יש עוגות שמרים, יש ריבת חלב, הקציצות על האש.
על אמגזית. השעשוע.
אני מתקרחת בקצב לא נורמלי.
אין מקום לגוף הזה, אין מקום לי.
אני צריכה למות. הרגע.
הלב מרוחק, מרוחק מידי.
מתחילים אבינו מלכנו. שרים מנגינה ואבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה.
לוויה, ככה הוא נכנס לישיבה שהוא הקים בעשר אצבעות. ככה הכניסו אותו.
אלונקה והוא מכוסה בטלית, וכולם שרים ובוכים. כי זה הניגון שהוא הכי אהב.
אני שרה עם כולם בקול חנוק, ואיך לעזאזל הם יכלו לשיר את זה כשהוא שוכב שם מת. איך.
אני לא מאמינה. אולי בגלל זה זה לא נתפס לי. אבל הם שרו אין לנו מלך אלא אתה כשהוא מת. כשלקחו להם את הדבר הכי יקר שהיה להם.
והם מאמינים. מאמינים ובוכים. בוכים ומספידים את אבא שלהם.
שרים אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה.
ולי רק נשאר לנסות להתחבר טיפה, ולהרגיש יותר מידי.
צריך למצוא מקום לכיפור, אולי באמת ניסע איתו לשם. (מטומטמת, אין סיכוי שירשו לך.)
איך נעבור יומיים ראש השנה ואז חגים ודי כבר משפחה ואנשים, אני צריכה שקט לתמיד.
לאליפוללאליפול. אני מפחדת לדבר ולהבהיל. כל כך.
(תודה שדיברת איתי עד 4 בבוקר. תודה על החיבוקים. תודה על החיבוק הנייד.
אני אוהבת אותך.)
יומיים בלי כדורים והגוף עם המון תופעות לוואי כנראה.
משו מציק לי בפנים, אני לא יודעת מה
אני צריכה לעשות משהו שיזעזע אותי, שיגרום לי לקרוס לגמרי לגמרי ולקום שוב יותר חזקה
(או שלא, לא אכפת לי כל כך. העיקר לקרוס כבר)
(אני משחקת אותה שאני בסדר כשאני לא ורוצה לפעמים שיתייחסו אליי ויבואו ויחבקו אותי חזק חזק ויתנו לי להתפרק בחיבוק שישמור עליי מלקרוס לגמרי ושפשוט יהיו. וכשינסו להתקרב אני אתרחק ואעשה עצמי אטומה כדי להמשיך לשדר שהכל בסדר.
תנו לי לצרוח. תנו לי לצרוח שאני מתפרקת לבד.)
תנו לי להישאר במיטה ען הדובי שלי והשקט שלי ולא להיות עם עוד 7 בנות בחדר ועם 700 בנות באולפנא.
תנו לי להתרגל לאט לאט לחברה ולהמוניות, ולהתכנס לתוך עצמי עד שארגיש בטוחה יותר לצאת לכולם.
שמינית זה מורכב ועמוס ואיך שורדים את הכל.
אין לי כוחות להתחיל שנה, הכל מעורבב לי. הכל עומד להתפוצץ עוד מעט.
הדחקתי יותר מידי, אני אקרוס מתישהו.
ואני אעמיד פנים שהכל בסדר ובפנים אני אמות. ולא יהיה עם מי לדבר.
אני לבד אני לבד אני לבד ואיןכחאיןכח.
משעמם לי כי אין עבודה בתשעת הימים, וזה רק גורם לי לעשות שטויות שאני לא אמורה לעשות.
שונאת אכילה רגשית, זה עושה לי רע כל-כך.
להסתיר לוקח כל כך הרבה אנרגיה שפשוט אין לי, אבל אני מפחדת לספר ומפחדת להגיד, ובכלל, זה יכול להרוס לי הכל עם שנה הבאה ועוד שנתיים ולמה אני מפגרת כל כך.
אני רוצה סיגריה, רק כדי לנסות ולהגיד שזה לא בשבילי.
אני צריכה תעסוקה, לעשות משהו, לא להישאב לריק הזה.
קראתי בשבת 2 ספרים בערך. מה זה אומר?
ולא היה עם מי לדבר. אני צריכה סמארטפון וסים עם אינטרנט. ואנשים לדבר איתם בשבת.
ךא רק בשבת, בכללי. בודד לי.
אני לא יודעת מה אני מרגישה.
אם יש חיים, יש תקווה?