פורום הר הבית (עמוד 42)

אני פותח את זה בשרשור חדש מפאת אריכות העניין.

פתחתי דיון בנושא בקבוצת גוגל פנימית של כמה חברים מהישיבה ובוגריה. לענ"ד הדיון חשוב ומעלה סברות חשובות בנושא, ולכן באישורם אני מביא כאן הדברים עם התאמות נצרכות. מומלץ לקרוא למרות האריכות.

אני: נושא: טבילת רווקות לעליה להר הבית
מה דעתכם?
מדי פעם עולה הסוגיה לדיון בפורומים בערוץ 7. הרב ישראל אריאל מתיר ולטענתם גם הרב שמואל אליהו התיר ליחידות ששאלו אותו.

א': אני מבין שאתה שואל דעה אישית ולא הלכה מבוססת מן המסד ועד הטפחות? וכן לא שמועה מהרב?

אם כך, לענ"ד בהשקפה ראשונה, מכיוון שטבילת רווקות נאסרה בפוסקים מחמת פירצה, קשה בעיני שעליה להר הבית תתיר זאת, ודי מזעזע לחשוב שעליה להר הבית תהיה תירוץ ואכמ"ל.

אשמח אם תוכל להחכימנו בטעמי המתירים.

ב': בדיוק החג שמעתי מישהו ששאל את הרב ***** על זה, והוא אמר שהוא לא מבין את האוסרים, וכי הנשים הצדיקות שרוצות לעלות להר הן שילכו לחטוא ולהחטיא. הערתי בעניותי שאני חושב שהאוסרים רואים שלא כל נשות המקדש צדיקות בכל ענייני הצניעות.

א': תמיהת הרב ***** כפי שהיא מוצגת כאן, קשה בעיני מאוד וכהערת ב'. מה הקשר בין עלייה להר הבית לבין 'ליפול' בענייני קדושה אחרים, וכי צדיק בעניין אחד, שיתכן שהוא מוחצן, מחוסן בפני נפילות בעניין אחר ש'בגדול' נופלים בו ואין בו אפוטרופוס? ובפרט שזה לא תמיד בדיוק נחשב לחטוא ולהחטיא אצל מי שיפול בזה. אתמהה.

ג': אני לא חושב שבדורנו זה הדבר המונע פריצות. בכל ציבור לייט ומטה הנושא פרוץ עד מאוד. חילוניות ששומרות על עצמם זה נדיר מאוד. ומי ששומרת על עצמה זה מהרצון והפחד להיות לא בתולה... בחורה שטובלת של רווקות להר הבית שתגרר לזנות זה נשמע רחוק מאוד. אם היא נופלת סביר עד מאוד שתפול בלי קשר לטבילה.
אני מתנגד בגלל שזה לצאת נגד כל גדולי הדורות, ופורץ גדר ישכנו נחש. ועליית רווקות לא נשמעת מספיק קריטי בשביל זה...
כשזה יהיה נפוץ (לכלל ישראל)? אדרבא...

אני: בעיקרון אני נוטה לסברת ב' וא', אבל נראה לי שצריך עיון האם דברי ג' לא נכונים, ויש לבחון עד כמה באמת זו פירצה קיימת, או שהפרוצים פרוצים והשמורים שמורים, וחומרת האיסור (דאורייתא או דרבנן) אינה פונקציה בנידון. בסברה נראה לי שהבעיה אכן קיימת, לפחות בפוטנציאל, אבל לא מכיוונים של חילונים או דתיים החוטאים לתיאבון, אלא דווקא מהלייטיות האידאולוגית הפסאודו-אורתודוקסית, שתבוא ותטען שאין בכל כל איסור ושזה מותר לכתחילה בק"נ טעמים.
בכל מקרה, סברת ההיתר ​כנגד פריצת הגדר הרעיונית (בלי קשר לחשש הממשי) נסמכת הרבה על המנהג של רווקות בחלק מקהילות ישראל לטבול בערב יו"כ. יעויין בחוברת "בית ה' נלך" של הרב ישראל אריאל, בעמ' פט (הדיון מתחיל בעמ' פה).
ואביא קטע חשוב בנושא:
"וכמה פעמים נתחבטתי על זה על אודות הנשים הקדשות שהיה איסורן רופף ביד שופטי ישראל אשר בדורנו ולא עוד אלא שכבר יאותו בקצת הקהילות ליתן להם חנינה ביניהם, גם יש שמספיקים להם פרס מהקהל כי אמרו כיוון שמצילות את הרווקים או הסכלים מחטא אסור אשת איש החמור או מסכנת הגויות מוטב שיעברו על לאו זה משיבואו לידי אסור סקילה או סכנת שריפה.
ואני דנתי על זה פעמים רבות לפניהם ולפני גדוליהם והסברתי להם שהחטא הגדול אשר יעבור עליו איש איש מבית ישראל בסתר ושלא מדעת הרבים וברשות ב״ד חטאת יחיד הוא והוא שבעוונו ימות ע׳׳י ב"ד של מעלה או מטה וכל ישראל נקיים…אמנם החטא הקטן כשיסכימו עליו דעת הרבים והדת נתנה בבתי דיניהם שלא למחות בו, הנה הוא זימה ועוון פלילי וחטאת הקהל כולו … ולכן הוא טוב ומוטב שיכרתו או ישרפו או יסקלו החטאים ההם בנפשותם משתעקר אות אחד מהתורה בהסכמת הרבים" (הרב יצחק עראמה - עקידה, שער עשרים)

א': יזהר, תודה על הבאת סברת ההיתר ודברי העקידת יצחק.
במחכ"ת ואחר המחי"ר. אמנם יתכן שאיני מכיר כעת המציאות, אבל לפי הזכור לי, בני נוער בתנועה מעורבת או מי ש'מעורב' עם בנות איך שהוא, הבעיה אכן קיימת בפוטנציאל. הרי לפני החטא החמור ישנה שמירת הנגיעה, ואם בחור תורני שנעבעך מצא עצמו חושק בבחורה תורניה שנמצאת לידו באי אלו הזדמנויות, ובאורח פלא גם היא בעננים ממנו כי הוא מתייחס אליה אחרת מכולם, והם אפילו קצת או הרבה חברים רחמנא ליצלן, ויודעים פחות או יותר כל אחד מה הוא עושה ויעשה [למשל, 'מחר אני עולה עם חברות להר הבית'], טיבה של קלות ראש/עצבות ויצר הרע ובטלה ושעמום ועוד, להכשיל בנגיעה, שהרי הלכה הם יודעים! לך לך אמרין נזירא סחור סחור, לכרמא לא תקרב. כנלענ"ד. וגם מי שאינו תורני, והוא בתהליך של מרידה בווליום כל שהוא מול המסגרות השונות, ישמע/תשמע היתר כזה ותהיה חגיגה חלילה.
ולגבי האמירה שבדורנו האיסור על רווקות לטבול לא מונע פריצות, יש להשיב לכאורה בפשטות, שנניח ולא היה איסור כזה עד כה, והיינו מתלבטים האם איסור כזה יועיל, אולי באמת זה לא היה מועיל. אבל הנידון כאן הוא הרי הפוך, לבטל את האיסור. וזה ודאי מסתבר שיועיל לפריצות כנ"ל.
ולאור דברי העקידת יצחק, צריך הרבה יותר מסברה כדי להקל בזה בצורה רשמית.
וכדאי באמת לבחון עד כמה פירצה זו קיימת, אצל אנשים קדושים שמכירים נוער במחנות בני עקיבא [הרואה וסיירים] וכן בחופים בכנרת וכדומה. אנשים שמכירים סיפורים כיצד הנפילה התחילה, האם הפרוצים פרוצים והשמורים שמורים, או שמא השמורים מצאו עצמם פרוצים לאחר שאמרו לעצמם 'מותר'.
לגבי טבילת רווקות בערב כיפור, מלבד מה שגם בזה יש עקולי ופשורי בפוסקים, יש חילוק פשוט וברור שזהו מנהג המצומצם ליום אחד נורא וקדוש, וכל טובלת יודעת שעצם הטבילה היום מותרת ומחר ומחרתיים והלאה אסורה! מה שאין כן נידון דידן, שכל הרוצה לטבול תלך ותטבול. ועוד, שטבילה של ערב כיפור אין עניינה טהרה כצורתה, שהרי לא טובלים במקוה לחומרא, אלא אף במקוה שאישה לא טובלת בו כדי להיטהר לבעלה. מטרת הטבילה היא עצם המעשה של היטהרות לקראת היום הקדוש. בעוד שטבילה לעלייה להר הבית צריכה להיעשות במקוה לחומרא, והעניין בה זה התוצאה המוחלטת שהטובל טהור לגמרי. זהו הבדל דק יותר, וחושבני דחזי לאיצטרופי ואפשר שדי לו לבדו.
כנלענ"ד, וצ"ע.

ב': יש לציין נקודה נוספת לגבי הגזירה – נכון להיום זה ממש לא מקובל שרווקה מגיעה לטבול (ולגבי כלות בד"כ יודעים שהן כלות או רואים שזה חד"פ). אמנם אם טבילת רווקות תהיה דבר של מה בכך בשביל הר הבית, יבואו אחרות שלא עולות להר, שהאיסור החמור כן מרתיע אותן (וברור לי שיש כאלו, מעין הכלאה בין לייטים לקראים) ויטבלו כי זה דבר מקובל ומצוי ואף אחד לא פוקח עיניים.

ד': ראשית, רבינו גילה דעתו בעניין זה... (צונזר)​
שנית, יש לציין שהחשש הוא לא שאותה אישה תלך ותחטא אלא שתיווצר אווירה ומציאות וכו'.
שלישית, נראה לי שהאוסרים מבינים שזו לא שאלה שפתוחה לקהל - האם יש חשש או לא, הוא מעריך כך והוא מעריך כך, אלא זה מנהג שהתקבל שלא לאפשר טבילת פנויות, ויש למנהג הזה תוקף מחייב גם לו יצויר שפלוני חושש יותר ואלמוני חושש פחות. אם זו היתה שאלה פתוחה, אז גם אם היה חשש, לא היינו יכולים לאסור מדינא. אלא שמבינים שאין זו שאלה פתוחה.

א': לגבי הראשית, ישר כוח על ההבהרה, ופדיחות לנו שאיננו בקיאים בשו"ת רבינו.
לגבי השנית, איני מבין על סמך מה הקביעה. לכאורה יש חשש כל שהוא לגבי כל פלונית, כמו שמעיקרא יש חשש לכל פנויה שתטבול שתיגרר לפי מצבה למצב לא ראוי. מלבד זאת, לא ברור לי מהיכן נולד החשש לאוירה ומציאות אם לא שפלונית ואלמונית תיכשלנה. ומכיוון שאיננו יודעים מי זו פלונית ואלמונית כי אין אפוטרופוס לעריות וגם אישה כשרה שבאמת רוצה להשתטח בהר הבית עלולה ליפול לאט לאט או מהר מהר, וכמו שאישה כשרה יכולה ליפול מצ'אטים ופורומים לשם שמים שלא נאסרו בשולחן ערוך ניתן להבין שלכן אסרו בלי קשר לתחזיות של אוירה ומציאות.
לגבי השלישית, לכאורה המתירים טבילת רווקות בערב כיפור יעידו שהשאלה פתוחה. אם המנהג התקבל, כיצד זה יש מנהג בערב כיפור. וממילא אפשר לומר שהוא לא התקבל, ונידון אצל הפוסקים לפי שיקול הדעת אם יש מקום לאסור או להתיר. יש כאלו שלא ראו חשש בטבילה בערב כיפור, וכעת מתברר שיש כאלו שלא רואים חשש בטבילה לצורך עליה להר הבית.
וצ"ב.

אם אני רוצה לעלות להר הבית ואני יודע את כל ההלכות מבחינה טכנית יכול לבא בלי לארגן/להודיע משהו מראש ולהכנס?

שבתפילת 18 רשום הסדר של הדברים שיקרו, "תקע בשופר..לקבץ גליותינו.."-קיבוץ גלויות. השיבה שופטינו-סנהדרין. ולמלשינים אל תהי תקווה- הוצאת הע"ז, מלכות דוד.. ואז "ותחזינה ענינו"- בית המקדש. אם זה ככה, איך זה שאנחנו פועלים כבר מעכשיו (לפני הקיבוץ גלויות שזה השלב הראשון ע"פ 18) על בניית בהמ"ק?

אני  צריכה מאמרים על עליה להר הבית ועל בנית המקדש (מול הדעה שירד משמיים) בשביל חברה.

צריכה מאמר לא מורכב מדי, שניתן לקרוא ללא ידיעת ארמית ובלי ידע מוקדם..עדיף מהאינטרנט.

אשמח להפניות למי שיש...

תודה רבה!!!

    בזמן חז"ל אנו מוצאים, כי היתה אבחנה ברורה בין אנשים המקפידים מאוד על הלכות הטומאה והטהרה, אשר היו מכונים בשם "חברים". זאת, בניגוד לשאר האנשים, שלא היו מקפידים כל כך על הלכות אלו, והם היו מכונים "עמי הארץ". בתקופות שונות נתקנו מספר תקנות על מנת להקפיד על כללי הטומאה והטהרה כראוי, ובמסגרת התקנות הללו, הבגדים והכלים של עמי הארץ היו נחשבים כטמאים בשביל החברים.

   אחת הסברות המובאת בכמה מן התשובות של פוסקים בני זמננו היא, כי בימינו, שאין אנו נוהגים להקפיד על דיני הטומאה והטהרה, לכולנו יש דין של עמי הארץ לענייני הטומאה, ומסיבה זו כניסתנו להר הבית אסורה. להלן נבאר, כי בהעדר מציאות של חברים המקפידים על דיני הטומאה והטהרה, אין עוד מקום לגזרות השונות על עמי הארץ; אולם אף אם היינו סוברים שיש מקום לגזרות אלו, הרי שאיסור הכניסה להר אינו כלול בהם - ובכל התקופות, גם בזמן הבית, כניסת עמי הארץ להר הבית היתה מותרת.

טומאת עמי הארץ – רק כשיש טהרה

   במשנה בחגיגה (דף יח,ב) נאמר: "בגדי עם הארץ – מדרס לפרושים". כלומר, הבגדים הללו נחשבים כטמאים, עבור האנשים הפרושים, והיינו האנשים האוכלים חולין בטהרה, כמבואר בדברי המפרשים שם (רש"י, רמב"ם ועוד). אכילת חולין בטהרה יכולה להיות שייכת רק כאשר ישנה מציאות של אנשים טהורים מכל טומאה. במציאות בה אין הקפדה על כך, משום שכולם טמאי מתים, אין משמעות לכל המעלות שנאמרו בעניינים אלו. וכך מבאר אחד הראשונים, רבי ישעיה דיטראני - בשו"ת הרי"ד (סימן כה), כי המעלות הללו היו נוהגות רק בארץ ישראל ורק בזמן שהמקדש היה קיים, או על כל פנים גם בתקופה שלאחר חורבן הבית, כל זמן שהיה מצוי בידיהם אפר הפרה האדומה, והם היו יכולים להיטהר מטומאת המת.

   הסברה לדבר היא פשוטה. הגזירה על עמי הארץ נובעת מחשש שמא הם יגרמו לטומאה, שהרי הם אינם מקפידים על דיני הטומאה. אם הטומאה כבר קיימת, אין עוד מקום לגזור עליהם, מחשש שמא היא תיגרם בעתיד על ידם. וכך כותב ראב"ד העדה החרדית הרב ישראל יעקב פישר בשו"ת אבן ישראל (חלק ט סימן קסג), בתשובה לשאלה בעניין העלייה להר הבית בימינו - שלא שייכת כיום הגזירה על עמי הארץ כלל.

   יש לציין, כי אם אכן היתה גם בימינו גזירה על עמי הארץ – וקל וחומר על כולם – לא היה מקום להלכה המופיעה בספרי הראשונים, אשר נפסקה גם בשולחן ערוך (יו"ד שכב,ה), בנוגע לחלת חוץ לארץ, שהיא יכולה להיאכל רק על ידי כהן קטן, או גדול הטהור מטומאת קרי וזיבה. בראשונים ובשולחן ערוך לא נזכרת גזירה בעניין זה, והיתר האכילה של החלה מלמד, שלא חששו לזה. אמנם, הרמ"א במקום אחד מביא דעה הסוברת שאין אוכלים כיום חלת חוץ לארץ (או"ח תנז,ב), אך הוא מבאר זאת מחשש שמא אין לסמוך על חזקת הכהונה (דרכי משה בשם מהר"י וייל; וראה במשנה ברורה שם, שהרמ"א עצמו סובר כמו השו"ע); ואם היתה גזירה שכולם כמו זבים, לא היה כל צורך בטעם זה (אם כי ניתן לדחוק ולומר, כי בחלת חו"ל לא גזרו משום שקדושתה רק מדרבנן).

האם גזרו על עמי הארץ להיות כזבים?

   בביאור טומאת בגדי עמי הארץ כותב רש"י בשבת (טו,ב ד"ה ועל ספיקו), כי אנו חוששים שמא אשת עם הארץ ישבה עליהם בהיותה נידה. טעם זה מובא בגמרא בחולין (לה,ב) בביאור "גזירת המדרסות", וכך מבארים שם התוספות (ד"ה שמא תשב) ותוספות הרא"ש, כי גזירה זו כוללת את הגזירה על בגדי עם הארץ שיהיו מדרס לפרושים, כנזכר במשנה בחגיגה (וכן גזירות נוספות המופיעות שם).

   התוספות רי"ד (חגיגה יט,ב) לעומתם כותבים, כי גזירת המדרסות המדוברת, אינה כוללת את בגדי עמי הארץ, שהם טמאים מצד עצמם, מאחר שגזרו על עמי הארץ להיות כזבים; אלא הכוונה היא לדינים המובאים בהמשך המשנה בחגיגה, כמו "בגדי אוכלי תרומה מדרס לאוכלי קודש" (אם כי גם לשיטתו, הגזירה על עמי הארץ להיות כזבים לא נאמרה לכל עניין, כמבואר בדבריו; וכפי שראינו לעיל בדברים שלו עצמו בשו"ת הרי"ד, הם נאמרו רק בזמן שהיה אפר פרה אדומה).

   הבנה זו, שטומאת הבגדים אינה תלויה בחשש שמא אשת עם הארץ ישבה עליהם, מופיעה בדברי התוספות בשבת (טו,ב ד"ה ועל בגדי) ותוספות הרא"ש שם בהרחבה, אשר כותבים על עמי הארץ, שגזרו עליהם להיות כזבים "לכל דבריהם". ממילא, גם אם ברור לנו שאשת עם הארץ לא ישבה עליהם, הרי שהבגדים הללו טמאים. ייתכן לומר, שאף רש"י מודה, שבגדי עם הארץ טמאים גם כשאין לפנינו ספק בדבר, אלא שטעם הגזירה מלכתחילה היתה בגלל החשש הנזכר.

   יש לציין, כי בדברי חז"ל כלל לא נזכרת הלשון המופיעה בדברי הראשונים, שגזרו על עמי הארץ להיות כזבים, ובוודאי שלא נזכר לגביהם, שיהיו כזבים "לכל דבריהם", לשון שנאמרה בחז"ל רק לגבי טומאת הגויים. ובאמת, התוספות עצמם הנוקטים לשון זו, מסייגים את ההשוואה הנזכרת, ואומרים כי לא לכל דבר הם כמו זבים, שהרי היסטם ומדרסם אינם מטמאים (בניגוד לגויים, שבאמת החמירו עליהם בזה לכל דבריהם). ממילא, דינם של עמי הארץ, אינו יכול להיות חמור יותר מאשר דינם של הגויים, שכפי שראינו, הגזירה על טומאתם לא נאמרה לגבי איסור הכניסה להר הבית (וכך כותב בשו"ת אבן ישראל הנ"ל).

   הגדרת עמי הארץ כזבים נזכרת גם בדברי הרמב"ם (הלכות שאר הטומאות יג,א): "בגדי עמי הארץ מדרס לאוכלי חוליהן בטהרה, וכן עמי הארץ עצמן כזבין לטהרות כמו שביארנו...". הרמב"ם אינו אומר שעמי הארץ נחשבים כזבים לכל דבר, אלא רק לטהרות, וההפניה שלו "כמו שביארנו", מתייחסת בהכרח למקום בו הוא מפרט את דיני הטומאה של עם הארץ, בהלכות מטמאי משכב ומושב (י,א): "עם הארץ – אף על פי שישראל הוא, וישנו בתורה ובמצוות, הרי הוא בחזקת טמא, ובגדיו מדרס לטהרות, ואם נגעו בגדיו באוכלין ומשקין הרי הן טמאין...". בהלכות אלו הרמב"ם אינו מזכיר כלל כי עם הארץ מוגדר כזב, ונראה להבין, כי אין להוסיף איסורים וגזירות על עמי הארץ, אשר אינם מופיעים בפירוט זה, המלמדנו לאיזה עניין גזרו על עמי הארץ להיות כזבים.

   במקומות בהם הרמב"ם מזכיר את דיני הכניסה להר הבית ולמקדש (בית הבחירה (פרק ז; ביאת המקדש פרק ג), הרמב"ם אינו מזכיר כל חלוקה בנוגע לדינו של עם הארץ, ומסתבר שאין לחלק בינו לבין כל אדם אחר מישראל, שחייב בכל המצוות הנוהגות במקדש – ואדרבה, הרמב"ם אף מציין (מטמאי משכב ומושב יא,ט), כי הגזרות הנזכרות לגבי עמי הארץ לא נאמרו לגבי הרגל, שאז כולם נאמנים על הטהרה ועולים לרגל (וכפי שנאמר בגמרא, וכדלהלן).

הגזירה לא נאמרה על הכניסה למקום המקדש

   על פי המתבאר יש לומר, כי לא רק בנוגע לכניסה להר הבית לא גזרו על עמי הארץ, אלא אף בנוגע לכניסה למקום המקדש עצמו (כאשר טהורים מטומאת המת), לא גזרו על עמי הארץ. כך יש ללמוד מדברי הגמרא (נידה לד,א), המבארת שברגל לא גזרו על טומאת עמי הארץ, בהתבסס על פסוק מספר שופטים (כ,יא): "ויאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים". כלומר, כאשר ישראל מתקבצים ביחד, עלינו לראות את כולם כ"חברים" (גם חברים המתחברים יחד, וגם מצד המעלה, של הגדרת החברים כאנשים המקפידים על דיני הטומאה והטהרה); ואין לגזור על הרחקות שונות ביניהם.

   פסוק זה נאמר לגבי מלחמת פילגש בגבעה, ונחלקו שם המפרשים באיזה עיר עוסק הפסוק: האם ישראל התקבצו אל המצפה, להתארגן למלחמה (מלבי"ם); או שמא הם התקבצו אל גבע בנימין, למלחמה עצמה (מצודת דוד). בכל אופן, טעם ההיתר של הגזירה נובע מהתקבצות ישראל יחד, ואינו נובע מכניסתם למקום מקודש. ישראל לא התקבצו שם למשכן, שהיה ממוקם אז בשילה.

   אם הגזירה על עמי הארץ היתה כוללת איסור כניסה להר הבית או אפילו רק למקום המקדש, הרי שלא היה צורך בלימוד מיוחד לבטל את הגזירה; משום שהדבר מסתבר, שחכמים לא רצו למנוע מכלל עמי הארץ את קיום מצוות התורה של העלייה לרגל. בפרט, שאין הכוונה בעמי הארץ הללו לאנשים רשעים, אלא רק לאנשים שאינם אוכלים את חוליהם בטהרה, וכפי שכותב הרמב"ם "שישנו בתורה ובמצוות". גם האפשרות של הקרבת קרבן (חובה או אף נדבה) על ידי עמי הארץ הללו בשאר ימות השנה, לא מסתבר שתתבטל בגלל גזירת חכמים.  

הכניסה לרחוב שער הכותנה

   אחד השערים של הר הבית הקרוב אל מקום המקדש, הוא השער הנקרא כיום "שער הכותנה", על שם הרחוב המוביל אליו, שבעבר היה רחוב של מוכרי כותנה. על פי עדויות שונות, בדורות האחרונים היה מנהג מקובל להתקרב עד השער ולהתפלל בסמוך אליו. כאשר מתבוננים דרך השער, כיפת הסלע (הבנויה על מקום קודש הקדשים) נראית כקרובה מאוד, והיו שחששו שמא רחוב זה נכנס למעשה אל תוך השטח של הר הבית, ואולי אפילו לתוך שטח העזרה.

   הרדב"ז בתשובה (חלק ב סימן תרצא) כותב, כי שמע על קצת חכמים שהיו נמנעים מלהיכנס ברחוב של שער הכותנה, מחשש שהם מתקרבים יותר מדי אל מקום המקדש. הרדב"ז מעיר, כי לדעתו זו חומרא יתירה, משום שכיפת הסלע רחוקה משם יותר מאחד עשר אמה (שהוא השטח של "אחורי בית הכפורת" – בין קודש הקודשים לקיר העזרה), ועל כן אין לחשוש שנכנסים שם אל מקום העזרה. נראה מדבריו, כי אף על פי שייתכן ששטח זה נמצא בתוך הר הבית, אין כל מניעה מלהיכנס אליו בימינו.

   בספר "דרך הקודש" לרבי חיים אלפנדרי (קושטא ת"ע), שיצא לאור לפני למעלה משלוש מאות שנה (הספר הוא ביאור לעשר דרגות הקדושה הנזכרות במשנה בכלים פרק א), יוצא מתוך נקודת הנחה ששטח זה אכן נכנס לתוך תחום הר הבית, והוא מספר על עצמו (בפרק על קדושת הר הבית), כי הוא נכנס לשם. ואמנם, הוא מספר, שישנם חסידים ואנשי מעשה הנמנעים מלהיכנס לשם, אך הוא תמה על כך, שהרי אף אם אנו טמאים בטומאות קרי או זיבה, הרי שישנה אפשרות להיטהר מכך (לבעל קרי במקווה רגיל, ולזב במעיין). כמובן, שהרדב"ז ובעל דרך הקודש לא חששו לגזירה על עמי הארץ בימינו.

דברי ה"חזון נחום"

   כמה עשרות שנים לאחר פרסום הספר "דרך הקודש", יוצא לאור הפירוש על המשניות "חזון נחום", על ידי רבי אליעזר נחום בן יעקב (קושטא, תק"ה). מחבר הפירוש מאריך בדברי הערצה לספר "דרך הקודש", והוא דן בהרחבה רבה בכמעט כל משפט מדבריו. בהגיעו לדבריו על המחמירים מלהיכנס אל רחוב הכותנה, מעלה בעל החזון נחום אפשרות (מסכת כלים דף כ,ב), כי מחמירים אלו חששו שמא בגלל הגזירה על עמי הארץ כזבים, הכניסה אל ההר אסורה, משום שכיום לכולנו יש דין זבים.

   חשוב להדגיש, כי החזון נחום עצמו כותב את דבריו בדרך הסבר ופירוש, והוא אינו כותב שהוא מסכים להחמרה זו. החזון נחום גם אינו מתייחס כלל לקשיים הנזכרים בדברינו לעיל, ביחס לאפשרות זו. אולם לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר אפשרות העלייה להר הבית הפכה להיות מעשית עבור הציבור הרחב, כמה מהמחברים הרוצים לאסור את הכניסה אל ההר, מצטטים את דבריו בהסכמה (וגם כן, בלי להתייחס לקושיות על כך הנזכרות בדברינו), וכביכול כך היא ההלכה הברורה והפשוטה (מנחת יצחק ה,א; ציץ אליעזר י,א אות נו; הר הקודש עמוד רנז).

האם יש להחמיר בעמי הארץ יותר מאשר בגויים?

   התייחסות אחת להבדל בין הגויים לעמי הארץ, אנו מוצאים בפירוש "מעשי למלך" על הרמב"ם (בית הבחירה ז,טו), שנכתב על ידי רבי ישעיה זילברשטיין (וייצען תרע"ג), אשר גם כן מצטט בהסכמה את דברי בעל החזון נחום. המעשי למלך מצטט מהספר "דרך הקודש" הנ"ל, הכותב בביאור היתרם של הגויים להיכנס להר הבית, למרות הגזירה עליהם להיות כזבים, כי לא אסרו עליהם להיכנס, כדי שיוכלו לבוא ולראות משם את כבוד ה'.  בעל המעשי למלך מוסיף: "וזה לא שייך בעמי הארץ ישראל".

   הנחת יסוד זו, שאנו מעוניינים שהגויים יוכלו לבוא ולהתרשם מכבוד ה' בבית המקדש, יותר מאשר עמי הארץ מישראל, נראית תמוהה מאוד. מסברה יש לומר דווקא להיפך: קודם כל עלינו לקרב את עמי הארץ מישראל, ורק לאחר מכן עלינו לקרב את הגויים. כך היא גם מצות התורה המוטלת על היחיד "הוכח תוכיח את עמיתך" (ויקרא יט,יז) – דווקא כלפי ישראל ("עמיתך") מוטלת עלינו האחריות להחזיר בתשובה; ואילו האחריות כלפי הגויים היא שלב מאוחר יותר.

   גם הטעם הנזכר מתוך הספר "דרך הקודש", בנוגע להיתר כניסת הגויים להר הבית, אינו הטעם היחיד שנאמר בעניין זה. בספר מקדש דוד (רבי דוד הכהן רפפורט, בילגורייא תרפ"ח; קדשים לח,ג) כותב הסבר המתבסס על דברי הגמרא בפסחים סז,א, שהטמאים האסורים בהר הבית הם אלו שהטומאה יוצאת מגופם. מאחר שטומאת הגויים אינה יוצאת מגופם, אלא היא רק משום גזירה, אין לנו לאסור עליהם את הכניסה להר הבית. כמובן, שלפי הסבר זה, גם על עמי הארץ אין מקום לאסור את הכניסה.

   הבנה זו, שבסתמא אין צורך לחשוש בימינו לטומאת זיבה, ושסתם אדם הוא בחזקת טהרה (כפי שעוד יתבאר על ידינו), נזכרת בדברי הגרי"מ טיקוצ'ינסקי בספרו עיר הקודש והמקדש (חלק ד פרק ז אות ב; בעניין הכנסת אצבעות לסדקי הכותל המערבי בימינו), וממילא ברור, שהוא לא קבל את דברי החזון נחום הנ"ל; וכמבואר בדברינו. וכך גם תמה על דברי החזון נחום הרב יצחק שילת במאמר שהתפרסם בתחומין כרך ז (עמוד 506). 

לסיכום: הכניסה להר הבית מעולם לא נאסרה על עמי הארץ, ובוודאי שאין להימנע כיום מלעלות מחשש שמא אנו נחשבים לעמי הארץ.

תודה.

פרשת האזינו טומנת בחובה בקיצור דברים את העבר, ההווה, והעתיד של עמ"י בצורה כה מדויקת עד שכותב הרמב"ן: 

"ואילו הייתה השירה הזאת מכתב אחד מן החוזים בכוכבים שהגיד מראשית אחרית כן, היה ראוי להאמין בה מפני שנתקיימו כל דבריה עד הנה לא נפל דבר אחד. ואף כי אנחנו נאמין ונצפה בכל לב לדברי האלוקים מפי נביאו הנאמן בכל ביתו אשר לא היה לפניו ואחריו כמוהו עליו השלום". אפילו אם מישהו סתם היה אומר אותה היינו צריכים להאמין לסיפור המדבר על הגאולה כי את כל התיאורים עם ישראל חווה במדוייק. ובטח כשמשה רבינו אמר אותה. וכן דברי הספרי:

"גדולה שירה זו שיש בה עכשיו ויש בה לשעבר ויש בה לעתיד לבוא ויש בה בעולם הזה ויש בה לעולם הבא"(דברים, לב, מג).
וכותב לפני הרמב"ן:

"וזה דבר ברור כי על הגאולה העתידה יבטיח כי בבניין בית שני לא הרנינו גויים עמו"(שם, מ).
הנצי"ב כותב בהקדמה לספר בראשית:

"והדבר נתבאר בשירת האזינו על הפסוק הצור תמים פעלו...צדיק וישר הוא דשבח ישר הוא נאמר להצדיק דין הקב''ה בחרבן בית שני שהיה דור עיקש ופתלתול ופרשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה אך לא היו ישרים בהליכות עולמם ע"כ מפני שנאת ליבם שבלבם זה את זה חשדו את מי שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורוס ובא ע"י זה שפיכות דמים בדרך הפלגה ולכל הרעות שבעולם עד שחרב הבית."

מדברי הנציב אנו רואים שמה שנאמר שבית המקדש נחרב ע"י שנאת חינם משמעו הפיכת המחלוקות ההלכתיות, התורניות, הקשורות לעבודת ה'– למחלוקות אישיות עד כדי שחשדו את מי שלא בדיוק כמותם בתורה כצדוקי. על הפסוק דור עיקש ופתלתול כותב הנציב: "שהיה הולך בעקשנות ותועה מדרך השכל ומפותל הרבה ומעורב ומסובך במעשים טובים עם מעשים רעים וקשה להפריד הטוב מן הרע באשר הרע נעשה לשם שמיים"(שם, ה).
ואיזה דור יותר מדורינו אנו יותר רווי במחלוקת לשם שמיים שהפכו לחשד האחד את השני שהוא אפיקורוס ועובר על התורה?

ובפרט במחלוקת על ענייני המקדש שכל צד במחלוקת אוחז שהצד השני רשע גמור עובר על כריתות או שקרן גמור המעוות את הדין אוסר את המותר מטעמים צדדיים. אך בית המקדש דווקא בגלל המחלוקות האלה נחרב. ככה לא יבנה עד שישרור דיון תורני אמיתי ללא פניות אישיות.

שנזכה בימים אלה- ימי התשובה, לשוב בתשובה על חטא זה של מחלוקת שאינה לשם שמיים שאין סופה להתקיים ונבנה בית המקדש במהרה בימנו אמן. שבת שלום!