רציתי לכתוב אתמול אבל הייתי באורות אז למה לי לדעוך,
לג בעומר. תשעט.
מדורה של השבט. מדליקים והשלהבת עולה למעלה למעלה. אני אוספת את הצניעות סביבי ומספרת להן על ספר הזוהר. חצי מקשיבות חצי מתפזרות עם כל המוזיקה מסביב אבל אחת הקשיבה עם עיניים ענקיות וקשב מוחלט. מרותקת. רק בשבילה היה שווה. אוכלים פלאפל. יש משחק סניפי אבל ישפה מדורה ולי חלילית אז ישבתי וניגנתי ונריוש הצטרפה אלי ואז גם חרותי ותהילה ביקשה לנגן גם. יש משהו המדורה שגורם ללב להתעורר ורצון לבכות הכל. זה משהו עמוק. אש זה עמוק. אפשר להסתכל בה שעות ולא להפסיק. ובגלל שהיא עמוקה היא נוגעת בנקודה עמוקה בנפש. כל אחד ומה שיש לו באותו נקודה.
אני רוצה שכבר יגמר, וכשמגיע השעה שהן הולכות אני נושמת לרווחה ומלווה אחת הביתה ובמקביל מתקשרת אליה, גמרי בסניף היא אומרת, אני מתקדמת לכיוונך. והיא באה עם גיטרה ענקית על הגב ועיניים שמבינות מה אני מרגישה. ירדנו. מסביב הכל מדורות. עצרנו במדורה של הסניף הקודם להגיד שלום לכולם והמשכנו לחצר שלה כי היא ביקשה שנבוא ויהיה נחמד. התיישבנו והוצאנו גיטרות, אני חלילית, אנחנו מנגנות. צוחקות, עוד בנות מגיעות (וזאת הייתה היא והיום הלוואי יכולתי לחזור לשם להיפרד) זללנו מרשמלו, ותפוחי אדמה, פטפטנו דיברנו. באמצע הלילה התפזרנו ועליתי חזרה לסניף. שם רק המדריכות הקומונרית והשבט הגדול נשארו. והיא ישבה עם הגיטרה ונגנה ותחסרהו מעט של סיני. והמדורה דעכה לאט לאט. זה השעות הכי יפות. שעות קטנות של לילה ומדורה. מדברים בשקט, כולן חצי מסטולות, צוחקות. צוות לא שפוי, באמת.
אחרי שבהיתי מספיק זמן במדורה הדועכת התקפלתי הביתה, מקלחת וישר למיטה.
--
