פורום ריק ומוסתר (עמוד 1097)

אבל אני שונר שמוציאים אותי מאיפוס.
בכלל.

איתו?

הגעגוע

ממש.

זה כל כך נורא ומעיק.

החיים ממשיכים.
והכאב.
לא זז מפה.
נאבק בכל כוחו.
להיות.
להישאר.
לא נותן להתנתק.
נכנס בכל מקום שמצליח.
ממלא כל טיפת מקום.
שעוד נשארה.
לא נותן שישכחו אותו.
הוא עובד לאט.
בשיטתיות.
ממלא הכל.
בלי שיראו אותו.
בלי שירגישו בו.
ואז מפוצץ.
ואז מכאיב.
ונופלים.
וקמים והולכים על השברים.
וזה יותר כואב.
ומנסים להמשיך בחיים.
לא לתת לו לנצח.
מראים שמבחוץ הכל בסדר.
מנסים שזה ישפיע.
גם על הבפנים.
וזה לא מצליח.
הכאב חזק יותר.
ונאבקים חזק שלא ליפול.
לפעמים מצליחים.
לפעמים מצליחים רק מבחוץ.
כשבפנים הכל רק מתפורר יותר.
ושוב נופלים.
ושוב קמים.
עד שכבר כמעט נכנעים לות
לכאב.
וצריך להתפרק.
לגמרי.
כדי להצליח לקום עם קצת כוח להמשיך.
ולא תמיד יש איפה.
ואיך.
אז ממשיכים ללכת על השברים.
ואפילו הדריכה.
בלי להתקדם.
כואבת.
אבל עוד יום עובר.
והחיים ממשיכים.
ואנחנו נאלצים לשמור את הכאב בפנים.
ולהמשיך איתם.


~מותר להגיב לי..~

עם כול הפריקות האלה יש כאן ריח נשמות באוויר

 

ביקשתי וזה התקיים רק שהוא לקח אותי למקום אחר אבל אז הוא הביא אותו לאותו מקום

 

לרוב,אלוקים פשוט מהנה את עצמו רק שהפעם הצלחתי להבין

 

 

 

ד"א תודה על זה

ויש רגשות נלחמות מלחמות

שגם התחושות בהם מיותרות

כי אין מציאות מציאותית והגיונית

שנחשבת בחיים למספיק חדגונית

כדי למוסס את אותה מציאות הנוראית

של איש אישה וילד ישן הרבים במכונית

 

ויש רגשות חשובות וחשוכות

שיכות ללילה מלא חלומות

על אביר סוס ונסיכה

שיכות ללילה אפל וכנסייה

 

ויש רגשות שמהן לא נותר דבר,

והאדם שעליהין בחייו שמר

עכשיו מוטל מת בשדות זרים

כי נחלתו היא הרגשות והשירים

 

אוף, לא הצלחתי במשקלים

 

 

 

@שה אובד.

@נפש חיה. בית אחרון

וזהו,
אין מה לומר יותר מזה.







די, זה נגמר.
וזהו.
ואני.. אני כלום.

בערמות של יאוש.
אני שוכחת מהכל.
מכל הטוב, מכל הרע.
נעלמת למרחק ורק רוצה לצרוח.

אין בי כלום.
רק קליפה.
קליפת שטויות, קליפת שקרים.
ערנות של שקרים.
אני גרועה בהבנת האחר.
אני גרועה בהבנת עצמי.
אני גרועה כי ככה.
שנאה עצמית.
בוערת.
ענקית.
שורפת.
ויש על מה.



וזהו. בואו נעלם. ולא נישאר.




ויום אחד נהיה אנחנו.
נכיר את האנחנו האמיתיים שלנו.
אני, וזהו.

כנראה הגאולה ממש קרובה.. אם יש מצעד תועבה בירושלים עיר הקודש.. "פני הדור כפני הכלב"..

לילה טוב לך?
מתגעגעת.
אלינו.
של פעם.
אליך.
האמיתי.

שזה כאילו הוא מכיר אותי מלפני העולם.

זה היה מאוד מחמיא וכמעט שהייתי מאמין

אילו אך הייתי מכיר את עצמי בעולם הזה.

אין אנשים עליהים להגן

והחבר המנגן לוקח המחשב

אתה כבר לא אוהב אותי. נכון? נכון? נו, תסתכל עליי. תגיד את זה. הנה, ידעתי. זהו, אנחנו כבר לא נחזור להיות כמו פעם, ואני כל בוקר אקום עם עיניים אפורות ואלך לישון בלילה בלי חלומות. נכון שעשיתי שטויות, אז מה, ככה קמים והולכים? פתאום? זאת לא האשמה כלפיך, פשוט... אתה יודע שלבד זה לא הולך לי. ככה אני. ככה אני, ככה נולדתי וככה עשית אותי. אבל אוף, למה אתה שותק כל הזמן? למה אתה חייב להיות כזה מסתורי? למה תמיד כשאני מסתכל עליך אתה נעלם? פעם אחת, מה זה כבר בשבילך, פעם אחת תקרע את השמיים בברקים וקולות כמו שרק אתה יודע ותקרא לי ותגיד "אני רואה אותך, תמשיך הלאה, אני מחכה לך בסוף". אבל אפילו את זה לא. אפילו את זה לא.

 

בבקשה תחזור.

נכנסתי לפה עכשיו פעם ראשונה ותהיתי לעצמי...

וזה הכל.
הלוואי ואבין את זה.

אני לא מרגישה כלום. וזה עצוב.
יום אחד ואני ארגיש הכל פתאום. וזה יהיה כואב מדי