רק לעזרה? ובאמת, כבר נחלקו בגמרא (יומא ב,א) האמוראים בנוגע לפירוש דברי המשנה "הבירה" (שמופיעים במסכת פרה ג,א), האם הכוונה היא למקדש עצמו (כפי שמבאר ריש לקיש), או למקום מסוים בהר הבית הנקרא בשם זה (רבי יוחנן). דברי הרמב"ם מתאימים לדברי ריש לקיש, וכמותו נוקט הרמב"ם גם בפירושו לפרה שם. נראה לבאר בדעתו, כי דברי רבי יוחנן על איסור בעל קרי בהר הבית הם בהתאם לשיטתו זו, ועל כן הרמב"ם לא פסק כמותו, אלא כמו ההבנה הפשוטה המשתמעת גם מהפסוק בדברי הימים א (כט,יט) כמובא בגמרא ביומא שם, כי "הבירה" היא המקדש (וכבר תמה על דברי המשנה למלך הללו, לפני למעלה ממאתיים שנה, הרב יצחק רפאל מאייו בספרו שרשי הי"ם על הרמב"ם הלכות עבודת יום הכיפורים א,ג).

   הרמב"ם בהלכות שביתת עשור (ג,ג) כותב, כי הטבילה לקרי אינה מועילה לטהרה כיום, משום שכולנו טמאי מתים. כמובן, שאם לדעתו בעל קרי אסור בהר הבית, הרי שהטבילה צריכה להועיל, בשביל להתיר את הכניסה אל ההר. ובאמת, הטעם שמביא הרמב"ם עצמו לגבי הטמאים האסורים בכניסה אל ההר, בהלכות ביאת המקדש שם, הוא טעם שאינו שייך בבעל קרי: "מפני שהן מטמאין המשכב והמושב אפילו מתחת האבן, מה שאין המת מטמא". כלומר, הזבים והזבות והנידות והיולדות, מטמאים טומאה חמורה – ואפילו כאשר הם יושבים על גבי אבן, מה שתחת האבן נטמא; ואילו המת אינו מעביר את הטומאה אל מתחת לאבן. גם בעל קרי אינו מטמא באופן זה (ראה פירוש הרמב"ם למשנה שם א,ה), ועל כן ברור מדבריו, כי בעל הקרי אינו אסור בהר הבית, וכפי שמצאנו בדברי כמה ממפרשי התורה דלעיל (וכך נוקטים בדעתו כמה מן המחברים: ערוך השולחן העתיד לו,י; הספר "מי נפתוח" ובו שני החלקים 'אמנה ופרפר' - פרפר יז,ג; הרב דוד שלוש בספרו 'בני עמי' עמוד רכה, הרב שלמה גורן בספרו 'הר הבית' עמוד קנג). ייתכן שכך גם סבר הרדב"ז, אשר בתשובתו העוסקת בכניסה לעליות הסמוכות למקדש בימינו (חלק ב סימן תרצא), אינו מזכיר כלל איסור על כניסת בעל קרי למקום.

   טעם זה של הרמב"ם מובא בספרי לבמדבר (נשא פסקה א), שם מבואר כי שילוח הטמאים נלמד מהמצורע, אשר יצא מן הכלל (בפסוק "בדד ישב") ובא ללמד, שכל שטומאתו חמורה יותר - שילוחו חמור יותר. כלל זה לא נאמר רק לגבי שלושת הטמאים המוזכרים בפסוק, אלא גם לגבי דרגות טומאה נוספות - יש לשלח את המצורע יותר מאשר את הזב, ואת הזב יותר מאשר את טמא המת, ואת טמא המת יותר מאשר את טבול היום, ואת טבול היום יותר מאשר את מחוסר הכיפורים. בביאור חומרת הזב מטמא המת, מובא שם טעם זה שמביא הרמב"ם, שהזב מטמא מתחת האבן בניגוד למת שאינו מטמא מתחת לאבן.

   דברי הספרי אינם מתאימים ללימוד המופיע בגמרא, לפיו רבי שמעון דורש "וכל זב לרבות בעל קרי", אולם הרמב"ם עצמו אינו פוסק כרבי שמעון, אלא דווקא כרבי יהודה, ומחייב מלקות את המצורע הנכנס לפנים מחומת ירושלים (ביאת המקדש ג,ח). על פי המבואר לעיל, גם אם אין מקבלים את לימודו של רבי שמעון מהפסוק "וכל זב", הרי שיש לימוד אחר המובא על ידי רבי שמעון בספרי לפרשת כי תצא, ממנו יש ללמוד על שילוח בעל הקרי. הרמב"ם מביא את הלימוד מפסוק זה, ונראה שהוא מקבל את דברי הגמרא והספרי על כך שהכפילות אכן מלמדת על שילוח משתי מחנות, אך הוא לומד זאת כלימוד עקרוני לטמא המשולח מהר הבית, והיינו הטמאים שהוא מזכיר כאסורים בכניסה לשם, ולא את בעל הקרי: "הטמא המשולח מהר הבית אם נכנס עובר בלא תעשה שנאמר 'ויצא מחוץ למחנה' זה מחנה שכינה, 'ולא יבוא אל תוך המחנה' זה מחנה לויה" (ביאת המקדש שם). ייתכן להבין בדעתו, כי לימודו של רבי שמעון בספרי, הוא בהתאם לשיטתו במחלוקתו בגמרא, ושני הלימודים משלימים אחד את השני (וייתכן לומר, שהלימוד בפרשת כי תצא מתייחס לחובתו האישית של בעל הקרי, בנוסף על חובת הציבור הנזכרת בפרשת נשא).  

   יש לציין, כי הכרעת הרמב"ם על פי הספרי בניגוד לגמרא מפורשת, מנוגדת לכללים הרגילים שבידינו, כי יש לפסוק תמיד כדברי הגמרא (וראה בספר יד מלאכי - כללי הרמב"ם אות ט, שמביא את דברי בעל הכנסת הגדולה, הטוען כי דרכו של הרמב"ם לפסוק כמו הספרי נגד הגמרא; ואילו בעל היד מלאכי חולק עליו וסובר, כי אף הרמב"ם פוסק כמו הכללים המקובלים בידינו, לפסוק כמו הגמרא). ייתכן שבמקרה שלנו, פסיקתו אינה מתבססת רק על הספרי, משום שלהבנתו יש מקורות בגמרא התומכים בדברי הספרי (בגמרא בנזיר הנ"ל או שיטת ריש לקיש ביומא); אך בכל אופן, מאחר שהאיסור מפורש בגמרא, והסוגיות המתירות אינן מפורשות, ממילא להלכה ולמעשה, אין לנו לזוז מפסק הגמרא וכפי שנוקטים רוב מוחלט של הראשונים והאחרונים.  

לסיכום: מפשטות סוגיית הגמרא עולה כי בעל קרי אסור בהר הבית. שיטת הרמב"ם היא שבעל קרי מותר בהר הבית, כפי שמשתמע מהספרי ומכמה מפרשני המקרא, אך רוב מוחלט של הראשונים נוקטים לאיסור, וכך יש לנהוג למעשה.

רפאל מוריס, יו"ר "חוזרים להר" נעצר כרגע בהר על "שמע ישראל" .
המעצר שודר בשידור חי בגלצ

http://www.hakolhayehudi.co.il/news/%D7%94%D7%A8%D7%97%D7%A7%D7%94-%D7%9E%D7%A0%D7%94%D7%9C%D7%99%D7%AA-%D7%9C%D7%A4%D7%A2%D7%99%D7%9C-%D7%94%D7%A8-%D7%94%D7%91%D7%99%D7%AA-4153

א בשבט ה'תשע"ה:

בעקבות כמה דיונים הלכתיים שהיו כאן בפורום, הצטערתי שאין לחברי הפורום גישה לספר "עת לחננה" של הרב יצחק שטרן, ובו כמה וכמה סוגיות יסוד בעניין הר הבית ובניית בית המקדש, חלקם נידונו כאן פורום. הצטערתי כיון שהוא פורס את כל הסוגיא, מביא את כל המקורות ויכול להיות לעזר רב בכל הדיון.

בקיצור, פניתי לרב צחי ושאלתי אותו בדבר קובץ PDF. הוא אמר לי שבשמחה, והוא ישמח שהספר יופץ גם בדרך זו, ושאין לו כל רווח על המהדורה המודפסת, אלא רק הפסדים..

אשר על כן, הקובץ של הספר לפניכם, ואתם מוזמנים להפיצו לכל מאן דבעי.

עת לחננה - הרב יצחק שטרן

חוברת שנכתבה לפני קרוב לשבע שנים - מבארת את כל ההלכות הנוגעות להכנת הציץ בימינו, ואת ההשלכות של קיומו של הציץ בנוגע לאפשרות הקרבת הקרבנות בימינו

20151028203339.pdf

בימים אלה התפרסם כרוז עליו גם אני חתום, על דבר האיסור לעלות להר הבית.

נכון שחתמתי על כרוז זה, ואינני חוזר מחתימתי ובמאמר שהתפרסם בקיץ האחרון כבר פירטתי את הנימוקים ההלכתיים לאי עליה להר הבית – אלאשעיתוי פרסום הכרוז המדובר, דווקא בימים טרופים אלה, עלול להתפרש בצורה לא נכונה.

אשר על כן עלי להבהיר:

הצהרה שעם ישראל מוותר על שליטה בהר הבית – זה גופא עלול להביא למצב של 'פיקוח נפש' קרי, שפיכות דמים, כפי שעולה משיחות הרבי מליובאוויטש, המעותקות בשולי הודעה זו.

מה גם, ששונאי ישראל ימ"ש מקרב המוסלמים, תמיד ימצאו את התירוץ המזדמן ל'ג'יהאד' על יהודים (וכפי שמתברר, גם על לא יהודים ומדינות העולם שאינם מאמינים בדתם – דת האיסלם).

בציפיה לגאולה שלימה,

ולקירוב היעוד

"נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים"

בגאולה השלימה על ידי משיח צדקנו,

הרב דוד מאיר דרוקמן, רב העיר קרית מוצקין

* * *

דעת הרבי מליובאוויטש (העתקה מחוברת 'התקשרות');

הדין הברור בשולחן-ערוך (הלכות שבת סימן שכט) לפיו אין למסור שטחים לגוי – תקף בבורו-פארק, קיו-גארדנס, ווליאמסבורג, קראון-הייטס או בני-ברק – בכל מקום זה אותו דין (מוצאי שבת פרשת ראה תשל"ח).

מסירת השטחים הנמצאים ליד תעלת סואץ תקשה (והרבה יותר מכך) על הגנת היהודים המתגוררים בכפר חב"ד, בני-ברק, מאה שערים, חדרה ועין-חרוד ובכל מקום בו מצויים יהודים! (כ"ף מנחם-אב תשל"ו).

"על-ידי מסירת ימית מתקרבים הערבים עוד 10 קילומטרים לתל אביב לבני-ברק ולכפר חב"ד" – התבטא הרבי בחול המועד פסח תשמ"ב בפני הרב יאלעס זצ"ל ('בצל החכמה' עמ' 168).

שנתיים לפני כן, במוצאי שבת פרשת ויקהל-פקודי תשל"ט, אומר הרבי אותם דברים:

מסרו עוד שטחים שיקרבו את מצרים לירושלים, בני-ברק, כפר חב"ד ותל אביב במאות קילומטרים.

כנגד אותה גישה קבע הרבי בנחרצות במוצאי שבת פרשת ויצא תשל"ח:

כאשר יעמדו נציגי ישראל בתוקף ויאמרו שאי-אפשר למסור אף שעל מיהודה ושומרון, כי על-ידי-זה מעמידים בסכנה יהודים שנמצאים בירושלים, בני-ברק, חדרה, חיפה, תל אביב וכפר חב"ד ובכל ארץ-ישראל – ממילא יהיו ארצות הברית וברית המועצות מאוד מרוצים…

בי"ט כסלו תשל"ט דיבר הרבי על הצורך ביישוב מיידי של כל השטחים בבת אחת – והסביר שיש עשרות אלפי יהודים החיים בארץ-ישראל, המוכנים ורוצים להתיישב בכל השטחים "אלא שהעומדים בראש מעכבים אותם.. לצאת מתל אביב, מבני-ברק, ולהתיישב".

אפילו בנוגע להתיישבות בירושלים העתיקה – הסביר הרבי במוצאי שבת פרשת בראשית תשל"ט – כל אחד מבין, שאם לא מיישבים את ירושלים העתיקה – הרי שאז לא ניתן לטעון לבעלות בתל-אביב כפר חב"ד ובני-ברק. כלומר, למרות שבדיבור אומרים שרוצים להחזיק בירושלים העתיקה (ומסרבים למוסרה לצד שכנגד), אך למעשה לא מניחים להתיישב בה – הרי נוכחים כל אומות העולם ש"אתי מעשה ומבטל דיבור"!

הסבורים שלאור ההלכה צריכים להישמע לטענות הערבים ולמסור להם את כל השטחים אותם הם דורשים (בגולן, יהודה ושומרון וכיוצא בזה) – פוסקים את אותו דין גם על הר-הבית, ירושלים העתיקה, ירושלים החדשה, בני-ברק, כפר חב"ד קרית צאנז וכל חלקי ארץ-ישראל – כך התבטא הרבי בשיחת מוצאי ל"ג בעומר תש"מ.

ובדומה לכך בשבת פרשת בא תשמ"א:

ואם סוברים אותם יהודים שצריכים למסור להם את כל מה שהם תובעים – יש, אפוא, למסור את רמת הגולן, יהודה ושומרון, ירושלים העתיקה, תל אביב, חדרה, בני-ברק וכפר חב"ד!….

"אם זה עניין של פיקוח-נפש, הרי יש להחזיר גם את ירושלים החדשה ירושלים העתיקה, בני-ברק וכפר חב"ד – הכול כדי לא 'להתגרות' בגוי" – אמר הרבי במוצאי שבת פרשת חיי שרה תשל"ט.

נ.ב. נימוקים תורניים לבעיות ההלכתיות החמורות שבעליה להר הבית, פירטתי, כאמור, במאמר שכתבתי בקיץ האחרון (בתקופת ימי בין המצרים),

והנני להעתיקו:

על השידוך של בתו של געצל עם בן הפריץ

ב-לא פחות מ-שבע בנות שכבר הגיעו מזמן לפרקן התברך געצל העגלון. ולגעצל שלנו אין פרוטה לפורטה כדי להשיאן. והנה, מופיע בפתח בקתתו המטה ליפול של געצל שדכן העיירה ומציע לבתו הבכירה הצעת נכבדות – הצעה חשובה ועשירה; לא פחות ולא יותר; את הבן של…הפריץ.

"הפריץ הרי שייגעץ הוא" הזדעק געצל, "אינו יהודי!". "זו באמת בעיה" מגיב השדכן דנן, "אבל מצד שני, 'החתונה' הזו עם בן הפריץ תפטור אותך מעול הנדוניה, כמו משאר הוצאות חתונה, "הכל, 'און דה האוס' – על חשבון הפריץ".

"לא בא בחשבון" נענה געצל, "בת ישראל לגוי? – לא יקום ולא יהיה!".

"אבל תראה" שוב מדבר השדכן על ליבו של געצל, "שמא יהיה מוכן בן הפריץ בכלל להתגייר?..".

געציל; "לא, לא רוצה, אני מעוניין רק בבן למשפחה מיוחסת מזרע ישראל". "אבל תראה", שוב מנסה השדכן את כוחו, אולי הפריץ יסכים לממן את נישואי שאר בנותיך, מה רע בכך?". געציל נושם עמוקות, ולאחר התייעצות קדתחנית עם זוגתו 'העגלונית', וכמובן בהתחשב במצב הסוציולוגי הדחוק – הוא מתרכך ומביע בהכנעה את הסכמתו המאולצת, מכורח הנסיבות, לנישואי בתו – בת ישראל עם בן הפריץ.

"עתה אך מה שנותר" מסכם השדכן את הדיון – " לשאול את הפריץ אם הוא מוכן בכלל לשידוך"…

* * * * *

ימי בין המצרים, הם ימים שהנפש היהודית מתחברת עם חורבן בית אלוקינו – בית המקדש.

שלומי אמוני ישראל הוגים בימים אלה בעיון ב'הלכות בית הבחירה' , וזאת, כדי לקיים את הנאמר: כל העוסק בתורת בית המקדש כאילו עוסק בבניינו. שהרי כך אמר הקב"ה ליחזקאל הנביא בנוגע ללימוד ענייני בית המקדש בתורה: "גדול קרייתה בתורה – כבניינה. לך אמור להם, ויתעסקו לקרות צורת הבית בתורה, ובשכר קרייתה שיתעסקו לקרות בה – אני מעלה כאילו הם עוסקים בבניין הבית".

ויש כאלה שבנוסף לזה, או שמא במקום זה, מתמקדים בלהט בכל הקשור לעליה פיזית והפגנת נוכחות בהר הבית, ועושים זאת אף במסירות נפש , עיין-ערך הניסיון לרצח של יהודה גליק נ"י. ויש אף עוסקים מעיינים בשיא הרצינות ובאופרטיביות בכל הקשור לבנין בית המקדש והקרבת קרבנות כבר עתה, והדברים ידועים ומפורסמים.

מה מונע אליבא דשיטתם של 'העולים בהר' את יישום התכניות של בנין בית המקדש? כמובן, המדיניות הרופסת של ממשלת ישראל הנכנעת לטרור הערבי.

אך תשדר הממשלה זקיפות קומה, וכתוצאה – שונאי ישראל יתחילו להלך על גחונם, או אז נזכה ש…בת העגלון תוכל להינשא לבנו העשיר של 'הפריץ'.

אלא שכאן נותרה בעיה קטנה: לא שאלו את 'הפריץ' האם הוא בכלל מסכים לשידוך…

* * * * *

מרוב עצים לעיתים לא רואים את היער, ואי לכך הבה, ולטובת הנבוכים והמבולבלים,   נעשה סדר בדברים;

כדי לבנות את בית המקדש, עוד לפני שהסתדרנו עם הממשלה ועם הערבים (ולא נקפח את שמאלננו) – צריך להיות המצב כפי שפסק הרמב"ם בהלכות מלכים, וזה לשונו : "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה מקדש במקומו". מסדר דבריו של הרמב"ם (שגם הסדר בדבריו הוא מדוייק ואליבא דהלכתא), מוכח שקודם תחזור מלכות דוד, מלכות משיח, ורק לאחר מכן ייבנה בית המקדש.

בינתיים, ולאחר בקשת מחילה מבעלי הרעיון של 'מדינת ישראל – יסוד כסא ה' בעולם', אין לנו עדיין מלכות דוד, בינתיים נותרנו בקושי עם מלכות ביבי וריבלין .

זאת אומרת, שה'פריץ', ובמקרה שלנו, הינו, להבדיל אא"ה, מלך מלכי המלכים, ומה לעשות, הוא ית', חרף השתדלויותיו של 'השדכן' – עדיין לא נתן הסכמתו ל'שידוך'.

וכל כך למה? כי הוא ית' רוצה שקודם יתקיים "וכסא דוד עבדך מהרה בתוכה תכין". ולהלן העובדות; קודב"ה הוא בורא העולם ומנכ"לו, כולל שהוא ואין בלתו קובע את סדר הגאולה, וגילה דברו על ידי עבדיו הנביאים, ובמקרה זה, זהו רבנו הרמב"ם שמשרטט לנו את הסדר הכרונולוגי של הגאולה, ובפרט, לא ידוע לנו מי מ'הראשונים' שחולק עליו בזה.

יתירה מזו; גם מיקום המזבח המדויק אינו ידוע לנו, ולמיטב ידיעתי לא ידוע אפילו ל'נאמני הר הבית'. ושוב, וגם בזה, זקוקים אנו לשירותיו של 'בעל הבית' – לקודב"ה, ורק הוא יתברך הוא זה, בשעה שנזכה, ישלח את הנביא שיראה לנו היכן מקומו המדוייק של מזבח החיצון שבעזרה, עליו אנו אמורים, ותפילתנו שזה יהיה בקרוב ממש, להקריב קרבנות.

(להבדיל מקורבן פסח שלא חייב להיות מוקרב דווקא במיקום המדוייק).

* * * * *

ועוד בעיה 'קטנה' שנשארה;

בית המקדש, אינו 'הבית הלאומי' גרידא, הוא איננו משהו ערטילאי בלבד שמכונה 'נשמת האומה', 'מרכז עולמי אמוני לכל הדתות', או כל כינוי רווח אחר. בית המקדש הוא המקום שבתוכו מצוי קודש הקדשים ושם צמצם הקב"ה אלוקותו "בין שני בדי הארון", ומכאן נובעת תשוקת הנשמה ה'חלק אלוקה ממעל' שקיים אצל על יהודי, להתחבר עם ההתגלות האלוקית שתהיה שם.

גם אם יתכנסו כל חברות הבניה ממזרח וממערב וייבנו בית מקדש, שאפילו בנין הורדוס שעליו נאמר "מי שלא ראה בנין הורדוס לא ראה בנין יפה מימיו" – יהיה קטן עליו, עדיין; כל זמן שלבנין הזה לא תהיה 'נשמה', ההתגלות האלוקית, הרי שהעיקר חסר מן הספר.

הכיצד גורמים, שבתוככי בית המקדש הבנוי מאבנים ועפר, בתוך הגשמיות הזו – תשרה שכינה, ואיך נזכה שוב לקבלת מענות ותשובות ברורות מאורים ותומים?

* * * * *

ובכן, לזה יש מרשם ברור לכל מי שפתח מימיו את סידור התפילה, וכך מודפס שם שחור על גבי לבן: "ומפני חטאינו גלינו מארצנו וכו' ואין אנו יכולים לעמוד ולהתפלל בבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו". הווי אומר, שהסיבה לכל זה היא אחת: לא מפני ממשלתנו, לא מפני משטרע-תנו ובג"צנו, אלא מעבר לכל – "מפני חטאינו". של מי? של יענק'ל ושמר'ל, של אהוד ואוהד, של נתן ומתן.

לישנא אחרינא, כאשר עקב ה"עוונותיכם מבדילים ביניכם לבין אלוקיכם" – חרבה ירושלים הפרטית האינדיבידואלית שבנפשו של כל אחד. כשבית המקדש האישי הוא בשיממונו – זהו השורש לכל הצרות. "כל מי שלא נבנה בית המקדש בימיו – כאילו נחרב בימיו".

רק כאשר בית המקדש הפנימי יתחיל לפעול כדבעי – זה מה שיביא ברחמי שמים לבנין בית המקדש הגשמי הפיזי כפשוטו, ובאופן שיתקיים בתוכו העיקר – גילוי שכינה, מקום דירה ושיכון קבע המכיל את השי"ת.

ועתה לשיפוטנו-שיפוטכם; אם מספר לי, ואינני כותב מהדמיון, אחד מראשי העולים כיום להר הבית, ושלא תהיה טעות; מדובר בחובש כיפה, לבוש ציצית ומגודל זקנקן וכו' וכו', ומעיד על עצמו שהוא לא נמנע מלהיכנס אפילו לאזור 'מסגד עומר' שבהר הבית, היינו למקום קודש הקדשים לדעת הרדב"ז; האם תופעה כזו היא בבחינת אנטי ל-"ומפני חטאינו" או שמא רח"ל ההיפך מזה?

נכון, שהנ"ל מנמק את הנהגתו המחרידה שבכך הוא מקיים, לא פחות, את מצות כיבוש ארץ ישראל – "וירשתם אותה" כדעת הרמב"ן וכו', ברם, ירחם ה', כאשר, זוטר נוטל סמכות הלכתית, ומכניס ראשו בין קמאי הררי ענק – ראשונים כמלאכים וענקי האחרונים, החלטה השמורה אך לגדולי הדורות.

ועוד; אף אלה, המעידים על עצמם שהם עולים ומהלכים בשטח הר הבית אך במקומות המותרים, ןבקדושה ובטהרה, הרי עינינו רואות ולא זר בתמונות המתפרסמות, הכיצד אלה, כחלק מהתעמולה למען נוכחות יהודית בהר הבית מביאים עמם לסיורים בהר הבית – כל מיני פוליטיקאים, שכלל וכלל לא חשודים שטבלו באותו יום במקוה, ואף בערב יום הכיפורים נדמה שלא טבלו, אם אי פעם בכלל.

מצינו במשנה שיום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת- במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה, ומפרשת הגמרא שחכמים הם אלה שפסקו כך; היות והכל חייבים בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר, גזירה שמא יטלנו בידו, וילך אצל הבקי ללמוד, ויעבירנו ד' אמות ברשות הרבים.

וידועה הקושיא על כך – מה ראו חז"ל לדחות מצות עשה דאורייתא, ובפרט מצות שופר שהיא מצווה רמה ונישאה מאד משום גזירה בעלמא, ובפרט עכשיו, שאין מצוי שתהיה רשות הרבים מהתורה, כך שכל הגזירה היא בסה"כ "שמא יעבירנו", וגם, מחשש שלא יבוא אלא לאיסור דרבנן?

ובנדון דידן – קל וחומר בן בנו של קל וחומר; הרי עינינו רואות, שכתוצאה מהטרנד 'הלאומי' של עליה להר הבית – עולים רבים למקומות בהר הבית שגם לשיטתם של 'נאמני הר הבית' אסור להיכנס לשם. ועוד עושים זאת ללא הקדמת טבילה, ורבים מהם גם אם טובלים, לא בקיאים בהלכות חציצה בטבילה, כי לא למדו סימן ק"ץ בשולחן ערוך יורה דעה. שומו שמיים, על המכשולות העולות מכך.

האם ל'כך התכוון המשורר', שרק על ידי תיקון "המפני חטאינו גלינו מארצנו" נזכה להתפלל "בבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו"? במילים אחרות: האם את שריפת החורבן נכבה על ידי שפיכת מים על האש, או שמא וחלילה על ידי שפיכת דלק?

אין הכי נמי; כאשר ההסתכלות הרעיונית על הגלות והחורבן מוצאה באידיאולוגיה הקלאסית של הציונות כי החורבן השתלט עלינו עקב חולשה פיזית של העם היהודי –אם זה כך, הרי נכונה ההנחה שדבר שלא הולך בכוח – ילך ביותר כוח, אבל אם צמודים אנו למה שקיבלנו בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה ומגדולי ישראל בכל הדורות, כי התנאי לגאולה הוא קודם לכל – תשובה ומעשים טובים, הרי שבתקופת שלושת השבועות נקיים ונתקן את ה"ציון היא דורש אין לה", נבטא את כיסופינו לבנין הבית – על ידי לימוד הלכות בית הבחירה, וכתשובה ל'שנאת חינם' – הוספה במצות הצדקה.

וכל זאת, מתוך התבוננות האיך מקיימים את העולה מראשי תיבותיו של חודש תמו"ז:

ז'מני ת'שובה מ'משמשים ו'באים.

הדא הוא דכתיב; "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה".

ב"ה

שלום לכולן/לכולם!

 במהלך חיפוש תמונות מהר הבית, ב"גוגל מפות". נפגשתי בתמונה הבאה. האם אתם מזהים אותה?

אני שמה לב שמדובר בקשת המורכבת מחמש קשתות. אור השמש נוגע בה ישירות (לא מצד צפון).

אני משערת שמדובר בצד המזרחי.

העיטורים הריבועיים מחזקים את ההנחה הזו.

אולם כמות העצים שונה מהתמונות האחרות של האזור.

מה אתם אומרים? היכן התמונה צולמה, האם היא צולמה מהצד הפנימי של הרמה המוגבהת?

ויש השערה באיזו תקופה?

בתודה,

ב"ה

שלום לכולן/לכולם!

 במהלך חיפוש תמונות מהר הבית, ב"גוגל מפות". נפגשתי בתמונה הבאה. האם אתם מזהים אותה?

אני שמה לב שמדובר בקשת המורכבת מחמש קשתות. אור השמש נוגע בה ישירות (לא מצד צפון).

אני משערת שמדובר בצד המזרחי.

העיטורים הריבועיים מחזקים את ההנחה הזו.

אולם כמות העצים שונה מהתמונות האחרות של האזור.

מה אתם אומרים? היכן התמונה צולמה, האם היא צולמה מהצד הפנימי של הרמה המוגבהת?

ויש השערה באיזו תקופה?

בתודה,

הרבנות הראשית טוענת שהיא לא הוציאה את המכתב והרבנים רק חתמו עליו

   נוכחותם של הגויים אויבי ישראל בהר הבית, צריכה להטריד את מנוחתו של כל ירא ה'. כך מביאים להלכה רבים מהפוסקים, כי הרואה את מקום המקדש בחורבנו כיום, צריך לומר את המזמור מתהילים (עט) הפותח במילים "מזמור לאסף – אלוהים, באו גויים בנחלתך, טמאו את היכל קדשך..." (ב"ח ומ"ב או"ח סימן תקסא). המזמור מתאר דברים קשים ומצערים שארעו, אך הוא פותח בכניסת הגויים למקום. בעצם העובדה שבאו הגויים אל נחלת ה' - בזה הם טמאו את היכלו (כפי שמבאר שם האלשיך; ואף על פי שניתן לומר, כי נחלת ה' היינו מקום המקדש, נראה לבאר שהצער מתחיל עוד הרבה קודם, שהרי כלל הארץ נחשבת לנחלתו, וכל התקדמות של דריסת רגל מצידם בשלבי הקדושה, מהווה עוד פריצת גדר).

   אמנם, במציאות הרצויה, יש מקום גם לגויים בהר הבית. כאשר הקים שלמה המלך את בית המקדש, התפלל שלמה לה' שיקבל את תפילת המקום הזה, והוא אף מזכיר כי יש מקום לשמוע לתפילתם של גויים: "וגם אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא, ובא מארץ רחוקה למען שמך..." (מלכים א ח,מא). וכך מובא בכמה מן הנבואות העתידיות, כי המוני גויים עתידים לבוא אל הר הבית: "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב..." (ישעיה ב,ג; ובדומה לזה במיכה ד,ב). מה באמת דינו של גוי בהר הבית? האם מותרת כניסתו? האם אנו צריכים לעודד את הגויים להיכנס, או שמא עלינו להשתדל למנוע זאת מהם?

האם מותר לגויים להיכנס עד החיל?

   במשנה בכלים (א,ח) שהזכרנו בפרק הקודם נאמר, כי אסור לגויים ולטמאי מתים להיכנס לתוך שטח החיל שבהר הבית (שהוא שטח המקיף את השטח המקודש יותר, הנקרא "העזרה"). לפי הדברים הללו נראה לכאורה, כי דין הגוי שווה לגמרי לדין טמא המת: כשם שלטמא מת מותר להיכנס להר הבית עד החיל, כך גם מותרת כניסתו של הגוי לשם.

   אמנם, יש מקום לומר, כי דין זה אינו כל כך ברור. לגבי טמא המת, ראינו שיש לימוד ברור ממשה רבינו המתיר את כניסתו (כשם שמשה הכניס לשם את עצמות יוסף). לעומת זאת לגבי הגויים, לא זו בלבד שאין אנו מוצאים לימוד המתיר את כניסתם – אלא אדרבה: אנו מוצאים גזירת חכמים, המשווה אותם לזבים "לכל דבריהם" (שבת פג,א; נידה לד,א). ממילא, מאחר שזב אסור בכניסה להר הבית, הרי שאף הגוי אסור בכניסה לשם. לפי הבנה זו, דברי שלמה המלך על כניסת הגויים, נאמרו בטרם נגזרה גזירת החכמים בעניין, וגזירה זו כנראה עתידה להתבטל בעתיד, כאשר נזכה למציאות מתוקנת יותר, כמתואר בנבואות העתידות.

   על מנת ליישב הבנה זו עם דברי המשנה בכלים יש לומר, כי דברי המשנה נאמרו בטרם נגזרה הגזירה האמורה על הגויים, ובאותו הזמן כניסת הגויים אכן היתה מותרת עד החיל. אפשרות אחרת היא, כי דברי המשנה נאמרו רק לפי דין התורה, ואילו מדרבנן כניסת הגויים באמת אסורה לכלל הר הבית (אם כי אפשרות זו מתאימה רק לשיטת הראשונים הסוברים, כי איסור הכניסה לחיל הוא מן התורה).

גזרו על הגויים להיות כזבים

   בניגוד לאפשרות המוצעת על ידינו, כמה מפרשני המשנה בכלים מבארים, כי הגזירה על הגויים להיות כזבים לכל דבריהם, לא נאמרה לעניין שילוח המחנות, ועל כן הגויים מותרים בכניסה להר הבית עד החיל (ר"ש, רא"ש, רע"ב, תפארת ישראל). לפי הסברם יש לומר, כי הגזרה על כל "דבריהם" של הגויים, משמעותה דברים שהם עוסקים בהם, כמו מגע ומשא או היסט, ואילו המחנות מהם משלחים את הטמאים, אינם בכלל "דבריהם". מפרשים אלו סוברים, כי איסור הכניסה אל החיל אינו אלא מדרבנן, וממילא לא ניתן לפרש לשיטתם, כי דברי המשנה נאמרו רק לפי דין התורה. אולם גם הרמב"ם, הסובר כי איסור הכניסה אל החיל הוא מן התורה (כפי שמוכח מדבריו בפירושו למשנה בכלים שם, כי זב שנכנס לחיל לוקה שמונים), מזכיר בהלכותיו (בית הבחירה ז,טז; ביאת המקדש ג,ה) איסור כניסה לגויים רק לחיל, ומפשטות דבריו נראה, כי להר הבית כניסתם מותרת.  

   הנחת היסוד של מפרשי המשנה שהזכרנו היא, כי הגזירה על הגויים להיות כזבים קדמה לדברי המשנה, וכפי שאנו מוצאים בגמרא בשבת (פג,א), המביאה גזירה זו כהנחת יסוד, ומקשה ממנה על דברי התנאים. בנוגע לזמנה של גזירה זו, בגמרא בשבת (יז,ב) נזכרת הגזירה על תינוק נכרי שיהא מיטמא בזיבה, כדי שלא יהא תינוק ישראל רגיל אצלו במשכב זכור – והיא נגזרה בזמן שמאי והלל. כמה מהראשונים סוברים, כי המדובר באותה גזירה (כך עולה מרש"י נדה לד,א ד"ה גזרו, המביא את הטעם של הרגל התינוק לגבי הגזרה על הגויים כזבים; כך הוא במאירי עבודה זרה לו,ב, וכך עולה מדברי הרמב"ם בהלכות מטמאי משכב ומושב ב,י).

   אמנם, יש ראשונים שנראה מדבריהם כי המדובר בגזרות נפרדות. כך אנו מוצאים בדברי התוספות (שבת כא,ב ד"ה מונח), המתייחסים לטומאת השמנים על ידי היוונים בזמן החשמונאים, כי הם מביאים אפשרות שהגזירה על הגויים שיהיו כזבים נגזרה עוד קודם לכן (ואפשרות זו מובאת שם גם ברשב"א, וכן במיוחס לר"ן בשם רבינו יהונתן ובשם הרא"ה). המהרש"א שם מבאר, כי הגזירה הראשונה נאמרה דווקא על גוי שיראה מראה של זוב, שתחול עליו טומאת זיבה, ואילו הגזירה השניה נאמרה על תינוק – אפילו שלא יראה זוב (כפי שכותב רש"י שם יז,ב "שמטמא בזיבה – ואפילו אינו זב"). אמנם, מפשטות דברי התוספות, המתייחסים לגויים כאל זבים, משתמע שאין הדבר תלוי בראייה ממשית של זיבה, ונראה יותר להבין בדבריהם, שהגזרה הראשונה נאמרה על גדולים ולא על קטנים, ואילו הגזירה האחרונה נאמרה אף על תינוק נכרי (וכך מבאר רבי יצחק הכהן רפפורט לפני כשלוש מאות שנה, בספרו בתי כהונה בביאורו על ביאור הרא"ם לסמ"ג הלכות חנוכה).

   מכל מקום, גם לפי הבנה זו, המדובר בגזרה שקדמה לזמן המשנה, וממילא אין מכאן ראיה לאפשרות של איסור מאוחר יותר שלא נזכר במשנה. אכן, ישנם דברים המופיעים במשניות, שמקורם קדום עוד יותר, וייתכן שאיסור הכניסה לחיל קדם זמן רב לגזירת החכמים על הנכרים כזבים (וכך באמת משיג הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג בספרו דורות ראשונים א,ה עמודים 233-234 על דברי הר"ש הנ"ל – וייתכן שלהבנתו באמת מאז הגזירה על הגויים כזבים כניסתם אסורה לכל הר הבית); אולם אם אכן היה מקום להלכה ולמעשה לאסור על הגויים את הכניסה לכל הר הבית, מסתבר, שלא היה על המשנה להזכיר בסתמא את היתר הכניסה עד החיל (וכך משיב על דברי הדורות ראשונים, בספר "דברי דעת" על מסכת זבים עמוד עז – הרב יאיר וולף, ירושלים תשע"א).

   אמנם, הרב מרדכי אליהו בתחומין כרך ג (עמוד 423) מביא את הטעם הנזכר, של הגזירה על הגויים להיות כזבים לכל דבריהם, בהקשר זה של איסור כניסת גויים להר הבית. ייתכן לומר, שהרב אליהו לא התכוון לומר בהכרח, שגזירת הטומאה היא הטעם בגללה יש לאסור עליהם את הכניסה, אלא הוא רק רצה להדגיש את טומאת הגויים, ואת החומרה בה עלינו להתייחס לנוכחותם שם; אך בימינו יש מקום לאסור כניסת גויים מטעם אחר, מן התורה ולא רק מגזירת החכמים, כפי שיתבאר.

היעב"ץ: לא היו מניחים לגויים להיכנס להר הבית

   בשו"ת שאילת יעב"ץ (חלק ב סימן יז) כותב, כי בזמן הבית לא היו מניחים לגויים להיכנס לתוך כלל שטח הר הבית, אלא אם כן היה בזה צורך בשביל עבודת הכהנים, כמו להדליק אש בשביל בית המוקד בשבת. דברים אלו נראים לכאורה תמוהים על מי המבואר לעיל, שהרי מאחר שכניסת הגויים מותרת להר הבית, מדוע באמת לא היו מניחים להם להיכנס?

   נראה לבאר את דעתו, על פי הלכה המופיעה ברמב"ם בפרק העוסק בהלכות מורא המקדש (בית הבחירה ז,ב): "ולא ייכנס לו אלא לדבר מצוה". דין זה אינו נזכר בדברי חז"ל במפורש לגבי הר הבית, והכסף משנה על הרמב"ם במקום מבאר, כי הרמב"ם למד זאת בקל וחומר מהאמור בדיני בית כנסת. אם לבית כנסת אין להיכנס שלא לצורך (ואפילו אם רוצה לקרוא לחברו צריך לומר דבר הלכה או פסוק), על אחת כמה וכמה שלהר הבית, שקדושתו הרבה יותר גדולה, ולשם הכניסה בטומאה אסורה, שאין להיכנס שלא לדבר מצוה. על פי הדברים הללו יש לומר, כי אם אנו איננו רשאים להיכנס למקום אלא לדבר מצוה, כדי שלא לפגוע בקדושת המקום, בוודאי שאין לאפשר את כניסתם של הגויים, בצורה שאינה מכבדת את המקום.

   כמובן, שגוי המגיע על מנת להתפלל לאלוקי ישראל (כפי שמבשרות לנו הנבואות העתידיות), אינו מבזה את המקום, ומסתבר שלא לגוי כזה התכוון היעב"ץ בדבריו (ראה עוד מה שכתב שם לגבי כניסת גר תושב, שאולי לגביו לא גזרו שלא להיכנס לחיל; דבר שעל פניו נראה דחוק, שהרי המשנה אינה מחלקת). אולם גוי הבא בתור תייר לבקר במקום על מנת להתרשם וליהנות מהמקום – בלי כל צד של מצוה - גם אם הוא אינו נכנס אל תוך שטח החיל, הרי שהוא פוגע בקדושת המקום, ואין לאפשר את כניסתו. על אחת כמה וכמה שאין לאפשר את כניסתו של מי שמתכוון לחזק את שליטת אויבי ישראל במקום, ונראה, כי בכלל מצות התורה של מורא המקדש, עלינו לעשות ככל אשר ביכולתנו על מנת למנוע את כניסתם.

לסיכום: כניסת גויים לתוך שטח הר הבית מותרת רק כאשר היא נעשית לצורך מצוה, כתפילה לה' אלוקי ישראל, או סיוע לחיזוק השליטה היהודית במקום (ומסתבר, שאם הוא מקפיד על דיני מורא המקום על פי ההלכה, אינו לובש נעליים מעור וכו', הרי שכניסתו מסייעת). גם במקרה זה, כניסת הגויים מותרת אך ורק עד לשטח החיל, כמו שמותרת הכניסה ליהודים טמאי מתים. כניסת גויים לשם מטרות תיירותיות בלבד אסורה, ועל אחת כמה וכמה שאסורה הכניסה למי שרוצה לפגוע באחיזה היהודית במקום, וחובה עלינו למנוע את כניסתם של גויים כאלו.

הלל בן שלמה.