פורום הר הבית (עמוד 39)

אבל עולה להר הבית - לקראת נישואין וזוגיות

www.inn.co.il/News/News.aspx/310485

אני ממש בשוק!

זה בעצם אומר שאני יעלה רק פעם-פעמיים בשנה אם בכלל!

מה עושים?

סרטון ממש מרגש של העליות להר הבית.
עם השיר "אני עושה לי מנגינות" בביצועו של יהורם גאון.

עשו לייק לדף של במועדו- לחידוש קרבן פסח

 

20151120001440.pdf

   כפי שלמדנו, ילד שהגיע לגיל תשע וראה קרי – נטמא. ילד שלא ראה קרי, אינו טמא, ואינו צריך טבילה בשביל לעלות להר הבית. אולם האם באמת ילד המגיע לגיל תשע, ואף פעם לא ראה קרי קודם לכן, יכול לזהות את הקרי היוצא ממנו ולהבין שזהו הקרי המטמא אותו? האומנם נוכל להתיר את כניסת הילד להר הבית בלי לחשוש כלל שמא הוא נטמא?

   לכאורה ניתן לומר, כי כל זמן שלא ידוע לנו שהילד נטמא, יש לו חזקת טהרה, ואין לנו להניח שהוא טמא בלי שתהיה ראייה לדבר. אולם מצד שני יש סברה, כי מאחר שבשלב מסוים הילד עתיד להיטמא, וכאשר זה יקרה ייתכן שלא נדע על כך כלל, אין אפשרות לסמוך על החזקה – ובוודאי לא לתקופה ארוכה.

   להלן יתבאר, כי על פי דברי הפוסקים, וגם על פי מחקרים המלמדים אותנו על המציאות שלפנינו כיום, ילד שהגיע לגיל תשע אינו מוחזק כמי שראה קרי. ממילא יש לומר להלכה ולמעשה, כי אין לו לברך במקרה שהוא טובל לשם עלייה אל ההר, ובשעת הדחק תיתכן אפשרות בה הוא יוכל לעלות ללא טבילה כלל – כל זמן שהוא לא הגיע לגיל מצוות, ולא ידוע לו שהוא ראה קרי.

חלת חוץ לארץ נאכלת לכהן קטן – באיזה גיל?

   בגמרא בבכורות (כז,א) נאמר, שחלת חוץ לארץ אסורה באכילה רק למי שהטומאה יוצאת מגופו – "ואוכל לה כהן קטן". מאחר שעד גיל תשע אין צורך לחשוש לטומאת קרי, כפי שנתבאר בפרק הקודם, ניתן להבין שהגמרא מתייחסת כאן לכהן שעוד לא הגיע לגיל תשע. אולם הגמרא אינה מזכירה גיל תשע, ולשון "קטן" הנזכר בדרך כלל בדברי חז"ל, כאשר ההקשר אינו מוכיח אחרת, מתייחס למי שלא הגיע לגיל שלוש עשרה, גיל המצוות. וכך עולה מדברי רש"י על המשך דברי הגמרא שם, העוסקת במקרה שאין שם כהן קטן, שהוא כותב על המילים "כהן גדול", שהכוונה היא לכהן "שהגיע לגיל מצוות" (וכמובן, היה צורך לבאר שהמדובר בכהן ה'גדול' בגילו, ולא "כהן גדול" העובד במקדש, בשונה מכהן הדיוט).

   אולם לכאורה, הדבר אינו ברור: מהי באמת המשמעות של גיל המצוות בעניין זה? על פניו נראה, כי השאלה המשמעותית היחידה היא: האם הוא ראה קרי או לא? (וכך תמה הגרי"ז בחידושיו שם). נראה לומר, כי רש"י מתכוון לומר לנו, כי כל זמן שהילד לא הגיע לגיל מצוות, אין לפנינו כל חזקה היכולה להעיד על היותו בעל קרי, ואנו משאירים אותו בחזקת טהרתו. וכך מדוקדק מדברי רש"י קודם לכן (ד"ה כהן קטן): "ולא גדול – מפני שהטומאה יוצאה עליו מגופו". כלומר: כאשר הכהן הגיע לגיל מצוות, אנו כבר לא נחזיק אותו בחזקת טהרה. חיזוק להבנה זו נראה ללמוד מהמשך דברי רש"י, שהוא כותב, כי גדול שטבל נחשב כמו קטן, ולאחר מכן הוא מביא אפשרות אחרת, שהכוונה היא דווקא לקטן – "שלא ראה קרי ולא יצאה טומאה מגופו, ובשאילתות דרב אחאי מפרש הכי". כלומר, כהן קטן הוא בחזקת טהרה; ורש"י בוודאי מתכוון לדברי השאילתות דרב אחאי (שאילתא קח): "וחלת חוצה לארץ אכיל לה כהן קטן דלא חיישינן לטומאה יוצא עליו מגופו" (בשאילתות שם מתיר את החלה באכילה אף לגדול שטבל לקריו, ולא רק לקטן, ועל כן נראה שעיקר הפניית רש"י לשאילתות נועדה לביאור זה, שעד גיל מצוות אין לחשוש לטומאה – שהרי עצם פירושו לפי האפשרות השניה, שהמדובר דווקא בכהן קטן ולא בגדול, אינו מתאים לדברי השאילתות; ואם כוונת רש"י היתה להדגיש לנו שלקטן פחות מגיל תשע אין טומאה, היה עליו להפנות לסוגיה בנידה לב,א האומרת כן, ולא לדברי השאילתות). באופן זה נראה להבין את הלשון המופיעה בספרי הפסקים מבית מדרשו של רש"י, שנותנים את החלה לכהן קטן "שאינו רואה קרי" (ספר האורה חלק ב אות לח; מחזור ויטרי הלכות פסח סימן לד; סידור רש"י סימן שעג; איסור והיתר לרש"י סימן כב); והיינו, שאין צורך לחשוש לו לקרי, כל זמן שלא ידוע לנו שהוא ראה.

   כך גם כותב הרמב"ם בהלכות תרומות (ז,ט) לגבי תרומת חוץ לארץ: "לפיכך כהן קטן שעדיין לא ראה קרי, וקטנה שעדיין לא ראתה דם נדה, אוכלין אותה תמיד בלא בדיקה - שחזקתן שלא יצאה טומאה עדיין עליהם...". ובדומה לזה יש להבין את דברי הרמב"ם בהלכות ביכורים (ה,י): "לפיכך אם היה שם כהן קטן בחוצה לארץ... ונאכלת לקטן שעדיין לא ראה קרי או לקטנה שעדיין לא ראתה נדה". הרמב"ם בהלכות אלו אינו מזכיר מהו גיל הקטן או הקטנה לגביהם אנו מוחזקים שלא ראו קרי או נידה, אך בפשטות כוונתו לקטן בגיל שהוא עצמו הגדיר בהלכות אישות (ב,י): "הבן משיולד עד שיהיה בן שלש עשרה שנה - נקרא קטן, ונקרא תינוק. ואפילו הביא כמה שערות בתוך זמן זה אינו סימן אלא שומה. הביא שתי שערות למטה במקומות הידועות לשיער, והוא מבן שלש עשרה שנה ויום אחד ומעלה, נקרא גדול ונקרא איש" (וגם בפירושו למשנה חלה ד,ח הזכיר כהן 'קטן' ולא הזכיר איזה גיל מדובר).

   בטעם תליית החזקה בגיל המצוות נראה לומר, כי התפתחותו הגופנית של הילד באותו שלב משמעותית מאוד, וכפי שאנו מוצאים מחלוקת תנאים בנוגע לאפשרות ההולדה קודם הגיעו לגיל המצוות (סנהדרין סט,א). הרמב"ם עצמו פוסק כמו הדעה, שאין אפשרות להוליד בטרם ההגעה לגיל מצוות - הוא כותב על הגר שלא הגיע לגיל מצוות, שחזקתו שאין לו יורשים (גזילה ח,ז), ועל בן סורר ומורה, שאשתו לא תתעבר בטרם הוא יביא שתי שערות (ממרים ז,ו; והיינו לאחר שהגיע לגיל מצוות, וכדבריו הנ"ל, ששתי שערות קודם גיל מצוות אינן אלא שומא).

הראשונים המזכירים "כהן קטן"

   לשון זו המופיעה בגמרא, שמאכילים את החלה לכהן קטן, נזכרת בדברי רבים מאוד מהראשונים. בפסקה הבאה נביא רשימה ארוכה של ראשונים (פרט לראשונים שכבר הזכרנו) בצירוף מראי מקומות לדבריהם. המשותף לכל הראשונים שברשימה זו הוא, שהם מזכירים כי החלה נאכלת לכהן קטן שלא ראה קרי, והם אינם מזכירים, כי המדובר בכהן הקטן מגיל תשע. כמובן, שבדברי כולם ניתן לנסות ולדחוק ולומר, שכוונתם היא לכהנים הקטנים מגיל תשע, אולם לאור המבואר לעיל בדברי רש"י והרמב"ם והשאילתות, ולאור המבואר בפרק הקודם, שקודם לגיל תשע יש לפסוק להלכה, כי אף אם הקטן ראה קרי – אין לו טומאה כלל, יש לומר, כי ההבנה המקובלת בדברי הראשונים היא, כי כהן קטן שלא ראה קרי, הוא כהן הקטן מגיל שלוש עשרה, שיכול היה לראות קרי ולהיטמא, אולם עדיין לא ידוע לנו שהוא ראה, ויש לסמוך על חזקת הטהרה שלו.

   [הלכות גדולות סימן ה עמוד קי, סימן יא עמוד קעד, סימן עג עמוד תרע; תשובות הגאונים עמנואל-אופק סימן ו; תשובות הגאונים שערי תשובה סימן קסא; פירושי הר"ש והרא"ש והרע"ב חלה ד,ח; תוספות פסחים מו,א ד"ה עד שתאפה, וחולין קד,א ד"ה חלת חוצה לארץ, ובכורות ד"ה הילכך וד"ה פסק וד"ה וכי; רשב"א נידה לב,א ד"ה לסוכה, ובפסקי חלה שער ד אות י; ריטב"א פסחים מח,ב ונידה לב,א; ר"ן פסחים מח,א; רי"ף פסחים דף יד,ב, ובר"ן עליו שם; רמב"ן הלכות בכורות פרק ד דף כב,א; רז"ה וראב"ד ורמב"ן פסחים דף טו,א; רא"ש פסחים ג,ו ובהלכות פסח בקצרה, ובהלכות חלה סימן יד, ובחולין פרק ח סימן ד ובתוספותיו לחולין דף קד,א; מרדכי לחולין רמז תשמט; האגודה לחולין פרק ז ובכורות פרק ד; רבינו גרשום בכורות כז,א; ספר הישר לרבינו תם סימן שמט; מאירי לפסחים מו,א ונידה לב,א וחלה פרק ד; פסקי ריא"ז פסחים פרק ג הלכה ג אות א; פסקי רי"ד פסחים מח,א ובכורות כז,א ונידה לב,א; רי"ץ גיאת הלכות פסחים עמוד שח; ספר העיטור – עשרת הדברות דף קל; ספר התרומה סימן פ וסימן פד; המנהיג הלכות פסח עמוד תנח; האשכול הלכות חלה עמוד קכז-קכט; רוקח סימן רעז ושנט; ראב"ד בבעלי הנפש שער הטבילה סימן ג; שבולי הלקט סימן ריב; אור זרוע חלק א הלכות חלה סימנים רכו-רכז, רנא וחלק ב הלכות פסחים סימן רנו; אורחות חיים הלכות חלה אות א, וכלבו סימן מח וסימן פט; כפתור ופרח פרק טו; ספר הפרנס סימן קח; מאמר חמץ לרשב"ץ אות פג; חידושי דינים להר"י ויל סימן נה; מהרי"ל הלכות חלה אותיות ד-ה; אגור סימן תשסז; יראים סימן קמח; סמ"ג עשין קמא, לאוין סימן עה וסימן רנז; סמ"ק מצוה קצד; חינוך מצוה שפה].

   אמנם, בפרק הקודם ראינו את דברי הראב"ן (וכן הראבי"ה המביא את דבריו), הסובר, שאף קטן בן יומו מטמא בקרי, ורק לעניין חלה לא חששו – ויש מקום להבין בדעתו, כי לעניין הר הבית יש לחשוש לטומאה – אך מכל מקום, אף הוא אינו מזכיר כל חלוקה בין למעלה מגיל תשע ללמטה ממנו (ובזה נראה כי דבריו שונים מדברי המגן אברהם שהבאנו שם, החושש לטומאה מגיל תשע ומעלה – בהתבסס על דברי רבינו ירוחם דלהלן). 

   וכך אנו מוצאים בדברי הבית יוסף (אורח חיים סימן תנז) המדקדק מלשון הטור שם, הנוקט כדברי כל הראשונים הנזכרים: "וכהן קטן שלא ראה קרי מימיו. משמע שכל שהוא קטן בחזקת שלא ראה הוא - ונאמן לומר שלא ראה אפילו הוא בן י"א או י"ב". כלשון זו נוקט הרמ"א (שם סעיף ב), ועל פי דברי הבית יוסף יש לבאר גם כן שכוונתו היא, שכהן הגדול מגיל תשע נאמן לומר, שלא ראה קרי (וכך מבארו רבי יעקב מליסא בספרו "מגן האלף" על השולחן ערוך); וכך גם אנו מוצאים בדברי השולחן ערוך ביורה דעה (שכב,ה), הנוקט כלשון הרמב"ם הנ"ל "קטן שעדיין לא ראה קרי", ופירוש הדברים מתאים לביאורו שלו בדברי הטור, וכפי שנתבארו דברי הרמב"ם לעיל.

רבינו ירוחם: כהן קטן – פחות מגיל תשע

   למרות כל דברי הראשונים הנזכרים, בדברי רבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב ה חלק ג – דף מב טור ג) מופיעה הלשון: "ואם יש בעיר כהן קטן פחות מט' שנים שלא יצאה טומאה מגופו..."; ונראה להבין מדבריו, כי דברי הגמרא על אפשרות אכילה לכהן קטן, היא דווקא לכהן הפחות מגיל תשע (ובאופן זה מבאר בפירוש על הטור "פרישה" – ר' יהושע ולק, חי בשנים שט"ו-שע"ד - את דברי הטור הנ"ל, שכהן "קטן" הכוונה היא קטן מגיל תשע).

   בטעם הדבר כותב הבית יוסף בביאור דעתו, שבן תשע ביאתו ביאה, ועל כן יש לומר, כי אם הוא גדול מגיל תשע – "הרי הוא בחזקה שראה קרי". וכך כותב האדמו"ר הזקן (בעל התניא) בשולחן ערוך הרב (אורח חיים שם): "וכל כהן שהוא יותר מבן ט' שנים - אף על פי שהוא אומר שלא ראה קרי - אין מאכילין לו החלה אלא אם כן טבל, דכיון שבן ט' ביאתו ביאה הרי הוא בחזקה שראה קרי" (וגם במשנה ברורה מזכיר שניתן לתת לכהן הקטן מגיל תשע, אך הביא זאת כדוגמא למציאות שאין טומאה לכהן, ולא כתב כי בגיל תשע יש חזקה שראה קרי).

   הבנה זו של הבית יוסף בדעת רבינו ירוחם, כי כאשר הגיע הילד לגיל תשע הוא "בחזקה" שראה קרי, נובעת מההבנה הפשוטה, שאם אין לו חזקה שהוא ראה קרי, אין סיבה להימנע מלתת לו חלת חוץ לארץ, שכל קדושתה אינה אלא מדרבנן. מסתבר לומר, שמדברי הבית יוסף הללו דקדק המגן אברהם את דבריו (שנידונו בפרק הקודם), שקודם לגיל תשע אין הוא מוחזק כרואה, אולם אם הוא יראה הוא יהיה טמא (אם כי אין הכרח לבאר כן בדעתו וגם לא בדעת הבית יוסף, וכפי שנתבאר על ידינו שם, פשטות דברי הגמרא והרבה ראשונים אינה כן, ואחרונים רבים לא קבלו את דברי המגן אברהם).

   אמנם, ניתן לכאורה לבאר את דברי רבינו ירוחם באופן אחר מאשר מבארם הבית יוסף: כאשר הקטן עדיין לא הגיע לגיל תשע, אין לו כל טומאה, ועל כן לא יצאה טומאה מגופו. אולם כאשר הקטן הגיע לגיל תשע, אנו חוששים שמא הוא ראה קרי – משום שבשלב מסוים הוא עתיד לראות קרי – ועל כן אין להאכיל אותו חלת חוץ לארץ. כך נראה שמבין רבי יעקב ריישר (ת"ל-תצ"ג) בפירושו 'חק יעקב' על השו"ע שם, הכותב בדחיית דברי המגן אברהם הנ"ל, כי אין כוונת רבינו ירוחם שבכל אופן ישנה אפשרות של טומאה מתחת לגיל תשע, אלא שבפחות מגיל תשע "אפילו יוצא ממנו קרי – אינו טמא".

   דברים אלו מתבארים בהרחבה בדברי הברכי יוסף (לרבי חיים יוסף דוד אזולאי – החיד"א – תפ"ד-תקס"ו) על השו"ע שם, המסכים לדברי השבות יעקב, ומקשה על הבנת הבית יוסף בדברי רבינו ירוחם. הברכי יוסף מצטט מדברי רבינו ירוחם בעמוד הקודם, שם רבינו ירוחם בעצמו גם כן נוקט כלשון הטור וכדברי הראשונים דלעיל, שאם יש שם כהן קטן שלא ראה קרי מותר לאפות עבורו את החלה (והמדובר שם ביום טוב של פסח). מסיבה זו מבאר הברכי יוסף, שאף רבינו ירוחם סובר כדברי הטור ושאר הראשונים הנ"ל: "ואם כן מוכרח, דמה שכתב בתר הכי כהן קטן פחות מט' שנים, לאו דוקא, ולאו לדיוקא דאם ביותר מט' שנים ואומר שלא ראה אינו נאמן. וכפי שיטת הרב שבות יעקב הכי פירושו: דמה שכתבו הטור ורבינו ירוחם ברישא 'לא ראה קרי מימיו', היינו לכלול אפילו יותר מט' שלא ראה קרי דנאמן, כמו שכתב מרן [כלומר: מה שהסביר הבית יוסף בדברי הטור]. ומה שכתב אחר כך רבינו ירוחם קטן פחות מט' שנים שלא יצאה טומאה מגופו, כונתו דאף דראה אינו טמא, לאפוקי יותר מט' דאם ראה הוא טמא. אבל אין הכי נמי, דגם יותר מט' אם אומר דלא ראה נאמן הוא".

מחקרים רפואיים: קרי ראשון – גילאים 11-15

   הבנת הבית יוסף בדברי רבינו ירוחם, כי כל קטן שהגיע לגיל תשע – חזקה עליו שכבר ראה קרי, בניגוד להבנת שאר הראשונים, ופירוש השבות יעקב והברכי יוסף בדברי רבינו ירוחם – נראית כמחלוקת במציאות. ההבנה המקובלת היא, שילדים קטנים אינם רואים קרי, עד סמוך לכניסתם למצוות, ואילו לפי הבנה זו, מציאות הקרי היא כבר נפוצה מאז הגיע הילד לגיל הראוי לביאה (ואולי אפילו קודם לכן, אלא שקודם לגיל זה הקרי אינו מטמא אותו).

   על פי הדברים הללו נראה, כי יש מקום להתבונן במחקרים רפואיים שנעשו בעניין זה, על מנת לבדוק אם יש לפנינו ראייה המצביעה על כיוון מסוים של הכרעה לאחד הצדדים. במסגרות רפואיות שונות כבר נערכו מחקרים בנושאים אלו, ונראה כי ההכרעה העולה מתוכם היא חד משמעית – שלא כדברי רבינו ירוחם, אלא כדברי רובם המוחלט של הראשונים, שילדים קטנים אינם רואים קרי (ואפילו המחקר הכי מקדים מדבר על גיל עשר-אחת עשרה, אבל לא קודם).

   להלן הפניות למקומות באינטרנט בהם מתפרסם מידע המתבסס על מחקרים שונים ביחס לגיל ראיית הקרי הראשון (ותודה לרב ברוך כהנא שאסף את ההפניות הללו):

1. אתר של בית חולים בויסקונסין (בארצות הברית) כותב, כי גיל ממוצע לראיה ראשונה של קרי, הוא ארבע עשרה  http://www.chw.org/display/PPF/DocID/23478/router.asp.

2. אתר אחר המביא ממצאים ממחקר בזימבבוה קובע, כי הגיל הממוצע הוא שלוש עשרה http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/16211472.

3. המקור הבא מצביע על טווח הגילאים בו תחול הראיה הראשונה, כאל בין גילאים אחת עשרה עד חמש עשרה –

    http://kidshealth.org parent/growth/growing/understanding_puberty.html#.

4. מקור אחר מצביע על התחלת ראיית הקרי כעל גיל 12.

   http://www.wisegeek.com/what-are-nocturnal-emissions.htm.

5. מחקר מטעם אוניברסיטת נברסקה (בארצות הברית) מצביע על זמן הראייה הראשונה, כעל גיל 10-11.

   http://www.ianrpubs.unl.edu/pages/publicationD.jsp?publicationId=790.

6. לפי מחקר שנעשה במדינת ישראל, נערכה בדיקת שתן למצוא תאי זרע בתוכו, ובגילאי 11 מצאו פחות מאחוז אחד. http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/3965418.

נאמנות הקטן על ראיית הקרי הראשונה

   למרות המבואר לעיל, כי אין להתייחס לכל קטן שהגיע לגיל תשע כאל מי שחזקתו שראה קרי, עדיין יש מקום לשאול, החל מאיזה שלב עלינו להחזיקו כרואה קרי. מאחר שעל פי חלק מהמחקרים הנזכרים, מציאות הקרי נפוצה בגילאים 11-12, ושיעור זה אינו נזכר בדברי חז"ל, כיצד נוכל לקבוע מהו השיעור הקובע?

   אמנם, נראה שהשיעור הקובע כבר נזכר בגמרא בסוכה (מב,א): "קטן היודע לשמור את גופו, אוכלים על גבו טהרות"; וכן פוסק הרמב"ם (שאר אבות הטומאות טז,י). כלומר, הגיל הקובע לנאמנותו לאכילת טהרות, הוא הגיל בו הוא יודע לשמור את גופו – ומסתבר לומר, שהכוונה היא לטומאות היוצאות מגופו, והוא הדין גם כן לעניית עלייתו להר הבית, התלויה בטומאה היוצאת מגופו, שכאשר הוא יודע להבחין אם הוא טמא או לא, הרי הוא נאמן. אולם לכאורה זו עצמה השאלה שלפנינו, כיצד ניתן לדעת אם הוא יודע לשמור את גופו?

   במנחת חינוך (מצוה רעט) עומד על הבדל המופיע בגמרא בנידה (יג,ב) וברמב"ם (תרומות ז,ה) בעניין אכילת תרומה, בין השוטה לבין הקטן. כהן שהוא שוטה או חרש הוא בחזקת טמא קרי ברגע שישן (אלא אם כן עשו לו כיס של נחושת לקבלת הקרי), ועל כן ניתן לתת להם לאכול תרומה רק אחרי שאנו מטבילים אותם ומחכים שיעריב שמשם, ורואים שהם לא ישנו. אבל לגבי הקטן נאמר, שחזקה עליו שהוא לא ראה קרי (כדברי הרמב"ם שנזכרו לעיל), ומשמע שניתן לסמוך עליו ולהאכילו על סמך עדותו. אמנם, אם הוא אומר שהוא אינו יודע, יש להתייחס אליו כאל שוטה. כדברי המנחת חינוך כותב הרב קנייבסקי בספרו "דרך אמונה" על הרמב"ם (תרומות פרק ז אות סג), כי אם יש בו דעת והוא אומר שלא נטמא, ניתן לסמוך עליו ולהאכילו.

   למרות שדברי המנחת חינוך והדרך אמונה נאמרו לגבי חלת חוץ לארץ שהיא מדרבנן, מאחר שהמקור לזה הוא מדברי הגמרא בסוכה והגמרא בנידה, שעוסקים בחזקת הטהרה אף לגבי תרומה שהיא מן התורה, נראה שיש מקום ללמוד מדבריהם אף לדינים מן התורה, כמו העלייה להר הבית. אמנם, הבנת המציאות של הקטן כמי שיש בו דעת להכיר אם הוא ראה קרי, נראית כשייכת רק בקטן המכיר את עצמו, ובפשטות כך היתה המציאות בשעה שהיו נוהגים בטהרות, ורגילים להקפיד על זהירות מטומאת הקרי. אולם בימינו, שאין נוהגים להקפיד על כך, מסתבר לומר, שהקטן אינו מודע לפעם הראשונה בה הוא ראה קרי – אלא אם כן הוא מקדיש תשומת לב מיוחדת לדבר (ואף לגבי חלת חוץ לארץ קשה להקל).  

לא חוששים לקטנות הרואות דם

   באופן דומה לחשש הנידון אצל ילדים, ישנו חשש גם אצל ילדות. כל ילדה הרואה דם טמאה, וכאשר המחזור מתחיל, הדבר ניכר והילדות יודעות זאת. אולם תופעה ידועה הנזכרת בגמרא (נידה לב,א) היא, כי ילדות רואות דם בסמוך ללידתן, וראייה זו מטמאה אותן (שהרי אפילו תינוקת בת יומה נטמאת בנידה). במקרה שהילדה ראתה בקטנותה, אין לה כל אפשרות לדעת זאת כאשר היא גדלה. למרות זאת, אנו מחזיקים אותה בחזקת טהרה עד לתחילת ראייתה, כמובא בגמרא בנידה (י,ב): "חזקה בנות ישראל עד שלא הגיעו לפרקן – הרי הן בחזקת טהרה..."; וכך פוסק הרמב"ם (מטמאי משכב ומושב ד,ח). ובאמת, הרב קנייבסקי עצמו (דרך אמונה שם אות סא) מביא את דברי הרמב"ם הללו בעצמם, כראייה לכך, שאין לחשוש למיעוט בנות הרואות דם בקטנותן בנוגע לאכילת חלת חוץ לארץ (וראה בנידה לב,א שרבי מאיר חשש למיעוט בנות הרואות בשביל לגזור על בנות הכותים, ואילו חכמים לא חששו אף לגבי בנות הכותים, מאחר שהם אינם חוששים למיעוט. לגבי בנות ישראל, אף רבי מאיר לא חשש, מאחר שבנות ישראל מודעות בצורך בטהרה אחרי ראיית הדם).

   מגמרא זו מביא רבי יעקב מליסא (בספרו "מגן האלף" הנ"ל) ראייה, כי אף לגבי ילד שהגיע לגיל תשע, אין לחשוש שמא הוא ראה קרי, וניתן להאכילו חלת חוץ לארץ (ולדעתו אף לאחר שהגיע הילד לגיל מצוות יש להאמין לו שלא נטמא, על פי הכלל "מיגו", מתוך שהיתה לו טענה טובה יותר לטעון – שהוא היה נאמן אם הוא היה אומר שהוא טבל, ממילא הוא נאמן לומר, שלא נטמא).

   אמנם, נראה שיש מקום לחלק בין הדברים: ראיית הדם של הקטנה, היא מיעוט המתרחש, אולם על פי רוב הוא אינו מתרחש, ואין אנו צריכים לחשוש בסתמא שמא הוא היה. אולם ראיית הקרי של הקטן אינה מיעוט ואף לא רוב – היא דבר שבאופן ודאי עתיד להתרחש (פרט למציאויות חריגות כמו יעקב אבינו שלא ראה קרי – יבמות עו,א). ואף על פי שיש לנו חזקת טהרה עד עכשיו (וראה בהרחבה בספר "שב שמעתתא" שכתב רבי אריה ליב הכהן בעל "קצות החושן", שאף חזקה העשויה להשתנות נחשבת לחזקה, כמו קטנה שעדיין לא התחיל לה המחזור) – מכל מקום, כאשר הקטן יראה קרי, הסבירות היא גבוהה שהוא בעצמו לא ישים לב לזה (וכך תמה על "מגן האלף" הרב חזקיהו ארלנגר בספרו "טהרת התורה" - 'מקור הטהרה' סימן י אות ה; בני ברק תשס"ה).

חידוש המודעות לחיי טהרה

   הנחת היסוד הנזכרת, כי ילדים אינם שמים לב לראיית הקרי שלהם, בהחלט נראית כמו המציאות כיום – אולם מהמקורות הנזכרים לעיל מוכח, כי אצל חז"ל והראשונים, לא התייחסו לכך באופן זה. נראה לומר, כי באמת הדבר יכול להשתנות ממקום למקום, ועם תשומת לב נכונה, בהחלט יש מקום לאבחנה גם אצל ילדים בנוגע לראיית הקרי שלהם.

   סביר להניח, שמי שמקפיד בעצמו על טבילת עזרא, ומחנך את ילדיו להקפיד על טבילה זו, יכול לגרום להם להיות מודעים לכך. אולם גם מי שאינו מקפיד על טבילה זו, יכול לחנך את ילדיו להיות מודעים לטומאת הקרי, כהכנה לעלייה להר הבית. מסתבר מאוד לומר, שלפרק זמן קצר, ניתן גם כיום לסמוך על ילד השם ליבו לכך שלא תצא ממנו הפרשה חריגה (בוודאי אם הוא טובל יום קודם עלייתו, לא נצטרך להחשיבו כשוטה ולהטבילו למחרת שוב, ומסתבר שהוא הדין לטווח של יומיים-שלושה).

   נראה, שכאשר תרבה המודעות לחיי הטהרה, נוכל לחזור לדין הפשוט של חז"ל והראשונים, ולסמוך על כל קטן האומר שלא נטמא, ולהשאירו בחזקת טהרתו. אולם גם כיום מסתבר לומר, כי ילדים שידוע לנו לגביהם, שהם מודעים למציאות של קרי – הם יודעים מה זה, וברור להם שלא נטמאו בזה - יכולים לעלות להר הבית ללא טבילה.

סיכום להלכה: ילד שהגיע לגיל מצוות ראוי להוליד, ואין לאפשר לו לעלות להר הבית בלי לטבול - מחשש לטומאת קרי. גם ילד שהגיע לגיל תשע נטמא כאשר יוצא ממנו קרי, אלא שמציאות הקרי בגיל זה נדירה, ויש לו חזקת טהרה – כל זמן שהוא אומר, שלא יצא ממנו קרי. אמנם, מאחר שקשה להבחין בראייה הראשונה של הקרי, ובדרך כלל הילדים אינם מודעים לנושא זה כלל, לכתחילה יש להחמיר, ולא להעלות ילדים שהגיעו לגיל תשע בלי טבילה (אך אין לקטן הטובל לברך על טבילה זו). במקרה שידוע לנו על ילד, כי הוא מודע למציאות של קרי, והוא אומר שלא ראה קרי כלל – או שלא ראה קרי מאז טבילתו, נראה שניתן להקל ולאפשר לו לעלות להר הבית בלי טבילה.

   מאחר שכניסת בעל קרי להר הבית אסורה, וטהרת בעל קרי מתבצעת על ידי טבילה במקווה, יש לברר מהו הגיל בו יש לחשוש לטומאת קרי, ולהצריך את הילד לטבול במקווה לפני שייכנס אל ההר. כפי שיתבאר להלן, להלכה ולמעשה יש לומר, כי לא כל קרי אכן מטמא את האדם, ועד לגיל תשע, אפילו אם הדבר ברור שיצא קרי מהילד, הוא אינו טמא.

מאיזה גיל הקרי מטמא?

   במשנה בנידה (דף מג,ב) נאמר, כי תינוק אפילו בן יום אחד נטמא כאשר יוצאת ממנו זיבה, והמקור לכך נלמד בגמרא, מפסוקי התורה (לפי רבי יהודה מריבוי הלשון "איש איש" - "איש איש כי יהיה זב" – ויקרא טו,ב; ולפי רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה, מלשון "והזב את זובו - לזכר" – שם פסוק לג, שהכוונה לכל זכר, ואפילו בן יומו). כמה דפים קודם לכן, מובא בגמרא (לב,ב) לימוד אחר המתייחס לבעל קרי, שמריבוי הפסוק "ואיש" (האות ו' הנוספת – "ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע..." – שם פסוק טז) למדים, כי רק בגיל תשע יש לו טומאה (ומקור הלימוד בתורת כהנים על פרשת מצורע – פרשת זבים פרשה ג פרק ו). הגמרא מבארת, כי לימוד זה אינו אלא בדרך אסמכתא, אך באמת שיעור זה של גיל תשע נתקבל במסורת - "הלכתא" (מושג המתפרש על ידי רבים מהראשונים, כמתייחס להלכות שנתקבלו כהלכה למשה מסיני).

   על פי הדברים הללו נראה, כי אין כל מקום לחשוש לטומאת קרי אצל ילד קטן, שהרי אף אם הוא יראה קרי, הקרי אינו מטמא אותו. וכך כותב הרמב"ם בהלכות שאר אבות הטומאות (ה,ב): "אין שכבת זרע של קטן מטמאה עד שיהיה בן תשע שנים ויום אחד". שיעור זה של גיל תשע, הוא השיעור הנזכר בכמה מקומות בחז"ל, כגיל שבו הקטן נחשב "ראוי לביאה", וקודם לכן, פעולת הביאה שלו אינה נחשבת לביאה כלל (ראה לדוגמא במשנה בנידה דף מה,א). נראה, שטעם הדבר שביאתו אינה נחשבת לביאה, הוא משום ששכבת הזרע שלו אינה נחשבת באמת לשכבת זרע; וכך אנו מוצאים בדברי הרמב"ם בפירושו למשנה בהקדמה לסדר טהרות, ובדברי המאירי על נידה שם, שהם מקשרים בין הדברים. וכך כותב בספר אור זרוע (חלק א - הלכות בעל קרי סימן קכו): "אבל בן ט' שנים ויום א' לביאה, הלכה למשה מסיני שביאתו ביאה, ששכבת זרעו ראויה להוליד, ומשום כך יש לו קרי, אבל פחות מבן ט' שנים ויום א' אין לו קרי".

   בגמרא בסנהדרין (סח,ב-סט,א) נחלקו אמוראים אם ישנה אפשרות מציאותית לילד קטן להוליד, או שמא כל זמן שהילד לא הגיע לגיל מצוות (והביא שתי שערות), הוא אינו יכול להוליד. הדבר מוסכם על כל האמוראים, שמגיל תשע הוא ראוי לביאה, אולם ייתכן שאף על פי שלעצם המעשה אכן יש משמעות בגיל זה, בכל זאת, המעשה אינו יכול להביא לידי הולדת ילדים, והגמרא מבארת לפי אפשרות זו, שהשכבת זרע היא "כתבואה שלא הביאה שליש" (וכן משמע מהרמב"ם הלכות גזילה ח,ז שפסק כדעה זו, שקטן אינו ראוי להוליד: "היה הגר קטן... חזקתו שאין לו יורשים"; וכן בהלכות ממרים ז,ו לגבי בן סורר מורה, שאפשר שאשתו תתעבר רק כשהוא יביא שתי שערות). על פי הדברים הללו נראה להבין, כי קודם לגיל תשע, אין כל משמעות לשכבת הזרע היוצאת מהילד (וכמו תבואה שלא התחילה בכלל לצמוח).

   בדומה לזה מבארים כמה מהמפרשים את המשנה בפרה (ג,ב), שם מבואר, כי היו בירושלים חצרות שם נשים היו מגדלות את ילדיהם, לצורך מילוי המים לפרה האדומה – ועל פי התוספתא (לגרסת מפרשים אלה – אם כי יש בזה גם גרסאות אחרות), המדובר בילדים עד גיל שמונה, וטעם הדבר הוא, כי עד לגיל תשע אין כל חשש לטומאת קרי (ר"ש, רע"ב ותפארת ישראל שם; סוכה כא,א רש"י ותוספות ד"ה ומביאין).

הראב"ן: קרי של קטן בן יום אחד מטמא

   בדברי אחד הראשונים הקדומים - הראב"ן (ר' אליעזר בן נתן, חי בערך בשנים ד'תת"נ-ד'תתק"ל, שו"ת בתחילת הספר - סימן נד; מובא גם בשו"ת ראבי"ה חלק א סימן קסז) אנו מוצאים, כי הוא נוקט בפשטות – על פי הגמרא בנידה הנ"ל – כי קרי וזיבה מטמאים, אפילו לקטן בן יומו – אלא שלגבי חלת חוץ לארץ הוא סובר, שאין לחשוש לטומאה זו. לפי דברים אלו ניתן לומר, כי לגבי העלייה להר הבית, אליה אנו נדרשים לטהרה מן התורה (בניגוד לחלת חוץ לארץ שנוהגת רק מדרבנן), יש מקום לחשוש לטומאה אף לקטנים ביותר, ואף קטן בן יומו יתחייב בטבילה בטרם עלייתו. כדברי הראב"ן הללו כותב המגן אברהם (או"ח תנז,ז), בנוגע לאכילת חלת חוץ לארץ, כי אף על פי שאנו לא חוששים בדרך כלל לטומאת קרי בגיל זה, הרי שאם אנו יודעים בוודאות שהקטן ראה קרי, אף אם הוא בן יומו - הוא נטמא (ואסור להאכילו חלת חוץ לארץ); וכן כותב התפארת ישראל בפירושו על המשנה לפסחים (הלכתא גבירתא פרק ג אות ג).

   הראב"ן עצמו מזכיר את הגמרא בנידה בדבריו, כמקור לקיומה של הטומאה בגיל זה, אולם דבריו אינם נראים כמתיישבים עם דברי הגמרא שם. המגן אברהם אינו מזכיר את הראב"ן, וגם לא את הגמרא בנידה, ותמהו על דבריו כמה מהאחרונים בהגהותיהם לשו"ע במקום (רבי משה סופר בעל ה'חתם סופר'; ה'דגול מרבבה' לרבי יחזקאל לנדא בעל ה'נודע ביהודה' - תע"ג-תקנ"ג). בעל ה'חק יעקב' על השו"ע (רבי יעקב ריישר, ת"ל-תצ"ג) כותב, כי דברי הגמרא והרמב"ם נעלמו מנגד עיניו של המגן אברהם בשעה שכתב את הדברים הללו. גיסו של רבי יעקב ריישר, בעל ה'אליה רבה' (רבי אליהו שפירא, שהיה תלמיד חבר של המגן אברהם) משיב, כי באמת המגן אברהם נוקט כדברי הראב"ן ולא כדברי הרמב"ם; אם כי האליה רבה עצמו מתחבט ביישוב דברי הראב"ן עם דברי הגמרא. וכך כותב בפירוש 'מחצית השקל' (רבי שמואל מקלן, פירוש על המגן אברהם), כי בהנחה שניתן ליישב את דברי הגמרא לשיטת הראב"ן, הרי שגם את דברי המגן אברהם יש ליישב באותו אופן.

אפשרות: קרי של קטן מטמא אותו אך לא אחרים

   על מנת ליישב את דברי המגן אברהם עם דברי הגמרא בנידה ועם דברי הרמב"ם, יש מי שכותב, כי הקטן נטמא מהקרי היוצא ממנו אף כאשר הוא בן יומו, אלא שהוא אינו מטמא אחרים, כל זמן שהוא אינו בן תשע (מהר"י לב במכתב לרבי יעקב ריישר בעל ה'חק יעקב', מובאים דבריו בשו"ת שבות יעקב חלק א סימן כב).

   לדברי המהר"י לב מגיב רבי יעקב ריישר (בשו"ת שבות יעקב שם) ומעיר, כי דברי הגמרא מתבססים על פסוק העוסק בעצם טומאת בעל הקרי ("ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע"), והגמרא – שאינה מזכירה את החלוקה בין הטומאה העצמית של בעל הקרי לבין הטומאה החיצונית לאחרים, בהכרח שאיננה סוברת כן. גם דברי הרמב"ם בהלכותיו, בנוגע לקטן, בהכרח מתייחסים לעצם הטומאה, ולא לטומאה חיצונית לאחרים, שהרי הוא אינו מזכיר כל חלוקה בעניין זה; וכך הם דבריו בפירושו למשנה בהקדמה לסדר טהרות: "וטומאת שכבת זרע יש בה אב אחד, והוא ששכבת זרע היא אב הטומאה. ומתנאיה שתצא מבן תשע שנים ויום אחד ולמעלה". כלומר, כל זמן שלא מתקיים התנאי, שהיא תצא מילד מגיל תשע ומעלה, אין כל טומאה בשכבת זרע זו. ובאמת, על פי המתבאר לעיל, ששכבת הזרע בגיל זה אינה נחשבת כלל כראויה להזריע (גם לא כתבואה שלא הביאה שליש, אלא כתבואה שאינה צומחת כלל), הרי שאין מקום לטומאה משכבת זרע זו.

   בעל השבות יעקב מביא ראיה נוספת לדבריו, מהגמרא בנידה (מג,ב) אשר דנה בשיעור טומאת הקרי, ומביאה את דעת רבי חנילאי, המחלק בין הטומאה העצמית של הרואה, שהיא בכלשהוא, לבין טומאה חיצונית של נגיעה, שהיא רק בשיעור עדשה. הגמרא מקשה על דעה זו מברייתא המחלקת בעניין זה: "חומר בשכבת זרע מבשרץ. וחומר בשרץ מבשכבת זרע. חומר בשרץ - שהשרץ אין חלוקה טומאתו, מה שאין כן בשכבת זרע. חומר בשכבת זרע - שהשכבת זרע מטמא בכל שהוא, מה שאין כן בשרץ. מאי לאו - לנוגע? לא, לרואה". כלומר: בטומאת שכבת הזרע יש לנו חלוקה, שמתחת לגיל תשע שכבת הזרע אינה מטמאה, ובזה השרץ חמור יותר, שאין לנו חלוקה כזו לגביו (וכלשון רש"י שם ד"ה אין לו: "דשרץ קטן מטמא כגדול, אבל קטן פחות מבן ט' אין לו קרי"). אולם בנוגע לשיעור הטומאה, יש חומרה בשכבת הזרע שהיא מטמאת בכלשהוא, ואילו השרץ רק בשיעור כעדשה. אם נאמר שברייתא זו עוסקת בטומאת הנוגע, קשה על דעת רבי חנילאי, הסובר ששיעור טומאת הנוגע הוא בכעדשה, ועל כן הגמרא מבארת ברייתא זו, כעוסקת בטומאת הרואה. ממילא יש לומר, כי אף דברי הברייתא בתחילתה, על החלוקה בטומאת השכבת זרע, מתבארים לגבי הרואה שכבת זרע, ולא לגבי טומאה חיצונית של נגיעה.

   בספר 'חק יוסף' (רבי יוסף ברסלוי, פרנקפורט ת"צ) על השו"ע מבאר כדברי המהר"י לב, לחלק בין טומאה עצמית לטומאה חיצונית; והוא כותב לדחות את ראיית השבות יעקב מהגמרא בנידה. לדבריו, דקדוק הגמרא הוא רק מהסיפא של הברייתא לגבי שיעור הטומאה - ואין ללמוד מכאן אף לרישא של הברייתא, שהרי הגמרא שם בהמשך מדגישה, כי למרות שטומאת השרץ היא בנגיעה, ניתן לבאר את שיעור טומאת השכבת זרע האמור שם לגבי ראייה ולא נגיעה, משום שהלימוד הוא מעצם העניין "שום שרץ קתני ושום שכבת זרע קתני". ממילא, אין הכרח לומר, שאף החלוקה האמורה בתחילת הברייתא, היא גם לעניין ראייה, שהרי הגמרא עוסקת בעצם טומאת שכבת הזרע, ולא בהכרח באופן של הטומאה.

   נראה להשיב על דברי החק יוסף, כי אף על פי שהגמרא נוקטת "שום שכבת זרע", הרי שלשון זו ננקטת בהשוואה לטומאת השרץ, אולם היא אינה מזכירה כל חלוקה בעניין זה בנוגע לשכבת הזרע, ואם אין לנו הכרח לחלק ביניהם, מניין לנו להמציא חלוקה כזו? ובאמת, מלשון רש"י הנזכרת, שפחות מבן ט' "אין לו קרי", משתמע שאין לו קרי כלל, ובוודאי שכוונתו אף בראיה ולא רק בנגיעה (וכן הוא לשון האור זרוע דלעיל; וראה גם ברשב"ץ לנידה לד,ב "שאין שכבת זרע שלו טמא").

   עוד כתב ב'חק יוסף' שם, כי למסקנת הגמרא, שהלימוד מהפסוק אינו אלא אסמכתא, והטומאה בגיל תשע נלמדת ב'הלכתא', הרי שאין אנו מוכרחים לומר, שהלימוד מתייחס לטומאת הראייה, וניתן לבאר שהכוונה היא לטומאת המגע. אולם לכאורה יש דוחק גדול בדבריו, שהרי אף על פי שהגמרא למסקנתה אכן אינה לומדת זאת משם, הרי שהיא כן מבינה שפסוק זה הוא האסמכתא לדבר, וכפי שמובאת דרשת התורת כהנים על פסוק זה.

   ראייה נוספת המובאת בדברי ה'חק יוסף', היא מדקדוק דברי רבינו ירוחם (בספר 'תולדות אדם וחוה' נתיב ה חלק ג דף מב טור ג), שכתב כי יש להאכיל חלת חוץ לארץ לכהן הקטן מגיל תשע, שלא ראה קרי; ודקדק הבית יוסף (או"ח תנז) מדבריו, שכאשר הקטן כבר הגיע לגיל תשע, חזקה עליו שהוא כבר ראה קרי. ומשמע מכאן, שקודם לכן, אין להחזיק בסתמא שהוא ראה - אולם אם הוא ראה הוא ודאי טמא. אמנם, פירוש זה אינו מוכרח בדברי הבית יוסף, שהרי ניתן לומר, כי קודם לגיל תשע אין טומאה אף אם היתה ראייה, ואילו בגיל תשע הראייה מטמאה אותו, ועל כן יש חזקה שהוא טמא בגיל זה. אולם לא רק שפירוש החק יוסף בדברי הבית יוסף אינו מוכרח, אלא אף דברי הבית יוסף עצמם בביאור דברי רבינו ירוחם אינו מוכרח, כפי שדוחה אותם ה'ברכי יוסף', ויתבאר בעז"ה בפרק הבא.

   ה'ברכי יוסף' (שנכתב על ידי רבי חיים יוסף דוד אזולאי – החיד"א) על השו"ע שם מרחיב בדחיית דברי ה'חק יוסף', והוא כותב לגבי דברי השבות יעקב, כי הם "חזקים כראי מוצק" (אם כי בנוגע לראייתו מהגמרא בנידה הוא דווקא מסכים לדברי ה'חק יוסף', שאין משם ראייה). הברכי יוסף אף כותב, כי מסתבר לומר, שנפלה טעות סופר בדברי הראב"ן, והוא לא התכוון לומר, ששכבת זרע של קטן  בן יומו תטמא אותו, אלא רק זיבה של קטן בן יומו. גם בספר "חמד משה" על השו"ע (לרב גדליה משה הלוי, נדפס לראשונה בפיורדא תקכ"ט) מאריך להוכיח כדברי השבות יעקב, ולדחות את דברי החק יוסף.

הכרעת ההלכה: אין טומאת קרי לקטן עד גיל תשע

   למרות שחילוקם של המהר"י לב וה'חק יוסף' אכן מתרץ את דברי המגן אברהם, ודבריהם מובאים גם במנחת חינוך (מצוה קפ), וגם בספר "מי נפתוח" (חלק 'אמנה' אות לז וחלק 'פרפר' אות יט) מאריך לנסות לדקדק כדבריהם, מכל מקום, אין אנו מוצאים יסוד לחילוק זה בדברי חז"ל או בראשונים. ואף על פי שהראב"ן אכן נקט שיש טומאת קרי לקטן בן יומו, והראבי"ה הביאו (ויש שמבינים כן מדברי היראים סימן שצ"א: "קטן בן יום אחד מיטמא לזיבה; ובעל קרי איתקש לזב בראייה ראשונה" – ראה בספר "אל הר המור" עמוד קכו; אם כי ייתכן לומר, שדבריו הם שני עניינים נפרדים, ואין לחברם), וכך מצאנו שנוקט בפירוש בעל תפארת ישראל - הרי שהדבר ברור על פי המתבאר לעיל, שהרמב"ם והמאירי ורש"י והאור זרוע והרשב"ץ הנזכרים, לא סברו כן. ובאמת, רבים הם האחרונים שתמהו על דברי המגן אברהם, ולא קבלו אותם כלל (מהנזכרים לעיל: שבות יעקב, חתם סופר, דגול מרבבה, ברכי יוסף, חמד משה; וכן כותב הנצי"ב מוולוז'ין בפירושו על השאילתות 'העמק שאלה' שאילתא קז, וכן הוא בשו"ע הרב תנז,כ, וכן הוא ב'מקור חיים' לרבי יעקב מליסא על השו"ע שם; וכן נוקט בספר 'ערוך השולחן העתיד' על טהרות קז,יג). יש להוסיף, כי בדומה למה שכתב הברכי יוסף על הראב"ן, שמסתבר לומר, שנפלה טעות סופר בדבריו, וכוונתו רק לטומאת זיבה, כך כותבים כמה אחרונים בדעת המגן אברהם, שיש לבאר בכוונתו או להגיה בדבריו, שיש טומאת זיבה לקטן בן יומו, אבל לא טומאת קרי ('פרי מגדים' על המגן אברהם שם; 'בגדי ישע' על המגן אברהם שם; פירוש 'נחל האשכול' על ספר "האשכול", חלק ג עמוד 87 אות כא).   המשנה ברורה כותב להלכה, כי אין טומאת קרי לקטן פחות מגיל תשע, והוא מדגיש בשער הציון (אות לא), כי דבריו הם כמו החק יעקב ושאר האחרונים, ולא כמו המגן אברהם.

   למרות שהנידון בדברי המגן אברהם הוא חלת חוץ לארץ, שאיסור אכילתה בטומאה הוא רק מדרבנן, נראה שדחיית דבריו מההלכה היא מוחלטת, משום שדבריו עומדים בסתירה לדברי הגמרא והרמב"ם ועוד ראשונים, ואין צורך לחשוש לדבריו אף בנוגע לטומאה שהיא מן התורה – כמו בעלייה אל הר הבית. וכן כותב רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק בפירושו "משך חכמה" על הפסוק המחייב את שילוח בעל הקרי מהר הבית (דברים כג,יא), כי המדובר דווקא ב"איש" הנטמא – "וכי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור", והכוונה היא למעט קטן מבן תשע, כפי שנדרש מריבוי הפסוק "ואיש", לגבי עצם טומאת בעל קרי; וכך אנו מוצאים בשו"ת נודע ביהודה (מהדורה תניינא – יורה דעה סימן קלד), שהוא מבאר, כי אין טומאת קרי לקטן פחות מגיל תשע – והנידון שם הוא בנוגע לדיני שילוח המחנות (וכן מורים להלכה ולמעשה בספר "אל הר המור" עמוד כג ועמוד קמז).

לסיכום: ילד עד גיל תשע יכול לעלות להר הבית בלי לטבול ואין הוא צריך לחשוש לטומאת קרי - ואף אם יצאה ממנו שכבת זרע, הוא אינו טמא.

בס"ד כ"ו חשוון תשע"ו

הנחיות לקראת העלייה להר הבית

   יישר כוחם של כל המשתתפים בעלייה להר הבית, בפרט בזמן הזה, כאשר אויבינו מרימים ראש ומדגישים בפה מלא, כי המלחמה שלהם איתנו היא המלחמה על הר הבית וממילא, כל אחד ואחד מישראל העולה אל המקום על מנת להדגיש את שייכות המקום לעם ישראל, נוטל חלק במלחמה, ומסייע לעם ישראל לשוב לרשת מקום זה. וכבר מצאנו הקפדה על כיבוש מקום זה קודם למקומות אחרים, בספרי (פרשת עקב פסקה נא) לגבי דוד המלך, אשר כבש מקומות מחוץ לארץ ישראל, בעוד ארוונה היבוסי שלט בהר הבית: "אמר לו המקום - את היבוסי סמוך לפלטורין שלך לא הורשת היאך אתה חוזר ומכבש ארם נהרים וארם צובה".

   על מנת לעלות אל ההר כהלכה, רצוי להיות מודעים להלכות השונות השייכות במקום. להלן סיכום מקוצר להלכה ולמעשה, הנועד לסייע לכל המעוניין לעלות (ברשותי הרחבות לכל הנושאים הנידונים, ואשמח לפרט אישית למעוניינים).

למי מותר לעלות?

1. הכניסה להר הבית מותרת ליהודים הנכנסים על פי גדרי ההלכה, וכן לגויים הנוהגים בכבוד למקום כשייך לעם ישראל, ונוהגים על פי דיני מורא המקדש (אבל רק עד למקום הנקרא "חיל").

2. הכניסה לטמאי מתים מותרת, ואפילו למתים עצמם (וגם כן, רק עד החיל).

3. הכניסה אסורה לכל מי שיצאה ממנו שכבת זרע (החל מגיל תשע) – ובכלל זה מי ששימש עם אשתו – כל זמן שהוא לא נטהר.

4. הכניסה אסורה לנשים נידות או יולדות כל זמן שלא נטהרו.

5. על פי המקובל, אף אשה ששמשה עם בעלה אינה עולה בלי טבילה.

6. ילדה שטרם התחיל לה המחזור, ואף פעם לא ראתה דם, יכולה לעלות.

7. ילד פחות מגיל תשע יכול לעלות אף אם יצאה ממנו שכבת זרע.

כיצד נטהרים?

1. מטומאת מת אין לנו אפשרות להיטהר כיום, בהעדר אפר פרה אדומה.

2. מטומאת קרי יש לטבול על ידי טבילה במקוה הכשר מן התורה.

3. לפני הטבילה יש לרחוץ את כל הגוף, לסרק את השיער, ולבדוק שאין כל חציצה שתבדיל בין הגוף לבין המים – ואף במקום שהמים לא מגיעים אליהם בטבילה (ועל כן על פי מידת האפשר יש לכתחילה לצחצח שיניים ולגזוז את צפרני הידיים והרגליים).

4. אשה הנטהרת מימי נידותה (בספירת שבעה נקיים וטבילה), אינה יכולה עדיין לעלות להר הבית למחרת אלא רק אחרי שקיעת השמש (ומאחר שלא מאפשרים כיום לעלות בערב, בפועל היא תוכל לעלות רק יומיים אחרי טבילתה – ודין זה שייך גם בכלה הרוצה לעלות ביום חתונתה, ובכלל, בכל אשה פנויה הרוצה לעלות להר).

5. איש הנטהר לקריו אינו מחויב לטבול ביום קודם, אך דבר טוב הוא, שגם איש הטובל לקריו, יקדים את טבילתו ליום הקודם – אך במקרה כזה, אין לו לשמש עם אשתו בין הטבילה לעלייה (ואין צורך בהסמכת הטבילה לעלייה).

6. על פי המקובל, שאשה ששמשה עם בעלה צריכה לטבול קודם לעלייתה, עליה לנקות את אותו מקום לפני הטבילה (ויש שמצריכים לחכות עוד שלוש יממות עד הטבילה), ולאחר הטבילה היא מותרת להיכנס להר מיד, ואינה צריכה לחכות עד למחרת.

    

ברכת הטבילה

1. מי שמחויב טבילה באופן ודאי מברך "אשר קדשנו במצוותיו וציונו על הטבילה".

2. מי שמסתפק אם נטמא מאז טבילתו האחרונה, או ילד גדול מגיל תשע הטובל אך אינו יודע אם נטמא אי פעם, וכן האשה ששמשה עם בעלה וטובלת – כל אלו אינם מברכים על טבילתם.

3. יש להקפיד לא לברך בגילוי ראש (והיינו לגברים או נשים נשואות), לא לברך בנוכחות אנשים ערומים, ולא לברך בחדר שבדרך כלל לא נמצאים שם אנשים לבושים.

4. הנוהגים כשו"ע מברכים לפני הטבילה; והנוהגים כרמ"א מברכים אחרי הטבילה (מנהג מקובל הוא, לטבול פעם נוספת אחרי הברכה, אם כי הדבר שייך רק במקרה שאכן ניתן לברך במקום הטבילה, ובמקוואות של גברים הדבר אינו מצוי).

    

הכנות טכניות לעלייה

1. העולה בפעם הראשונה להר הבית, רצוי שיתלווה לאדם שכבר עלה ומכיר את מסלול ההליכה המקובל.

2. שעות פתיחת ההר בדרך כלל: 7:30-10:00, 12:30-13:30. ובקיץ בבוקר פתוח עד 11:00, ובצהריים 13:30-14:30. ימי ששי ושבת וחגים מוסלמיים לא מאפשרים להיכנס. אמנם, בימים טובים (ראש השנה, יום כיפור, סוכות, שמחת תורה, פסח ושבועות) בדרך כלל מאפשרים. רצוי להקדים את ההגעה על מנת להספיק לעלות במקרה שיהיו עיכובים.

3. בהגעה למקום קדוש זה, מן הראוי ללבוש בגדים מכובדים, כמו בגדי שבת; אך על כל פנים אין לבוא בלבוש מוזנח.

4. רצוי מאוד להביא תעודת זהות – או על כל פנים תעודה מזהה אחרת (דרכון, רשיון נהיגה) – על מנת להציג לשוטרים בכניסה (פחות מגיל שש עשרה לא צריך, אם כי רצוי שידע להגיד מה מספר תעודת הזהות שלו).

5. יש ללבוש נעליים שאין בהם עור, כפי שלובשים ביום הכיפורים.

6. כדאי למצוא מקום נוח – או מישהו שאינו עולה ביחד איתו שניתן לסמוך עליו – על מנת להשאיר ציוד שהמשטרה לא תאפשר לו להכניס – תיקים שונים, טלית ותפילין וספרי קודש. באותו מקום ניתן יהיה להשאיר גם את הנעליים, ורצוי מאוד גם את הארנק - אם כי ניתן להקל להיכנס עם הארנק, בתנאי שהוא מכוסה ואינו בולט. עם פאוץ' אסור להיכנס.

7. אין להיכנס עם מקל אל ההר. בכסא גלגלים מותר להיכנס.

8. מי שלא ראה את מקום המקדש ולא היה בירושלים בשלושים הימים האחרונים, צריך לקרוע את בגדיו כנגד ליבו (בצד שמאל) בשיעור טפח (כ-8 ס"מ) בראותו את המקום, ועל כן כדאי להכין מראש בגדים להחלפה (לא קורעים גופיה או ציצית, אך כן קורעים חולצה וסוודר; אם כי יכול ללבוש במיוחד חולצה בשביל הקריעה, ויכול להוריד את הסוודר קודם לכן). השלטונות אינם מאפשרים כיום לבצע קריעה בתוך שטח ההר.

    

לאן עולים?

1. הכניסה אל ההר מתאפשרת כיום דרך השער הנקרא "שער המוגרבים" (או "שער הרמב"ם"). השביל המוביל אליו נמצא סמוך לכניסה לרחבת הכותל המערבי מכיוון שער האשפות.

2. בתוך ההר נמצאת רמה מוגבהת שעליה היה בנוי המקדש. אנו מקיפים את הרמה (בדרך כלל מימין).

3. בצד המזרחי (המרוחק מהכותל המערבי) יש ללכת בשביל הסמוך לחומה.

4. בשאר הצדדים, כל זמן שלא מתקרבים יותר משתים עשרה מטר לרמה, יוצאים מידי כל ספק של כניסה למקום המקדש והחיל המקיף אותו סביב.

    

כיצד מתנהגים בהר?

1. הכניסה אל ההר צריכה להיות רק בשביל מצוה – כמו בשביל לחזק את אחיזת ישראל במקום, או בשביל להתפלל.

2. לצערנו, השלטונות במקום אינם מאפשרים לנו להתפלל בגלוי. כל אחד יכול להתפלל בליבו, בדבריו עם חברו, ועוד.

3. אנו נכנסים בשמחה על הזכות להגיע אל המקום, אך גם מתוך אבלות על החורבן של המקדש, העדר העבודה, ובכלל, על המצב הנוכחי שבהתנהלות המקום.

4. אין לירוק במקום; ובמקרה הכרחי ניתן לעשות זאת לתוך טישו או מטפחת אך לא על הקרקע.

5. יש לנהוג בכבוד למקום, ולהימנע משיחה בטלה ומקלות ראש שאינה ראויה, ובדומה להלכות האמורות לגבי בית כנסת.

שלום לכולם,

יש לי איזה חבר,

בחור נורא טוב ואיכותי מאוד(אם זה רלוונטי אפשר פרטים בפרטי)

שמאוד מתעניין בנושא של בית המקדש, ולאחרונה החליט סופית שיעלה להר הבית לאחר התלבטות של כמעט שנה(בלי קשר היה מחובר לנושא לפני, ונגיד הוא אחד מהמקימים של תא סטודנטים באוניברסיטה שלו על הנושא, עזר לארגן אירועים על המקדש בחגים וכו')-אבל לא כהניסט-ימני חזק.

שהוא יוצא עם בנות הרבה מהן נרתעות מהנושא, והוא מתלבט מה לעשות.

האם מישהו מפה מכיר איזו שדכנית שמכירה בנות דתיות לאומיות תורניות שעולות להר/מתכוונות לעלות? או שמחוברות למכון המקדש שיהיו בעניין?

הוא בן 24

תודה מראש,

נעם

מועדים לשמחה.

החלטתי לאחרונה לבנות מערך מקוואות ידידותיות לרווקות המעוניינות לעלות להר, וזאת על מנת להקל על כל התהליך.

אם אתם מכירים רווקות שעולות להר או בלניות המעוניינות לעזור, אשמח שתקשרו ביננו.
(אני מחפשת מקוואות ברחבי הארץ, גם בחורים נידחים וגם בערים גדולות.)

תודה רבה!

תפארת גולדפרד, תנועת חוזרים להר.

054-7944877
Tiferetbg12@gmail.com

[דרך אגב, גם נשואות הנתקלות בקשיים כשהן מנסות לטבול על מנת לעלות מוזמנות ליצור קשר איתי בהמשך ואשתף איתן את הרשימה.]

בתקופה האחרונה אני חשה רצון וצורך וקול פנימי לעלות להר הבית.

אני רוצה לברר את הנושא ההלכתי בעיקר והאידיאולוגי,

לא רוצה לשמוע פוליטיקות למה מי שאומר שלא אומר שלא..

רוצה לדעת מי מתיר לעלות, וגם למעשה איך עולים? איך נטהרים?

אז

א. הרב שמואל אליהו הוא רבי ומורי. מה הוא אומר?

ב. טכנית, איך עולים

תודה רבה

מעל גיל 16 בלי ת.ז.?