אני לא מסוגלת. לא יכולה עוד. שיתרחק ממני ושלא יגע שיפסיק לזוז שיפסיק.
תנשמי מפגרת. לנשום.
(או שלא, תחנקי ותמותי. זה יהיה הכי טוב לכולם.)
תנשמי מפגרת. לנשום.
(או שלא, תחנקי ותמותי. זה יהיה הכי טוב לכולם.)
מי הדפוק שעשה פנימיות מקראוונים.אנונימי (פותח)
שומעים פה הכל, כל פסיעה על הרצפה.
אני לא יכולה עם רעש, לא יכולה עם זה שהיא שרה, לא מסוגלת לשמוע את הקול שלה אפילו לא לרגע. לא מסוגלת.
אני משתגעת אני משתגעת.
ודמעה ועוד אחת ועוד אחת מתגלגלות על הלחי, והפחד להיכנס להתקף מרעיד לי את כל הגוף, אני מותשת מספיק גם בלי זה.
(אני לא מאוזנת, כלכך לא מאוזנת.)
הרגתי אתמול את הידיים, כואב לי לזוז. קמתי והכל היה מוכתם. מה חשבתי לעצמי.
(וגם. סליחה אנשים. ניסיתי שלא.)
אני רק רוצה שיברחו ממני ויחבקו ביחד.
(אני מפחדת מעצמי.)
אני לא יכולה עם רעש, לא יכולה עם זה שהיא שרה, לא מסוגלת לשמוע את הקול שלה אפילו לא לרגע. לא מסוגלת.
אני משתגעת אני משתגעת.
ודמעה ועוד אחת ועוד אחת מתגלגלות על הלחי, והפחד להיכנס להתקף מרעיד לי את כל הגוף, אני מותשת מספיק גם בלי זה.
(אני לא מאוזנת, כלכך לא מאוזנת.)
הרגתי אתמול את הידיים, כואב לי לזוז. קמתי והכל היה מוכתם. מה חשבתי לעצמי.
(וגם. סליחה אנשים. ניסיתי שלא.)
אני רק רוצה שיברחו ממני ויחבקו ביחד.
(אני מפחדת מעצמי.)
..אנונימי (פותח)
סבתא רבקה. סבתא אהובה שלי.
ביום שלישי אבא העיר אותי בבוקר ואמר שהמצב לא טוב. נסענו אלייך, אבא אמא אני והלל.
שכבת על מיטה של בית חולים, מקום שכלכך לא אהבת להיות בו. רצית לחזור הביתה, למקום שלך. רצית לחזור לאלוהים.
הספקתי לעמוד לידך, להיות לידך, להחזיק וללטף לך את היד. שאלתי אותך איך את מרגישה ואמרת שב"ה. כמה זמן אחר כך, כשהשתעלת וגנחת מכאב, אמרת שאת לא יכולה יותר.
את לא יכולה יותר? את שעברת כל דבר? שאיבדתי את כל המשפחה בשואה, והקמת משפחה ענקית, את לא יכולה יותר? את שישבת ובכית במוצש של שבת משפחה אחרי התמונה המסורתית ואמרת שזו הנקמה בהיטלר, את לא יכולה?
הבאנו אלייך בבית חולים את הלל. הכנסו אותה לרגע למרות שביקשו שלא. איך שראית אותה התיישבת, ונדלק לך אור בעיניים. כמה אהבת ילדים קטנים, כמה השתדלתי לבוא לכל הבריות גם כשהיה לך קשה.
באנו אלייך שנה שעברה, עם כמה ילדים. שתראי את נווה. רק עמדת וטרחת להכין לנו אוכל, שלא יהיה חסר כלום. שכולם ישבעו ויהיו מרוצים.
כשבאו אלייך עם הלל כל-כך התאכזבתי שלא אמרו לי, שלא. באתי איתם.
סבתא את מופלאה. תמיד חייכת לכולם, זכרת איך קוראים לכולם, אהבת לראות את המשפחה.
ערב שבת חיי שרה, הלכת לי בגיל 95.
תחזרי אליי, סבתא. תחזרי.
ביום שלישי אבא העיר אותי בבוקר ואמר שהמצב לא טוב. נסענו אלייך, אבא אמא אני והלל.
שכבת על מיטה של בית חולים, מקום שכלכך לא אהבת להיות בו. רצית לחזור הביתה, למקום שלך. רצית לחזור לאלוהים.
הספקתי לעמוד לידך, להיות לידך, להחזיק וללטף לך את היד. שאלתי אותך איך את מרגישה ואמרת שב"ה. כמה זמן אחר כך, כשהשתעלת וגנחת מכאב, אמרת שאת לא יכולה יותר.
את לא יכולה יותר? את שעברת כל דבר? שאיבדתי את כל המשפחה בשואה, והקמת משפחה ענקית, את לא יכולה יותר? את שישבת ובכית במוצש של שבת משפחה אחרי התמונה המסורתית ואמרת שזו הנקמה בהיטלר, את לא יכולה?
הבאנו אלייך בבית חולים את הלל. הכנסו אותה לרגע למרות שביקשו שלא. איך שראית אותה התיישבת, ונדלק לך אור בעיניים. כמה אהבת ילדים קטנים, כמה השתדלתי לבוא לכל הבריות גם כשהיה לך קשה.
באנו אלייך שנה שעברה, עם כמה ילדים. שתראי את נווה. רק עמדת וטרחת להכין לנו אוכל, שלא יהיה חסר כלום. שכולם ישבעו ויהיו מרוצים.
כשבאו אלייך עם הלל כל-כך התאכזבתי שלא אמרו לי, שלא. באתי איתם.
סבתא את מופלאה. תמיד חייכת לכולם, זכרת איך קוראים לכולם, אהבת לראות את המשפחה.
ערב שבת חיי שרה, הלכת לי בגיל 95.
תחזרי אליי, סבתא. תחזרי.
את הכל אני ראיתי.אנונימי (פותח)אחרונה
ראיתי איך מורידים אותך לקבר, גוף קטן וצנום עטוף בתכריכים לבנים.
ראיתי את ערימת החול, ושמעתי את קולות המעדרים שמשאירים אותך לבד, בחושך.
סבתא את כל כך לא אדם של חושך, כל-כך לא. את אדם שכל כולו אור. בכל התמונות האחרונות שלך את מחייכת עם עיניים בורקות. חייכת מגאווה להיות זו שהקמת את כל השבט הענק הזה. החזקת את אברהם של עקיבא שהיה בן שבועיים, וכל כך קרנת. הבאנו לך את הלל לבית חולים, והתיישבת והעיניים שלך ברקו.
סבתא, אם זה היה תלוי בך, לא היית מסכימה לכולם לבוא בערב שבת ללוות אותך. מה פתאום בערב שבת, ולמה בכלל לטרוח. אבל מגיע לך, מגיע לך שנבוא, שניפרד, שנחלוק לך כבוד אחרון. שנתגעגע ביחד איתך.
היית ככ דואגת. דאגת לכולם. לסבא אברהם, לילדים, לנכדים נינים וחימשים. אבל לעצמך אף פעם לא דאגת. גם כשהיה קשה, תמיד את התעקשת לעשות הכל לבד. לא הסכמת לנו לשטוף כלים כי חבל על המים. במילא את תשטפי אחר כך שוב. את היית היחידה שניקית את הבית, אף אחד לא יכל לעשות את זה במקומך.
לא נתת לאף אחד להתקרב למטבח שלך. רק את מבשלת, לא משנה כמה אנשים יהיו בשבת. את הכל.
כשנסעתם לאנשהו, לא הסכמתם שיבואו לקחת אתכם. תמיד אמרתם שמה הבעיה, אתם תיסעו באוטובוסים. העיקר לא להטריח, לא להכביד.
הייתם מסודרים נורא. הכל מתוקתק ומאורגן, עד שזה הגיע לנכדים והנינים. איתם הכל אפשרי.
תמיד כשהיינו מגיעים היית מחלקת לנו סוכריות גומי עגולות כאלה. הייתה לך קופסא בארון במטבח, וכל פעם חילקת לנו.
זכרת את השמות של כולם. כל אחד הרגיש נכד יחיד, כמה שהתעניינת, כמה שדאגת, ייעצת.
(מישהו אמר בלוויה שהם הגיעו אלייך עם כמה ילדים ביום שלישי. ושאלת למה הילדים לא בבית ספר. ואיך עם הבניה של הבית. וכששאלו אותך מה איתך ואיך את מרגישה, אמרת מצויין. גם עם האחיות, העדפת שיטפלו בחולים אחרים ושאת זקנה מידי כבר. לא רצית להכביד על אף אחד.)
אבא אמר לי אתמול שאחרי שסבא נפטר הרגשת לבד. נורא לבד. ולקחת על עצמך את האחריות לסיפור של דוד קלמן, שכנראה התאבד, ואמרת לילדים שהוא נהרג בהתנקשות כשהוא היה בלחי.
ואחרי שדוד ישראל נפטר, הרגשת שזהו, אין לך עוד בשביל מי להישאר. נשארת לבד.
(תודה סבתא. תודה שזכיתי להיות לידך 17 שנה, שזכיתי להיפרד. סליחה שלא אמרתי לך כמה אני אוהבת אותך.
תמסרי דש לסבא. לתאום שלך, דוד ישראל. לדוד קלמן. תמסרי דש לכולם.
אני מתגעגעת.)
ראיתי את ערימת החול, ושמעתי את קולות המעדרים שמשאירים אותך לבד, בחושך.
סבתא את כל כך לא אדם של חושך, כל-כך לא. את אדם שכל כולו אור. בכל התמונות האחרונות שלך את מחייכת עם עיניים בורקות. חייכת מגאווה להיות זו שהקמת את כל השבט הענק הזה. החזקת את אברהם של עקיבא שהיה בן שבועיים, וכל כך קרנת. הבאנו לך את הלל לבית חולים, והתיישבת והעיניים שלך ברקו.
סבתא, אם זה היה תלוי בך, לא היית מסכימה לכולם לבוא בערב שבת ללוות אותך. מה פתאום בערב שבת, ולמה בכלל לטרוח. אבל מגיע לך, מגיע לך שנבוא, שניפרד, שנחלוק לך כבוד אחרון. שנתגעגע ביחד איתך.
היית ככ דואגת. דאגת לכולם. לסבא אברהם, לילדים, לנכדים נינים וחימשים. אבל לעצמך אף פעם לא דאגת. גם כשהיה קשה, תמיד את התעקשת לעשות הכל לבד. לא הסכמת לנו לשטוף כלים כי חבל על המים. במילא את תשטפי אחר כך שוב. את היית היחידה שניקית את הבית, אף אחד לא יכל לעשות את זה במקומך.
לא נתת לאף אחד להתקרב למטבח שלך. רק את מבשלת, לא משנה כמה אנשים יהיו בשבת. את הכל.
כשנסעתם לאנשהו, לא הסכמתם שיבואו לקחת אתכם. תמיד אמרתם שמה הבעיה, אתם תיסעו באוטובוסים. העיקר לא להטריח, לא להכביד.
הייתם מסודרים נורא. הכל מתוקתק ומאורגן, עד שזה הגיע לנכדים והנינים. איתם הכל אפשרי.
תמיד כשהיינו מגיעים היית מחלקת לנו סוכריות גומי עגולות כאלה. הייתה לך קופסא בארון במטבח, וכל פעם חילקת לנו.
זכרת את השמות של כולם. כל אחד הרגיש נכד יחיד, כמה שהתעניינת, כמה שדאגת, ייעצת.
(מישהו אמר בלוויה שהם הגיעו אלייך עם כמה ילדים ביום שלישי. ושאלת למה הילדים לא בבית ספר. ואיך עם הבניה של הבית. וכששאלו אותך מה איתך ואיך את מרגישה, אמרת מצויין. גם עם האחיות, העדפת שיטפלו בחולים אחרים ושאת זקנה מידי כבר. לא רצית להכביד על אף אחד.)
אבא אמר לי אתמול שאחרי שסבא נפטר הרגשת לבד. נורא לבד. ולקחת על עצמך את האחריות לסיפור של דוד קלמן, שכנראה התאבד, ואמרת לילדים שהוא נהרג בהתנקשות כשהוא היה בלחי.
ואחרי שדוד ישראל נפטר, הרגשת שזהו, אין לך עוד בשביל מי להישאר. נשארת לבד.
(תודה סבתא. תודה שזכיתי להיות לידך 17 שנה, שזכיתי להיפרד. סליחה שלא אמרתי לך כמה אני אוהבת אותך.
תמסרי דש לסבא. לתאום שלך, דוד ישראל. לדוד קלמן. תמסרי דש לכולם.
אני מתגעגעת.)
••אנונימי (פותח)
כיווץ של גוף מתחת שמיכה, משיכות אף של צינון.
איןלימקום לגוף הזה. איןרצוןלהיות.
חושך מוחלט וסיה שצורחת בכאב, ואיך כואב לי. כואב לי כל הגוף.
אני רוצה תה, פשוט תה.
(You can do anything).
(אתלאאתלאאתלא.)
את כישלון כל כך גדול, אין לך זכות קיום.
את כל-כך שונאת את עצמך.
אני רוצה לבכות. אני רוצה חיבוק.
אני לא מצליחה, אין עם מי לדבר.
אני משתגעת אני משתגעת.
(זה יקרה. זה יקרה.
רק מקלחת של שעות, וזה יקרה.)
איןלימקום לגוף הזה. איןרצוןלהיות.
חושך מוחלט וסיה שצורחת בכאב, ואיך כואב לי. כואב לי כל הגוף.
אני רוצה תה, פשוט תה.
(You can do anything).
(אתלאאתלאאתלא.)
את כישלון כל כך גדול, אין לך זכות קיום.
את כל-כך שונאת את עצמך.
אני רוצה לבכות. אני רוצה חיבוק.
אני לא מצליחה, אין עם מי לדבר.
אני משתגעת אני משתגעת.
(זה יקרה. זה יקרה.
רק מקלחת של שעות, וזה יקרה.)
€€אנונימי (פותח)
הבטן מתהפכת מבכי חנוק.
יומיים עם מלא נסיעות ומלא דפיקות לב מהפחד להיכנס להתקף בגלל רעש. וגם כשהבכי כמעט יצא, לא איפשרתי לו. חנקתי בכח, שלא להראות חולשה ליד כולן.
יש עדיין סימנים על הידיים מאתמול, כמה נואשות בניסיון לשרוט בלי שום דבר חד באמת. היא לא הסכימה לי לקנות סכינים, היא לא נתנה לי להסתכל עליהם.
שמישהו יהיה פה להחזיק אותי. אני נופלת.
אני רוצה לנסות. אני רוצה להצליח.
יומיים עם מלא נסיעות ומלא דפיקות לב מהפחד להיכנס להתקף בגלל רעש. וגם כשהבכי כמעט יצא, לא איפשרתי לו. חנקתי בכח, שלא להראות חולשה ליד כולן.
יש עדיין סימנים על הידיים מאתמול, כמה נואשות בניסיון לשרוט בלי שום דבר חד באמת. היא לא הסכימה לי לקנות סכינים, היא לא נתנה לי להסתכל עליהם.
שמישהו יהיה פה להחזיק אותי. אני נופלת.
אני רוצה לנסות. אני רוצה להצליח.
אני מרגישה את הדמעות עומדות בקצה.אנונימי (פותח)
ולא, אני לא נותנת להן לצאת. אני חוסמת כמה שאני יכולה, כדי לא לתת לדברים להשתחרר.
מחר אולי נהיה איתו.
אני צריכה חיבוק שיעטוף אותי ויבטיח לי שיש לי בשביל מה להישאר. אני חייבת את זה.
אני לא רוצה להתפרק לו אני לא רוצה. אני מםחדת להבהיל.
הכל חונק לי, אני חייבת לעשות משהו. אני רוצה ירושלים עכשיו ולאבד את עצמי.
אני מתחילה להשתגע.אנונימי (פותח)
הכל קורס לי, אני מאבדת שפיות, מאבדת יכולת להכיל עוד טיפת כאב.
הכל יוצא עליו והוא מכיר אותי בתקופה כל-כך טובה לעומת פעם ואני לא רוצה להבהיל ואני לא יכולה לשתוק.
אני לא יכולה לא לדבר אני לא יכולה לדבר.
אני נופלת לאז, לפחדים של פעם. לאי ידיעה מה יקרה לי עוד חמש דקות.
אני משותקת מפחד, אני קורסת.
הכל יוצא עליו והוא מכיר אותי בתקופה כל-כך טובה לעומת פעם ואני לא רוצה להבהיל ואני לא יכולה לשתוק.
אני לא יכולה לא לדבר אני לא יכולה לדבר.
אני נופלת לאז, לפחדים של פעם. לאי ידיעה מה יקרה לי עוד חמש דקות.
אני משותקת מפחד, אני קורסת.
אני לא רוצה לדבר עם אף אחד.אנונימי (פותח)
למה אני כל הזמן נפגעת ונפגעת תגידו לי. למה זה מגיע לי בכלל.
למה עושים דברים מאחורי הגב שלי ואז מנסים לפצות על זה בשורות, כאילו שזה מה שיעזור.
למה אתם חושבים שמשהו יחזיר את האמון שנהרס לי שוב.
די לרמוס אותי ולרמוס אותי ולרמוס אותי.
מחר מבחן ולא למדתי כלום בגלל החרא הזה.
למה עושים דברים מאחורי הגב שלי ואז מנסים לפצות על זה בשורות, כאילו שזה מה שיעזור.
למה אתם חושבים שמשהו יחזיר את האמון שנהרס לי שוב.
די לרמוס אותי ולרמוס אותי ולרמוס אותי.
מחר מבחן ולא למדתי כלום בגלל החרא הזה.
תפילת נעילה.אנונימי (פותח)
הלב מרוחק, מרוחק מידי.
מתחילים אבינו מלכנו. שרים מנגינה ואבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה.
לוויה, ככה הוא נכנס לישיבה שהוא הקים בעשר אצבעות. ככה הכניסו אותו.
אלונקה והוא מכוסה בטלית, וכולם שרים ובוכים. כי זה הניגון שהוא הכי אהב.
אני שרה עם כולם בקול חנוק, ואיך לעזאזל הם יכלו לשיר את זה כשהוא שוכב שם מת. איך.
אני לא מאמינה. אולי בגלל זה זה לא נתפס לי. אבל הם שרו אין לנו מלך אלא אתה כשהוא מת. כשלקחו להם את הדבר הכי יקר שהיה להם.
והם מאמינים. מאמינים ובוכים. בוכים ומספידים את אבא שלהם.
שרים אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה.
ולי רק נשאר לנסות להתחבר טיפה, ולהרגיש יותר מידי.