אין לי כוחות לכתוב אף לא מילה אבל אם לא אכתוב לא אצליח להרדם
תחזרי אלינו כבר
תחזרי אלינו כבר
..אנונימי (פותח)
אני לא מצליחה להפסיק לבכות מהבגרות הזאת
פשוט לא הוגנת בשום צורה.
ולמה אני לא יודעת לבכות בשקט. עשיתי טראומה נראה לי לכמה חמשושות שעברו שם וראו אותי בוכה בקולי קולות בלי שליטה.
אני מתוסכלת.
אני רציתי לגמור היום.
לא הייתה אף סיבה שלא, 100 מגן, 100 בשתי מתכונות.
משרד חינוך מקולל
ידעתי שידפקו בגרות קשה.
אני רוצה לישון אבל לא מצליחה להפסיק לבכות
והלכתי אליה ואני רוצה חיבוק
אני מאוכזבת.
אני לא רוצה כלום יותר. אני לא רוצה מועד ב. אני לא רוצה תעודת בגרות. אני לא רוצה ככה.
למה מתמטיקה מפגרת מורידה אותי לאפס.
פשוט לא הוגנת בשום צורה.
ולמה אני לא יודעת לבכות בשקט. עשיתי טראומה נראה לי לכמה חמשושות שעברו שם וראו אותי בוכה בקולי קולות בלי שליטה.
אני מתוסכלת.
אני רציתי לגמור היום.
לא הייתה אף סיבה שלא, 100 מגן, 100 בשתי מתכונות.
משרד חינוך מקולל
ידעתי שידפקו בגרות קשה.
אני רוצה לישון אבל לא מצליחה להפסיק לבכות
והלכתי אליה ואני רוצה חיבוק
אני מאוכזבת.
אני לא רוצה כלום יותר. אני לא רוצה מועד ב. אני לא רוצה תעודת בגרות. אני לא רוצה ככה.
למה מתמטיקה מפגרת מורידה אותי לאפס.
אוקי. לא.אנונימי (פותח)
אז מה אם היא עברה דירה הרגע ושלחה תמונה עם מיליון ארגזים.
למה זה עושה לך טריגר חזק, הרי לא היית בכלל בשלב של הארגזים כי סגרת שבועיים רצופים בפנימיה כולל חמישי שישי שבת ומוצש וחוץ מהחדר שלך שארזת לא התעסקת עם יותר. לא רצו שתארזי ואת נשארת בחפץ לב בפנימיה. וגם ביום שעברו דירה ולא עדכנו בכלל שהקדימו אבל זה לא משנה אם את לא חלק בכל מקרה, לא היית שם אפילו לא לשניה.
אה נכון, בערב קפצת לביקור וברחת משם כעבור דקה.
לא נזכרתי בתקופה הזאת אף פעם, ולא הקדשתי לזה אף לא רגע. ואני לא אתן לתמונה אחת לשבש אותי ולהחזיר אותי לשם. אני פשוט אכבה את הפלאפון ואלך לישון.
למה זה עושה לך טריגר חזק, הרי לא היית בכלל בשלב של הארגזים כי סגרת שבועיים רצופים בפנימיה כולל חמישי שישי שבת ומוצש וחוץ מהחדר שלך שארזת לא התעסקת עם יותר. לא רצו שתארזי ואת נשארת בחפץ לב בפנימיה. וגם ביום שעברו דירה ולא עדכנו בכלל שהקדימו אבל זה לא משנה אם את לא חלק בכל מקרה, לא היית שם אפילו לא לשניה.
אה נכון, בערב קפצת לביקור וברחת משם כעבור דקה.
לא נזכרתי בתקופה הזאת אף פעם, ולא הקדשתי לזה אף לא רגע. ואני לא אתן לתמונה אחת לשבש אותי ולהחזיר אותי לשם. אני פשוט אכבה את הפלאפון ואלך לישון.
תודה.אנונימי (פותח)
יש לי את החברה הכי מדהימה בעולם.
סיפרתי לה, והיא פשוט התחילה לבכות מהקלה והתרגשות בשבילי. וזה שימח אותי כל-כך שלא הצלחתי אפילו להגיד במילים עד כמה. איך שהיא שמחה בשבילי באמת מכל הלב והנשמה ואיך היא התרגשה ואיזה כיף שאני הולכת להיות קרוב אליה שנה הבאה ולהמשיך לחפור לה ואני יודעת שהיא תשמח שאני אעשה את זה. וכיף שנוכל להמשיך ללמוד באמיתי ולא בשיחות וידאו, וללכת לטייל ביחד, ולנגן! הו גאד זה משהו שאני לא מוותרת עליו לעולם. זה כל-כך משמח. וואו. וכיף לי שאני אגמור בארבע ואוכל לעשות דברים שאני אוהבת או ללמוד משהו חדש, אולי לחזור לפסנתר, ולנסוע לשיעורים, ולתת לעצמי יותר מקום. יהיה בסדר, בעזרת ה'
הבוטח בה' חסד יסובבנו
ואוי שכחתי להגיד את מה שקראתי כשלמדנו היום, אז צריך בהזדמנות הראשונה כשאראה אותה. שזה אומר רביעי אני חושבת, אז לא לשכוח.
אם אתם כבר קוראים אז
תלכו לעשות מעשה טוב.
סיפרתי לה, והיא פשוט התחילה לבכות מהקלה והתרגשות בשבילי. וזה שימח אותי כל-כך שלא הצלחתי אפילו להגיד במילים עד כמה. איך שהיא שמחה בשבילי באמת מכל הלב והנשמה ואיך היא התרגשה ואיזה כיף שאני הולכת להיות קרוב אליה שנה הבאה ולהמשיך לחפור לה ואני יודעת שהיא תשמח שאני אעשה את זה. וכיף שנוכל להמשיך ללמוד באמיתי ולא בשיחות וידאו, וללכת לטייל ביחד, ולנגן! הו גאד זה משהו שאני לא מוותרת עליו לעולם. זה כל-כך משמח. וואו. וכיף לי שאני אגמור בארבע ואוכל לעשות דברים שאני אוהבת או ללמוד משהו חדש, אולי לחזור לפסנתר, ולנסוע לשיעורים, ולתת לעצמי יותר מקום. יהיה בסדר, בעזרת ה'
הבוטח בה' חסד יסובבנו
ואוי שכחתי להגיד את מה שקראתי כשלמדנו היום, אז צריך בהזדמנות הראשונה כשאראה אותה. שזה אומר רביעי אני חושבת, אז לא לשכוח.
אם אתם כבר קוראים אז
תלכו לעשות מעשה טוב.
טוב. תנשמי.אנונימי (פותח)
זה לא הציון הגרוע הזה, זה שאת פשוט מוצפת. והשבוע הזה מתערבב לך בין עצב לשמחה.
אני צריכה לבכות כל-כך חזק.
יגון. אין מילה אחרת מתאימה.
אני יודעת מה יהיה
כולן ילכו לקבר שלה ולא לקבר שלה
ויבכו כמו בהלוויה
והקולות של המעדרים באדמה לא יוצאים לי מהראש
עוד שבועיים ה11 חודש והרגע שמעתי הקלטה שלה. היא לא מתה. היא פשוט לא. ממש לא מעניין אותי שיש לה מצבה קרה עם השם שלה. הכל טעות, טעות אחת גדולה. זה לא קרה. ואני לא מכחישה זה פשוט לא קרה. לא הגיוני בשום צורה שדבר כזה יקרה.
ועכשיו אל תבכי מטומטמת זה לא קרה אז אל.
אני צריכה לבכות כל-כך חזק.
יגון. אין מילה אחרת מתאימה.
אני יודעת מה יהיה
כולן ילכו לקבר שלה ולא לקבר שלה
ויבכו כמו בהלוויה
והקולות של המעדרים באדמה לא יוצאים לי מהראש
עוד שבועיים ה11 חודש והרגע שמעתי הקלטה שלה. היא לא מתה. היא פשוט לא. ממש לא מעניין אותי שיש לה מצבה קרה עם השם שלה. הכל טעות, טעות אחת גדולה. זה לא קרה. ואני לא מכחישה זה פשוט לא קרה. לא הגיוני בשום צורה שדבר כזה יקרה.
ועכשיו אל תבכי מטומטמת זה לא קרה אז אל.
אניאנונימי (פותח)
שונאת להיןת בתפקיד האמא כי אין מי שיעשה את זה.
אני מבוהלת ורוצה שיהיה פה שקט, מקלחת ולצאת לסיבוב בחוץ. זה מבהיל. התחלתי לבכות ומזל שיש מסיכה למרות שהבנות בטרמפ התלחששו ואני קברתי את הפרצוף שלי בתוך החלון אבל אז ראיתי הכל אז השפלתי מבט וכל הדמעות נמרחו על על המסיכה. ואז ראיתי אותה ברחוב ולא הצלחתי לדבר, רק לבכות.
אחרי זה הייתי אצלם. והיה טוב. הלכנו לגן שעשועים וכרגיל המצאנו שאנחנו בתוך ג'ונגל דימיוני מחפשות איך לצאת, ושיחקנו שעות ועשינו תחרות נדנדות ומגלשות והיה כיף.
אבל חזרתי לפה, הבית הפוך וזה לא אשמתו של אף אחד, כי ככה זה שהם הגיעו פתאום כי אותה לקחו באמבולנס והתינוקת בוכה כי היא רוצה אותה וצריך לקלח את כולם, לסדר את הבית כי אין מרצפת אחת לדרוך בה מרוב בלאגן, ולגמור להכין ארוחת ערב. ובסוף שולחים אותי למטה בתואנה שאני מתעצבנת והם יסתדרו בלעדי.
עלאק.
אין בי כח. אני עדיין מבוהלת מידי מהיום הזה
אה, גם דפקו אותנו בבגרות הזאת ממש וזה מתסכל
וחם. חם כל-כך.
אני מבוהלת ורוצה שיהיה פה שקט, מקלחת ולצאת לסיבוב בחוץ. זה מבהיל. התחלתי לבכות ומזל שיש מסיכה למרות שהבנות בטרמפ התלחששו ואני קברתי את הפרצוף שלי בתוך החלון אבל אז ראיתי הכל אז השפלתי מבט וכל הדמעות נמרחו על על המסיכה. ואז ראיתי אותה ברחוב ולא הצלחתי לדבר, רק לבכות.
אחרי זה הייתי אצלם. והיה טוב. הלכנו לגן שעשועים וכרגיל המצאנו שאנחנו בתוך ג'ונגל דימיוני מחפשות איך לצאת, ושיחקנו שעות ועשינו תחרות נדנדות ומגלשות והיה כיף.
אבל חזרתי לפה, הבית הפוך וזה לא אשמתו של אף אחד, כי ככה זה שהם הגיעו פתאום כי אותה לקחו באמבולנס והתינוקת בוכה כי היא רוצה אותה וצריך לקלח את כולם, לסדר את הבית כי אין מרצפת אחת לדרוך בה מרוב בלאגן, ולגמור להכין ארוחת ערב. ובסוף שולחים אותי למטה בתואנה שאני מתעצבנת והם יסתדרו בלעדי.
עלאק.
אין בי כח. אני עדיין מבוהלת מידי מהיום הזה
אה, גם דפקו אותנו בבגרות הזאת ממש וזה מתסכל
וחם. חם כל-כך.
הבן יקיר ליאנונימי (פותח)
ומה יעזור אם אני אכתוב שוב מה אני זוכרת ממך.
ילד טהור עיניים. הייתה צריך להיות עכשיו בכיתה י', נער, מתבגר, ואני בטוחה שעם אישיות ענקית. ענקית זה לא מילה מספיקה.
היית תמיד סוער, נחוש, עם עיניים בורקות, הברקות חכמות, מנהיג, מוביל.
קנית לי ליום הולדת זר פרחים לראש וצחקתי כל-כך כשהתעקשת להניח לי אותו על הראש כמו שמכתירים מלכה ודאגת להזכיר לי כל אותו היום שהמתנה שהבאת לי נמצאת על הראש שלי ושחלילה לא אשכח. גם בשבת הזאת שעשינו 'חדר חושך' וסחפת אותנו לשיר משיח משיח משיח ולהיות בשקט כדי שהמבוגרים לא ימצאו אותנו. תמיד הרגישו אותך, את הנוכחות, העוצמות, המנהיגות ועם זאת הרגישות, כשאספת חיפושיות זבל וחלמת להקים פינת חי לזחלים. ובשבת לפני שזה קרה, בסעודה שלישית שהתגנבנו החוצה למרות שאמרו לנו לאכול את כל הפשטידה ואנחנו שתינו רק מיץ אז זחלנו מתחת לשולחן עד שהגענו לדלת והחוצה ישר לגבעה, שקיעה ורוח ואתה עומד על העגלה הענקית והכרזת שאתה משה רבנו או אליהו הנביא אני כבר לא זוכרת, והובלת אותנו לטיול מלא דמיונות ועולמות. תמיד שמחת לראות אותנו. ואנחנו אותך. היית מחכה שעות בכניסה לגבעה עם מקל ארוך או על ענף בעץ שעות עד שנגיע וקופץ בהתרגשות כשהגענו, מלא בסיפורים וחלומות וברק בעיניים. והפעם הזאת שישנת אצלינו והתעקשת לאכול חביתה עם דבש כי זה טעים לך ושרת בקול במקלחת והצחקת אותי. כשהיו שואלים אותי מי אתה ביישוב, הייתי אומרת בגאווה שזה בן דוד שלי שגר בגבעה רחוקה בארץ ישראל והוא יהיה ראש הממשלה. זה מה שאמרת ותמיד האמנתי לך.
עשינו תחרות טיפוס על העץ זית ואתה כמובן ניצחת אבל השארת לי מקום על הענף.
(עכשיו את הבור הזה מי ימלא)
אומרים שהייתי קטנה אז אני לא זוכרת. אבל אני כל-כך זוכרת. כל קמט בעיניים שלו כשהוא היה חושב, כל מילה, כל צחוק עד לב השמים. וכל דבר מהמוצש הארוך הזה שעשיתי את עצמי ישנה על הספה בזמן שאמא צרחה ואבא צעק מה קרה, ובבוקר יצאתי בשקט ובפחד להסעה ואמא הגיעה בריצה אחרי ולקחה אותי לגן שעשועים וסיפרה שטבעת ואני רק חשבתי על אם שרת 'אין ייאוש' בקול כמו שלימדת אותי שבת קודם. ואמא שאלה אם אני רוצה להישאר בבית אבל הלכתי לכיתה ובתפילת שחרית בשמע ישראל כששמים יד על העיניים ואז אף אחת לא יכולה לראות אותי, בכיתי והדמעות נמרחו עלי והסתובבתי בדממה בחצר המומה מכדי להכיל את כל מה שקרה, ובהלוויה נשארתי אצל הדודים ואני והבן דוד שגם נשאר ניסינו לחשוב איפה הוא נמצא ומה הוא עושה למעלה. וישבנו מהורהרים שעות שוקעים במחשבות עצובות. ילדים לא יודעים איך להתמודד עם מוות של אדם כל-כך חי וכל-כך קרוב. וכל החיבוקים מהדודות רק מקשיחים את הגוף שרוצה שכולם יחזרו הביתה ולא ידעו שהוא מת בכלל. כי הוא לא מת, רק נסע למקום רחוק ואחר ובטח בנה שם גבעה עם מלא כבשים והוא שר בקולי קולות ומלמד תורה את כל מי שרק רוצה לשמוע.
ביום ראשון נעלה אליך, המצבה שעשויה מאבן מהמעיין שבו טבעת קטנה ואתה צריך להיות עכשיו פי שתיים מהאורך שלה. כל שנה מחדש אני בורחת ועומדת רחוק יותר מהמצבה שלך, אני מסרבת להתקרב לראות את השם שלך חקוק עליה. נח יותר לזכור אותך חי. רץ צועק צוחק ומשחק. קל יותר לא להתקרב ולהניח אבן כי אני יודעת שאתה מתחתיה קורץ לי עם חיוך שובב.
11 שנים זה מספר קשה מנשוא, הצטרפו למשפחה שלך עוד חמישה ילדים ועוד אחד בדרך. ובעצם למה אני מספרת לך את זה, אני בטוחה שאתה חי איתנו ורואה ומלווה ומשקיף. אתה האח הגדול שלהם והבן דוד הנערץ שלנו, תמיד. גם אם נשארת בן חמש.
כשאני מספרת עליך ואומרת שאתה בן חמש, אנשים מתפלאים. והאמת אני לא מתפלאת. כי מי שהכיר אותך ידע שיש פה משהו לא רגיל. ואולי בגלל זה ה' רצה אותך קרוב אליו.
זכר מתוק לברכה
אוהבים תמיד ועוד צוחקים מהזכרונות ממך, אתה אצלינו עם חיוך ענק. אני יודעת שזה חשוב לך.
ניפגש בראשון, אני מתגעגעת.
ילד טהור עיניים. הייתה צריך להיות עכשיו בכיתה י', נער, מתבגר, ואני בטוחה שעם אישיות ענקית. ענקית זה לא מילה מספיקה.
היית תמיד סוער, נחוש, עם עיניים בורקות, הברקות חכמות, מנהיג, מוביל.
קנית לי ליום הולדת זר פרחים לראש וצחקתי כל-כך כשהתעקשת להניח לי אותו על הראש כמו שמכתירים מלכה ודאגת להזכיר לי כל אותו היום שהמתנה שהבאת לי נמצאת על הראש שלי ושחלילה לא אשכח. גם בשבת הזאת שעשינו 'חדר חושך' וסחפת אותנו לשיר משיח משיח משיח ולהיות בשקט כדי שהמבוגרים לא ימצאו אותנו. תמיד הרגישו אותך, את הנוכחות, העוצמות, המנהיגות ועם זאת הרגישות, כשאספת חיפושיות זבל וחלמת להקים פינת חי לזחלים. ובשבת לפני שזה קרה, בסעודה שלישית שהתגנבנו החוצה למרות שאמרו לנו לאכול את כל הפשטידה ואנחנו שתינו רק מיץ אז זחלנו מתחת לשולחן עד שהגענו לדלת והחוצה ישר לגבעה, שקיעה ורוח ואתה עומד על העגלה הענקית והכרזת שאתה משה רבנו או אליהו הנביא אני כבר לא זוכרת, והובלת אותנו לטיול מלא דמיונות ועולמות. תמיד שמחת לראות אותנו. ואנחנו אותך. היית מחכה שעות בכניסה לגבעה עם מקל ארוך או על ענף בעץ שעות עד שנגיע וקופץ בהתרגשות כשהגענו, מלא בסיפורים וחלומות וברק בעיניים. והפעם הזאת שישנת אצלינו והתעקשת לאכול חביתה עם דבש כי זה טעים לך ושרת בקול במקלחת והצחקת אותי. כשהיו שואלים אותי מי אתה ביישוב, הייתי אומרת בגאווה שזה בן דוד שלי שגר בגבעה רחוקה בארץ ישראל והוא יהיה ראש הממשלה. זה מה שאמרת ותמיד האמנתי לך.
עשינו תחרות טיפוס על העץ זית ואתה כמובן ניצחת אבל השארת לי מקום על הענף.
(עכשיו את הבור הזה מי ימלא)
אומרים שהייתי קטנה אז אני לא זוכרת. אבל אני כל-כך זוכרת. כל קמט בעיניים שלו כשהוא היה חושב, כל מילה, כל צחוק עד לב השמים. וכל דבר מהמוצש הארוך הזה שעשיתי את עצמי ישנה על הספה בזמן שאמא צרחה ואבא צעק מה קרה, ובבוקר יצאתי בשקט ובפחד להסעה ואמא הגיעה בריצה אחרי ולקחה אותי לגן שעשועים וסיפרה שטבעת ואני רק חשבתי על אם שרת 'אין ייאוש' בקול כמו שלימדת אותי שבת קודם. ואמא שאלה אם אני רוצה להישאר בבית אבל הלכתי לכיתה ובתפילת שחרית בשמע ישראל כששמים יד על העיניים ואז אף אחת לא יכולה לראות אותי, בכיתי והדמעות נמרחו עלי והסתובבתי בדממה בחצר המומה מכדי להכיל את כל מה שקרה, ובהלוויה נשארתי אצל הדודים ואני והבן דוד שגם נשאר ניסינו לחשוב איפה הוא נמצא ומה הוא עושה למעלה. וישבנו מהורהרים שעות שוקעים במחשבות עצובות. ילדים לא יודעים איך להתמודד עם מוות של אדם כל-כך חי וכל-כך קרוב. וכל החיבוקים מהדודות רק מקשיחים את הגוף שרוצה שכולם יחזרו הביתה ולא ידעו שהוא מת בכלל. כי הוא לא מת, רק נסע למקום רחוק ואחר ובטח בנה שם גבעה עם מלא כבשים והוא שר בקולי קולות ומלמד תורה את כל מי שרק רוצה לשמוע.
ביום ראשון נעלה אליך, המצבה שעשויה מאבן מהמעיין שבו טבעת קטנה ואתה צריך להיות עכשיו פי שתיים מהאורך שלה. כל שנה מחדש אני בורחת ועומדת רחוק יותר מהמצבה שלך, אני מסרבת להתקרב לראות את השם שלך חקוק עליה. נח יותר לזכור אותך חי. רץ צועק צוחק ומשחק. קל יותר לא להתקרב ולהניח אבן כי אני יודעת שאתה מתחתיה קורץ לי עם חיוך שובב.
11 שנים זה מספר קשה מנשוא, הצטרפו למשפחה שלך עוד חמישה ילדים ועוד אחד בדרך. ובעצם למה אני מספרת לך את זה, אני בטוחה שאתה חי איתנו ורואה ומלווה ומשקיף. אתה האח הגדול שלהם והבן דוד הנערץ שלנו, תמיד. גם אם נשארת בן חמש.
כשאני מספרת עליך ואומרת שאתה בן חמש, אנשים מתפלאים. והאמת אני לא מתפלאת. כי מי שהכיר אותך ידע שיש פה משהו לא רגיל. ואולי בגלל זה ה' רצה אותך קרוב אליו.
זכר מתוק לברכה
אוהבים תמיד ועוד צוחקים מהזכרונות ממך, אתה אצלינו עם חיוך ענק. אני יודעת שזה חשוב לך.
ניפגש בראשון, אני מתגעגעת.
לעזאזלאנונימי (פותח)
דממה. ואוזניות על ווליום גבוה. Top מנגנים לך באוזן guns for hends ואת מתחפרת עמוק יותר במיטה. את גמורה. אחרי התקרית היום והדברים שהצטברו כבר שנים ובתקופה האחרונה מציקים לך יום יום, מכרסמים בלב המחורר והרקוב, הריקני כל-כך אבל מלא ברגשות קשים וצורבים שעולים על גדותיהם וגולשים לכל חלק בגוף, לכל נים ווריד קטן, מחלחלים בזרימת הדם ומחלישים אותך עד שאת מרגישה שאין יותר סיבות למה להתקדם ולמה לשאוף למעלה. נמאס לך להיות מתוייגת תחת הגדרות פסיכולוגיות ארוכות, ילדה עם בעיות את מסננת ודופקת את הראש בכרית עם ריח שמפו. כל הרגשות הלילה יוצאים למסיבה ומנצלים את העובדה שאת חלשה הלילה אחרי מה ששמעת. ייסורי המצפון מתנחלים לך על העורק הראשי ורגשות השנאה פוצחים בטיסה מהירה בכלי הדם. את שוכבת במיטה וכל תזוזה כואבת. כל מחשבה לוקחת כל כח אפשרי שאולי היה יכול להיות. את לא רוצה לישון אבל נואשת לכבות את המחשבות לשנתיים רצופות לפחות. כמה מתישה את יכולה להיות את חושבת לפעמים בייאוש. כל דבר טוב חייב להיגמר בטעם מר. כל מחשבה מכבידה כמו משקולת של חמישים טון ואת מבינה שהכל יכול להיות קל יותר אם תשני את שארית חייך במיטה בלי לצאת. בלי לפגוש אנשים. אוקי, אנשים. דבר נורא מאין כמוהו. דבר אכזרי. דבר מסובך. דבר כואב. את רוצה אי בודד לתמיד ולא לראות יותר אנשים בכלל.
פעם כשהיה לך כואב רצית ללכת לשדה פרחים לנקות את הראש, רצית ים וגלים כדי להתרפא, רצית מדבר כדי לנשום, רצית לנסוע מרחקים ולגמוע בעיניים שלך כבישים בלי סוף שנמחקים מתחת לגלגלי אוטובוס הדוהר בשעטה חלקה על האספלט השחור.
עכשיו זה שלב אחר. זה השלב שאחרי הרצון להתרפא, זה השלב שמבין שיש דברים שלא תוכלי להתרפא מהם שלא תוכלי להשתחרר. ככה נולדת. ככה את. ואחרי ההבנה הזאת, כן אני כותבת הבנה כי לעולם לא משלימים עם דברים כאלו, אחרי שאת מבינה את קוברת את עצמך במיטה ולא רוצה יותר כלום. אבל הבוקר מגיע בסוף למרות שרצית שלנצח יהיה לילה ולישון ולישון ולא להצטרך להתמודד עם עצמך ועם החיים האלו. ופתאום בשמש שזורחת חזק מידי ומכבידה על הלב, גם להתהפך במיטה הופך להיות כואב. את מגיפה את התריס ולא יודעת מה הלאה.
פעם כשהיה לך כואב רצית ללכת לשדה פרחים לנקות את הראש, רצית ים וגלים כדי להתרפא, רצית מדבר כדי לנשום, רצית לנסוע מרחקים ולגמוע בעיניים שלך כבישים בלי סוף שנמחקים מתחת לגלגלי אוטובוס הדוהר בשעטה חלקה על האספלט השחור.
עכשיו זה שלב אחר. זה השלב שאחרי הרצון להתרפא, זה השלב שמבין שיש דברים שלא תוכלי להתרפא מהם שלא תוכלי להשתחרר. ככה נולדת. ככה את. ואחרי ההבנה הזאת, כן אני כותבת הבנה כי לעולם לא משלימים עם דברים כאלו, אחרי שאת מבינה את קוברת את עצמך במיטה ולא רוצה יותר כלום. אבל הבוקר מגיע בסוף למרות שרצית שלנצח יהיה לילה ולישון ולישון ולא להצטרך להתמודד עם עצמך ועם החיים האלו. ופתאום בשמש שזורחת חזק מידי ומכבידה על הלב, גם להתהפך במיטה הופך להיות כואב. את מגיפה את התריס ולא יודעת מה הלאה.