רגוע זה רגוע?מה זה רגוע באמת?
ואיך הזמן עובר מהר.זה מפחיד כל כך.
אני אוהבת את המורה הזאתי וואי.
היא יודעת לאהוב.לאהוב באמת.
ואני מפחדת.כי הרגשתי שהיא כאילו אמא שלי אתמול.בקטע אמיתי.היא כזאת נותנת את ההרגשה.עם חיבוק חזק.עוטף כזה.קשה לי להרגיש שיש תחליפים לאמא.אני מפחדת.אני מפחדת כל כך.
בס"ד
ל היקרה,
מה שלומך?
את יודעת שאני אוהבת אותך מאוד ואולי לפעמים אני לא עדינה,
אני אשתדל להתחשב בך יותר,
אבל למה אני כותבת לך?
אני כותבת לך מאמא שדואגת.
אסור ללכת לעיר בשעות מאוחרות יש אנשים רעים שאוהבים להציק לבחורות שמסתובבות ברחוב
אל תעשי את זה אני מבקשת ממך ממש ממש,
תחזרי אלי,תכתבי לי משהו שירגיע אותי,בת אדם בלי מסגרת או דרך פשוט ממש בסכנה!!!!
אוהבת מאוד ודואגת,אמא.
למה אני צכה להרגיע אותה?אוליי שהיא תרגיע אותי?
נמאס לי כבר להרגיש האמא שלה.
זה צריך להיות הפוך.
אני רוצה לדרוש את זה.דיי דיי דיי.
זה צריך להיות הפוך.
זה צריך להיות הפוך.
קשה לי להתנגד למציאות.זה גם לא נכון.כי זה מה שזה ואין למה.אבל אני לא מפסיקה להתנגד.אני לא מפסיקה לא לקבל.קשה לי עם זה.קשה לי שאני צריכה לקבל משו שאני לא רוצה לקבל.בדיוק בגלל שאני לא רוצה להרגיש שהמציאות כזאת.
וקשה לי שהתפקידים מתחלפים.שאני אמא שלה כילו והיא הבת שלי.
זה שורף אותי כל כך.
ולהתאבל עליה..להבין שהיא אותה אחת והיא לא תחזור למה שהיא הייתה..זה שובר לי את הלב.זה גומר אותי.
למה השתיקה שלי מפחידה אותך?
כי אין לך מושג פתאום מה עובר עליי בפנים?
כי את מפחדת מתכנונים מעשיים שנמצאים אצלי,רק שאנלא מספרת עליהם כי יאשפזו אותי?
אז תדעי-אני אחלה.
אין אצלי שום תכנונים אם חשבת.
דיי לדאוג כל הזמן דיי.
הכל בסדר.להרגיע.הכל בסדר.
ולא,זה שאני שותקת,לא אומר שיש לי תכנונים מעשיים.זה לא שאני שותקת כי לא מעוניינת באשפוז.
זה ממקום אחר.
---
פצצה.
באמת שזאת כאפה לפרצוף.
זה בדיוק כמו שאמא תהיה כעוסה על בעלה אבל למרות זאת תכין לו ארוחת ערב.
ככ חותך.
לעשות בלי חיבור.
זה ככ..אני לא יכולה לחשוב על זה.
קשה לי שאומרים שיש גם חוקים וגם משפטים.
קשה לי שאומרים בלי להבין.
אני באמת רוצה להתחבר.
אני מתגעגעת לאמא.
אני ילדת כאפות.
למה זאת אותו פרצוף רק שהוא אחרת למה.
אין יותר אמא כזאת.
היום יש אמא אחרת.
קשה לי להבין שזאת אותה אחת.
המ,אם הוא קיים אז-
|
||
פף דיי דייי נמאס לי.נמאס לי.
אני לבד לבד לבד.
לא יכולה.לא יכולה יותר.
אני רצה חיבוק.
ומגעיל לי.
אני לבד.בהכי לבד.
כואב לי הראש.
שורף הבטן גם.
ואני דפוקה ככ.
למה שתיתי על בטן ריקה.
מפגרת.
אין לא למדתי את הלקח מאז איך.
אני לא רעבה אבל.בחייאתתת למה צריך לא על בטן ריקה.
איזה דפק.
פף.
איזה דפק.
שונאת את החיים האלו.
הכל מלכודות.
אני לבדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדד
חלאס
כמה בנאדם יכול להרגיש אבוד בחיים האלו?
היה את השיעור שלו ועצרתי את הדמעות.המחשבות של הבדידות..אני לא יכולה כבר.
דייייי דיייי דיייייייייייייי
אני לא יכולה כבר.אני פשוט לא מסוגלת.
דיי דייי דיייייי קשה לי בבית.ככ קשה לי.למה תמיד אגיע לבית מתישהו למה.למה תמיד אחזור אליו כי לא יהיה לי לאן למה.
אני מעדיפה לישון ברחוב.ורציתי לעשות את זה פעם אחת ולהישאר בתחנה ולהירדם.והיא לא הבינה איפה אני אז התקשרה ואמרתי שאני ישנה היום בחוץ שמה.וזהו,אין מה לומר לי לחזור כי אין אוטובוסים.אבל היא הכריחה אותי לקחת מונית.אז לקחתי.אני לא מסוגלת להיות פה.אני לא מסוגלת.אז בסדר,זה מזיק.זה מקצר חיים.את שואלת אותי אם אני רוצה לחיות 20 שנה יותר ולא לקצר חיים..כפרעליך.בדיוק בגלל שאת לא מכירה אותי באמא שלך אז את לא יודעת שזה לא מזיז לי כי גם ככה אני רוצה לסיים עם החיים האלו.זה לא נגע בי כל מה שהיא אמרה.אבל חמודה שהיא לא עשתה מאנטרסים ורצתה שאלווה אותה כדי שתדבר איתי על העניין.מתוקה משו.באמת.רואים כמה אכפת לה מאנשים.דיי דיי אני לא אוהבת את הבכי הזה וחלאס למה מכל דבר אני בוכה למה.אני לא רוצה לבכות ככה אני לא.ושרואים דמעות בעיניים וכאב..אני לא מסוגלת להכאיב לאנשים מעצם קיומי.היא אמרה שרואים רק בעיניים את הכאב שיש לי ורואים דרך העיניים שלי שאני מרגישה שהחיים פשוט זבל.שרואים דרך העיניים שאני אבודה.
אני לא רוצה להכאיב לאף אחד.מה אני אגיד לה?שזה לא נכון?אבל זה נכון.אז אני רק מהנהנת.אבל זה מכאיב.אני לא רוצה.אני לא רוצה להכאיב לאף אחד.דיי.
אני לא יכולה עם הבית הזה.אני צכה דירה שתהיה לי בעיר.שאוכל לחזור אליה מתי שבאלי ובלי שיפריעו לי ויעיקו ויגידו מה לעשות.
וחלאס.אני שונאת הכל.
דיי דיי אני כל הזמן מפחדת.כל הזמן כל הזמן.
הפחד לא מפסיק.הוא לא מפסיק.
אני מפחדת שהוא יעשה לי את זה.
שהוא יעשה ככה.
אני מפחדת ככ.
אבל יש בו רק פשטות.
הוא לא באמת כזה.
למה מרגיש לי אחר פתאום.
הוא כל הזמן אומר שהוא מתגעגע אליי.
זה הכי הגיוני שיתגעגע.
למה אני הופכת את זה לפחד?
אם הוא היה יודע מה זה עושה לי בפנים כשהוא אומר את זה..
אבל זה רק להגיד שהוא מתגעגע.מה הסיפור שלי מה מה מה.
ושהוא אומר שהוא אוהב אותי..אני מפחדת מכל מה שהוא אומר כלפיי.
אבל זה הכי מובן שהוא אוהב ומתגעגע.זה לא קשור לאונס.
למה התראומה הזאתי למה.
אני מפחדת.אני מפחדת.
ומה זה הפחד המוזר הזה מה זה.
אני רוצה לקלל.אני רוצה לקלל.
המוות שלו זה מה שהחשיך לי את השמים בפעם הראשונה. נהיה לי רע בבית, רע בבית הספר, רע בכל מקום. בתוך הלב היה לי רק כעס, שנמתח כמו קפיץ שמחכה להשתחרר. ואחרי זה היה שוב חושך כשאמא שלי התחתנה, ואחרי זה כששלמה התגלה כמי שהוא. כזה פוץ. וכשבבית גיהינום, בחוץ גן עדן. ומה הכי קטע עם כל ההפחדות שיש בחוץ? שבסוף לא נשאר מהן כלום. העובדות הן כאלה: אם תחללי שבת, לא יכה אותך ברק מן השמים. בָּדוּק. אם הוא היה מכה, כולנו כבר היינו או צדיקים או מתים. אז למה כל הדיבורים על עונשים מן השמים? תכל'ס, צריך להגיד את האמת הפשוטה. יש בחירה. לכל אדם בכל זמן יש כל הזמן בחירה. וכל הזמן מלחמה. ולא יודעים כלום עד שהמשחק נגמר, רק אז יודעים כמה-כמה. אבל כולם היו עסוקים בלהפחיד, בלהגביה את הגדר, לא התכוונו בכלל לדבר על בחירה.
כשנסעתי פעם ראשונה בשבת, הייתי בטוחה שתפגע בי משאית. מינימום משאית. ואם לא משאית, אז אוטובוס. ואם לא אוטובוס, אז אופנוע. ואם לא אופנוע, אז גדר ההפרדה. פחדתי פחד מוות. וכלום לא קרה. היה לנו כיף, נסענו וטיילנו ורעדנו מפחד ומעונג אסור. וכשהפחד עבר ונשארתי בחיים, הייתי קצת מאוכזבת, האמת, שהוא לא בא, הברק. הרגשתי שרימו אותי קצת. רק כשעבר לי הפחד הזה, הבנתי מה באמת מפחיד. הכי מפחיד זה שהשמים שותקים. שאפשר לחלל שבת, וכלום לא יקרה. כלום. החיים יימשכו. זה, אם חושבים על זה לעומק, מפחיד בטירוף. זה שאפשר לחיות לא נכון, להיות רע, וכלום לא יקרה. צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, זה מה שמפחיד. מה תעשו לי? חיללתי ולא מתתי, מה עכשיו? מאיפה יהיה לי עכשיו כוח לבחור בטוב? לבחור בו רק כי הוא טוב, ולא כי הרע מפחיד. לבחור בטוב האמתי, לא שיש לי מושג מה זה בדיוק אומר. מה שבטוח זה שהוא חייב להיות בכל מקום, בפנים ובחוץ, למעלה ולמטה, אם אסק שמים שם אתה, ואציעה שאול - הִנְּךָ.
התגעגעתי לאבא המת שלי, זאת הפריבילגיה של המתים, שהם חיים בזיכרון המתוק שלנו בלי לקלקל אותו. הייתי גאה בצדיק שהוא היה ויישאר תמיד. צדיק מַבְרִיזָן, אבל צדיק.
|
|
אפשר להגיד שאני בוכה?
כואב לי מידיי הבכי הזה.
אין לי כוח יותר.
הלילות ארוכים
בלי לדעת למה
בורחת ואין רודף
ממ אביתר בנאי..גגג.
טוב,פסדר,ספציפית המילים האלו יפות עכשיו מבחינתי.
שירה גאולה.פף.שירה גאולה.דייי דיי דיי.
יש לי צמרמורות בכל הגוף מלקרוא ולהקריא את זה שוב ושוב.
אני לא מפסיקה לקרוא את הקטע הזה.
הוא ככ..אני צכה חיבוק.
הלוואי מישו היה ליידי עכשיו.פף.ושהייתי מסוגלת להוציא הכל.לשחרר.רק לשחרר.
דפיקות חזקות בלב.דפיקות חזקות בלב.
קשה לי ככ.
יש פריצה בגדר.
|
אני מפחדת להיות 'הילדה המסקנה' לכן מדחיקה כל הזמן את הכאבים שלי מול אנשים כי לא רוצה להרגיש מסקנה איתם.ושהם מדברים ומתהנגים אליי בתור 'המסקנה'.ש,ברור שתמיד יהיה לה כואב אז ברור שעכשיו היא תדבר על הכאב.גגג.לכן צריך לאזן ולא לדבר איתה כדי שלא תהיה גורם השפעה רעה.כדי שלא תכאיב.כי היא משפיעה רע מעצם זה שהיא חיה כאן בעולם.שיפסיקו לתת את ההרגשה הזאתי.שהדרך שלהם לדבר איתי לא תהיה שגוייה ככ.אני לא רוצה להכאיב.אני צועקת מבפנים.אבל אני לא מסוגלת להרגיש שאני משפיעה על מישו רע.אני לא מסוגלת.באשכרה מעצם קיומי אני בנאדם שמשפיע רק רע וזה..אי אפשר.ככ אי אפשר לחיות.זה גם רע להדחיק כי אז מתפוצצים לגמריי באיזה שהוא שלב.אני לא רוצה להרגיש פרוייקט של אף אחד.אני רוצה שיתנהגו אליי בתור מישי שאין לה צרות בקטע מופרע.שלא יתנהגו אליי בתור 'הזאתי שצכים לבדוק אם היא עכשיו בסדר.הזאתי שצכים להתייחס אליה כדי שלא תרגיש לבד.הזאתי שצכים להקשיב לכאב שלה'.אני רוצה שאהיה הזאתי שאפשר לדבר איתה בסבבה.בלי להסתיר דברים כי זאת אני שכואב לה מספיק אז לא נכביד עליה יותר עם הצרות שלנו.אני שונאת את זה.כי דיי.אני שונאת את זה.בתוכי תמיד ארגיש מסקנונת כזאתי לכן מרגישה שאחרים ככה עליי.פף.אני רוצה לקלל.אני לא באמת כזאת.אני רוצה לעשות טוב בעולם.באמת שכואב לי שאומרים לי שאני עושה פה רק רע בעולם הזה.שאין לי זכות קיום.זה כואב.הם צודקים.כי אני באמת עושה רק רע.פשוט..פשוט קשה לשמוע את זה מבחוץ.אני חושבת שזה גם משו שגרם לי לאטימות.ללא לדבר על הכאב עם אף אחד בקושי.כי אני מרגישה בנאדם שעושה רק רע לכן לאף אחד לא מגיע לשמוע אותי.לאף אחד לא מגיע לקבל רע בגללי.גם להכי 'רשע' בעולם.פשוט לא מגיע.אני רוצה לעשות טוב.אני באמת רוצה לעשות טוב.למה.למה מטבעי אני רעה למה.למה אומרים שזה לא ניתן לשינוי למה.למה מרסקים אותי ככ למה.גם אם יאפשרו לי לבוא בצורה שגרתית,לא ארצה.כי לא נחמד לבוא למקום שאומר לך שאתה רע ושבלית ברירה החזרנו אותך כי לא נעים להעיף.דפוקים.הם צודקים.אבל דפוקים בדרך.איזה דרך..אני צכה לקלל.סליחה,רוצה.
אני מדחיקה כל הזמן ולרוב אומרת שאני אחלה.וזה קשה,כי באמת-באמת שחור לי בפנים.ככ שחור אבאלה.ובסוף,לא משנה מה,אני נפגשת עם הכאבים האלו בעצמי.ואז אני נשארת לבד.כי לא מדברת על הדברים בקושי.ואפילו להיפך,חושבים שאני בטוב וברוגע.כי סגורה ככ.זה באמת קשה לא לשתף.אבל קל גם במידה כלשהיא.אתה אשכרה לא מדבר על הכאב עם אף אחד.לפחות אז,כשהייתי אטומה מלדבר על הכאב,היה לי מישו לצעוק אליו.הרגשתי את ה' איתי.כשהרגשתי לבד בלילות ובכיתי בלי סוף,רק הוא היה מקשיב לי.האמנתי בו.ואשכרה הרגשתי שהוא מקשיב.עכשיו,עכשיו גם אותו אין לי.כי..פף.הספקות..אני רוצה לקלל.אני רוצה לקלל.אני רוצה ככ אבאלה אני רוצה עכשיו לקלל.קשה לי להרגיש מסקנה.קשה לי שמתנהגים אליי כמסקנה שקשה לה ככ בחיים.אז הייתי עייפה היום בבוקר,לכן לא קמתי..פף.
היא שאלה אם הכל טוב..ואז אמרתי לה ש,כן.שאני סבבה לגמריי.והיא שאלה אם בטוח ואמרתי שכן.פשוט אני שפוכה מעייפות כי לילה לפני כן ישנתי רק שעה מקסימום.אבל זה לא היה הגורם באמת.יענו לגמריי לא קשור.
וואלק תכלס לא קמתי כי למי יש כוחות לקום כשיש לי חשבות אובדניות מכל כיוון?למי יש כוח לקום כשאני רוצה רק לגמור עם החיים האלה?וקשה המחשבות.הם לא מרפות.אי אפשר לחיות עם מחשבות אובדניות.אתה לא חי.אתה מת.אז אני רוצה כבר למות לגמריי.שיפסקו המחשבות האלו.כי זה לא מוביל.זה נשאר בגדר המחשבות וזה מעייף אותי ככ.
ואז,אחרי ששתיתי את האלכוהול היום,הוצאתי מהלב בלי סוף.ובהתחלה היה ממש שמח אבל אח"כ פחות.היה לי ככ עצוב כשדיברתי.והדמעות היו בעיניים ופתאום לא הייתי אטומה ככ.לא האמנתי שהוצאתי מהפה דברים שאני מרגישה.זה היה מוזר שדיברתי על עצמי פתאום.אבל המ,כנראה צעק לי בפנים.זה עשה לי טוב להוציא והרגשתי הקלה ואח"כ רוגע.אז בהתחלה היה שמח ואז עצוב ואז רגוע יותר.שתיתי המון.אבל אני מפחדת לשתות.בגלל המאניה דפרסיה שלה.והרכבת הרים הזאת שקוראת לי כל פעם כשאני שותה.אוף קשה לי לפחד.אני לא מסוגלת יותר.ואני מקווה שלא אמרתי דברים שלא רציתי שתדע.נראלי היה בסדר.והיא גם מקבלת כזה ומסתכלת לעיניים ולא שופטת.
אני אוהבת אותם.הם נותנים לי כוחות.
וניגנתי שמה והוא אמר שאני מנגנת איכותי.אבל אבאלה פתאום אני קולטת שניגנתי מול כולם..שכחתי שיש לי פחד קהל.אולי זה גם בגלל ששתיתי.אני לא יודעת כלום.אבל אני שרה מהלב אז אולי בגלל זה הוא מרגיש ככה.טוב,לא קריטי.
אני מבולבלת ככ.
אני רוצה למות.
דיי.אני לא רוצה לקום מחר ולגלות שוב שאני חיה.ואולי לא חיה.אבל חיה.שורדת.או בחלום עדיין.אבל לגלות שאולי אני בעולם הזה.אני רוצה שלא אפתח את העיניים.קשה לי לחיות.ככ מעייף.
זה,המ,לדעת להפריד..
בין אמא לבין המחלה שלה.
אמא שלי היא פלא גדול.
המחלה שלה ארורה.
זהו.
את אמא אני אוהבת.
את המחלה-לא.
אבאלה.
אני אוהבת את אמא.
פף.
אשכרה אני אוהבת את אמא.
אף פעם לא הרגשתי את זה מאז שזה קרה כי אף פעם לא הצלחתי להפריד ולהבין עד הסוף.
אבאאא אבאאא אני..פף אין לי מילים.
אני אשכרה אוהבת את אמא.
אוהבת.את.אמא.
בחיים לא חשבתי שארגיש את זה.
מה קורה לי מה קורה.
איזה יום שמח לי היום איזה יום.
הבנתי.הבנתי.
זה חזק כל כך.
אני באמת לא מצליחה להקל שאני אוהבת את אמא.
תודה על הלילה הזה.
אם אתה קיים אז תודה כל כך ענקית על הלילה הזה.
הכל מרפא כל כך.
הכל יציב.הכל יציב.
הלוואי שאין באמת רע נסתר ורע גלוי.הלוואי שזה לא אמיתי.
כי אני רוצה טוב.
באמת.
הלוואי שבאמת יש רק טוב נסתר וטוב גלוי.הלוואי.ככ הלוואי.
זה יעשה לי את החיים אחרת.כי כרגע זה מבלבל כי פעם חשבתי הפוך.
שהעולם קיים לפי טוב נסתר וטוב גלוי ולא לפי רע נסתר ורע גלוי.
לכן אני לא בטוחה בכלום ולא יוגעת כלום כי הכל משתנה.
לכן הלוואי.
ו,המ,תודה שוב אם אתה קיים.
אם יש בורא לעולם אז באמת באמת תודה.
אבל זה מוזר שאני שמחה פתאום מרע נסתר.כי בפועל זה רע אז למה אני שמחה אם זה רע תכלס?אבל המ אולי זה טוב באמת רק שאני לא מודעת.אבל עכשיו אני מרגישה שזה רע נסתר.אבל למה זה מרגיש ככה?ולמה הוא נתן לי לחשוב על הרעיון שהכל רע רק שהרע מתחלק לשניים?למה הוא נתן את הרעיון הזה?זה הופך את הבלבולים לגדולים יותר.למה אני מאמינה להכל אבל בעצם לא מאמינה לכלום אבל כן למה.כי אני מחפסת אמת.מחפסת איפה האמת נמצאת ואז זה מבלבל אותי.לכן מאמינה לכולם אבל לא מאמינה אבל כן.הכל ספקות.לא יודעת כלום.אבל אולי כן תהיה אמונה יציבה כלשהיא מתישהו?גם את זה אני לא יודעת.אני לא יודעת כלום.כלום.
הצילו פף.
דיי דיי דיי לבלבולים.
דיי כבר דיייי.
רק בכדי לזכות לגלות את מה שנסתר.הרחק איי שם.
הרחק הרחק.
איי שם.
אגלה מתישהו?
נמ.
צריכה כוחות לעבור.
אני שונאת רכבת הרים.
שונאת.
פעם הייתי פשוטה.
זוכרת?
כואב לי.שורף לי בפנים.
קשה להיזכר בפעם.הפעם כואב.
אני ככ מתגעגעת לפעם.אני ככ מתגעגעת.
כמה טוב שיש חיים.
כמה טוב זה לחיות.
אם אתה קיים,אז המ,תודה.טוב?אוף סליחה.אני יוצאת חוצפנית.אבל אם אתה קיים אז תודה שאני קיימת.ואם אני לא באמת קיימת ואני סתם מרגישה ככה אז תודה שאני קיימת בתוך הלא קיימת או שאני לא קיימת בתוך הלא קיימת אבל אוף תודה.תודה שאני חיה בתוך הלא קיימת הזה.אם אני חיה.תודה פשוט שאני חיה ושאני פלא.אם זה נכון מה שאני מרגישה.טוב,הלב לא סתם מרגיש.יש בזה אמת אולי.לאידעת.מורכב העסק.תודה אוקיי?תודה שאני נושמת ושרגוע עכשיו למרות שנמצאת בבית.טוב,זה לכמה שעות וזה אוליי כי אנלא ראיתי את אמא עדיין הבית של ההורים זה טריגר רציני מידיי.אז תודה שלמרות זאת רגוע לי לחזור.תודה שאני בסדר פתאום.תודה שאני לא חותכת כבר איזה כמה שבועות.תודה שאני מדוייקת לעצמי.שאני עושה רק מה שעושה לי באמת טוב.תודה שאני חיה.אני מגלה מלא רע נסתר אבל באיזה שהוא מקום זה כן טיפה מרגיע לי.תודה.
אני אוהבת אותי.את הרצונות האמיתיים שלי.שאני מודעת אליהם.אני אוהבת שבפנים אני לא מפסיקה לרצות.שיש לי לב.לב בוער כזה.שרוצה אמת.שרוצה אמת בחיים האמיתיים או הלא אמיתיים האלו.או השקריים או לא השקריים האלו.
נמ.
אני ילדה טובה.טוב?אני ילדה טובה.חזק חזק חזק.
זה..מרגיש כוחות.
תודה שאני קיימת.תודה עליי.תודה שאני טובה לעצמי ולאנשים לפעמים.זה עושה טוב בעולם.טוב?טריגר בעע.אז זה עושה רע נסתר.ולפעמים הרע נסתר עדיף מרע גלויי נראלי.המ לא ידעת.נראלי רק לפעמים.אני מבולבלת.אבל בסדר,יש מקום בפנים שאני אוהבת את הבלבול כי זה מוציא את כל השכבות מהעבר.ערמות של שכבות.קליפות כאלו.ומנקה את הלב ועושה אותי אחכ יותר מדוייקת לעצמי.אחכ נראה את זה קורה.נכון?נמ.אז המ,כרגע אני רעה נסתרת.אבל המ,אוליי זה לא בטוח רע נסתר ומתישהו אגלה שיש טוב אמיתי.הכי אמיתי.אוליי.מתישהו.
אני אוהבת את הזולה.
ובכלל,בכלל,אני אוהבת אותי.
תודה עליי וזהו.אוקיי?אם אתה קיים אז באמת באמת תודה.כי אתה הכי מלך היום.
מלוך על כל העולם כולו בכבודך איי איי
(זה,המ,לבכות.
זה עושה לי לבכות.אבל בכי משחרר כזה שמנקה מבפנים.בכי שמח.לא בכי מפחיד שעצוב.לא בכי של דפרסיה.מותר לי לומר 'תודה אבא' למרות שאני לא באמת מרגישה ש.קיצור.אבל מותר לאפשר לי טיפה לשחרר את הלחץ הזה.מותר לי לאפשר.זה בסדר.זה חלק מהבלבול.ואני מבינה שהוא בסדר.אז מותר לאפשר הכל.דיי אני בסדר.אוקיי?
המ,אז תודה אבא.
הנה אמרתי.
תודה אבא.תודה אבא.תודה אבא.
הכל משוחרר יותר היום.)
((היידד.))
אמא שלחה לי מכתב למייל.
בס"ד
ל**** המתוקה,
איך שאני אוהבת אותך.....
איזה כיף היה איתך ביחד,
אבא לא יכול לסבול שמשתנים לו מתחת לעיניים,הוא רגיל לילדה אחרת ופתאום היא משתנה לו,
הוא רגיל למסלול רגיל,ובגלל שהוא היה בצער,נעתקו לו המילים והוא מתקבץ וגמור,
תחשבי איך להחזיר לו שמחה.....את תהיי יותר חכמה ממנו.
הוא לא יודע ממש להוציא רגשות במיוחד כשהילדים שלו לא חושבים כמוהו,
כי הוא חינך אותכם לדרך מסוימת ולא למרידה,אז מאוד קשה לו והוא עצוב.
אני ממש מבינה תהליכים,כל חיי אני בתהליכים,אבל הוא הפוך.לא משתנה אף פעם.ולא מקבל שינויים.
הוא רק רוצה שיהיה לך טוב והוא דאג לך שבפורים לא אכלת כלום......
אוהבת מאוד,אמא
זה רק עשה לי דמעות.
כמה אפשר להכיל את זה שלא מבינים?
קשה לי כבר לבכות.
לא מספיק קשה לי,אני צכה לדאוג להורים.
איפה אני בסיפור?
נכון,לחשוב עליהם אני גם ככה עושה מטבעי.כל הזמן חושבת ולא מצליחה להירדם כי דואגת.מפחדת.
אבל להכניס לי את זה גם ממילים של אנשים מבחוץ?
לא צריך.באמת שלא צריך.
אני חושבת עליהם המונים.אבאלה המונים.זה מפחיד.
היא ראתה אותי חושבת ושאלה על מה.
אמרתי שעל אבא.שיש לו צער ואני לא מסוגלת לחשוב שאני מצערת.לא מסוגלת לחשוב שלא מתאמצת אפילו קצת כדי לעשות נחת רוח.כואב לאבא.אני לא רוצה שיכאב.דיי דיי דיי.
נעלמתי כבר.
אוליי למות וזהו.זה לא מצחיק.
גם ככה אני מתה.
ו,דיי.
כולם מעיקים יותר מידיי.
ואיכ.מגעיל חיבוק.
נמאס שמדברים איתי.
אין מוצא.
שחור.
אין לי כוחות לחשוב עליו.
זה לא מקדם לשום מקום ורק עושה אותי שבורה יותר.
אבל קשה לי בלי.
כי,המ,אני פף.אני המ באמת אוהבת אותו.באמת אוהבת אותו חזק.
הוא אף פעם לא ידע וירגיש עד כמה.
להחזיר לו את השמחה?
בי אין שמחה.
אין לי איך.
והמצפונים..אוי המצפונים.
אני רוצה שיהיה שמח.
הוא תמיד היה אופטימי.
איך הרסתי לו איך.
לא מגיע לי לחיות.
דיי דיי כואב לי עליו.הוא מסכן.באמת שלא מגיע לו שאני חיה לו בחיים.באמת שלא מגיע לו.
וכמה הוא רוצה לעשות טוב כמה כמה כמה.
כל הזמן חושב בשבילי.
אני רק מזיקה.
רק מזיקה.
אני לא ידעת להחזיר שמחה כשבתוכי אין.
אני לא ידעת לעשות נחת רוח.
קשה לי.
באמת שקשה לי.
אני לא יודעת כלום.
תמיד אני פוגעת.אף פעם לא אהיה בסדר.אף פעם.
ו המ אני באמת מתגעגעת.לנחת רוח שעשיתי לו פעם.
באמת שהשתנתי.אבל למה רק עכשיו שמים לב?אה כי רואים מבחוץ?
ועד עכשיו?מה היה עד עכשיו?מה?מה?מה?לא השתנה כלום מבפנים.כלום.
אז רק עכשיו זה יצא החוצה.כי התפוצץ ואי אפשר להכיל הכל רק מבפנים.לפחות לא אצלי.
למה רק עכשיו שמים ברקס?למה רק עכשיו מתעוררים?
ושופטים..אוי כמה ששופטים.
אני צכה לעבור את הדברים בלי שפיטה.שיקבלו.שיבינו.כי ככה.
בלי כלום.
בזה מתבטאת האהבה.
לעבור בשקט.
בחיבוק.
עם כמה שמגעיל לי עכשיו,כן,אני צריכה חיבוק חזק.
נכון,אז הוא אופטימי לגביי אמא.
אני שמחה מאוד בשבילו.
אבל זה בדיוק מה שפוגע בי.
כי מה שקרה עכשיו זה שהוא לא מבין מה קורה איתי בשום צורה.
הוא לא מבין למה ככ קשה לי עם אמא.חושב שהיא בסדר גמור.רק כי הוא אוהב אותה וזהו.לא צריך כלום כשיש אהבה.הוא רואה רק לב.
הוא לא מבין למה אני פוגעת.נכון,זאת לא סיבה.אבל לפחות שלא ישפוט.בדיוק בגלל שהוא לא במקום שלי,אין פה למה לשפוט.
הוא לא מבין למה אני בספק של אמונה ולמה אני 'מדרדרת'(?)
הוא מאשים אותי.
כי הוא חינך הכי טוב שיכול להיות.
הוא לא מבין שזה לא קשור אליו.
הוא לא מבין שיש לי לחץ מאמא.
אני לא מבינה.אין לי אף אחד.
אף אחד לא מבין.
לבד לבד לבד.
